פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.4.2011
לשופט ריצ'ארד גולדסטון קרה מה שאירע ליהודים ולישראלים רבים: הוא התפכח. הפער בין העובדות לבין ההשקפות, בין המציאות ובין התיאוריה, גרם גם ליהודי הזה להתפכח מן המולך הפלשתיני. הנזק שגרם גולדסטון לישראל איננו גדול בהרבה מהנזק שהסבו ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת והפנסיונרים של הסכם אוסלו. אלא שגולדסטון חצה את הגבול. הוא נתן לגיטימציה בינלאומית למשטר הפשיסטי בעזה. אולם ברוח היהדות, ששומרת מקום של כבוד לבעלי תשובה יותר מאשר לצדיקים גמורים, ניתן למחול לגולדסטון. השאלה אם יתקדם צעד אחד קדימה וגם יביע חרטה על שרעה בשדות אויב, היא כבר עניין אחר. מה שברור מעבר לכל ספק שהמיזם המרושע של דוח גולדסטון קרס ונעלם כצל עובר וכענן כלה.
גולדסטון טוען טענה מהותית. לשיטתו, מסקנותיו היו מוטעות כי ישראל לא שיתפה פעולה. ניתן להפריך או לאושש טענה זו, וכידוע ישראל היא מדינה שאין לה מדיניות חוץ אמיתית, אולם הצעד הבא יהיה לבקש מגולדסטון לספר מי הזרים לו מידע מוטעה ומסולף במכוון. כידוע, השופט המתחרט לא קיבל "מידע" רק מהחמאס או מארגונים אנטי-ישראליים בעולם. מי שפעל להטעות במזיד את גולדסטון הם ארגוני השמאל הישראלי, בראש ובראשונה 'הקרן החדשה לישראל'. דוגמאות לכך מופיעות בדוח 'אם תרצו' שפורסם בנושא. למשל, ארגון עדאלה פנה לאו"ם, בשיתוף עם עוד ארגונים פלשתינים, בקריאה לכפות על ישראל את הפסקת הלחימה בטענה לקיום "פשעי מלחמה"; שבעה מארגוני 'הקרן החדשה' שלחו מיוזמתם מסמך לועדת גולדסטון הדורש חקירה חיצונית למבצע 'עופרת יצוקה', ערערו על אמינות תחקירי מדינת ישראל וצה"ל והעלו חשדות והאשמות באשר לחוקיות המבצע ומוסריות פעולות הצבא. כך, נספח 3 לדו"ח גולדסטון מציין את הארגונים והאנשים אשר נענו לקריאת הוועדה למסור לה חומר ומידע. בהם ניתן למצוא מספר ארגונים הממומנים על-ידי 'הקרן החדשה', ובהם 'עדאלה', האגודה לזכויות האזרח, 'גישה', 'המוקד להגנת הפרט', 'רופאים לזכויות אדם', הוועד הציבורי נגד עינויים ו'יש דין'. לפי המחקר שנעשה, בדוח גולדסטון מופיעות 1,208 הערות שוליים, המכילות 1,377 הפניות למקורות מידע שונים, שחלק משמעותי מהן מפנים לארגוני 'הקרן החדשה'. כלל ההפניות לארגונים ישראלים לא ממשלתיים בדוח גולדסטון הוא 247: 77 אחוז מההפניות מפנות לארגוני 'הקרן החדשה' (191 הפניות).
החרטה צריך להוביל למסקנות. ריצ'ארד גולדסטון
מקריאת הדוח המלא עולה תמונה מרשיעה במיוחד: 'הקרן החדשה' הייתה ספק משמעותי – אולם לא בלבדי – של "מידע" לוועדת גולדסטון. גולדסטון טוען, כי ישראל לא התכוונה במזיד להרוג פלשתינים (בניגוד לחמאס, המטווח במתכוון אזרחים ישראלים) ושיש ספק רב באשר להאשמה ב"פשעי מלחמה". בהנחה שהשופט המכובד לא התכוון להוציא את דיבת ישראל רעה כי אם הוטעה, עליו להודיע מי הטעה אותו. אם יש לו מספיק אינטגריטי, הוא צריך לפרסם ברבים מי היו הארגונים והגופים שמסרו לו תמונה חלקית, מעוותת ומגמתית.
כיום ברור לגמרי כי יש להחיות את היוזמה להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. לא למפלגות פוליטיות, לא לארגונים עם מצע שונה או מנוגד לזה של המדיניות הישראלית הרשמית, גם לא למפלגות כמו חד"ש. יש לחקור את ארגוני 'הקרן החדשה' ולברר מה חלקם בהטעיית גולדסטון. חוק העונשין בישראל תשל"ז-1977 מפרט בבירור מהי פגיעה בכוחות המזוינים של ישראל ומהי פגיעה ביחסי החוץ שלה, וקובע כי "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד כאמור בסעיף קטן (א) או לענין שיש בהם לישראל, דינו – מאסר עשר שנים". גולדסטון נדרש אפוא לפרט מי העליל, מי הסית ומי עיוול. אולם גם אם יסרב לעשות כן, יש לתת בידי ועדת חקירה ציבורית, שאינה מורכבת מפוליטיקאים, את הסמכות לחקור את ארגוני "זכויות האדם" ולהמליץ המלצות בפני הממשלה.
דוח גולדסטון היווה שיא חדש במתקפה הדה-לגיטימציה נגד ישראל, והניע את משט הטרור לעזה שהסב אף הוא נזק אדיר למדינה. לישראל יש זכות להגן על עצמה מול המעלילים עליה עלילות שווא. עליה לעשות זאת בתבונה על מנת להימנע מהטחת כזבים בה על "רדיפה פוליטית". ועדת חקירה ציבורית, שתבקש לזמן גם את השופט גולדסטון, תוכל להמחיש הן לציבור בישראל והן לעולם מה הייתה תרומתם של ישראלים לעלילת הדם שנרקמה כנגדה. גולדסטון יכול לכפר על מעשיו אם ישתף פעולה עם ועדה כזו, במידה שתקום. יהיה בכך משום תיקון גדול לפעולותיו שטלטלו את מדינת היהודים בשעה שזו הגנה על עצמה מול הפשיזם המבקש לרצוח באזרחיה.
