פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 2.4.2013
ביום ראשון לפנות ערב, טרם ירד החג, החלה ח"כ ד"ר רות קלדרון לחוש את נחת־זרועה של דיקטטורת הקונפורמיזם המקומי. סיפור המעשה הוא פשוט: קלדרון הסכימה לבוא לכנס של תנועת הימין הקיצוני "קוממיות", שבין השאר קוראת לסירוב פקודה ולמניעת העסקת ערבים. משפורסם דבר־השתתפותה ב'פייסבוק', הודיעה חברת הכנסת, כי לא ידעה לאן היא מוזמנת. "הבנתי ש'כנס רמלה' שבו הסכמתי להשתתף", כתבה, "הוא כנס של תנועת 'קוממיות'. לבושתי לא ידעתי. ועוד יותר לבושתי, לא הכרתי את התנועה… דרכם אינה דרכי. אדבר עם אנשי הכנס ואחליט אם לבטל את השתתפותי או לומר את דברי שם". כעבור כמה שעות, הודיעה קלדרון, כי "החלטתי כן ללכת לכנס ולעשות כמיטב יכולתי לומר שם את דבריי שהם נגד גזענות, נגד שנאת הומואים ולסביות, נגד עליונות התורה על הדמוקרטיה ובעד מחלוקת רצינית ושיחה עם בני פלוגתא. אני מאמינה גם בשיחה ודיבור עם פלשתינים. גם עם מי שנלחם בנו; שיח שמטרתו להגיע להבנה ולשלום. ומתוך כך, אני מאמינה גם בשיחה עם יהודים שדעתם מנוגדת לדעתי".
מסרבת להיכנע לדפוסי הטהרנות. ח"כ ד"ר רות קלדרון. צילום: אתר "יש עתיד".
המתקפה הייתה שלמה ואמתית, וכללה גם את הסופר ספי רכלבסקי. מעטים, ובהם עיתונאית "ידיעות אחרונות" לשעבר, יעל גבירץ, נחלצו לעזרתה. גבירץ כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "גם אני חושבת שרות קלדרון טועה. מאוד. וגם מקווה שתחזור בה. אבל אני גם חושבת שההשתלחות בה וגישת הבוז לנימוקיה היא טעות גדולה. מאוד. שמצערת ומקוממת אותי לא פחות. שום שיח או צדק או תובנה או תיקון לא יבואו ממחיקת האחר, דעותיו ואמונותיו. שום קשב והבנה לא ייוולדו מעמדת שיפוטיות ולא מצעקות ומכות בראש. הוא יבוא מלומר את אותו דבר במילים אחרות".
סביר להניח, כי אילו הייתה יודעת קלדרון לאיזו מלכודת הכניסה עצמה, הייתה ממסמסת את ההזמנה להתדיין עם אנשי 'קוממיות'. אולם החלטתה לבוא בדין ובדברים עם אנשי התנועה מעידה על אומץ־רוח אינטלקטואלי שחסר במקומות שבהם היא נחשבת לבת־בית, באזורים הקונפורמיסטיים של מדעי־הרוח על הר הצופים בירושלים. להשקפות של אנשי ימין ושמאל קיצוניים, משתי הקצוות, יש לגיטימציה דומה. החברה הישראלית היא ליברלית ודמוקרטית דיה כדי לאכלס במשכן הכנסת את שגרירת בל"ד על סיפון ה'מאווי־מרמרה', ח"כ חנין זועבי. לכן, לחברת כנסת אחרת כמו קלדרון יש לגיטימציה לבוא בדין ובדברים עם אנשים שהשקפותיהם מייצגות מיעוט מבוטל, אפילו בקרב חוגי־הימין.
הבעיה היא אחרת: התגובה הפבלובית המבקשת למנוע מקלדרון לבוא בדברים עם אלה החלוקים עליה בהשקפתם. הפעולה המצנזרת של אנשים כמו ספי רכלבסקי – שלא מזמן פירסם ב"הארץ" מאמר בגנות שר החינוך הרב שי פירון תחת הכותרת "פירוניזם" – מבקשת לחסל פוליטית כל אדם החורג מהקו הקונפורמיסטי של טוהר המחנה. היטיב לכתוב על כך עיתונאי "הארץ" לשעבר ובעל הבלוג הפופולרי "ארץ האמורי", עפרי אילני (איש שמאל בעצמו), שטען, כי "עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור הוא אמונה מטאפיסית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות".
טוב עושה ח"כ קלדרון על שהיא מסרבת להיכנע לדפוסי־הטהרנות הקבועים בשמאל. אולם עליה לקחת בחשבון, כי מעתה והלאה, היא תסומן באות המיוחד השמור לאלה שמעזים לחשוב אחרת. אם תסרב לבוא לשאת דברים בכנס של קיצוני השמאל, תוקע כבוגדת. ההתפכחות הזו, שחוו רבים מאנשי המחנה המתהדר בצדקת־הדרך ומטהר את הסוטים והתועים, תאפשר לה להיחשף לקשת רחבה יותר של דעות מזו אשר לה התרגלה בשנים שבהן בני־שיחה נמנו בעיקר על מצביעי העבודה, מרצ או חד"ש. קלדרון תוכל לבוא לאנשי 'קוממיות' ולהסביר להם, כי סירוב פקודה גורף או גזענות אנטי־ערבית סותרת את הרעיון הציוני והדמוקרטי. אולם באותה מידה, היא גם תבין, כי כדי להוות מרכז ישראלי וציוני רחב ככל הניתן, מן הנמנע להחרים קבוצות באוכלוסייה שסוברות אחרת. אדרבה, דווקא הדיאלוג עשוי לחולל את השינוי ולמנוע את ההקצנה. לחברה הישראלית דרושים אישי־רוח ופרלמנטרים היודעים להבין את מורכבות הנפש הציבורית שיש בה גוונים שונים. לאלה המבקשים לצנזר את קלדרון, יש, מן הסתם, גוון אחד וצבעו הוא אדום־אדום.
