ארכיון תג: פלשתינים

הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר – סופו הטראגי של ג'וליאנו מר

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2011

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורי מתנקשים פלשתינים ישיגו אותו. האיש שהיה קרוע בזהותו הפך לתופעה תרבותית שחבריו בג'נין לא היו מסוגלים להכיל

ארנה מר בחרה לקרוא לילדיה בשמות הלקוחים מהמיתולוגיה של המהפכה הקומוניסטית. לבנה האחד קראה ספרטק, על שם ספרטקוס, הגלדיאטור הרומי שהנהיג התקוממות עבדים נגד הרפובליקה; לאחר קרה אביר, ובנה ג'וליאנו נקרא על שם ז'אן (ז'ול) פרדריק ז'וליו-קירי, מדען צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה לשנת 1935, שבשנות מלחמת העולם השנייה לחם בשורות ה'רזיסטאנס' הצרפתי ואחר כך שימש נשיא 'מועצת השלום העולמית' – עוד ארגון חזית סטליניסטי. כל חייו ראה עצמו מר מצוי ב"רזיסטנאס", ב"התנגדות": ל"כיבוש", לישראליות, לאסלאמיסטים, אפילו לחבריו למקצועו, לאנשי התיאטרון בישראל.

ביום שני השבוע נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה לאותו חלק של העיר ג'נין שעדיין מכונה לצרכים תעמולתיים "מחנה הפליטים". מר היה בדרכו לרכבו. מר – שהסתכסך עם הנהגת המחנה על רקע ההצגות שהעלה ב'תיאטרון החופש' שייסד אמו, ארנה, והוא-עצמו ניהל – יצא את התיאטרון שייסד כשלידו המטפלת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו הבן ברכב. מר כבר היה ברכב. אלמוני התקרב אליו וקרא בשמו. כשג'וליאנו ענה, הליט המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. השבוע השיגו אותו כדורי המתנקשים, ככל הנראה טרוריסטים אסלאמיסטים. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שהתייצב לצד הפלשתינים במלחמתם, מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק. מר ציפה לתאומות מאשתו ההרה. הוא נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת חברה פלשתינית חילונית ותרבותית בעיר שהייתה ממעוזי האינתיפאדה השנייה.

מושל ג'נין, כדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי "ידיים חיצוניות" היו מעורבות ברצח. באמצע השבוע דווח כי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית עצרו חשוד ברצח, תושב ג'נין ופעיל לשעבר ב'גדודי חללי אל-אקצה', ולפי שעה הוא אינו מודה במעשה. הנה, ארגון שלחם נגד "הכיבוש" הרג לוחם אפקטיבי מבחינת הפלשתינים נגד אותה מטרה. העובדה שמדובר בטרור נחשפת בניסיון של ידידיו של מר, פלשתינים כישראלים, להימנע מלהגדיר במפורש את הגורמים שעומדים מאחורי הרצח ובאמירתם כי אין להם מושג מי זה יכול היה להיות.

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הדיבוק המק"יסטי

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח. הייתי מהצעירים היהודים היחידים בבנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא ח'מיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בח'מיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. אגב, ח'מיס, שהיה בסוף שנות השישים בשליחות המפלגה בפראג, הזדעזע עמוקות מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ולא היה מסוגל להכיל את הדיכוי של המגף האדום.

באותם ימים שבהם פגשתי את מר, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה אמו במחנה הפליטים ג'נין. הסרט עקב אחר קורות חייהם של הילדים, שחלקם הצטרפו ברבות הימים לארגוני המחבלים בזמן האינתיפאדה. הסרט "הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקלי, בוהמיין תל-אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו ארנה. בנעוריה הייתה ארנה חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', שהייתה ציונית חלוצית בעלת גוון פציפיסטי. היא בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב"מעריב", תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".

אותלו חונק את דסדמונה

ג'וליאנו מר נודע כבר לפני יותר מ-25 שנה כדמות צבעונית ושנויה במחלוקת. כך, שיחק בסרטו של הבמאי ההומוסקסואל המנוח, עמוס גוטמן, "בר 51" (1986), לצד סמדר קילצ'ינסקי. הסרט היפה עסק בנושאים שחותם של טאבו טבוע בהם. מבחינת ג'וליאנו, זה היה מעשה לא טריוויאלי באמצע שנות ה-80'. באותה תקופה גם גילם דמות של לוחם לח"י בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה". בשנת 1997 עלה שמו של מר לכותרות בנסיבות שערורייתיות. הוא היה אחראי לתקרית אלימה בתיאטרון חיפה. מר גילם את אותלו וכמעט חנק למוות על הבמה את השחקנית מאיה מעוז שגילמה את דסדמונה.

כמעט שנתיים היה מר מחוסר עבודה בעקבות התקרית, עד שיעקב אגמון השיב אותו חזרה לעולם המשחק והכניסו לתיאטרון 'הבימה'. "היה לנו קשה מאוד להסתדר, להכיל אחד את השני", מספרת מעוז. "היו לנו תקריות לא נעימות ואלימות. הייתי אז צעירה, ורוב הסיכויים שהיום זה לא היה קורה". היא כואבת את מותו של מר. "הרצח עצמו עצוב לי מאוד. מהרגע שההודעה יצאה, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו אליי כאילו היינו זוג". היא ממשיכה: "המפגש בינינו היה עוצמתי, טעון ובלתי-נשכח. הוא היה איש מאוד מורכב עם מלא צבעים. בעקבות התקרית שהייתה לנו, בשנים האחרונות הוא תפס את עצמו בידיים וטיפל בעצמו. אני שמעתי מכל מיני אנשים שהיו איתו בקשר במהלך השנים עד כמה הוא מצטער על מה שהיה". "הוא איש קרוע", מסכמת מעוז. "אימא יהודייה ואבא ערבי; כמה זהות כזו יכולה לשסע בן אדם? זה יכול להטריף כל אדם. אני אזכור אותו כאדם כל כך יפה וכל כך משוגע".

בין שאר הסרטים שבהם השתתף, שיחק גם בסרט שהפיקה השחקנית גילה אלמגור, "עץ הדומים תפוס". היא מספרת על מר בהערצה גמורה: "הוא היה היפה שבגברים. לא היה שחקן יפה תואר כמותו. הוא היה סוס פרא אציל, שחקן מאוד פרוע וטוטאלי. ניצוצות היו עפים על הבמה. הדבר האחרון שאפשר היה לדמיין – זה נשמע הזוי – שג'וליאנו מר יירצח על אדמת פלשתין על-ידי פלשתינים. האיש שחי בזהות קרועה רצה לבנות גשר והאמין שיוכל ללכת בדרכי אמו, והנה קרה מה שקרה". אלמגור נזכרת: "עבדתי עמו כמפיקה בסרט 'עץ הדומים תפוס'. הוא היה ממושמע ונהדר. יעקב אגמון לקח אותו ל'הבימה' בתקופה שבה היה מוקצה ולמרות תדמית ה'טראבל מייקר' שלו, הוא עבד במסירות ובמשמעת מופתית". על הרצח עצמו מרחיבה אלמגור ואומרת כי "אי אפשר לעכל את הרצח הנפשע הזה. זה כל כך נורא, זה ממש טראגי. אני אזכור כאדם גדול ומקסים, מלא קסם ונפלא. לא שיחקתי איתו על הבמה, רק ראיתי אותו עליה ואהבתי אותו. היו לו איכויות בלתי-רגילות. הוא באמת נקרע בין הזהות הערבית לבין הזהות היהודית שבו".

באפריל 2009 פרסם מר גילוי דעת נרגש. "לצערנו במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של 'תיאטרון החופש' ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים",כתב מר. "יש להם את התחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם. מוגי לב אלה, אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגינים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החופש', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין. האסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים?! זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראליים, ובהם "זעם ותהילה", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה בעבר המבוקש מספר 1 בעיר.

"אני מרגיז הרבה אנשים"

בראיון שנתן לעיתונאי טל פרי מ"גלובס" סיפר מר, כי "הם (מנהיגי מחנה הפליטים ג'נין, ד"מ) לא אוהבים את התכנים במחזות שאנחנו מעלים. לא שמישהו מהם הגיע אי פעם לתיאטרון וצפה בהצגה. עבורם, עצם העובדה שהמקום קיים היא מטרד בלתי-נסבל… ההנהגה בג'נין הייתה רוצה להכתיב אילו תכנים להעלות בתיאטרון". מר הסביר: "הם מצפים שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב יותר לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים. בעוני, במצוקה התרבותית והחינוכית, בדרך בה קיצונים דתיים מנצלים את הקשיים האלה כדי למשוך עוד ועוד נערים למעשים קיצוניים. אז אני מרגיז שם הרבה אנשים, שגם ככה קשה להם לקבל מה שהחלטתי לעשות".

השחקן המורד סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים. הוא לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים שהופיעו או שמתכוונים להופיע בהצגות תיאטרון ביישובים היהודיים ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את המרכז למוסיקה שהקים. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", הוא הצטדק. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", אמר. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו של מר, השחקן מכרם חורי, אמר כי הוא "הביא אור למקום שהוא היה בו, אבל יש כוחות של חשכה בחברה הערבית הפלשתינית שלא רצו את האור הזה". "אני מרגיש זעם וכאב גדולים מאוד", אומר חורי. "עוד מוקדם לדבר על זה, אבל אנחנו, האמנים, צריכים לפנות לרשות הפלשתינית ולדרוש שימצאו את מי שעשה את זה".

ההיסטוריון האנטי-ישראלי פרופסור אילן פפה, לשעבר מרצה באוניברסיטת חיפה וכיום באנגליה, כתב השבוע: "את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים 'הילדים של ארנה', שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש'שלום' ו'פיוס' אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו".

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו בגלי צה"ל: "ג'וליאן היה בגופו סוג של גשר בין תהומות השנאה שלא מפסיקים להצית פה. בנאיביות שלו הוא חשב שהוא יכול לגשר על כל זה. הוא למעשה דור שני של דו-קיום אחרי אימא שלו"."מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", הפטיר בזעם מהול בדמעות.

אולם אי אפשר לחלק את הרצח של מר בין "הקיצונים משני הצדדים". מר מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד, שלא מסוגלים להכיל תופעה כמוהו. ביום רביעי, לאחר מסע לוויה ברחובות חיפה וג'נין, הובא למנוחות בקיבוץ רמות-מנשה, לצד אמו המנוחה. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

הפחד של ג'וליאנו מר התממש

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.4.2011

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע השחקן ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. אתמול, גדעו כדורי המתנקשים האסלאמיסטים את חייו. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שלחם נגד "הכיבוש", מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק ואשר עבורו הקדיש את שנותיו האחרונות. מר, שציפה לתאומות מאשתו ההרה, נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת פלשתין חילונית ותרבותית בעיר שהייתה מעוז האינתיפאדה השנייה. מושל ג'נין, קדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי ידי זרים היו מעורבות ברצח.

אתמול (ב') נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה למחנה הפליטים ג'נין בדרכו לרכבו. עדי ראייה מסרו כי מר יצא את התיאטרון שייסד ולידו המחנכת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו בנו ברכב. משיצא מן הרכב, התקרב אלמוני אל מר וקרא בשמו. משזה ענה, כיסה המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.

הטרגדיה היוונית של ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הטרגדיה היוונית של ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ברק"ח, מהצעירים היהודים היחידים בתנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא כמיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בכמיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. באותם ימים, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו של מר, "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה במחנה הפליטים ג'נין ועוקב אחר קורות חיי אותם ילדים, חלקם הצטרפו ברבות הימים לארגונים הפלשתינים המזוינים שניהלו אינתיפאדה עקובה מדם נגד ישראל לאחר עליית שרון להר הבית וכישלון שיחות קמפ דייויד.

"הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקאלי, בוהמיין תל-אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו היהודייה, ארנה, חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב"מעריב", תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החירות', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שעבר מפיקוד על חוליות גדודי חללי אל-אקצא לניהול התיאטרון של מר. האסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים, החיה הטמאה ביותר בדת האסלאם? זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראליים, ובהם "זעם ותהילה", "בר 51", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה במקומות הראשונים ברשימת המבוקשים בידי ישראל.

מר סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים כשם שלא נכנע לאסלאמיסטים בג'נין. כך, לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים אשר יופיעו בהצגות תיאטרון בהתנחלויות ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את מרכז קלמנג'טי למוסיקה. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", שטח את משנתו. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", פסק. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו. "מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", אמר אמש בזעם מהול בדמעות. אולם מר מצא את מותו מידי בני העם שאותו ביקש להושיע משנות דור של טרור ואומללות. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

הכפרה של גולדסטון – לקראת חקירת ארגוני השמאל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.4.2011

לשופט ריצ'ארד גולדסטון קרה מה שאירע ליהודים ולישראלים רבים: הוא התפכח. הפער בין העובדות לבין ההשקפות, בין המציאות ובין התיאוריה, גרם גם ליהודי הזה להתפכח מן המולך הפלשתיני. הנזק שגרם גולדסטון לישראל איננו גדול בהרבה מהנזק שהסבו ותיקי המועדון לתרבות מתקדמת והפנסיונרים של הסכם אוסלו. אלא שגולדסטון חצה את הגבול. הוא נתן לגיטימציה בינלאומית למשטר הפשיסטי בעזה. אולם ברוח היהדות, ששומרת מקום של כבוד לבעלי תשובה יותר מאשר לצדיקים גמורים, ניתן למחול לגולדסטון. השאלה אם יתקדם צעד אחד קדימה וגם יביע חרטה על שרעה בשדות אויב, היא כבר עניין אחר. מה שברור מעבר לכל ספק שהמיזם המרושע של דוח גולדסטון קרס ונעלם כצל עובר וכענן כלה.

גולדסטון טוען טענה מהותית. לשיטתו, מסקנותיו היו מוטעות כי ישראל לא שיתפה פעולה. ניתן להפריך או לאושש טענה זו, וכידוע ישראל היא מדינה שאין לה מדיניות חוץ אמיתית, אולם הצעד הבא יהיה לבקש מגולדסטון לספר מי הזרים לו מידע מוטעה ומסולף במכוון. כידוע, השופט המתחרט לא קיבל "מידע" רק מהחמאס או מארגונים אנטי-ישראליים בעולם. מי שפעל להטעות במזיד את גולדסטון הם ארגוני השמאל הישראלי, בראש ובראשונה 'הקרן החדשה לישראל'. דוגמאות לכך מופיעות בדוח 'אם תרצו' שפורסם בנושא. למשל, ארגון עדאלה פנה לאו"ם, בשיתוף עם עוד ארגונים פלשתינים, בקריאה לכפות על ישראל את הפסקת הלחימה בטענה לקיום "פשעי מלחמה"; שבעה מארגוני 'הקרן החדשה' שלחו מיוזמתם מסמך לועדת גולדסטון הדורש חקירה חיצונית למבצע 'עופרת יצוקה', ערערו על אמינות תחקירי מדינת ישראל וצה"ל והעלו חשדות והאשמות באשר לחוקיות המבצע ומוסריות פעולות הצבא. כך, נספח 3 לדו"ח גולדסטון מציין את הארגונים והאנשים אשר נענו לקריאת הוועדה למסור לה חומר ומידע. בהם ניתן למצוא מספר ארגונים הממומנים על-ידי 'הקרן החדשה', ובהם 'עדאלה', האגודה לזכויות האזרח, 'גישה', 'המוקד להגנת הפרט', 'רופאים לזכויות אדם', הוועד הציבורי נגד עינויים ו'יש דין'. לפי המחקר שנעשה, בדוח גולדסטון מופיעות 1,208 הערות שוליים, המכילות 1,377 הפניות למקורות מידע שונים, שחלק משמעותי מהן מפנים לארגוני 'הקרן החדשה'. כלל ההפניות לארגונים ישראלים לא ממשלתיים בדוח גולדסטון הוא 247: 77 אחוז מההפניות מפנות לארגוני 'הקרן החדשה' (191 הפניות).

החרטה צריך להוביל למסקנות. ריצ'ארד גולדסטון

החרטה צריך להוביל למסקנות. ריצ'ארד גולדסטון

מקריאת הדוח המלא עולה תמונה מרשיעה במיוחד: 'הקרן החדשה' הייתה ספק משמעותי – אולם לא בלבדי – של "מידע" לוועדת גולדסטון. גולדסטון טוען, כי ישראל לא התכוונה במזיד להרוג פלשתינים (בניגוד לחמאס, המטווח במתכוון אזרחים ישראלים) ושיש ספק רב באשר להאשמה ב"פשעי מלחמה". בהנחה שהשופט המכובד לא התכוון להוציא את דיבת ישראל רעה כי אם הוטעה, עליו להודיע מי הטעה אותו. אם יש לו מספיק אינטגריטי, הוא צריך לפרסם ברבים מי היו הארגונים והגופים שמסרו לו תמונה חלקית, מעוותת ומגמתית.

כיום ברור לגמרי כי יש להחיות את היוזמה להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. לא למפלגות פוליטיות, לא לארגונים עם מצע שונה או מנוגד לזה של המדיניות הישראלית הרשמית, גם לא למפלגות כמו חד"ש. יש לחקור את ארגוני 'הקרן החדשה' ולברר מה חלקם בהטעיית גולדסטון. חוק העונשין בישראל תשל"ז-1977 מפרט בבירור מהי פגיעה בכוחות המזוינים של ישראל ומהי פגיעה ביחסי החוץ שלה, וקובע כי "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד כאמור בסעיף קטן (א) או לענין שיש בהם לישראל, דינו – מאסר עשר שנים". גולדסטון נדרש אפוא לפרט מי העליל, מי הסית ומי עיוול. אולם גם אם יסרב לעשות כן, יש לתת בידי ועדת חקירה ציבורית, שאינה מורכבת מפוליטיקאים, את הסמכות לחקור את ארגוני "זכויות האדם" ולהמליץ המלצות בפני הממשלה.

דוח גולדסטון היווה שיא חדש במתקפה הדה-לגיטימציה נגד ישראל, והניע את משט הטרור לעזה שהסב אף הוא נזק אדיר למדינה. לישראל יש זכות להגן על עצמה מול המעלילים עליה עלילות שווא. עליה לעשות זאת בתבונה על מנת להימנע מהטחת כזבים בה על "רדיפה פוליטית". ועדת חקירה ציבורית, שתבקש לזמן גם את השופט גולדסטון, תוכל להמחיש הן לציבור בישראל והן לעולם מה הייתה תרומתם של ישראלים לעלילת הדם שנרקמה כנגדה. גולדסטון יכול לכפר על מעשיו אם ישתף פעולה עם ועדה כזו, במידה שתקום. יהיה בכך משום תיקון גדול לפעולותיו שטלטלו את מדינת היהודים בשעה שזו הגנה על עצמה מול הפשיזם המבקש לרצוח באזרחיה.

ממצרים לפלשתין – בשורת המהפכה המצרית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.2.2011

צהלות הדמוקרטיה במערב נוכח המתרחש במצרים מתעלמות מעובדה אחת פשוטה: המהפכה המצרית לא נבעה מצנזורה, מהיעדר דמוקרטיה, מסתימת פיות ומזיוף בחירות. הדחת מובארכ הייתה תוצאה ישירה של המצב הכלכלי שם. אי אפשר שלא לחזור אל הניתוח המרכסיסטי את הכלכלה ולהבין: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. אם מקבלים את הניתוח הזה, המקום הבא שאליו צריך להפנות מבט הוא הרשות הפלשתינית. המצב בה הוא קשה מנשוא: בינואר השנה פורסם מחקר שערכו האנליסט איל עופר, ומנכ"ל חברת הייעוץ חיסונים פיננסים, אדם רויטר, 60 אחוז מההכנסה הלאומית של הרשות הפלשתינית מתבססת על תרומות מהמערב. בתוך ארבע שנים בלבד, האמיר היקף התרומות לרשות לסכום של 4 מיליארד דולר. במילים אחרות, הכלכלה הפלשתינית פשוט איננה קיימת.

הבעיה המהותית בכלכלה הפלשתינית היא, שההון הרב הזורם לרשות איננו מגיע לעם. רובו ככולו מיועד לביורוקרטיה הפלשתינית. באופן אירוני, התמיכה השנתית של ישראל ברשות מגיעה ליותר מ-1.5 מיליארד דולר, הרוב באמצעות גביית תשלומי מסים עבור ממשלתו של סאלם פיאד. משמעות המצב היא פשוטה: בניגוד לטענה הרווחת, כי לפלשתינים אין אינטרס לצאת לאינתיפאדה נגד ישראל כי "מצבם טוב", הרי שהכלכלה הפלשתינית הכושלת מצביעה על כך שהאליטה הפלשתינית, וזו בלבד, מעוניינת בשמירת הסדר הקיים. לפועל הפלשתיני, שמרוויח 50-60 שקל ליום עבודה, אין אינטרס לשמר את הסיטואציה הכלכלית ברשות. הסחף המצרי עלול עוד להגיע לשטחי הרשות כשם שהוא מותיר עקבות באלג'יריה ובתימן.

: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. המהפכה במצרים. צילום אילוסטרציה

: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. המהפכה במצרים. צילום אילוסטרציה

העובדות הללו צריכות לעמוד לנגד עיניה של ממשלת ישראל לקראת מו"מ לחידוש התהליך המדיני. ניתן להציע לפלשתינים הסדר ביניים ארוך טווח שבמרכזו שיקום כלכלי מסיבי של הרשות הפלשתינית באמצעות תוכנית חומש שבמסגרתה יקימו מדינות המערב את התשתית הכלכלית למדינה המיועדת: הקמת מפעלים, תקצוב מסיבי למוסדות חינוך, ייסוד מוסדות תרבות, ביסוס תעשיית היי-טק, הסדרת שירותים סוציאליים, תקצוב משמעותי לבתי חולים ועוד. ישראל יכולה להעמיד חזון של "מדינה בדרך", כאשר בברז תשלוט ועדה משותפת לארה"ב, לישראל, לאיחוד האירופי ולציבור הפלשתיני. במילים אחרות, ניתן יהיה להציע לפלשתינים הסדר ארוך טווח שבמרכזו הנהגתם הנבחרת, שתוחלף בזו הכושלת, תקים תשתית למדינה מאורגנת ומסודרת עם מנגנוני ביקורת. תקציבה של תוכנית כזו יושג באמצעות תרומות מכל העולם ויכול להגיע ל-20 מיליארד דולר בחמש שנים.

אם ישראל רוצה למנוע את התפוררות הרשות הפלשתינית ולהטמיע בפלשתינים אינטרס עצמי לבנייה מדורגת של מדינתם, עליה ליזום מהלך שיהפוך את הרשות לכלכלה מתפתחת שביסודה מודרניזציה חקלאית ותעשיות עתירות יידע, בצד תשתית נרחבת. במצב כזה, הטירניה העזתית תהיה חלום בלהות בהשוואה לרשות המתחדשת, וימי השלטון הדיקטטורי של חמאס יהיו ספורים. התוכנית לפיתוח פלשתין צריכה להיות אותה תוכנית שמתכננים במערב לפיתוח מצרים. הדרך לשלום אינה עוברת אפוא בנסיגות חפוזות אלא בתהליך הדרגתי שבו ניתן יהיה גם לאפשר לפלשתינים רצף טריטוריאלי ובאותה המידה לתת להם תחושה של תקווה שלפיה יש כיוון חיובי של "מדינה בדרך".

נתניהו איננו צריך את הסכמת אבו-מאזן ואבו-עלא למהלך כזה; ממילא ההנהגה הנוכחית מאבדת תאוצה. אין כיום שום מנהיג פלשתיני שיכול לחתום על איזשהו הסכם מדיני מחייב, וספק רב אם בעבר היה. אולם ישראל צריכה לעשות מעשה וליזום את הקמתה ההדרגתית של "פלסטיין" עם מינימום נסיגות ומקסימום השקעות. במדיניות נבונה ומושכלת, היא תוכל לגייס לשם כך את רוב מדינות העולם. במקום ש'הקרן החדשה' תקבל חצי מיליון דולר ממדינות זרות, יקבל את הסכום העם הפלשתיני. במקום עוד הוצאות מזכירה וטלפון למנכ"ל ארגון אנטי-ישראלי, ייתנו עוד כספים לקרן החינוך של ילדי הפלשתינים. ישראל יכולה להגשים את השלום אם רק תיקח על כתפיה את היוזמה; אחרת, בבוא האנרכיה המצרית ליהודה ולשומרון, זה עלול להיות מאוחר לישראל, אפילו מאוחר מדי.

שעת המבחן קרבה, או: זוהיר אנדריאוס מגלה את האמת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.2.2011

זוהיר אנדראוס מקשה על חייו של "מחנה השלום" הישראלי. אנדראוס, העורך הראשי של השבועון הערבי "מע אל-חדת" שמתפרסם בטמרה, מצהיר בגלוי את מה שהשמאל בארץ מעדיף להסתיר. ביום שישי האחרון, נדחק מאמרו של אנדראוס אל העמודים הפנימיים הנידחים של עמוד הדעות של "הארץ". גם בעיתון לאנשים שמתיימרים להציג עצמם כחושבים, סברו שאנדראוס קצת הרחיק לכת. מובן שזה לא מנע מהם לצנזרו. כדאי לקרוא את דברי אנדראוס בתשומת הלב הראויה. הוא אומר את האמת הפנימית העמוקה של הפלשתינים, בישראל ובעולם.

עם חשיפת מסמכי המו"מ בין אולמרט ולבני לבין אבו-מאזן וחבריו, שואל אנדראוס: "לנוכח הגילויים המרעישים מתעוררות כמה שאלות עקרוניות: ראשית, צריך לשאול את האח"מים הפלסטינים: מאין שאבתם את הלגיטימציה לשאת ולתת בשם העם הערבי הפלסטיני?" בסוגיית ירושלים מבהיר אנדראוס כי אין להנהגה הפלשתינית שום זכות לוותר בירושלים: "אל-קודס היא ברובה המכריע אדמת ואקף מוסלמי, ולכן אל-קודס המזרחית הכבושה חייבת להיות בירת המדינה הפלסטינית". ובאשר לתביעת השיבה, דבריו ברורים: "אמרנו ואנחנו ממשיכים לדגול בעמדה ולפיה השיבה חשובה מהמדינה. והנה באים האדונים מהרשות הווירטואלית ומציעים להחזיר מאה אלף פליטים. האם שאלתם את הפליטים לדעתם? האם אינכם יודעים שאפשר להוביל את הסוס לבאר, אך לא להכריח אותו לשתות?"

נטול מנדט מעמו. מחמוד עבאס. איור: תאמר יוסף

נטול מנדט מעמו. מחמוד עבאס. איור: תאמר יוסף

אנדראוס חותם את מאמרו בקריאה שאינה משתמעת לשתי פנים: "חובה על כל פלסטיני לפעול בדרכי שלום לסלק את חבורת הוותרנים מכיסא ההנהגה, כי לפי הקצב הזה אנו עלולים להקים מדינה פלסטינית במוקטעה". ולבסוף, לא שוכח אנדראוס לפנות גם לחבריו ל"מחנה השלום": "ונקודה חשובה לישראלים: ייתכן שתגיעו להסכם עם עבאס, כלומר קרזאי של פלסטין. אבל זה לא אומר שתשיגו את הסולחה ההיסטורית עם העם הפלסטיני".

הדברים שכותב אנדראוס הם ברורים: לאבו-מאזן אין שום מנדט מעמו לוותר, לא על טריטוריה ובטח שלא על תוכנית השלבים, שעיקרה חיסול מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה. חשוב להאזין לאנדראוס כי הוא מבטא את מה שחושב הרחוב הערבי. עבורם, אבו-מאזן הוא בבחינת בוגד. הפלשתינים מביטים עתה על הנעשה בקהיר, והרעיון של אינתיפאדה שלישית מדגדג להם בקצות האצבעות. לשום מנהיג פלשתיני אין, ולא הייתה, לגיטימציה מעמו להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל והציונות. החלופות הן ברורות: או השמדת ישראל בכוח הזרוע האסלאמו-פשיסטית, או חיסול ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה והזרמת מיליוני פליטים, על משפחותיהם, לישראל הריבונית. המאבק איננו אפוא על גבולות 47' או 67'; הוויכוח ניטש על הלגיטימיות של החלטת החלוקה של האו"ם ושל הצהרת בלפור.

הגיעה העת להכיר בכך שהעובדה שאין כל פרטנר לשלום איננה הנחה שהמציא אהוד ברק או תזה בדיונית של הימין. הפלשתינים אינם רואים עצמם פרטנר לשום מו"מ ממשי עם מדינת ישראל. כפי שהעיד אולמרט בעצמו בפרקים מספריו שפורסמו בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", הפצרותיו באבו-מאזן לחתום על הסכם שלום לא הועילו לו; הפרטנר הדמיוני נעלם ברגע שהיה ברור כי שעת השין הגיעה. אבו-מאזן יודע את שידע ערפאת: אין לשום מנהיג ערבי לגיטימציה לוותר על תביעת השיבה. במילים אחרות, לאף מנהיג פלשתיני אין סמכות להסתלק מן המטרות ההיסטוריות שהציב אש"ף למן ייסודו על-ידי אחמד שוקיירי ב-1964.

השינויים הרדיקליים שמתחוללים כרגע במזרח התיכון מחייבים את הבריח החזק שמורכב מנתניהו ומברק לעמוד על המשמר. הפלשתינים כבר מדברים זה זמן-רב על "אינתיפאדה לבנה": מחאה בלתי-אלימה שתביא לסיום "הכיבוש". ישראל צריכה להיות ערוכה לסיטואציה שבה אבו-מאזן מוביל עשרות אלפי פלשתינים אל ירושלים, ללא רובים וללא אבנים. הפלשתינים מקווים שתסריט כזה יוביל לנסיגה ישראלית מבוהלת מהשטחים, בלחץ אמריקני. אם ייפול מובארכ וייעלם, הרעיון הזה עוד עלול לעבור לפסים מעשיים בהרבה בהשוואה למקום שבו הוא מצוי כיום. הציבור הישראלי צריך לקרוא את שכותבים מנהיגי הפלשתינים ולהבין כי שעת המבחן קרבה, קרבה מאוד.

מותק, הטרנספר התכווץ – ציר הטרנספר של לבני וליברמן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.1.2011

במשך שנים ארוכות, ניסו בשמאל לטפול לימין את עלילת הטרנספר. בשיא ימי האינתיפאדה השנייה, דחפה פרופ' טניה ריינהרט המנוחה את השקר שלפיו אריק שרון יערוך טרנספר לערביי יש"ע וישראל. זו הייתה עלילת דם; שרון ביצע אמנם טרנספר אך הקורבנות היו מתיישבי גוש קטיף. העולם הריע לטיהור האתני ובארץ צהלו נוכח המכה שספגו קורבנות הגירוש. רק למעטים, בהם העיתונאי דן מרגלית, היה האינטגריטי להכות על חטא גירוש "האחים הכתומים".

הפנטזיות על טרנספר היו בעיקר נחלת השמאל הציוני, כפי שחשפו בעבר פרופ' בני מוריס והעיתונאי תום שגב. המסמכים שהודלפו באחרונה על-ידי רשת 'אל-ג'זירה' מגלים, כי "מחנה השלום" מעולם לא זנח את פנטזיות הטיהור האתני. אחרי גוש קטיף, הגיע תורם של יישובים ערביים שציפי לבני ביקשה להעביר לידי הרשות הפלשתינית. הימין הארצישראלי, רובו ככולו, מעולם לא ביקש לטרנספר את ערביי הארץ. ז'בוטינסקי ובגין, שמיר ונתניהו, לא העלו על הדעת מסירת חבלי מולדת בשם פנטזיות דמוגראפיות. בהמנון "שמאל הירדן", כתב ז'בוטינסקי במפורש, "שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר/ בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי,/ כִּי דִּגְלִי דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר/ יְטַהֵר שְׁתֵּי גְּדוֹת יַרְדֵּנִי". גם בעימותים הקשים ביותר עם ערביי א"י, לא העלו בימין לגרש את הערבים.

ברית עם ליברמן. ציפי לבני. צילום: רויטרס

ברית עם ליברמן. ציפי לבני. צילום: רויטרס

השתיקה התקשורתית נוכח הצעותיה של לבני והפליאה הגדולה אל מול "תחייתו" של הפרטנר איננה מקרית. לאט-לאט נרקמת הברית המדובר בין 'קדימה' לבין 'ישראל ביתנו', כאשר האויב המשותף הוא ראש הממשלה נתניהו. הציר רמון-ליברמן-דרעי כבר מזמן מתכונן לרגע המכריע של כינון הברית העוקפת את נתניהו. העובדה שהמסמכים הקושרים זרי תהילה לראשה של לבני כמי שיכולה – כביכול בניגוד לנתניהו – להגיע להסכם מדיני, פורסמו זמן לא רב לאחר ייצוב הממשלה עקב פרישת ברק ממפלגת העבודה, אינה מקרית. הציר שבין הפרובוקאטור מימין, השש להביך את רה"מ באו"ם, ובין הטרנספריסטית משמאל, שזוכה לברכת הממשל האמריקני כנסיכת "מחנה השלום", קורם עור וגידים.

מי שסבור כי העוינות בין ליברמן ובין "מחנה השלום" תימשך לעד, צריך לעיין היטב במפות ובהצעות שהציעה לבני שדומות להפליא ל"יוזמת ז'נווה" של יוסי ביילין. אם יאמץ ליברמן את רעיון חלוקת הארץ, הוא יזכה למחילה מצד המחנה שבו הוא נלחם כעת עד חרמה. אי-הנאמנות של ליברמן לארץ ישראל ולרעיונות הימין הטריטוריאלי יכולה להשתלם לו, בסופו של דבר. כך ניתן יהיה לשלב בין החתירה של ליברמן להסדר ביניים המבוסס על מדינה פלשתינית ב-50 אחוז מהשטחים, לבין רצונה של לבני במדינה פלשתינית על כ-90 אחוז פלוס מהשטח. סביר להניח שהפלשתינים לא יגידו לאו נחרץ להסדר ביניים שיתבסס על 60-70 אחוז מהשטח כשלב א'.

אם השמאל הישראלי חפץ חיים, עליו להישיר מבט ולגנות את יוזמות הטרנספר של לבני. באותה הזדמנות, כדאי גם לחברים משמאל להביט בזעם הרב שבו מתקבלות ההצעות של אבו-מאזן בציבור הפלשתיני. להנהגה הפלשתינית אין מנדט מעמה לתת גט כריתות לתביעת השיבה, לוותר על פינוי רוב ההתנחלויות ולהסכים לוויתורים בירושלים. אולמרט, לבני, אבו-מאזן ואבו-עלא שיחקו ב"נדמה לי": שניהם ידעו ששום דבר רציני לא ייצא ממו"מ שאין לו כל תמיכה בשני העמים.

טוב יעשה השמאל הישראלי אם יתמיד ללכת בדרכה של שלי יחימוביץ' ויציג חלופה סוציאל-דמוקרטית נאותה. ההערכה שלה שותפים רבים היא, שההבדלים המדיניים בקרב המחנה הציוני הם מינוריים. מול דב חנין ומיכאל בן-ארי, זהבה גלאון ואריה אלדד, הציבור הישראלי מאוחד בדעה ששום הסכם שלום לא יכול להתקיים על סמך טרנספר, ויתורים מרחיקי לכת נוסח מתווה קלינטון וחתירה לסיום סכסוך של מאה שנה במאה ימים. 'קדימה' הייתה ונותרה מפלגה שהורתה בחטא וקיומה בחיבור עם יסודות רדיקליים שבינם ובין חזון ז'בוטינסקי אין ולו דבר. ספק רב אם נעמי חזן וחבריה ל'קרן החדשה' ייצאו בקמפיין נגד לבני, אולם אלה שאינם משתעבדים לפולחן גולדסטון מחויבים להתנער מפוליטיקה של גירוש בני אדם, ערבים כיהודים. פעם קראו לזה "אינטרנציונליזם"; היום אפשר להסתפק בשתי מילים: הומניזם ציוני.

מרוטברג עד רוטנברג: הספדו של משה דיין על קברו של רועי רוטברג

ב-30 באפריל 1956 נשא הרמטכ"ל משה דיין את הספדו ההיסטורי על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח על-ידי מסתננים ערבים אשר גררו את רועי מעבר לגופו, ולאחר שהתעללו בו – שפכו את דמו והרגוהו. רועי רוטברג הי"ד ציין את יום הולדתו ה-21 זמן קצר ביותר לפני שנרצח על-ידי הערבים ועוזריהם, ונאומו של משה דיין מובא כאן בשלימותו עם נפילתו של החייל נדב רוטנברג במערכה מול האויב הפשיסטי בעזה. נתקדש בזכרו.

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

"זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו". משה דיין

"זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו". משה דיין

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום.

אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.