הפיצוץ של נתניהו

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhav_at_gmail.com.

נתניהו לא התכוון להביא לפיצוץ השיחות. בשבועיים האחרונים, הבהירו לו בימין שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. נפתלי בנט הודיע שהפעימה לא תצא אל הפועל. דני דנון כבר מחכה עם מכתב ההתפטרות אותו יקריא במרכז הליכוד. ראש הממשלה נבהל: גם בימין העמוק וגם במפלגתו אין לו תמיכה למהלך אליו התחייב. הדבר שהפחיד אותו יותר מכל היה כינוס ועידת הליכוד. על הפרק: שלילת סמכויות מיושב־הראש. אובדן שליטה על המפלגה מוביל למפץ פוליטי, ולנתניהו אין רצון, אומץ וכוח להקים מפלגה חדשה. לא ברור גם עם מי הוא יכול להקים אותה. אביגדור ליברמן כבר לא בעניין. הוא רוצה לבנות את 'ישראל ביתנו' מחדש כמפלגת ימין חילונית ושמרנית. הפחד מפני בנט ודנון דחף את רה"מ לביטול הפעימה הרביעית.

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

במשך הזמן הזה, שתקו לבני ולפיד. שרת המשפטים לא הולכת להתאבד על אסירים פלשתיניים כשהיא רואה את העקשנות של אבו־מאזן בשיחות עם ישראל. גם לפיד לא יחליף את בוז'י הרצוג כיו"ר האופוזיציה בשביל כמה מחבלים. גם יו"ר 'התנועה' וגם יו"ר 'יש עתיד' מבינים שיש פה בעיה. אותה בעיה שבה נתקלו כל ראשי הממשלה הקודמים. הוויכוח הוא לא על גבולות 67'. גם לא על ההתנחלויות. הפלשתינים רוצים במימוש "זכות" השיבה. אבו־מאזן רוצה להיות או צאלח א־דין או פנסיונר של אש"ף. הוא לא מוכן להיות זה שיירשם בהיסטוריה כמי שוויתר על תביעת השיבה. במרס השנה חגג את יום הולדתו ה־79. הוא לא רוצה לחגוג גיל גבורות בבית־סוהר כמו מובארכ. הוא יודע שזה יהיה גורלו אם יוותר על תביעת־השיבה, ירושלים או יסכים להשאיר את ההתנחלויות על מכונן.

פיצוץ השיחות במועד הזה טוב לשני הצדדים. ישראל יודעת שלא תקבל דבר מהרשות הפלשתינית, בטח לא הסכם שיהיה שווה לפרק עליו את הממשלה. גם לבני מבינה שפירוק הממשלה על שחרור אסירים ללא תמורה ממשית עלול להזיק גם לה. וגם אין ממשלה אחרת. למרות הזלזול בחרדים, ש"ס ויהדות התורה לא ייכנסו לממשלה בלי שיבוטל חוק הגיוס. הציבור החרדי זועם על נתניהו. ראש ממשלה שיישאר עם ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר ראש ממשלה לשעבר. ולרה"מ הנוכחי אין כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת בקיסריה ולדאוג שהמקרר יהיה מלא בקרטוני־חלב.

ובכל זאת, נתניהו רצה להוציא לפועל את שחרור האסירים ולמנוע את המשבר בשיחות. הוא ידע שח"כ איילת שקד היא יו"ר השדולה למען פולארד. לזה היא לא תוכל להתנגד, אמרו לו. מחבלים תמורת פולארד. ביבי בפוטואופ עם פולארד ואיילת שקד מחייכת בצד. אלא שהוא לא העריך אל נכון, לא את ההתנגדות של 'הבית היהודי' למהלך כזה וגם לא את התיאבון שאבו־מאזן יקבל כשיישמע שפולארד בתמונה. מבחינתם, המרגל השבוי הוא מתנה כמו גלעד שליט. לכן הקפיצו הפלשתינים את המחיר ל־400 אסירים. ואז כשנזכרו שם שחמאס קיבל אלף אסירים תמורת שליט, הקפיצו את הכמות לאלף שמות של מחבלים משוחררים, כל מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. ואז שוב ירדו ל־400 וקפצו ל־1,200. יותר מהחמאס.

בשלב הזה איבדה ציפי לבני שליטה. אילו הייתה מצלמת את השיחה שניהלה עם סאיב עריקאת בנוכחות השגריר אינדיק ומעלה את הסרטון ליו־טיוב, הייתה הופכת מחדש לגיבורת המחנה הלאומי. מספרים שהיא נשמעת כמו נתניהו. שהיא איבדה סבלנות. שחרור מחבלים מעולם לא היה ה"קאפ אוף טי" שלה. כיו"ר האופוזיציה לא בירכה על עסקת שליט. כשרת החוץ בממשלת אולמרט, גיבתה את רה"מ במבצע "עופרת יצוקה" שגבה מחיר רב מהפלשתינים ומהחמאס.

לבני רוצה להמשיך לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ובג"ץ. היא רואה עצמה כמגינה על הדמוקרטיה הישראלית מיוזמות החקיקה של הימין. אנשיה לא מעוניינים שתתפטר. מכיוון מצנע ופרץ, השמאלנים של 'התנועה', לא נשמעים הרהורי־פרישה. פרץ עושה, בשקט, עבודה מעולה במשרד לאיכות הסביבה ומצנע לא רוצה להיות ח"כ מן המניין. לכן, מבחינת שרת המשפטים, אין סיבה לפרק את הממשלה. גם שר האוצר חושב כך (השבוע, אגב, הביעה לבני סלידה מן המתרחש בקק"ל; היא רק שכחה איך עשתה דיל עם ח"כ לשעבר אלי אפללו, בהיותה יו"ר קדימה, שיתחפף לה מהכנסת לטובת הג'וב שסידרה לו כיו"ר־עמית שם).

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו האמריקנים, האירופים והרוסים. הסכסוך עבר תהליך מואץ של בינאום. זו כבר לא בעיה מקומית. זה כאב ראש בינלאומי. הקהילייה הבינלאומית תרצה להתחיל לפתור את הבעיה הזו באבחת־סכין חדה. הרוסים נוטים, היום יותר מתמיד, לצד הערבי. ארה"ב כבר אינה פרו־ישראלית. אירופה מתרחקת מישראל מדי יום. נתניהו עלול למצוא עצמו מתמודד עם הסכם החלומות של אבו־מאזן: גבולות 67', פינוי התנחלויות, חילופי־שטחים, חלוקת ירושלים, מכסות שיבה "סמליות" של מאות פליטים מדי שנה. במצב כזה, ישראל תצטרך להיות חזקה ומאוחדת. מבודדת אך חזקה. ועוד לא אמרנו מלה אחת על איראן, בבת־עינו של ראש הממשלה.

כחלון בדרכים

ביום שני יגיע משה כחלון להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן. לא כאורח תא הליכוד באוניברסיטה אלא כאורח הכבוד של אגודת הסטודנטים. בשקט אך בהתמדה הוא חורש את הארץ. מגיע לכנסים שונים, פורש את משנתו הכלכלית והחברתית. הוא מתחיל מלמטה. מפלגה שמתהווה חרש־חרש עם פגישות דיסקרטיות בינו לבין מועמדים להיות חלק מצמרת הרשימה. יש לו דיבור חזק עם הרבה אנשי ליכוד שישמחו ללכת איתו. ליכודניקים טובים שמתגעגעים לבגין, בזים לנתניהו וסולדים מדנון. גם בשמאל יש לו לא מעט תומכים. מפלגה בראשותו עלולה לנגוס מהליכוד, ממפלגת העבודה, מ'התנועה', מ'יש עתיד', אפילו ממרצ ומ'הבית היהודי'. אם יאיר לפיד מצא עצמו קופץ מאפס לתשעה עשר מנדטים, כחלון יכול לקפוץ מאפס לעשרים ותשעה. אולי זו הגזמה אבל אם יש פוליטיקאי שיכול באמת למשוך אנשי ימין ושמאל כדי להחליף את נתניהו, הרי זה שר התקשורת בדימוס.

להבדיל מלפיד, הוא מקפיד על שמירת פרופיל נמוך. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות. אין לו אפילו עמוד פייסבוק. כחלון יודע שהעם לא רוצה עוד פוליטיקאים מהפייסבוק. שומר נפשו ירחק. צריך לעבוד מלמטה. עם אנשי עסקים קטנים ובינוניים. פועלים. תושבי עיירות הפיתוח. מעמד הביניים בחיפה וברמת־גן. כששאלו אותו על מצוקת הדיור, דיבר על הצורך לבנות דירות מחוץ לתל־אביב. הוא לא מתכוון להסתחבק עם המילייה של קפה "נחמה וחצי".

מקור שני

השתלטות שלדון אדלסון על "מקור ראשון" התקבלה בברכה אצל חלק מעובדי העיתון. בעיקר אלה שאינם נמנים על השדרה הניהולית שלו. עכשיו יהיה כסף בקופה, ובלי הגבלה. לא עוד שוטף פלוס 90 ומשכורות ב־15 לחודש. אז יזמרו זמירות למען ביבי, מה כבר קרה? בינתיים יוכלו להמשיך ולסקר את הנעשה באיזה שטיבל, לספר עוד סיפור על הרבי מקוצק ולראיין בני יישוב חדש בעל שם מקראי שהוקם זה עכשיו על איזה ג'בלאה בשומרון. מה רע?

הקריסה הקומוניסטית

הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, מק"י, תערוך בקרוב ועידה שלא מן המניין. ההפסד בנצרת גמר אותם. ירידת מצביעי המפלגה בבחירות אותתה שמשהו לא בסדר. ההידרדרות ברחוב היהודי והערבי מסכנת את חד"ש, שם הכיסוי של מק"י (ברשם המפלגות מופיעה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"; חד"ש לא קיימת באמת). העלאת אחוז החסימה מפחידה אותם.

אחד מחברי המפלגה היהודים הציעה ב"במת הדיון" המתפרסמת בשבועון המפלגה, "זו הדרך", שמק"י תרוץ ברשימה משותפת עם בל"ד. בכיר במפלגה ענה לו. בעברית. ערביי המפלגה מתעבים את בל"ד שתמכה בראש העירייה החדש בנצרת (לצד מרצ והליכוד). העובדה שהחברים היהודים מנותקים כל כך מההוויה של החברים הערבים עד כדי הצעה הזויה לשיתוף־פעולה עם בל"ד השנואה, מלמדת על המצב במק"י.

הקומוניסטים היהודים בבעיה. אפשר למנותם בכמה מאות בודדות של חברי מפלגה. מק"י מעולם לא פרסמה את רשימת וכמות חבריה. זה לא עולה על 1,500 איש. אולי אלפיים. הם זקוקים לחברים הערבים כדי שדובי חנין, הבן של סשה ממייסדי המפלגה, ימשיך לכהן בכנסת כנציג הישרא־קומוניזם. מה עושים? מכנסים ועידה. בינתיים, הם חוזרים לימי הקרמלין. מק"י תומכת נלהבת של פוטין. הם רואים בקיטוב המחודש של המערב והמזרח חזרה לימים הטובים. מי יודע, אולי ממוסקבה יגיע איזה צ'ק שימלא את קופת המפלגה המתרוקנת, שממשיכה להוציא לאור עיתון יומי בערבית, "אל־איתיחאד". כששאלתי חבר ערבי אם הוא קורא את העיתון, הוא הביט בי בעיני עגל, ושאל: זה עוד קיים? מק"י פוחדת שעוד מעט ישאלו אם גם היא קיימת.

מודעות פרסומת

בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.

לנין צדק. זה העולם שטועה: עשור למות מאיר וילנר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.6.2013

לפני עשר שנים, הלך לעולמו מאיר וילנר, מראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והחותם הצעיר ביותר על מגילת העצמאות. בנובמבר 1999 ראיתי אותו פנים מול פנים, בפעם הראשונה. הייתי אז חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, ומקורב לבנו מיכה, ששימש חבר מזכירות בנק"י. עלינו אל ביתו שקרוב לרחוב הס, בסמוך רחוב אלנבי אשר בתל אביב, וטיפסנו במדרגות. הסלון היה מלא בבובות אשר נאספו על־ידי רעייתו המנוח, איטה וילנר, ואופסנו במזנון הגדול, מאחורי לוחות זכוכית. הוא יצא מהחדר, לבוש חליפה מהודרת, מזכיר מעט במראהו – עניבה אדומה וחליפה תכולה־אפורה – את מנהיגה לשעבר של ה־דד"ר, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית), אריך הוניקר. בדומה לו, הוניקר מת בגלות, מר, בודד ועזוב, בצ'ילה הרחוקה, לאחר שנמלט מברלין למוסקבה וגורש חזרה לברלין וממנה לדרום אמריקה. כמו הקומוניסטים הישראלים, לא ידעו הקומוניסטים הגרמנים לשעבר מה לעשות בארי הזקן, ושלחו אותו למות הרחק בגלות.

אני זוכר אז, כמו היום, את ההתרגשות הרבה לנוכח דמותו של מאיר וילנר. ביתו שברחוב אלנבי היה צנוע מאוד, על גבול הסגפנות, וממנו הוא נהג לצאת כמעט מדי יום להליכה על חוף ימה של תל־אביב. גם תאונה קשה של מכונית שפגעה בו לא הכריעה אותו והוא השתקם. הלכנו ברגל אל המועדון שברחוב המפלגתי. זה לא היה ביקורי הראשון שם, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי בלוויית זה שהחשבתי לגדול המנהיגים הקומוניסטים. חוץ מלנין, כמובן.

במועדון הכנתי מבעוד מועד את הכרזה, בכתב־יד, אשר בישרה על מלאות שמונים שנה למהפכת אוקטובר. הצלחתי להשתמש בטלוויזיה הישנה על מנת שתייצב את הדגל האדום ואת דגל ישראל, ובמעט שהיה ניסינו לקשט את מה שנשאר מהמפלגה הקומוניסטית המתפוררת והמוכה, פחות מתשע שנים לאחר קריסתה המהדהדת של ברית המועצות. באולם כבר ישבו ותיקי המפלגה, עמוסי קרבות אישיים ופוליטיים, רובם בשנות השבעים לחייהם. היה שם גם גוסטב גולובנר, שעבד בשעתו בשירות החשאי הפולני וניהל מערכת יחסים טעונה עם איסר הראל, בעבר ראש ה־ש.ב., שכתב נגד גולובנר בספרו. כשהערתי משהו על איסר הראל, נחר גולובנר בבוז.

היה משהו כמעט חד-פעמי בחבורת הקומוניסטים הזאת, באנשים שהתעקשו להיאחז בשאריות אמונתם לאחר שהתמוטט כל המפעל לו הקדישו את מירב ימיהם. רובם היו ניצולי שואה, חלקם חברי הגרסה המנדטורית של המפלגה הקומוניסטית (פק"פ, הפאלעסטינישע קומוניסטישע פארטיי). בימים שלאחר הפילוג הגדול במק"י, הם ישבו יחד עם וילנר בקפה "עטרה" בירושלים, מוציאים בקביעות את השבועון "זו הדרך", הירחון "ערכים", את מקבילו האידי "דער וועג" ועוד עיתונים מפלגתיים בבולגרית, ברומנית, בהונגרית, בפולנית ועוד. הם מכרו את שעוניהם, את כל רכושם, נתנו את כל חייהם למפלגה. כמו אם־הבית של מועדון מק"י בחיפה, מלכה לרך המנוחה, שהייתה מסתובבת בעיר התחתית בשנות השבעים המאוחרות לחייה, פוקדת אוהדים, תומכים, חברים וסתם אנשים, מוכרת את "זו הדרך" בשאריות כוחה.

התקשורת ניצלה את האירוע המיוחד הזה לאחר שהמרקסיסט הגדול, אהוד ברק, נתמנה לתפקיד נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "ידיעות אחרונות" דיווח על האירוע שעתיד להתקיים ולמקום נשלח צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון. סקרנים התייצבו במקום גם העיתונאים ירון לונדון ותום שגב, מבקשים לתהות על הפלא שנקרא מפלגה קומוניסטית ישראלית בתל אביב, פחות מחודשיים לפני תום המילניום.
רק בדיעבד הסתבר לי כי אותו ערב לא היה אלא חלק במאבק הארוך על שרידי השליטה באחת מאחרונות המפלגות הקומוניסטיות בעולם. וילנר ואנשיו לא יכלו לסלוח ליריביהם במפלגה על שהשתלטו עליה, וראו בהם "רפורמיסטים" ו"רוויזיוניסטים", כינויים שבימי סטאלין היו מספיקים על מנת להתיז את ראשו של המכונה בהם. מאבקי־כוח שכללו מלחמות בזעיר־אנפין על ג'ובים של אלפיים שקלים ותפקיד כזה או אחר של "פונקציונר" התנקזו לערב הזה.

וילנר החל לנאום ולראשונה שודר נאומו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. הוא דיבר על עתיד הסוציאליזם וברית-המועצות, תלה את תקוותו בגנאדי זיוגאנוב, המנהיג האפור של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שניסה במשך שנים להיבחר לתפקיד הנשיא וניגף נוכח דמותם של ילצין ופוטין.

בגלגוליי השונים בשמאל הרדיקלי התנתקתי לחלוטין מווילנר וקומץ אוהדיו. ידעתי שחלה וכי הוא מאושפז בבית החולים. הפעם האחרונה שיצא לי להגיע לביתו הייתה לאחר שנפטר, ב־6 ביוני 2003, בהסעה הדחוסה מביתו אל בית העלמין. לפני שנפטר, עוד הספיק וילנר לשמוע את אריק שרון מדבר על הצורך להיפטר מהכיבוש, וחייך לאח בבית החולים שניסה להוציא ממנו תגובה על ההתפתחות הדרמטית בחייו האידיאולוגיים של מי שהיה יריבו הרעיוני המובהק של וילנר לאורך שנות־דור.

בהגיעי להלווייתו של וילנר, ראיתי שוב את חבורת הקומוניסטים העקשנים ההיא, וגם את יריביו שהגיעו להיפרד ממנו במותו, מבקשים לוודא שאכן תם עידן, שלא יקום לפתע מקברו ויטיף להם על חשיבות המרקסיזם־לניניזם, ידבר עמם ארוכות על ה"טעויות" וה"שגיאות" שעשה סטאלין, ילמד זכות על "הסוציאליזם הריאלי" וישכנעם בפעם המי־יודע־כמה שלנין בכל זאת צדק. גם הם עייפו מהמאבק; רובם ככולם התרחקו מאוד. היו שם אנשים ממק"י וממפ"ם, אנשי 'מצפן' ואנרכיסטים, פעילי שמאל צעירים וכאלה שתמיד הסתובבו "ליד" השמאל הרדיקלי. כולם ניחנו בעקשנות הגדולה לשלם את המחיר הכבד על אמונותיהם. כמו וילנר. לפני מותו, אמר וילנר לעקיבא אור, ממייסדי 'מצפן', כי משה סנה, יריבו הגדול, היה סוכן השירות החשאי הבריטי. לשאלה מה גרם לו לשבת שנים ארוכות בהנהגת אותה מפלגה עם סוכן השירות החשאי, לא ענה וילנר. מעולם לא סלח וילנר לסנה על הפילוג הכואב ההוא במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ב־1965, פילוג שעדיין צרוב בבשרם של ותיקי המפלגה.

לאחר שנטמן בקברו בנוכחות שניים מסדרני הכנסת, שרה החבורה הגדולה סביב הקבר את "האינטרנציונל". הרב שנכח בלוויה היה המום נוכח שירת ההמנון הסוציאליסטי בחום הכבד של תחילת יוני, ולא צלחו ניסיונותיו לשכנע בדבר הצורך באמירת "קדיש".

בספרה "מסע ליד חנה" ראיינה העיתונאית כרמית גיא את ותיקי הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם והביאה את סיפורו. "צריך לזכור מניין באנו", אמר ישראל, חבר הקיבוץ, לגיא. "אני יודע, שאילולא השואה, לעולם לא הייתי מגיע למה שהגעתי. את מה שקיבלתי ביד-חנה ובזכות המפלגה הקומוניסטית, לא יכולתי לקבל בשום מקום אחר. בנינו משהו, שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו. מה יהיה? איני יודע".

וילנר הלך לעולמו מבלי שידע מה יהיה. ניתן לבקר רבות את דרכיו, את נאמנותו העיוורת לברית המועצות, את הדרך בה בחר לנהל את מפלגתו עד שסולק הוא מהנהגתה, את הפוליטיקה שניהל בהשראת סטאלין, לאחר שהחליף בין־יום את התנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לתמיכה בה, את סירובו להכיר בעברה של מפלגתו ובאחריותו האישית לכך שלא חשף את העובדה כי הנהגת המפלגה שקדמה לו – כמו דניאל "וולף" אוורבוך – חוסלה כולה על ידי סטלין. אולם אי אפשר שלא לראות את וילנר כמצוי בהקשר עולמי של תנועה שלמה שביקשה להושיע את העולם מחוליו, מקשייו וממלחמותיו, וחלומותיה קרסו באחת אל מציאות קשה ואיומה של מלחמות לאומיות, אנוכיות אישית ושנאה אתנית. כיצד היה מגיב עתה ללאומנות הפוקדת את האגף הערבי במפלגתו הקומוניסטית? האם היה נעמד לצד הרוב הערבי, כבימי חברותו ארוכת־השנים עם אמיל חביבי ותופיק טובי? מה היה אומר אל מול עליית החמאס ודמותו של יאסר ערפאת, ששלח מברק-תנחומים עם מותו?

העובדה שלא הותיר אחריו אוטוביוגרפיה, שלא ביקש להוציא ספר על סמך מאות מאמריו והרצאותיו, מעידה אולי כי ידע והבין בערוב ימיו את טעויותיו. ואולי לא היה בו הכוח הנחוץ כדי להודות בכך בינו לבין עצמו, ובחר ללכת אל עולם שכולו טוב, בטוח יותר מתמיד בחזון עולם המחר של לנין, משוכנע מתמיד בחפותו מאחריות על שנים רבות של שיתוף פעולה הדוק בינו לבין הקרמלין, חופשי מרגשי־חרטה ועכבות פנימיות.

מרגרט תאצ'ר – מורשתה תלווה את האנושות עוד שנים רבות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.4.2013

בהיסטוריה הבריטית של המאה ה־20, הייתה מרגרט תאצ'ר האישיות החשובה ביותר לאחר וינסטון צ'רצ'יל. כשנכנסה ב־1979 ללשכתה ברחוב דאונינג 10, מצאה תאצ'ר כלכלה מקרטעת הנשלטת על־ידי איגודים מקצועיים כוחניים. בריטניה של טרום ימי־תאצ'ר הייתה צל חיוור של האימפריה מראשית המאה. כאשר עזבה את מעון ראש הממשלה ב־1990, כלכלת הממלכה המאוחדת הייתה מהחזקות בעולם, עם צמיחה גבוהה, השפעה פחותה של האיגודים, נכסי־מדינה שהופרטו ויכולת להתמודד עם אתגרים כלכליים בעולם שהחל לעבור גלובליזציה.

את הכינוי "אשת הברזל" המציא שליט ברית־המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, והיא אימצה אותו בחדווה. יחד עם גורבצ'וב והאפיפיור האנטי־קומוניסטי יוחנן פאולוס השני, תאצ'ר ונשיא ארצות הברית המנוח, רונלד רייגן, היו הרפורמטורים הגדולים של שנות ה־80'. עם רייגן הביאה לסיום המלחמה הקרה וסתמה את הגולל למשך שנים ארוכות על הכלכלה הריכוזית, הסוציאליסטית. ברם, ראש ממשלת בריטניה המנוחה לא הייתה רק "אשת ברזל" כלכלית. היא הייתה נאמנה לעקרונות השמרנות גם בתחום המדיני. כך, נהגה ביד קשה כאשר פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד ב־1982, הרחוקים עד מאוד מבריטניה. רבים סברו, כי המחיר איננו כדאי. אולם תאצ'ר סירבה להיכנע לאנשי "שלום עכשיו" הבריטים, ועם בוא הבשורה על הפלישה, כינסה את חברי הקבינט שלה והודיעה להם, כי החליטה לפתוח במלחמה. בריטניה שילמה מחיר יקר, בכסף ובנפש, על המלחמה ההיא, על אי שמיעוט קטן מתושביו היה בריטי. בחשבון הסופי, התוצאה הייתה חיובית: החונטה ששלטה בארגנטינה לא הצליחה במזימתה להשתלט על האיים, ולבסוף נפלה הדיקטטורה בארגנטינה עצמה והדמוקרטיה קמה לתחייה.

"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר

"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר

היא זכתה לכהונה נוספת, נישאת על גלי־הניצחון במלחמה. מיותר אפוא להזכיר את ההבדל בין המנהיגות שגילתה בשעתו לבין חדלות ההנהגה שמגלים מנהיגים בעולם כיום נוכח איומים גדולים בהרבה. בישראל של אותם ימים, שגשגה האופוזיציה למלחמה צודקת שאליה יצאה הממשלה נוכח הטרור מלבנון. עבורה, הקשר בין תקיפות לאומית, מחויבות לדמוקרטיה וכלכלה חופשית היה עמוק ועיקרו במחויבותה לחירות האדם. בנאומה האחרון כראש הממשלה בפני הפרלמנט הבריטי, אמרה: "אנשים מכל רמות ההכנסה חיים טוב יותר משחיו ב־1979. האדון הנכבד אומר שהוא מעדיף, שהעני יהיה עני יותר, ובתנאי שהעשיר יהיה עשיר פחות. בדרך זו לעולם לא ייווצר העושר החיוני לשירותים חברתיים טובים יותר, כפי שיש לנו". המדיניות הזו הוכיחה את עצמה בישראל ובמקומות אחרים. כיום, ארצות שלא הלכו בדרכה של תאצ'ר, דומות לסוג של כוכבי־לכת מתים: יוון, קפריסין, ספרד. צרפת אך בקושי שורדת.

במערכה על האמת ההיסטורית, ידה של "אשת הברזל" הייתה על העליונה. כבר בשנת 1982, צנחה האינפלציה מ־18 ל־8.6 אחוזים. היא נדרשה להתמודד עם אבטלה המונית שהאמירה ב־1984 ל־3.3 מיליון מובטלים, אך ירדה דרמטית מקץ שלוש שנים. תאצ'ר התעמתה עם איגודי־העובדים במלחמתה על הפרטת הכלכלה ובימיה פרצה שביתת הכורים ההמונית שנמשכה שנה ועלתה למשק הבריטי כמיליארד וחצי ליש"ט. אולם הכנסות המשק מן ההפרטות היו משמעותיות והסתכמו בכ־47 מיליארד ליש"ט. היא הפכה את בריטניה ממדינת־עבר סוציאליסטית למתחרה מודרנית וחזקה בכלכלה העולמית.

תאצ'ר ראתה כתנ"ך שלה את ספרו של הפילוסוף האוסטרי השמרני, פרידריך האייק, "הדרך לשעבוד", שהיווה קריאת־תגר על הגישה הסוציאליסטית והיה אביהם הרוחני של השמרנים החדשים בארצות־הברית. הפופולריזציה שעשתה תאצ'ר לדמויות כמו האייק ומילטון פרידמן הגיעה גם לישראל, כאשר ב־2003 היה זה שר האוצר דאז, נתניהו, שהחל ליישם בכלכלה הישראלית את עקרונות הכלכלה השמרנית התובעת ריסון תקציבי, קיצוץ ההוצאה הציבורית ויעד גירעון נמוך. בדומה לשמרנותה הכלכלית, גישתה השמרנית בנושאי חוץ ופנים הייתה ניצית לא פחות: היא נאבקה בצבא האירי הרפובליקני שניסה להתנקש בחייה באוקטובר 1982, נלחמה על שליטת בריטניה בצפון־אירלנד, התעקשה על ברית צבאית חזקה עם ארצות הברית, התנגדה לרעיון האיחוד האירופי ואף טעתה פה ושם כאשר סירבה לשתף פעולה עם הסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה של ימי האפרטהייד והתנגדה להוצאת הקמר רוז' מהאו"ם, על אף שהארגון סולק מהשלטון במלחמת קמבודיה־וייטנאם.

עמידתה האיתנה על עקרונותיה, שנבעה מהתנגדותה העיקשת לכל רעיון סוציאליסטי ("אין דבר כזה, 'חברה', יש רק אנשים ומשפחות", טענה), עיצבה את דמותה כמי שמימשה בימי־שלטונה את עקרונותיה ללא מורא וזכתה במשך שלוש כהונות רצופות לאמון עמה הבריטי. מול חידלון המערב כיום ואימוץ השקפות שכישלונן הוכח עוד טרם עליית תאצ'ר לשלטון, דומה כי על אף ש"אשת הברזל" איננה עוד, הרי מורשתה הרעיונית והפוליטית תלווה את הפוליטיקה העולמית עוד שנים רבות. או כפי שהעיר אמש ראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון השמרני: "זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו".

מחוצות סוריה למחאה חברתית קומוניסטית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.2.2012

איסר הראל המנוח, היה הראשון שאיתר ברגע האמת את האירדנטה הערבית בישראל. על הכוונת שלו הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בשנת 1958 פנה למנהיגיה היהודים של מק"י בבקשה לטפל במחתרת הערבית שהחלה מתגבשת בה, ובראשה אישים כמו הסופר המנוח אמיל חביבי. הראל פנה לבכירי הקומוניסטים היהודים: משה סנה, מאיר וילנר, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה. הארבעה שמעו והזדעזעו והדבר פעל לפילוג ההיסטורי במק"י בקיץ 1965, אז נטשו הקומוניסטים הערבים ומיעוט יהודי בהנהגת תופיק טובי את המפלגה, וייסדו את רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה.

ההפגנה בחיפה בעד אסד בשבוע שעבר. צילום: ערוץ 2

ההפגנה בחיפה בעד אסד בשבוע שעבר. צילום: ערוץ 2

ההזדהות הערבית עם משטרו הרצחני של הנשיא הסורי, בשאר אסד, קיבלה ביטוי מזוויע בשבוע שעבר כאשר בכירי ערביי ישראל, בניצוחם של ראשי מק"י הערבים מוחמד נפאע ועיסאם מח'ול, הובילו את ערביי חיפה להזדהות עם הרודן הפשיסטי מדמשק. בכירי מק"י היהודים, בהם דב חנין – שתקו. נפאע איננו מייצג את עצמו: אט-אט הוםכת מק"י ליישות לאומנית ערבית, מפלגה עם אגף קומוניסטי הדומה לזה שפעל בשנות ה-30 וה-40, עת הזדהו הקומוניסטים הערבים עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

הטענה המרכזית שמופנית כלפי כל מי שמייחס חשיבות לישרא-קומוניזם המקומי היא שמדובר בעיסוק בשוליים: קומץ קומוניסטים יהודים עם כמה רבבות ערבים שתופסים 'בסך הכול' 4 מנדטים בכנסת. כדי להבין מה החשיבות בכך שתומכי הפשיזם האסלאמי משתלטים על הנחלה הקומוניסטית, כדאי לבחון דוגמה דומה מבריטניה.

'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' שקמה שם בתמיכה של רבבות בודדים, היא קבוצה טרוצקיסטית זעירה שייסד יהודי בשם טוני קליף, או בשמו העברי יגאל גלוקשטיין. בטור שפרסמה עיתונאית ה'דיילי מייל', מלאני פיליפס, סיפרה על תוכנית שהגתה הממשלה הבריטית להשבתם למעגל התעסוקה של מובטלים צעירים בגילאי 16-24. התוכנית ביקשה להעסיקם במקום עבודה לתקופה של שבועיים עד חודשיים על מנת לתת להם ניסיון מקצועי שיאפשר להם להיקלט בשוק העבודה הבריטי. מי שאינו רוצה להשתתף בתוכנית, ממשיך לקבל דמי אבטלה כרגיל.

הטרוצקיסטים ראו הזדמנות נהדרת לסכל את התוכנית ויצאו בקמפיין אינטרנטי ובהפגנות גדולות נגד "עבודות כפייה". התוצאה הייתה מיידית: חברה בריטית ידועה משכה את ידיה מהתוכנית הממשלתית, ובין-רגע אבדו 3,000 מקומות עבודה פוטנציאליים. בעקבותיה הלכו חברות אחרות. מפלגה קטנטנה, זעירה, הביסה את ממשלת בריטניה בסיוע הבי-בי-סי. המפלגה הזאת רוצה להרוס את תוכנית התעסוקה משום שברצונה להרוס את החברה הבריטית, כתבה פיליפס.

מק"י הישראלית חזקה בהרבה מהמקבילה הטרוצקיסטית באנגליה. ידה במחאה החברתית, ולא מעט מפעילי המחאה של קיץ 2011 מתכננים לשוב לרחובות בקיץ הקרוב. במפקדה הישרא-קומוניסטית בתל-אביב כבר מתכננים איך לסייע לאותם מהפכנים טריים לחולל תנועה המונית גדולה בהרבה מזו שראינו בשדרות רוטשילד בחודשי הקיץ המיוזעים של השנה שעברה.

הגם שמדובר בכוח פוליטי זעיר, הרי שחשיבותו והשפעתו חורגות ממימדיו הממשיים. הדבר הופך למפלצתי עוד יותר, כאשר מבינים כי בחוטים מושכים אוהדיו של הרוצח מדמשק. שתיקת הקומוניסטים היהודים, הזקוקים לחבריהם הערבים לשם שמירת כוחה של המפלגה בבחירות הבאות לכנסת והשתוללות הקומוניסטים הערבים היא הברית הבלתי-קדושה שמסוכנת לחברה הישראלית.

לא כל האנשים שייצאו להפגין בקיץ יצביעו לחד"ש, אך היד הבוחשת בקלחת המבעבעת של ההתססה החברתית – היא יד קומוניסטית.

הברית המהפכנית: מדוע השמאל תומך בבשאר אסד?

"צביעות" היא המושג המקובל לאפיין את התנהגות השמאל בעת הזו. הטבח המתמשך בסוריה, שגובה מדי יום חייהם של עשרות בני אדם, לא זוכה לשום גינוי משמעותי מצד מחנה השלום העולמי, והישראלי. שום משמרות מחאה, לא הפגנות סולידאריות עם האופוזיציה הסורית, אפילו לא עצומה קטנה נגד רצח העם המאורגן ביותר שחזינו בו בשנים האחרונות. הטענה, כי השמאל צבוע מניחה שישנה סתירה בין עולם הערכים שהאנשים שם מאמינים בהם, לבין המעשים בפועל. ההנחה הזאת מתבססת על היעדר היכרות עם עולם הערכי השמאלי שעליו מתבססת ההזדהות בפועל עם משטרו של בשאר אסד, ומס השפתיים המוגש נוכח הרצח ההמוני בסוריה.

תמיכה הכרחית. בשאר אסד. צילום: אתר ה"גרדיאן"

תמיכה הכרחית. בשאר אסד. צילום: אתר ה"גרדיאן"

כדי להבין את ההזדהות הישרא-קומוניסטית עם אסד, שאותה מובילים בעיקר בכירים בגוף המאורגן ביותר בשמאל – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), הגוף המרכזי בתנועת חד"ש – צריך לנתח לעומק כמה מושגים יסודיים ובסיסיים לשיח השמאלי. המושגים האלה אינם רווחים בהכרח בטרמינולוגיה של הגופים, המפלגות והארגונים שקיימים היום בספקטרום האדום. ישנם גם כאלה שאינם בקיאים בהם. אך המסד התיאורטי שעליו מושתתת החשיבה הישרא-קומוניסטית הוא זה שמנחה את הפעילות דה-פקטו של ארגוניהם. זאת, ועוד: למרות תת-הייצוג של השמאל בכנסת הנוכחית, עיקר השפעתו עוברת דרך 'המגזר השלישי', ארגונים לא-ממשלתיים. את מלחמת תעמולת הזוועה נגד ישראל ברחבי העולם מנהלים ארגונים שאינם קשורים, לפחות לכאורה, למפלגות המיוצגות בכנסת. אך התיאוריה העומדת ביסוד המאבק בישראל, ההזדהות עם אויביה הגדולים והתמיכה במשטרים ובתנועות רצחניים, היא זו שלמעשה מנחה את השמאל במאבקו הנוכחי.

כדאי אפוא לבחון שני מושגים מהותיים, אשר מסייעים בהבנת הבסיס התיאורטי-אידיאולוגי שעליו מתקיימת תמיכת השמאל במשטרים נוסח זה של בשאר אסד, אחמדינג'אד, הוגו צ'אבז ועוד. רוב המושגים נלקחים מן התיאוריה הלניניסטית שפותחה בראשית המאה שעברה, ועברו עיבוד משמעותי לאופן שבו הם מוצגים כיום. אולם כדי להבינם בהווה, ראוי לבחון את שורשיהם.

המושג הראשון הוא אנטי-אימפריאליזם. החלוקה המעמדית הקלסית שהנהיג מרקס, בין קפיטליזם לבין סוציאליזם, בין בורגנות ובין פרולטריון, התקיימה בטרמינולוגיה השמאלית עד תקופת לנין. ב"קפיטל", ראה מרקס את האימפריאליזם כשלב פרה-היסטורי הקודם להולדת הקפיטליזם. לעומתו, הגדיר לנין את האימפריאליזם כשלב הגבוה ביותר של הקפיטליזם. ההבחנה בין המושג המרקסיאני של האימפריאליזם לבין המושג הלניניסטי שלו, היא חיונית להבנת השמאל. לנין טען, כי הקפיטליזם המאוחר מתאפיין בכך, שהתחרות הכלכלית המתקיימת בשלבו המוקדם, נעלמת בשלבו המאוחר והופכת לכלכלה מונופוליסטית. הקפיטליזם איננו מתקיים רק בשווקים מקומיים, אלא הופך לישות כלכלית גלובאלית שבה שולטים מונופולים כלכליים עולמיים. לכן, תבוסת הקפיטליזם צריכה להיות עולמית. בעולם אימפריאליסטי, אימפריה אחת, או כמה אימפריות, משעבדות ומנצלות כלכלית ארצות המוגדרות כקולוניאליות או כסמי-קולוניאליות.

הדרך של האימפריאליזם לייצא את הקפיטליזם המונופוליסטי, טוען לנין, עוברת באמצעות מלחמה. לכן, כל מלחמה שמנהלת מדינה קפיטליסטית חזקה נגד מדינה חלשה ממנה, היא בהכרח אימפריאליסטית, גם אם מתנהלת מלחמה בין שתי אימפריות. תנועות "שלום" ו"אנטי-מלחמה" מוגדרות כתנועות מתקדמות, בעוד שהשמאל המהפכני עצמו מוגדר כ"דמוקרטי". ברית המועצות הוגדרה אפוא כ"אנטי-אימפריאליסטית", ארצות הברית – "אימפריאליסטית", וסין – יריבתה של ברית המועצות – הוגדרה כ"סוציאל-אימפריאליסטית". לכן, כל משטר המתנגד לאימפריאליזם, ראוי לתמיכה משום התנגדותו לתופעה זו והיותו חלק מהעולם המנוצל על-ידי הארצות האימפריאליסטיות.

המושג השני הוא לאומנות של עולם שלישי (Third World Nationalism). לשמאל, לא הליברלי ולא המהפכני, אין חיבה מיוחדת למשטרים רצחניים בעולם השלישי, נוסח משטרו של סדאם חוסיין בעיראק או משטר אסד. אולם אותם לאומנים בעולם השלישי ממלאים תפקיד של מלחמה ב"אימפריאליזם הדכאני", ומכאן שיש לתמוך בהם – הגם שהם "בורגניים". גם כאן, הדברים שאובים ישירות מן המסורת הקומוניסטית. בוועידה ה-2 של האינטרנציונל הקומוניסטי שנערכה בתאריכים 19.7-7.8.1920, אמר לנין בדו"ח על "המצב הבינלאומי והמשימות היסודיות של האינטרנציונל הקומוניסטי: "כקומוניסטים, אנו צריכים לתמוך ונתמוך בתנועות שחרור בורגניות בקולוניות רק כאשר הן מהפכניות באמת, וכאשר מנהיגיהם אינם מסכלים את עבודתנו לחינוך ולארגון האיכרות וההמונים המנוצלים ברוח מהפכנית". בחיבור נוסף, תחת הכותרת "זכות האומות להגדרה עצמית" (פברואר-מאי 1914), כתב לנין בפרק ד' ("על המעשיוּת בשאלה הלאומית"), כי "כל עוד הבורגנות של הלאום המדוכא נלחמת במדכא, אנו תמיד, בכל מקרה, וביתר שאת מכל אחד אחר, בעדה". מכאן עולה, כי תמיכה בלאומנים מהעולם השלישי היא הכרחית בשני תנאים: האחד, מתן אפשרות לשמאל לקיים את פעילותו המהפכנית. האחרת, התנגדות של הלאומנים אלה ל"מדכאים האימפריאליסטיים".

התמיכה באסד היא אפוא תמיכה על-תנאי שתכליתה אחת: הבסת האימפריאליזם, שישראל והציונות הן, לפי השמאל, חלק מהותי ממנו. החבירה ללאומנים כמו אסד, אחמדינג'אד, נסראללה ואחרים, איננה מלמדת על הזדהות עם ערכי האסלאמו-פשיזם או הפאן-ערביזם נוסח הבעת', אלא על ניסיון לגייס את אותם משטרים אסלאמו-פשיסטיים לטובת הבסת "האימפריאליזם והציונות". ההיגיון הוא, שעם תבוסת המערב וישראל, ניתן יהיה להיאבק למען כינון חברה מתקדמת, סוציאליסטית, שתתקיים בעולם נטול מאימפריאליזם ומציונות, ולמעשה – נטול מיהודים כלאום בעל זכות להגדרה עצמית, אלא כקבוצה תרבותית שדינה אחד: היטמעות בין שאר העמים ברוח החזון האסימילטורי של מרקס, לנין וסטלין.

ראוי לחדד את הדברים ולומר, כי ההיגיון העומד ביסוד השמאל המודרני איננו בהכרח מרקסיסטי או לניניסטי, אלא שאוב מן ההיגיון הלניניסטי. הניאו-לניניזם מבקש קודם כל לחסל את האימפריאליזם, להביס את ישראל ולהכות במערב, ומכאן תמיכתו במשטרי דיכוי פשיסטיים. מדובר, למעשה, בסוג של "פשיזם אדום", שיש בו יסוד אנטישמי מובהק המחבר בין שנאת ישראל לבין תיעוב המערב בגרסתו היודיאו-נוצרית. מכאן, שהשמאל רואה בהמשך קיום המשטר הפשיסטי בסוריה תנאי חשוב להמשך המערכה האנטי-אימפריאליסטית. השאלה מה יקרה כשיובס המערב, אם אכן תוקם הדיסטופיה הסוציאליסטית, היא משנית במחשבת השמאל החדש. כאשר מבינים עד הסוף את פשר הברית בין השמאל לבין אסד, אין צורך לראותו כ"צבוע" או ככזה שאחד בפיו ואחד בלבו. אסד, אחמדינג'אד, נסראללה, צ'אבז, הטליבאן ואל-קאעידה הם, אם כן, בעלי-בריתו של השמאל המהפכני מעצם טבעו.

מקארתי – לא מה שחשבתם

בחינות היסטורית של המקרתיזם בארה"ב מלמדת, כי אין כל בסיס להשוואתו עם יוזמות הימין האחרונות, כפי שטוענים ארגוני השמאל

פורסם בשינויים ובקיצורים קלים במוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.1.2012

ב-2 למאי 1957, מת ג'וזף מקארתי והוא בן 49 בלבד. במשך עשור שלם, שירת מקארתי נאמנה את המדינה שבה נולד ושמטעמה שימש סנטור, ויסקונסין. הוא היה עורך דין במקצועו, שירת בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה ושנה לאחר תום המלחמה, נבחר לסנאט האמריקני. למעשה, מעטים יודעים כי עד 1950, היה מקארתי סנטור אלמוני למדי. באותה שנה, עורר סערה באמריקה, כשטען שיש בידיו רשימה של חברי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית ומרגלים למען ברית המועצות, המועסקים במחלקת המדינה. מקארתי מעולם לא הציג את הרשימה הזו, אולם בשנים שלאחר מכך, לא נח ועקב אחר קומוניסטים, אוהדי בריה"מ ומי שנחשדו כמרגלים, בכל גזרה מגזרות הפעילות הציבורית האמריקנית: הממשל של הנשיא טרומן, מחלקת המדינה, צבא ארה"ב ואפילו תחנת הרדיו "קול אמריקה". יחסיו המתוחים עם הצבא, השליכו על יחסיו עם הסנאט: ב-2 בדצמבר 1954, ננקטו נגדו סנקציות שכל תכליתן להשתיקו. מקארתי, שראה כיצד מפעל חייו יורד לטמיון, מצא נחמה בטיפה המרה. הוא מת מצהבת, שכנראה הוחרפה עוד יותר מצריכת האלכוהול המוגברת שלו.

שמו של מקארתי עלה באחרונה לכותרות, לאחר שבשמאל דאגו לסווג את יוזמות החקיקה של הימין כביטוי ל"מקרתיזם", ובפרט את היוזמות לחקירת ארגוני השמאל, להפסקת המימון הממשלתי הזר לעמותות ולארגוני זכויות אדם ואזרח, לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, למינוי השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון ועוד. הניסיון לטעון כי הרוח בישראל היא מקרתיסטית או קרובה איכשהו למקרתיזם האמריקני, מתאפיין כולו בבורות איומה: לא זו בלבד שאין דמיון בין ישראל לבין המקרתיזם, אלא שבהשוואה לשנים שבהן פעל מקארתי המנוח, נראית ישראל כדמוקרטיה ליברלית במיוחד, אולי אפילו קיצונית.

התודעה האמריקנית הייתה רדומה לחלוטין. ג'וזף מקארתי

התודעה האמריקנית הייתה רדומה לחלוטין. ג'וזף מקארתי

אחד המיתוסים הרווחים בציבור, הוא שישנה חפיפה בין תקופת שירותו של מקארתי לבין המקרתיזם. למעשה, המקרתיזם – כלומר, המאמץ להדוף את המעורבות הקומוניסטית בחיים הציבוריים האמריקניים ולדחוק הצידה את אוהדי בריה"מ והקומוניזם – לא החל ב-1950. ראשיתו בתקופה הראשונה של החרדה מפני הקומוניזם (First Red Scare), שהחלה עם תום מלחמת העולם הראשונה והצלחת המהפכה הבולשביקית ברוסיה בשלהי 1917. השביתה הכללית בסיאטל ושביתת שוטרי בוסטון, ולאחר מכן פעולות חבלה של ארגונים אנרכיסטיים, עורר באמריקנים את החשש שלא רחוק היום שבו האדומים יחליפו את פסל החירות בפסלו של קארל מארקס. התובע הכללי דאז, אלכסנדר מיטשל פלמר, ניסה לדכא את הארגונים הרדיקליים בכל כוחו באמצעות חיפושים ומעצרים בלתי-חוקיים, ואף גירש מאות פעילים שנחשדו בקומוניזם ובאנרכיזם. הסיבוב הראשון במאבק בקומוניסטים נכשל במאי 1920, לאחר שפלמר ניבא כי באחד במאי תפרוצנה מהומות בין כוחות המשטרה לבין המוני המהפכנים. העובדה שהאירועים עברו בשקט, גרמה לפלמר להיראות כפרנואיד-משהו, והחשש נוכח האיום הקומוניסטי החל לדעוך. העובדה שרוסיה הסובייטית הצעירה הייתה שקועה במלחמת אזרחים תרמה בעצמה להרגעת הרוחות בוושינגטון.

למעשה, התודעה האמריקנית הייתה רדומה לחלוטין: בשנות ה-30', הצליחו הקומוניסטים בארה"ב להשיג הישגים מרשימים, ובין השנים 1940-41, הגיע מספרי חברי המפלגה לשיא של כל הזמנים – 75 אלף חברים. העובדה שברית המועצות לחמה בנאצים הסבה לקומוניזם יוקרה בינלאומית, ועם תום מלחמת העולם השנייה, התעוררה החברה האמריקנית למציאות חדשה: קומוניסטים גלויים וסמויים היו זרועים בכל רובדי החברה האמריקנית, החל בהוליווד ובתיאטראות וכלה במוסדות שונים של המדינה. כדי להבין את עומק החרדה בחברה האמריקנית, צריך פשוט לדמיין כיצד היו מגיבים בישראל לאפשרות, שאלפי סוכני איראן ואוהדיה היו שתולים ופעילים, מי בגלוי ומי בחשאי, עמוק במרקם החברה הישראלית.

התקופה המוקדמת

כאשר החלו האמריקנים לפעול נגד האירדנטה הקומוניסטית, היו להם סיבות טובות לעשות כן. לאמריקנים היה יותר מאשר רמז לעומק החדירה הסובייטית לארצות הברית: ב-5 בספטמבר 1945, ערק למערב איגור גוזנקו, פקיד צופן בשגרירות הסובייטית בקנדה. היו ברשותו 109 מסמכים, שהצביעו על כוונתו של סטלין לגנוב את סודותיה הגרעיניים של קנדה, ואת הטכניקה הסובייטית של שתילת סוכנים רדומים שמתעוררים בעת פקודה. באותה שנה, ערקה אליזבט בנתלי מן המפלגה הקומוניסטית האמריקנית ומן המודיעין הסובייטי, והפכה למודיעה של שירות הביון האמריקני. היא חשפה שתי רשתות ריגול אמריקניות, וחשפה 80 אמריקנים שהיו מעורבים בפעילויות ריגול כאלה או אחרות עבור הסובייטים.

האמריקנים החלו לחשוש באמת מהקומוניזם הסובייטי, כאשר ב-1949 ניסתה ברית המועצות שימוש בפצצה אטומית, ובאותה שנה סין הפכה לדיקטטורה קומוניסטית בהנהגת מאו טסה טונג. לכך נוספו מלחמת קוריאה והשתלטות בריה"מ על מזרח אירופה. בינואר 1950 החלו חששותיהם להתאמת: בינואר 1950, נחשף כי אלג'ר היס, עורך דינו לשעבר של הנשיא רוזוולט ופקיד בכיר במחלקת המדינה, פעל כסוכן סובייטי. כעבור שלוש שנים, הוצאו להורג בני הזוג אתל ויוליוס רוזנברג באשמת העברת סודות גרעיניים של ארה"ב לידי הסובייטים. במשך שנים רווחה הטענה, שהשניים היו חפים מפשע, אולם ב-2008 הודה מורטון סובל, שהורשע יחד עם הרוזנברגים וריצה 17 שנות מאסר, כי היה סוכן סובייטי ושפעל יחד עם יוליוס רוזנברג להעברת סודות צבאיים ותעשייתיים על אודות הפצצה האטומית לידי הסובייטים.

נחשף כסוכן סובייטי. אלג'ר היס

נחשף כסוכן סובייטי. אלג'ר היס

הפעם הראשונה, שבה נעשה שימוש במושג "מקרתיזם" הייתה בקריקטורה של הקריקטוריסט המפורסם הרברט בלוק ב"וושינגטון פוסט" של ה-29.3.1950. הפיכת התופעה ל"איזם" לא הייתה בלתי-נכונה: בהשראת מקארתי, פעלו ועדות, פאנלים וגופים לבחינת נאמנות, החל מן הרמה הפדראלית, הארצית, וכלה ברמה המקומית. סוכנויות פרטיות ניהלו חקירות לאיתור קומוניסטים בחברות שונות. בקונגרס, קמה ועדה מיוחדת לבחינת פעילויות "לא-אמריקניות", בסנאט קמה תת-ועדה לענייני "ביטחון פנים", ואפילו "תת-ועדה קבועה" מטעם הסנאט שעסקה בחקירות בנושא. בסך הכול, בשנים 1949-1954, חקרו ועדות אלה 109 תיקים בלבד.

התפכחות מאוחרת

מעטים יודעים, כי הפעולה הראשונה נגד הקומוניסטים והחשודים בקומוניזם, הוצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי נשיא ליברלי מטעם המפלגה הדמוקרטית, הנשיא הארי ס. טרומן. בשנת 1947, הרבה לפני שמקארתי נודע בארה"ב, הוציא טרומן צו נשיאותי שביקש להקים תוכנית לסקירת נאמנותם של עובדי מדינה. התוכנית נתנה אישור לפיטורי העובד "אם ישנן סיבות הגיוניות להאמין שהאדם המעורב איננו נאמן לממשלת ארצות הברית". הנשיא הרפובליקני שהחליפו, דווייט אייזנהאואר, חיזק והרחיב את תוכניתו של קודמו, ואף צמצם את האפשרויות הזמינות לעובד שפוטר לערער על פיטוריו.

כעבור שנה, סערו הרוחות כאשר הוחלט כי יוליוס רוברט אופנהיימר – פיזיקאי מאוניברסיטת ברקלי שנחשב לאבי הפצצה האטומית ב"פרויקט מנהטן" המפורסם ואף שימש יועץ לוועדה לאנרגיה אטומית – לא יזכה עוד לסיווג ביטחוני גבוה. התסקיר שעבר אופנהיימר, וארך כ-4 שבועות, היה נפוץ בארה"ב. לפי ההערכות, 1 מכל 5 עובדים בארה"ב נדרשו לעבור תסקיר נאמנות כזה או אחר. במשרד המשפטים האמריקני, הייתה רשימה של ארגונים חתרניים, שנחשפה ב-1948 וכללה בשיאה 154 ארגונים שמתוכם 110 זוהו כקומוניסטיים.

פרופסור אלן שרקר מה'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק, נחשבת לאחת החוקרות המפורסמות של המקרתיזם. שרקר, שההיסטוריון האנטי-קומוניסטי הנודע רונאלד ראדוש תיארה כ"דיקנית של ההיסטוריונים האנטי-אנטי-קומוניסטיים", טענה בספרה "רבים הם הפשעים: מקרתיזם באמריקה" (1998), כי האף-בי-איי היה המרכיב החשוב ביותר "במסע הצלב האנטי-קומוניסטי". לשיטתה, המקרתיזם "גרם יותר נזק לחוקה ממה שגרמה המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב אי-פעם". מנגד, זכתה שרקר לביקורת מן השמאל האנטי-סטליניסטי, שתהה על עיסוקה האובססיבי במוניטין של תומכי סטלין והקומוניזם הפרו-סובייטי בארה"ב.

בשנת 1966, הוציא הנשיא לינדון ג'ונסון צו נשיאותי שהכניס לחוק האמריקני את סעיף חופש המידע, לא מעט בהשראת הפוליטיקאי האמריקני הנודע מהשמאל, ראלף ניידר. בעקבות הצו של ג'ונסון, נחשפו לא מעט מתיקי האף-בי-איי והתברר, כי המקרתיזם לא היה מפעל של אדם אחד: ראש האף-בי-איי האמריקני, אדגר פ' הובר, שהיה המנהל הראשון של סוכנות החקירות האמריקנית, ניצח על המערכה האנטי-קומוניסטית. הובר נחשב למי שהפך את האף-בי-איי לארגון מודרני הלוחם בפשע ומשתמש בטכנולוגיות מודרניות בפעולותיו.

בהנהגת האף-בי-איי

בהשראת הנשיא טרומן, כאשר הובר מנצח על התזמורת האנטי-קומוניסטית, גדל מספר סוכני האף-בי-איי פי שניים בתקופת המקרתיזם. אלפי עובדי ממשלה אמריקניים איבדו את מקום עבודתם. לאור הרצון לשמור על מסתוריות פעילות הסוכנים החשאיים, חלק מהנאשמים כלל לא ידעו במה הם נאשמים. במסעו נגד חדירת הקומוניזם לארה"ב, השתמש האף-בי-איי בכל צעד שעמד לרשותו, כולל פעולות לא-חוקיות, כגון פריצות, ציתותים ופתיחת דברי דואר. הארגון היחיד שהסכים להגן על הנאשמים בקומוניזם היה 'הגילדה הארצית של עורכי הדין', ארגון משפטי בעל גוון שמאלי שתמך ב"ניו דיל" של רוזוולט, נחשד בעצמו בנטיות קומוניסטיות ואף נרדף על-ידי האף-בי-איי.

למעשה, מקארתי נטל חלק מוגבל בלבד בפעילויות אותה תקופה. בנובמבר 1947, למשל, כאשר מקארתי עוד היה אנונימי ושירת רק שנה אחת בלבד בקונגרס, הואשמו 10 סופרים ובמאים ב"ביזוי הקונגרס", לאחר שסירבו להופיע בפני ועדת חקירה אנטי-קומוניסטית שהוקמה. בעקבותיהם, פורסמה "הרשימה השחורה של הוליווד", שכללה עשרות בעלי מקצוע בתעשיית הקולנוע שנחשדו בקומוניזם. רבים מהם לא יכלו למצוא עבודה והודרו מכל פעילות משמעותית בתעשיית הבידור האמריקנית.

בשנת 1956, החליט בית המשפט העליון בארה"ב לנקוט בצעדים שתכליתם הגבלת משרד המשפטים בפעולותיו נגד החשודים בקומוניזם. בתגובה, תכנן האף-בי-איי תוכנית סודית בשם COINTELPRO, ראשי-תיבות של "תוכנית למודיעין נגדי", שמטרתה הייתה לערוך דיסקרדיטציה לארגונים המתנגדים לממשל וליריבים משמאל, באמצעות לוחמה פסיכולוגית, שתילת דו"חות כוזבים, העברת ידיעות שקריות לעיתונות, שיוך מכוון של מתנגדים פוליטיים לאף-בי-איי, ואף מאסרים בלתי-חוקיים, הטרדות ואלימות. בין יעדי האף-בי-איי הייתה התנועה לזכויות האזרח בראשות מרטין לותר קינג, השמאל החדש שהתנגד למלחמת וייטנאם שפרצה בנובמבר 1955, תנועת הסטודנטים הפרו-מאואיסטית 'סטודנטים למען חברה דמוקרטית' (אס-די-אס) ועוד. למעשה, עד היום מואשם האף-בי-איי, כי הוא ממשיך לנקוט בצעדים המזוהים עם תוכנית זו.

בעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שהתקיימה ב-1956, ששיאה היה בחשיפת פשעי סטאלין, ובהשראת אירועים נוספים כמו הפלישה הסובייטית להונגריה באותה שנה, ירד קרנו של הקומוניזם בעולם, ובכלל זה בארה"ב. החל מ-1957, המקרתיזם כתופעה משפטית וציבורית החל להתפוגג. לפי הערכות גסות, אלפים נאסרו בתקופה המקרתיסטית, 10-12 אלף אמריקנים איבדו את מקום עבודתם, 300 תסריטאים, במאים ושחקנים הוצאו מתעשיית הקולנוע, ובכל תחום מחיי החברה האמריקנית ניכרת טביעת האצבע המקרתיסטית. בין השמות הבולטים שנרדפו במהלך התקופה, ניתן לציין את הקומיקאי צ'ארלי צ'אפלין, המחזאי, הסופר והמשורר ברטולד ברכט, הזמר פול רובסון, המחזאי והמסאי ארתור מילר ואחרים. האירוניה ההיסטורית היא, ששני המינויים של אייזנהאואר בבית המשפט העליון – ויליאם ג'וזף ברנאן הבן וארל ווארן – מילאו תפקיד חשוב בסיום עידן המקרתיזם בארצות הברית. אייזנהאואר, שנבחר לכהונה שנייה ב-1957, הפטיר כי מינויו של ווארן "היה טעותי הגדולה ביותר". בחירתו של הנשיא המיתולוגי ג'ון פ. קנדי לתפקיד בבחירות שנערכו בשלהי 1960, סימנו את מות המקרתיזם בחברה האמריקנית ועליית סדר היום הליברלי במדינה.

ההשוואה בין סדר היום השמרני לבין המקרתיזם האמריקני לא רק שמתעלמת מן העובדות ההיסטוריות, אלא גם מתכחשת לכך שרוב מוחלט של יוזמות הימין מבקשות לקבוע אמות מידה שוויוניות לסדר היום הציבורי, המשפטי והחברתי. כאשר ח"כ דב חנין (חד"ש), אומר כי "ברור היום לציבור כולו שמדובר ברדיפה מקרתיסטית", עליו מוטלת החובה להוכיח מה מקרתיסטי בהתנהלות הימין. דבר אחד בטוח: מקארתי וחבריו זיהו נכונה את הסכנה שבאיום הקומוניסטי על ארצות הברית. הם טעו במינון; בעיקרון הם דווקא צדקו.

גילויים מאוחרים

50 שנה אחרי מותו, עדיין ניכרת השפעת המקרתיזם על מדיניות ארה"ב

לבית המשפט העליון בארצות הברית היה תפקיד מכריע בדיכוי המקרתיזם עד כדי העלמתו המוחלטת. בפסק דין מ-1956, פסק בית המשפט העליון לטובת פרופסור שלוחובר מקולג' בברוקלין. אותו פרופסור פוטר מעבודתו לאחר שבאחת מוועדות התשאול שבהן נחקר בעוון נחשפה חברותו במפלגה הקומוניסטית. בעתירה לבית המשפט, טען כי עומד לרשותו הסעיף החמישי בחוקה האמריקנית, הקובע כי "לא יאולץ להעיד במשפט פלילי נגד עצמו, ולא יישללו חייו, חירותו או קניינו בלי הליך משפטי תקין, ולא יילקח קניינו הפרטי לשימוש הציבור בלי פיצוי הוגן". במשפט אחר מ-1957, בוטלו כתבי אישום נגד 14 קומוניסטים בקליפורניה. בכתב האישום שהוגש נגדם נקבע, כי קריאה או התארגנות להפלת הממשלה לפי חוק סמית' מ-1940.

למרות המאבק המוצלח שניהל בית המשפט האמריקני נגד התופעה, הרי שיותר מ-50 שנה לאחר מות המקרתיזם, עדיין חלק ניכר מן ההתנהלות הביטחונית והחוקית של ארה"ב מושפעת ממנו. כך, כל הפקידים ועובדי המדינה בקליפורניה מחויבים בשבועת אמונים למדינה. "החוק הפטריוטי" של הנשיא ג'ורג' וו. בוש הבן מ-2001, ביקש להסיר מגבלות המוטלות על גורמי אכיפת החוק בחקירות ובפעולות שתכליתן סיכול טרור.

הניסיון להציג את המקרתיזם כתופעה חסרת בסיס עובדתי הפך לבעייתי לאחר קריסת ברית המועצות ופתיחת הארכיונים הסובייטיים. כך, נחשף כי המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב פעלה בשירות ברית המועצות, וחלק ניכר מאנשיה היו מרגלים שגויסו על-ידי הסובייטים למען המולדת הסוציאליסטית. בתוכנית ששודרה בבי-בי-סי, בשם "מקארתי: היו אדומים מתחת למיטה", סופר כי הודות לחשיפת פענוחים סודיים ביותר שערכו האמריקנים לתשדורת סובייטית פנימית, וכן בשל חשיפת ארכיונים סודיים אמריקניים וסובייטיים, ניתן היום לאשר כי הריגול למען ברית המועצות – כפי שסבר מקרתי – הגיע לדרגים בכירים במחלקת המדינה האמריקנית ובבית הלבן. בתוכנית נטען, כי חששותיו של מקארתי נוכח הסתננות סובייטית לדרגים הבכירים בממסד האמריקני, עלולה הייתה להשפיע על יחסי החוץ של ארצות, בפרט במזרח הרחוק. לפי התוכנית, אישים כמו יוליוס רוזנברג, אלג'ר היס ורוברט אופנהיימר, אכן עבדו לצד הסובייטים. לשם הפקת התוכנית, נערכו ראיונות עם סוכני סי-איי-אי, אף-בי-איי וק-ג-ב, וגם רואינו אנשים שסומנו כחלק מן הרשימה השחורה בעידן מקארתי.

בספטמבר 2008, בכתבה ב"ניו יורק טיימס" (שתורגמה ופורסמה ב"הארץ" ב-19.9 באותה שנה), נחשף סיפורו של מורטון סובל, שנשפט והורשע בריגול למען בריה"מ יחד עם יוליוס ואתל רוזנברג, וריצה יותר מ-18 שנות מאסר בכלא אלקטרז ובבתי כלא פדרליים אחרים החל מ-1951. לאורך כל השנים המשיך סובל לטעון כי הוא חף מפשע, אולם ב-2008 הודה בפעם הראשונה כי אכן היה מרגל סובייטי, וקשר לפרשת הריגול גם את יוליוס רוזנברג, חברו ללימודים. לפי הכתבה, חיזק סובל את הטענה שמבחינת עבור הרוסים, פרטי הפצצה הגרעינית שהועברו אליהם מיוליוס רוזנברג לא היו בעלי ערך, ונועדו רק לאמת מידע שכבר היה בידיהם. "הוא העביר לרוסים סתם זבל", הפטיר סובל, שבחודש אפריל הקרוב יציין את יום הולדתו ה-95.