טור אישי ששודר בתוכנית "בחצי היום השישי" רשת ב' של "קול ישראל" בתאריך 22.4.2011
כלי התקשורת שסיקרו את הפגנת השמאל שנערכה אתמול בתל-אביב כאות סולידריות עם היוזמה הפלשתינית להכריז על הקמת מדינה עצמאית בספטמבר הקרוב באו"ם, הבליטו במתכוון את העימותים שהתקיימו בהפגנה בין אנשי הימין והשמאל. אולם משום-מה נעדרה מהדיווחים ההסתה הפרועה ומשולחת הרסן של מנחה ההפגנה, ספי רכלבסקי, נגד ראש הממשלה נתניהו. מעבר לכך ששוב נעשה הניסיון הנואל לקשור בין נתניהו לבין יגאל עמיר, הרחיק רכלבסקי עד כדי השוואה בין ישראל לבין הרייך השלישי כשטען שנתניהו איננו מנהיג לגיטימי ורמז רמיזה עבה להשוואה המתבקשת עם הצורר הנאצי.
העובדה שהשמאל חוזר לסורו ונוהג בנתניהו כפי שנהג בו ב-1996 וב-1999 ממחישה פעם נוספת כי מתקיים בישראל מחנה פוליטי שלם שתודעתית נמצא מעל העם ורואה עצמו כמייצג אמת נצחית ששום בחירות דמוקרטיות לא יוכלו לה. בחג הפסח תשע"א, משועבד מחנה פוליטי שלם למגלומניה מסיתה כשהמוקד שלה הוא שוב ראש הממשלה. הבעיה מתחילה כשההסתה נגד נתניהו עוברת לפסים מעשיים: זה התחיל בטפטוף שקרים ורעל על אוזנו של השופט גולדסטון, וממשיך עכשיו עם עידוד הפלשתינים סרבני השלום להכריז מדינה באורח חד-צדדי. בכך מצטרף השמאל להתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כשהוא מציירה כעריצות פשיסטית, במקרה הטוב. העובדה שבכל רגע נתון יכול כל אדם להפגין ולומר את אשר על לבו מבלי שכוחות ביטחון יירו בו או ינהגו בו באלימות, כנהוג אצל שכנינו, היא בטלה בשישים בעיני החברים משמאל.
מה שברור הוא, שבסולידריות עם הפלשתינים ובהסתה נגד נתניהו, השמאל נפרד לשלום מהשיח הישראלי. הוא מקיים שיח עם חבריו בעולם, מתמרן את האו"ם, לוחש באוזני האמריקנים וממומן היטב על-ידי האירופים. עבורו, ישראל היא מדינה שיש לכפות עליה בכוח, מבחוץ, שינוי משטר. אין בכך כדי לשלול את זכותם של אנשי "מחנה השלום" במירכאות להפגין או להתבטא, אבל כדאי לצייר את דמות המחנה הזה כפי שהיא: לא רק יריב פוליטי מר אלא גם, ובעיקר, סוכן זר.
