ארבע שנים תמימות נמנע נתניהו מלעקור את החמאס מהשורש. הוא הבטיח לעשות כן לפני הבחירות האחרונות. זה היה הקלף שלו במרוץ מול קדימה בהנהגת לבני: את מה שלא עשו אולמרט ושרת החוץ שלו, יעשה ראש הליכוד. וזה לא קרה. גרשון בסקין יודע לספר שישראל הייתה קרובה לחתימת טיוטה על הפסקת אש ארוכה מול חמאס, כשהפרטנר הוא אחמד ג'עברי. בסקין אומר שזה היה על דעת שר הביטחון, וגם הוקמה ועדה בין-משרדית בנושא. בניגוד לניסיונות לערער על מהימנותו של בסקין, מדובר באחד האנשים היותר אמינים בכל הנוגע למגעים עם הפלשתינים. ומי שמפקפק בכך, ילך-נא אל דוד מידן, שליחו של נתניהו לעסקת שליט.
אז מה קרה לפתע שההנהגה הישראלית חזרה בה מהסכמתה? ומה התרחש פתאום שהביא לחיסול ג'עברי, בפרט כאשר תקרית ירי הטיל אל עבר סיור צה"ל בוצעה על-ידי ארגון שאינו סר למרותו של החמאס? צריך להאמין שהמלחמה הזו לא נעשית משיקולי-בחירות. חשוב להאמין שההנהגה שלנו אינה צינית עד כדי כך. אבל את השאלה הזו חשוב לשאול. האמת הבסיסית היא שגם נתניהו וגם ברק הבינו, כי ההרתעה הישראלית נשחקה עד דק. המהלך האיראני של נתניהו נכשל כשהתברר שאין לישראל יכולת לתקוף באיראן על מנת לחסל את פרויקט הגרעין שם. ואובמה, שנבחר מחדש, כבר הבהיר לנתניהו שאותו, את נשיא ארצות הברית, גם ראש ממשלת ישראל לא יגרור למלחמה. וכשנחשף מעל מסכי הטלוויזיה, כי ביבי רצה לגנוב מלחמה על-ידי דריכת הצבא, ולגרור את הממשלה ואת הממשל האמריקני לעימות כולל, ראש הממשלה הועמד בשיא קלונו.
אפשר היה לחתום על הפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, בעל הבית האמתי ברצועת עזה. התקרית של ירי הטיל לעבר סיור צה"ל לא נגרמה באשמת אנשי הארגון. נתניהו הבליג על אינספור תקריות אחרות של ירי טילים ליישובי הדרום בארבע השנים שחלפו מאז נכנס למשרד ראש הממשלה. במידה רבה, הסכם עם חמאס, עם ערבות מצרית של 'האחים המוסלמים', היה עמיד יותר מכל הסכם עם אבו-מאזן, שבמקרה הטוב מייצג חלק מסוים מהעם הפלשתיני. נתניהו יודע שהמלחמה הזו הייתה מלחמת ברירה מובהקת.
אבל ברק ונתניהו בחרו במלחמה. הם ידעו היטב את משמעות חיסולו של ג'עברי. הם גם הבינו שהפעם חמאס ירחיב את קו האש, ויירה טילים אל גוש דן. השניים נכנסו בעיניים פקוחות למלחמת עזה במטרה לשקם את ההרתעה הישראלית המתמוטטת. בלי איראן, עם הסכם הפסקת אש שעליו חתומים נתניהו, ברק, חאלד משעל והשושבין מורסי, לצמד ביבי-ברק היה ברור שאסטרטגיית ההרתעה של ישראל תתבסס, למצער, על מיתוס ולא על מציאות. הם הזדקקו למבצע צבאי רציני כדי להנחיל הישג תודעתי, במידה מסוימת ביחס לחמאס, ובמידה רבה, בכל הנוגע לציבור הישראלי.
ויש גם עניין נוסף: בעימות שהחל להיווצר בין נתניהו לבין אולמרט, שבמבצע 'עופרת יצוקה' כתש את החמאס והביא להישג הרתעתי משמעותי לישראל, ידו של ביבי הייתה על התחתונה. נשמעו קולות רבים וברורים בימין שהביעו אי-שביעות רצון הולכת וגוברת מאזלת ידה של ממשלת ישראל כלפי הרודנות האסלאמית בעזה. הסכם הפסקת אש עם החמאס היה מציב את נתניהו בעמדה חלשה ביותר בהשוואה לאולמרט, וגם ללבני. הסקרים גם הצביעו על כך, שהרשימה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו מתייצבת על אזור ה-35 מנדטים, 7 מנדטים פחות מכמות המושבים שיש לשתי הסיעות היום. ביבי רצה הישג. גם ברק. השיקול היה משולב: צבאי – ופוליטי.
בשונה מהתחזיות השחורות, ישראל לא עמדה מבודדת מול מדינות העולם. ארה"ב גיבתה. אירופה החרישה ולא גינתה. אמנם ישראל לא זכתה למטריית הגנה כמו זו שזכתה לה בתקופת שלטונו של אולמרט, אולם המלחמה הזו קיבלה גיבוי מהנשיא האמריקני, שאנשי ימין רבים ניסו להשחיר את דמותו כמי שעומד בשורה אחת עם איסמעיל הנייה ואבו-מאזן, נגד ישראל.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נתניהו רוצה וזקוק לאסטרטגיית יציאה. הוא לא מעוניין בכניסה קרקעית לעזה. השאלה הגדולה אם אכן החמאס יסכים להפסקת אש כזו. אם יבלע את עלבונו, ימחל על כבודו, יקבור את מתיו, יחדל מלירות ויחתום על הסכם הפסקת אש. אם ראש הממשלה אכן יגיע למצב שבו החמאס, אחרי כל ההרס הרב לתשתיות הטרור שלו, חותם על הסכם שכזה, הרי מדובר בהישג ממשי ואמתי. ביבי צריך שהחמאס יעשה את מעשה מלך גרמניה וילך לקנוסה בקהיר.
לנתניהו אין אינטרס בהסלמת המצב. לא בדחיית הבחירות הפנימיות, ודאי שלא בדחיית הבחירות הארציות. אם בחודשיים שנותרו עד הבחירות גזרת עזה תהיה שקטה, ביבי יוכל לגזור קופון מפלגתי ואלקטורלי. ראשי הסניפים בליכוד יסורו למרותו. מצביעי הליכוד המתפזרים ישובו הביתה. שלי יחימוביץ', שבימים האחרונים תפקדה יותר כרל"ש של נתניהו מאשר כמנהיגת גוש המרכז-שמאל, תיאלץ להשתמש בדמותו של עמיר פרץ, הוגה "כיפת ברזל", כביטחוניסט האולטימטיבי שלה, אך לא תוכל להצטייר כאלטרנטיבה. ויכול להיות שהגוורדיה הוותיקה של מפלגת העבודה מהקיבוצים, מהמושבים ומהסניפים השונים, תצביע בחלקה גם למצביא ממפלגת 'עצמאות' שיביא 3 מנדטים, ואולי יותר. נתניהו גם יוכל להעביר את הקיצוץ הבא בתקציב בנימוק של יוקר הוצאות המלחמה. יותר מזה, ביבי לא יכול היה יותר לבקש.
בשוך הקרבות, ישראל תישאר עם בעיותיה האמתיות. לא רק עם המצב החברתי הקשה והשחיקה הריאלית בשכר ויוקר המחיה המאמיר והצטרפות משפחות נוספות למעגל העוני והמיסוי הכבד על מעמד הביניים. היא גם תתמודד עם הבעיה הגדולה של היעדר הכרעה. עם הפלשתינים הרוצים מדינה. ועם החמאס המתחמש מחדש לקראת עימות נוסף. עם המדרון החלקלק של הדו-לאומיות. עם הפנייה הפלשתינית לאו"ם. עם הנשיא האמריקני שיבקש לפדות את צ'ק התמיכה בנתניהו במבצע "עמוד ענן" כשהערבים יבואו לבית הלבן לבקש להם מדינה.
נתניהו, כנראה, ייבחר שוב, ובהנחה שאכן ייצא מהמבצע הצבאי הזה כשידו על העליונה, לא תהיה לו בעיה קשה במיוחד להרכיב את הקואליציה הבאה. אולם הבעיות היסודיות, שעמן שום מבצע צבאי לא יכול להתמודד, ושאותן שום מלחמה לא מסוגלת לפתור, אותן בעיות יישארו עמנו. ובהתקרב רגע ההכרעה, עטרת הניצחון מהמלחמה בחמאס תוסר מהר מאוד כשנגלה כי שום בעיה מבעיותינו המהותיות לא נענתה.