פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.5.2011
מדי שנה מצוין בישראל וברוסיה התשעה במאי, שהפך למעין יום חג עבור יוצאי בריה"מ לשעבר. אחד השקרים הגדולים הקשורים בהיסטוריוגרפיה של ברית המועצות ויחסיה עם העם היהודי ומדינת ישראל, הוא הכזב שלפיו הצילו הסובייטים את היהודים מהשמדה והצבא האדום המשחרר גאל את היהודים מאימת הנאצים. מעטים מזכירים היום את הברית שכרת סטלין עם היטלר ושלמעשה איפשרה להיטלר לעשות ביהודים כרצונו ללא שום חשש מהסובייטים, אולם מעטים מהם יודעים את הכרונולוגיה של הרומן בין סטלין לבין היטלר והאופן שבו התפתחו הדברים.
בספרו המצוין "'יחסים מיוחדים': ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל, 1939-1959", שיצא לאור ב-2007 בהוצאת מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מצליח ההיסטוריון פרופסור בנימין פינקוס להמחיש כיצד היו הדברים לאשורם. תחילה מפריך פינקוס את השקר הסובייטי שבו השתמשו הקומוניסטים ומאז ומעולם, ושלפיו המטרה של הסובייטים בהסכם בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ, הייתה לדחות ככל הניתן מתקפה אפשרית של הנאצים נגד הסובייטים. פינקוס מצטט את ההיסטוריון הרוסי מיכאיל נארינסקי שאמר כי "לא נמצאה תעודה כלשהי שגרמניה התכוננה להיכנס למלחמה נגד ברית המועצות בסתיו 1939" (עמ' 73). מולוטוב, שהחליף בתפקיד את שר החוץ 'היהודי' מקסים ליטבינוב, סיפר בראיון עיתונאי כי "בשנת 1939, כשסילקו את ליטבינוב ואני קיבלתי את התפקיד, סטלין אמר לי: תסלק ממשרד החוץ את היהודים. תודה לאל שאמר זאת! שהרי הבעיה הייתה שהיהודים היו רוב בולט בהנהגה ובקרב השגרירים" (שם: 73-74).
בצילום: הדגל הסובייטי מונף על הרייכסטאג ההרוס
הסכמים סודיים
פינקוס חושף בספרו כי מלבד ההסכם הידוע שנחתם בין מולוטוב ובין ריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939, נחתמו עוד הסכמים סודיים בתאריכים 28.9, 16.11 בשנת 1939, וכן 5 בספטמבר 1940. הברית בין היטלר לבין סטלין היא זו שאיפשרה לנאצים להתקיף את פולין ב-1 בספטמבר 1939 ולכלות את יהדותה. בריה"מ סיפחה את מזרח פולין וכן את שטחי רומניה, ליטא, לטביה ואסטוניה, ובהם כשני מיליון יהודים. במכתב לנחום גולדמן שכתב ד"ר משה סנה, לימים הרמ"א של 'ההגנה' ואחר כך מבכירי מפ"ם ומנהיג מק"י, כתב כי "היטלר רודף את היהודים, סטלין רודף את היהדות, שניהם יחד מהווים סכנה לקיום עמנו" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 76). עם השתלטות הסובייטים על פולין, החל מסע רדיפות נגד היהודים בכלל, והתנועה הציונית בפרט. בין המנהיגים הציונים שנאסרו היו מנחם בגין ומרדכי נורוק (איש 'המזרחי', ולימים שר הדואר וח"כ מטעם המפד"ל). הסובייטים הודיעו כי פעילות "הארגונים היהודיים הריאקציונריים, שהפיצו את השוביניזם היהודי" תופסק. על אותם ארגונים נמנו 'הציונים הכלליים הפרוגרסיביים', ויצ"ו, 'השומר הצעיר', 'המזרחי', בית"ר וההסתדרות הציונית. לפי ההערכות, הסובייטים אסרו והגלו בין פברואר 1940 ליוני 1941 כ-200 אלף יהודים.
התזה השנייה שמפריך פינקוס התבססה על תשובה של סטלין לעורך 'פרבדה' מנובמבר 1939. לפי סטלין, "ברית המועצות לא רק דחתה את הצעותיו של היטלר להרחיב את שטחה לדרום ביציאה למפרץ הפרסי ולאוקיינוס ההודי, אלא גם הראתה התנגדות נחרצת לתכניות התוקפניות של מדינות 'הציר' ששאפו לכבוש את המזרח הקרוב והתיכון ואזורים אחרים של העולם" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 83). לפי פינקוס, ברית המועצות תמכה, בניגוד לאידיאולוגיה שלה ולמדיניות המוצהרת של הקומינטרן, בחוגים ערביים שהיו בעלי-ברית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כך, ההיסטוריון שמואל דותן חשף כי משלחת פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, ביקרה אצל המופתי הפרו-נאצי, חאג' אמין אל-חוסייני. הסובייטים תמכו לא רק בחוסייני אלא גם במנהיג המרד נגד בריטניה בעיראק, רשיד אלי אל-כילאני, שביצע את "הפרהוד", הפוגרום, ביהודי עיראק, היה פרו-נאצי מובהק. אל-כילאני הפסיד במלחמה נגד הבריטים, גלה לברלין, הקים שם ממשלה עיראקית גולה בתמיכת הנאצים והקים את 'הלגיון הערבי החופשי', יחידה ערבית שפעלה במסגרת הורמאכט, הצבא הגרמני.
במצוות סטלין, המפלגות הקומוניסטיות – ובכלל זה הפק"פ בארץ ישראל – ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד בריטניה וצרפת שלחמו בנאצים, והורה להגדירן כ"תוקפניות". בארץ ישראל, ניהלה פק"פ מלחמת חורמה נגד גיוס יהודים לצבא הבריטי.
הברית לא נתקבלה בשלילה מוחלטת
בארץ ישראל, הברית בין סטלין לבין היטלר לא נתקבלה בשלילה מוחלטת, אפילו לא מצד דוד בן-גוריון, שרשם ב-22 בספטמבר 1939 ביומנו, כי "כבר בזמן קצר זה היו כמה הפתעות, והגדולות שביניהן: עמדת רוסיה. תהא דעתנו מה שהיא על הברית הבלתי קדושה בין היטלר ובין סטלין, היות רוסיה לגורם עולמי מחדש מחייבת גם את המדיניות שלנו. אמנם אין יסוד להניח, שרוסיה הסובייטית תשנה את יחסה אלינו, אולם עלינו לבקש הזדמנות לבוא בדברים עם רוסיה, על ידי אנשינו, או איש נאמן גם עלינו וגם עליהם, אם אפשר למצוא איש כזה". ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא כתבה בספר שערך בשעתו הפרופסור שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, כי נוכח הערצתו ללנין, "אפשר להגדיר את בן-גוריון כבולשביק, שאיננו קומוניסט". רק ב-25 בדצמבר 1939 נאם בן-גוריון נאום ביקורתי ותקיף בהסתדרות, המבקר קשות את בריה"מ. אולם אנשי סיעה ב' במפא"י, שכללה את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד', הגיבה תגובה שונה מזו של בן-גוריון.
כך, יצחק טבנקין, מהבולטים שבמנהיגי תנועת העבודה דאז ולימים איש ארץ ישראל השלמה, אמר ב-1944 כי הוא לא היה "שותף להסתה נגד רוסיה בתקופת ריבנטרופ". יעקב חזן, לעומתו, תקף את ההסכם וראה בו "פשע הן לגבי עתידה של רוסיה עצמה בתור מדינה סוציאליסטית, והן לגבי מלחמתו של מעמד הפועלים כולו". אלא שהביקורת הזו, שהוטחה בסובייטים בראשי הפרקים שהכין חזן לדיון בוועד הפועל של 'הקיבוץ הארצי' שהתכנס בנובמבר 1939, עומעמה כעבור ארבע שנים, כאשר ב-1943 גילה חזן הבנה למדיניות הסובייטית ההיא. גם מאיר יערי, שותפו של חזן להנהגת 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', נחרד נוכח הביקורת על סטלין וראה בהפלת סטלין סכנה ל"מלחמת אזרחים איומה ברוסיה". יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי 'השומר הצעיר', הצדיק את הברית בין סטלין לבין היטלר וראה בה כורח המציאות. המפלגה הקומוניסטית ערכה רוויזיה מקיפה בעמדתה נגד הנאצים, ועם כריתת הברית הכריזה כי "כל פטריוט נאמן תומך בניטרליות, כי ההגנה על המולדת היא תעמולה אימפריאליסטית, ויש לראות בהיטלר את בן-בריתה של ברית המועצות במערכה נגד האימפריאליזם המערבי". כאשר התקרב צבאו של רומל לארץ ישראל, הגבירו הקומוניסטים את התעמולה נגד גיוס היישוב למלחמה בנאצים, וקבעה י "נכון הדבר, כי גייסות היטלר ומוסוליני עומדים בשערי הארץ, אבל נכון גם כי גייסות צ'רצ'יל עומדים בתוך הארץ, קודם כל יש להילחם באויב הנמצא בתוך הארץ" (כל הפרטים לקוחים מספרו של פינקוס, עמ' 88-92).
מסע הטיהור נמשך
במשך כל מלחמת העולם השנייה, מציין פינקוס בספרו, הזכיר סטלין בפומבי את המדיניות האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית רק פעם אחת, ובתחילת המלחמה. סטלין המשיך ביתר שאת במסעו לטיהור היהודים מהמפלגה כבר באוגוסט 1942. הוא רצה שמנגנון המדינה וחיי התרבות והאמנות יהיו נקיים מיהודים, קומוניזם שיהיה "יודן ריין", נקי מיהודים. הסובייטים עשו מאמץ ניכר להצניע את פשעי הנאצים נגד היהודים. כך, פינקוס מציין כי "בפרסומים הרשמיים שכוונו בעיקר כלפי חוץ… הוזכרה השמדת היהודים רק פעמים מספר ובמובלע מאוד בין עמודים רבים של ידיעות, שעסקו כולן במדיניות גרמניה נגד הרוסים, האוקראינים, הביילורוסים, הלטים, המולדבים, האסטונים והלאומים האחרים" (עמ' 99). הטרמינולוגיה הסובייטית התייחסה רק לכך שהושמדו "אזרחים סובייטים שלווים" על-ידי הנאצים, בלי לציין שאלה היו יהודים במוצאם. הסופר איליה ארנבורג נשא נאום בכנס נציגי העם היהודי (שאחר כך התפתח לוועד היהודי האנטי-פשיסטי) אשר נערך במוסקבה ב-24 באוגוסט 1941, ובו הכריז בכאב נוכח הברית הסובייטית עם הנאצים והשתקת האנטישמיות הנאצית: "גדלתי בעיר רוסית, שפת אמי היא רוסית, אני סופר רוסי, עתה אני מגן ככל הרוסים על מולדתי, אבל הנאצים הזכירו לי דבר נוסף, שם אמי היה חנה. הנני יהודי. אומר אני זאת בגאווה" (עמ' 101).
ההתנגדות היחידה למהלכיו של סטלין הגיעה מכיוונו של יריבו הגדול, ליאון טרוצקי. בחיבורו "ברית המועצות במלחמה", שנכתב ב-1939 (שנה בלבד לפני שנרצח), כתב טרוצקי בתקווה כי "אם מלחמה זו תעורר, כפי שאנו משוכנעים, מהפכה פרולטרית, היא חייבת להוביל בהכרח להפלת הביורוקרטיה בברית-המועצות ולשיקום הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי הגבוה הרבה יותר מזה שב-1918… לכל אדם ואדם יתברר שבתהליך התפתחותה של המהפכה העולמית הביורוקרטיה הסובייטית היתה רק נסיגה זמנית". אולם טרוצקי טעה. חלפו יותר מ-45 שנה עד שנפל הסטליניזם בברית המועצות. לשיטתו, אם לא תתרחש מהפכה בבריה"מ, יוכתר הסוציאליזם כ"אוטופיה". כיום, שנים רבות אחרי הברית בין הפשיזם האדום של סטלין לבין הפשיזם החום של היטלר, יש מי שממשיך לצבוע את האוטופיה הזו בצבעים ורודים-אדומים ומקבע את המיתוס על שחרור היהודים על-ידי הצבא האדום הגיבור. אלמלא אותה ברית סטליניסטית-נאצית, סביר להניח כי מספר היהודים שנטבחו במהלך השואה היה מצטמצם בשיעור ניכר, ואת אות הקין הזה על מצחה של ברית המועצות לא יוכלו למחות גם אלה שמציינים בגאווה את התשעה במאי.
