תחקיר: האם הירוק בחוץ אדום מבפנים?

פורסם במסגרת מוסף "עמדה" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.10.2011

בעשור האחרון מונעים הארגונים הירוקים הקמת יישובים יהודיים חדש בנגב ובגליל. בעיניהם מדובר במניע ציוני – שמירה על איכות הסביבה בארץ ישראל – אך מבקריהם אומרים שהם פועלים ממניעים פוסט-ציוניים, אם מתוך תמימות אם מתוך כוונת תחילה

בעשור האחרון מצויים ארגוני הסביבה הירוקים במסלול התנגשות עם ממשלות וגופי התיישבות בארץ על רקע ניסיונות להקים יישובים חדשים. המקרה המפורסם ביותר הוא הקמת היישוב מרשם בחבל לכיש, ש'החברה להגנת הטבע' עשתה מאמצים ניכרים לסכלו – ללא הצלחה. לפני שלוש שנים, תנועת 'בני עקיבא' ו'החברה להגנת הטבע' החלו בהתגוששות סביב הקמת מרשם. הירוקים האשימו את אנשי התנועה באי-מחויבות לטבע וברצון לבנות ישוב אגב רמיסתו. 'בני עקיבא' לא נותרו חייבים וקראו לזה "פוסט-ציונות". בשנת 2007, אישרה ועדת השרים להתיישבות כפרית וחקלאית את התוכנית להרחבת חבל לכיש בשבעה יישובי קו תפר, שמטרתם לשמש חיץ שיסכל חדירת מחבלים משטחי יהודה ושומרון אל תוך ישראל. "מעריב" דיווח אז, כי השרים ניסו להשיג שתי ציפורים במכה אחת, ולהשיג באותו מהלך מגורי קבע בישובים אלו למגורשי גוש קטיף. ביישוב מרשם היו מתוכננות להיבנות 391 יחידות דיור שיתפרסו על פני שלוש גבעות.

הירוקים רתחו מזעם וקמו על רגליהם האחוריות. ב'בני עקיבא' טענו, כי "לפני קרוב לשנתיים (כלומר, ב-2006, ד"מ) קיבלו מאות בני נוער מרחבי העולם החלטה חלוצית: הקמת יישוב ציוני בחבל לכיש. ארגונים ירוקים חושבים אחרת". לפי אנשי התנועה, ההתנגדות לבנייה נובעת מ"פוסט-ציונות". מזכ"ל בני עקיבא, זאב שוורץ, כתב אז במכתב למשרד הפנים, כי "נדהמנו לגלות שיעד חשוב כזה של פיתוח בית לעולים ציוניים המעוניינים ליישב את הארץ, בהתאם להחלטות ממשלה נמצא תחת ערעור".

אנשי 'החברה להגנת הטבע' הדפו את הטענות נגדם. לשיטתם, "בכברת הדרך הארוכה שנעשתה מימי קום המדינה ועד ראשית המאה ה-21, השתנתה המציאות שבה יש להקים יישוב בכל מקום, במטרה 'להלבישך שלמת בטון ומלט'. מדינת ישראל אינה עוד דלילת אוכלוסין אלא צועדת במרץ להיות הצפופה ביותר בעולם המערבי. נופים שהיו, שעליהם גדלנו – אינם עוד. משאבי טבע רבים עומדים בפני סכנת כליה. כתוצאה מכך, האתגר התכנוני הלאומי הוא ניצול יעיל של משאב הקרקע הנדיר, שמירה על המרחב הפתוח, על ערכי הטבע, הנוף והמורשת, והימנעות מקיטוע של רצף השטח הפתוח".

הירוקים לא הסתפקו בהתנגדות מילולית לתוכנית; הם גייסו תריסר מ"אבירי הסביבה", פעילי סביבה שקיבלו פרס מפעל חיים על פועלם, שקראו לחברי המועצה הארצית לתכנון ולבינוי להימנע מלאשר את הקמת היישוב. בין חתני הפרס היו יוסף תמיר, מראשוני הפעילים הסביבתיים בארץ; פרופ' הלל שובל, ראש החוג למדעי בריאות הסביבה במכללת הדסה; פרופ' עמנואל מזור ממכון ויצמן; פרופ' אמוץ זהבי, ממייסדי 'החברה להגנת הטבע'; פרופ' אורי מרינוב, ממקימי המשרד להגנת הסביבה, ופרופ' אלון טל, מקים עמותת 'אדם, טבע ודין'.

"חבל לכיש הוא אחד האזורים הטבעיים היפים והרגישים ביותר בישראל", הסבירו אז. "הוא כולל בתוכו אוצרות טבע וסביבה ייחודיים, מרבדי פריחה מרהיבים, אתרים ארכיאולוגיים חשובים ובית גידול ייחודי, בעל חשיבות בין-לאומית לצמחים ובעלי חיים. לכן גם הוגדר האזור כמרחב ביוספרי". לטענתם, "הקמת הישוב תביא לדעת כל אנשי הסביבה להרס בית הגידול ולפגיעה בלתי-הפיכה בשטח הפתוח. אישור הישוב בניגוד לכל חוות הדעת הסביבתיות שמה ללעג וקלס את מדיניות התכנון הארצית הרואה חשיבות בחיזוק ישובים קיימים ושמירה על השטחים הפתוחים".

רצף יהודי

ההתנגשות בין הירוקים, ובהם אנשי שמאל מדיני שאינו בהכרח ציוני, לבין הממשלה וגופי התיישבות שונים, החל עוד בימים שבהם שימש אריאל שרון בתפקיד שר החוץ והתשתיות בממשלת נתניהו הראשונה. בכתבה שפורסמה באפריל 1999, דחתה הממשלה ערעורים שהגישו הירוקים על הקמת יישובים בגליל ובנגב. שרון אמר אז בממשלה, כי הקמת היישובים החדשים תהווה לשיטתו תרומה משמעותית לחיזוק ההתיישבות ולמימוש היעדים באזורי עדיפות לאומית, שנחשבים לבעלי חשיבות אסטרטגית. ראש מינהל התכנון במשרד הפנים דאז, דינה רצ'בסקי, הביעה התנגדות להקמת חלק מהיישובים, בטענה שחלקם פגעו לשיטתה בשיקולי סביבה ונוף. היא הדגישה את המנטרה המקובלת מאז ועד היום בהתנגדויות להקמת יישובים: משרד הפנים מעדיף הרחבת יישובים קיימים על פני הקמת ישובים חדשים.

היישובים שהוחלט אז על הקמתם היו חלוקים ברמת הנגב, תל קציר ב' בעמק הירדן, קדיתא (כפר קהילתי אקולוגי) בדרום הגליל, כתף בחבל משגב בגליל, בית רימון ב' בגליל תחתון ונווה תמרים ברמת הנגב. כעבור פחות מארבע שנים, שוב התנגשו הירוקים עם שרון. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-20 ביולי 2003, נכתב כי "משרד ראש הממשלה מקדם בימים אלה את מה שניתן להגדיר כיוזמת ההתיישבות הגדולה ביותר בתחומי הקו הירוק, מאז הקמת מצפי הגליל לפני כ-25 שנה. בתוכנית ההקמה, שמתקדמת במהירות, כלולים כ-30 יישובים חדשים – רובם בנגב ובגליל… לדברי עוזי קרן, יועץ ראש הממשלה להתיישבות, אריאל שרון הגיע למסקנה שלאחר השקעה נרחבת בהתיישבות ביהודה ושומרון יש להתמקד בהתיישבות בגליל ובנגב".

כתב "הארץ", צפריר רינת, דיווח אז כי היישובים החדשים אמורים לסייע בפרישת האוכלוסייה, בשמירה על קרקעות המדינה ובהגנה על הגבולות. "בסמוך לקיבוץ משמר הנגב שבצפון הנגב", דיווח רינת, "יוקם יישוב קהילתי שנועד לחזק את הקיבוץ בשל קרבתו לעיר הבדווית רהט. על פי המועצה האזורית זבולון, שבתחומה אמורים לקום היישובים חרוב הגליל ויששכר, אחת המטרות בהקמתם היא מניעת בנייה לא חוקית של ערבים".

הוא הוסיף: "מדובר ביישובים שאמורים ליצור רצף יהודי שמונע השתלטות בדווית על קרקעות בתחומי הקו הירוק, וחיץ יהודי מול יישובים פלשתיניים מעבר לקו הירוק. כך גם במקרה של היישובים החדשים המתוכננים בגלבוע. מי שתומך במגמה זו היא הסוכנות היהודית שהקימה לאחרונה כוח משימה לחיזוק הרוב הציוני בגליל ובנגב; אחת ממטרותיו היא לעודד הקמת יישובים חדשים".

גם במקרה זה, ההתנגדות העזה ביותר לתוכניות של שרון הגיעה מכיוון הירוקים, ובפרט 'החברה להגנת הטבע', פחות מצד המפלגות הערביות בכנסת. למשל, 'החברה להגנת הטבע' טענה אז כנגד שרון, שמדובר בהתפשטות בנייה לשטחים פתוחים הפוגעת בטבע ובנוף. לטענתם, אחת ממטרות ההתיישבות החדשה הוגדרה שמירה על מקורות מים ומשאבי טבע, אולם – כך נימקו את התנגדותם – היישובים החדשים יפגעו במקרים רבים במשאבי טבע. יוחנן דרום, בשעתו רכז שמירת הטבע באזור הצפון מטעם החברה להגנת הטבע, הסביר אז כי "ככל שנשאר פחות שטח פתוח בישראל מכניסים אליו יותר יישובים חדשים. כל זה נעשה למרות שיש יישובים קיימים, שיש להם קשיים כלכליים וחברתיים והם זקוקים לתוספת אוכלוסייה. יש מצב כלכלי קשה, אבל ממשיכים להשקיע כסף רב בתכנון ובהקמת היישובים החדשים שזקוקים גם לתשתית יקרה".

חבל לכם על הזמן

דוד קירשנבום הוא עורך דין ונוטריון המנסה למעלה מעשור להקים יישוב חדש בגליל התחתון, מערבה לכינרת, בשם רמת ארבל. שותפים לו יזמים פרטיים ותנועת ההתיישבות 'אמנה'. היישוב תוכנן לקום במרחק של כ- 500 מטר בלבד משני יישובים קיימים – מסד ורביד. לטענתו, הוא קיבל את כל האישורים להקמת היישוב מכל הגורמים המוסמכים: ביולי 2002 קיבל לכך אישור עקרוני מהממשלה ואחר כך גם מן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. ב-2005 גם קיבל אישור מן הוועדה המחוזית שהסכימה להקמת היישוב בשלבים: בשלב ראשון, 500 יחידות דיור ואז הוספת יחידות עד למתווה הסופי – 1,800 יחידות. אולם התוכנית המועצה בוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. זו התכנסה לדיון, קירשנבום עתר לבג"ץ ולטענתו, בהחלטה נדירה בוטלו תוצאותיו הדיון בוועדה. הוא ממתין בינתיים לדיון חוזר כשמולו ניצבים, איך לא, הירוקים.

קירשנבום עצמו לא מתכחש לצורך להגן על הסביבה הטבעית בארץ. "חשוב מאוד לשמור על הטבע אשר ארצנו התברכה בו, על שטחים פתוחים ועל ריאות ירוקות, שכן קשה לתאר איכות חיים בלעדיהם. ואולם, מניסיוני למדתי, כי נעשה שימוש ציני ברצון טבעי ואנושי זה אשר זכה בביטוי 'שמירה על שטחים פתוחים'".

הוא מגולל את סיפורו באריכות: "יזמתי עם אחרים רכישת קרקע בגליל התחתון בהר טרשים קירח, מתוך רצון להקים במקום ישוב יהודי מבוסס אשר יחזק את המצב הדמוגרפי והביטחוני הבלתי-נסבל שקיים בגליל ואשר מצא את ביטויו הקשה במאורעות אוקטובר. ההנחיה למתכננים אשר את שירותיהם המקצועיים שכרנו הייתה ברורה: תכנון לפי תנאי השטח וצמצום הפגיעה בטופוגרפיה הטבעית עד למינימום האפשרי. הנחיה זו הקשתה על התכנון וגם אמורה הייתה לייקר מאד את עלויות הביצוע אך ראינו בה עקרון יסוד שכן זו השקפתנו".

קירשנבום וחבריו פנו אל הירוקים על מנת שהתוכנית כבר מלכתחילה תשתלב עם עקרונות השמירה על הטבע. תשובת הירוקים הכתה אותם בתדהמה. "נדהמנו לקבל את תשובתם הפורמאלית, הכנה והישירה, בסגנון של 'חבל לכם על הזמן והכסף! אנו נתנגד לכל דבר כיוון שהתנגדותנו עקרונית'", הוא מספר. אולם קירשנבום וחבריו לא ויתרו. הם ביקשו להקים על הר הטרשים ישוב גלילי ירוק. אך הם לא שיערו, כי ארוכה הדרך לקבלת האישור הנכסף.

קירשנבום מסביר, כי "באמצעות הנוהל המיוחד שנראה לעיתים כי נולד כדי לתקוע פרויקטים, נדרשנו על ידי הוועדה המחוזית להכין תסקיר איכות סביבה, אשר המטלות המפורטות בו הוכנו על ידי מומחי המשרד להגנת הסביבה. דרישות רבות בהנחיות התסקיר היו דרקוניות. למשל, מעקב ממושך על התנהגות בעלי החיים העוברים בשטח. לא נרתענו וגייסנו צוות מומחים שכלל כ-10 מומחים בתחומים השונים אשר התסקיר נועד לבדוק: זואולוגים, בוטניקאים ואחרים, כאשר את עבודת הצוות מרכז מהנדס מומחה להכנת תסקירים מעין אלה".

עורך הדין הציוני והפעלתן לא חסך בכסף. הוא וחבריו בזבזו, לטענתו, 600 אלף שקל על התסקיר שהמחיש כי להקמת היישוב לא תהיה פגיעה בערכי הטבע. "חשבנו כי בכך יסתיים העניין ונזכה לברכת הדרך בביצוע מעשה ציוני. גילינו להפתעתנו כי בארסנל של המתנגדים ישנה תחמושת נוספת בדמות מדיניות השטחים הפתוחים. אבל במסגרת תסקיר איכות הסביבה נבדקו גם פרמטרים רבים הקשורים במדיניות זו ובחשיבותה, כגון מעבר בעלי החיים דרך הרצועה האקולוגית. אולם כנראה האמת – וגם שמירת הטבע – לא מעניינת את המתנגדים. הם אומרים: 'אנו קיימים, יש לנו אג'נדה ואם לא נילחם עליה, לא תהיה לנו זכות קיום וגם לא… פרנסה".

התוכנית להקמת היישוב הוגשה לאישור המועצה המחוזית בצפון בסוף 2001, ונדחתה בוועדה המחוזית במרץ 2002, בטענה הוועדה שמדיניות התכנון לפיתוח ההתיישבות בגליל מתבססת על הרחבת היישובים העירוניים והכפריים. מטרתה המדיניות הקיימת היא ניצול יעיל של הקרקעות שכבר אושרו לבנייה, במטרה לקיים על שטחים פתוחים שישמרו על איכות חיי המתיישבים באזור.

הנימוק לדחיית הבקשה להקמת היישוב היה, שקיימות אלפי יחידות דיור מאושרות בתחומי יישובים שכבר קיימים בגליל התחתון, בשעה שלמעלה ממחצית היחידות אינן מאוכלסות. לפיכך, פסקה הוועדה, אין סיבה להקים יישוב חדש, ובמיוחד בתחום המוגדר כ"שטח לשמירת משאבי טבע ויערות" ובסמיכות לגן לאומי. קירשנבום וחבריו לא נרתעו מהדחייה ופנו למשרד השיכון והבינוי שהעלה את ההצעה להקמת היישוב בממשלה. הוועדה עצמה "חטפה על הראש" ממבקר המדינה בשל המלצות שגובשו "ללא כל קריטריונים, בהעדר נתוני בסיס כלכליים וללא כל עבודת מטה תוך התעלמות מחלופות פעולה טובות יותר".

בעקבות החלטת הממשלה, הוגשה באוגוסט 2003 התוכנית להקמת היישוב לוועדה המחוזית בצפון. כפי שסיפר קירשנבאום, הוועדה המליצה למועצה הארצית לתמוך בהקמת היישוב בתנאי הכנת תסקיר השפעה על הסביבה. כאמור, התסקיר הוכן אך לא בכך תמו הייסורים בדרך להקמת היישוב החדש. המשרד להגנת הסביבה דחה את מסקנות התסקיר וטען שבחינת החלופות לקתה בחסר ובמגמתיות. למרות זאת, ב-2005 קיבל קירשנבום ב-2005 קיבל קירשנבום אישור מן הוועדה המחוזית להקמת היישוב בשלבים: בשלב הראשון, 500 יחידות דיור, ואחר כך הוספת יחידות עד למתווה סופי – 1,800 יחידות. אולם ב-17 לאפריל 2007 הופלה התוכנית במועצה של הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. המועצה דחתה את התוכנית ברוב של 13 חברים נגד 10, בעקבות החלטת הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים שלצד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, ממאי 2006, לקבל את עמדת החברה להגנת הטבע ולהמליץ שהיישוב החדש לא יוקם. בישיבת המועצה הוצגו ממצאי דו"ח שהכין צוות של מנהל התכנון, הבוחן את הפוטנציאל הקיים ביישובי האזור ומציע פתרונות חלופיים. ממצאי הדו"ח אישרו את טענות החברה להגנת הטבע, שלפיהן באזור קיימות בפועל ובתוכניות מאושרות יחידות דיור רבות, כך שהקמת היישוב אינה נחוצה.

אין לנו ארץ אחרת

הפרשה הזו המחישה שוב את עומק הפער בין המבקשים ליישב את הפריפריה הישראלית, לבין ארגוני הירוקים. יוחנן דרום, רכז שמירת הטבע בצפון מטעם 'החברה להגנת הטבע', טען אז כי החלטת המועצה הארצית "מהווה חיזוק נוסף למדיניות התכנון הנבונה בישראל, הגורסת כי יש לחזק יישובים קיימים ולא להקים יישובים חדשים אשר פוגעים בערכי הטבע ובשטחים הפתוחים המעטים שנותרו במדינה הצפופה שלנו, ומהווים פגיעה של ממש בישובים הקיימים המשוועים לתוספות אוכלוסיה והוצאה כספית גבוהה ומיותרת". לעומתו, ראש המועצה האזורית גליל תחתון, מוטי דותן, צידד בקירשנבום והבטיח: "לא ניתן שטיעונים מנהלתיים ישמשו לעצירת מפעל ההתיישבות הציוני בארץ ישראל".

בינתיים, מספר קירשנבום, יש מי שמשכיל לנצל את המצב וליישב את הגליל: הבדואים. "הר הטרשים הפך למקום מתאים להתיישבות בדואית. אלה הביאו להר פחונים, סידרו לעצמם שטחי מרעה, התקינו צלחות לווין ועוד. איש מאותם ארגונים המכנים עצמם ירוקים", הוא קובל, "לא פוצה פה ולא נוקט בשום פעולה לסילוק הפולשים לשטחים שבהם מתוכנן לקום הישוב. איש לא עושה כל פעולה משפטית נגד הבנייה הבלתי-חוקית שנעשית בשטח על ידי אותם בדווים. לא נעשה דבר נגד הפגיעה האמיתית בשטחים הפתוחים". הוא לא מתכוון לוותר על דאגתו לטבע וגם לא על רגישותו הציונית. "אין לנו ארץ אחרת", מסכם קירשנבום. "חובה לבנות ולהיבנות בה תוך שמירה רבה על הטבע ולא על מדיניות שאיננה אמיתית, איננה עניינית ופוגעת".

מודעות פרסומת

משהו קרה לאינטלקטואלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.7.2011

ב-28 בינואר 1969, פרסם עיתון "מעריב" כי 14 אינטלקטואלים גרמנים הזהירו את ברית המועצות במכתב גלוי "מפני תמיכה מוסרית חד-צדדית בארצות הערביות". "באיגרת לראש ממשלת בריה"מ, מר אלכסיי קוסיגין, הדגישו האינטלקטואלים הגרמנים כי יש להבטיח לישראל גבולות שיאפשר (את) קיומה השלו", דיווחה הכתבת. "כאשר מצפים שהיא תיסוג בלי לקבל דבר בתמורה, מצפים בעצם שהיא תסייע להוצאתה להורג", נכתב בהצהרה שיצא מפרנקפורט למוסקבה.

הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות. מייקל וולצר

הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות. מייקל וולצר

שנים רבות חלפו מאז אותה הצהרה, ונדמה שמשהו קרה לאינטלקטואלים. כך, בסוף השבוע, פרסם פרופסור דני סטטמן, פילוסוף מאוניברסיטת חיפה, קריאה לשנות את ההמנון. המאמר, שפורסם ב"הארץ", איננו חוטא בפוסט-ציונות; סטטמן, בוגר אוניברסיטת בר-אילן ואיש הציונות הדתית, איננו חשוד בזיקה למחנה אוהדי אילן פפה ודב חנין. באופן מקרי, פילוסוף נוסף, והפעם בעל שם עולמי, מייקל וולצר, הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות ביו"ש. "הממשלה חייבת להתעמת עם תנועת המתנחלים, ולנצח בעימות הזה. צריך לנצח את תנועת ההתנחלות, כדי שהעולם יבין שישראל מוכנה לצעדים אמיתיים", אמר וולצר בראיון לאתר "ידיעות אחרונות". לשיטתו, ממשלת ישראל היא "מסוכנת" ו"רעה". את הפנייה ימינה בקרב הישראלים הוא תולה ב"ימין הקיצוני". מובן שלא הג'יהאד העולמי וציר הרשע טהרן-חיזבאללה-חמאס-דמשק הם האשמים בכך. גם לא תוצאות ההתנתקות והטילים שנורו על ישראל. הימין אפוא אשם.

אפשר לעשות לעצמנו חיים קלים ולקטלג את המלעיזים על ישראל והמבקשים לערער את צביונה היהודי כ"פוסט-ציונים". זו טעות שחוטאת למציאות: וולצר וסטטמן אינם שוחרי רעתה של ישראל ויש להם ביקורת גם על הערבים. אך כיצד זה שהם מוצאים עצמם, בסופו של יום, על סיפון אותו משט מטפורי נגד ישראל? איך הם מפליגים בסוף על גלי הדה-לגיטימציה לישראל ולממשלתה הנבחרת, גם אם הם לא נמנים על אותו מטס אנטי-ישראלי? מתי בדיוק איבדו האינטלקטואלים את האחריות שהתבטאה באותה הצהרת פרנקפורט מ-1969?

עובדה אחת יסודית היא, שבעשרים השנים האחרונה חלה שחיקה מתמשכת בעמדתם המוסרית של האינטלקטואלים. האקדמיה בישראל ובעולם – שעברה השתלטות עוינת של בעלי השקפות פוסט-מודרניסטיות ופוסט-ציוניות, המשלבות מרקסיזם מהפכני עם רלטיביזם מוסרי בעל ניחוח פריסאי – פסקה להיות מקור לשיפוט מוסרי ולעמדה הומניסטית. אם בעבר גילו האריות שבאקדמיה אומץ-לב יוצא דופן במאבק נגד העריצות הקומוניסטית במערב והגנה על ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, הרי כיום חלק גדול מהם איננו מצליח לזהות רשע גם אם הוא טובל בדם. בחלקה הגדול, האקדמיה אימצה סדרת ערכים ונורמות המשקפות את המפנה הגדול במוסר המערבי: מליברליזם לרלטיביזם. קל לבלבל את הליברל עם הרלטיביסט, ושניהם עלולים להיראות דומים, אולם האחרון הוא רדיקל המבטא עמדה טוטליטארית בעוד הראשון משקף פלורליזם. במעבר הזה מליברליזם לרלטיביזם, איבדו אנשי הרוח יכולת לספק שיפוט מצפוני. לדוגמה, עמוס עוז ודויד גרוסמן סירבו לקרוא לסנקציות ולפעולה נגד המשטר הסורי הרוצח מדי יום עשרות בני-אדם, ולמעשה שילמו מס-שפתיים בדמות מכתב עקר לאו"ם לגינוי סוריה. אי-היכולת להבין שברגע האמת צריך לזהות טוב ורע ולנקוט בפעולה כדי להפסיק מעשי זוועה ורצח, פשוט הכשילה אותם. אובייקטיבית, הם נמצאים במחנה של אסד, גם אם לא רצו בכך.

וולצר וסטטמן, כל אחד ממניעיו ובדרכו, אינם מצליחים להגיע למסקנה שלא זו בלבד שהצדק הוא עם ישראל, אלא שדרישותיהם ממדינת היהודים, היו מתקבלות בבוז ובעוינות בכל מדינה אחרת. האם סטטמן היה מעלה בדעתו לקפוץ לאוקספורד ולהטיף נגד ההמנון הנוצרי הקורא לאל לשמור על המלכה, למען המוסלמים בבריטניה? האם וולצר היה מעז לקרוא לאמריקנים לנהל משא ומתן עם אל-קאעידה, להפקיר את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים החיוניים שלהם ועוד מגדף את הנשיא? מישראל מצפים להקריב את זהותה ועתידה בשם רלטיביזם רדיקלי שביסודו רב-תרבותיות וטשטוש מוסרי של כל יכולת להבין מיהו הצודק ומיהו השוגה, מי הרע ומי הטוב. לכן, למשל, ויתור על שירת ההמנון הלאומי היא כביכול ביטוי ל"רגישות מוסרית". אולם האם מישהו רואה שאת מקום ההמנון הציוני בקמפוס החיפאי כובשות דווקא המילים "בילאדי, בילאדי"?

אותם אנשי רוח הכושלים בשיפוטם ימצאו עצמם, בסופו של דבר, במתרס הנגדי, בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. כמו האינטלקטואלים שלא ידעו לתמוך במערב כשהנאצים התקיפוה והיללו את הברית בין מולוטוב ובין ריבנטרופ, גם אנשי הרוח הכושלים של ימינו עוד ייזכרו בדברי-הימים כמי שתרמו להחלשת המאבק בפשיזם החדש. מפעלם הפילוסופי עלול להיוותר נחלת מדפים מיותמים בספריות הפקולטות שלהם, עדות לכישרון רוחני גדול ולכישלון מוסרי עצום פי כמה.

בין פוסט-ציונות ובין דמוקרטיה – על מכתבם של אנשי אם תרצו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.8.2010

בעיית האיזון באקדמיה הישראלית היא מן המפורסמות בה. הדו"ח שהפיק המכון לאסטרטגיה ציונית חשף כי בקורסי יסוד שחובה על התלמיד להירשם להם בלימודי התואר הראשון בחוגים דוגמת סוציולוגיה, ישנה הטייה פוסט-ציונית ברורה ברשימות הקריאה (הסילבוסים). במילים אחרות, מרצים בעלי תקן משעבדים את ההשכלה הגבוהה לטובת דעותיהם הפוליטיות. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, למשל, דה-לגיטימציה לישראל ואנטי-ציונות הם כבר מזמן חלק אינטגרלי מהלימודים. בבריטניה שולטים אנטי-ציונים במחלקות להיסטוריה של המזרח התיכון, לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. המתרחש בחוגים מסוימים באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוא בגדר נורמה מקובלת במדינות מסוימות במערב.

המכתב ששלחו באחרונה אנשי תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, תבע מהנשיאה לנקוט ב"צעדים מעשיים" נוכח פעילותם ההולכת וגוברת של אנשי שמאל קיצוני מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה. הסנקציה שהציעו אנשי התנועה הייתה פנייה לתורמי האוניברסיטה בדרישה שיקפיאו את תרומותיהם עד לשינוי היחס הפוליטי במחלקה. נדמה כי על אף שאנשי 'אם תרצו' תרמו תרומה נכבדת למאמץ להמחשת הקשר שבין השמאל הרדיקלי הישראלי ובין גורמים כמו ועדת גולדסטון ומשמיצי ישראל בעולם, ניכרת כאן אי-הבנה ברורה ביחס למאבק על דמות האקדמיה בארץ.

דרישה לפטר, להשעות או לפעול בצעדים כלשהם נגד חברי סגל בשל דעותיהם הפוליטיות איננה לגיטימית. בדמוקרטיה שמורה לכל אדם החירות להביע את דעתו ולהחזיק בדעה פוליטית. הצורך איננו ב"נקיטת צעדים" כלפי מרצים אלא במאמץ להפריד בין הלימודים ובין הפוליטיקה. יש צורך ניכר, כפי שהמחיש המכון לאסטרטגיה ציונית, לאיזון הסילבוסים. חשוב לבדוק אם לא נעשו מינויים בשל השקפות פוליטיות. ניכרת דחיפות רבה בהטמעת נורמות תקינות של לימוד ומחקר אקדמי. אין שום סיבה שתלמידי שנה א' בסוציולוגיה ייאלצו לעבור את המכבש של פרופ' יהודה שנהב בשבוע הראשון ללימודים. אם יש מרצה העוסק בפעילות למען פגיעה באקדמיה ובמדינה, למשל החרמת ישראל והאוניברסיטה שבה הוא מלמד, יש לפתוח נגדו בהליך משמעתי ואף לפטרו. אולם פעילות נגד מרצים מחמת דעותיהם פוליטיות – בשום פנים ואופן.

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)

במהלך כל השנים, אנשי ימין לא יכלו להתברג באקדמיה הישראלית. עד היום, בדיקת כמות חובשי הכיפה במדעי הרוח והחברה תעלה נתון מבהיל. ייצוגם של אזרחי ישראל הערבים באקדמיה הוא בכי רע. גם ייצוגם של מזרחים איננו עולה בקנה אחד עם ייצוגם באוכלוסייה. המאבק שראוי לנהלו הוא על הטמעת מנגנוני שוויון, פלורליזם וביזור דעות באקדמיה. עם המצב הנוכחי, שבו אליטה זעירה – שייצוגה באוכלוסייה הכללית איננו עולה על 5 אחוזים במקרה הטוב – פועלת להפיכת קורסים ומחלקות מסוימות לכלי שרת בידי מבקרי ישראל, אין להשלים. מותר ורצוי להשמיע ביקורת אולם אי אפשר להעלים גם את מבקרי הביקורת, מושאיה והמשיבים לה. אחרת, ההבדל בין תל-אביב לפיונגיאנג יהיה בקושי סמנטי.

אולם כדי להיאבק בתופעות פסולותו ושליליות מעיקרן, אין כל צורך לתבוע או לרמוז לעריפת ראשים ולנהוג בהיסטריה. האולטימטום לפרופ' רבקה כרמי, שאיננה חשודה חלילה בפוסט-ציונות, הוא מקומם ומעליב. בעיות ופתרונות לא מוסדרים בתוך 30 יום ואין זה מעניינם של אנשי 'אם תרצו' לתת לוח זמנים של כך וכך ימים לנשיאת האוניברסיטה. מי שמנסה לכפות מעשים מסוימים על אקדמאים כמו רבקה כרמי, שיצאה בחריפות נגד קריאתו של פרופ' ניב גורדון מן המחלקה לממשל באוניברסיטה להחרים את ישראל, יורה לעצמו כדור ברגל. המאבק על הפלורליזם, החופש וביטול ההגמוניה הפוסט-ציונית בחלקים מסוימים באקדמיה איננו עובר באיומים ובסנקציות.

טוב יעשו אנשי 'אם תרצו' אם יחזרו בהם מהתנהגותם כלפי כרמי. אתמול פרסם את העניין עיתון "הארץ" בכותרתו הראשית. פרסומים כאלה גורמים להסחת הדעת מן העיקר ולהאשמות במקארתיזם. צריך להניח לאנשי אקדמיה ציונים שאין בהם כל דופי כמו כרמי או פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, לפעול בדרכם לשינוי המצב. יש לייעץ להם, להידבר עמם, לכתוב מאמרים וכן הלאה. אולם מי שהופך אותם לאויבי העם, משיג את התוצאה ההפוכה ופוגע בעצמו – ובמאבקו.

דמעות התנין של הפוסט-ישראלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 25.6.2010

השנה האחרונה עמדה בסימן התפכחות של ישראלים רבים. עיקרה הפנמת טענתם של אי-אלו עיתונאים, אקדמאים ופוליטיקאים שמרנים שלפיה הפולמוס הפוליטי בישראל שינה את פניו. בעוד שבעבר התנהל הפולמוס הזה במסגרת "האינטרס הציוני", כלומר דאגה כנה ואמיתית לביטחון ישראל ועתידה, מתנהל עתה הוויכוח בין אלה המזהים עצמם ציונים (אנשי ימין ושמאל כאחד) ובין אלה שאינם רואים עצמם חלק מהחברה הישראלית ומהדיון המתקיים בה, ופונים לגורמים בינלאומיים שונים כדי לשנות את החברה בישראל מבחוץ.

הוויכוח שהתנהל בין ציונים לבין פוסט-ציונים עלה מדרגה ומתנהל כיום בין ישראלים לפוסט-ישראלים. השאלה איננה עוד אם הציונות היא המסגרת הראויה לליבון מחלוקות ואם הרעיונות הציוניים נכונים לישראל, אלא אם העם בישראל וישראל עצמה – כזירה ציבורית, כחברה, כמסגרת פוליטית – הם הסמכות להכריע מה יהיו פני המדינה. על רקע זה, בולטת פעילותם של אקדמאים, משפטנים, עיתונאים ופעילי שמאל המאורגנים בארגונים לא-ממשלתיים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ. אחת ההצעות המועלות, למשל, היא הטלת סנקציות על ישראל והחרמת האקדמיה. משמעותן היא זעזוע וערעור יסודות המשטר וניסיון להביא לשינויו הרדיקאלי מבחוץ.

גופים כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor נמנים על ארגונים שונים המבקשים לדווח על התופעה, ליידע את הציבור על אודותיה ולהיאבק בה. אין פלא אפוא שהם מואשמים במק'קרתיזם ובפשיזם. שהרי מבחינת ההיגיון הפוסט-ישראלי, מק'קרתיסט איננו מי שפועל לרדיפת המדינה, מוסדותיה ובעלי תפקידים בה בשל מחלוקת פוליטית, אלא מי שמבקש לטעון כי הריבון הוא הממשלה והפרלמנט, והדרך היחידה להכריע מחלוקות עוברת דרכן.

במאמר שפרסם השבוע באתר "מעריב" איציק שנן, מנהל התקשורת ב'קרן החדשה לישראל', הלין שנן כי "תנועות כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor העורכות רשימות של מרצים, עיתונאים וחברי כנסת שאינם נשמעים לקונצנזוס הפוליטי, ומבקשות להחרים ולנדות יצירות תרבותיות, ספרים, סרטים ומניפסטים פוליטיים שאינן לטעמן, אינן מבקשות לנהל דיון אלא עוסקות בסתימת פיות ובזריעת פחד. בפעולותיהן, הן מזכירות לאמריקאים ולאירופים תקופות של דיכוי פוליטי ורדיפה שהתרחשו בארצותיהם שלהם, ושהותירו צלקות פתוחות עד לימינו. קשה להעריך היכן הנזק שתנועות אלו גורמות גדול יותר לתרבות הדיון בישראל, או לדמותה של המדינה בעולם".

תלונותיו אינן רק מסלפות את המציאות; בכוונתן לערוך דה-לגיטימציה למתנגדי הפוסט-ישראליות. שכן הארגונים שציין שנן אינם עוקבים או מתפלמסים בחריפות עם מי שאיננו נשמע לקונצנזוס הפוליטי או עם אנשי רוח ותרבות שפועלים בניגוד לדעת הרוב. אותם ארגונים מבקשים לערער על הלגיטימיות של הרעיון שלפיו אדם שמשכורתו ופעילותו ממומנות על ידי המדינה זכאי לקרוא להשמדתה. שכן הטלת סנקציות על ישראל פירושה השלכת המשק הישראלי לתהום, ונידוי האקדמיה משמעה השעיית המחקר וחיסול החירות המדעית. הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד הינה התרת דמה. שנן יודע זאת היטב. אולם הוא מעדיף מניפולציה הטבועה בדמעות תנין של פסוודו-ליברל מפוחד על פני עיסוק באמת ובעיקר.

החברה הישראלית מודעת יותר ויותר לעובדה שחלק לא קטן מהדה-לגיטימציה הנעשה לישראל מקורו בפעילות ארגונים כגון 'הקרן החדשה'. ישנה מודעות הולכת וגוברת לתהליכים המתרחשים בגלוי ומתחת לפני השטח שתכליתם המרצת הקהילה הבינלאומית לכפיית הסדר מדיני על ישראל, לכיפופה נוכח תביעות הפלשתינאים ולהכפפתה לסדר היום של הבית הלבן מזה והאיחוד האירופי מזה. לאותם ארגונים ישנה אג'נדה ברורה מאוד: פרישה מהפולמוס הישראלי לטובת מאמץ מרוכז להשלטת מרותן של השקפות מסוימת על ישראל באמצעות לחץ בינלאומי עד כדי סנקציות, החרמות ואיומים גלויים.

אל לה לישראל כדמוקרטיה לגעת בשיערה משיערות ראשי מתנגדיה. זכותו של כל ישראלי לקרוא להחרבת ישראל. החברה הישראלית עמידה בפני מבקשיה נפשה מבפנים. אולם מן הראוי להביא לידיעת הישראלים מי מבקש את נפשה של מדינתם ולמנוע ממנו מימון, לרבות תמיכה ציבורית בהפקות מקור כאלה או אחרות ומתן תקנים באקדמיה. זכותו של פלוני לפרוש מהפולמוס הישראלי ולפעול, במסגרת החוק, למען דעותיו. זכותה של ישראל למנוע ממי שתובע את ראשה כספים המגיעים ממשלמי המסים.

צילום: אתר "אם תרצו"

שלום לך, פוסט-ציונות

באמצע שנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו, התמוטטותם המהירה, הירצחו של יצחק רבין ועליית הימין לשלטון, החלה להתארגן בישראל קבוצת אקדמאים שהגדירה עצמה באמצעות שם התואר "חדש". אלו היו ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים החדשים שהתארגנו, בעיקר, סביב כתב העת "תיאוריה וביקורת" ו'מכון ואן ליר'. חידושם המרכזי, שהבחין אותם מן ההיסטוריונים והסוציולוגים הוותיקים, היה כתב אשמה חריף שהפנו כלפי הציונות.
 
ביוני 1994, כתב הסופר אהרון מגד בעיתון "הארץ" כי "זה שניים או שלושה עשורים עוסקים כמה מאות מ'טובי החברה', אנשי עט ואנשי רוח – אקדמאים, סופרים ועיתונאים, ועליהם יש להוסיף גם ציירים, צלמים ושחקנים – בחריצות רבה, וללא ליאות, בהטפה ובהוכחה שלא אתנו הצדק: הוא לא אתנו לא רק מאז מלחמת ששת הימים, מאז 'הכיבוש' שמעצם טבעו הוא אי צדק, ולא רק מאז הקמת המדינה ב-48', שגם היא 'לידתה בחטא', כפי שהתבטא אחר המזרחנים הידועים – אלא מאז ראשית ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה".
 
מגד היטיב לזהות את המאפיינים של הפוסט-ציונות החדשה; אולם בשעתו, המינוח "פוסט-ציוני" כמעט ולא היה בשימוש הפופולארי שבו הוא מצוי היום. שנה ומחצה אחר כך, בשלהי דצמבר 1996, כתב ד"ר יהודה שנהב במוסף "הארץ" כי "ההיסטוריונים החדשים ראויים לשבח: הם סייעו לנו להתנער מהבלים ולהג מתוצרת הפוליטרוקים של הציונות, לימדו אותנו על פשעיהם של ממלאי פקודות לדורותיהם, על טכניקות הגירוש, על פעולות 'התגמול' (היזומות), על יחסו האמביוולנטי של היישוב לטבח יהדות אירופה ועל אידיאולוגית השוויון (המזויף) כמיתוס מגייס".
 
שנהב, לצד דמויות כמו אילן פפה, ברוך קימרלינג, תום שגב, סמי שלום-שטרית, עדי אופיר, בני מוריס ואבי שליים, ביקש לעצב את ההיסטוריה הישראלית המודרנית ככתב אשמה חריף נגד הציונות. השורה התחתונה הייתה ברורה: כיוון שהורתה של מדינת ישראל בחטא, ומשום שהציונות היא תנועה קולוניזטורית-שוביניסטית של מהגרים לבנים אירופיים, הדרך היחידה לתיקון עוולות הציונות עוברת בחיסולה של ישראל בדמותה הנוכחית.

מיתוס מגייס. יהודה שנהב. צילום: יהונתן שאול

מהפרלמנט החוצה
 
ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים טבעו טביעת אצבע ייחודית באקדמיה הישראלית. הם שלחו את ידם בכל מוסד מחקר אקדמי, בכל מחלקה להיסטוריה, בחוגים לפילוסופיה, במחלקות לספרות, ולמעשה לא היה כמעט מקום אחד שבו לא הותירו חותם. לדוגמה, אחד הפילוסופים שיובאו היה המשפטן הנאצי קארל שמיט, שהפך ל"שם חם" בקרב חסידי "התיאוריה הביקורתית" לאור גישתו לשאלת הריבונות. גם אם נתקלו בהתנגדות מצד קולגות, וגם כשזכו לביקורות חריפות מצד הממונים עליהם באוניברסיטאות שבהן לימדו, הם המשיכו במלאכת תוויית הבדותות והעלילות סביב ההיסטוריה הישראלית החדשה. פרשת התזה המופרכת של תלמיד המ.א. באוניברסיטת חיפה, תדי כ"ץ, שכתב על טבח בדוי בכפר הערבי טנטורה, הגיעה לתודעה הציבורית רק בעקבות התערבות אנשי חטיבת אלכסנדרוני. אלמלא הם, היה זוכה תלמיד לתואר שני בתואר הנכסף על בדיה אקדמית.
 
הפוסט-ציונות הפכה בשל פועלם של אותם תיאורטיקנים למעין "בון טון". בימי האינתיפאדה השנייה והתקפות הדמים של הערבים על יהודים במקומות הומי אדם, הם עמדו בראש המפגינים נגד ה"כיבוש". בתקופות מסוימות, אימצו אקדמאים, אנשי תקשורת ומשפטנים את הפוסט-ציונות על מנת "להשתלב באופנה". תלמידים לתארים מתקדמים ידעו כי במקומות מסוימים, פוסט-ציונות היא יתרון ולכן עלו על הגל. הרעיון היה ברור: הציונות היא תנועה קולוניזטורית ואלימה הכובשת עם אחר ומקיימת מדינה על אדמותיו, ולכן יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל ולהופכה למדינת כל אזרחיה. זה, כמובן, רק המקרה הטוב: לא מעטים עשו כברת-דרך ארוכה לקראת תמיכה בחיסול מדינת היהודים.
 
מיותר לציין שהפוסט-ציונות לא קנתה לה שביתה בקרב רוב אזרחי ישראל היהודים. אולם היא הצליחה להשתלט על מוקדי כוח רבים וחשובים: הפוסט-ציונים ייסדו רשת אדירה של ארגונים לא-ממשלתיים בתמיכת 'הקרן החדשה לישראל' ובאמצעות פעילותם של ארגונים אזרחיים אלה החלה לטפטף את הפוסט-ציונות למה שמכונה "החברה האזרחית". תלמידים לתארים מתקדמים ידעו שתמיכה בפוסט-ציונות משמעותה, בין השאר, מלגות ותקנים.  
 
הרעיון היה פשוט: ערעור האמונה בצדקת דרכה של הציונות יביא להתמוטטות מוסכמות מרכזיות בחברה הישראלית וכך ייווצר פתח לשינוי אמיתי. מהו אותו שינוי אמיתי? מובן שהפוליפוניה הפוסט-ציונית היא גם קקופוניה פוסט-מודרנית, ולכן השאלה מה יבוא אחרי המהפכה הפוסט-ציונית לא כל כך מעניינת את מתנגדי הציונות. אלא שכישלונם של הפוסט-ציונים להטמיע בישראל את תובנותיהם החשוב גרם להם להידחק לקרן זווית של פעילות חוץ-ממסדית הממומנת על ידי גורמים זרים. באמצעות עשרות ארגונים, ובהם 'האגודה לזכויות האזרח', 'עדאללה', 'שוברים שתיקה' ועוד, נעשה מאמץ מרוכז להילחם בישראל באמצעות הזירה הפחות נוחה לה: ארה"ב ואירופה.
 
עלילות הדם כמשל
 
בעוד שיוזמות חוץ-פרלמנטריות אחרות, ואף דומות, כגון "יוזמת ז'נבה", הצליחו לחולל שינוי בישראל (אריאל שרון עמד תחת לחץ תוכניותיו המדיניות של יוסי ביילין והדבר ניכר היה היטב במימוש תוכניות ההינתקות), הרי שקהילת הדופי שהתפתחה סביב אותם פוסט-ציונים ניכרה בהצלחתה להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ, שלא הבשיל לכדי שינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית, אך פיעפע עמוק לאקדמיה, למערכת המשפטית, למערכת החינוך, לברנז'ה העיתונאית ועוד. כך, חוברו ספרי לימוד שביקשו להציג את "הנרטיב האחר", כאילו שעניינה של ההיסטוריה איננו בחקר האמת כי אם בהעלאת נרטיבים מתנגשים בלי הכרעה ברורה בדבר תוקפן ומותקף, קורבן ומקרבן, רוצח ונרצח.
 
דוגמאות להצלחה החלקית של הפוסט-ציונים הן עלילות דם שונות. כך, אימצה התקשורת בחדווה את עלילת הדם על הרצח שלא היה של הילד מוחמד א-דורה, עלילה שנחשפה כשקר גס הן בעבר, בעיתון "מקור ראשון", והן לפני זמן-מה על ידי איש "הארץ", ראובן פדהצור, שאיננו חשוד בנטיות ימניות.

נלחץ על ידי ביילין. אריאל שרון. צילום: לע"מ

עמותת "זוכרות", למשל, מתמחית ב"נרטיב האחר" באמצעות סיורים היסטוריים במקומות כמו אוניברסיטת תל אביב והצגתה כשייח' מוניס. זאת, כמובן, בלי להביא את הסיפור המלא: תושבי הכפר בחרו לנטוש אותו בעקבות כיתור הכפר על ידי 'ההגנה' שעשתה כן על מנת למנוע מכוחות ערביים עוינים להיכנס אליו, כוחות שכזכור פתחו מיוזמתם במתקפת ההשמדה נגד ישראל הצעירה ב-1948. אולם כל מי שיבקש למצוא מידע על שייח' מוניס והתקופה ההיא ייתקל מייד בתעמולה של "זוכרות". ההצלחה הזו של "זוכרות" היא דוגמה להצלחה של קבוצות פוסט-ציונית נוספות.
 
בתחום הכלכלי, לדוגמה, הצליחו הפוסט-ציונים לגבש ביקורת "אובייקטיבית" משמאל על הכלכלה הישראלית: ארגון-החזית של המפלגה הקומוניסטית, מרכז 'אדווה', מתמחה בהפצת מידע מוטה המצייר את ישראל כממלכת רשע קפיטליסטית. גם שם יד הפוסט-ציונים על העליונה. לא תמצאו, למשל, באתר הארגון מידע על שכר הלימוד הנמוך במדינת ישראל: בעוד שבכל ארץ מערבית שכר הלימוד עומד על עשרות אלפי דולרים (באנגליה, שכר הלימוד לתואר שני עומד על אלפי פאונד, עם מערכת מלגות ענייה ביותר), בישראל שכר הלימוד לתואר ראשון הוא כ-7,500 דולר, לתואר שני 6,000 דולר ולדוקטורט – 2,000 דולר (הכוונה, כמובן, לכל לימודי התואר). במושגים בינלאומיים, מדובר בלימודים כמעט ללא תשלום עם מצב שבו ככל שהתואר מתקדם יותר, כך עלותו פחותה יותר. זאת, בצד מערכת ענפה של מלגות: תלמיד לתואר ראשון יכול להשיג מלגת פר"ח שתנכה כמחצית משכר הלימוד השנתי שלו תמורת שתיים עד ארבע שעות התנדבות חברתית בשבוע. בשורה התחתונה, שכר הלימוד לתואר ראשון בישראל עומד על מעט יותר מ-3,000 דולר. במושגים אמריקניים, זה כמעט קומוניזם. במושגים בריטיים, אפילו המפלגה הקומוניסטית הבריטית לא תומכת בשכר לימוד של 5,000 פאונד לתואר ראשון. אבל בישראל, התעמולה הרדיקלית מטיפה למדינה להוזיל את שכר הלימוד ולשם כך מוצאת לה פרטנרים בדמות ארגוני הסטודנטים.
 
אפשר למנות עוד שורה ארוכה של ארגונים המתפקדים כידם הארוכה של הפוסט-ציונים: 'בצלם', 'הוועד נגד הריסת בתים', 'מוסאווה' ואחרים. הרעיון הוא אותו רעיון: בהיעדר תמיכה ציבורית ממשית במאמץ לערוך דה-ציוניזציה לישראל ולפרק את המדינה מאופייה הלאומי היהודי, ניתן יהיה להתארגן מחוץ לפרלמנט במימון זר על מנת להטמיע מסרים אלה בחברה הישראלית ובחו"ל ללא כל צורך בייצוג פרלמנטארי. כך, במערכת החינוך הישראלית – הממומנת מכספי ציבור – ניתן היה לקרוא ללא הפרעה על "נרטיב הנאכבה"; האמת, שלפיה המלחמה נפתחה כתוצאה מהתוקפנות הערבית, לא עניינה ככל הנראה את אלה שהכניסו את ה"נרטיב" הזה לשם. באקדמיה, עשרות מרצים פוסט-ציונים ועוזריהם פועלים באין מפריע על חשבון משלם המיסים: מיעוטם עוסקים בהחרמת ישראל, רובם בהוצאת דיבתה.
 
מאבק חסר תקדים
 
דומה שעלייתה של ממשלת נתניהו השנייה הביאה למאבק חסר תקדים בפוסט-ציונות. אחרי שנים רבות של התגוננות מפני הפוסט-ציונים, נוקטת ישראל הרשמית באסטרטגיה התקפית ברורה. השיא היה כאשר נחשף באחרונה שדה התרעלה שממנו צמחו ה"עובדות" על פשעי המלחמה כביכול שביצעה ישראל במהלך מלחמת המגן האחרונה בעזה, "עובדות" שהיוו בסיס לכתיבת הפרוטוקולים החדשים של זקני ציון בדמות דו"ח גולדסטון. חשיפת תנועת 'אם תרצו' את אחריות 'הקרן החדשה לישראל' לפרוטוקולים הללו הראתה את הפוסט-ציונים בקלונם. היא המחישה שמרצ, למשל, המתהדרת בציוניותה, מתומרנת למעשה על ידי אנשים שמזדהים, במידה כזו או אחרת, עם חד"ש ורק"ח.

לא נותן תקנים לפוסט-ציונים. יגאל כהן אורגד. צילום: אתר הכנסת

אולם עניין 'הקרן החדשה' איננו אלא קצה המתקפה החדשה של ישראל הציונית נגד הפוסט-ציונים. כך, נעשתה באחרונה היסטוריה כאשר ניתן אישור להקמת אוניברסיטה באריאל. נגיד המרכז האוניברסיטאי אריאל, יגאל כהן אורגד, הודיע במפורש שפוסט-ציונים ואנטי-ציונים (ההבדל ביניהם הוא בכמות האיבה לציונות) לא ילמדו שם. זהו חידוש מרענן. הדבר קורה גם בצרפת הנחרדת נוכח עליית הפשיזם החדש, האסלאמי. הניסיון לפסול את 'מרכז שלם', המבקש להקים מכללה למדעי הרוח עם מחויבות ברורה לערכי הציונות המדינית והיהדות, נכשל. הציוצים שהושמעו על ידי עיתונאים מסוימים יתבררו בקרוב בבית המשפט.
 
הממשלה עצמה מקיימת פעילות נרחבת בנושא כאשר היא פועלת לפיתוח אתרי מורשת לאומית. במשרד החינוך, חוזרים לאיתנם הסמלים הציוניים של פעם. בתי ספר, דוגמת 'גימנסיה הרצליה', שמבקשים להוקיע את צה"ל, מוקעים בעצמם אל הגדר. ישנה תחייה ציונית אדירה בפעילות חינוכית בבתי ספר רבים, בעיקר בתכנים הלימודיים אך גם בהגנה על מורשת הציונות. שיבה לסמלים יפים של פעם, כגון תלבושת אחידה בבתי ספר, היא מאמץ ראוי לחזור לערכי הציונות נוכח האינדיבידואליזם הדקונסטרוקטיביסטי של אליטת המחנכים החדשה שצצה פה, המבקשת להקים מערכת חינוך נפרדת, עם שכר לימוד אסטרונומי, לצאצאי האליטה.
 
גם בתחום התקשורתי מתרחש שינוי: בראשונה מזה שנים מתפרסם בישראל עיתון יומי פופולארי בעל מחויבות ערכית ברורה וחד-משמעית לישראליות ולציונות. כותבים בו יוסי ביילין ודרור אידר, דן מרגלית וזהבה גלאון, אולם הרעל הפוסט-ציוני המוגש תדיר מעל דפי "הארץ" איננו קיים שם. במערכת המשפט, נעשה ניסיון חשוב לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון שרואה עצמו כעליון מעל הכנסת וביטל באחרונה לא רק חוק נגד הפרטת מערכת בתי הסוהר, אלא גם סעיף חשוב בדבר היעדרותו של נחקר מחקירה, בעיקר במקרים של "פצצה מתקתקת". התובנה שלפיה פסילת חוק היא חריג ולא דבר שיש לעשותו רק מתוך מחויבות לזכויותיהם של טרוריסטים המסוגלים לחסל בין-רגע עשרות יהודים החוגגים את ליל הסדר, היא מהותית להתחדשות האמונה בציונות.
 
רוח מרעננת
 
האופנסיבה הזאת מהווה רוח מרעננת, חדשה, המסמלת תחייה והתחדשות רעיונית. בצר להם, מכנים אותה הפוסט-ציונים "לאומנות", "פאשיזם", "גזענות" וכיוצא באלה כינויים. הם נהגו כך גם בשנות השלושים והארבעים כשהתנגדו ל"חומה ומגדל", כאשר כינו את התנועה הקיבוצית "קולוניאליסטית", כשהעדיפו את המופתי חאג' אמין אל-חוסייני וסטאלין על פני בן-גוריון וז'בוטינסקי. אל לציונים להירתע מכך: נוכח האתגרים החדשים והסכנות האיומות האורבות לישראל מצד אלה המבקשים להשמידה מצפון ומדרום, יש להציג חלופה ממשית לאלה המזדהים תדיר עם אויבי ישראל. ודאי שמן הנמנע לסתום את פיותיהם, אולם יש להבהיר להם גלויות: תקצוב – במסגרת הצרכים המערכתיים ותוך הקפדה יתירה על כל שקל בקופה הציבורית; תקנים – על סמך הישגים אקדמיים, ללא קשר לאוריינטציה פוליטית (אקדמאי המבקש לעשות עם משרתו הממומנת מכספי ציבור קרדום פוליטי לחפור בו, מוזמן אפוא למצוא לעצמו משרה תקנית במקום אחר); ייצוג במוסדות ציבור – אך ורק במסגרת השכל הישר המבין כי ישראל איננה חייבת לתת במה למבקשי נפשה; עלילות דם – הפרכתן בכל החומרה.
 
הקשיים האובייקטיביים לקראת מימוש המתקפה הזו הינם רבים: "חוק היורדים", שביקש לתת זכות הצבעה לאזרחי ישראל יהודים המתגוררים בחו"ל (שחלקם הגדול תורמים הון עתק לישראל, באים ארצה להילחם במלחמותיה, מהווים שגרירים של רצון טוב בארצותיהם ומסבירים את עמדות המדינה ועוד), קרס בגלל הלחץ הפוסט-ציוני והחשש של שרידי השמאל הציוני שתומכי ישראל בעולם עלולים, חלילה, להוסיף עוד כמה מנדטים למפלגות הציוניות על חשבון הפנסיונרים של תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות ומועדון ותיקי גבעת חביבה. אלה עדיין מקווים שקולות הערבים וקוראי "הארץ" המתמעטים עוד יבטיחו להם ייצוג פרלמנטארי נאות.
 
באחרונה, צעדו בגרמניה ניאו-נאצים המנסים כבר שנים לא מעטות – לעתים בהצלחות – לטעון כי הפצצת בעלות הברית בדרדזן הייתה "שואה". הפוסט-ציונים אינם שונים מאלה הצועדים בחוצות דרדזן: אלה ואלה מסלפים את ההיסטוריה ומשתפים פעולה עם הגרועים שבאויבי היהודים, עם הביטויים הנכלוליים והחולניים ביותר של הפשיזם החדש. לדמוקרטים ולשוחרי זכויות אדם ואזרח של עמים שנפגעו קשות מן הפשיזם הישן, יש חובה מוסרית להתנגד ולהתעמת עם תומכי הפשיזם החדש ועוזריהם.

רצח רבין – בין ניהיליזם לפוסט-ציונות

קשה שלא לתהות על האדישות המופגנת שבה צוין בארץ יום הזיכרון להירצחו של יצחק רבין. ערוצי הטלוויזיה כמעט שלא הקדישו לכך דקת שידור אחת מיותרת מעבר למשדרי החדשות, והערוץ הראשון היה היחיד שהקדיש את היום לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, עם שידורים חיים מהעצרות השונות. היחידים שהקדישו לכך תשומת לב היו דווקא אנשי הימין, בהם יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, שניסה להילחם את מלחמתו האבודה של המחנה הפוליטי שלו מאז שהואשם ברצח ראש הממשלה. האליטה הישראלית בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מיום הזיכרון הארבעה עשר.
 
האדישות הזאת תמוהה למדי לאור העובדה שמורשת רבין, לפחות לפי הנרטיב המקובל שנטחן עד דק לאורך שנים ארוכות, כללה עמדה ברורה בעד שלום עם הפלשתינאים על בסיס חלוקת הארץ. רבין מעולם לא תמך במדינה פלשתינית, סירב להגדיר את החזקת השטחים כ"כיבוש" וגם כשנאבק במתיישבי רמת הגולן, כינה אותם "פרופלורים". לא מתנחלים, לא קולוניאליסטים, לא גוזלי אדמה. והנה, דווקא בעת הזו, כאשר התקשורת מגויסת כמעט כולה בעד אובאמה ולוחצת על נתניהו להכיר ברעיון של חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, היא איננה מתייחסת כלל לראש הממשלה המת. כאילו לא היה זה רבין שחתם על מדשאות הבית הלבן על הסכמי אוסלו.
 
מה גרם אפוא להשתקה האלימה הזאת של יום הרצח? האם נמאס לאליטה הישראלית מ"פסטיבל" רבין, כינוי שהודבק לו דווקא על ידי חברי המחנה שאליו שויך רבין, לפחות מאז הירצחו? האומנם ארבע עשרה השנים שחלפו הקהו עד כדי כך את זיכרון הרצח שהמשולש תקשורת-אקדמיה-מערכת המשפט מאס באזכור הרצח? או שאולי הציניות הכללית, האגואיזם החברתי ותחושת ה"אכול ושתה כי מחר נמות" חלחלה לעומקה של האליטה הישראלית?

השתקה אלימה. יצחק רבין. צילום: יעקב סער, לע"מ

אין ספק כי לאורך השנים עומעם זכרו של רבין על ידי העצמתו לכדי דמות מיתית. עבור רבים, רבין איננו זיכרון אלא מיתוס מת. מבחינת הצעירים, רבין הוא חלק מדקלום שהם מתבקשים להשמיע בשיעורים בבתי הספר ובעצרות שעורכות מועצות הנוער ואגודות הסטודנטים. הוותיקים מביטים בעיניים כלות במדורת השבט ההולכת ונמוגה. אלה עייפו ורחקו מכל פעילות פוליטית, אלה הסתגרו בייאושם, אלה פרשו לעסקים פרטיים, אלה ירדו מהארץ ואלה שינו עמדות פוליטיות. חיים אורון אמר הבוקר לאיילה חסון כי הוא לא מתכוון להגיע לעצרת היות שהמסר "כן לשלום, לא לאלימות" איבד את החלק הראשון בו ולראשונה ינאם בה נציג מטעם הליכוד. אולם ניכר בג'ומס כי גם בו פשתה העייפות. ההתלהבות הגדולה מימי אוסלו התחלפה באכזבה גדולה. גם אם אין מודים בכך בפה מלא, השמאל הציוני הולך וקורס ככל שמחלחלת בו ההבנה שהפלשתינאים חזרו מבחינה תודעתית לשנות השלושים העליזות, בהן הנהיג את התנועה הלאומית הערבית המופתי של ירושלים.
 
אך הניתוח הזה הוא מעט בנאלי. זו קריאה של פני השטח בלבד. אם תרצו, יותר מניתוח, יש בכך משום תיאור המצב. האמת, נדמה לי, מורכבת יותר. הפלשתינאים אינם הסיבה היחידה להתמוטטות השמאל, הייאוש איננו הגורם היחיד לכך שמדורת השבט הישראלית הולכת ונמוגה, והזיכרון הקצר של הישראלים הוא עניין ידוע אך בוודאי אין בו כדי להסביר את התפוגגות המסה הקריטית שהתהוותה כאן בשנים שלאחר הרצח. למשל, רבבות הצעירים שתמכו בתנועת "דור שלם דורש שלום", אם מישהו עוד זוכר.
 
האליטה הישראלית תרגמה את כל המציאות הפוליטית וההיסטורית לכדי תהליך חברתי, פוליטי וערכי של דקונסטרוקציה ערכית. המסה הקריטית של האכזבה, הייאוש, העייפות, קוצר הזיכרון וההסתגרות לעשייה בדל"ת אמות הפכה לכדי אידיאולוגיה חדשה. מן העבר האחד, זהו ניהיליזם במיטבו, שלילה מוחלטת של כל מגמה או תיאוריה המבקשת לשנות פה דבר-מה, בין אם בחינוך, בין אם בחברה, בין אם בשיטת הממשל ובין אם במשפט. זהו ניהיליזם ציני המכיל בתוכו ניכור מוחלט לכל המעש הציוני. מן העבר השני, מדובר בפוסט-ציונות עמוקה. לא במחשבה סדורה נוסח ההיסטוריונים החדשים, שהתיישנו גם הם ברבות הימים, או מועדון חובבי הנכבה או במעריצי דב חנין. זו פוסט-ציונות עמוקה שמאמינה בקץ הישראליות, שרואה בישראל גלות כפויה, שמאמינה כי יש להעביר את הזמן בנעימים עד שהכול יתמוטט.
 
השילוב הזה בין ניהיליזם ופוסט-ציונות מתבטא, בין השאר, בניכור כל דמותו של רבין. רבין לא היה נביא השלום, לא אידיאולוג עם משנה סדורה, ודאי שלא תיאורטיקן או סוחר סיסמאות ממולח מהסוג של שמעון פרס. הוא היה בטחוניסט, ציוני נלהב, שהאמין כי תכליתו של הסכם אוסלו היא אחת: להבטיח את עתידה של ישראל. הוא בז לשמאל, תיעב את הלאומיות הפלשתינית, סלד מיאסר ערפאת. הוא לא האמין כי השטחים כבושים, מעולם לא דיבר על מדינה פלשתינית, לא ביקש לפנות ולו התיישבות אחת עבור פחות מאשר שלום אמיתי. ה"נכבה", המושג השקרי שהומצא בעשור האחרון, לא היה חלק מהמילון שלו. פלשתין לא התקיימה בתודעתו. הוא האמין אמונה עמוקה בצה"ל וסירב להעניק את פרס ישראל לפרופסור ישעיהו ליבוביץ' גם לאחר שחתם על הסכמי אוסלו. הייתה בו מיליטנטיות ציונית מהסוג שפיעמה במפלגת העבודה ההיסטורית. לא לשווא כינה אותו יוסי שריד, אז בימי האינתיפאדה הראשונה, "שר הביטחון של סדום". רבין חש בוז עמוק כלפי אלה שהאמינו כי יצטרכו להשליך עצמם מתחת למשאיות בתסריט דמיוני שבו תגרש ישראל את הערבים. הוא ראה בהם הוזים מסוכנים.
 
התנכרות לציונות מחייבת, בסופו של דבר, התנערות מרבין. מספר האנשים שחשים קירבה עמוקה לרעיונות הרביניסטיים הולכת ופוחת בקרב מחנה השמאל. התערערותה היסודית, העמוקה, של האמונה בצדקת ישראל והציונות, הובילה את השמאל הישראלי – על האליטה המשפיעה שלו – לכדי השלכת רבין וזכרונו אל פח האשפה של המיתוסים. רבין, עבורם, איננו אלא פרה קדושה שראוי לשחוט.
 
אין פלא אפוא שדווקא הימין הישראלי מציין את זכרו של רבין. זו האירוניה המרה של ההיסטוריה. דווקא מתוך המחלוקת, עמד בר-הפלוגתא ההיסטורי של רבין, ראש הממשלה נתניהו, ונשא דברים במליאת הכנסת. פניו היו מכורכמות וניכר היה שקשים לו הדברים. מתוך אי-ההסכמה העזה, ניהל ראובן ריבלין את קרב המאסף האבוד על חפותו של הימין. בדברי שניהם ניכר היה הכבוד לראש הממשלה הנרצח. כבוד מתוך עמדה ציונית בוטחת וגאה.
 
הגבולות ההיסטוריים בין ימין ושמאל בארץ ניטשטשו זה מכבר, ובישראל נותרה למעשה מפלגה ציונית אחת ויחידה, תנועת הליכוד, כשבצידה תנועתו של רבין ההולכת ונמוגה. אם יש ערך לאזכור רצח רבין, וכותב שורות אלה מאמין שכך הדבר, הרי שהוא מתמצה ביכולת להתנער נפשית, פוליטית ורעיונית מהציניות, הפוסט-ציונות והניהיליזם הכללי שמכרסם בישראליות, ולאמץ מחדש את ערכי הציונות. רבין היה ציוני נאמן לבטחונה ולעתידה של ישראל, רמטכ"ל המלחמה האגדית שהכתה את הערבים שוק על ירך בשישה ימים, ואמונה מחודשת בציונות ובצדקת דרכה היא, ולא אחרת, מורשתו האמיתית, ואותה יש להעלות על נס עם ציון הירצחו.