לזכר נעדרים: אריה מלכין 1921-2014 / אמנון לורד

היום הפנה את תשומת לבי דוד מרחב, שאחד ממיסדי עין דור, אריה מלכין, נפטר. אז קודם כל תודה לדוד שהוא מפנה לי קצת מקום לצורך אייטם קטן שאפשר לשים לו את הכותרת: אריה מלכין, השלמות ותיקונים. הופתעתי שאריה קיבל עם מותו חשיפה רצינית בתקשורת האינטרנטית. כתבה ב'הארץ' ואפילו מאמר לזכרו מאת חיים שיין בערוץ 7 מכל המקומות. בהארץ מודגש עברו ההירואי בצבא האמריקני ששחרר את מערב אירופה וכן היותו מתנדב על ספינת מעפילים. בערוץ 7 הלכו על אריה איש השומר הצעיר, ששם כידוע לא מתפללים, אין בית כנסת, ובכוונה עובדים בשבת, אך בנו שי חזר בתשובה.

נתחיל בזה שבאתר של קיבוץ עין דור ניתן למצוא קטעים מוסרטים שצולמו במקור ב-16 מ"מ, שם מצולמים אריה ואשתו ורדה כשהיו צעירים בתחילת שנות החמישים. אריה רוכב על סוס וורדה שהגיעה זה עתה מאוסטרליה לבושה כמו קאוגירל בחולצה משובצת אדומה ונדמה לי שאפילו בג'ינס. בטח הג'ינס הראשונים בגליל התחתון. ורדה היתה המטפלת שלנו כשהיינו שישיה בקיבוץ. למי שאינו בקי בחינוך המשותף, הקבוצה מתחילה בשישיה – עד גיל ארבע בערך ואז מתחברים לגן עד שנוצרת הקבוצה בכתה א' ואיתה אתה ממשיך עד הקבר. ורדה היתה לוקחת אותנו הרבה פעמים למיספוא, שם עבד אריה לבדו. כשהיה חוזר עם עגלה רתומה לטרקטור עמוסה לגובה בתלתן ועשב רודוס קצור, אנחנו, ילדים בני 4 או 5 היינו יושבים למעלה. בערבי שבת ורדה היתה מביאה את בעלה שידע לנגן בחלילית כחלק בלתי נפרד מקבלת שבת.

"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.

בהמשך הפך אריה מלכין לאב הקדמון של ענף הכותנה בעין דור וכך בעיקר אני זוכר אותו. הוא היה טיפוס ספורטיבי. אני זוכר אותו גומע בנשימות אחרונות את מירוץ העשרה קילומטר של הקפת התבור בשנות ה-50 וה-60. זה היה המרתון של הימים ההם. הוא היה שחקן פינג פונג ושחמט אדיר. מי שזוכר את האופנה של חולצה ללא שרוולים עם כתפיים חשופות, יש לי חדשות בשבילו. מי שהמציא את האופנה הזאת הוא אריה מלכין. כתפיו השעירות היו סמלו המסחרי. כבר בשנות החמישים ותחילת השישים הוא היה גוזר את השרוולים מחולצת העבודה הבהירה שלו, ומסתובב חופשי בשדות המספוא והכותנה.

לפני שהתברגתי במקום שבו אני נמצא היום, הייתי גם קצת חקלאי בקיבוץ. בגיל 17 או 18 עבדתי במטע. זה היה יום קיץ חם. עבדתי לבד בחלקה הגדולה שנקראה זיתון. היה שם איזה מחסן פחים מיתולוגי וסככה צמודה. לשם היו העובדים מתנקזים לארוחות והפסקות. חזרתי לשם לארוחת בקר במחשבה שאוכל לבדי. ידעתי שמישהו מהכותנה עשוי להגיע. בכל אופן אני פותח את המקרר ורואה שם שתי ביצים. בוא נגיד שאם אתה מתחיל את היום בחמש בבקר, אז בשמונה, אצל שמעלק'ה במטע, אתה מאוד תשמח לחביתה טובה משתי ביצים. וזה מה שאני עושה כשלפתע מתפרץ למחסן הפחים אריה מלכין קשה ללא רחם. ואריה, בן גילו של אבי עליו השלום בערך, מטיח בי שזה לא בסדר. הייתי צריך להסתפק בחביתה של ביצה אחת. היו שתי ביצים ואחת הייתי צריך להשאיר בשבילו. אני לא מגזים, אריה מלכין השאיר בי טראומה מצפונית בעניין החביתה הזאת עד היום. לימים, הוא היה מהאחרונים על רכס שמירת ערכי הקיבוץ. הוא היה אופוזיציה של איש אחד כמעט להפרטה של הקיבוץ והמשיך להיות פעיל במטה הזרם השיתופי.

אני לא זוכר מתי זה היה בדיוק, ב-1989 או 1990. כנראה ב-90', בהקשר לתרגיל המסריח, היה כינוס ענק של החרדים באצטדיון יד אליהו. שם ירק הרב שך הקדמון אש וגופרית על החילונים והקיבוצים: אוכלי שפנים וחזירים, הוא אמר. משהו כזה. התעורר זעם אדיר בשמאל שהיה אז חזק מאוד, עד כדי אפשרות מתוצרת פרס להקים ממשלה חלופית. נאום הרב שך נועד להרתיע גורמים חרדיים מהחבירה לשמאל. רבים זוכרים שבתגובה לנאומו המשתלח של הרב שך, כתב אמנון דנקנר את המאמר התוקפני והארסי ביותר נגדו. רק דבר אחד אני זוכר ממנו, שדנקנר כינה את שך, "זקן תש אשכים".
זה היה בעתון 'חדשות' שהיה לו קהל נאמן בקיבוצים. אריה מלכין גזר את מאמרו של דנקנר ותלה על לוח המודעות בעין דור. למאמר הוא הצמיד פתק עם שלוש מלים כתובות באותיות קידוש לבנה: "אין זה סגנוננו".

ככה אני זוכר את אריה. אשתו ורדה אהבה אותי כל השנים, למרות פרשת החביתה שבטח הוסתרה מפניה. היא לימדה אותי ציור. מעניין שהאמריקנים כמו אריה היו אנשים רציניים אחד אחד. ובכל זאת, הם נחסמו על ידי הקליקה הצברית-פולנית ואחד כמו אריה מעולם לא מילא תפקיד מרכזי בקיבוץ. בין השאר משום שבהיותם סוציאליסטים אמריקנים הם היו אנטי-סטליניסטים, וההדרה המוחלטת שלהם מהזירה העסקנית הפוליטית השפיעה גם על התפקידים שהיו פתוחים בפניהם במסגרת הקיבוץ. כשהגיע הגרעין האמריקני-קנדי שאמא שלי היתה חברה בו, הם היו מבוקשים מאוד על ידי קיבוצי השומר הצעיר. זה היה ב-1946. הם הגיעו בהתחלה למשמר העמק. כולם ידעו שהם הביאו נדוניה שחסכו משך כעשר שנות עבודה בחווה שלהם באמריקה. מדובר על סכום נאה מאוד בדולרים במושגי הימים ההם. עשרות אלפים. קיבוץ ארץ-ישראלי ו', לימים עין דור, זכו בהם. בקנדיות הכוונה. וכך באתי לעולם.

באותה הזדמנות אני רוצה להזכיר עוד שניים מעין דור שלחמו בצבא האמריקני במלחמת העולם השניה. אחד הוא מיכאל פרישברג שנפטר לפני כשנתיים. גם הוא לחם באירופה. השני הוא יאק (יעקב) לם, שלחם באוקינוס השקט בקרבות נוראים באוקינאווה ואיים נוספים. יאק היה מאוד רזה. אמרו עליו שככה ניצל. כשהיה עומד בפרופיל צד, הכדורים לא יכלו לפגוע בו. לימים, הוא כעס מאוד כשנודע לו שנשיא המדינה חיים הרצוג מתכוון לטוס ליפן להלווית הקיסר הירוהיטו. יאק סבר שזה בזיון, ואמר לי: "אם הייתי נוסע לשם זה רק כדי להשתין על הקבר שלו".

גם יאק לם וגם אריה מלכין היו ערים למצבו של עין דור מול כל האוכלוסיה הערבית שבסביבה. בחגיגת שבועות אחת הוזמנו "שכנינו הערבים". הוא הסביר לי, שחייבים כל הזמן לטפח את הקשר הטוב. מסיבה מאוד פרגמטית: "תסתכל, כל הקיבוצים בסביבה אנחנו לא יותר מ-3,000 יהודים. ומסביב אנחנו מוקפים בכפרים של 30 אלף ערבים". מי שיעיין באלבום צילומים של אחד מצלמי הקיבוץ, שלמה עופר, ימצא שם תמונות מחגיגות של כפר ערבי ביום העצמאות בשנות ה-50. כולם שם מנופפים בדגלי הלאום. כחול לבן.

יהי זכרם של אריה והחברים הטובים ברוך.

הלקח של אובאמה * רבע עוף או בורקס * רטרו בקיבוץ

ברק אובאמה לא מבין מאיפה זה בא לו: הוא הנשיא הכי peacenik שהיה לארצות הברית, המנהיג היחיד בעולם המערבי שזחל על גחונו מול המנהיג האיראני חמינאי, הנגטיב המוחלט של ג'ורג' בוש וחביב האליטות השמאלניות. ולמרות הכול, צפון קוריאה זקפה לעבר ברק אובאמה אצבע משולשת.
 
אובאמה יבין על בשרו שאמריקה אולי השתנתה לאחר שנפטרה ממורשתו של ג'ורג' בוש, אולם העולם לא השתנה. הרעיון הבסיסי של השמרנות החדשה בדבר הסכנה הנשקפת מרודנויות לחברות חופשיות עודנו תקף. התובנה הבסיסית לפיה אבד הכלח על המדיניות שכונתה בתקופת המלחמה הקרה "דטאנט", ולו מחמת העובדה שהמחשבה הרודנית החדשה אינה מונעת מאינטרסים אלא בראש ובראשונה מאידיאולוגיות הרסניות, נותרה נכונה. העולם נחלק עדיין לבני אור ולבני חושך, ובני החושך לא יסכימו להאיר עצמם באורם של בני האור גם אם אלה יעמעמו מעט את המנורה.
 
ג'ורג' אורוול אמר פעם "ירדנו עכשיו לשפל כזה עד שראשית חובתם של אנשים נבונים היא לחזור ולהצהיר על המובן מאליו". וחובתם של אנשים נבונים בעת הזאת, בפרט אלה שבאמת רוצים לשנות משהו באמריקה, היא לבור את המוץ מהתבן בכל הקשור למורשתו של בוש ולהכיר בכך שאולי דוקטרינת בוש לא היתה נכונה בהכרח (וארווינג קריסטול, מאבות השמרנות החדשה, טען כבר לפני שלושים שנה שהרעיון הליברלי על הנחלת הדמוקרטיה לכל האומות הוא שגוי), אבל ההערכה היסודית שלו היא אמיתית: עם האסלאמו-פשיזם וגרורותיו הקומוניסטיות אסור להתפשר ובהן יש להיאבק בכל הכוח.

להצהיר את המובן מאליו. אורוול

אובאמה יודע היטב כי איראן צופה בו ובודקת את תגובותיו. הוא נקלע לגוב האריות הדיפלומטי אולם בצר לו, מדיניותו הפייסנית כבר הסבה נזק רב לארה"ב וכלל לא ברור כיצד יוכל הממשל האמריקני להגיב נוכח החומה הסינו-רוסית הבצורה המגבה את ציר הרשע האיראני-צפון קוריאני. ייטיב לעשות אובאמה אילו ירים טלפון לקרופורד שבטקסס על מנת להתייעץ עם מדינאי שנוי במחלוקת אולם בעל בסיס פוליטי וערכי שברבות השנים יצרוב אותו בתודעה כווינסטון צ'רצ'יל המודרני.     
 
רבע עוף או בורקס
 
אחד המערכונים הקלאסיים שחביבים עליי במיוחד הוא זה של יוסי בנאי ורבקל'ה מיכאלי, "רבע עוף או בורקס" (לצפייה במערכון, הקליקו כאן). בנאי ומיכאלי, למי שלא צפה במערכון, מתכוננים להגעתם לחתונה: הוא לא יודע את נפשו מחמת הרכב התקרובת, היא לא חדלה מלתהות האם יכירו בה כאשת מהנדס.
 
לפני כל חתונה משמחת, תמיד יימצא זוג נרגנים שכזה. הם ילכלכו על הכלה, יגחכו על החתן, ילינו על האוכל, יצחקו על השמלה של אם הכלה וילעגו למשפחתו הקרובה של אבי החתן. אותם נרגנים מופיעים גם בחתונתה המשמחת של העיר תל אביב.
 
הם מטנפים את שמו של חולדאי, מציינים כל דבר רע שאפשר לציין על העיר תל אביב, מספרים שהעיר לא באמת בת מאה ואחרי שהתלהבו ממופע הפירוטכניקה האדיר שהפיקה העירייה, יעשו עצמם חמוצי פנים. הם נמצאים עדיין בלימבו שבין רבע העוף לבין הבורקס.
 
החגיגה הגדולה לעיר תל אביב היא החגיגה של מדינת ישראל. העיר החופשית והעברית הראשונה היא הישג של הציונות והעובדה שיש לה אופי ישראלי כל כך, פלורליסטי, כשמוצאים בה מקום הומואים ולסביות, חרדים, דתיים לאומיים, "מהגרים" שהיגרו אליה מחיפה, אשדוד וירושלים, צעירים משינקין ושדרות רוטשילד וותיקי הצפון הישן – העובדה הזאת מעידה שלמרות כל החסרונות, תל אביב היא עדיין ביטוי חשוב להצלחתה של הציונות.
 
תמיד יהיה המיעוט שביום חגה של העיר יקפוץ לסיור זיכרון בחורבות שייח' מוניס או ינצל את ההזדמנות לטינוף שמו של חולדאי, אולם קהילת הדופי והטרוניה הזאת היא עדיין המיעוט הזעיר בעיר תל אביב ובשנת-חגה של העיר, אפילו הם לא יצליחו לקלקל את החגיגה.
 
רטרו קיבוצניקי
 
אלי אשכנזי כותב הבוקר ב"הארץ" על חזרתם של אי-אלו קיבוצים לסדר המשותף מתוך געגוע וערגה למה שהיה פעם. יש משהו יפה בהתרפקות של הקיבוצניקים על העבר. לאחר שנעלמה השיתופיות, הציונות פינתה את מקומה לטובת חמדנות נדל"ניסטית ורעיונות ההגשמה והערבות ההדדית הוזזו  ממקומם לטובת האידיאלים איכות החיים ואידיאת "החיים הטובים", מהחזרה הזו נושב משב רוח רענן.
 
אולם משב הרוח הזה לא יכול להניע קדימה את הספינה השוקעת של התנועה הקיבוצית. הדלק שהניע את הקיבוצניקים (לפני ואפילו במהלך ההתמכרות לסוציאליזם המהפכני וההתפכחות ממנו),  היה הציונות. הבעירה הקיבוצניקית בערה מתוך אמונה עמוקה בדרך ובצדקתה, והיום קשה לאתרה בקרב חלק גדול מאוד מהקיבוצים.

לא מספיקה הנוסטלגיה. קיבוצניקים (צילום אילוסטרציה)

נוסטלגיה היא מרכיב חשוב מאוד בדרך אל התיקון, כמו אפיקורס שנמלא געגועים נוכח הסליחות לקראת יום הכיפורים, אולם לא די בכך. התנועה הקיבוצית חייבת לחשוב מחדש על דרכה ועל התייחסותה הקולקטיבית למעש הציוני. אם תעשה כך, היא תמצא את ההתיישבות ביו"ש כשותפה חשובה לדרך הזו. החלוצים של פעם והחלוצים של היום הם תקווה חשובה להתחדשות ציונית.
 
האתגר של גדעון סער
 
בניגוד למסע הדה-לגיטימציה שעורכים כמה עיתונאים וכלי תקשורת לממשלת נתניהו, במשרדים שיושבים בהם חברי הכנסת המוכשרים של הליכוד, כמו גדעון סער וגלעד ארדן, יש אווירה של אנרגיה ורצון עמוק לפתור בעיות. ההתנהלות הממלכתית של נתניהו (בניגוד לסוס הטרויאני שיושב במשרד החוץ) מעוררת תקווה שאנשים מוכשרים יצליחו לערוך רפורמות גדולות.
 
גדעון סער ייאלץ לטפל לא רק במערכת החינוך הקורסת אלא גם להתחיל במסע הארוך להטמעה מחודשת של תכנים ציוניים, לבחינת תוכניות לימוד באקדמיה, לבדיקת היחס הכרוך בקירבה רעיונית ופוליטית שמצויה בין חברי ועדות מינויים וממליצים על מינויים לבין המועמדים למינוי, ליצירת זיקה בין התרבות הישראלית והיהודית לבין מערכי לימודים ועוד.
 
סער עלול להיתקל בהתנגדות עזה. העובדה שלפני זמן-מה עיטרה אוניברסיטת תל אביב בצלב הקרס האדום הזמנה לכנס פסבדו-אקדמי בחסותה, מבהירה עד כמה כיסי ההתנגדות יהיו חזקים. אם סער יהסס להיכנס לעימותים שיביאו בסופו של יום להכרעות ערכיות וחינוכיות, הוא עלול להיתפש כגרסה חיוורת של יולי תמיר. תמיר רק אכלה את הדג המבאיש וספגה מלקות, הוא – מחמת זיקתו הפוליטי – עוד עלול להיות, בנוסף לכל, גם מגורש מן העיר.