האנטישמיות הפלשתינית החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.2.2013

לכאורה, היה מצופה מיו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, כי דרישת ה"ייהרג ובל יעבור" שלו תהיה ירושלים, גבולות 67' או היישובים הנמצאים מחוץ ל"גושי ההתיישבות". אולם השבוע, בחר הנשיא הפלשתיני להציג קו אדום ברור: לא להכרה במדינת ישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. בפועל, מנהיג אש"ף חוזר לנקודת אי־ההסכמה בין הציונים לבין הערבים שעיקרה היחס להחלטת החלוקה של האו"ם. הפלשתינים ממשיכים בסירובם להכיר בזכות היהודים להקים מדינה עצמאית על חלק כלשהי בארץ־ישראל המערבית.

חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.

הנכונות שהביעה אבו־מאזן להקים מדינה פלשתינית מפורזת ולוותר על הסממן המובהק ביותר של ריבונות, צבא עצמאי, ולו שלא יכירו מנהיגי הערבים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחזיר את הסכסוך לנקודת הראשית שלו: מעולם לא קיבלו הערבים את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. תכנית השלבים של אש"ף שרירה וקיימת. כל עוד לא תמומש תביעת השיבה ולא תיהפך ישראל למדינה דו־לאומית בדרך להפיכתה בפועל לחלק מפלשתין העצמאית, לא יהיה שום הסכם שלום ממשי, בר־תוקף ומחייב.

זו הסיבה שבגללה נכשל רבין המנוח בהשגת השלום וקיבל טרור, לכן גם אהוד ברק כשל במו"מ בקמפ־דייויד, בשל כך הביאה הנסיגה מעזה לטרור חסר תקדים באופיו נגד ישראל, לכן גם אהוד אולמרט וציפי לבני לא הצליחו להגיע לחתימת הסכם הבנות עם הפלשתינים. התודעה הערבית שבה לשנות ה־20' וה־30', והשאלה "היכן יעבור הגבול?" היא רלבנטית רק אם ישראל רוצה להתקיים במימיה הטריטוריאליים בלבד. לא נתניהו ולא לפיד, לא לבני ולא הרצוג, לא יוכלו לחתום על שום הסכם שלום עם אבו־מאזן. אפילו לא זהבה גלאון או דב חנין.

הרדיקליזציה בעמדה הערבית נובעת מהרוחות האנטישמיות המנשבות מאירופה. התחושה הפלשתינית, שלפיה ישראל נמצאת במצב של התפרקות, גורמת למנהיגי הערבים לאמץ עמדות שזוכות לאוזן קשבת באירופה. אם בעבר, מנהיגים אירופים קיבלו את הרעיון של מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי לאומי שווה זכויות, בגבולות 67', עתה הם נסוגו מעצם הנכונות לקבל את זכות היהודים למדינת לאום משלהם. זהו הישג ערבי שכמוהו לא נחלו מנהיגים מזה שנות דור, למעשה מאז הוכר אש"ף כנציג העם הפלשתיני בשנות ה־80'.

הטענה החדשה המושמעת, שלפיה הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שנושלו על־ידי יהושע בן נון, מכוונת ל"נרטיב" חדש. הקושאן הפלשתיני המדומה על ארץ־ישראל לובש עתה דמות של התחקות היסטורית אחר מקורות העם הערבי. די לקרוא בספרו של ההיסטוריון הנשכח ע. ג. חורון, "קדם וערב" (שהיה אבי תנועת 'העברים הצעירים', שכונו בלעג "כנענים", בראשות יונתן רטוש) כדי לדעת שמדובר בשטות מוחלטת. אלא שהשטות הזו היא כלי נוסף במסע הדה־לגיטימציה לישראל. זו דה־לגיטימציה במובנה העמוק: שלילת היהדות.

היחיד שזיהה את הכיוון אליו נושבת הרוח הפלשתינית היה פרופסור אילן גור־זאב המנוח, שנפטר לפני שנתיים בדמי־ימיו ועסק בשיטתיות בתופעה אשר אותה כינה "האנטישמיות החדשה". הוא, שהיה בשמאל הרדיקלי והחל במסע חזרה אל שורשיו הרביזיוניסטיים, אמר בראיון שנתן לי ופורסם ב"מקור ראשון" ב־23.7.2010, כי חיסול ישראל הוא היעד הראשון של האנטישמיות החדשה. היעד השני, הסופי, הוא התגברות על רוח היהדות. אילו היה היום בין החיים, סביר שהיה ניצב בראש המאבק הפילוסופי נגד התופעה.

את כל זאת יש לזכור, כאשר יידרש בנימין נתניהו לקבל או לדחות את מתווה קרי, בהנחה שהפלשתינים יאמצו אותו. הצייטגייסט האנטישמי החדש מרחף על יהודה ושומרון, והשלום אשר מבקש להביא ג'ון קרי, ידיד ישראל שנתפס במשיחיות אובססיבית, יאפשר לערבים לבצע את זממם ביהודים ברגע שרק יוכלו.

האנטישמיות האסלאמית וחדלון המערב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.9.2011

זה היה צפוי: "המהפכה הערבית" המהוללת אשר זכתה לתמיכה ולגיבוי של כל המערב מול עולם האתמול שייצגו שליטים כמו מובארכ, הפכה עד מהרה מ"אביב עמים" של תקווה ל"חורף מוסלמי" אנטישמי ואנטי-ישראלי. מול צעירי המהפכה הספונים עתה בבתיהם, יצאו לרחובות גדודי 'האחים המוסלמים'. עם היעלמות השאיפות לדמוקרטיה, לחירות, לצדק ולשאר מילים גבוהות המקפלות בחובן תקוות גדולות, כל מה שנותר מן המהפכה הוא השנאה התהומית לישראל וליהודים.

נזנח על-ידי אובמה. חוסני מובארכ. צילום: Getty Images

הבעיה הגדולה איננה כישלונה הצפוי של המהפכה הזו להביא לערבים שחר דמוקרטי. גם העובדה שכל מה שנשאר מן המהפכה הזו הוא התנגדות אנטישמית לישראל, גם הוא לא המאפיין הבעייתי ביותר. הבעיה המרכזית היא חדלונו של המערב. לאחרונה, אף נשמעו קולות הטוענים, כי הממשל האמריקני החל בשיתוף פעולה עם 'האחים המוסלמים'. העובדה, שהמערב איננו מבין כי האנטי-ישראליות היא לא רק מתקפה על ישראל כשלעצמה אלא גם התקפה על המבצר היחיד שנותר לו במזרח התיכון, ומכאן עליו-עצמו, מעידה כי יש פה כשל מוסרי עמוק ביכולת לזהות טובים ורעים, בני אור ובני חושך, שוחרי חירות ודמוקרטיה מול נבלים הטובלים ושרץ של אנטישמיות ופשיזם בידם. אובמה היה יכול למנוע את הניסיון לטבוח באנשי השגרירות המצרית אילו היה מבהיר למצרים מה הם גבולות חופש הפעולה שלה ומה מצופה ממנה על מנת שתקבל את סכומי הכסף האדירים שאושרו עבורה. תחת זאת, הוא הניח לטנטאווי ולחונטה הצבאית להראות לכולם מה ייעשה לבני הברית של המערב, כאשר הוצג הנשיא המודח מובארכ מושפל, חולה ומובס לעין כל.

המערב, המתקשה לעמוד נוכח החורף הערבי ההולך ומתקרב, מסיר מעצמו למעשה כל אחריות ממשית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. למעשה, מה שברור כעת הוא שלארה"ב ולאיחוד האירופי אין שום יכולת לתת ערבויות לקיום הסכם שלום שיתבסס על נסיגות משמעותיות בעומק יהודה ושומרון. ניתן אפוא לומר כי ככל שיאיצו האמריקנים והאירופים בממשלת נתניהו לוותר לפלשתינים בתמורה לערבות בינלאומית, כך יהיה יותר ברור כי בפועל, אין להם שום סחורה להציע. גם החלום על נוכחות מתיישבים בעומק השטח הפלשתיני העתידי נקבר קבורה מצערת: ההתנחלויות לא תוכלנה להתקיים בתוך המדינה הפלשתינית כשם שישראל לא תוכל להתקיים בצידה. פלשתין תקום במקום ישראל, ולא לצידה, וגורלם של יהודים שיהיו נתונים לחסדי הפלשתינים יהא רע במיוחד.

האנטישמיות הערבית לא התחילה לאחרונה והיא חוצת מחנות פוליטיים ומדינות. היא מתקיימת בכל ארצות ערב, ולא רק במצרים או בשטחי הרשות הפלשתינית. כך, אתר ממר"י פרסם כי חוסני עאיש, בעל טור ביומון הממסדי הירדני "אל-ראי", פרסם מאמר שכותרתו "ישראל ירשה את הנאציזם והתעלתה מעליו". במאמר טען, כי ישראל העתיקה את חוקיה ומעשיה מהנאציזם ותקף את המערב התומך בה. עאיש כתב: "מה ההבדל בין הרצל, וייצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ונתניהו, לבין היטלר ועוזריו?… אולי ההבדל היחיד ביניהם הוא הסתירה בעמדה של המערב כלפיהם. שכן בעוד שהמערב – אירופה וארה"ב – התאחד נגד היטלר והנאציזם שלו, אותו מערב התאחד או כרת ברית עם נתניהו והנאציזם שלו, כלומר עם ישראל, נגד העם הפלשתיני החף מפשע, שמעולם לא היה לו חלק ברדיפת היהודים".

מובן שכותב המאמר "שכח" את תמיכת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהיטלר, אולם לא זו הנקודה. הערבים עוברים טרנספורמציה מאנטי-ציונות שביסודה אנטישמיות חבויה, לאנטישמיות גלויה שבמרכזה השאיפה לחיסול ישראל. הישראלים נדרשים להגן על עצמם מול הפשיזם האסלאמי ההולך ומתגבר ולסרב לכל כניעה בלחץ המערב, אפילו במחיר עימות עם הממשל האמריקני הנוכחי. ישראל צריכה להציע עמדות מדיניות פרגמאטיות המאפשרות משא ומתן, אך לא כניעה. שכן בסופו של דבר, פגיעה בישראל היא פגיעה במערב עצמו. ההנהגה הישראלית צריכה לכוון ליעד אחד מרכזי: חשיפת פני הערבים וגיוס מחדש של המערב לצד ישראל. בארה"ב ובאירופה, המתעוררות מאשליות רבות-שנים של "רב-תרבותיות", יש לא מעט מקבלי החלטות שיבינו כי אם האביב הערבי הוא חורף אנטישמי, תפקיד המערב הוא לפזר את חשרת העננים המאיימים על העולם החופשי כולו.

התגוננות הכרחית בנתב"ג

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.7.2011

לאנשים מעטים מוכר השם סרחיו יאני. יאני הוא אחד ממארגני המטס השטנה הפרו-פלשתיני בישראל, ומנהל את 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית'. הגוף הזה הוקם ב-1984 על-ידי הטרוצקיסטים בירושלים, שנקראו אז 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית – מצפן מרכסיסטי'. מדובר בגוף אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני ותיק. לפני 24 שנה, נסגר 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' על-ידי המשטרה בטענה שהוא קשור בחזית העממית של ג'ורג' חבש. מנהיג המרכז, הטרוצקיסט מיכאל ורשבסקי (מיקאדו), הורשע ונידון למאסר בפועל. בשיאו, ניהל 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' תעמולה פרו-פלשתינית נגד ועידת קמפ דייויד.

חוליות באדר-מיינהוף מודרניות. בצילום: עטיפת הסרט "כנופיית באדר-מיינהוף"

אתמול, אמר יאני לאתר "ידיעות אחרונות" כי הוא מודה לראש הממשלה נתניהו על שארגן למטס קמפיין יחסי-ציבור. "אנשים בחו"ל, שאני בקשר איתם, מאוד מתלהבים מתגובת היתר של ישראל", הסביר יאני. "הם חשים שהם לקחו על עצמם סיכון במטס. הם ידעו שכאשר יגיעו לארץ, ויסבירו שהם מתכוונים להגיע לרשות הפלשתינית כדי להביע סולידריות עם העם הפלשתיני, יעצרו אותם ויגרשו אותם. הם מאוד חששו שכל זה יתרחש בשקט תקשורתי מוחלט".

מי שטוען כי תגובת ישראל למטס השטנה הייתה מוגזמת, איננו יודע כנראה כי אותם פעילים שמתכוונים להגיע לארץ מאורגנים ברשתות שמאל מהפכניות ואנטי-ישראליות מאורגנות, הנתמכות על-ידי גופים כמו 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית'. למעשה, מדובר במחבלים בפוטנציה עם תודעה נוסח 'כנופיית באדר-מיינהוף'. שום מדינה נורמאלית לא הייתה מאפשרת לפרובוקטורים בסגנון הזה לשטוף את גבולות ישראל ולהתסיס את הפלשתינים ביו"ש.

אותם פעילים שמבקשים להגיע לישראל קשורים בצורה כזו או אחרת במשט המתוכנן לעזה. מדובר למעשה בברית ירוקה-אדומה של אינטרנציונאל שנאה אסלאמו-קומוניסטי נגד ישראל. כך, העיתונאית מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בשבוע שעבר כי אדם שפירו, ממייסדי 'ארגון הסולידאריות הבינלאומי' (ISM) וחבר בהנהגת 'התנועה לשחרור עזה' העומדת מאחורי המשט, חשף את המטרות האמיתיות שמאחורי המשט בכנס שהתקיים באוניברסיטת רטגרס, ניו ג'רזי, לשם גיוס כספים לטובת הספינה האמריקנית הנוטלת חלק בהפלגה. לפי שפירו, "מה שעשינו בעשר השנים האחרונות הוא לפעול עם החברה הפלשתינית כדי להאיץ את ההתנגדות".

שפירו מסביר כי "'שחרור עזה' (התנועה העומדת מאחורי המשט, ד.מ.) הוא רק טקטיקה של אסטרטגיה גדולה יותר, (שמיועדת) להפוך את העימות הזה מעימות בין ישראל לבין הפלשתינים, או בין ישראל לבין העולם הערבי… (לעימות) בין שאר העולם לבין ישראל". "'שחרור' עזה הוא טקטיקה", מסכם שפירו. "הוא חלק מאסטרטגיה להפוך את העימות לבינלאומי ולערער באמת את ישראל במקום שבו היא מקבלת את רוב התמיכה בה. כר הפעולה שלנו הוא העולם כולו. ולשם ההתנגדות שלנו צריכה להיות מכוונת. כבר יש לנו אינתיפאדה שלישית. היא מתרחשת עכשיו. היא מתרחשת בכל העולם".

ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להכניס לגבולותיה את חברי הבריגאדה האדומה-ירוקה לשחרור פלשתין. ספק אם הרשויות בארה"ב היו מאפשרות לקבוצה בינלאומית התומכת ב'אל-קאעידה' להיכנס לשטחה ולהתסיס מוסלמים נגד אמריקה. התגובה הישראלית למאמץ הבינלאומי לייבא ארצה מיליטנטים התומכים בהחרבת ישראל היא פועל יוצא של היגיון בריא מצד מדינה הרוצה פשוט להגן על עצמה. כאשר 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' וגופים אחרים עם רקורד בעייתי של הזדהות עם ארגוני טרור מעוניין לייבא לישראל פרובוקטורים שיסתובבו בחוצות תל-אביב, רמאללה, עזה וחיפה, ויתחילו לפעול למען אינתיפאדה אנטי-ישראלית, חובתה של ישראל היא למנוע ממהפכני המטס לשחרור פלשתין לצאת את שערי נמל התעופה בן-גוריון. זה לא מעיד על היסטריה, על אובדן עשתונות או על חולשה: אין שום סיבה לאפשר לחוליות באדר-מיינהוף המודרניות לפעול ללא הפרעה ולהסית לחיסול מדינת היהודים. השמאל המקומי יצטרך להסתפק לפי שעה במצעדי השנאה מכיכר רבין למשרד הביטחון, ללא תגבורת בינלאומית.

החזרה הגנרלית של השמאל בכיכר העיר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

"בעלי נהרג בקרבות במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן", אמרה לי מירי, מנידה בראשה כלא-מאמינה. את הכיכר על שם ראש הממשלה המנוח מילא ים גדול של דגלים אדומים ודגלי פלשתין, עם מפגינים ערבים רבים, לצוואר חלקם כאפייה, והם קוראים קריאות בערבית בגנות ראש הממשלה. "הייתי מוכנה לחזור לגבולות 67'", הסבירה, ורעד עבר בקולה. "אבל הם רוצים את לוד, יפו ורמלה", פסקה וביקשה שלא אכתוב את שמה המלא. "בעלי נהרג במלחמה", הדגישה שוב, רוצה לומר מה כבד הוא קורבנה.

ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP

בהפגנת השמאל שנערכה אמש בתל-אביב השתתפו בסביבות 5,000 מפגינים. למרות הנוכחות הבולטת של 'השמאל הלאומי', שהביא כמה וכמה עשרות צעירים עם דגלי ישראל וכרזה ענקית עם דיוקנו של ברק אובמה, הרי עיקר המפגינים יובאו על-ידי התנזים הקומוניסטי של תומכי חד"ש בערים ובכפרים הערבים. קומץ אנשי ימין שביקש להפגין הפגנה נגדית, נדחק לקרן הקרוב וסביבם עשרים חיילי מג"ב ויס"מ. בתל-אביב, הנפת דגלי פלשתין היא כבר בגדר בון טון. לרגע היה נדמה, שרחוב אבן גבירול הפך לטריטוריה חצי סובייטית-חצי איראנית.

דגלי פלשתין ודגלים אדומים מילאו את הרחובות, ולעזרת השמאל הרדיקאלי נחלצו ערביי המשולש, נצרת והאזור, שעבורם הייתה זו הזדמנות פז לפרוק את תסכולם עם קריאות בערבית, גרונם ניחר, כאשר להקת המתופפים של בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מוציאה מהמרפסות את דיירי רחוב המלך ג'ורג' ההלומים. בתל-אביב עוד לא התרגלו לצעקנות של הקומוניזם המקומי. בכיכר מסריק עמד צעיר ערבי והניף דגל פלשתין. מבחינתו, גבולות 67' הם בהחלט לא היעד הסופי.

ההפגנה בותרה לשני חלקים: המיעוט עם דגלי ישראל בראש, מניף שלטים עם תמונת נתניהו ותחתיה הכיתוב "סרבן שלום", ועליו נמנים בעיקר אנשי 'שלום עכשיו', מרצ ו'השמאל הלאומי'; והרוב הקומוניסטי הגדול מאחורה – רצועה ארוכה של אנשי חד"ש, 'סולידריות שייח' ג'ראח', הטרוצקיסטים ואפילו אנשי 'דרך הניצוץ', שבשנות השמונים מנהיגים נכלאו בעוון קשרים עם ארגוני הטרור הערבים, ועתה מכנים עצמם בשם 'דע"ם – מפלגת הפועלים'. אלמלא היו הערבים מעבים את שורותיהם, המראה היה נלעג במיוחד. ארבעה בית"ריסטים עם דגלי כחול לבן על גבן עמדו במרכז כיכר רבין וכלכלו את צעדיהם. הם הסתלקו משהבינו כי מדובר בטריטוריה פלשתינית לשעה הקרובה.

לפני היציאה להפגנה, התדיינו ביניהם זוג צעירים אם להדביק על שלטיהם את המדבקה שהוציאה מרצ, "ביבי תכיר – פלסטין". "עוד יחשבו שאני ציוני", הביע חשש צעיר עם שיער נפוח וארוך. חברו הרגיע אותו כשהביא לו מדבקה שהפיקה חד"ש, שמסירה כל חשדות בדבר ציונות. בדרך נשכבו כמה נערים ונערות על הרצפה במיצג מוות מקאברי במיוחד. העוברים והשבים חששו כי מדובר בכמה צעירים שחטפו מכות מהיס"מ, אולם עד מהרה התברר כי זו דרך אמנותית מיוחדת למחות נגד ה"כיבוש".

הכבודה הקומוניסטית הרגישה שזו יום חגה: ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי עמדה עם שלט ענק ועליה המספר "67'", מפקחת על החוליות הערביות שיובאו להפגנה. חיים אורון, עד לא מזמן ח"כ מטעם מרצ, הסתחבק עם מזכיר מק"י, מוחמד נפאע, מתעלם מהדגלים הפלשתיניים סביבו. כמעט כל המנהיגות הערבית הגיע לשם. הם יודעים כי בלי תמיכתם המספרית, ההפגנה עלולה להיתפש כקוריוז. ח"כ מחמד ברכה, יו"ר חד"ש, וראמז ג'רייסי, ראש עיריית נצרת, הסתובבו בקהל כחתנים ביום חגם. עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, שהתכונן להפגנה ב'קפה מסריק' האופנתי אשר ליד כיכר רבין, שפע חיוכים.

בכיכר דיזנגוף נדחקו המפגינים אל עבר העלייה להיכל התרבות ומשם לרחבת מוזיאון תל-אביב. רק קומץ מפגיני ימין, דגלי ישראל בידיהם וסביבם עשרות אנשי יס"מ, שוטרים ומג"ב, עמדו בודדים בתימהונותם ברחוב המלך ג'ורג', קוראים קריאות בגנות השמאל. אחד ממכריי התל-אביביים, ווקמן לאוזניו והוא מהדס בחדווה למכון הכושר המקומי, ניגש אליי ושאל אותי, "לא הייתה פה הפגנה על ירושלים?". הבועה, מסתבר, ממשיכה בשלה, גם כשממלאים את מרכז העיר בגדודי אוהדי אש"ף בחזרה גנרלית לקראת ספטמבר הגדול.

חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.

לעצור את טירוף השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.5.2011

מי שיקרא את ה"וושינגטון פוסט" ואת עיתון "הארץ", עלול לחשוד כי הוא לוקה בפיצול אישיות. אתמול דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, הודיע שהוא דוחה את מתווה אובמה לחזרת ישראל לגבולות 67'. זה מצטרף לאהדה הסוחפת את האומה האמריקנית כלפי נתניהו. לא רק אצל החבר'ה הניאו-שמרנים של "קומנטרי" אלא גם בקרב ה"הארד קור" הדמוקרטי. והנה, ב"הארץ" עטים גדעון לוי, יוסי שריד וארי שביט על נתניהו, כל אחד מושחז וארסי יותר מקודמו. שביט, שהאיץ בנתניהו ללכת בכיוון שבו הוא פוסע כעת, געגע משהו על "נאום מצדה".

נאום ראש הממשלה נתניהו הצליח להבקיע את הבידוד שכפה אובמה על ישראל. הטעות הקריטית של הנשיא האמריקני הייתה בתחרות "מי ינאם ראשון". הוא סנדל וסיבך את עצמו בעצת הילארי קלינטון. נתניהו הגיב בתוקפנות מנומסת ובנחישות נוסח וושינגטון. תוך יום זכה באהדת הקונגרס וחלק אדיר מהאמריקנים. הוא דיבר בשפה שהאמריקנים אוהבים: הרבה עובדות, בלי בולשיט. נאומו התבסס על הקונצנזוס הישראלי שאפילו בקיבוצי 'השומר הצעיר' חותמים על תכניו. מעטים יודעים, למשל, שתוכנית נתניהו זהה במאת האחוזים לתוכנית השלום של רבין מאוקטובר 1995. במלים אחרות, ההבדלים ההיסטוריים בין תנועת העבודה הביטחוניסטית לבין הליכוד נמחקו. נתניהו מגלם את המפנה ההיסטורי הזה.

ולמרות הכול, במוצאי השבת הבאה, הארבעה ביוני, תתקיים בתל-אביב הפגנה שתצא מכיכר רבין בסימן התנגדות לנתניהו. בשמאל כבר התחילו לפזר את הרעל המוכר על נתניהו "סרבן השלום", ה"מסוכן", שהופך את ישראל ל"מדינת אפרטהייד פשיסטית". כלומר, מפלגת העבודה, מרצ והקומוניסטים זזו הקצינו את עמדותיהם מלפני חמש עשרה שנה. הם ניצבים במקום שבו ניצבו אנשים כמו אבו-ג'יהאד. אולם זו לא תזוזה שמאלה; זו פנייה לכיוון הפשיזם האסלאמי. ברגע שנתניהו הפך למנהיג הרוב הישראלי הציוני והשפוי, השמאל נדרש לפנייה לכיוון מורשת הג'יהאד של ערפאת. מדברים שם בגלוי על העלאת אחוזי ההצבעה בקרב הערבים בבחירות הקרובות: בלי החבר'ה מהגליל, מנצרת ומהמשולש, הם יגרדו את אחוז החסימה מלמטה. לכן, סביר להניח ש"מחנה השלום" ידאג לייבא להפגנה הקרובה לא מעט מערביי ישראל כדי לעבות את השורה.

הפגנת שמאל בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

המשטרה נדרשת עתה להחליט מהו גבול הסובלנות של הדמוקרטיה. אם דגלי פלשתין המונפים במרכז תל-אביב בצד סיסמאות ארסיות נגד ראש הממשלה אינם מהווים קו אדום. אם לא צריך לעצור את האוטובוסים מהמשולש ומהגליל בדרכם לתל-אביב. האם מישהו היה מעלה על דעתו לאפשר למפגיני ימין להגיע עם דגלי ישראל לאום אל-פחם? כזכור, בפעם האחרונה שזה קרה, אנשי הימין לא נכנסו אל מרכז העיר המוסלמית. ערביי אום אל-פחם הנאורים רגמו אותם באבנים כדי להראות להם שמדובר בטריטוריה איראנית. אין סיבה אפוא שגדודי רק"ח ובל"ד בהנהגת מחמד ברכה וחנין זועבי יוכלו לעשות כן. הגיע הזמן שהשמאל בארץ יבין כי הסבלנות מתחילה לפקוע.

השר לביטחון פנים צריך להבהיר למשטרה כי הגיע הקץ לימים שבהם דגלי ערפאת התנוססו בהפגנות ה"שלום" בתל-אביב. לדמוקרטיה יש זכות לא רק להגן על עצמה אלא גם להבהיר לאזרחיה מה הם הגבולות האדומים. השמאל בישראל, שכבר מזמן לא עוצר באדום, צריך לדעת כי גם לליברלים הגדולים ביותר כואב כשתוקעים להם אגרוף בפרצוף. שלטון החוק צריך אם כן לדעת כיצד להתמודד עם האגרופנים משמאל.

הטבח ההמוני בלוב ושתיקת השמאל הרדיקלי

פורסם בקיצורים בגיליון שישי, 25.2.2011, של העיתון "מקור ראשון"

באפריל 2010, הגיע יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לפגישה עם שליט לוב, מועמר קדאפי, במטוסו הפרטי של זה האחרון. לברכה הצטרפו מנהיגי הציבור הערבי בישראל, בהם חברי הכנסת טיבי, א-סאנע, אגבריה, זחאלקה ויקירת משט הטרור לעזה, חנין זועבי. הרומן בין הערבים לבין קדאפי מסביר אולי את שתיקת השמאל הישראלי נוכח הטבח ההמוני בלוב: שום צעדה ברחוב אלנבי, אפילו לא עצרת ליד מוזיאון תל-אביב. גם לא התכנסות ספונטאנית בכיכר רבין. דם ההמונים נשפך בעדן, בטהרן ובטריפולי – וצדיקי זכויות האדם והאזרח ממלאים פיהם מים. כיצד זה קורה שהמחנה המתהדר בנוצות הדמוקרטיה, שיודע לארגן תוך שעות ספורות אוטובוסים מכל קצות הארץ להפגנות במרכז תל-אביב נוכח "פשעי צה"ל", נאלם דום?

כדי להבין את השתיקה הרועמת של השמאל נוכח קריאות השחרור בארצות ערב, צריך לחזור למושג היסטורי נשכח והוא "המהפכה הערבית". "המהפכה הערבית" הייתה כינוי כולל למהפכות שהתרחשו בעיראק, בלוב, במצרים, בתימן, בסוריה ובמדינות נוספות, אשר הביאו לעליית משטרים "סוציאליסטיים", ובפשטות: משטרים בחסות ברית המועצות. ההתלהבות מן המהפכה הערבית גלשה גם לאירועי 1978 במצרים, שהביאו לנפילת השאה הפרסי ולעליית חומייני. למהפכה הזו היו שלוש מטרות עיקריות: האחת, להקים מבצרים סובייטיים באזורים שבעבר הייתה בהם השפעה מערבית, בעיקר צרפתית ובריטית; השנייה, לייסד משטרים שיהיו אויבים מרים ל"אימפריאליזם האמריקני"; והשלישית, לאפשר סיוע חומרי וצבאי ורשת תמיכה פוליטית למאבק בישראל, עם מימון נדיב לאש"ף, ל'חזית העממית' של ג'ורג' חבש ול'חזית הדמוקרטית' של נאיף חוואתמה. בישראל, בשנת 1958, פנה איסר הראל לח"כ המנוח ד"ר משה סנה ולעמיתיו למפלגה, שמואל מיקוניס ומאיר וילנר, בתביעה לפרק מחתרת ערבית שקמה במפלגה, ששמה לה למטרה לקשור קשרים עם חברות קע"ם, הקהילייה הערבית המאוחדת, סוריה ומצרים. בכך התחיל מסעו של סנה חזרה אל חיק הציונות.

מנהיג "המהפכה הערבית". מועמר קדאפי

השמאל העולמי נהנה מתמיכת המשטרים הללו. בגרמניה, חברי כנופיית באדר-מיינהוף מומנו על-ידי אותם משטרים ואומנו על-ידם בנשק. באנגליה, הטרוצקיסטים מומנו על-ידי סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, והגדילו לעשות כאשר שלחו לממשל העיראקי צילומים של דיסידנטים עיראקיים מהפגנות בלונדון. גם בישראל נהנה השמאל המקומי מחסות אותם משטרים: אודי אדיב ואנשי 'החזית האדומה' הורשעו בריגול לטובת סוריה לאחר שאומנו שם בנשק. הקסטרואיסטים הישראלים מקבוצת 'דרך הניצוץ', שפרשו מקבוצה טרוצקיסטית נידחת בשם 'אוואנגרד', גם הם פלירטטו עם "המהפכה הערבית". יוסי מלמן כתב ב"הארץ" כי "כמיטב המסורת בשמאל הקיצוני, גם 'אוונגרד' היה עתיד לחוות פילוגים. באחד מהם פרשה קבוצה שהתקראה 'דרך הניצוץ', וחבריה ערכו באמצע שנות השמונים 'מסע קניות' אידיאולוגי בלונדון – כפי שמגדיר זאת בכיר בשב"כ, שהיה אחראי על המעקב אחריה. הם נפגשו עם נציגים של ארגונים פלשתיניים ובהם החזית העממית של ג'ורג חבש, הפלג של ודיע חדאד, ובסוף החליטו שארגונו של נאיף חוואתמה מתאים לאידיאולוגיה שלהם והצטרפו אליו. כמה מחבריהם נעצרו, הועמדו לדין ונידונו לתקופות מאסר". בראש הקבוצה עמד, אגב, אחיו של אדיב, אסף.

חוואתמה וחבש בעברית

עבור השמאל הרדיקלי בישראל, "המהפכה הערבית" שיקפה תקווה; הם קיוו שישראל תחוסל על-ידי ארגונים שנתמכים על-ידי "המשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים" בארצות ערב, בשנת 1973 הם קראו ל"תבוסה מהפכנית" לישראל מידי סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים; הם שאפו ל"איחוד סוציאליסטי של המאשרק" (של המזרח) תחת כנפי יאסר ערפאת וג'ורג' חבש, ברוח לנין, צ'ה גווארה ולאון טרוצקי. המהפכנים המקומיים האמינו, כי כל עוד הרפובליקות הסובייטיות המקומיות תתקיימנה, לשאיפתם להביס את הציונות תהיה תקווה. בגיליון "דרך הניצוץ" מדצמבר 1984, פורסמו שני מסמכים שתורגמו על-ידי עורכי כתב העת: האחד, ראיון שנערך עם נאיף חוותאמה ברדיו מונטה-קרלו בנובמבר אותה שנה, וקריאה של ג'ורג' חבש שפורסמה בעיתון המזרח-ירושלמי, "אל-מית'אק". "המחויבות לדם הקורבנות ולדרכנו הלוחמת העשירה בניסיון, דורשת את האחדות הלאומית האמיתית ואיחוד השורות מול האויב התוקפני", הסביר חוותאמה. "המשימות העיקריות המוטלות על כתפי כל הפטריוטים… הינן המאבק העיקש והמסור להשגת אחדות אש"ף על בסיס לאומי ולוחם אשר מטרתו הבטחת ההחלטה הלאומית העצמאית, חיזוק המאבק בכל צורותיו וזאת בברית אמיצה עם כוחות המהפכה הערבית העולמית".

גיליון משותף ל"מצפן מרכסיסטי", ביטאון הטרוצקיסטים, ו"דרך הניצוץ". צילום אילוסטרציה

באותם שנים, הלהיבה תימן את הדמיון המהפכני. ב-10 באוקטובר 1963, החלו שתי סיעות לאומניות, 'החזית לשחרור דרום תימן הכבושה' ו'חזית השחרור הלאומית', במאבק להוצאת השלטון הבריטי מהמדינה. כעבור ארבע שנים, ב-30 בנובמבר 1967, השתלטו 'החזית הלאומית' על דרום תימן וייסדה את 'הרפובליקה העממית של דרום תימן'. ב-1 בדצמבר כבר השתלט האגף המרכסיסטי של החזית על ההנהגה ושינה את שמה של תימן הדרומית ל'רפובליקה הדמוקרטית של דרום תימן', מעין רפליקה של הדד"ר, גרמניה המזרחית. ימיה היו כימי הגוש המזרחי: במאי 1990 באה אל קיצה האוטופיה הסובייטית של עמלי תימן.

"דרך הניצוץ" דיווח כי ב-27-23 במרץ 1984 התקיימו בתימן המהפכנית דיונים בהשתתפות מפלגות קומוניסטיות מהאיזור, החזיתות הדמוקרטית והעממית וגורמים נוספים. "התנהל דיון", דיווחו היהודים הטובים של "דרך הניצוץ", "לגבי המצב הקיים בתוך אש"ף והסכנות העומדות בפניו, וכן הדרכים לפתרון המשבר הפוקד את המהפכה הפלסטינית. פתרון זה חייב לשמור את תפקידו ואחדותו של אש"ף וכן לחזק את מעמדו כחלוץ העם הפלסטיני, כנציגו הלגיטימי והיחיד, וככוח הקדמי של תנועת השחרור הלאומית הערבית, העומדת נגד האימפריאליזם הציונות וסוכניהם". הם קראו ל"הידוק הברית האסטרטגית עם כוחות תנועת השחרור הערבית ובמיוחד סוריה, הכוחות הלאומיים הלבנוניים וכוחות הקדמה והשלום בעולם ובראשם ברה"מ".

ברכה חטף מקלחת צוננת

בתחילת השבוע שוחחתי עם חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, יואב גולדרינג, מהפעילים המרכזיים בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). שאלתי את גולדרינג מדוע לא נערכת שום הפגנת הזדהות של המפלגה עם העם הלובי, שנכון לשעה זו מאות מאזרחיו נרצחו בטבח חסר תקדים של השליט קדאפי. גולדרינג אמר כי יברר עם ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, בעבר מזכיר מק"י, מהי עמדת המפלגה, ויחזור אליי. משבושש לחזור, התקשרתי אליו. "אנחנו נקיים ביום שישי הקרוב הפגנה נגד העלייה במחירים וגם נתייחס לעניין הסולידאריות עם העמים הערביים", דקלם גולדרינג את עמדת המפלגה. כששאלתי אותו איך מפלגה המתיימרת לדבוק בזכויות אדם איננה עורכת הפגנה נוכח טבח המוני, הוא שינן שוב את הודעת המפלגה. כל הניסיונות להציל מפיו התייחסות אחרת, עלו בתוהו.

העובדה שהשמאל הישראלי נמנע מכל התייחסות ממשית לנעשה בלוב, כמו גם באיראן, מלמדת יותר מכל על הקשר הרגשי השורר בין הציבור הערבי ומנהיגיו – קבלני הקולות של הסקציה הבולשביקית המקומית – לבין ארצות שבאופן מסורתי הוגדרו על-ידי הערבים כ"חוד החנית של המאבק באימפריאליזם". בחד"ש מרגישים אי-נוחות נוכח העובדה, שאך לפני שנה ביקר שם מנהיג המפלגה, ח"כ ברכה (לפי מקור במפלגה, חטף ברכה מקלחת צוננת עם חזרתו ארצה מן הביקור אצל המנהיג הלובי). אולם שם ממהרים לדחות כל טענה בדבר חוסר סולידאריות עם העם הלובי ומעלים על נס את ההפגנה שתיערך היום (שישי). למרות זאת, על עובדה אחת אין מחלוקת: המפלגה שקדאפי חפץ ביקרו של מנהיגהּ, שותקת. ומי שחשב שהמצב במרצ שונה, טועה אף הוא. גם במפלגה המייצגת את שרידי השמאל הציוני לא ממהרים לגנות את המנהיג הלובי; באתר המפלגה אין אזכור למאות ההרוגים בטבח הרצחני. ההד היחיד שנשמע הוא אנחת הרווחה נוכח הכישלון שבהקמת ועדת החקירה לארגוני "זכויות האדם". נראה שמבחינתם, אין צורך לדאוג לזכויות לתושביה המתקוממים של לוב. כל עוד זהותם הלאומית של הכדורים הנורים היא ערבית, מוזות זכויות האדם שומרות על שתיקה רועמת.