ארכיון תג: פלשתינים

הפנטזיה האמריקנית והמציאות המזרח-תיכונית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.6.2011

פרשת מעצרו של אילן גרפל במצרים הוכיחה פעם נוספת עד כמה רחוקה המציאות המזרח תיכונית מן הפנטזיות האוטופיסטיות של הנשיא האמריקני, אובמה: בתוך חודשים ספורים, הפכה מצרים למדינה ששולט בה כאוס מוחלט, עם כלכלה קורסת, חונטה צבאית אנטי-ישראלית המפלרטטת עם חיזבאללה וחמאס ועומדת בפני גל אסלאמי חזק המאיים לשטוף את המדינה. כל הפנטזיה השמאלנית על "אביב העמים" ומראות נוסח קריסת הקומוניזם ב-1991, הופרכו כלא היו.

חיזיון אוטופי. ברק אובמה

חיזיון אוטופי. ברק אובמה

הבגידה של אובמה במובארק טלטלה את המזרח התיכון ויצרה עוגן של אי-יציבות. המצב הנוכחי הוא, שאם מצרים לא תקבל מן המערב תזרים מזומנים בלתי-מוגבל לייצוב כלכלתה, היא תקרוס אל אנרכיה מוחלטת ועלולה ליפול כפרי בשל בידי ציר הרשע החדש של אחמדינג'אד, צ'אבז, משעל ונסראללה, אגב הקמת תאי אל-קאעידה פעילים בחצי האי סיני. כל מי שרואה איך דרום אמריקה הופכת לאט לטריטוריה איראנית בהשראת האחים קסטרו ובגיבוי ונצואלה הקומוניסטית, מבין שהתסריט הזה איננו מופרך.

אולם הבעיה הגדולה לא פחות מכך נעוצה בעובדה שיש מי שמבקש להחיל את הניסוי הזה על ישראל. הטקטיקה המהפכנית של אובמה עברה מ"שתי מדינות לשני עמים", סיסמה שנתניהו הסכים לה, ל"קווי 1967". עם רוח גבית מהנשיא פרס ומגוון אנשי רוח וקצינים בישראל, מופעל לחץ על ישראל להסכים לנסיגה לגבולות ה-4 ביוני 67' "עם חילופי שטחים הדדיים". ארבע המילים האחרונות האלה הן בגדר סיסמה ריקה. הפלשתינים מוכנים לחילופין של 5 אחוזים, פלוס מינוס. משמעות הדבר היא נסיגה מ-95 אחוז משטחי יו"ש, חיסול ההתיישבות, ביתור ירושלים והפקרת השטחים המפונים למאבק בין פתח לבין חמאס, אשר לפי תקדים עזה וההתנתקות, ניתן לנחש מי עלול לנצח בו.

הרעיון של מדינה פלשתינית דמוקרטית לצד ישראל יכול להיגמר בדיוק כמו מצרים: אבו-מאזן במעצר, בכירי אש"ף בורחים לחו"ל, ההמון מריע לחמאס ומוקמת ממשלה אנטי-ישראלית בגיבוי איראן וגרורותיה, עם תקציב אדיר המגיע מטהרן.

אובמה, אולי אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארה"ב מאז ג'ימי קרטר שהפקיר את השאה הפרסי לטובת חומייני והמולות, מבקש מנתניהו להיכנע לחיזיון אוטופי שנכשל בדיוק במדינה שבה נשא נאום מרשים על דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא מקבל גיבוי מיו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, ומגורמים נוספים במערכת הפוליטית הישראלית. במצב הנוכחי, הפלשתינים אינם זקוקים כלל להצבעה על מדינה באו"ם בספטמבר. הם יכולים פשוט לבקש את אימוץ תוכנית אובמה, להציב דרישה ליישומה ואז לקבוע תאריך מוסכם שבו יוכרז על מדינה פלשתינית על בסיס המתווה האמריקני. ארה"ב לא תוכל להתנגד לתוכנית של עצמה. לנתניהו אין ברירה אלא להתנגד לנוסחה החדשה של קווי 67'. מדובר במלכודת שמובנת לכל מי שמכיר את המהפכנות השמאלנית שאובמה מייצג.

לנין, אחד הגאונים הגדולים ביותר באסטרטגיה פוליטית, לא עלה לשלטון בזכות הסוציאליזם שלו. הוא פשוט הבטיח שלום לרוסיה המותשת ממלחמה. הדרישה הפופולארית לשלום הכניסה לקרמלין את הקומוניזם, לא התביעה לדיקטטורת הפרולטריון. אובמה מכניס את רעיון המדינה הפלשתינית דרך הדרישה לקבלת קווי 67'. הוא לא צריך לתמוך בהכרזה חד-צדדית באו"ם אלא לקדם תוכנית שבפועל תוביל לכך.

בישראל יש, לפי שעה, רוב גדול שתומך בנתניהו. איש באופוזיציה לא מעוניין כרגע בבחירות, משום שהן יהיו צילום של המצב הקיים. אבל תוכנית המעבר של אובמה, מעבר למדינה פלשתינית בדרכים שאינן בוטות כמו הכרזה חד-צדדית, תפעיל לחץ על הציבור. יש מי שמפמפם ללא הרף את התסריט על סנקציות כלכליות ומצור על ישראל. זה לא מגיע רק מגדעון לוי, אלא גם מפטרונו לשעבר, שמעון פרס. יש מי שמקווה שלנתניהו יקרה מה שקרה לשמיר: לחץ חיצוני שיביא לבחירות ואז לעליית ממשלת שמאל עם רוב דחוק של שני מנדטים בלבד.

הימין בארץ צריך להיערך לתסריט כזה. מעמדם של סרקוזי, ברלוסקוני ומרקל – רעוע, וגם השמרנים בבריטניה תלויים בשמאל הליברלי. הרפובליקנים בארה"ב לא מצליחים להיערך מול אובמה, והסיכוי שהנשיא האמריקני יזכה בקדנציה שנייה לא נראה כל כך תלוש. ישראל עלולה להיאבק על זכות קיומה והלגיטימציה שלה, ואף לשלם על כך מחיר יקר. מובן שלבורגנות הישראלית אין אינטרס במאבק שכזה. להמוני העם ברור כי הדבר הכרחי. אם לא יכינו את הציבור לתסריט כזה, ממשלת לבני-דרעי-רמון-לפיד עוד תקום לבטח על אצבעותיהם של דב חנין ואחמד טיבי.

הפרקטיקה המהפכנית של ברק אובמה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.5.2011

נשיא ארה"ב אובמה ידע זמן רב לפני שנשא את נאומו כי אין ראש ממשלה ישראלי שיסכים לחזרה לגבולות 1967. אפילו חביבת הבית הלבן, הגברת לבני, לא תסכים לערוך טיהור אתני בגוש עציון ובמעלה אדומים. אולם אובמה בחר בכל זאת לקרוא לישראל לחזור לגבולות 1967. לראש הממשלה נתניהו לא הייתה כל ברירה אלא לענות לנשיא האמריקני בשלילה מוחלטת. קשה להעלות על הדעת ראש ממשלה ישראלי שהיה נוהג אחרת. אולם אם ידע אובמה כי תשובת נתניהו תהיה שלילית, מדוע החליט בכל זאת לבקש את הבלתי-מתקבל על הדעת?

אובמה ונתניהו בפגישתם בבית הלבן

אובמה ונתניהו בפגישתם בבית הלבן

מלאני פיליפס, אחת הפרשניות השמרניות המפורסמות בבריטניה, טענה כבר לפני שלוש שנים ששורשיו של אובמה נטועים במרכסיזם המהפכני. אחת הדרכים של מהפכנים להילחם את מלחמתם היא באמצעות "פרוגרמת מינימום" ו"פרוגרמת מקסימום". פרוגרמת המינימום מכילה "תביעות מעבר" טקטיות המשרתות את פרוגרמת המקסימום האסטרטגית. המטרה של הפרחת בלון החזרה לגבולות 67' היא לזעזע את ישראל, לטרוף את הקלפים מחדש, לערער את מנהיגותו של נתניהו, כדי שייווצר משבר אשר יוביל בסופו של דבר למו"מ מדיני מחודש כשברור שישראל, שאינה יכולה לחזור לאותם גבולות, תוותר ויתורים רבים בתמורה ל"וויתור" הפלשתיני על גוש עציון ומעלה אדומים. למשל, חלוקת ירושלים והסכמה לקליטת חלק מהפליטים בגבולות ישראל.

תביעת המעבר של פרוגרמת המינימום, חזרה לגבולות 67', מיועדת לשרת את פרוגרמת המקסימום, שהיא – במקרה הטוב – חלוקת הארץ לשתי מדינות ודה-ציוניזציה של ישראל. במלים אחרות, לאובמה אין ספק שדרישה מישראל לסגת לגבולות אשר מהם נאלצה לצאת למלחמת אין-ברירה לפני 44 שנה, איננה ריאלית. אבל דרישה שכזו מהווה לוחמה פסיכולוגית מהפכנית בדרך להשגת המטרה הסופית.

במאמר של גלן קסלר ב"וושינגטון פוסט", הצביע הכתב הדיפלומטי הוותיק על כך שבנאום אובמה לא הייתה התייחסות לפתרון בעיית הפליטים, בשונה מהנשיאים שקדמו לו, קלינטון ובוש הבן. קסלר מציין כי במכתב הנשיא בוש לרה"מ דאז שרון, משנת 2004, כתב הנשיא האמריקני כי בעיית הפליטים תיושב במסגרת המדינה הפלשתינית. כך גם גרס הנשיא קלינטון בהתייחסותו לנושא משנת 2001. לא כן אובמה. כל שאמר הנשיא האמריקני הוא שיש לדחות את שאלות ירושלים והפליטים לשלב מאוחר יותר, ואילו עתה ראוי להתרכז רק בשרטוט הגבולות ובהסדרי ביטחון. אבל התוכנית הדו-שלבית הזו היא פיקציה. אובמה יודע כי הפלשתינים מעוניינים קודם כל בעניין ירושלים והפליטים. ישראל תיאלץ לשלם על סירובה לחסל את גושי ההתיישבות. התשלום יהיה בירושלים המזרחית ובשיבת הפליטים. או ההיפך: ישראל תיאלץ לעקור את המתיישבים כדי שרוב ירושלים תישאר בריבונותה ועל מנת שהפליטים לא ישובו לגבולותיה.

כך או אחרת, התביעה מישראל לשוב לגבולות 67' משרתת את מטרת-העל: זעזועה עד כדי פירוק הנהגתה. איך בכך כדי לטעון שאובמה הוא אנטישמי או אנטי-ציוני, אבל הפרקטיקה המהפכנית הזו מציבה אותו בשורה אחת עם עמיתיו באוניברסיטת ברקלי העוינים את הציונות וישראל.

נתניהו, כשמאחוריו רוב העם בישראל ואפילו חלק אדיר מהציבור האמריקני, יוצא מהעימות עם אובמה כשידו על העליונה. הוא יוכל להתמקד עתה בשלוש נקודות מהותיות: האבסורד שבחזרה לקווי 67', ההתעקשות הפלשתינית על שיבת הפליטים והברית החדשה של אש"ף עם האסלאמו-פשיזם. רוג'ר כהן כתב אתמול ב"ניו יורק טיימס", כי ביטחון ישראל תלוי בהתחייבות חמאס-פתח לאי-אלימות, בהסכמתם למדינה מפורזת ולקבלתם את העובדה שכינון שתי מדינות מציין את תום הסכסוך. מנגד, הריבונות הפלשתינית מתחילה, לפי כהן, בנסיגה ישראל מיו"ש, מפינוי התנחלויות, מנסיגה ישראלית והדרגתית מהשטחים ומחילופי שטחים.

הבעיה של כהן היא שהוא, כמו אובמה, מסרבים לנגוע בלב הסכסוך אשר הכשיל גם את קלינטון וברק וגם את בוש ואולמרט: חלוקת ירושלים ותביעת השיבה. בשונה מכהן ומאובמה, נתניהו מבין כי מאבק על תביעת השיבה כאשר רוב שטחי יו"ש מצויים בריבונות פלשתינית, הוא מתכון למלחמת-דמים. כל עוד הפלשתינים לא מסכימים לסיים את הסכסוך ומתמקדים בשלבים למיניהם, ישראל לא יכולה לחזור על טרגדיות אוסלו וההתנתקות ולהפוך את כל העורף לחזית בשם תעתועי השלום של המהפכן מהבית הלבן.

על ישראל להבהיר לעולם את קוויה האדומים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 19.5.2011

יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, התחיל את הקריירה שלו כמכחיש שואה. בעבודת הדוקטור שכתב בברית המועצות טען עבאס כי התנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים לשם השמדת היהודים בתמורת לחתימת הסכם העברת רכוש היהודים לארץ ישראל, פקפק בהערכה כי שישה מיליון יהודים נספו בשואה וציטט "מחקר מדעי" של מכחיש השואה הצרפתי (שבאוקטובר 2006 נידון לקנס ולמאסר בעוון הכחשת שואה והשתתף חודשיים אחר כך בוועידת הכחשת השואה באיראן), שלפיו תאי הגזים לא התקיימו לשם רצח יהודים אלא כדי לשרוף גופות פן יתפשטו באזור מחלות וזיהומים.

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

קריירה של מכחיש שואה. אבו-מאזן. צילום: ג'טי אימג'ס

במשך שנים, שכנעו אותו אנשי השמאל שמכחיש השואה הפלשתיני השתנה והפך למנהיג לאומי לגיטימי. ביום שלישי האחרון, חזר אבו-מאזן לסורו כשטען שהיישוב היהודי בארץ ישראל גירש את ערביי הארץ, ואז התערבו בנעשה צבאות ערב. הנרטיב השקרי הזה איננו מלמד רק על הכישרון של מנהיג פלשתין העתידית לערוך רוויזיה פרוטו-נאצית בהיסטוריה, כפי שעשה ב"עבודת הדוקטור" שלו, אלא גם על הכיוון שבו עבאס וחבריו פוסעים. ככל שנוקף הזמן, ברור יותר ויותר, כי שאלת חלוקת הארץ לשתי מדינות איננה רלוונטית עוד. הנאום שנשא השבוע ראש הממשלה נתניהו בכנסת ליכד סביבו את כל הקונצנזוס הציוני, אבל נתניהו מבין היטב כי הדיבורים על "מדינה פלשתינית מפורזת", "ירושלים שלמה בריבונות ישראל", "שמירה על גושי ההתיישבות" ו"פתרון בעיית הפליטים במסגרת המדינה הפלשתינית", הם כולם עורבא פרח. הפלשתינים נאבקים עתה על מימוש תביעת השיבה של ארבעה מיליון פלשתינים לגבולות ישראל. למעשה, מאבקם הוא לחיסולה של ישראל באמצעות זרם פליטים שיבטל את הרוב היהודי ויתיישב בקיבוצים ובערים בארץ על חשבון תושביהם היהודים. מטרה כזו ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה שבה תושמד ישראל.

לא ברור אפוא מה יכול נתניהו להציע לפלשתינים. למעשה, ברי כי אין מנהיג יהודי-ישראלי אחד מלבד דב חנין מחד"ש שיהיה מוכן להסכים לדרישותיהם. לישראל אין שום דבר להציע למנהיגים הערבים. המסר הזה צריך להיות חוד החנית בהסברה הישראלית. השאלה המהותית איננה אם ישראל תיסוג מהתנחלויות מבודדות, תישאר בבקעת הירדן, תסכים לחלוקת ירושלים או תאפשר למדינה הפלשתינית המיועדת להתחמש. השאלה העיקרית היא אם ישראל מסכימה לוותר על ייעודה כמדינת היהודים ולהתחסל. הגיע הזמן לומר כבר כעת, ואולי הדברים הללו ייפלו על האוזניים הנכונות, שהפלשתינים מתכוננים למסע הגדול על ישראל. חודש ספטמבר איננו רק החודש שבו מצפים הפלשתינים שהאו"ם יכיר במדינתם העצמאית, אלא גם החודש שבו הם מעוניינים בתחילת המסע הגדול להפלת מדינת היהודים.

רבים מרבים לדבר על אי-אונות ישראלית נוכח אירועים כמו אלה שהתרחשו בגבול עם סוריה. אולם ישראל איננה חסרת אונים כלל. במקום לעסוק בניסיונות לרצות את הבית הלבן ולאמץ נוסחאות בנוסח ארי שביט ואהוד ברק, על ישראל לצאת ביוזמה מדינית ברורה שבה יוצע לפלשתינים פתרון הסכסוך, עם קווים אדומים ברורים. הגיע הזמן להפסיק לשחק במלים: אם ההנהגה הישראלית לא מתכוונת לחלק את ירושלים ולחסל את יישובי גוש עציון, הגיעה העת לומר זאת ולשים את הדברים על השולחן. במקביל, יש להבהיר לפלשתינים מה הם הקווים האדומים של ישראל מולם בניסיונותיהם להבעיר את האזור, ולגבש אסטרטגיה לטיפול באינתיפאדה עממית שתנסה לצעוד מעזה לתל-אביב ומדמשק ליפו.

בהספדו לרועי רוטברג, אמר משה דיין: "אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". אף שנכתבו לפני שנות דור, נכונים הדברים כאילו נכתבו אך היום.

יום הנכבה – מתקפה על עצם קיומה של ישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.5.2011

המתקפה שנערכה אתמול נגד ישראל בחזית הסורית-לבנונית ובחזית העזתית הייתה צפויה וגלויה. לא צריך להיות איש מודיעין גדול כדי להבין שישנה התארגנות לאינתיפאדה-זוטא ב"יום הנכבה". זה הופיע ב'פייסבוק'. הבעיה היא שגם כאן, כמו בפרשת משט הטרור לעזה, לא היה מי שיפרשן אל-נכון את המידע המודיעיני שנתקבל. בדעה הזו מחזיקים אנשים שכדאי להטות להם אוזן כמו תא"ל צביקה פוגל, לשעבר ראש מטה פיקוד דרום וכיום ראש יחידת החילוץ ברמת הגולן.

מהומות יום הנכבה. צילום אילוסטרציה

מהומות יום הנכבה. צילום אילוסטרציה

אבל הבעיה הזו היא רק צד אחד של המטבע. הצד השני, והברור יותר, הוא העובדה שבישראל לא מצליחים להבין, כי הנושא החם ביותר שבוער לפלשתינים איננו הקמת מדינה לצד ישראל, גם לא הקמת בירה בירושלים המזרחית. הפלשתינים חוזרים מבחינה תודעתית למקום שבו היו לפני 1948. הם מעוניינים בחיסול מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה. הפולשים לרמת הגולן אמרו זאת אמש בבירור: הם רוצים לחזור ליפו. במלים אחרות, המחלוקת איננה על החלטות האו"ם 142 ו-338, קרי: נסיגה לקווי 67'. הבעיה של הערבים היא עם הצהרת בלפור. במלים אחרות, השילוב של האיחוד בין אש"ף לבין חמאס, מאורעות "יום הנכבה" תשע"א וההכנות לקראת הכרזה על מדינה פלשתינית בספטמבר, מתחברות כולן לרציונאל אחד: סירוב להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

ואת זה בישראל לא מצליחים לתפוש. אם מישהו היה מבין את זה, ההכנות לספטמבר היו בעיצומן. אם היו קולטים את זה, העין הייתה פקוחה על הנעשה בחזית הצפונית. העובדה שמישהו מצליח לפרוץ את הגבול הישראלי אינה מטרידה רק מבחינה ביטחונית. היא מטרידה מבחינה מדינית ופוליטית: הדרג המדיני של ישראל רדום. הפטפוטים על ה"צונאמי" של ספטמבר אינם הופכים לפרקטיקה. נכון להיום, חוץ מראש הממשלה נתניהו שמשליך את עצמו בחזית המאבק, אין שום התגייסות למאבק בפלשתינו-פשיזם בקרב כל הדרגים הבכירים והזוטרים של הממסד הביטחוני והמדיני הישראלי. אם הייתה מתנהלת מערכה ישראלית בעולם המבוססת על שתי רגליים – הבהרת הקשר בין חמאס לבין אל-קאעידה וחשיפת היוזמה המדינית הפלשתינית כקמפיין להשמדת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה – מאורעות אתמול היו מתקבלים בעולם כמות שהם באמת: תוקפנות בוטה נגד ישראל.

העובדה שבישראל לא מצליחים להפנים כי מדובר במלחמה של ממש על זכות קיומה של המדינה (חריפה בהרבה מזו שהתרחשה כשאבא אבן קרע באו"ם את כתב השטנה שהשווה בין ציונות לבין גזענות), מלמדת על אי-מוכנות יסודית של הממסד המדיני והביטחוני לקראת מאורעות אפשריים בספטמבר הקרוב. לזכותם של הערבים ייאמר, כי הם אינם מסתירים דבר. המאבק בישראל מתנהל בגלוי. לישראלים, המאומנים בעשרות שנים של מלחמה בטרור ערבי עקוב מדם, אין כרגע שום מענה לטרור החדש נגד ישראל, קרי: המתקפה על עצם זכותה להתקיים.

ג'ונתן ס. טובין כתב אתמול באתר כתב העת הניאו-שמרני "קומנטרי" כי 'יום הנכבה' מציין למעשה את סירובם של הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל. ההסברה הישראלית צריכה ללכת צעד אחד קדימה ולהסביר לעולם כי מבחינת הערבים, השוללים את זכות קיומה של ישראל, חיסול מדינת היהודים הוא רק השלב הראשון. השלב הבא יהיה המצעד הגדול לחיסולו של המערב.

הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.5.2011

אחת הקביעות שעיצבו את היחס של האקדמיה הישראלית לשואה הייתה הטענה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שאותה ביטא בכנס בהשתתפות הבמאי קלוד לנצמן, שלפיה אי-אפשר להפיק שום לקחים מהשואה. זהו אירוע חד-פעמי ויחיד במינו, ואי-אפשר להפיק מהזוועה הזאת שום דבר. זה היה בערך הטיעון של ליבוביץ', שלנצמן אגב התנגד לו נחרצות.

כשמציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא חייבים ישר להעלות על שולחן הדיונים את האנטישמיות האיראנית, הפשיזם האסלאמי בעזה או הפונדמנטליזם הרדיקלי ששוטף את אירופה. ישראל היא מדינה חזקה דיה כדי להתמודד עם האתגרים שמציב בפני הפשיזם החדש. אין צורך להשוות את אחמדינג'אד להיטלר. אבל אחד הלקחים שאפשר ללמוד מהשואה, בניגוד לדעתו של ליבוביץ' המנוח, היא הצורך לזהות מהו פשיזם ומהי אנטישמיות. ולא פחות חשוב מכך, להבין את ההבדלים בין הפשיזם ההוא והאנטישמיות הישנה, הגלויה, לבין הפשיזם הנוכחי והאנטישמיות החדשה, שמוסווית הפעם במסווה של "אנטי-ציונות", "התנגדות לכיבוש" ו"תמיכה בפלשתינים". אחד הלקחים המובהקים שניתן ללמוד מן השואה הוא, שהמערב ניחן במנגנון של כשל חמור בזיהוי הסכנה ומקורותיה, וביכולת להתמודד עם הסכנה ולהכות אותה נמרצות לפני שהיא משתוללת.

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

"אי אפשר להפיק לקח מהשואה". ישעיהו ליבוביץ'

הפשיזם הנוכחי, אם כן, הוא מזיגה בין הפשיזם המוכר לבין רדיקליות דתית. הוא נשען על ארבעת היסודות ההיסטוריים של הפשיזם: (א) שלילת הדמוקרטיה כרעיון וכפרקטיקה; (ב) התנגדות לחופש ההתאגדות, לחירות הביטוי ולזכות ההתארגנות העצמאית; (ג) ביטול זכויות מיעוטים וקבוצות מופלות; (ד) אנטישמיות. הפשיזם החדש, כמו זה הישן, מסתייע בדמוקרטיה על מנת לטפס לשלטון. למי שזיכרונו בוגד בו כדאי להזכיר שחמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות, חיזבאללה צבר כוח בפרלמנט בבחירות חופשיות פחות או יותר וחומייני והמולות עלו לשלטון על גבי תנועה עממית נגד השאח. לזה נוסף היסוד הרדיקלי הדתי, שעליו כתבה רבות אייאן חירסי עלי, מהלוחמות הגדולות (והמאוימות ביותר) נגד האסלאמו-פשיזם. האנטישמיות היא מרכיב מהותי בפשיזם הזה: הדרך למהפכה אסלאמית עולמית שתביס את המערב עוברת דרך ביטול היסוד המונותיאיסטי בתרבות המערב, שעיקרו היהדות, וגילומו במדינת ישראל העצמאית. ישראל הינה אפוא המכשול המהותי למימוש המהפכה האסלאמית העולמית ורק חיסולה יפלס דרך למהפכות במערב.

בעלי-הברית של הפשיזם החדש מסייעים לו בכך שהם מסווים את האנטישמיות הזו בהעלאת רעיון מהותי עם שתי הנחות ומסקנה: (א) ישראל היא מדינה כובשת ויש להתנגד לכיבוש השולל את זכויות העם הפלשתיני הרוצה בשלום; (ב) ישראל כשלעצמה היא אתנוקרטיה המדכאת ומשפילה את אזרחיה הערבים ושוללת מהם את חירותם; המסקנה – (ג) יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל באמצעות טיהור אתני של היהודים משטחי יו"ש, חלוקת ירושלים והסגת ישראל לגבולות 67', ואז לפנות להקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בין הירדן לבין הים כמטרה לטווח הארוך, ובטווח הקצר יותר לתמוך בעקירת הציונות מישראל בגבולות 67' באמצעות השבת הפליטים הערביים למולדתם. עובדות יסודיות, למשל הסרבנות הפלשתינית המתמשכת לשלום עם ישראל או העובדה שערביי ישראל הם החופשיים ביותר מכל אחיהם הערבים בעולם כולו (בישראל, למשל, לא יעלה על הדעת לאסור את לבישת הבורקה המוסלמית), לא מפריעות למהלך האידיאולוגי הזה. המטרה שלו היא ברורה: היהודים.

כשהאנטישמיות החדשה והאסלאמו-פשיזם מתגבשים לכדי מהות אחת, ועל המוקד נמצאים שוב היהודים, ניתן לצפות מהעולם שיבין את המתרחש. אבל מי שמביט בדייויד קמרון המהוסס ובברק אובאמה המגומגם, חדלי-אונים נוכח הפשעים נגד האנושות שמבוצעים מדי יום בסוריה, יכול רק לנחש שהשמרן הבריטי החביב והקומוניסט האמריקני המחופש לליברל טוב אינם מסוגלים לזהות פשיסט אפילו אם יצהיר שהוא כזה. משום כך, הלקח הגדול שאפשר ללמוד מהשואה הוא, למשל, שקיומה של מדינה יהודית, שאינה מסכימה להידחק אל "גבולות אושוויץ" בניסוחו של אבא אבן, מהווה האצבע בסכר שמאיים לקרוס. ומדינה יהודית עצמאית הנחושה להגן על עצמה היא הערובה האמיתית – לא הקהילה הבינלאומית, לא הסכמי-כזב, בטח שלא סיכומים עם "פלשתינים מתונים" שחוברים לפשיסטים בהקמת ממשלה משותפת – לקיומו, לביטחונו ולשלמותו של עם ישראל, ואפילו של המערב כולו. ביום השואה נדמה, כי הבעיה המהותית היא שלא זו בלבד שבעולם אין מבינים את הלקח הזה, אלא שבישראל גופא מתנהלת לוחמה פסיכולוגית עיקשת מבפנים שכל תכליתה היא החלשת והכנעת המדינה. התזה הליבוביצ'יאנית, שהתהדרה גם במונחים פסיכופטיים כמו "יודו-נאצים", ממשיכה עדיין לשלוט בחלק ממחוזותינו.

יהודה באואר חושש מהיהודים

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

חוקר השואה, שהשתתף בשבוע שעבר ב'הצהרת העצמאות הפלשתינית' בתל אביב, משוכנע שסנקציות אירופיות נגד ישראל יביאו לחילופי השלטון שהוא רוצה בהם: "האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק". שנה אחרי הסכם מינכן הוא עלה ארצה מפראג

בגיל 85, יוצא פרופ' יהודה באואר למלחמה פוליטית. הוא צירף את שמו לרשימת החותמים על "הכרזת העצמאות מהכיבוש" שקראה להקים בצד ישראל מדינה פלשתינית, ואף הגדילה לעשות כשטענה ש"בפלשתין עוצבה דמותו הרוחנית של העם הפלשתיני". בביתו רחב-המידות בירושלים, בנפתולי פסגת-זאב, תוקף באואר את ראש הממשלה נתניהו ("שקרן כמו פינוקיו"), סבור ששינוי בישראל יתחולל רק כתוצאה מלחץ חיצוני, מגנה בחריפות את הציונות הדתית ("הם כמו האיסלאם הרדיקלי") וחושב שכלוחם פלמ"ח לשעבר, הוא לא פחות פטריוט מאלה שסבורים כי ההכרזה שעליה חתם היא בגידה.

"אני שותף לדעה שצריכה להיות מדינה פלשתינית ליד ישראל. אם רוצים למנוע מלחמה, ישראל צריכה להיות הראשונה שתכיר במדינה כזו", קובע באואר נחרצות. נראה ששכח את לקחי מינכן הנוגעים לארץ מוצאו, והוא מוכן להצטרף לאיומים על החברה הישראלית. "גבולות 67' הוכרו על-ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, ולמדינת ישראל ניתנה הכרה של החוק הבינלאומי בכך שיש לנו גבולות. זו הדרך הטובה ביותר למנוע את מה שאהוד ברק כינה 'צונאמי'".

באואר מגדיר עצמו "ציוני קלסי, שמרן בעצם". "אני טוען שז'בוטינסקי, בן-גוריון ומייסדי המדינה דיברו על מדינה יהודית עם רוב יהודי איתן", הוא סבור. "אם אנחנו ממשיכים לשלוט בגדה המערבית, פירוש הדבר שמכיוון שיש בין הים ובין הירדן איזון דמוגרפי בין האוכלוסיות, תקום פה מדינה דו-לאומית. אני לא רוצה מדינה דו-לאומית, אלא מדינה יהודית. הרי אבו-מאזן אמר לפני כמה ימים שהוא מעוניין בגבולות 67' תוך חילופי שטחים".

פורסם שהפלשתינים סירבו למתווה אובמה שכולל הקמת שתי מדינות, עם שתי בירות בירושלים, תוך ויתור על תביעת השיבה. הם מעוניינים במימוש התביעה הזאת – בחיסול ישראל כמדינה יהודית.

באואר מתקומם. "מה שאבו-מאזן ואובמה אומרים זה בסך הכול מו"מ והצהרות. תראה, אני מתנגד לזכות השיבה. אנחנו כולנו אומרים שזכות השיבה תתקיים במדינה פלשתינית. מנקודת מבט ציונית קלסית, אנחנו רוצים ליצור מצב שבו הציבור היהודי בארץ יכיר בעובדות, והעובדה היא שאנחנו למעלה מ-40 שנה כובשים עם אחר".

שמאל לא קיים פה

יהודה באואר נולד ב-1926 בפראג, צ'כיה, ובאביב 1939 עלה עם הוריו לארץ ישראל. הוא הצטרף לפלמ"ח ומקץ שנת לימודים אחת באוניברסיטה העברית נסע ללמוד באנגליה. עם שובו לישראל נלחם במלחמת העצמאות בגליל ובנגב בחטיבת עודד (חטיבה 9), תחת פיקודו של משה כרמל, לימים שר וח"כ מטעם 'אחדות העבודה' והמערך. הוא השלים את לימודיו באנגליה ושב לאוניברסיטה העברית, ובה כתב את עבודת הדוקטור שלו על 'ההגנה והפלמ"ח במדיניות הציונית במלחמת העולם השנייה'.

בשנת 1952 הצטרף לקיבוץ השומר הצעיר שובל שבנגב. במחלוקת הגדולה ששררה בקיבוץ על-רקע משפטי פראג ומשפט הרופאים, הוא בחר לבסוף שלא להצטרף למשה סנה וחבריו, שרצו להצטרף למפלגה הקומוניסטית. הוא עזב את הקיבוץ בשנת 1993 ועקר לירושלים. במשך השנים היה לאחד מחשובי ההיסטוריונים של השואה וקיבל מינוי קבוע כפרופסור מן המניין ב'מכון ליהדות זמננו' בהר הצופים שבאוניברסיטה העברית. יש אומרים כי השתלט מטעם הממסד על חקר השואה. הוא ייסד את המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על-שם וידאל ססון וגם עמד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב'יד ושם'. בשנת 1998 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחקר השואה ובשנת 2008 הוענק לו אות יקיר ירושלים.

הכרזת העצמאות הפלשתינית בשדרות רוטשילד. צילום: פלאש 90

הכרזת העצמאות הפלשתינית בשדרות רוטשילד. צילום: פלאש 90

שאלתי את באואר אם הוא לא חש שהשיח על מדינה פלשתינית מתקיים בעיקר בתוך הישראלים, ופחות בקרב הפלשתינים. בתקופת כהונתם של ברק ואולמרט, אמרתי לו, ישראל הציעה הכרה במדינה פלשתינית אבל לא התקבל כל מענה. "ודאי שאנחנו מנהלים שיח עם עצמנו", מרעים עליי באואר בקולו. "לפני שאתה מנהל שיח עם מישהו אחר, צריך להיות ברור לך מה אתה רוצה. הסכם שלום יגיע ממו"מ ישיר בין הצדדים, אבל כאשר בשני העמים שולטים אנשי ימין לאומניים מובהקים, אין שום סיכוי למו"מ כזה. הדרך היחידה היא לחץ חיצוני".

אהוד ברק זה ימין? אולמרט זה ימין?
"בוודאי! אהוד ברק הוא ימין, אהוד אולמרט הוא ימין. שמאל כבר מזמן לא קיים פה. אנחנו מיעוט לא גדול, והמהות של הדמוקרטיה איננה שלטון רוב אלא אפשרות המיעוט להיהפך לרוב. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות: לשכנע ציבור. זו זכותנו".

האומנם ניסיתם לשכנע את הציבור או שהצטרפתם מתוך שנאה למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל?
"מי שצעקו שם (בעצרת בשדרות רוטשילד בתל אביב, ד.מ.) 'בוגדים' הם הבוגדים. תיקח אותי לדוגמה: אני הייתי חבר פלמ"ח לפני שהוקמה המדינה. נלחמתי נגד האנגלים. השתתפתי במלחמת העצמאות, והמלחמה האחרונה שבה השתתפתי בפועל הייתה מלחמת יום כיפור. אז אף אחד לא יגיד לי על פטריוטים. כולנו פטריוטים, מחנה מרון ומטה".

אמרת לפני כמה שנים, בכתבה שפורסמה ב'הארץ', שיש סיכוי לרצח עם אם לא יהיה פתרון לסכסוך.באואר גודע אותי בחדות: "יש אפשרות כזו. היא לא סבירה בגלל התנאים הבינלאומיים. הקהילייה הבינלאומית לא תסכים לרצח המוני, לא מצד זה ולא מצד זה. אבל בצד הפלשתיני ישנו חמאס, שבהחלט רוצה ברצח עם כחלק מאידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית ששואפת לרצח יהודים ולא רק רוצה בהרס מדינת ישראל".

אז איך אתה מסוגל לנהל תעמולה נגד ממשלת ישראל ובעצם נגד החברה הישראלית כשזה האויב שלנו?
"בצד היהודי יש גם רצון כזה, אבל לא באותה מידה. אצלנו זה הרבה יותר מטושטש: רוצים להיפטר מהערבים, קוראים 'מוות לערבים!'. זו לא קבוצה קטנה אלא המונים. וחוץ מזה ישנה קבוצה שאינה שולטת במדינה אבל קולנית מאוד, והדבר הבולט הוא שני האנשים האלה שקוראים לעצמם רבנים, שפירא ואליצור, שכתבו את 'תורת המלך' שתובע במפורש רצח של כל הגויים. אז רצון לרצח עם קיים גם אצלנו. הסכנה ישנה ובעניין זה אני קצת יותר קיצוני מחבריי בקבוצה שעובדת על ענייני רצח עם בעולם. הם אומרים שהסכנה לרצח עם פה היא אפסית, אבל אני פחות אופטימי מהם. היא קיימת".

אנחנו חיזקנו את שלטון חמאס

באואר איננו סבור שהאשמה על אי-פתרון הסכסוך מוטלת על הצד הפלשתיני. שאלתי אותו אם הוא אינו שם לב שישנו צד שפוגע בחפים מפשע במתכוון, ומטווח יישובים עירוניים בדרום, אבל באואר מתנגד להטלת האשם על חמאס. "מספר הילדים היהודים בישראל שנהרגו בכל מיני פעולות בשש השנים האחרונות הוא 124. בצד הפלשתיני, נהרגו בערך 1,400 ילדים. כלומר, אנחנו הרגנו. רצינו לפגוע באחרים אבל הרגנו ילדים".

אתה עושה גזרה שווה בין חמאס לצה"ל.
"מוכרחים לגזור גזרה, לפעמים שווה ולפעמים לא. הפגיעה מהצד של חמאס היא מכוונת נגד אוכלוסיה אזרחית. אבל התוצאה היא חמורה ביותר: נכנסנו לעזה במבצע חסר כל טעם, ללא כל ערך, והרגנו – לא משום שרצינו להרוג אלא כיוון שרצינו להוריד את חמאס. נתנו לאירנים פתח לים התיכון דרך חמאס. אנחנו אלה שתומכים באירן האנטישמית! הציבור בעזה איננו טיפש. הפגיעה בחמאס חיזקה את התמיכה שלהם בשלטון. הניסיון ההיסטורי מראה בצורה ברורה מאוד שכאשר יש שלטון דיקטטורי ורודני, הדרך הטובה ביותר לקיים את השלטון הזה היא להפעיל נגדו סנקציות וסגר. הדרך הטובה ביותר לערער את השלטון הזה היא לפתוח את הגבולות, ולאפשר מסחר חופשי. היינו צריכים להקים רשת של תחנות רדיו וטלוויזיה שישדרו לרצועה ויתווכחו אתם אידיאולוגית. צריך היה לגייס לשם כך מוסלמים אנטי-רדיקלים, ויש כאלה לא מעט, גם פה. סופים, למשל, שמוכנים לעשות את זה. להילחם מלחמה רעיונית על מוחותיהם של בני אדם. בנוסף, היינו צריכים לפתוח את כל המעברים, מובן שתוך בדיקה ביטחונית וכו'. אילו היינו מאפשרים קיום מסחר, היה להם מה להפסיד.

"אנחנו תמכנו בשלטון חמאס, ותוך כדי כך הרגנו למעלה מ-1,400 ילדים, ולא רק ב'עופרת יצוקה'. הרגנו המוני אנשים. נכון, לא התכוונו לזה. אבל זו הייתה התוצאה. אנשים בעולם לא בודקים את הכוונות, טהורות ככל שיהיו, אלא את התוצאה. שמע, אני לא פציפיסט. אני בעד צה"ל חזק, אני בעד הגנה על גבולותינו, בגיל 85 אני מוכן לצאת ולהילחם. אבל על אילו ערכים נלחמים?"

אתה מרגיש רגשות דומים לאלה שהביעה חנה מרון בראיון למרב מיכאלי ב'הארץ', רגשות של ייאוש ממה שקורה פה? אכזבה?
"אכזבה, כן. ייאוש, לא. אני זקן מכדי להתייאש. אני חושב שיש סיכוי טוב למדינה טובה, למדינה של שוויון יחסי. אני לא סוציאליסט, הייתי פעם. אני לא איש שמאל במובן הזה. אני חושב שהדרך היחידה היא צורה של קפיטליזם מתקדם. אבל 'מתקדם' זה אומר להוריד את אי-השוויון למינימום ההכרחי. מה שקורה אצלנו זה המקסימום המותר, ולא המינימום ההכרחי. אני חושב שיש סיכוי לשלום משום שהתרבות הישראלית-יהודית שקיימת בישראל היא תרבות אדירה, היא מוכרת בעולם כאחת התרבויות המשפיעות ביותר. למשל, הסופרים שלנו. ושים לב שכולם נמצאים בצד הזה של אלה שחתמו על המנשר".

איך אתה מסביר את זה? אין בימין סופרים טובים?
"הם נמצאים בשמאל משום שהוא הומניסטי וליברלי, והמדינה שלנו היא בידי הימין. הוא אנטי-ליברלי, הוא אנטי-אנושי, הוא אנטי-הומני".

אתה בטוח שההומניזם הספרותי הזה איננו בעצם קונפורמיזם בדיקטטורה השמאלנית של עולם הספרות?
"הימין הזה הורס את הציונות, הורס את העם היהודי, הוא הורס את מדינת ישראל. הוא הורס את כל מה שלחמתי למענו כל ימי חיי. ואני רוצה להילחם נגדם".

הפתרון ייכפה מבחוץ

אחת הדמויות שבאואר אוהב לשנוא הוא ראש הממשלה נתניהו. כשאני שואל אותו לדעתו על ראש הממשלה, הוא צוחק ומתקרב אליי כממתיק סוד. "כשאני קיבלתי את פרס ישראל, נתניהו היה ראש הממשלה. המשפחה שלי ישבה באולם. קיבלתי את הפרס, ניגשתי ללחוץ ידיים לנתניהו, ובמשפחה שלי שמו לב שאני מזיז את הראש הצידה. נתניהו אמר לי כשלחץ לי את היד: 'אני קורא את המאמרים שלך בעניין רב'. אז נזכרתי בפינוקיו, שהאף שלו התארך כשהוא שיקר. זזתי הצידה כדי שהאף של נתניהו לא יפגע בי. זה הסוג של השלטון שיש לנו: שקרנים, מעמידי-פנים, אנטי-יהודים. אני היסטוריון של יהודים שעוסק בשואה. איש לא יגיד לי מה זה יהודים".

אז לאיזה כיוון הולכת לדעתך מדינת ישראל תחת הנהגת נתניהו וברק?
"בסופו של דבר זה ייפול. לא המדינה תיפול, השלטון הזה ייפול. המערב לא ייתן לישראל ליפול על האף יותר מדי. אנחנו מסתכנים בסנקציות אירופיות והסחר שלנו הוא קודם כול עם אירופה. האירופים מתחילים לאבד את הסבלנות, ובצדק".

השינוי שאתה רואה לנגד עיניך יתחולל מבפנים או ייכפה מבחוץ?
"אני לא רוצה בכך, אבל זה ייכפה מבחוץ. אין לאף אחת מהמעצמות עניין בהמשך הסכסוך. פה זה לא דרפור וקונגו. אין עניין למעצמות להמשך ההתכתשות הזו, ואם השחקנים המקומיים לא מצליחים להגיע להסדר, בסופו של דבר זה ייכפה מבחוץ. לא תהיה ברירה אחרת. יש תהליכים בחברה שיעלו כוחות שישנו. אני לא סומך על איש מסוים. אנחנו עדר של חיות טורפות שתמיד בוחרות מנהיג. אני מסתייג מזה".

ציפי לבני היא בעיניך אלטרנטיבה ראויה? או אולי מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' למשל?
"בינתיים, לבני לא עשתה שום דבר שמעלה התלהבות לגביה. היא אישה נחמדה מאוד שאמרה כמה דברים טובים. שלי יחימוביץ' עוסקת בדברים חשובים אבל לא בדברים האלה שהם לדעתי החיוניים ביותר. אני לא איש מפלגה. המבנה המפלגתי הנוכחי משתנה וישתנה. הימין מתגבש והקבוצה של ליברמן וימינה היא החזקה".

תהיתי אם באואר סבור, כחלק מחבריו, שקיימת בישראל סכנת פשיזם. למשל, מצד מושא שנאתם של חבריו למנשר, שר החוץ אביגדור ליברמן. "יש אלמנטים של פשיזם מסוימים בליברמן. פשיזם זה דיקטטורה סמויה, אצלו זה דיקטטורה סמויה. תראה איך הוא מנהל את המפלגה שלו. זה ה'ווז'ד', המנהיג ברוסית, ככה קראו לסטלין. ליברמן הוא סטליניסט ואנטי-סטליניסט. הוא למד את זה מהמקום שממנו הוא הגיע. הוא התחנך באווירה סטליניסטית".

רציתי לשאול אותו, איך אשמת הסטליניזם מצדו עולה בקנה אחד עם השתייכותו משך שנים ארוכות לקיבוץ סטליניסטי בשיא ימי הסטליניזם, אבל פרופ' באואר כבר התרפק על הציונות הדתית הליברלית: "הציונות הדתית הייתה פעם ליברלית והומניסטית מאוד. הכרתי את יוסף בורג. הוא מתהפך בקברו במהירות הולכת וגוברת. מה שקיים כאן זה מקבילה מדויקת לאיסלאם הרדיקלי. זה גוש גדול שטוען שהוא הרוב. הם צודקים. אנחנו מיעוט שלוחם ברוב. יחד עם זאת, יש ימין הומניסטי, ליברלי. ז'בוטינסקי היה ליברל. לבגין היו נטיות ליברליות. בתוך הימין יש אנשים ישרים שאתם אפשר לדבר למרות חילוקי הדעות. למשל, דן מרידור, מאיר שטרית מקדימה, או רובי ריבלין, במידה מסוימת. אבל מה שיש כרגע זה כל מיני הצעות הזויות כמו 'מדינה זמנית', וזה בעצם מה שנתניהו הולך להציע בנאום הקרוב שלו בקונגרס האמריקני".

אל ביתו של באואר מגיחים בזה אחר זה רעייתו, ילדיו ונכדיו. בנו מסמן לי בשלט מאולתר כי הגיעה העת לסיים, אבל באואר מבקש לומר עוד דבר-מה. הוא לוקח אותי אל "הכוך", חדר עבודתו הגדוש ספרים ועיתונים. פנינת הביקורת האחרונה שמורה לציונות הדתית, אשר באואר איננו פוסח עליה בשבט ביקורתו. "העמדות של חלק גדול מהציבור הדתי-ציוני מתקרבות והולכות לאיסלאם הרדיקלי שרוצה לשלוט בעולם", הוא אומר. "הקיצוניות הדתית בישראל לא רוצה לשלוט בעולם אבל רוצה לשלוט ביהודים ובאמצעותם בפלשתינים. הם טוענים שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת. אפשר להתווכח אם יש אלוהים או לא, אבל מה זו הטענה על 'הארץ הזאת'? מה הגבולות שלה – מנחל מצרים עד נהר פרת? אנחנו צריכים להצטרף למפגינים בדמשק ובחלב? להשתלט על הצד המזרחי של הירדן? יש פה חוסר היגיון פנימי קיצוני, והדרך להשגת היעדים היא אלימות – פנימית וחיצונית. כאן ישנה הקבלה לאיסלאם הרדיקלי".

המכורים לכזב – השבוע הקשה של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

ביום רביעי האחרון, פרסם העיתונאי סבר פלוצקר מאמר ב"ידיעות אחרונות" שבו הוא מכה על חטא נוכח תמיכתו בהסדר מדיני עם סוריה הכולל נסיגה מרמת הגולן. "טעיתי ואני מכה על חטא", כתב פלוצקר באומץ אינטלקטואלי הנדיר במחוזותינו. "שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים המכבדים זכויות אדם", פסק. הדברים הללו פורסמו מעט לפני שנודע על ההסכם שגובש בין אש"ף לבין החמאס על הקמת ממשלה זמנית ולמעשה חיסול כל סיכוי ריאלי למו"מ לשלום עם ישראל. אפילו נשיא המדינה, שמעון פרס, נביא המזרח התיכון החדש, לא יכול היה להבליג. אתמול פנה לפלשתינים ואמר: "יש הזדמנות לשלום ואתם הורסים במו ידיכם את ההזדמנות למדינה פלשתינית". הוא אף הגדיל לעשות כשקבע בפסקנות האופיינית לו: "הניסיון להביא להקמת מדינה (פלשתינית) בספטמבר לא יצלח".

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

המציאות הטופחת שוב ושוב על פניו של "מחנה השלום" הישראלי לא תגרום ככל הנראה לקיצוני השמאל לשנות את דעתם. אולם הבעיה הגדולה של ישראל איננה בהכרח עם גופים כמו 'הקרן החדשה לישראל' או מרצ, שבין כה וכה יסנגרו על הפלשתינים כאחרוני נושאי לפיד השלום. הבעיה היא אחרת: בישראל ישנה אליטה גדולה, שפועלת במחוזות האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט, ומיוצגת בין השאר על-ידי מפלגת קדימה, שממשיכה ללא הרף לטפטף את הכזב הגדול אשר לפיו "יש פרטנר". תחת השקר הגדול הזה, מנסים כל העת סופרים בעלי השפעה כמו עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן לטעת בעולם אשליה שהבעיה היא בישראל. אם רק יסכים נתניהו להקמת מדינה פלשתינית ולחיסול ההתיישבות ביו"ש, או-אז ייכון שלום. השקר הזה חטף מכה ניצחת בעקבות הברית החדשה בין יורשי יאסר ערפאת לבין ממשיכי דרכו של אחמד יאסין, והטבח בהמוני סוריה המתקוממים נועץ מסמר נוסף בארון המתים של תיאוריית ה"שטחים תמורת שלום". סביר להניח ש"מחנה השלום" המצטמק לא ייעלם בקרוב, ואולי נראה עוד מעט יוזמה הקוראת למו"מ ישיר עם ממשלת חמאס-פתח. אבל על ישראלים בעלי השפעה כמו סבר פלוצקר, מוטלת חובה קדושה להתחיל לומר את האמת.

האמת הזו לא תהא חביבה על השמאל בארץ. כאשר מרצ מביעה, בהודעה רשמית שפרסמה, "קורת רוח ותקווה זהירה" (כך!) נוכח ההסכם בין החמאס לבין הפתח, ברור שיש פה מחנה פוליטי שלם שמתנהל יותר ויותר כנציג של עם אחר מאשר כנאמן הנמצא בשליחות עמו שלו. עבור כל ישראלי בר-דעת שאיננו מכור לפולחן אוסלו, הסכם כזה הוא בבחינת סימן אזהרה לבאות. אבל מבחינת "מחנה השלום" ששר בכיכר כבר שנים על השלום שנרצח בארבעה בנובמבר 95', העובדה שחמאס – האחראי על רצח מאות ישראלים – חובר לארגון אשר על שמו רשומה האינתיפאדה השנייה, היא בגדר "קורת רוח" ומהווה לא פחות מ"תקווה". בין אם מדובר בשוטים תמימים ובין אם בדוגמטים קשוחים שאבד עליהם הכלח, הרי שכאשר שאילן גילאון אומר כי "יש לקוות שעזה תלך בדרך רמאללה ולא היפך", אפשר רק לתהות אם בנוסף לעיוורון האופייני לו מזה שנים הרבה, לא לקה השבוע "מחנה השלום" גם באירוע מוחי קשה.