פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.8.2010
בעיית האיזון באקדמיה הישראלית היא מן המפורסמות בה. הדו"ח שהפיק המכון לאסטרטגיה ציונית חשף כי בקורסי יסוד שחובה על התלמיד להירשם להם בלימודי התואר הראשון בחוגים דוגמת סוציולוגיה, ישנה הטייה פוסט-ציונית ברורה ברשימות הקריאה (הסילבוסים). במילים אחרות, מרצים בעלי תקן משעבדים את ההשכלה הגבוהה לטובת דעותיהם הפוליטיות. התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, למשל, דה-לגיטימציה לישראל ואנטי-ציונות הם כבר מזמן חלק אינטגרלי מהלימודים. בבריטניה שולטים אנטי-ציונים במחלקות להיסטוריה של המזרח התיכון, לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. המתרחש בחוגים מסוימים באוניברסיטת תל-אביב או באוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוא בגדר נורמה מקובלת במדינות מסוימות במערב.
המכתב ששלחו באחרונה אנשי תנועת 'אם תרצו' לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, תבע מהנשיאה לנקוט ב"צעדים מעשיים" נוכח פעילותם ההולכת וגוברת של אנשי שמאל קיצוני מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה. הסנקציה שהציעו אנשי התנועה הייתה פנייה לתורמי האוניברסיטה בדרישה שיקפיאו את תרומותיהם עד לשינוי היחס הפוליטי במחלקה. נדמה כי על אף שאנשי 'אם תרצו' תרמו תרומה נכבדת למאמץ להמחשת הקשר שבין השמאל הרדיקלי הישראלי ובין גורמים כמו ועדת גולדסטון ומשמיצי ישראל בעולם, ניכרת כאן אי-הבנה ברורה ביחס למאבק על דמות האקדמיה בארץ.
דרישה לפטר, להשעות או לפעול בצעדים כלשהם נגד חברי סגל בשל דעותיהם הפוליטיות איננה לגיטימית. בדמוקרטיה שמורה לכל אדם החירות להביע את דעתו ולהחזיק בדעה פוליטית. הצורך איננו ב"נקיטת צעדים" כלפי מרצים אלא במאמץ להפריד בין הלימודים ובין הפוליטיקה. יש צורך ניכר, כפי שהמחיש המכון לאסטרטגיה ציונית, לאיזון הסילבוסים. חשוב לבדוק אם לא נעשו מינויים בשל השקפות פוליטיות. ניכרת דחיפות רבה בהטמעת נורמות תקינות של לימוד ומחקר אקדמי. אין שום סיבה שתלמידי שנה א' בסוציולוגיה ייאלצו לעבור את המכבש של פרופ' יהודה שנהב בשבוע הראשון ללימודים. אם יש מרצה העוסק בפעילות למען פגיעה באקדמיה ובמדינה, למשל החרמת ישראל והאוניברסיטה שבה הוא מלמד, יש לפתוח נגדו בהליך משמעתי ואף לפטרו. אולם פעילות נגד מרצים מחמת דעותיהם פוליטיות – בשום פנים ואופן.
אם תרצו. פנייה מקוממת (צילום אילוסטרציה)
במהלך כל השנים, אנשי ימין לא יכלו להתברג באקדמיה הישראלית. עד היום, בדיקת כמות חובשי הכיפה במדעי הרוח והחברה תעלה נתון מבהיל. ייצוגם של אזרחי ישראל הערבים באקדמיה הוא בכי רע. גם ייצוגם של מזרחים איננו עולה בקנה אחד עם ייצוגם באוכלוסייה. המאבק שראוי לנהלו הוא על הטמעת מנגנוני שוויון, פלורליזם וביזור דעות באקדמיה. עם המצב הנוכחי, שבו אליטה זעירה – שייצוגה באוכלוסייה הכללית איננו עולה על 5 אחוזים במקרה הטוב – פועלת להפיכת קורסים ומחלקות מסוימות לכלי שרת בידי מבקרי ישראל, אין להשלים. מותר ורצוי להשמיע ביקורת אולם אי אפשר להעלים גם את מבקרי הביקורת, מושאיה והמשיבים לה. אחרת, ההבדל בין תל-אביב לפיונגיאנג יהיה בקושי סמנטי.
אולם כדי להיאבק בתופעות פסולותו ושליליות מעיקרן, אין כל צורך לתבוע או לרמוז לעריפת ראשים ולנהוג בהיסטריה. האולטימטום לפרופ' רבקה כרמי, שאיננה חשודה חלילה בפוסט-ציונות, הוא מקומם ומעליב. בעיות ופתרונות לא מוסדרים בתוך 30 יום ואין זה מעניינם של אנשי 'אם תרצו' לתת לוח זמנים של כך וכך ימים לנשיאת האוניברסיטה. מי שמנסה לכפות מעשים מסוימים על אקדמאים כמו רבקה כרמי, שיצאה בחריפות נגד קריאתו של פרופ' ניב גורדון מן המחלקה לממשל באוניברסיטה להחרים את ישראל, יורה לעצמו כדור ברגל. המאבק על הפלורליזם, החופש וביטול ההגמוניה הפוסט-ציונית בחלקים מסוימים באקדמיה איננו עובר באיומים ובסנקציות.
טוב יעשו אנשי 'אם תרצו' אם יחזרו בהם מהתנהגותם כלפי כרמי. אתמול פרסם את העניין עיתון "הארץ" בכותרתו הראשית. פרסומים כאלה גורמים להסחת הדעת מן העיקר ולהאשמות במקארתיזם. צריך להניח לאנשי אקדמיה ציונים שאין בהם כל דופי כמו כרמי או פרופ' יוסי בן-ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, לפעול בדרכם לשינוי המצב. יש לייעץ להם, להידבר עמם, לכתוב מאמרים וכן הלאה. אולם מי שהופך אותם לאויבי העם, משיג את התוצאה ההפוכה ופוגע בעצמו – ובמאבקו.
