המהפכה האוקראינית ואנחנו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.2.2014

התמוטטות המשטר הסטליניסטי באוקראינה מערערת באופן משמעותי את הציר הסינו־סובייטי בראשות פוטין. המהפכה בקייב – שאינה חפה מבעיות כמו פעילות גורמים אנטישמיים או בחישת יד מערבית של ארה"ב והאיחוד האירופי – מהווה מכה חזקה לקרמלין השואף להקים מחדש את ברית המועצות. אם נוסיף לכך את העובדה, שהמשטר בוונצואלה מצוי בתהליך התפוררות לאחר מות הוגו צ'אבז, ואת הכלכלה האירנית המקרטעת נוכח הסנקציות הקשות המושתות על טהרן, נראה שמנהיג רוסיה בבעיה קשה: בנות־הברית היציבות של הקרמלין הן סין וצפון קוריאה, אבל בייג'ינג אינה מחויבת למוסקבה ופיונגיאנג נשלטת על־ידי עריץ מטורף.

הכיכר בקייב עם תמונתה של טימושנקו.

לקריסתו של הניאו־סטליניזם האוקראיני ישנן משמעויות מרחיקות לכת. הראשונה היא, שארצות־הברית חייבת להיערך לקראת מאמץ רוסי עליון לחזק את מעמדה ולכרות בריתות עם אויביו המובהקים של המערב. פוטין קיבל הכרעה נבונה כשנמנע משליחת טנקים לקייב. אולם בסופו של יום, המשטר הרוסי יבקש לפצות על אובדן השליטה באוקראינה. הנשיא הרוסי עדיין מבקש לקדם את רעיון הקמתה מחדש של 'ברית ורשה' ומנסה להשתלט מחדש על חלקים שנפרדו מרוסיה במהלך התפרקות ברית־המועצות, לרבות ארצות מזרח אירופה. הוא גם לא יוותר כל כך מהר על השליטה בקייב, אשר אותה מבקשת מנהיגת האופוזיציה ששוחררה מכלאה, יוליה טימושנקו, לחבר למערב.

אך מעבר להיבט הגלובלי, ישנו עניין נוסף הדורש עיון: עד כה, פעלו הרוסים כדי לסייע בשמירה על מעמדה של איראן כמדינת־סף גרעינית ולמנוע ממנה להתחמש בנשק להשמדה המונית. זה עלול להשתנות. את המיליארדים הרבים שתכנן פוטין לתת לאוקראינה כדי למנוע את נפילת ינוקוביץ', הוא יכול לתת לטהרן כדי לשקמה כלכלית. ומלבד הנושא האיראני, קיים גם העניין הפלשתיני: רוסיה עלולה להיות זו שתעמוד לצד הפלשתינים במאבקם נגד ישראל במידה ולא תושג הסכמה על העקרונות העתידים להוביל לשלב הבא במו"מ בין ישראל והרשות. אם הקרמלין יחדש את המדיניות הפרו־ערבית הסובייטית הוותיקה שלו, צפויה מעורבות רוסית חזקה באזור. זה ודאי לא יפעל לטובת ישראל.

כדאי גם לשים לב למתרחש בזירה המקומית שלנו: השמאל הישראלי שתק נוכח המתרחש באוקראינה. יש פה אינטרס חזק בביצורו של השלטון הסובייטי הקיים כמשקל־נגד להשפעה הישראלית בוושינגטון ובעולם. פוטין רע לישראל ואת זה יודעים בשמאל. מנגד, גם הימין החריש מול המהפכה האוקראינית. ברשתות החברתיות, הופצו שמועות וקטעי־אינפורמציה על אלמנטים אנטישמיים הפועלים במהפכה. בפועל, הרעיון של ברית עם רוסיה מול ארה"ב, שאותו דחף במלוא המרץ ליברמן, קורס. ישראל תיאלץ להמשיך להתנהל בכפוף לברית ההיסטורית שלה עם ארצות־הברית, על כל המשתמע מכך. ליברמן, אגב, לא היה זקוק למהפכה האוקראינית כדי להבין את חולשת הקרמלין. הוא מפלרטט זה זמן־מה עם האמריקנים.

בסופו של יום, שלושת הגושים – ארצות־הברית, האיחוד האירופי והציר הסינו־סובייטי – יצטרכו להתמודד עם העובדה, כי הימים שבהם האימפריאליזם האמריקני או הסובייטי היו יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, היו ואינם. זה ידרוש מכל הצדדים הרבה עבודה קשה ודיפלומטיה מסובכת. הבחישה הבינלאומית בסכסוך הציוני־פלשתיני, שביסודה הרעיון של החרמת ישראל אם לא תסכים לדרישות הערבים, דורשת גם מישראל לנקוט במדיניות זהירה.

אובמה והדמוקרטים – סכנה לשלום ארצות הברית והמערב

בשנה שעברה, עת ניצח ברק אובמה בבחירות לנשיאות, הספידו את הניאו־שמרנים. המוסכמה הייתה, כי תם עידן: זמנם של הרפובליקנים עבר. קואליציות המיעוטים באמריקה השתלטו על הפוליטיקה. הקו הבדלני של האמריקנים, המבקש להתרכז בנושאי פנים ולא בנושאי חוץ – המנוגד לחלוטין להיגיון השמרני הטוען, כי עולם פחות דמוקרטי הוא עולם רע יותר לארצות־הברית – הפך לדומיננטי במחשבה של רוב הציבור באמריקה, שאינו רוצה למשל בתקיפה בסוריה. אלא שככל ונוקף הזמן מתברר, כי גם אם לרפובליקנים אין הנהגה, וגם אם השמרנות החדשה מצויה במשבר עמוק, הרי שהרדיקליות החדשה – שליברליזם, קומוניזם וסטליניזם משמשים בה בערבוביה – היא סכנה של ממש לארצות־הברית.

למן מלחמת העולם השנייה, הייתה אמריקה לא רק נושאת דגל החירות ומנהיגת העולם החופשי, אלא גם הקוטב שעליו יכלו להישען מתנגדי הפשיזם בצורותיו השונות, למן הפשיזם האדום והחום (הקומוניזם והנאציזם) וכלה בפשיזם החדש, האסלאמו־פשיזם. התמיכה הבלתי־מתפשרת של האמריקנים בישראל – גם בימים פחות טובים כגון אלה של קרטר או בוש האב – הייתה מוחלטת מכיוון שבבית הלבן הבינו, כי מדינת היהודים היא המבצר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון. גוש המדינות שנאסף סביב ארצות־הברית והכיר במנהיגותה – למן מדינות אירופה וכלה במדינות ערביות כגון מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואחרות – עשו זאת כיוון שהבינו, כי ניתן לסמוך על כוחה של אמריקה ואולי כי עדיף לעשות זאת בשל היותה המעצמה היחידה הניצבת מול הסטליניזם עד ראשית שנות התשעים, והמעצמה הראשית למן קריסת הגוש המזרחי. התמיכה בארצות־הברית נבעה משילוב של אידיאולוגיות ואינטרסים – כלכליים, צבאיים, תרבותיים וחברתיים.

מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה

התנהלותו של אובמה נוכח האיום הגרעיני האירני, שכבר היום מובנת ככישלון מוחלט, משתלבת בהתנהלותו מול מלחמת האזרחים בסוריה, שהתגלגלה ממהפכה דמוקרטית נגד משטר רודני המדכא את בני־עמו למלחמת אזרחים בין שתי מהפכות־נגד – פשיסטית־אסדית מכאן ואסלאמיסטית־סלפיסטית מכאן. משטרו של אובמה, המוקף ברדיקלים מהאגף העמוק של המפלגה הדמוקרטית, פוגע פגיעה היסטורית בארצות־הברית. היא חלשה יותר, משפיעה פחות, כוח ההרתעה שלה נחלש, עצמתה הבינלאומית פחתה לאין שיעור ואויביה – שחלקם הם אויבי הציביליזציה המערבית ובתוכה ישראל – צופים בה ומחככים ידיהם בהנאה. המחיר שארצות־הברית עלולה לשלם על מעללי אובמה יהיה גבוה לאין שיעור מזה ששילמה נוכח המלחמה בעיראק, שהייתה מוצדקת ועתה מותקפת לשווא כאילו סיבתה הוכחה כמופרכת (בשמאל ממשיכים לטפטף את הטענה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק כהוכחה לכך שלא הייתה סיבה לצאת למלחמה ומתעלמים מסירובו המתמשך של סדאם חוסיין לאפשר לפקחים לעשות את עבודתם תוך טשטוש כל ראיה אפשרית).

הסכנה הגלומה במדיניות אובמה משליכה באופן טבעי על מאבקה של ישראל מול האסלאמו־פשיזם – ציר הרשע איראן־חיזבאללה־חמאס ואל־קאעידה – ונותנת רוח גבית לכוחות ריאקציונריים אנטי־מערביים הנסמכים על תמיכת הציר הסינו־סובייטי הוותיק בראשות ולדימיר פוטין. במצב כזה, גם ערביי ארץ־ישראל – ובתוכם ערביי יהודה ושומרון – עלולים להתחיל באינתיפאדה תוך הסתמכות על חולשת המערב, תמיכת ציר הרשע וגיבוי סינו־רוסי. מדיניות זו של הנשיא האמריקני הופכת את שיחות השלום שמנהלים ציפי לבני ועו"ד יצחק מולכו עם אנשי אבו־מאזן לבדיחה. הערבויות האמריקניות שניתנו לצדדים ושעתידות להינתן בעתיד אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו. אולם להשלכות של מדיניות הבית הלבן עלולות להיות השפעות בלתי־צפויות וקשות לא פחות, כגון מעשי תוקפנות מצד סין ומלחמה של צפון קוריאה הסטליניסטית נגד הדרום הדמוקרטי.

לרפובליקנים אין אמנם הנהגה מסודרת אך דמויות בעלות השפעה כמו ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, יכולות ליצור הנהגה קולקטיבית אשר תציע פרוגרמה חלופית, שמרנית, המגנה על האינטרס האמריקני וחותרת לחזור לתפקיד שנטלה על עצמה ארצות־הברית עת הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. בישראל, ראוי להיזהר מאוד בכניעה ללחצי הבית הלבן ובוויתורים טריטוריאליים ואחרים תחת כזב השלום. ישראל, כמו מדינות אחרות, לא יכולה לסמוך אלא על עצמה. כרגע, אין לה גב בממשל האמריקני. עד שיסיים אובמה את כהונתו, ראוי שראש הממשלה נתניהו וכל שותפיו לקואליציה יתלכדו מאחורי מדיניות מוסכמת בכל הנוגע לענייני החוץ של ישראל ובפרט בכל הקשור לנושא הפלשתיני, ולא יתפתו להיכנע ללחצים מיני לחצים שונים. הדמוקרטים באמריקה מסכנים את אומתם שלהם. מדיניותם עלולה לסכן את האומה הישראלית.

בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.

השקר הסובייטי הגדול – המיתוס של תשעה במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.5.2011

מדי שנה מצוין בישראל וברוסיה התשעה במאי, שהפך למעין יום חג עבור יוצאי בריה"מ לשעבר. אחד השקרים הגדולים הקשורים בהיסטוריוגרפיה של ברית המועצות ויחסיה עם העם היהודי ומדינת ישראל, הוא הכזב שלפיו הצילו הסובייטים את היהודים מהשמדה והצבא האדום המשחרר גאל את היהודים מאימת הנאצים. מעטים מזכירים היום את הברית שכרת סטלין עם היטלר ושלמעשה איפשרה להיטלר לעשות ביהודים כרצונו ללא שום חשש מהסובייטים, אולם מעטים מהם יודעים את הכרונולוגיה של הרומן בין סטלין לבין היטלר והאופן שבו התפתחו הדברים.

בספרו המצוין "'יחסים מיוחדים': ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל, 1939-1959", שיצא לאור ב-2007 בהוצאת מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מצליח ההיסטוריון פרופסור בנימין פינקוס להמחיש כיצד היו הדברים לאשורם. תחילה מפריך פינקוס את השקר הסובייטי שבו השתמשו הקומוניסטים ומאז ומעולם, ושלפיו המטרה של הסובייטים בהסכם בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ, הייתה לדחות ככל הניתן מתקפה אפשרית של הנאצים נגד הסובייטים. פינקוס מצטט את ההיסטוריון הרוסי מיכאיל נארינסקי שאמר כי "לא נמצאה תעודה כלשהי שגרמניה התכוננה להיכנס למלחמה נגד ברית המועצות בסתיו 1939" (עמ' 73). מולוטוב, שהחליף בתפקיד את שר החוץ 'היהודי' מקסים ליטבינוב, סיפר בראיון עיתונאי כי "בשנת 1939, כשסילקו את ליטבינוב ואני קיבלתי את התפקיד, סטלין אמר לי: תסלק ממשרד החוץ את היהודים. תודה לאל שאמר זאת! שהרי הבעיה הייתה שהיהודים היו רוב בולט בהנהגה ובקרב השגרירים" (שם: 73-74).

בצילום: הדגל הסובייטי מונף על הרייכסטאג ההרוס

הסכמים סודיים

פינקוס חושף בספרו כי מלבד ההסכם הידוע שנחתם בין מולוטוב ובין ריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939, נחתמו עוד הסכמים סודיים בתאריכים 28.9, 16.11 בשנת 1939, וכן 5 בספטמבר 1940. הברית בין היטלר לבין סטלין היא זו שאיפשרה לנאצים להתקיף את פולין ב-1 בספטמבר 1939 ולכלות את יהדותה. בריה"מ סיפחה את מזרח פולין וכן את שטחי רומניה, ליטא, לטביה ואסטוניה, ובהם כשני מיליון יהודים. במכתב לנחום גולדמן שכתב ד"ר משה סנה, לימים הרמ"א של 'ההגנה' ואחר כך מבכירי מפ"ם ומנהיג מק"י, כתב כי "היטלר רודף את היהודים, סטלין רודף את היהדות, שניהם יחד מהווים סכנה לקיום עמנו" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 76). עם השתלטות הסובייטים על פולין, החל מסע רדיפות נגד היהודים בכלל, והתנועה הציונית בפרט. בין המנהיגים הציונים שנאסרו היו מנחם בגין ומרדכי נורוק (איש 'המזרחי', ולימים שר הדואר וח"כ מטעם המפד"ל). הסובייטים הודיעו כי פעילות "הארגונים היהודיים הריאקציונריים, שהפיצו את השוביניזם היהודי" תופסק. על אותם ארגונים נמנו 'הציונים הכלליים הפרוגרסיביים', ויצ"ו, 'השומר הצעיר', 'המזרחי', בית"ר וההסתדרות הציונית. לפי ההערכות, הסובייטים אסרו והגלו בין פברואר 1940 ליוני 1941 כ-200 אלף יהודים.

התזה השנייה שמפריך פינקוס התבססה על תשובה של סטלין לעורך 'פרבדה' מנובמבר 1939. לפי סטלין, "ברית המועצות לא רק דחתה את הצעותיו של היטלר להרחיב את שטחה לדרום ביציאה למפרץ הפרסי ולאוקיינוס ההודי, אלא גם הראתה התנגדות נחרצת לתכניות התוקפניות של מדינות 'הציר' ששאפו לכבוש את המזרח הקרוב והתיכון ואזורים אחרים של העולם" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 83). לפי פינקוס, ברית המועצות תמכה, בניגוד לאידיאולוגיה שלה ולמדיניות המוצהרת של הקומינטרן, בחוגים ערביים שהיו בעלי-ברית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כך, ההיסטוריון שמואל דותן חשף כי משלחת פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, ביקרה אצל המופתי הפרו-נאצי, חאג' אמין אל-חוסייני. הסובייטים תמכו לא רק בחוסייני אלא גם במנהיג המרד נגד בריטניה בעיראק, רשיד אלי אל-כילאני, שביצע את "הפרהוד", הפוגרום, ביהודי עיראק, היה פרו-נאצי מובהק. אל-כילאני הפסיד במלחמה נגד הבריטים, גלה לברלין, הקים שם ממשלה עיראקית גולה בתמיכת הנאצים והקים את 'הלגיון הערבי החופשי', יחידה ערבית שפעלה במסגרת הורמאכט, הצבא הגרמני.

במצוות סטלין, המפלגות הקומוניסטיות – ובכלל זה הפק"פ בארץ ישראל – ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד בריטניה וצרפת שלחמו בנאצים, והורה להגדירן כ"תוקפניות". בארץ ישראל, ניהלה פק"פ מלחמת חורמה נגד גיוס יהודים לצבא הבריטי.

הברית לא נתקבלה בשלילה מוחלטת

בארץ ישראל, הברית בין סטלין לבין היטלר לא נתקבלה בשלילה מוחלטת, אפילו לא מצד דוד בן-גוריון, שרשם ב-22 בספטמבר 1939 ביומנו, כי "כבר בזמן קצר זה היו כמה הפתעות, והגדולות שביניהן: עמדת רוסיה. תהא דעתנו מה שהיא על הברית הבלתי קדושה בין היטלר ובין סטלין, היות רוסיה לגורם עולמי מחדש מחייבת גם את המדיניות שלנו. אמנם אין יסוד להניח, שרוסיה הסובייטית תשנה את יחסה אלינו, אולם עלינו לבקש הזדמנות לבוא בדברים עם רוסיה, על ידי אנשינו, או איש נאמן גם עלינו וגם עליהם, אם אפשר למצוא איש כזה". ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא כתבה בספר שערך בשעתו הפרופסור שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, כי נוכח הערצתו ללנין, "אפשר להגדיר את בן-גוריון כבולשביק, שאיננו קומוניסט". רק ב-25 בדצמבר 1939 נאם בן-גוריון נאום ביקורתי ותקיף בהסתדרות, המבקר קשות את בריה"מ. אולם אנשי סיעה ב' במפא"י, שכללה את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד', הגיבה תגובה שונה מזו של בן-גוריון.

כך, יצחק טבנקין, מהבולטים שבמנהיגי תנועת העבודה דאז ולימים איש ארץ ישראל השלמה, אמר ב-1944 כי הוא לא היה "שותף להסתה נגד רוסיה בתקופת ריבנטרופ". יעקב חזן, לעומתו, תקף את ההסכם וראה בו "פשע הן לגבי עתידה של רוסיה עצמה בתור מדינה סוציאליסטית, והן לגבי מלחמתו של מעמד הפועלים כולו". אלא שהביקורת הזו, שהוטחה בסובייטים בראשי הפרקים שהכין חזן לדיון בוועד הפועל של 'הקיבוץ הארצי' שהתכנס בנובמבר 1939, עומעמה כעבור ארבע שנים, כאשר ב-1943 גילה חזן הבנה למדיניות הסובייטית ההיא. גם מאיר יערי, שותפו של חזן להנהגת 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', נחרד נוכח הביקורת על סטלין וראה בהפלת סטלין סכנה ל"מלחמת אזרחים איומה ברוסיה". יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי 'השומר הצעיר', הצדיק את הברית בין סטלין לבין היטלר וראה בה כורח המציאות. המפלגה הקומוניסטית ערכה רוויזיה מקיפה בעמדתה נגד הנאצים, ועם כריתת הברית הכריזה כי "כל פטריוט נאמן תומך בניטרליות, כי ההגנה על המולדת היא תעמולה אימפריאליסטית, ויש לראות בהיטלר את בן-בריתה של ברית המועצות במערכה נגד האימפריאליזם המערבי". כאשר התקרב צבאו של רומל לארץ ישראל, הגבירו הקומוניסטים את התעמולה נגד גיוס היישוב למלחמה בנאצים, וקבעה י "נכון הדבר, כי גייסות היטלר ומוסוליני עומדים בשערי הארץ, אבל נכון גם כי גייסות צ'רצ'יל עומדים בתוך הארץ, קודם כל יש להילחם באויב הנמצא בתוך הארץ" (כל הפרטים לקוחים מספרו של פינקוס, עמ' 88-92).

מסע הטיהור נמשך

במשך כל מלחמת העולם השנייה, מציין פינקוס בספרו, הזכיר סטלין בפומבי את המדיניות האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית רק פעם אחת, ובתחילת המלחמה. סטלין המשיך ביתר שאת במסעו לטיהור היהודים מהמפלגה כבר באוגוסט 1942. הוא רצה שמנגנון המדינה וחיי התרבות והאמנות יהיו נקיים מיהודים, קומוניזם שיהיה "יודן ריין", נקי מיהודים. הסובייטים עשו מאמץ ניכר להצניע את פשעי הנאצים נגד היהודים. כך, פינקוס מציין כי "בפרסומים הרשמיים שכוונו בעיקר כלפי חוץ… הוזכרה השמדת היהודים רק פעמים מספר ובמובלע מאוד בין עמודים רבים של ידיעות, שעסקו כולן במדיניות גרמניה נגד הרוסים, האוקראינים, הביילורוסים, הלטים, המולדבים, האסטונים והלאומים האחרים" (עמ' 99). הטרמינולוגיה הסובייטית התייחסה רק לכך שהושמדו "אזרחים סובייטים שלווים" על-ידי הנאצים, בלי לציין שאלה היו יהודים במוצאם. הסופר איליה ארנבורג נשא נאום בכנס נציגי העם היהודי (שאחר כך התפתח לוועד היהודי האנטי-פשיסטי) אשר נערך במוסקבה ב-24 באוגוסט 1941, ובו הכריז בכאב נוכח הברית הסובייטית עם הנאצים והשתקת האנטישמיות הנאצית: "גדלתי בעיר רוסית, שפת אמי היא רוסית, אני סופר רוסי, עתה אני מגן ככל הרוסים על מולדתי, אבל הנאצים הזכירו לי דבר נוסף, שם אמי היה חנה. הנני יהודי. אומר אני זאת בגאווה" (עמ' 101).

ההתנגדות היחידה למהלכיו של סטלין הגיעה מכיוונו של יריבו הגדול, ליאון טרוצקי. בחיבורו "ברית המועצות במלחמה", שנכתב ב-1939 (שנה בלבד לפני שנרצח), כתב טרוצקי בתקווה כי "אם מלחמה זו תעורר, כפי שאנו משוכנעים, מהפכה פרולטרית, היא חייבת להוביל בהכרח להפלת הביורוקרטיה בברית-המועצות ולשיקום הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי הגבוה הרבה יותר מזה שב-1918… לכל אדם ואדם יתברר שבתהליך התפתחותה של המהפכה העולמית הביורוקרטיה הסובייטית היתה רק נסיגה זמנית". אולם טרוצקי טעה. חלפו יותר מ-45 שנה עד שנפל הסטליניזם בברית המועצות. לשיטתו, אם לא תתרחש מהפכה בבריה"מ, יוכתר הסוציאליזם כ"אוטופיה". כיום, שנים רבות אחרי הברית בין הפשיזם האדום של סטלין לבין הפשיזם החום של היטלר, יש מי שממשיך לצבוע את האוטופיה הזו בצבעים ורודים-אדומים ומקבע את המיתוס על שחרור היהודים על-ידי הצבא האדום הגיבור. אלמלא אותה ברית סטליניסטית-נאצית, סביר להניח כי מספר היהודים שנטבחו במהלך השואה היה מצטמצם בשיעור ניכר, ואת אות הקין הזה על מצחה של ברית המועצות לא יוכלו למחות גם אלה שמציינים בגאווה את התשעה במאי.