האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים".

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי

הדרך לשעבוד – האוליגרכיה הישראלית ומאבקה בנתניהו

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

"ממשלת נתניהו מתגלה כממשלה הקיצונית והמסוכנת ביותר בתולדות המדינה"; הישראלים זקוקים ל"ללחץ בלתי פוסק, מלווה בתגובה מיידית על כל הפרה של התחייבות, ובמידת הצורך – גם בסנקציות כואבות"; "מצער מאוד שדווקא ערב החג הבשורה היחידה שאנו מקבלים, היא שהמדינה כרגע בשפל המדרגה"; "אובמה החליט שהקואליציה המזרח תיכונית המתונה שלו חשובה יותר מהקואליציה הקיצונית של נתניהו"; "נתניהו מצא את תרופת הפלא לבעיית יציבות השלטון בישראל: שוחד"; "ללא מפלגת העבודה נתניהו ייוותר עם קואליציה של 61 ח"כים, תלויה לחלוטין במפלגות הימין שבה, או בקיצוני הליכוד… ישראל תהפוך סופית, מבחינת ארה"ב, לחברה ב'ציר רשע' חדש".
 
כל הציטוטים הללו נלקחו מתוך מבחר מאמרים ופרשנויות שהתפרסמו הבוקר בעיתון "הארץ". הם ממחישים עובדה אחת ויחידה: בימים האחרונים מתנהלת בישראל מלחמה. המלחמה הזו מתבססת על לוחמה פסיכולוגית חסרת פשרות מנוהלת נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונגד האינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר של ישראל. האוליגרכיה שמנהלת אותה מורכבת משלוש צלעות: השמאל-מרכז בהנהגת לבני ורמון, השמאל הרדיקאלי בראשות הארגונים החוץ-פרלמנטאריים שלו – בראש ובראשונה 'שלום עכשיו' וקואליציית 'הקרן החדשה' – והתקשורת הישראלית על הציר עמוס שוקן ונוני מוזס.
 
המלחמה הזאת היא חסרת תקדים: ב"ישראל היום" פורסם כי חומר מודיעיני שהגיע לידי נתניהו וברק מעיד על כך שחיים רמון מחבל באינטרסים המדיניים של ישראל ולוחש על אוזנם של הפלשתינאים כי תוך זמן לא-רב תתמוטט ממשלת נתניהו ובמקומה תקום ממשלה בהנהגת לבני. בפגישה עם שר החוץ הגרמני, בהשתתפות לבני ודליה איציק, לוחשת איציק על אוזנו של השר כי בפעם הבאה שייפגשו, לבני תהיה ראש הממשלה. מעט לפני פגישת ראש הממשלה עם אובאמה, מפרסם ynet ידיעה על החלטת בנייה בלתי-משמעותית בעליל בירושלים ומפוצץ את הפסגה. בשיא המשבר, מפרסם רביב דרוקר ב"חדשות 10" כי ישנם דיבורים על צירוף קדימה לממשלה. במקביל, מסתובבים אנשי "שלום עכשיו" בירושלים על מנת למצוא כל פיסת מידע שיכולה להגביה את הלהבות בוויכוח עם האמריקנים.
 
גורל נוסח צ'כוסלובקיה ופולין
 
ההתנהלות של נתניהו במשבר עם אובאמה נובעת מהנחת יסוד פשוטה שלפיה אם יסכים לדון, כדרישת אובאמה, בשאלת הגבולות כנושא ליבה ראשון, הפלשתינאים ידרשו את מה שדרשו תמיד: נסיגה מלאה לקווי יוני 67', פינוי כל ההתיישבות מיו"ש וחלוקת ירושלים. אין ולא היה מנהיג פלשתיני שהסכים לפחות מכך, אולם גם אין מנהיג פלשתיני שהסכים לכך. אולמרט הציע לפלשתינאים יותר מ-90 אחוז משטחי יו"ש; אהוד ברק הציע מעט פחות. גם אם ישראל תסכים, כדרישת השמאל, לחזרה לגבולות 67' ולחלוקת ירושלים, נושא הליבה הבא יהיה שאלת הפליטים. עוד לא נולד המנהיג הפלשתיני שיוותר על שיבת רוב הפליטים לטריטוריה הישראלית. גם אם תסכים ממשלה ישראלית להחזרת עשרות אלפי פליטים לתחומה, הדבר יוליד עד מהרה את שאלת לגיטימיות המדינה היהודית: הפלשתינאים יתבעו את הקמתה של מדינת כל אזרחיה. כל שלב מהשלבים לעיל מלווה בסנקציה הפלשתינית הקבועה: אינתיפאדה, או ליתר דיוק, מלחמת השמדה בעלת ניחוח גרמני של רצח כמה עשרות יהודים בכל פיגוע טרור.

נאבק למען הציונות. ראש הממשלה, נתניהו. צילום: פלאש 90

נתניהו מבין שאובאמה מעוניין להועיד לישראל את גורלן של צ'כוסלובקיה ופולין ערב מלחמת העולם השנייה. לכן, המערכה שמנהל נתניהו מול אובאמה איננה רק מאבק על ירושלים, או על שטחי יו"ש, ואפילו לא על עתיד ההתיישבות בשטחים האלה. זהו מאבק על הציונות. אם ליהודים אין זכות לבנות במערב ירושלים, זכותם לבנות ביפו, חיפה, לוד ורמלה גם היא עומדת בסימן שאלה.

נתניהו ואובאמה הגיעו למאבק עקרוני שנדמה כי אין ממנו מוצא. השאלה לאן יוביל העימות הזה נשארת פתוחה. לנתניהו יש גב ציבורי חזק (אם כי לא גב תקשורתי חזק) ואובאמה, על אף המנטאליות הרודנית, הוא נשיא שנוי במחלוקת שהצליח להעביר את הרפורמה ההיסטורית שלו באמצעות שיחוד סנטורים. אובאמה אמנם יכול לפעול באופן עצמאי לחלוטין מהסנאט ומהקונגרס ולכונן את משטר אובאמה ההולך ומתהווה, אך לישראל ישנם מאחזים משמעותיים במפלגות הדמוקרטיות והרפובליקניות, ובעיתונות האמריקנית. אם אובאמה חותר להחליף את השלטון בישראל, אין שום מניעה שישראל תראה לאובאמה מה כוחה בגבעת הקפיטול.
 
אולם נתניהו פועל כאשר מבית מתהווה מחנה מסוים אשר גישתו איננה רק בלתי או אנטי-פטריוטית. מדובר במחנה פוליטי חסר גבולות שמאמין כי כמעט כל פעולה תהיה לגיטימית על מנת לפרק את ממשלתו. מאחורי הרעיון שלגיטימי לעשות הכול כדי להדיח את נתניהו ולהקים ממשלה הנתמכת על ידי הממשלה האמריקנית, ניצב מחנה פוליטי שמונהג על ידי שלושה כוחות מרכזיים: השמאל הליברלי בראשות לבני, שלוחותיו במשולש אקדמיה-מערכת המשפט-תקשורת ורדיקלים מסוגים שונים – מ'שלום עכשיו' ועד המפלגה הקומוניסטית – שמסתובבים בכל הר וגבעה ביהודה ושומרון ובירושלים על מנת לנסות ולהבעיר את השטח. מול התלכדותו מחדש של המחנה הזה, שללא אובאמה היה קורס לחלוטין, לא ניצבת חלופה פוליטית ממשית בדמות מפלגות, ארגונים ועמותות.

נתניהו מגלם בדמותו את כל החלופה לשמאלנות המתחדשת. מנהיגותו הפופולארית היא הבלם היחיד לעליית השמאל. אולם חלופה איננה יכולה להתבסס על מנהיג אחד ורעיונותיו. לשמאל הישראלי אין מנהיג (לבני, ברק, ג'ומס, חנין וטיבי אינם מסוגלים להקים קואליציה), אולם יש לו ארגונים, ובעיקר ארגוני חזית כמו 'שלום עכשיו' או 'הקרן החדשה' שמנהלים מלחמה נגד ישראל המסבה לה נזק ממשי. מאז ימי לנין ועד ימי לבני, מבינים בשמאל כי האלף-בית של המהפכה הוא הארגון המהפכני. הימין מעולם לא הבין או הפנים את התובנה החשובה הזו.
 
אם נתניהו יתעמת עם אובאמה, הוא עלול לאבד את מפלגת העבודה. אהוד ברק יחליט אולי לעשות מעשה דיין ולהישאר בממשלה, אך ספק אם יימצא מישהו נוסף חוץ מחבר כנסת אחד או שניים שיסכים להיתלות בממשלה צרה המבוססת על קולות 'האיחוד הלאומי', 'יהדות התורה' ו'ישראל ביתנו'. במצב של ממשלת ימין מובהקת, הלוחמה הפסיכולוגית תתקדם שלב אחד נוסף לקראת ניסיון להפיל את נתניהו "מבחוץ" באמצעות סנקציות, בידוד, חרם והתניית הסרתם בהחלפת השלטון בישראל. במצב כזה, תסריט של הקמת ממשלה חלופית בראשות לבני, בעקבות בחירות לכנסת, איננו דמיוני: לבני צריך בסך הכול 51 מנדטים של מפלגות ציוניות כדי להקים ממשלה. חד"ש והסיעות הערביות תספקנה לה 10 קולות של "תמיכה מבחוץ".
 
לקראת מהפכה שמרנית
 
 כדי למנוע התמוטטות אפשרית של השלטון, נתניהו חייב קודם כל לייצב את הממשלה על בסיס מדיניות ברורה ולבצר את התמיכה בו בכנסת. שמירת הגוש החוסם היא הדבר החיוני ביותר כרגע עבור מדינת ישראל: מאחורי נתניהו עומד רוב ברור של אזרחי ישראל היהודים – לפחות 60 אחוז – בעוד שהשמאל רוכב על קולות הערבים. לנתניהו יש מנדט ציבורי ברור להמשיך בקו ציוני-לאומי תקיף וברור. ברגע שינסח אותו, ניתן יהיה לצאת למאבק במשטר אובאמה. לא בארצות הברית אלא בגרסה האמריקנית של משטר האחים קאסטרו. אולם בכך אין די. הליכוד חייב להפוך למפלגה עממית עם שורשים עמוקים יותר, וראוי להטמיע בתוכו את רעיונות השמרנות החדשה. בארצות הברית, הרפובליקנים חזרו לחיים בדיוק באמצעות תנועה "מלמטה". נתניהו חייב לארגן מחדש את אנשי הליכוד בכל מקום של פעילות חברתית: אקדמית, איגוד מקצועית, משפטית, תקשורתית.
 
אם יידע נתניהו לנהל את המשבר עם אובאמה, ולכל הפחות לנטרל את העוקץ שלו ולמקד את תשומת הלב מחדש באיראן, עליו להתפנות למהפכה דמוקרטית פוליטית בישראל. החתרנות של השמאל הישראלי היא טרור לכל דבר ועניין: היא מסכנת את מדינת ישראל, היא מוכנה לפגוע באינטרסים שלה על מנת לממש את רעיונות השמאל. מהפכה פוליטית בישראל חייבת להתחיל בשינוי מהותי במוקדי קבלת ההחלטות – למשל, במערכת המשפט – ובמוקדים של שיח וחשיבה, בראש ובראשונה באקדמיה אך גם בתקשורת.
 
ראוי לזכור כי משטר אובאמה הולך ומאבד גובה. גם האגף השמאלני בתקשורת האמריקנית מתחיל לאבד את אמונו בו. בני האור האמריקניים, אנשי השמרנות החדשה שנאבקו בציר הרשע שאותו אימץ אובאמה אל חיקו, מתקבלים מחדש באהדה ובאהבה. שינוי פוליטי בארצות הברית, רדיקלי ועמוק, שיתנער ואולי יפיל את משטר אובאמה, איננו בלתי-ריאלי. במצב כזה, ישראל תהיה בשלה למהפכה השמרנית העמוקה שהיא כה זקוקה לה: סגירת הגולאגים למתנגדי האוליגרכיה השמאלנית והפלת הטיראניה הסטלינואידית לטובת דמוקרטיה חזקה שערכי הציונות שלובים ביסודותיה והיא עצמה נכונה למאבק חסר פשרות בפשיזם החדש. ■

מחשבות לקראת ההכרעה בעסקת שליט

ככל שעסקת שליט הולכת ומתקרבת אל שלב ההכרעה, עולים לתודעה שמות של ארכי-רוצחים שהעסקה לא תצא, ככל הנראה, לפועל אלמלא ישוחררו. למשל, ברגותי. לא, לא האלטרנטיבה לאבו-מאזן שפואד וג'ומס רוצים להציב. עבדאללה ברגותי.
 
ברגותי הוא מסוג הארכי-רוצחים שמרכז ויזנטל נוהג לרדוף אותם עד שיעמדו למשפט, ולו יהיו גם בני 90. ברגותי זה אחראי על רציחתם של 66 יהודים ופציעתם של כ-500. בין מעשי הטבח שנזקפים לחובתו נמצאים רצח של 15 יהודים במסעדת סבארו בירושלים באוגוסט 2001; פיגוע ההתאבדות הכפול במדרחוב בן יהודה בירושלים בדצמבר 2001 ובו 11 הרוגים; הפיגוע בקפה "מומנט" בירושלים במארס 2002 ובו 11 הרוגים; הזוועה במועדון "שפילד קלאב" בראשון לציון במאי 2002 עם 16 נרצחים; הטבח באוניברסיטה העברית בהר-הצופים בירושלים ביולי 2002 עם 7 הרוגים; ורצח של 6 יהודים באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי בתל אביב בספטמבר 2002.
 
ברגותי, לצד הנאצי עבאס א-סייד שאחראי לטבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה (שבו נרצחו 30 יהודים שהסבו לשולחן הסדר), ועוד רבים אחרים, ישתחררו ככל הנראה ויחזרו לשמש כמפקדים בכירים בזרוע הצבאית של החמאס ואף כבכירי ממשלת חמאס בעזה. לידם, איסמעיל הנייה ייראה כמו בובה פוליטית חיוורת במיוחד.
 
הדרך לעסקת שליט עוברת, ללא ספק, בשחרורם. הציבור הישראלי מוכן לשלם את המחיר הזה. תג המחיר ידוע לכולם. כאשר שליט יחזור הביתה, יהפוך חמאס לארגון טרור בסדר גודל של חיזבאללה, ובמרוצת הזמן – אפילו אל-קאעידה. העובדה שחלקים ניכרים מהציבור מוכנים להפוך את חמאס לצבא טרור של ממש – אשר ירי הטילים אל עבר ישראל במלחמת עזה האחרונה ייראה כמו משחק ילדים משעשע ביחס לפיגועי הרצח הסיטוניים ולירי הטילים לטווח רחוק שעלולים להתרחש כאן – מעידה על חוסנו ועל נכונותו להשלים עם עסקה שתעלה בדמם של מאות רבות של ישראלים.

ארבע נקודות מפתח

בהנחה שעסקת שליט מגיעה לנקודת האל-חזור שלה, וכל הישגי הלוחמה בטרור מראשית העשור האחרון ייעלמו כלא היו, ישראל חייבת לגבש מחדש אסטרטגיה ביחס לאסלאמו-פשיזם. האסטרטגיה הזו חייבת לקחת בחשבון כמה נקודות מרכזיות:
 
האחת, ייתכן שבקרוב עלולה ישראל להגיע למצב של מלחמה עם החמאס, כאשר ברקע האיום האיראני וניסיון לתנועת מלקחיים של חמאס מדרום וחיזבאללה מצפון על מנת לכתוש את ישראל. במצב כזה, לא ברור מה תעשה סוריה וכיצד תנהג איראן.
 
השנייה, במידה שהמו"מ עם הפלשתינאים יגיע למבוי סתום וייכשל, עלולה לקום קואליציית השמדה של פתח בראשות מרואן ברגותי וחמאס. הגדה המערבית ועזה תהפוכנה לישות טרוריסטית אחת.
 
השלישית, בעימות מזוין עם הפלשתינאים, אירופה עלולה לגלות עמדת חולשה שלא תעמוד לצד ישראל בשלביו הראשונים של העימות, וארצות הברית תבקש לסיימו בדמות ניסיון לכפות הסדר שעיקרו נסיגה ישראלית מהשטחים המוחזקים על ידה ביהודה ובשומרון. מצב כזה רק ידרבן את מלחמת השמד הפלשתינית על מנת להשיג מקסימום הישגים מדיניים במקסימום דם יהודי ובמינימום זמן.
 
הרביעית, בעימות ישיר שכזה, ערביי ארץ ישראל עלולים לפתוח בחזית צבאית פנימית ולהתארגן כמחתרת מזוינת. 

הסיטואציה הזו היא הערכת מצב מתונה ביחס למה שהחמאס יכול לעשות במידה והוא "מתחמש" בהנהגה הצבאית הוותיקה שלו. ישראל יכולה למנוע מחמאס להתעצם ולהקטין את הסיכוי להרג המוני אם הגנרלים של גדודי חללי אל-אקצא ועיז א-דין אל-קסאם לא ישתחררו לחופשי. אולם המחיר ברור: גלעד שליט יהפוך לרון ארד שני, או במקרה הרע יותר, יירצח.
 
ספק רב אם יש היום מישהו שיכול למנוע מהעסקה לצאת לפועל, מלבד דרישות מופרכות יותר של החמאס. לכן, התעצמות האסלאמו-פשיזם היא בלתי-נמנעת.

מלחמת עצמאות שנייה

נתניהו וברק יהיו חייבים לתכנן לפרטי פרטים את האסטרטגיה הישראלית בעימות עם הפשיזם החדש. אסטרטגיה מעין זו חייבת לכלול מהלך של הכרעה צבאית, לרבות תכנון חיסול שיטתי – לא שביית – הנהגת החמאס והפיקוד הבכיר. מהלך כזה יהיה חייב לקחת בחשבון כי הגדה המערבית ועזה צריכות להפוך לדרדזן שנייה. ובנוסף לכך, ולא פחות חשוב, להיערך להגליה המונית של לוחמים מקרב ערביי ישראל ומשפחותיהם. עסקת שליט עלולה להוביל את ישראל למלחמת עצמאות שנייה.
 
ניתן לעצור את העסקה עוד לפני שהיא תצא אל הפועל. אפשר לחסוך את דמם של רבים. ההכרעה הזו עלולה לעלות בחייו של חייל ישראלי אחד שכמה לשוב הביתה. הוריו מעולם לא יסלחו על כך. ספק רב אם יתאוששו מן המהלומה. זו הכרעה שהופכת את ראש הממשלה ושר הביטחון לאנשים הבודדים בתבל. אולם היא יכולה להציל יהודים רבים ולמנוע את התלקחות האזור לכדי מלחמת שמד שלא נראתה כאן מעולם.
 
ואולי מחשבה אחת אחרונה: הממשל האמריקני בעיראק הוציא להורג בזה אחר זה את ראשי דיקטטורת הבעת'. חלקם היו אחראים לפשעים חמורים פחות מאלה של ראשי החמאס. אם יאונה לשליט רע, אפרם של אותם עשרות ומאות טרוריסטים שאחראים למותם של יהודים כה רבים, ראוי שיתערבב במימי הים עם אפרו של הצורר הגרמני שבלילה שבין 31 למאי ל-1 ביוני 1962 שילם את המעט שיכול היה לשלם על פשעו נגד העם היהודי.  

בחירתו ההיסטורית של בנימין נתניהו

שר המשפטים, יעקב נאמן, חטף תבוסה צורבת במאבק שניהל על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה: מי שמכיר את נאמן, יודע עד כמה התבוסה הזו צורבת בבשרו. הוא התפטר בעבר מתפקידו בממשלה על פחות מכך. ועתה, על אף שלא התפטר, נותר נאמן חבול ומוכה. קשה לראות את עורך הדין המשופשף הזה נשאר בממשלה עוד זמן רב. כל יזמה שינסה לקדם תימחץ עוד לפני שיתקיים בה דיון ציבורי.

בנימין נתניהו עשה בחכמה כשדחה את הצעתו של נאמן לעוד כמה שנים. בצר לו, יודע נתניהו היטב כי שלטונו, למרבה האירוניה, איננו תלוי באלה שהפסידו לו (קדימה), או באלה שהלכו עמו יחד לקואליציה (מפלגות הימין), אלא באלה שלא הצביעו לו, מתעבים אותו ומספר המנדטים שלהם בכנסת ניתן לספירה על עשר אצבעות (אפשר להחסיר או להוסיף אצבע, תלוי במצב הרוח של דני בן-סימון).
 
נתניהו יודע שאילו היה מקדם את הצעת החוק של נאמן, מפלגת העבודה הייתה מתפלגת, במקרה הטוב, או פורשת מהממשלה, במקרה הפחות טוב. שלא לדבר על מכונת ייצור כתבי האישום הפועלת נגד כל מי שאינו מיישר קו עם אליטת אוסלו. במקרה כזה הוא היה מוצא עצמו עם קואליציה של 61 חברי כנסת, בהנחה סבירה שלא היה מיישר קו עם מיכאל בן-ארי. במצב שבו שאול מופז רואה עצמו כחלופה לנתניהו ומציע להידבר עם החמאס, ויחסי לבני-נתניהו נעים על הציר שבין איבה לטינה, קואליציה של 61 חברי כנסת שתלויה בחוטובלים למיניהם והיא קואליציית טרום-בחירות. לא כל שכן הסתמכות על הסוס הטרויאני במשרד החוץ, שבכל רגע נתון יכול לפלרטט עם קדימה על הקמת ממשלה חלופית דמיונית. 

עימות עם האליטות. נתניהו. איור מתוך: http://opinionjournal.com מאת Terry Shoffner.

שבוי בידי האליטה

אז נתניהו עשה מה שעשה, והציל את עורו ואת מדינת ישראל ואת אחת הממשלות היותר טובות שידענו פה בעשור האחרון. אבל כשהגיש נתניהו לזוג הברקים, אהרון ואהוד, את ראשו של שר המשפטים, הוא גם הגיש את ראשו שלו. מעתה, תלוי נתניהו לחלוטין באליטה הישראלית. ברצותה, תפרק את הקואליציה שלו. כשתנוח עליה דעתה, תשאירו בשלטון.
 
המצב הזה יכול להימשך כל עוד ישראל לא תגיע לעימות עם ארצות הברית בעניין הסכסוך עם הפלשתינאים. או עד שהפלשתינאים, והאירדנטה הערבית בישראל, יחליטו להצית מחדש את האזור. אלא שבמצב של עימות, נתניהו יצטרך להחליט: או שהוא נאמן לחזון הניאו-שמרני שמלווה אותו בשנים האחרונות – ומתייחס לאסלמו-פשיזם כפי שהתייחס צ'רצ'יל לשוכני הרייכסטאג – או שהוא ממשיך במסע הוויתורים שהחל בספטמבר 93' ועלה בדמם של אלפי ישראלים.
 
הכרעה צ'רצ'יליאנית של נתניהו תעמיד אותו בעימות חזיתי עם האליטות. הכרעה בנוסח אוסלו תהפוך אותו לכלי משחק בידי השמאל, והקריירה שלו תיגמר כמו זו של אולמרט: גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. ככל שנוקפים הימים ומתברר כי וושינגטון מתכוונת לשים את ירושלים על שולחן הדיונים, ההכרעה הזו קרבה. גם נתניהו יודע זאת. הוא יתבקש לשלם לאבו-מאזן יותר ממה שהציע לו יוסי ביילין. והפעם, הממשל האמריקני יגבה לא רק את התביעה להקמת מדינה פלשתינית אלא גם את הרעיון בדבר חלוקת ירושלים.
 
 מבחינת נתניהו, זה לא רק קאזוס בלי. זו שאלה של להיות או לחדול. לא להיות או לחדול להיות ראש הממשלה; אלא להיות או לחדול להיות חלק ממורשת ומערכים שבהם האמין מימי בחרותו.
 
בהערת אגב חשוב לציין כי למרות הכול, תמונת המצב פחות עגומה – אם כי לא פחות מורכבת. המודעות לסכנה הנשקפת מצד האסלאמו-פשיזם הולכת וגדלה באירופה. המתנגדים התקיפים ביותר לסטליניזם ההשמדתי של אחמדיניג'אד אינם באים מגבעת הקפיטול. בארצות הברית גופא, ישנה תחייה מרשימה של כוחות השמרנות החדשה. האכזבה מאובאמה מחלחלת גם למעמקי המפלגה הדמוקרטית. שלטון היחיד של אובאמה, על פולחן האישיות סביבו, מנסה לשאוב השראה ממשטרים כמו זה של צ'אבז וקאסטרו.
 
אולם להבדיל מהם, אובאמה נטול כל מיתוס. הרטוריקה החלולה שלו נישאת על גבי האוויר החם שנותר ממסע הבחירות שלו. ברגע שבו הפשיזם האסלאמי יחשוף את פניו, הבועה הזו תתנפץ לחלוטין. גם בסביבתה של קלינטון המנוטרלת והממודרת – כלומר, בעומקי הליברליזם הדמוקרטי האמריקני – מבינים זאת.

נכונות לעימות

אם ייאלץ נתניהו להיכנס לעימות עם ממשל אובאמה, הוא יכול למצוא עצמו עם ממשלה מתנדנדת של 61 חברי כנסת. הפופולאריות הגבוהה של נתניהו בעם יכולה להביא אותו, במקרה כזה, לקיום בחירות חדשות. אם לא יהסס ויפחד, נתניהו יכול להוביל את הליכוד לניצחון היסטורי כאשר שרידי תנועת העבודה ההיסטורית – עשרה מנדטים פלוס מינוס – יחברו אליו. הליכוד יכול להגיע להישג היסטורי ולקיים בכנסת סיעה ציונית רחבת-ידיים.
 
הסצנריו הזה תקף, כמובן, בהנחה שנתניהו מוכן ורוצה להתעמת עם האליטות. בתנאי שהוא מבין כי אם התנאים יבשילו, הוא יתעמת חזיתית עם משטר אוסלו על כך המשתמע מכך. וכאן מגיע הלקח מפרשת יעקב נאמן: נתניהו בחר להגיש את ראשו של נאמן לאליטת אוסלו. הבחירה הזו הייתה בלתי-נמנעת כמעט ונאמן, במידה לא מבוטלת, נכנס לקרב שסיכויי הצלחתו בו היו ממילא קלושים (והעמיד את נתניהו במבחן מיותר). אולם העימות הבא יהיה על ראשו של נתניהו. הוא יצטרך לבחור אם להגישו לאליטה השלטת.
 
ראש הממשלה היחיד שהיה לו סיכוי להכריע את האליטה הישראלית היה אריאל שרון. במהלך חמש שנות האינתיפאדה המדממות, כאשר נהרגו 515 ישראלים ונפצעו 3,248 איש ואישה, כוחה של אליטת אוסלו היה אפסי. שרון לא ניצל את כוחו כדי לסרק את בית המשפט, האקדמיה והתקשורת במסרקות ברזל. בצומת ההכרעות המרכזית, הוא נפל קורבן להתנהלותו שלו, שסיומה בטרגדיית ההתנתקות. 

רפורמת עומק

אם נתניהו יהיה נחוש מספיק לצאת למאבק ערכי במשטר אוסלו, הוא יכול לצאת מנצח אך ורק אם יעשה את אותו חריש עמוק וימוטט את משטר אוסלו עד היסוד. אם ישכיל נתניהו לנצל את התמיכה הרחבה בו בעם, לעמוד איתן מול אובאמה ולהוביל מהלך פוליטי שסופג את השראתו מתחיית הניאו-שמרנות באמריקה, הוא יהיה חייב ללכת לבחירות על הפלטפורמה שממנה נזהר מאז טפלו עליו את עלילת רצח רבין: עימות ישיר וחזיתי עם משטר האליטות הישראלי.
 
רפורמת עומק בישראל – למשל, ניקוי האקדמיה מן המינויים הפוליטיים של השמאל שנעשו על סמך קרבה אידיאולוגית ללא קשר להישגים מדעיים, או מתן אפשרות שווה לכל בעלי ההשקפות הפוליטיות להתמודד על משרות במערכת המשפט – עשויה להיות חלק ממהפכה מתמדת דמוקרטית אמיתית, ניאו-שמרנית, שתסחוף גם את אמריקה בעידן פוסט-אובאמה ואפילו את אירופה המתפכחת.
 
ראשו של נאמן הוגש לאליטה הישראלית על מגש של כסף, אך נתניהו חייב לדעת כי בסופו של יום, הם רוצים קודם כל את ראשו-שלו. וכאשר משטר אובאמה חובר למשטר אוסלו בערעור על הלגיטימיות של ריבונות ישראל בירושלים, על נתניהו להבין כי הזירה הזאת, בסופו של יום, צריכה להכיל לא רק את המאבק בקאסטרו האמריקני אלא גם את המערכה נגד אלה שדוחקים את ישראל להסכם מינכן חדש.