פורסם במסגרת מוסף "עמדה" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.10.2011
בעשור האחרון מונעים הארגונים הירוקים הקמת יישובים יהודיים חדש בנגב ובגליל. בעיניהם מדובר במניע ציוני – שמירה על איכות הסביבה בארץ ישראל – אך מבקריהם אומרים שהם פועלים ממניעים פוסט-ציוניים, אם מתוך תמימות אם מתוך כוונת תחילה
בעשור האחרון מצויים ארגוני הסביבה הירוקים במסלול התנגשות עם ממשלות וגופי התיישבות בארץ על רקע ניסיונות להקים יישובים חדשים. המקרה המפורסם ביותר הוא הקמת היישוב מרשם בחבל לכיש, ש'החברה להגנת הטבע' עשתה מאמצים ניכרים לסכלו – ללא הצלחה. לפני שלוש שנים, תנועת 'בני עקיבא' ו'החברה להגנת הטבע' החלו בהתגוששות סביב הקמת מרשם. הירוקים האשימו את אנשי התנועה באי-מחויבות לטבע וברצון לבנות ישוב אגב רמיסתו. 'בני עקיבא' לא נותרו חייבים וקראו לזה "פוסט-ציונות". בשנת 2007, אישרה ועדת השרים להתיישבות כפרית וחקלאית את התוכנית להרחבת חבל לכיש בשבעה יישובי קו תפר, שמטרתם לשמש חיץ שיסכל חדירת מחבלים משטחי יהודה ושומרון אל תוך ישראל. "מעריב" דיווח אז, כי השרים ניסו להשיג שתי ציפורים במכה אחת, ולהשיג באותו מהלך מגורי קבע בישובים אלו למגורשי גוש קטיף. ביישוב מרשם היו מתוכננות להיבנות 391 יחידות דיור שיתפרסו על פני שלוש גבעות.
הירוקים רתחו מזעם וקמו על רגליהם האחוריות. ב'בני עקיבא' טענו, כי "לפני קרוב לשנתיים (כלומר, ב-2006, ד"מ) קיבלו מאות בני נוער מרחבי העולם החלטה חלוצית: הקמת יישוב ציוני בחבל לכיש. ארגונים ירוקים חושבים אחרת". לפי אנשי התנועה, ההתנגדות לבנייה נובעת מ"פוסט-ציונות". מזכ"ל בני עקיבא, זאב שוורץ, כתב אז במכתב למשרד הפנים, כי "נדהמנו לגלות שיעד חשוב כזה של פיתוח בית לעולים ציוניים המעוניינים ליישב את הארץ, בהתאם להחלטות ממשלה נמצא תחת ערעור".
אנשי 'החברה להגנת הטבע' הדפו את הטענות נגדם. לשיטתם, "בכברת הדרך הארוכה שנעשתה מימי קום המדינה ועד ראשית המאה ה-21, השתנתה המציאות שבה יש להקים יישוב בכל מקום, במטרה 'להלבישך שלמת בטון ומלט'. מדינת ישראל אינה עוד דלילת אוכלוסין אלא צועדת במרץ להיות הצפופה ביותר בעולם המערבי. נופים שהיו, שעליהם גדלנו – אינם עוד. משאבי טבע רבים עומדים בפני סכנת כליה. כתוצאה מכך, האתגר התכנוני הלאומי הוא ניצול יעיל של משאב הקרקע הנדיר, שמירה על המרחב הפתוח, על ערכי הטבע, הנוף והמורשת, והימנעות מקיטוע של רצף השטח הפתוח".
הירוקים לא הסתפקו בהתנגדות מילולית לתוכנית; הם גייסו תריסר מ"אבירי הסביבה", פעילי סביבה שקיבלו פרס מפעל חיים על פועלם, שקראו לחברי המועצה הארצית לתכנון ולבינוי להימנע מלאשר את הקמת היישוב. בין חתני הפרס היו יוסף תמיר, מראשוני הפעילים הסביבתיים בארץ; פרופ' הלל שובל, ראש החוג למדעי בריאות הסביבה במכללת הדסה; פרופ' עמנואל מזור ממכון ויצמן; פרופ' אמוץ זהבי, ממייסדי 'החברה להגנת הטבע'; פרופ' אורי מרינוב, ממקימי המשרד להגנת הסביבה, ופרופ' אלון טל, מקים עמותת 'אדם, טבע ודין'.
"חבל לכיש הוא אחד האזורים הטבעיים היפים והרגישים ביותר בישראל", הסבירו אז. "הוא כולל בתוכו אוצרות טבע וסביבה ייחודיים, מרבדי פריחה מרהיבים, אתרים ארכיאולוגיים חשובים ובית גידול ייחודי, בעל חשיבות בין-לאומית לצמחים ובעלי חיים. לכן גם הוגדר האזור כמרחב ביוספרי". לטענתם, "הקמת הישוב תביא לדעת כל אנשי הסביבה להרס בית הגידול ולפגיעה בלתי-הפיכה בשטח הפתוח. אישור הישוב בניגוד לכל חוות הדעת הסביבתיות שמה ללעג וקלס את מדיניות התכנון הארצית הרואה חשיבות בחיזוק ישובים קיימים ושמירה על השטחים הפתוחים".
רצף יהודי
ההתנגשות בין הירוקים, ובהם אנשי שמאל מדיני שאינו בהכרח ציוני, לבין הממשלה וגופי התיישבות שונים, החל עוד בימים שבהם שימש אריאל שרון בתפקיד שר החוץ והתשתיות בממשלת נתניהו הראשונה. בכתבה שפורסמה באפריל 1999, דחתה הממשלה ערעורים שהגישו הירוקים על הקמת יישובים בגליל ובנגב. שרון אמר אז בממשלה, כי הקמת היישובים החדשים תהווה לשיטתו תרומה משמעותית לחיזוק ההתיישבות ולמימוש היעדים באזורי עדיפות לאומית, שנחשבים לבעלי חשיבות אסטרטגית. ראש מינהל התכנון במשרד הפנים דאז, דינה רצ'בסקי, הביעה התנגדות להקמת חלק מהיישובים, בטענה שחלקם פגעו לשיטתה בשיקולי סביבה ונוף. היא הדגישה את המנטרה המקובלת מאז ועד היום בהתנגדויות להקמת יישובים: משרד הפנים מעדיף הרחבת יישובים קיימים על פני הקמת ישובים חדשים.
היישובים שהוחלט אז על הקמתם היו חלוקים ברמת הנגב, תל קציר ב' בעמק הירדן, קדיתא (כפר קהילתי אקולוגי) בדרום הגליל, כתף בחבל משגב בגליל, בית רימון ב' בגליל תחתון ונווה תמרים ברמת הנגב. כעבור פחות מארבע שנים, שוב התנגשו הירוקים עם שרון. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-20 ביולי 2003, נכתב כי "משרד ראש הממשלה מקדם בימים אלה את מה שניתן להגדיר כיוזמת ההתיישבות הגדולה ביותר בתחומי הקו הירוק, מאז הקמת מצפי הגליל לפני כ-25 שנה. בתוכנית ההקמה, שמתקדמת במהירות, כלולים כ-30 יישובים חדשים – רובם בנגב ובגליל… לדברי עוזי קרן, יועץ ראש הממשלה להתיישבות, אריאל שרון הגיע למסקנה שלאחר השקעה נרחבת בהתיישבות ביהודה ושומרון יש להתמקד בהתיישבות בגליל ובנגב".
כתב "הארץ", צפריר רינת, דיווח אז כי היישובים החדשים אמורים לסייע בפרישת האוכלוסייה, בשמירה על קרקעות המדינה ובהגנה על הגבולות. "בסמוך לקיבוץ משמר הנגב שבצפון הנגב", דיווח רינת, "יוקם יישוב קהילתי שנועד לחזק את הקיבוץ בשל קרבתו לעיר הבדווית רהט. על פי המועצה האזורית זבולון, שבתחומה אמורים לקום היישובים חרוב הגליל ויששכר, אחת המטרות בהקמתם היא מניעת בנייה לא חוקית של ערבים".
הוא הוסיף: "מדובר ביישובים שאמורים ליצור רצף יהודי שמונע השתלטות בדווית על קרקעות בתחומי הקו הירוק, וחיץ יהודי מול יישובים פלשתיניים מעבר לקו הירוק. כך גם במקרה של היישובים החדשים המתוכננים בגלבוע. מי שתומך במגמה זו היא הסוכנות היהודית שהקימה לאחרונה כוח משימה לחיזוק הרוב הציוני בגליל ובנגב; אחת ממטרותיו היא לעודד הקמת יישובים חדשים".
גם במקרה זה, ההתנגדות העזה ביותר לתוכניות של שרון הגיעה מכיוון הירוקים, ובפרט 'החברה להגנת הטבע', פחות מצד המפלגות הערביות בכנסת. למשל, 'החברה להגנת הטבע' טענה אז כנגד שרון, שמדובר בהתפשטות בנייה לשטחים פתוחים הפוגעת בטבע ובנוף. לטענתם, אחת ממטרות ההתיישבות החדשה הוגדרה שמירה על מקורות מים ומשאבי טבע, אולם – כך נימקו את התנגדותם – היישובים החדשים יפגעו במקרים רבים במשאבי טבע. יוחנן דרום, בשעתו רכז שמירת הטבע באזור הצפון מטעם החברה להגנת הטבע, הסביר אז כי "ככל שנשאר פחות שטח פתוח בישראל מכניסים אליו יותר יישובים חדשים. כל זה נעשה למרות שיש יישובים קיימים, שיש להם קשיים כלכליים וחברתיים והם זקוקים לתוספת אוכלוסייה. יש מצב כלכלי קשה, אבל ממשיכים להשקיע כסף רב בתכנון ובהקמת היישובים החדשים שזקוקים גם לתשתית יקרה".
חבל לכם על הזמן
דוד קירשנבום הוא עורך דין ונוטריון המנסה למעלה מעשור להקים יישוב חדש בגליל התחתון, מערבה לכינרת, בשם רמת ארבל. שותפים לו יזמים פרטיים ותנועת ההתיישבות 'אמנה'. היישוב תוכנן לקום במרחק של כ- 500 מטר בלבד משני יישובים קיימים – מסד ורביד. לטענתו, הוא קיבל את כל האישורים להקמת היישוב מכל הגורמים המוסמכים: ביולי 2002 קיבל לכך אישור עקרוני מהממשלה ואחר כך גם מן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. ב-2005 גם קיבל אישור מן הוועדה המחוזית שהסכימה להקמת היישוב בשלבים: בשלב ראשון, 500 יחידות דיור ואז הוספת יחידות עד למתווה הסופי – 1,800 יחידות. אולם התוכנית המועצה בוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. זו התכנסה לדיון, קירשנבום עתר לבג"ץ ולטענתו, בהחלטה נדירה בוטלו תוצאותיו הדיון בוועדה. הוא ממתין בינתיים לדיון חוזר כשמולו ניצבים, איך לא, הירוקים.
קירשנבום עצמו לא מתכחש לצורך להגן על הסביבה הטבעית בארץ. "חשוב מאוד לשמור על הטבע אשר ארצנו התברכה בו, על שטחים פתוחים ועל ריאות ירוקות, שכן קשה לתאר איכות חיים בלעדיהם. ואולם, מניסיוני למדתי, כי נעשה שימוש ציני ברצון טבעי ואנושי זה אשר זכה בביטוי 'שמירה על שטחים פתוחים'".
הוא מגולל את סיפורו באריכות: "יזמתי עם אחרים רכישת קרקע בגליל התחתון בהר טרשים קירח, מתוך רצון להקים במקום ישוב יהודי מבוסס אשר יחזק את המצב הדמוגרפי והביטחוני הבלתי-נסבל שקיים בגליל ואשר מצא את ביטויו הקשה במאורעות אוקטובר. ההנחיה למתכננים אשר את שירותיהם המקצועיים שכרנו הייתה ברורה: תכנון לפי תנאי השטח וצמצום הפגיעה בטופוגרפיה הטבעית עד למינימום האפשרי. הנחיה זו הקשתה על התכנון וגם אמורה הייתה לייקר מאד את עלויות הביצוע אך ראינו בה עקרון יסוד שכן זו השקפתנו".
קירשנבום וחבריו פנו אל הירוקים על מנת שהתוכנית כבר מלכתחילה תשתלב עם עקרונות השמירה על הטבע. תשובת הירוקים הכתה אותם בתדהמה. "נדהמנו לקבל את תשובתם הפורמאלית, הכנה והישירה, בסגנון של 'חבל לכם על הזמן והכסף! אנו נתנגד לכל דבר כיוון שהתנגדותנו עקרונית'", הוא מספר. אולם קירשנבום וחבריו לא ויתרו. הם ביקשו להקים על הר הטרשים ישוב גלילי ירוק. אך הם לא שיערו, כי ארוכה הדרך לקבלת האישור הנכסף.
קירשנבום מסביר, כי "באמצעות הנוהל המיוחד שנראה לעיתים כי נולד כדי לתקוע פרויקטים, נדרשנו על ידי הוועדה המחוזית להכין תסקיר איכות סביבה, אשר המטלות המפורטות בו הוכנו על ידי מומחי המשרד להגנת הסביבה. דרישות רבות בהנחיות התסקיר היו דרקוניות. למשל, מעקב ממושך על התנהגות בעלי החיים העוברים בשטח. לא נרתענו וגייסנו צוות מומחים שכלל כ-10 מומחים בתחומים השונים אשר התסקיר נועד לבדוק: זואולוגים, בוטניקאים ואחרים, כאשר את עבודת הצוות מרכז מהנדס מומחה להכנת תסקירים מעין אלה".
עורך הדין הציוני והפעלתן לא חסך בכסף. הוא וחבריו בזבזו, לטענתו, 600 אלף שקל על התסקיר שהמחיש כי להקמת היישוב לא תהיה פגיעה בערכי הטבע. "חשבנו כי בכך יסתיים העניין ונזכה לברכת הדרך בביצוע מעשה ציוני. גילינו להפתעתנו כי בארסנל של המתנגדים ישנה תחמושת נוספת בדמות מדיניות השטחים הפתוחים. אבל במסגרת תסקיר איכות הסביבה נבדקו גם פרמטרים רבים הקשורים במדיניות זו ובחשיבותה, כגון מעבר בעלי החיים דרך הרצועה האקולוגית. אולם כנראה האמת – וגם שמירת הטבע – לא מעניינת את המתנגדים. הם אומרים: 'אנו קיימים, יש לנו אג'נדה ואם לא נילחם עליה, לא תהיה לנו זכות קיום וגם לא… פרנסה".
התוכנית להקמת היישוב הוגשה לאישור המועצה המחוזית בצפון בסוף 2001, ונדחתה בוועדה המחוזית במרץ 2002, בטענה הוועדה שמדיניות התכנון לפיתוח ההתיישבות בגליל מתבססת על הרחבת היישובים העירוניים והכפריים. מטרתה המדיניות הקיימת היא ניצול יעיל של הקרקעות שכבר אושרו לבנייה, במטרה לקיים על שטחים פתוחים שישמרו על איכות חיי המתיישבים באזור.
הנימוק לדחיית הבקשה להקמת היישוב היה, שקיימות אלפי יחידות דיור מאושרות בתחומי יישובים שכבר קיימים בגליל התחתון, בשעה שלמעלה ממחצית היחידות אינן מאוכלסות. לפיכך, פסקה הוועדה, אין סיבה להקים יישוב חדש, ובמיוחד בתחום המוגדר כ"שטח לשמירת משאבי טבע ויערות" ובסמיכות לגן לאומי. קירשנבום וחבריו לא נרתעו מהדחייה ופנו למשרד השיכון והבינוי שהעלה את ההצעה להקמת היישוב בממשלה. הוועדה עצמה "חטפה על הראש" ממבקר המדינה בשל המלצות שגובשו "ללא כל קריטריונים, בהעדר נתוני בסיס כלכליים וללא כל עבודת מטה תוך התעלמות מחלופות פעולה טובות יותר".
בעקבות החלטת הממשלה, הוגשה באוגוסט 2003 התוכנית להקמת היישוב לוועדה המחוזית בצפון. כפי שסיפר קירשנבאום, הוועדה המליצה למועצה הארצית לתמוך בהקמת היישוב בתנאי הכנת תסקיר השפעה על הסביבה. כאמור, התסקיר הוכן אך לא בכך תמו הייסורים בדרך להקמת היישוב החדש. המשרד להגנת הסביבה דחה את מסקנות התסקיר וטען שבחינת החלופות לקתה בחסר ובמגמתיות. למרות זאת, ב-2005 קיבל קירשנבום ב-2005 קיבל קירשנבום אישור מן הוועדה המחוזית להקמת היישוב בשלבים: בשלב הראשון, 500 יחידות דיור, ואחר כך הוספת יחידות עד למתווה סופי – 1,800 יחידות. אולם ב-17 לאפריל 2007 הופלה התוכנית במועצה של הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. המועצה דחתה את התוכנית ברוב של 13 חברים נגד 10, בעקבות החלטת הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים שלצד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, ממאי 2006, לקבל את עמדת החברה להגנת הטבע ולהמליץ שהיישוב החדש לא יוקם. בישיבת המועצה הוצגו ממצאי דו"ח שהכין צוות של מנהל התכנון, הבוחן את הפוטנציאל הקיים ביישובי האזור ומציע פתרונות חלופיים. ממצאי הדו"ח אישרו את טענות החברה להגנת הטבע, שלפיהן באזור קיימות בפועל ובתוכניות מאושרות יחידות דיור רבות, כך שהקמת היישוב אינה נחוצה.
אין לנו ארץ אחרת
הפרשה הזו המחישה שוב את עומק הפער בין המבקשים ליישב את הפריפריה הישראלית, לבין ארגוני הירוקים. יוחנן דרום, רכז שמירת הטבע בצפון מטעם 'החברה להגנת הטבע', טען אז כי החלטת המועצה הארצית "מהווה חיזוק נוסף למדיניות התכנון הנבונה בישראל, הגורסת כי יש לחזק יישובים קיימים ולא להקים יישובים חדשים אשר פוגעים בערכי הטבע ובשטחים הפתוחים המעטים שנותרו במדינה הצפופה שלנו, ומהווים פגיעה של ממש בישובים הקיימים המשוועים לתוספות אוכלוסיה והוצאה כספית גבוהה ומיותרת". לעומתו, ראש המועצה האזורית גליל תחתון, מוטי דותן, צידד בקירשנבום והבטיח: "לא ניתן שטיעונים מנהלתיים ישמשו לעצירת מפעל ההתיישבות הציוני בארץ ישראל".
בינתיים, מספר קירשנבום, יש מי שמשכיל לנצל את המצב וליישב את הגליל: הבדואים. "הר הטרשים הפך למקום מתאים להתיישבות בדואית. אלה הביאו להר פחונים, סידרו לעצמם שטחי מרעה, התקינו צלחות לווין ועוד. איש מאותם ארגונים המכנים עצמם ירוקים", הוא קובל, "לא פוצה פה ולא נוקט בשום פעולה לסילוק הפולשים לשטחים שבהם מתוכנן לקום הישוב. איש לא עושה כל פעולה משפטית נגד הבנייה הבלתי-חוקית שנעשית בשטח על ידי אותם בדווים. לא נעשה דבר נגד הפגיעה האמיתית בשטחים הפתוחים". הוא לא מתכוון לוותר על דאגתו לטבע וגם לא על רגישותו הציונית. "אין לנו ארץ אחרת", מסכם קירשנבום. "חובה לבנות ולהיבנות בה תוך שמירה רבה על הטבע ולא על מדיניות שאיננה אמיתית, איננה עניינית ופוגעת".
