ארכיון תג: נחמיה שטרסלר

כמה תהיות על הפנייה ימינה של שלי יחימוביץ'

לפני מספר חודשים, הבעתי תמיכה מעל דפי "מקור ראשון" במועמדותה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. כעיתונאי מזוהה עם השקפת עולם ימנית וציונית ברורה, הצעתי ליחימוביץ' להתראיין אצלי בעיתון. היא הסכימה. במשך שעה וחצי ישבנו בלובי המלון שבו היא מתאכסנת ושוחחנו. הראיון התפוצץ. היא לא אהבה, בלשון המעטה, את הכיוון שאליו לקחתי את הראיון וביקשה להפסיק אותו. אני לא רציתי ראיון שחוטא לעבודתי העיתונאית. ראיון מגויס מתאים לעיתון שיחימוביץ' צמחה בו, "על המשמר", ולא ל"מקור ראשון". היא ביקשה שהראיון ייגנז. הבאתי את בקשתה בפני המערכת. הוחלט לפרסמו. היא רתחה מזעם. אני כעסתי על התנהלותה, ולא אפרט מעבר. כעבור שלושה ימים התקשרו אליי מ"הכול דיבורים" והציעו לי לספר מה היה. בעצה אחת עם העורכים שלי, סירבתי. האייטם הוא הראיון והתכנים. לא רכילויות או פרטים פיקנטיים.

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

השוויתי הבוקר את הראיון שנתנה יחימוביץ' לגידי וייץ ב"הארץ". אתנסח בלשון מתונה: אם בראיון ב"מקור ראשון" היא פזלה ימינה, אצל וייץ היא פשוט שברה חזק את ההגה לימין. צריך לדייק: שלי יחימוביץ' לא פונה לימין. היא סוציאליסטית. היא מאמצת עמדות לאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה בשנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'. אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן. העבודה הביאה לעולם את אסון הסכמי אוסלו. היא גילתה חוסר אחריות כשבכיריה הציעו לערפאת את ירושלים ואת רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות. היא תמכה בשרון במהלך ההתנתקות. היא הצטרפה לממשלתו של אולמרט וחיזקה את קדימה כמפלגת מרכז אלטרנטיבית. והיא פרשה מממשלת נתניהו במקום להוות בה סמן חברתי. חבריה רצו להחזיק את ראש הממשלה בגרון עם אולטימאטומים מדיניים, אגב תיאום עם הפלשתינים. אי-אפשר להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה מ-1971 בשנת 2011. 40 שנה לא הולכות ברגל.

ובכל זאת, המפנה הלאומי של יחימוביץ' הוא מבורך. הוא מעיד על הבנה ביחס למה שהיא מגדירה "המיינסטרים הציוני". אבל יש בו בעיות. למשל, כי אי-אפשר לתמוך במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובה בעת לתמוך בגירוש מתיישבים מאדמותיהם. בראיון איתי, אמרה יחימוביץ': "על פי השקפת העולם המדינית שלי, להתנתקות היה מקום. אני חושבת שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, אני מתנגדת לצעדים חד-צדדיים, אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיעשות בהידברות עם אבו-מאזן כדי להפיק איזושהי תועלת מהמהלך הזה. אני רוצה להיות הגונה ולהגיד שהמהלך הזה שייך לאג'נדה המדינית שלי".

אחר כך טענה יחימוביץ': "בסופו של דבר השאלה היא אם יהיה כאן הסדר מדיני שכרוך במחיר לא פשוט, שצריך למזער אותו ככל האפשר. המתנחלים לא יסבלו ממני יותר ממה שהם יסבלו מכל פוליטיקאי אחר שעומד בראש מפלגה אחרת".

במלים אחרות, הקריצה הזו לימין היא בעייתית. אי-אפשר ביד אחת לאחוז בנס ההתנתקות וביד השנייה לפלרטט עם הימין. זה פשוט לא הולך. מי שרוצה להחזיק בעמדות לאומיות, לא יכול לדבר על "כמה שפחות סבל". אם עוול מסוים הוא אכן עוול, יש להיאבק נגדו, לא לפעול כדי להפחית את הסבל הכרוך בו. יחימוביץ', כמובן, לא אמרה את הדברים האלה לגידי וייץ.

בראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005, היא אף אמרה: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק… שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן".

יכול להיות שיחימוביץ' שינתה את דעתה בחמש השנים האחרונות. זה קרה להרבה אנשי שמאל, כולל לכותב שורות אלה. כשפגשתי את יחימוביץ' לפני חמש שנים, בכנס שהשתתפה בו בחיפה, הזכרתי לה ששנינו באנו מחד"ש: אני הייתי פעיל בה, היא תמכה בה כאשת תקשורת. יכול להיות שגם אצל יחימוביץ' התרחש מפנה תודעתי. לכל אדם הזכות לשנות את דעתו. אבל כדי שנאמין לה, יחימוביץ' צריכה להסביר מה קרה בין 2005 ל-2011.

היא גם צריכה להודות בעוד כמה דברים שמשתמעים מהמפנה התודעתי שלה. למשל, שהסכמי אוסלו היו טעות טראגית. עליה לומר שפולחן השלום עם המיתוס של רבין היה זה שהחריב את השמאל ומנע ממנו מלהפוך לאופוזיציה לאומית אחראית עם קו סוציאל-דמוקרטי. והיא גם צריכה להסביר איך תמיכה במפעל ההתנחלויות משתלבת עם תמיכה בהתנתקות ועם הדברים שאמרה ל"מקור ראשון" לפני חודשים ספורים. כדי לשכנע אותנו שהיא באמת השתנתה, צריכה שלי להתחיל לדבר, ורצוי – בגלוי ובכנות.

כמה מילים על שלי יחימוביץ' וההיסטריה של נחמיה שטרסלר

כדאי לשים לב למתקפת ההיסטריה שפוקדת את השמאל הרדיקאלי נוכח התעוררותה של מפלגת העבודה. בחודשים האחרונים, רבו המתקפות על שלי יחימוביץ', משזו סירבה להצטרף למאבק בין הימין ההזוי לבין השמאל הקיצוני על פרשות שונות, ובהן עניין ועדת החקירה לארגוני השמאל. השבוע, הגיעה המתקפה לשיא כאשר נחמיה שטרסלר תקף את יחימוביץ' מעל דפי "הארץ" (ולמחרת גם זכה במענה הולם). יחימוביץ' סירבה, אבוי, לעלות לדוכן כאשר בפאנל יש המוציא והמביא של אליטת מפא"י הישנה שמתמצית בדמותו האופורטוניסטית של אהוד ברק. עו"ד רם כספי, המייצג את בעלי ההון תשובה, עופר, נמרודי ודנקנר, נעלב קשות על שיחימוביץ' סירבה לשבת באותו פאנל עם מי שקרא לפיטורי החשב הכללי, ירון זליכה, ושמר נאמנות למפלג הגדול של מפלגת העבודה, שמעון פרס. הרעיון שאישה סוציאליסטית תסרב לשבת באותו פאנל עם אביר שלטון ההון חוללה זעזוע עמוק אצל אלה שסבורים כי המדינה רשומה על-שמם בטאבו.

שוברת מחיצות. שלי יחימוביץ'

שוברת מחיצות. שלי יחימוביץ'

לשטרסלר ולחבריו ב"הארץ" ובשמאל הרדיקאלי לא אכפת באמת מכך שיחימוביץ' היא סוציאליסטית. אדרבה, כל עוד הם מצליחים לשמר את יחסי הכוחות הקיימים בחברה הישראלית בין הרוב המשולל כל נכסים משמעותיים לבין המיעוט האוליגרכי, סוציאליסטים במשורה הם דווקא דבר החביב עליהם מאוד. הבעיה האמיתית שלהם היא שיחימוביץ' עלולה לפרק את המחיצות הפוליטיות ההיסטוריות בין שמאל לבין ימין: השמאל משועבד לפולחן אוסלו ולמולך הפלשתיני, לא נהנה מתמיכת רוב העם על אף שאנשיו משוכנעים כי האמת מונחם בכיס מיקטרונם; והימין, שנהנה מתמיכת השכבות החלשות, דופק את בוחריו במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית אבל שומר על תמיכתם בזכות קידוש ג'בלאות ביו"ש וקיפאון מדיני. במצב כזה, תמיד אפשר לרקום עוד ממשלת אחדות שבה יפי הבלורית והתואר מצטרפים לבריונים כדי למתן אותם. ואז, אלה יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם, ואלה יכולים לדבר על "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ואליטה באליטה תתערבב לחדוות הכול.

יחימוביץ' מאיימת לתקוע סיכה כואבת בבלון הנפוח הזה. הפרויקט שלה הוא פשוט מאוד: שיח הכיבוש ו"זכויות האדם" תוקע במשך שנים כל רפורמה ממשית בכלכלה הישראלית לטובת העובדים; הפלשתינים והישראלים משחקים זה עם זה ב"נדמה לי" ומחליפים שטחים על מפות, כאשר בינתיים הפערים החברתיים גדלים וכמות העובדים המצויים מתחת לקו העוני הולכת ומתרבה. לכן, הגיעה השעה להתחיל להתנתק מההתגוששות בין מיכאל בן-ארי לבין 'הקרן החדשה', בין אבו-מאזן לבין ביבי, ולדבר על שינוי יסודי, מהותי ועמוק בחברה הישראלית. בין כה וכה, תג המחיר של פתרון מדיני הוא שקוף וברור. אולם עד שזה יושג, עלולה החברה הישראלית למצוא עצמה כורעת תחת נטל כלכלה היפר-קפיטליסטית שאותה מנהלים חבריהם של רם כספי, נחמיה שטרסלר ושות'.

הקונצפט הזה כל כך מחריד את האליטה הישנה והטובה, שהמזרחים, הרוסים, האתיופים, הימנים והערבים גנבו לה את המדינה, עד כדי כך שהיא פשוט נחרדת. הייתכן מצב, הם שואלים את עצמם בגילויי נוירוזה חריפה, שמישהו יתנתק מהברית הנצחית של השמאל עם "שלום עכשיו" ואוהדי אורי אבנרי, ויקים מחנה פוליטי חדש, סוציאל-דמוקרטי? האיום הזה על האוליגרכיה הישראלית, שכבר מזמן איננה ימין ואיננה שמאל אלא בליל אינטרסנטי, מדיר שינה גם מעיני הרדיקלים החדשים. לילה אחד עלולים הסוכנים הגלויים והחשאיים של רק"ח להתעורר ולגלות שבשעה שהם נלחמים על סינתזה בין סוציאליזם ובין אנטי-ציונות, קם פה מחנה ציוני-סוציאליסטי וגנב את ההצגה. לכן, שוקן וכספי, שטרסלר וברק, לוי וחנין, יעשו הכול על מנת למנוע מיחימוביץ' לטפס אל ראשות 'העבודה' ולשבור את הגבולות ההיסטוריים שנקבעו על-ידי שיח הכיבוש.

פוטנציאל ההצבעה למפלגת העבודה אם בראשה תעמוד שלי יחימוביץ' הוא עצום ורב. סקר "הארץ" שנתן לה 10 מנדטים הוא התחלה טובה. 'העבודה' בראשות שלי יכולה להיות חלופה דו-ספרתית לליברמן, הרבה יותר מ-10 מנדטים. יחימוביץ' יכולה בדמותה וברעיונותיה לגייס רבים שמאסו בשיח הכושל והמנותק של הימין והשמאל, ולצאת במסר לייבוריסטי תקיף שיזעזע את האוליגרכיה הישראלית. אם שטרסלר תוקף אותה, עליה להיות בטוחה שהיא בכיוון הנכון. כשהפוסט-ציונים מימין ומשמאל בלחץ, סימן שהסיכוי לשינוי מהותי הולך וקרב.

דוד מרחב הוא עיתונאי בעיתון "מקור ראשון"