האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר - שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

הבחירות, נתניהו ועליית השמאל העולמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2012

בתוך שלל האירועים שהציפו את ישראל ביגון ובשמחה, נבלע בחדשות האירוע הדרמטי הפוקד את צרפת: תבוסתו של נשיא צרפת סרקוזי בסיבוב הראשון לנשיאות. בשורה התחתונה, גוש הימין גרף בבחירות לנשיאות 45 אחוז, וגוש השמאל כ-40 אחוז. שאר 15 האחוזים נחלקו בין מועמדים אחרים. החברה הצרפתית ממשיכה, אפוא, לתמוך בימין, אבל פיצול בין השמרנים לימין הקיצוני הביא להישג חסר תקדים של השמאל. די בכך שמצביעי השמאל ינהרו לקלפיות לתמוך בהולנד האפרורי כנגד שנוא-נפשם סרקוזי ומצביעי הימין ייעדרו לאור אכזבתם מהנשיא המכהן – כדי שנשיא סוציאליסט יכבוש את ארמון האליזה.

זה יהיה אירוע היסטורי, כיוון שהפעם האחרונה שבה כיהן בתפקיד סוציאליסט, הייתה בין השנים 1981-1995, אז הנהיג את צרפת פרנסואה מיטראן. הולנד איננו מיטראן, אבל אם התחזיות תתממשנה, יזכה בתפקיד למרות היותו פוליטיקאי קטן-מימדים. לבחירות בצרפת לא מעט משמעויות. אחת מהן היא עניין איראן. סביר להניח שעמדתו הקשוחה של סרקוזי נגד איראן לא תתקיים בממשל הסוציאליסטי, שחב את קיומו לאיגודים המקצועים ולארגוני השמאל.

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

יחושק על-ידי השמאל? ראש הממשלה נתניהו

במאמר ב'טיים מגזין' כותב טוני קארון כי "סרקוזי היה הקול הספקני המוביל בקרב מנהיגי אירופה בכל הנוגע למשא ומתן (עם איראן), והוביל את הלחץ הן על ממשל אובמה והן על ממשלות אירופה לאמץ סנקציות… סרקוזי… עשוי להיות מוכן יותר לדחוף נגד פשרה בעניין העשרת האוראניום (האיראני) מאשר הולנד". במילים אחרות, צרפת עלולה לנקוט עמדה פייסנית כלפי איראן. צריך לזכור, כי לא היה זה אלא מיטראן שקיבל בברכה את ערפאת בשערי פאריס במאי 1989.

לעובדה שבגדה השמאלית אורזים את הפקלאות בדרך ללשכת נשיא הרפובליקה, יש השלכות גדולות יותר על יכולתו של הימין להמשיך להנהיג את אירופה, וגם כמה מסקנות באשר לישראל. הסוציאליסטים במקומות אחרים – גרמניה, למשל – יכולים לנצל את פירוד הימין על מנת לעלות לשלטון. לאנגלה מרקל, ידידה מובהקת, יש עוד שנה לסיום כהונתה, ומעמדה הציבורי בשפל. המסקנה הזו תקפה גם לגבי ישראל: נתניהו נהנה מפופולאריות רבה יותר מסרקוזי או ממרקל, אבל לליכוד בראשותו יש בכל הסקרים סך הכול רבע ממושבי הכנסת. אם השמאל ישכיל להתאחד סביב מפלגה אחת או שתיים, הימין יאבד כל יכולת משילות והתרחיש האופטימי ביותר הוא ממשלת אחדות עם שני קטרים שמושכים ימינה ושמאלה.

הכישלון הגדול של השמרנות האירופית טמון באין-האונות שלה מול כישלון הרב-תרבותיות. לא צרפת, לא בריטניה ולא גרמניה הצליחו להתמודד עם העימות בין התרבות האירופית לבין האסלאם המציף את לונדון, ברלין ופאריס. בגרמניה ובצרפת ישנם לא מעט מנהיגים המבינים זאת. רק לאחרונה אמר וולקר קאודר, יו"ר הקואליציה השמרנית של מרקל, כי "האסלאם אינו חלק מהמסורת ומהזהות שלנו בגרמניה ולא שייך לגרמניה". הבעיה המהותית של השמרנים שם היא תרגום התובנה הזו בדרך לקלפיות. סרקוזי נכשל, כנראה, ואת ארמון האליזה יאכלס סוציאליסט שבינו לבין מאבק באסלאם אין דבר. אם מרקל תוחלף במועמד סוציאליסטי, הרי שגם גרמניה תיאלץ לכרוע תחת עול המחויבות הסוציאליסטית לערכים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות.

ישראל היא אולי המעוז היחיד במערב שבו צפוי להיבחר ראש ממשלה שמרני, אולם אם בבחירות הבאות יימצא עצמו נתניהו מחושק על-ידי השמאל, יהא אפשר לומר בוודאות כי גם בישראל נפל הפור. הקאמבק של הסוציאליזם בפאריס יבשר את ניצני תחיית הסוציאליזם בירושלים.

סערת שלי יחימוביץ' כתמונת מראה לדעיכת הימין

הימין בארץ כמה לליטוף. כל אימת שמלטפים אותו, הוא מגרגר חזרה בהנאה ובתחושת מסופקות עצמית. די בכך שאיש שמאל לשעבר, פוליטיקאי שקורץ למרכז, או איזה איש רוח מהגג בעל ארשת מכובדה, יקרוץ לימין, וכבר יימצא מי שיישא אותו על כפיים. החגיגה סביב שלי יחימוביץ' היא מגוחכת לא פחות מההתלהמות המביכה ושטופת השנאה נגדה. הדברים שאומרת מי שכנראה תהיה יושבת ראש מפלגת העבודה מייצגים עמדה שפויה, מאוזנת, אחראית ושקולה. טוב שיש מי שמביע עמדות כאלה. זה עדיף עשרות מונים על השמאלנות הרדיקלית מבית היוצר של 'הקרן החדשה', מרצ והמפלגה הקומוניסטית.

תומכת במתווה קלינטון. שלי יחימוביץ'. צילום: ראובן קסטרו

תומכת במתווה קלינטון. שלי יחימוביץ'. צילום: ראובן קסטרו

אבל יחימוביץ' איננה קרובה לעמדות הימין. כפי שציין אורי אורבך במאמר שפרסם בשישי האחרון ב"מקור ראשון", בהצבעה על פינוי התנחלויות, היא תרים את האצבע בעד. ובמלים אחרות, בסופו של דבר, בהצבעה על הסכם מדיני שיתבסס על טרנספר של מתנחלים, היא, דב חנין וזהבה גלאון יהיו באותו מחנה. אם לאריק שרון לא הייתה בעיה לפנות את היישוב שאת דינו קבע כדין תל-אביב, ליחימוביץ' לא תהיה בעיה מוסרית או פוליטית לעשות את שעשה אבי ההתנחלויות.

הבעיה המהותית של הימין היא שאין לו זהות פוליטית וערכית מגובשת. למעשה, מעולם לא הייתה לו. רובו ככולו נותר עם תודעת חצי מחתרת-חצי אופוזיציה מימי חירות וגח"ל. המטרה המרכזית היא להשיג לגיטימציה, כמעט בכל מחיר. אף אחד שם לא קרא את פרידריך האייק או את אדמנד ברק. לרובם אין מושג מי היה בנימין דיזראלי, והשם לודוויג פון מיזס אפילו לא מוכר לאלה שיש להם מושג כלשהו בהיסטוריה של הרעיונות. אלה שמתהדרים בקרבה למסיבת התה האמריקנית, דומים יותר למשתתפי מסיבת התה נוסח עליסה בארץ הפלאות.

אי-אפשר להסביר בצורה אחרת את החיבוק הגדול ליחימוביץ'. מעבר לעובדה שהיא הצהירה לא אחת על תמיכתה במתווה קלינטון (כלומר פינוי כל ההתנחלויות וחלוקת ירושלים פלוס ריבונות ערבית בהר הבית), הרי שמדובר בפרלמנטארית נמרצת בעלת תודעה סוציאליסטית רדיקלית. אם ההשקפות המדיניות של שלי יחימוביץ' דומות לשבשבת תודעתית, הרי שהשקפותיה הכלכליות נראות כמו קטר אדום שעוצר בתחנה רעיונית אחת, הכוללת עולם מושגים כמו "הלאמה", "בעלות ממשלתית", "הגדלת מסים" ו"מעורבות המדינה". עולם תודעתי כזה אמור לעורר חלחלה בכל איש ימין בכל מדינה שהיא. לא בישראל. אודה, ואבוש: גם אני נשביתי ברטוריקה הזאת. אולם התפכחתי ממנה מהר מאוד, בעיקר בזכות ניסיונה של חברת הכנסת האדומה למנוע את פרסום עמדותיה ב"מקור ראשון", בראיון שנתנה לי ושדמה מאוד לזה שהעניקה לגידי וייץ. אז הובנה לי גודל התרמית.

לימין יש הרבה סיבות להתנגד לכוהנת החדשה של מפלגת העבודה, מדיניות וכלכליות. תחת זאת, הוא מעדיף לאמצה אל חיקו. זה, כמובן, מוריד את המניות שלה בקרב השמאל, ולא רק הפוסט-ציוני, ומעלה את מניותיה בקרב חלקים יותר מרכזיים בציבור, אבל בעיקר ממחיש עד כמה המניות של הימין הישראלי בשפל. נכון להיום, אין לימין שום דבר למכור לציבור בארץ. לא ברמה המדינית, ודאי שלא ברמה הכלכלית. לא משום שדרכו נכשלה, אלא מפני שהוא-עצמו לא יכול למצוא כלים רעיוניים להגן עליה.

אין פלא אפוא שהישגים מהותיים של הממשלה הנוכחית בתחומי הצמיחה, האבטלה, ההגנה על הסביבה, החינוך והתחרותיות בתחום התקשורת, נמחקו מהתודעה הציבורית לטובת חצי הכוס הריקה של המשבר החברתי. העובדה שממשלת נתניהו ירשה מקודמתה את המצב המדיני והביטחוני הקשה, שנוצר בעקבות הנסיגה החפוזה מעזה ומסירתה לידי האסלאם הרדיקלי, מושכחת אף היא. די בכך שיהיה מי שיאמר שהורתו של מפעל ההתנחלות איננה בחטא, כדי לגרום למחנה שלם לכשכש בזנבו ולשכוח את ערכיו, אמונותיו ורעיונותיו.

אפשר ויש מי שמאמין בקרב אנשי ההתיישבות ביהודה ובשומרון שהליטופים האלה יסייעו להם. היה שם מי שחשב שסיור של אנשי מועצת יש"ע במאהל הרדיקלים ברוטשילד הוא הכרח לשם יחסי ציבור טובים למפעל ההתנחלות. ואולי יש מי שמאמין שוויתור על רעיונות שמרניים ברמה הכלכלית יביא לתוצאות חיוביות יותר במובן המדיני ויקרב אנשים שפויים למחנה הלאומי. כך או אחרת, במו-ידיו מרסק הימין את עצמו. כבר עתה ברור, כי בבחירות הקרובות יהיו יותר משני נעלמים שיצליחו לשנות את המפה הפוליטית. שום שיח בטחוני לא יצליח להחליף את השיח הכלכלי והחברתי החדש שנוצר פה: סוציאליזם מול ליברליזם, כלכלה מולאמת מול כלכלה חופשית, פזרנות ובזבזנות לעומת ריסון ומחושבות. אם לימין לא יהיה מה למכור מלבד גישת ה"אנחנו צדקנו" המדינית, לאזרחים רבים לא תהיה שום בעיה להצביע לשלי יחימוביץ', ובצדק.

אם מוותרים לגמרי על המורשת השמרנית והליברלית, העבודה בהנהגת יחימוביץ' היא אפשרות מושכת מאוד. אם כל מה שיש לימין להציע זה מבוי מדיני סתום, ללא שום גישה כלכלית המראה כיצד ניתן לתקן עוולות חברתיות ולשפר את הבעיות שנוצרו פה לאורך השנים, אין בו שום צורך. מחנה פוליטי שמצטיין בחנפנות ליריביו הוא מחנה שנידון לכליה. אם לא יהיה בימין מי שיעיין מחדש בכתבי ז'בוטינסקי מזה, ובכתבי השמרנים האמריקנים והבריטיים מזה, וילמד זכות על הליברליזם הכלכלי והשמרנות מול הסוציאליזם וידו הנדחפת לעומק כיס האזרח, המפתחות תונחנה על השולחן עוד הרבה לפני שתיערכנה הבחירות הבאות. רעש הדחפורים שפינו את יישובי גוש קטיף יישמע באוזני הימין כזמזום נשכח ועמום לעומת הצווחות שתישמענה כשיגיעו הבולדוזרים לממש את מתווה קלינטון האהוב כל כך על שלי יחימוביץ'.

כוח לעובדים – הדלת האחורית של הרדיקלים בישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.10.2010

השבוע נחלה ההסתדרות את אחת התבוסות הקשות שלה: הנהלת האוניברסיטה הפתוחה הודיעה להסתדרות כי הארגון היציג של עובדי האוניברסיטה הוא 'כוח לעובדים'. לפי נתוני האוניברסיטה, לאנשי 'כוח לעובדים' יש 676 חברי סגל אקדמי, בעוד שמספר חברי הסגל אשר רשום בהסתדרות הכללית עומד על 384 עובדים בלבד. לאור הנתונים, כבר חתמה הנהלת האוניברסיטה הסכם קיבוצי בראשי תיבות עם אנשי 'כוח לעובדים'.

החדשות הללו עלולות להיראות לקורא כעוד מאבק משמים בין אנשי איגוד מקצועי, מאבק על אינטרסים, כספים המגיעים מדמי חבר ויוקרה. אולם יש בכך הרבה יותר מזה: 'כוח לעובדים' הוקם על-ידי אנשי שמאל, חלקם הגדול תומכי ופעילי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וסיעתה בכנסת, חד"ש (חלק תומכים בגלוי, אחרים מוסווים). הרעיון שבבסיס הקמת הארגון היה האכזבה מההסתדרות הכללית והרצון להקים איגוד מקצועי שייצג את העובדים "באמת". בשורה התחתונה, מדובר בארגון חזית קומוניסטי לכל דבר ועניין. המטרה היא ברורה: רדיקליזציה של העובדים המאורגנים במסגרת 'כוח העובדים' כשלב ראשון. השלב השני הוא ברור: חיזוק שורותיה של מק"י והגדלת כוחה.

'כוח לעובדים' איננו אזוטריה מרקסיסטית: הוא מייצג חלק ניכר מפועלי מפעל 'אקרשטיין' בירוחם, הוא השיג הסכם קיבוצי לעובדי הסינמטק בירושלים, הוא הוביל את מאבק עובדי מכון ויצמן למדע ברחובות, ועוד. באופן אירוני, מדובר במה שהגדיר לנין "אולטרא-שמאלנות". מנהיגה הראשון של ברית המועצות תבע מהקומוניסטים לפעול באיגודים המקצועיים עצמם ולא לייסד איגודים "עצמאיים". אולם הקומוניסטים בישראל, הפועלים לפי האקסיומה הסטליניסטית שלפיה הסוציאל-דמוקרטיה היא בעצם סוציאל-פשיזם, החליטו לשבור את הכוח של השריד היחיד של הסוציאליזם הישראלי, והוא האיגוד המקצועי.

הפגנת האחד במאי בתל-אביב השנה

הפגנת האחד במאי בתל-אביב השנה

לאט אך בבטחה מתארגן חיל המצב של המפלגה הקומוניסטית בארץ. זה לא משנה אם ב'כוח לעובדים' חברים אנשים המזוהים עם כת טרוצקיסטית מסוימת, איזו סיעה שמאלנית במפלגת העבודה או גופים אקדמיים כאלה או אחרים; בשורה התחתונה, מדובר בארגון אשר בסופו של דבר יעביר עוד ועוד קולות למפלגה הקומוניסטית בבחירות הקרבות. למעשה, הקומוניסטים בארץ – שמפלגתם שורדת כבר 91 שנה – הם הכוח היחיד בישראל היום שמתעצם ומתגבש בהתמדה. אין עוד מפלגה שיכולה להוציא לרחובות אלפי אנשים כמו שמק"י עושה באחד במאי. ואין עוד מפלגה שאוספת תומכים ומצביעים דרך ארגון חזית שלה המהווה איגוד מקצועי חדש לכל דבר ועניין.

מעוררת דאגה העובדה שהשלטונות בישראל נרדמים בשמירה כשמתחת לאפם הקומוניסטים וסוכניהם עושים ככל העולה על רוחם. על חברי, פעילי ותומכי 'הקרן החדשה לישראל' וארגוניה – הרוח החיה מאחורי ועדת גולדסטון – נמנים קומוניסטים גלויים ומוסווים. אם בין פעילי 'הקרן' ייעשה סקר בחירות, חד"ש תקבל ככל הנראה 90 אחוז מהקולות. השאר יתחלקו בין בל"ד לבין מרצ. בישראל רוחשת היום מחתרת קומוניסטית פעילה אשר ידה בכל והכול תחת ידה. עכשיו גם ההסתדרות צריכה לדאוג; היא לא תוכל לסמוך לעד על בית הדין לעבודה שיסיר את האיום הבולשביקי, כפי שעשה כאשר ניסו אנשי 'כוח העובדים' להפוך לארגון היציג של פועלי מפעל 'אקרשטיין' ונכשלו, לפחות פורמאלית.

בתנאים ההולמים, הרחש הרדיקאלי יוכל להתבטא לא רק במה שקורה בארגונים חוץ-ממשלתיים אלא גם בכנסת. הקומוניסטים מבינים היום שהמסגרת ההיסטורית שהם נתונים בה היא המכשול המרכזי להרחבת השפעתם הפרלמנטארית. מפלגה חדשה עם קרביים קומוניסטיים וחזות מהפכנית רעננה וצעירה, עם מוחמד ברכה בספסל האחורי ודב חנין בראש, יכולה להגיע בבחירות הקרובות ל-7-8 מנדטים. כבר עתה לחד"ש יש 4 מנדטים בכנסת. די בזליגת כמה מנדטים משאריות מרצ ושרידי מפלגת העבודה אל הקומוניסטים על מנת שאלה יכפילו את כוחם. הישרא-קומוניזם עוד עלול להגיע ישר לשולחן הממשלה, בסיטואציה המתאימה.

לכן, פרשת 'כוח לעובדים' היא עוד אזהרה על הנעשה בשוליים הרדיקליים של החברה הישראלית, שמתקרבים יותר ויותר אל ליבה של החברה. כמו כל מחלה סופנית, כשהקומוניזם המוסווה כבר יגיע לאזורים החשובים באמת, סיכויי ההחלמה יהיו פחותים בהרבה.

האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".

דור הולך: עם מותו של לובה אליאב

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 4.6.2010

לקראת סוף השנה שעברה, בספטמבר 2009, לקה לובה אליאב באירוע מוחי. בעקבותיו, איבד את כושר הדיבור. לקראת סוף דצמבר, ערכה לכבודו 'הסוכנות היהודית' אירוע מיוחד בהשתתפות מכריו ומוקיריו. לובה הגיע ישוב על כסא גלגלים והתרגש לנוכח קבלת הפנים החמימה, המעריצה, השמורה לאחרוני המנהיגים של תנועת העבודה של פעם, בימים שבהם מילים כמו "סוציאליזם", "ציונות" ו"התיישבות" היו חשובות לא פחות, ואף יותר, ממושגים אמורפיים כמו "שלום" ו"אחוות עמים".

"לובה בשבילנו זה לא אדם, זה מוסד; כל כולה של הציונות מקופלת באדם אחד", אמר באותו אירוע גזבר הסוכנות, ח"כ לשעבר חגי מרום. הסופר אלי עמיר אמר לכתב הערוץ הראשון כי "פעם ראשונה מצאתי יהודי צבר, שלא נולד לא בבגדאד ולא במרוקו, שמבין את העניין החברתי-עדתי". "לובה אליאב זה לא פוליטיקאי של הודעה לעיתונות, של ספין", הסביר העיתונאי אמנון אברמוביץ'. התשבחות לאליאב זרמו כמים. אולם כשהגיע הכתב לחברי להקת חיל הים שבאו לשיר לכבוד מאחרוני תנועת העבודה, ושאל לכבוד מי באו לשיר, לא ידעו הצעירים במי מדובר. "הוא תרם הרבה כסף", השיבה חיילת אדומת שפתיים. "לא עושים לנו הסברה לפני כל הופעה", ניסתה חיילת אחרת להציל את כבודו האבוד של החיל.

זוהי אולי התגלמות הטרגדיה של מפעל החיים האדיר של לובה אליאב, שקיבל ב-1988 את פרס ישראל על מפעל חיים ולפני שבע שנים זכה בפרס ע"ש דוד בן-גוריון על תרומתו לקליטת עלייה וליישוב הנגב. לא פחות, זו גם הטרגדיה של אגף שלם בציונות שהתמוסס לכדי הכחשה עצמית. רבים מאותם צעירים שביקש לפעול במשך שנים ארוכות למען עתידם, שראה עצמו כשליחם של אותם דורות שיפעלו וינהיגו את המדינה אחריו, לא רק שאינם יודעים מיהו אלא שמורשתו הציונית הלוהטת זרה להם. עבור רובם, שמות כמו "ניצנה" אינם אומרים דבר והמפעל הציוני הנפלא ששמו העיר ערד איננו מדבר אליהם, למעט אולי אותו פסטיבל נשכח. האירוניה ההיסטורית היא שדווקא מתנגדיו הפוליטיים של אליאב הם אלה ששמרו אמונים לעיקרון המנחה של רעיונותיו: נאמנות בלתי-מסויגת למדינת ישראל ותמיכה נלהבת בציונות. נראה שהם גם אלה שיזכרו אותו עוד שנים הרבה.

היכרות על אוניית מעפילים

לובה אליאב נולד בנובמבר 1921 במוסקבה בשם לובה ליפשיץ, ועלה לארץ ישראל והוא בן שנתיים וחצי. הוריו בנו בית חד-קומתי ברחוב קרל נטר במרכז תל-אביב. עם השנים נוספו לבית קומות נוספות: אחיו הוסיף לבית עוד קומה, לאחר מכן נוספה קומה שלישית. כאשר התחתן, בנה דירה על הגג ובה התגורר עד יום מותו.

בגיל עשר השתתף בתחרות חיבורים שכתבו ילדי העיר תל-אביב הצעירה על המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. חיבורו של לובה ליפשיץ הצעיר זכה בתחרות והמשורר האגדתי קיבל לידיו את החיבור. משמצא חן הטקסט בעיני ביאליק, נפגשו השניים וביניהם התפתחו יחסי קירבה. אמו, מתילדה, הייתה לחברתה של מניה, רעייתו של ביאליק.

בשנת 1936, והוא בן 15 בלבד, הצטרף אליאב לארגון 'ההגנה' ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליט להתנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי. משתמה המלחמה, התגייס לש"י (שירות הידיעות של 'ההגנה'). מקץ כמה חודשים הצטרף למוסד לעלייה ב' והיה למפקד אוניות מעפילים. על ספינת המעפילים "אולואה" הכיר את רעייתו, טניה צבי, ניצולת שואה מליטא. "כשבאתי (לארץ) לא היה לי אף אחד; לובה היה בשבילי הכול, הוא היה אבא והיה מורה", אמרה בכאב לאחר יותר מ-62 שנות נישואין.

במהלך מלחמת העצמאות, שירת אליאב בחיל הים בדרגת סגן אלוף. עם שוך הקרבות, היה לנאמנו של ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ולימים ראש הממשלה, לוי אשכול. בצד פעילותו למען קליטת עלייה, הקים בשנת 1955 את יישובי חבל לכיש, ובהם בתי בלוקים קבועים בשטח של 48 מ"ר למשפחה – מרווח מאוד לעומת המעברות שנבנו עד אז. מקץ שנה, פיקד על "מבצע תושייה" במהלך מלחמת קדש והעלה ארצה את יהודי פורט סעיד. בשנת 1958 נתמנה למזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקווה ושימש כאיש 'לשכת הקשר' ועמד בקשרים עם יהודי הגוש המזרחי.

בשונה מאנשי שמאל רבים אחרים, היה אליאב מחובר עמוקות לשורשיו היהודיים. הוא היה אחד מצאצאי ר' ברוך מרדכי מבוברויסק, העילוי שיצק מים על ידיו של הגאון מווילנא והיה לימים יד-ימינו של ר' שניאור זלמן מלאדי. כשהיה בתפקיד ציר ברוסיה, ביקש מהסובייטים לפקוד את קבר אמו בבוברויסק. משסירבו, אישרו לו לבקר במוזיאון המקומי. אליאב נדהם כי הסובייטים לא נתנו שום ביטוי ליהודי בוברויסק. לאחר שסיים ב-1961 את שליחותו, שב ארצה על מנת להקים את העיר ערד.

בעמדת מיעוט

בשנת 1965 נבחר אליאב לכהונה בכנסת בסיעת מפא"י. תחילה היה סגן שר במשרד התעשייה והמסחר, לאחר מכן עבר לשמש סגן שר במשרד הקליטה וב-1969 נבחר לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה, שנוסדה שנה לפני כן לאחר איחוד בין מפא"י, רפ"י ו'אחדות העבודה'. עם מות פטרונו, לוי אשכול, בשנת 1969, נבחרה לתפקיד ראש הממשלה גולדה מאיר. אליאב היה סמן שמאלי במפלגה וחילוקי דעות קשים עמדו בינו ובין גולדה מאיר וישראל גלילי, ראש המטה הארצי של 'ההגנה', מבכירי הממשלה ויו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות. גלילי היה מתומכי ההתיישבות ביש"ע וזכה לתמיכתה של מאיר; אליאב התנגד בתוקף למפעל ההתיישבות. עד יומו האחרון טען כי צדק בהתנגדותו זו.

ספרו המפורסם, "ארץ הצבי", יצא לאור בשנת 1972 והשפיע על הדור הצעיר של אותם ימים שהחל להתארגן בנפרד ממפלגות השמאל המסורתיות. אליאב מצא עצמו בעמדת מיעוט במפלגת העבודה והיה מהבודדים שקראו לנסיגה ישראלית מהשטחים. הוא מצא עצמו שותף לדעותיהן של קבוצות משולי המפה הפוליטית, שהתארגנו לימים בתנועות ובמפלגות כמו 'מוקד', שי"ח, ר"צ ועוד. הבידוד הפוליטי של אליאב, שהתעקש על ציוניותו, דחק אותו לשוליים. הוא העדיף להתמקד בפעילות התנדבותית: בלילות עבד ללא תמורה כסניטר ופועל ניקיון בבית חולים, וביום התנדב כמורה בבתי סוהר, במכללת 'תל-חי', בקריית שמונה ובאור עקיבא.

אליאב שב לכנסת במסגרת סיעת של"י, שהוקמה בין השאר על ידי כמה מוותיקי המפלגה הקומוניסטית של משה סנה, פורשי מפ"ם דוגמת רן כהן וגם אנשי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש' בראשות אורי אבנרי. אולם הרומן של אליאב עם קיצוני השמאל לא ארך זמן רב. בשנת 1986 הקים את 'הקהילה החינוכית ניצנה' וביכר את המעש הציוני על פני הפגישות המתוקשרות של רבים מחבריו לדעה עם אנשי אש"ף. הוא התמודד בשנית על מקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה בבחירות 1988 ונבחר לכנסת. כעבור חמש שנים התמודד מול עזר וייצמן על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה, וכשל.

"אחד מאבות האומה בא"

השבוע, ביום שלישי, הובא למנוחות בבית הקברות של אצולת הציונות: בית הקברות טרומפלדור אשר במרכז תל-אביב. בית הקברות נוסד לפני 108 שנים ובו קבורים בין השאר חיים ארלוזורוב, מקס נורדאו, חיים נחמן ביאליק, אחד העם וגם דמויות מהעבר הפחות רחוק כמו שושנה דמארי. בין מלוויו היו שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, יו"ר 'הסוכנות היהודית', נתן שרנסקי, השר אבישי ברוורמן וגם יריבו הפוליטי משכבר הימים, הנשיא שמעון פרס. בבחירות שנערכו לפני חמש שנים לראשות 'העבודה', שבהן זכה פרץ בבכורה, תמך אליאב בגלוי בפרץ והעדיפו על פני פרס. כעבור שלוש שנים, התאכזב מפרץ והביע תמיכה גלויה במועמדותו של ח"כ לשעבר אופיר פינס לתפקיד יושב ראש המפלגה.

הוא חזה מראש את דעיכת תנועתו. "מפלגת העבודה ו'המערך' חייבים לעלות אל העם, לא לרדת. הם חייבים לרדת מהדשא של מגרשי הגולף והם חייבים לרדת מהפנטהאוזים", אמר בשעתו. למרות דעותיו הנחרצות משמאל, זכה לאהדה רבה גם מצד יריביו. משנודע דבר פטירתו, הספיד אותו ראש הממשלה נתניהו באומרו כי "לובה היה מופת של מנהיג ציוני, שכל כולו רתום למען מה שהיה חשוב בעיניו לעתיד עמנו – השלום, יישוב הנגב וקידום החברה, החינוך והביטחון".

במאמר שפרסם השבוע באתר האינטרנט של "מעריב" חגי אלון, שהיה יועצו של עמיר פרץ בעת כהונתו כשר הביטחון, סיפר אלון כיצד נסע עם אליאב מתל-אביב צפונה, אל הקו האש, תחת איום הטילים. "בלי תיאומים מוקדמים, בניגוד להנחיות הביטחוניות בלי פמליות ומלווים, הוא ואני עוברים יישוב-ישוב על קו החזית".

"כך בלי התרעה", כתב אלון, "(אנו) עוברים בשערי היישובים מעודדים ומחזקים, אני רושם בפנקס בקשות ומשימות ומעביר למשרד ולובה – הוא מחבק ומנשק ובוכה איתם ושר איתם ואוכל איתם ונוגע בהם באזרחים של המדינה שלו, שהוא היה חלק מבנייתה. והם המתיישבים האמיצים של גבול הצפון בעיירה, בקיבוץ ובמושב, שנשארו בבתיהם כי קו הגבול הוא קו היישובים, הם אהבו אותו אהבת אמת. הילה גדולה הייתה מקיפה את החדר ומקומות המפגש בשדה בפרדס במקלט וטיל לא בא גם אם אזעקה נשמעה, הילה שנתנה למתיישבים את התחושה שהם לא לבד – שאחד מאבות האומה בא".

במפגש שנערך לכבודו בסוף 2009, ישבה לצדו ח"כ לשעבר אורה נמיר, בעבר שרת העבודה והרווחה בממשלת רבין ושגרירת ישראל בסין. "לא לובה ולא אני", הפטירה נמיר, כשזרועו של לובה כרוכה עליה, "לא התרגשנו ממה שחשבה מפלגת העבודה על העמדות שלנו". "נכון", אישר לובה. רוזה סעדון, שאותה לימד אליאב עברית כשהתנדב להיות מורה במקביל לעבודתו הפרלמנטארית, ניגשה לחבק את אליאב וסיפרה כיצד תמהה נוכח העובדה שחבר כנסת מגיע ללמד עולים חדשים את שפת הארץ. המתח הזה, שבין פעילות פוליטית עקרונית ובין התמסרות מוחלטת לעשייה ציונית, איננו רק מאפיין של עשייתו רבת-השנים לובה אליאב. הוא גם תזכורת למה שהיה פה לפני אי-אלו עשרות שנים ונדמה כי פס מן הארץ לבלי שוב.

אחוות עמים – וגיא הריגה: הלקח של משמר העמק

אחד הסיפורים הנשכחים והמושכחים מימי מלחמת העצמאות קשור לפרשת הכפר אבו-שושא. היחסים בין חברי משמר העמק ובין תושבי הכפר היו טובים מאוד, כולל הבאתם של כפריים הסובלים מבעיות שיניים לטיפול במשמר העמק. כשפרצה המלחמה והגיע צבא קאוקג'י לאיזור, חשבו אנשי השומר הצעיר התמימים שחבריהם מהכפר אבו-שושא לא יאנו להם רע. הטעות הייתה מרה: תושבי הכפר הצטרפו לצבא קאוקג'י במטרה לטבוח בחברי משמר העמק.
 
בסיטואציה מקאברית במיוחד, נמלטו חברי המשק ליער הסמוך על מנת להחביא את ילדיהם. יונה גולן, חברת הקיבוץ, סיפרה לעיתונאי האמריקני רוברט סיינט ג'ון (הדברים פורסמו בספרו Shalom Means Peace), כי "לא חשבנו שאי פעם נשתמש ביער הזה כדי להחביא בו את ילדינו! כל אותו זמן, הכפר אבו-שושא לא נטל חלק פעיל בקרב. אז החלטנו לקחת משם את כל הילדים הקטנים דרך החפירות לשביל שעבר קרוב לאבו-שושא, ומשם לחתוך אל היער".
 
גולן ממשיכה ומספרת כי "זה היה בשבע בבוקר כשהם התחילו. אני הייתי בעמדת פילבוקס, משם יכולתי לראות את כל מה שקרה. ברגע שכל 160 הילדים שלנו היו בתוך החפירה, הערבים מאבו-שושא פתחו לעברם באש. אחת המורות נפצעה קשה ונפלה. היא חסמה את המעבר בחפירה. לאף אחד לא היה מספיק כוח להרים ולהזיז אותה משם. אז הילדים היו צריכים לטפס מעליה וזה חשף אותם לירי של הערבים".

"רוצו עשרים צעדים!". בצילום: חיילי צבא קאוקג'י בקרב על משמר העמק

"הפילבוקס שלי היה קרוב אליהם. יכולתי לראות את הפנים הקטנות של כל ילד וילד. מעולם לא הייתה לי חוויה כה קשה כמו לראות את הילדים האלה בשעה שיורים עליהם [בנה של יונה היה בין אותם ילדים, ד.מ.]. אבל גם היה טוב לראות את הפנים האמיצות שלהם. המורים צעקו להם 'רוצו עשרים צעדים!'… אחרי שהבאנו אותם אל היער – חוץ מאלה שנורו – הגיעו הבריטים…"
 
הסיפור המקאברי הזה – שמזכיר בפלאש בק רצחני את יערות המוות בתקופת השואה – מופיע בספרו של חברי, העיתונאי אמנון לורד, "מלחמה בבית" (הוצאת תמוז, 2003, עמ' 62-63). לורד כותב כי "במשמר העמק נגוז חלום המדינה הדו-לאומית של השומר הצעיר. מאז, לכל דור חדש בשמאל הישראלי יש את האבו-שושא שלו".
 
אמנם במשמר העמק נגוז חלום המדינה הלאומית של השומר הצעיר, אולם 61 שנה אחרי גיא ההריגה שניסו הערבים לארגן לילדי משמר העמק, פועלים בשמאל כמה וכמה חולמים – שמספרם הולך ועולה – לארגן גיא הריגה מודרני, והפעם למדינה היהודית. לגיא ההריגה הזה קוראים "מדינה אחת בין הירדן לים". האינטליגנטים והיצירתיים שבהם מבקשים להוסיף לגיא ההריגה הזה גם טבח תרבותי קטן ופועלים להתבוללות היהודים במרחב הערבי. כלומר, לא די בחיסולה של המדינה היהודית, צריך גם לחסל את הישגיהם התרבותיים של היהודים, ואפילו את שפתם.
 
לקומץ החולמים הזה – ואני מתפתה לכנותם "קומץ הבוגדים הזה" – יש משת"פים לא רעים בכלל בארגון השחרור הפלשתיני. כבר לפני כמה שנים, ניסה אבו-מאזן לאיים מחדש בשוט המדינה האחת, והוציא את בובת "מדינה אחת, דמוקרטית וחילונית בין הירדן לים" מארון המתים של הפתח. הרעיון של הטבעת היהודים בים ערבי, וחיסולם התרבותי, היה מאז ומתמיד הפנטזיה הרטובה של קיצוני השמאל בארץ. אולם עתה מצטרפים אליו, פה ושם, עוד ועוד מפנטזים. השנאה העמוקה והתהומית לכל מה שמתרחש פה מעבירה על דעתם אפילו את האינטליגנטים וקרי-הרוח שבהם. שהרי האמת שנחשפה במערומיה לחברי משמר העמק היא בדיוק האמת שהפלשתינאים מבקשים להסתיר. ודוק: מי שמשתף פעולה עם הפלשתינאים מתוך אי-ידיעת ההיסטוריה הוא חולם שראוי למחול לו; מי שעושה כן על אף שהוא יודע אותה, אינו אלא בוגד בעמו.
 
בספטמבר 2000, ראיין העיתונאי ארי שביט את אדוארד סעיד. הוא שאל אותם לגבי עתיד היהודים במדינה אחת. "השאלה מה יהיה גורל היהודים קשה לי", אמר סעיד. "אני לא יודע. זה מטריד אותי". הכנות של סעיד נראית, במבט ראשון, יפה והומנית. ביטוי ליושר נדיר של פלשתינאי בעל תודעה. אולם במחשבה שנייה, הכנות הזה היא השקר הגדול ביותר. סעיד ידע היטב מה יהיה גורל היהודים במדינה שבה הערבים יהיו הרוב. לא גורלם הטריד אותו; אמירת הדברים כהווייתם, חשיפת האמת המרה בפני הכתב היהודי, היא זו שטרדה את מנוחתו.