ביבי מחכה לפואד

נתניהו ואבו־מאזן היו מוכנים להאריך את חג הפסח בעוד כמה שבועות טובים. שניהם ציפו לו ומצטערים שהוא נגמר. כל כך מצטערים שעבאס הודיע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפרסם תנחומים על רצח היהודים בידי הנאצים. זה המקסימום שהוא מוכן לתת: להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שינחם את העם היהודי על השואה. לא יגנה, חלילה. ינחם. השמאל הישראלי מרגיש נחמה אמתית נוכח הודעות כאלה. בכל זאת, המנהיג הערבי הבולט בשנות ה־40', חאג' אמין אל־חוסייני, דרבן את הנאצים להאיץ את מלאכת ההשמדה באושוויץ. עבאס עושה מיני־היסטוריה.

עם תום החג, החלו כבר נתניהו ועבאס להוציא הודעות לוחמניות. שוב מאיים יו"ר הרשות בפירוקה. שוב מנופף נתניהו באצבעו, מתייחס לרצון הפלשתיני בהקמת ממשלת אחדות עם חמאס, אומר לחוגגי המימונה באור עקיבא, "כשהם ירצו בשלום, שיודיעו לנו". שני המנהיגים היו רוצים לחזור אחורה לימי הקיפאון הנוח במו"מ. התהליך הזה מעיק עליהם וג'ון קרי מסתובב להם בין הרגליים. אם זה היה תלוי בשניהם, הם היו מעיפים את האמריקנים ומחליטים כמה החלטות פרודוקטיביות שהיו עוזרות לבסס פה הסדר ביניים ארוך טווח. אובמה וקרי, אחוזי משיחיות, דוחקים את שניהם לפינה.

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

אפרופו אמריקה, העיתונאי אמנון לורד (גילוי נאות: חבר אישי) הרהר בטורו ב"מקור ראשון" אם הברית ההיסטורית שכרת בן־גוריון עם האמריקנים לא הייתה טעות. אם לא היה כדאי לשמור על ניטרליות. יכול להיות שניטרליות כזו הייתה חוסכת גם את מלחמת ששת הימים וגם את מלחמת יום הכיפורים. ישראל שילמה הרבה עבור תפקיד המבצר האמריקני במזרח התיכון. יותר מדי. התלות הישראלית בארצות־הברית השתלמה לישראל לאורך שנים אך עולה לה ביוקר. אובמה, שלא יכול להציב קו אדום לפוטין בדרך להקמתה מחדש של ברית־המועצות, רוצה לפתור בכמה חודשים סכסוך בן למעלה ממאה שנה. אפשר שישראל ניטרלית יותר ופרו־אמריקנית פחות הייתה חוסכת לעצמה מלחמות אלמלא הלהיטות המפא"יניקית לתמוך באמריקה. משה סנה המנוח הזהיר כל השנים מהאוריינטציה הזו. יכול להיות שצריך לבקש סליחה מסנה. אפילו ממאיר וילנר.

ביבי מחכה לפואד

בסביבת ראש הממשלה עסוקים כבר חודשים ארוכים בניסיון להקים קואליציה חלופית. איזו אופציה לא בחנו. בשום מצב, בשום סיטואציה, אין לנתניהו קואליציה אחרת. החרדים לא ייכנסו פנימה בלי ביטול חוק הגיוס. הבית היהודי לא יישאר בממשלה אם החוק יבוטל. לבני ולפיד יפרשו אם המו"מ ייתקע. הבית היהודי, רוב הליכוד וליברמן לא ייתנו גב לרה"מ אם תהיה התקדמות משמעותית מדי במו"מ.

בימין כבר נערכים לדיל שסגר ביבי עם איווט: שחרור מחבלים תמורת פולארד. אתה תצביע בממשלה נגד, תן לשרים שלך להצביע בעד. עדי מינץ ובכירים נוספים במועצת יש"ע כבר מכינים את הקרקע לקמפיין נגד ליברמן. אם שר החוץ ייראה שהוא לא יוצא טוב מהדיל הזה, העסקה תקרוס. בלי ליברמן ושריו, אין לעסקה רוב בממשלה. בלי עסקה, המו"מ יתפוצץ סופית. בלי מו"מ, ארה"ב וישראל בדרך להתנגשות. התנגשות ישראלית־אמריקנית עלולה לפוצץ לנתניהו את הקואליציה. בלי קואליציה, יש בחירות.

נתניהו כבר הפנים שבחודשים הקרובים, לפני החגים או אחריהם, לפני ראש השנה או אחריו, יש סיכוי לא רע שממשלתו תיפול. הוא עושה נפשות למועמדו לנשיאות, פואד בן־אליעזר. משפחת נתניהו לא רוצה את רובי ריבלין כנשיא. בליכוד יודעים את זה – ומשתגעים. אריק זיו, פעיל מרכזי בליכוד, עושה קמפיין מתמשך נגד פואד. הליכודניקים פועלים אצל כולם – החרדים, הערבים, השמאל – כדי שריבלין ייבחר לנשיאות. יו"ר הליכוד מודע לקמפיין הזה אבל תומך בפואד בכל זאת. הוא חרד מהאפשרות שבמקרה שיהיה שוויון בין הגושים או תוצאה שתאפשר הכתרת ראש ממשלה אחר תחתיו, יבחר הנשיא ריבלין במועמד שיהיה יותר לטעמו.

בלשכה חושבים איך לאלץ את יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, להיכנס פנימה, במצב של התקדמות בתהליך המדיני. אלא שהרצוג יודע היטב איך קואליציות מתפרקות. הוא ראה את זה מקרוב אצל הבוס לשעבר, אהוד ברק. הוא יודע שגם אם מפלגת העבודה ומרצ ייכנסו לקואליציה, לנתניהו אין 61 אצבעות בכנסת. מי יכול להבטיח לבוז'י קדנציה משמעותית בתפקיד רציני ולא בחירות תוך כמה חודשים? בעצם, לביבי יכולה להיות קואליציה אם חד"ש תיכנס לממשלה. בקרוב מתכנסת הוועידה שלא מן המניין של המפלגה הקומוניסטית. אולי כדאי לרה"מ לבדוק אם מוחמד ברכה מעוניין לשמש אצלו שר לענייני ערבים.

אמנון דנקנר חוטף לינץ'

ב"הארץ" פורסם בגיליון החג טור שמציג באור רע במיוחד את העיתונאי והסופר המנוח, אמנון דנקנר. כתב על כך דוד אדלר. מי זה דוד אדלר? דוקטור לרפואה, למד עם דנקנר בבית הספר "המעלה", שימש בכיר במרכז הרפואי 'הדסה' ובשנים האחרונות עוסק בכתיבת שירה. הוא מציג את דנקנר כמי שאינו יודע ויכול להבחין בין מציאות ובין בדיה. דנקנר נשבע לו פעם שהם נפגשו באיזו סיטואציה בבית החולים. אדלר טוען שדנקנר כל כך האמין בזה והכחשותיו שלו לא עזרו לו, על אף שלא היה ולא נברא.

הלינץ' פוסט־מורטם של דנקנר איננו מעורר רחמים באיש. הרי זה מה שעולל לדן בן־אמוץ האומלל. מה שמשך אותי בכתבה אלה הדברים שכתב המחזאי שמואל הספרי על ספרו של עורך "מעריב" בדימוס, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". דנקנר אהב ליקוקי־תחת מהסוג הזה, ידע את טיב המלקקים ובז להם. הוא ידע שאינו סופר ברמה של יעקב שבתאי או פנחס שדה, אבל אהב את החנופה. עדת החנפנים הזו, שהתפזרה אחרי מותו, מוצאת לה מדי פעם מושא אחר לליקוק הישבן. מאנשים כאלה צריך לשמור מרחק, ודאי כשהם מוציאים מניפסטים לאומניים ומכנים עצמם "שמאל לאומי", נציונל־בולשביזם.

הצחוק של אלוהים

חודש אחרי שמת ויקטור שם־טוב המנוח, שר הבריאות לשעבר מטעם מפ"ם שבמודעת האבל מטעם משפחתו הוכתר כ"מנהיג מפ"ם" (לא היה ולא נברא), מת אחיו, ליאון זהבי. שם־טוב מת בגיל 99 ב־8 במרס. זהבי מת בגיל 91 ב־8 באפריל. אלוהים צוחק על הקומוניסטים כשמתחשק לו.

זהבי זה היה מהבודדים שקיבלו אישור מהקרמלין, על סמך המלצתם של שני מנהיגיה שוכני העפר של רק"ח, מאיר וילנר ותופיק טובי, לחטט בארכיון הקומינטרן. הם סמכו עליו שיוציא מחקר בלתי־משמעותי בעליל, שאכן יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005 ועסק במסמכי האינטרנציונל הקומוניסטי בשנים 1919-1943. הם היו בטוחים שזהבי לא יעולל להם את שעולל ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, שפירסם בשנת 1991 בהוצאה עצמית ספר עב־כרס על ההיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי עד הקמת המדינה. דותן תכנן לכתוב כרך שני אבל מת אחרי ניתוח כושל בשנת 1998, והוא בן 56 בלבד.

זהבי יכול היה להפריך או לאושש את התזה של דותן, לפיה רצח ארלוזורוב היה מעשה ידי הקומוניסטים בארץ. אם תחפשו ב"יו־טיוב", תמצאו ראיון שערך דן מרגלית עם דותן ובו הוא מדבר על הנושא. ההנחה שהסובייטים רצו לחולל מהומה ביישוב הייתה סבירה: הם קיוו שהיהודים יחשבו שהרוצח היה ערבי ולא שיערו שיאשימו ברצח דווקא את האגף המכסימליסטי של הרביזיוניסטים בראשות ד"ר אב"א אחימאיר. המזימה המוסקבאית לעורר מהומות דמים בפלשתינה נכשלה. אילו היה חי דותן, יכול היה להתעמת עם זהבי. שניהם עתה שוכני־עפר. הארכיון של זהבי, כמו כל ארכיון המפלגה הקומוניסטית, יישאר סגור ומיועד לאדם היחיד העוסק כיום בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ: ההיסטוריונית הבלתי־משוחדת, מוסמכת לכלכלה מטעם אוניברסיטת לנינגרד, תמרה גוז'נסקאיה.

הפיצוץ של נתניהו

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhav_at_gmail.com.

נתניהו לא התכוון להביא לפיצוץ השיחות. בשבועיים האחרונים, הבהירו לו בימין שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. נפתלי בנט הודיע שהפעימה לא תצא אל הפועל. דני דנון כבר מחכה עם מכתב ההתפטרות אותו יקריא במרכז הליכוד. ראש הממשלה נבהל: גם בימין העמוק וגם במפלגתו אין לו תמיכה למהלך אליו התחייב. הדבר שהפחיד אותו יותר מכל היה כינוס ועידת הליכוד. על הפרק: שלילת סמכויות מיושב־הראש. אובדן שליטה על המפלגה מוביל למפץ פוליטי, ולנתניהו אין רצון, אומץ וכוח להקים מפלגה חדשה. לא ברור גם עם מי הוא יכול להקים אותה. אביגדור ליברמן כבר לא בעניין. הוא רוצה לבנות את 'ישראל ביתנו' מחדש כמפלגת ימין חילונית ושמרנית. הפחד מפני בנט ודנון דחף את רה"מ לביטול הפעימה הרביעית.

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

במשך הזמן הזה, שתקו לבני ולפיד. שרת המשפטים לא הולכת להתאבד על אסירים פלשתיניים כשהיא רואה את העקשנות של אבו־מאזן בשיחות עם ישראל. גם לפיד לא יחליף את בוז'י הרצוג כיו"ר האופוזיציה בשביל כמה מחבלים. גם יו"ר 'התנועה' וגם יו"ר 'יש עתיד' מבינים שיש פה בעיה. אותה בעיה שבה נתקלו כל ראשי הממשלה הקודמים. הוויכוח הוא לא על גבולות 67'. גם לא על ההתנחלויות. הפלשתינים רוצים במימוש "זכות" השיבה. אבו־מאזן רוצה להיות או צאלח א־דין או פנסיונר של אש"ף. הוא לא מוכן להיות זה שיירשם בהיסטוריה כמי שוויתר על תביעת השיבה. במרס השנה חגג את יום הולדתו ה־79. הוא לא רוצה לחגוג גיל גבורות בבית־סוהר כמו מובארכ. הוא יודע שזה יהיה גורלו אם יוותר על תביעת־השיבה, ירושלים או יסכים להשאיר את ההתנחלויות על מכונן.

פיצוץ השיחות במועד הזה טוב לשני הצדדים. ישראל יודעת שלא תקבל דבר מהרשות הפלשתינית, בטח לא הסכם שיהיה שווה לפרק עליו את הממשלה. גם לבני מבינה שפירוק הממשלה על שחרור אסירים ללא תמורה ממשית עלול להזיק גם לה. וגם אין ממשלה אחרת. למרות הזלזול בחרדים, ש"ס ויהדות התורה לא ייכנסו לממשלה בלי שיבוטל חוק הגיוס. הציבור החרדי זועם על נתניהו. ראש ממשלה שיישאר עם ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר ראש ממשלה לשעבר. ולרה"מ הנוכחי אין כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת בקיסריה ולדאוג שהמקרר יהיה מלא בקרטוני־חלב.

ובכל זאת, נתניהו רצה להוציא לפועל את שחרור האסירים ולמנוע את המשבר בשיחות. הוא ידע שח"כ איילת שקד היא יו"ר השדולה למען פולארד. לזה היא לא תוכל להתנגד, אמרו לו. מחבלים תמורת פולארד. ביבי בפוטואופ עם פולארד ואיילת שקד מחייכת בצד. אלא שהוא לא העריך אל נכון, לא את ההתנגדות של 'הבית היהודי' למהלך כזה וגם לא את התיאבון שאבו־מאזן יקבל כשיישמע שפולארד בתמונה. מבחינתם, המרגל השבוי הוא מתנה כמו גלעד שליט. לכן הקפיצו הפלשתינים את המחיר ל־400 אסירים. ואז כשנזכרו שם שחמאס קיבל אלף אסירים תמורת שליט, הקפיצו את הכמות לאלף שמות של מחבלים משוחררים, כל מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. ואז שוב ירדו ל־400 וקפצו ל־1,200. יותר מהחמאס.

בשלב הזה איבדה ציפי לבני שליטה. אילו הייתה מצלמת את השיחה שניהלה עם סאיב עריקאת בנוכחות השגריר אינדיק ומעלה את הסרטון ליו־טיוב, הייתה הופכת מחדש לגיבורת המחנה הלאומי. מספרים שהיא נשמעת כמו נתניהו. שהיא איבדה סבלנות. שחרור מחבלים מעולם לא היה ה"קאפ אוף טי" שלה. כיו"ר האופוזיציה לא בירכה על עסקת שליט. כשרת החוץ בממשלת אולמרט, גיבתה את רה"מ במבצע "עופרת יצוקה" שגבה מחיר רב מהפלשתינים ומהחמאס.

לבני רוצה להמשיך לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ובג"ץ. היא רואה עצמה כמגינה על הדמוקרטיה הישראלית מיוזמות החקיקה של הימין. אנשיה לא מעוניינים שתתפטר. מכיוון מצנע ופרץ, השמאלנים של 'התנועה', לא נשמעים הרהורי־פרישה. פרץ עושה, בשקט, עבודה מעולה במשרד לאיכות הסביבה ומצנע לא רוצה להיות ח"כ מן המניין. לכן, מבחינת שרת המשפטים, אין סיבה לפרק את הממשלה. גם שר האוצר חושב כך (השבוע, אגב, הביעה לבני סלידה מן המתרחש בקק"ל; היא רק שכחה איך עשתה דיל עם ח"כ לשעבר אלי אפללו, בהיותה יו"ר קדימה, שיתחפף לה מהכנסת לטובת הג'וב שסידרה לו כיו"ר־עמית שם).

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו האמריקנים, האירופים והרוסים. הסכסוך עבר תהליך מואץ של בינאום. זו כבר לא בעיה מקומית. זה כאב ראש בינלאומי. הקהילייה הבינלאומית תרצה להתחיל לפתור את הבעיה הזו באבחת־סכין חדה. הרוסים נוטים, היום יותר מתמיד, לצד הערבי. ארה"ב כבר אינה פרו־ישראלית. אירופה מתרחקת מישראל מדי יום. נתניהו עלול למצוא עצמו מתמודד עם הסכם החלומות של אבו־מאזן: גבולות 67', פינוי התנחלויות, חילופי־שטחים, חלוקת ירושלים, מכסות שיבה "סמליות" של מאות פליטים מדי שנה. במצב כזה, ישראל תצטרך להיות חזקה ומאוחדת. מבודדת אך חזקה. ועוד לא אמרנו מלה אחת על איראן, בבת־עינו של ראש הממשלה.

כחלון בדרכים

ביום שני יגיע משה כחלון להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן. לא כאורח תא הליכוד באוניברסיטה אלא כאורח הכבוד של אגודת הסטודנטים. בשקט אך בהתמדה הוא חורש את הארץ. מגיע לכנסים שונים, פורש את משנתו הכלכלית והחברתית. הוא מתחיל מלמטה. מפלגה שמתהווה חרש־חרש עם פגישות דיסקרטיות בינו לבין מועמדים להיות חלק מצמרת הרשימה. יש לו דיבור חזק עם הרבה אנשי ליכוד שישמחו ללכת איתו. ליכודניקים טובים שמתגעגעים לבגין, בזים לנתניהו וסולדים מדנון. גם בשמאל יש לו לא מעט תומכים. מפלגה בראשותו עלולה לנגוס מהליכוד, ממפלגת העבודה, מ'התנועה', מ'יש עתיד', אפילו ממרצ ומ'הבית היהודי'. אם יאיר לפיד מצא עצמו קופץ מאפס לתשעה עשר מנדטים, כחלון יכול לקפוץ מאפס לעשרים ותשעה. אולי זו הגזמה אבל אם יש פוליטיקאי שיכול באמת למשוך אנשי ימין ושמאל כדי להחליף את נתניהו, הרי זה שר התקשורת בדימוס.

להבדיל מלפיד, הוא מקפיד על שמירת פרופיל נמוך. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות. אין לו אפילו עמוד פייסבוק. כחלון יודע שהעם לא רוצה עוד פוליטיקאים מהפייסבוק. שומר נפשו ירחק. צריך לעבוד מלמטה. עם אנשי עסקים קטנים ובינוניים. פועלים. תושבי עיירות הפיתוח. מעמד הביניים בחיפה וברמת־גן. כששאלו אותו על מצוקת הדיור, דיבר על הצורך לבנות דירות מחוץ לתל־אביב. הוא לא מתכוון להסתחבק עם המילייה של קפה "נחמה וחצי".

מקור שני

השתלטות שלדון אדלסון על "מקור ראשון" התקבלה בברכה אצל חלק מעובדי העיתון. בעיקר אלה שאינם נמנים על השדרה הניהולית שלו. עכשיו יהיה כסף בקופה, ובלי הגבלה. לא עוד שוטף פלוס 90 ומשכורות ב־15 לחודש. אז יזמרו זמירות למען ביבי, מה כבר קרה? בינתיים יוכלו להמשיך ולסקר את הנעשה באיזה שטיבל, לספר עוד סיפור על הרבי מקוצק ולראיין בני יישוב חדש בעל שם מקראי שהוקם זה עכשיו על איזה ג'בלאה בשומרון. מה רע?

הקריסה הקומוניסטית

הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, מק"י, תערוך בקרוב ועידה שלא מן המניין. ההפסד בנצרת גמר אותם. ירידת מצביעי המפלגה בבחירות אותתה שמשהו לא בסדר. ההידרדרות ברחוב היהודי והערבי מסכנת את חד"ש, שם הכיסוי של מק"י (ברשם המפלגות מופיעה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"; חד"ש לא קיימת באמת). העלאת אחוז החסימה מפחידה אותם.

אחד מחברי המפלגה היהודים הציעה ב"במת הדיון" המתפרסמת בשבועון המפלגה, "זו הדרך", שמק"י תרוץ ברשימה משותפת עם בל"ד. בכיר במפלגה ענה לו. בעברית. ערביי המפלגה מתעבים את בל"ד שתמכה בראש העירייה החדש בנצרת (לצד מרצ והליכוד). העובדה שהחברים היהודים מנותקים כל כך מההוויה של החברים הערבים עד כדי הצעה הזויה לשיתוף־פעולה עם בל"ד השנואה, מלמדת על המצב במק"י.

הקומוניסטים היהודים בבעיה. אפשר למנותם בכמה מאות בודדות של חברי מפלגה. מק"י מעולם לא פרסמה את רשימת וכמות חבריה. זה לא עולה על 1,500 איש. אולי אלפיים. הם זקוקים לחברים הערבים כדי שדובי חנין, הבן של סשה ממייסדי המפלגה, ימשיך לכהן בכנסת כנציג הישרא־קומוניזם. מה עושים? מכנסים ועידה. בינתיים, הם חוזרים לימי הקרמלין. מק"י תומכת נלהבת של פוטין. הם רואים בקיטוב המחודש של המערב והמזרח חזרה לימים הטובים. מי יודע, אולי ממוסקבה יגיע איזה צ'ק שימלא את קופת המפלגה המתרוקנת, שממשיכה להוציא לאור עיתון יומי בערבית, "אל־איתיחאד". כששאלתי חבר ערבי אם הוא קורא את העיתון, הוא הביט בי בעיני עגל, ושאל: זה עוד קיים? מק"י פוחדת שעוד מעט ישאלו אם גם היא קיימת.

לזכר נעדרים: אריה מלכין 1921-2014 / אמנון לורד

היום הפנה את תשומת לבי דוד מרחב, שאחד ממיסדי עין דור, אריה מלכין, נפטר. אז קודם כל תודה לדוד שהוא מפנה לי קצת מקום לצורך אייטם קטן שאפשר לשים לו את הכותרת: אריה מלכין, השלמות ותיקונים. הופתעתי שאריה קיבל עם מותו חשיפה רצינית בתקשורת האינטרנטית. כתבה ב'הארץ' ואפילו מאמר לזכרו מאת חיים שיין בערוץ 7 מכל המקומות. בהארץ מודגש עברו ההירואי בצבא האמריקני ששחרר את מערב אירופה וכן היותו מתנדב על ספינת מעפילים. בערוץ 7 הלכו על אריה איש השומר הצעיר, ששם כידוע לא מתפללים, אין בית כנסת, ובכוונה עובדים בשבת, אך בנו שי חזר בתשובה.

נתחיל בזה שבאתר של קיבוץ עין דור ניתן למצוא קטעים מוסרטים שצולמו במקור ב-16 מ"מ, שם מצולמים אריה ואשתו ורדה כשהיו צעירים בתחילת שנות החמישים. אריה רוכב על סוס וורדה שהגיעה זה עתה מאוסטרליה לבושה כמו קאוגירל בחולצה משובצת אדומה ונדמה לי שאפילו בג'ינס. בטח הג'ינס הראשונים בגליל התחתון. ורדה היתה המטפלת שלנו כשהיינו שישיה בקיבוץ. למי שאינו בקי בחינוך המשותף, הקבוצה מתחילה בשישיה – עד גיל ארבע בערך ואז מתחברים לגן עד שנוצרת הקבוצה בכתה א' ואיתה אתה ממשיך עד הקבר. ורדה היתה לוקחת אותנו הרבה פעמים למיספוא, שם עבד אריה לבדו. כשהיה חוזר עם עגלה רתומה לטרקטור עמוסה לגובה בתלתן ועשב רודוס קצור, אנחנו, ילדים בני 4 או 5 היינו יושבים למעלה. בערבי שבת ורדה היתה מביאה את בעלה שידע לנגן בחלילית כחלק בלתי נפרד מקבלת שבת.

"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.

"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.

בהמשך הפך אריה מלכין לאב הקדמון של ענף הכותנה בעין דור וכך בעיקר אני זוכר אותו. הוא היה טיפוס ספורטיבי. אני זוכר אותו גומע בנשימות אחרונות את מירוץ העשרה קילומטר של הקפת התבור בשנות ה-50 וה-60. זה היה המרתון של הימים ההם. הוא היה שחקן פינג פונג ושחמט אדיר. מי שזוכר את האופנה של חולצה ללא שרוולים עם כתפיים חשופות, יש לי חדשות בשבילו. מי שהמציא את האופנה הזאת הוא אריה מלכין. כתפיו השעירות היו סמלו המסחרי. כבר בשנות החמישים ותחילת השישים הוא היה גוזר את השרוולים מחולצת העבודה הבהירה שלו, ומסתובב חופשי בשדות המספוא והכותנה.

לפני שהתברגתי במקום שבו אני נמצא היום, הייתי גם קצת חקלאי בקיבוץ. בגיל 17 או 18 עבדתי במטע. זה היה יום קיץ חם. עבדתי לבד בחלקה הגדולה שנקראה זיתון. היה שם איזה מחסן פחים מיתולוגי וסככה צמודה. לשם היו העובדים מתנקזים לארוחות והפסקות. חזרתי לשם לארוחת בקר במחשבה שאוכל לבדי. ידעתי שמישהו מהכותנה עשוי להגיע. בכל אופן אני פותח את המקרר ורואה שם שתי ביצים. בוא נגיד שאם אתה מתחיל את היום בחמש בבקר, אז בשמונה, אצל שמעלק'ה במטע, אתה מאוד תשמח לחביתה טובה משתי ביצים. וזה מה שאני עושה כשלפתע מתפרץ למחסן הפחים אריה מלכין קשה ללא רחם. ואריה, בן גילו של אבי עליו השלום בערך, מטיח בי שזה לא בסדר. הייתי צריך להסתפק בחביתה של ביצה אחת. היו שתי ביצים ואחת הייתי צריך להשאיר בשבילו. אני לא מגזים, אריה מלכין השאיר בי טראומה מצפונית בעניין החביתה הזאת עד היום. לימים, הוא היה מהאחרונים על רכס שמירת ערכי הקיבוץ. הוא היה אופוזיציה של איש אחד כמעט להפרטה של הקיבוץ והמשיך להיות פעיל במטה הזרם השיתופי.

אני לא זוכר מתי זה היה בדיוק, ב-1989 או 1990. כנראה ב-90', בהקשר לתרגיל המסריח, היה כינוס ענק של החרדים באצטדיון יד אליהו. שם ירק הרב שך הקדמון אש וגופרית על החילונים והקיבוצים: אוכלי שפנים וחזירים, הוא אמר. משהו כזה. התעורר זעם אדיר בשמאל שהיה אז חזק מאוד, עד כדי אפשרות מתוצרת פרס להקים ממשלה חלופית. נאום הרב שך נועד להרתיע גורמים חרדיים מהחבירה לשמאל. רבים זוכרים שבתגובה לנאומו המשתלח של הרב שך, כתב אמנון דנקנר את המאמר התוקפני והארסי ביותר נגדו. רק דבר אחד אני זוכר ממנו, שדנקנר כינה את שך, "זקן תש אשכים".
זה היה בעתון 'חדשות' שהיה לו קהל נאמן בקיבוצים. אריה מלכין גזר את מאמרו של דנקנר ותלה על לוח המודעות בעין דור. למאמר הוא הצמיד פתק עם שלוש מלים כתובות באותיות קידוש לבנה: "אין זה סגנוננו".

ככה אני זוכר את אריה. אשתו ורדה אהבה אותי כל השנים, למרות פרשת החביתה שבטח הוסתרה מפניה. היא לימדה אותי ציור. מעניין שהאמריקנים כמו אריה היו אנשים רציניים אחד אחד. ובכל זאת, הם נחסמו על ידי הקליקה הצברית-פולנית ואחד כמו אריה מעולם לא מילא תפקיד מרכזי בקיבוץ. בין השאר משום שבהיותם סוציאליסטים אמריקנים הם היו אנטי-סטליניסטים, וההדרה המוחלטת שלהם מהזירה העסקנית הפוליטית השפיעה גם על התפקידים שהיו פתוחים בפניהם במסגרת הקיבוץ. כשהגיע הגרעין האמריקני-קנדי שאמא שלי היתה חברה בו, הם היו מבוקשים מאוד על ידי קיבוצי השומר הצעיר. זה היה ב-1946. הם הגיעו בהתחלה למשמר העמק. כולם ידעו שהם הביאו נדוניה שחסכו משך כעשר שנות עבודה בחווה שלהם באמריקה. מדובר על סכום נאה מאוד בדולרים במושגי הימים ההם. עשרות אלפים. קיבוץ ארץ-ישראלי ו', לימים עין דור, זכו בהם. בקנדיות הכוונה. וכך באתי לעולם.

באותה הזדמנות אני רוצה להזכיר עוד שניים מעין דור שלחמו בצבא האמריקני במלחמת העולם השניה. אחד הוא מיכאל פרישברג שנפטר לפני כשנתיים. גם הוא לחם באירופה. השני הוא יאק (יעקב) לם, שלחם באוקינוס השקט בקרבות נוראים באוקינאווה ואיים נוספים. יאק היה מאוד רזה. אמרו עליו שככה ניצל. כשהיה עומד בפרופיל צד, הכדורים לא יכלו לפגוע בו. לימים, הוא כעס מאוד כשנודע לו שנשיא המדינה חיים הרצוג מתכוון לטוס ליפן להלווית הקיסר הירוהיטו. יאק סבר שזה בזיון, ואמר לי: "אם הייתי נוסע לשם זה רק כדי להשתין על הקבר שלו".

גם יאק לם וגם אריה מלכין היו ערים למצבו של עין דור מול כל האוכלוסיה הערבית שבסביבה. בחגיגת שבועות אחת הוזמנו "שכנינו הערבים". הוא הסביר לי, שחייבים כל הזמן לטפח את הקשר הטוב. מסיבה מאוד פרגמטית: "תסתכל, כל הקיבוצים בסביבה אנחנו לא יותר מ-3,000 יהודים. ומסביב אנחנו מוקפים בכפרים של 30 אלף ערבים". מי שיעיין באלבום צילומים של אחד מצלמי הקיבוץ, שלמה עופר, ימצא שם תמונות מחגיגות של כפר ערבי ביום העצמאות בשנות ה-50. כולם שם מנופפים בדגלי הלאום. כחול לבן.

יהי זכרם של אריה והחברים הטובים ברוך.

לוחמת, ציונית ויריבת־אמת: לזכרה של שולמית אלוני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.1.2014

בינואר 1984, התפרסמה ידיעה ב"מעריב" על כך שח"כ שולמית אלוני, מנהיגת רצ, נחלצה לעזרת מוסדות חב"ד נגד אפלייתם מול העדפת מוסדות אגודת־ישראל. הידיעה הזו מסמלת את השניוּת הגדולה שהייתה בדמות מי שכיהנה כשרת החינוך והתרבות, הקימה את התנועה למען זכויות האזרח, נלחמה עבור זכויות חד־מיניים והנישואים האזרחיים, אך סירבה לשכוח או להשכיח את יהדותה. החרדים מעולם לא היו אויביה וגם כשנאבקה בהם והייתה ליריבתם הגדולה, מאבקה לא נבע מאיזה מניע אנטי־דתי או אנטישמי. לא אחת הלינו החרדים על בקיאותה הגדולה במקרא. לא קמה להם יריבה גדולה משולה אלוני.

דרכה הייתה סוגה במרי. שולמית אלוני

דרכה הייתה סוגה במרי. שולמית אלוני

רבים אוהבים להדגיש את מלחמתה העיקשת נגד ה"כיבוש", הכפייה הדתית, בעד הקמת מדינה פלשתינית ועוד. אך אלוני הייתה דמות מורכבת: ליברלית בשמאל סוציאליסטי. לוחמת למען זכויות הנשים בשמאל שכוהניו הגדולים היו גברים. היא לא היססה לגנות את ההסתדרות על היותה המעסיק הגדול במשק המתיימר להגן על זכויות העובדים בשעה שבוועד הפועל הגנו בעיקר על זכויות הוועדים הגדולים והשליטה הבלתי־מעורערת בקופת חולים. היא נטלה חלק בתנועה שכונתה על־ידי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, "נשי וינדזור העליזות", שהפגינו למען מינוי משה דיין לשר הביטחון בשבוע שקדם למלחמת ששת הימים. כאשר החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, על גירוש פעילי החמאס, היא הצביעה בעד וספגה קיתונות של ביקורת. הניסיון לצבוע את דמותה בצבע אחיד חוטא למורכבות דמותה ופועלה.

בשני העשורים האחרונים לחייה, התייצבה אלוני על הקו שבין השמאל הציוני ובין השמאל הפוסט־ציוני. היא תמכה ביציאה מרצועת עזה אך התנגדה לאופן שבו ביצע שרון את תכנית גירוש המתיישבים. במחשכים. באפילה. פעם אף העלתה כפירה גדולה, כאשר ביקרה את "כנס הרצליה" שנערך בשנת 2002, וכתבה בטור דעה שפירסמה על השאלה שלדעתה לא נשאלה בכנס: "נניח שאנחנו מודיעים לפלסטינים ולעולם שאנו מוכנים לחזור לגבולות הקו הירוק, לפנות את ההתנחלויות ולהכיר במדינה פלסטינית בגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, היינו גבולות 1967, כשבמקביל יינתן מנדט לנאט"ו או לשליחי האו"ם ל־5 שנים, כדי לעזור לפלסטינים לשקם את הערים והתשתיות, להכשיר מקומות עבודה ולבנות מערכת שלטונית סבירה, מפורזת ללא צבא, 4 גבולות פתוחים ושלום – האם גם אז נהיה נתונים לאימת השואה והמגה־טרור, הרג, הרס והרעלה, או שמא העילה לכל אלה תעלם ואפשר יהיה להתפנות לבניית החברה שלנו?"

אלוני לא הייתה חביבה על ציבור המתיישבים, והם לא היו חביבים עליה. היא השתמשה במלים קשות נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהתקשר לנחם את בנה, פרופ' נמרוד אלוני, עם היוודע דבר מותה, במחווה אצילית של ממש. אך היא הייתה, מעל הכול, אשת־אמת. כמי שהייתה תלמידתו של ס. יזהר, כלוחמת 'ההגנה' והפלמ"ח, היא ידעה לדבר רק את שחשבה לאמת. מעולם לא זייפה. יריביה ידעו, כי בשונה מאחרים, היא לעולם לא תבקש להערים עליהם.

ברבות הימים, מר היה לבה על הנעשה בישראל. את אכזבתה נוכח המציאות שהתפתחה פה מאז הסכמי אוסלו – אשר את יום חתימתם השוותה בשעתו ללא פחות מאשר הכ"ט בנובמבר – ביטאה בשיח קיצוני. המלים "מדינת אפרטהייד" עלו על שפתיה, ועל זאת לא יסולח לה. אולם תרומתה הסגולית הייתה גדולה יותר מאשר המונחים שבהם נקטה כדי להבעיר את להט הוויכוח.

הפילוסוף הגרמני הגל קבע, כי "פסק דינה של ההיסטוריה הוא ההיסטוריה". ובהיסטוריה של מדינת ישראל, תיזכר אלוני כלוחמת גדולה ששינתה מציאות בתחומים רבים מספור. היא הייתה חלק מדור הנפעלים. אלה שנפעלו על־ידי המציאות כדי לשנותה. ובשיח הישראלי, קולה הייחודי של שולמית אלוני יחסר, כפי שהעידה חברתה, גאולה כהן. דרכה הייתה סוגה במרי. נוכחות ההיעדר שלה תורגש כאשר בפולמוס המתמשך על אופייה וגבולותיה של הארץ, יורשיה לא ימשיכו לאחוז במניע הציוני והיהודי העמוק שהניעה לאורך כל שנות פעילותה הציבורית.

להביא את נתניהו לכיכר

ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מן הקריה, ניגשים אליי שני צעירים רעננים ודרוכים. מגישים לי פלאייר מעוצב ובו הזמנה להגיע לאירוע שיתקיים מחר בכיכר לזכרו של רבין. יום לפני כן, קיבלתי שיחת טלפון (חסויה) ובה אני מתבקש לאשר את השתתפותי בעצרת. אחד ממארגני האירוע אף הגדיל לעשות כשיצר עמי קשר אישי וביקש שאבוא. במרחק של שמונה עשרה שנים מרציחתו ליד מדרגות העירייה שבכיכר מלכי ישראל, "מורשתו" של רבין המנוח כל כך התעמעמה עד שנדרש מערך שיווקי שלם כדי לנסות ולמלא את הכיכר שלקראת השעה חצות בליל הארבעה בנובמבר כבר הוסבה על שמו. זו לא העצרת היחידה שתתקיים, אגב. בשמאל, שלא אהבו את החלטת תנועות הנוער לקיים עצרת א־פוליטית כביכול, יקיימו עוד התאספות.

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

כשהתקשר אליי אחד ממארגני העצרת והזמין אותי להגיע, הצעתי לו הצעה מהפכנית כמעט שהייתה יכולה להפוך את האירוע למאורע היסטורי. "תזמינו את ראש הממשלה", סחתי לו. "הגיע הזמן שבנימין נתניהו יחזור לכיכר". "נתניהו", הזכרתי לו, "הדגיש פעמים רבות מספור כי רבין לא היה ואיננו בוגד, עוד טרם רציחתו". הדברים מתועדים בסרטון "יו־טיוב", למעוניינים. הוא התפתל והתחמק. וכאשר פרסמתי הודעה בחשבון הפייסבוק שלי ובה קראתי להזמין את נתניהו לעצרת, חזרו ועלו ההאשמות ההן. מבחינת השמאל, ביבי היה ונשאר אשם ברציחתו של רבין.

האמת ההיסטורית היא, שראש הממשלה הנוכחי נמצא שמאלה מראש הממשלה המנוח. נתניהו יבדל"א הסכים למדינה פלשתינית. עד יום הירצחו, שלל רבין את הרעיון של הקמת מדינה ערבית בחלק מארץ־ישראל. רה"מ המכהן שחרר מאות רבות של אסירים עם דם על הידיים. רבין שלח את צה"ל לפעולה כושלת לשחרר את נחשון וקסמן וסירב להוציא מבית האסורים את אדריכל פיגועי־הדמים, השייח' אחמד יאסין. מבחינות רבות, רבין היה מוצא עצמו יותר נינוח עם הליכוד של ימינו מאשר עם מפלגות העבודה ומרצ. חוטובלי, פייגלין, דנון ורגב היו חותמים על הכרזותיו של רבין מאוקטובר 1995 וקונים את הסכם אוסלו ב'. במידה רבה, רצח רבין היה גם רצח החזון הלאומי שבו ישנה רק מדינה אחת בין הירדן לבין הים ובצדה – ביהודה, בשומרון ובעזה – ישות שהיא פחות ממדינה. הרבה פחות.

ניתן לומר, כי אצל רבין חלה טעות סנאיסטית, מהסוג שאירע למשה סנה המנוח כשעבר מהציונות לקומוניזם. זו הייתה טעות מינורית והיסטורית גם יחד: רוב שנותיו, עד גיל שבעים, היה רבין נץ. איש ימין מדיני שהתנגד למו"מ עם אש"ף ורצה לרסק את האינתיפאדה הראשונה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'. רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. מה שקרה לו במהלך השנתיים ומשהו שחלפו מחתימת הסכמי אוסלו ועד הירצחו היה טעות מינורית ביחס לדמות. רבין טעה. אך זו הייתה טעות היסטורית: הכנסת אש"ף המוחלש, המובס והמוכה לארץ הייתה שגיאה קשה, קריטית, גורלית.

באוגוסט האחרון אמרה דליה רבין בראיון לרזי ברקאי בגלי־צה"ל, כי ייתכן ובדיעבד אביה היה מתחרט על ההסכם שחתם: "מאחר ואנחנו כבר בדיעבד, היה קמפ דייויד השני ועל השולחן היו הצעות נדיבות שנתנו אהוד אולמרט וכמובן אהוד ברק. ראינו שהפרטנרים שלנו לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. למהלך הזה יש שני פרטנרים והפרטנר שלנו התגלה כבעייתי לאורך כל הדרך". האירוניה היא שדווקא נוכח הסדקים שהתגלו בחזון השלום של השמאל, בחרו מארגני העצרת מחר בכיכר רבין להביא את יאיר צבן, שר הקליטה בממשלת רבין ואיש מפ"ם ומרצ, לנאום. צבן היה זה שיחד עם חבריו לשמאל המציא בשנות השמונים את ההזיה כי ממשלת האחדות הלאומית, שבה כיהן רבין כשר ביטחון, תנסה לעשות טרנספר לערבים, ואנשי רצ ומפ"ם ישליכו עצמם מתחת לגלגלי המשאיות.

א־פרופו צבן: הוא היה מזכירו האישי של משה סנה המנוח, לפני שעזב את מפ"ם לטובת ראשות המפלגה הקומוניסטית, בזמן כהונת סנה כיו"ר מק"י ולאחר הפילוג במפלגה בשנת 1965, כאשר סנה שב לציונות. צבן יודע כמה דברים על טעויות היסטוריות בהערכה של אנשים גדולים. ומשה סנה היה באמת גדול. לא פחות מרבין, אם מקבלים את ההערכה של השר לשעבר מטעם מפ"ם והמערך, מרדכי בנטוב, שאלמלא הקונספציה המוטעית שלו, יכול היה סנה להיות מנהיג מפלגת העבודה – ולא שמעון פרס.

הגיעה העת לומר שרבין טעה ונתניהו צדק. התהליך שהתחיל לגלגל רבין, שהיה מנוגד לאמונותיו ברוב שנות פעילותו הציבורית, הביא לשולחן המשא ומתן את אש"ף ורעיון המדינה הפלשתינית. הסכמי אוסלו, הורתם בחטא. אולם בחשבון הסופי, עמדותיו הניציות של רה"מ המנוח בעניין הפלשתיני הוכחו כנכונות. אלה עמדות שנתניהו אוחז בהן, במידה כזו או אחרת גם היום. המעגל ייסגר כאשר בנימין נתניהו יעלה לדוכן הנואמים בכיכר רבין, מאחורי שריון זכוכית, ויתחיל את נאומו במלים: "אזרחי ישראל…"

הברית בין אובמה ונתניהו

יש הנוהגים לצייר את הנשיא אובמה ואת ראש הממשלה נתניהו כשתי דמויות הסותרות זו את זו: דמוקרט־ליברלי מול ניאו־שמרן רפובליקני, איש השמאל הרב־תרבותי מול איש הימין הישן, האופטימיסט החדור בתקוות לעומת הפסימיסט המלא בחרדות. אולם בין אובמה לבין נתניהו, רב המשותף על השונה. למשל, שניהם מנהיגים מכוח קואליציה של מיעוטים. אובמה זכה בבכורה כיוון שהמיעוטים התלכדו והצביעו לו. נתניהו זכה שוב בראשות הממשלה כיוון שהוא היחיד היכול ללכד מאחוריו את המיעוט החרדי והמתנחלי. אך הדמיון רב הרבה יותר מאשר האופן שבו זכו שניהם בכהונה נוספת.

אובמה נסוג בו מתכניתו למלחמה בסוריה משום שהבין, כי עמו עייף ממלחמות. הוא ידע כי פעולה בסוריה היא כורח מוסרי אך יש למסמס אותה משום שרוב העם האמריקני אינו רוצה בה. נתניהו נסוג בו מתכניתו לתקיפה באיראן כיוון שידע, כי עמו עייף ממלחמות. הוא הבין, כי פעולה באיראן היא הכרח מוסרי, אך יש להשהות אותה כיוון שרוב העם בישראל לא חפץ בה. נתניהו ואובמה אינם אופטימיים באשר לעולם הסובב אותם. הם רואים לנגד עיניהם את חזרתה של המלחמה הקרה, את האיום בהתלקחות אזורית, את התנפצות כל הפנטזיות על שלום, דמוקרטיה וחירות בתקופתנו. שניהם פסעו בכיוון הדיפלומטי כיוון שחששו, כי ההישג בפועל יהיה קטן ומינורי בהשוואה להישג המצופה.

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

אובמה מגיע מהאגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, שם צמח המאואיזם האמריקני והניאו־סטליניזם. נתניהו מגיע מהאגף הרביזיוניסטי של הליכוד, שם צמחו חסידי ארץ־ישראל השלמה ומתנגדי הפשרה עם הערבים. שניהם נאלצו לסגת מעמדות עקרוניות מול מציאות עולמית משתנה. הנשיא האמריקני הבין את הלקח של ג'ורג' בוש בעיראק, שיצא למלחמה שאפילו תומכיה מתקשים למצוא לה כיום צידוק מהותי. ראש ממשלת ישראל הפנים את הלקח של ממשלת שמיר, שבסרבנותה העקבית פינתה את הדרך לאסון הסכמי אוסלו, שמחדלם אינו נופל ממחדל מלחמת יום הכיפורים. שניהם הבינו, כי בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אם זה היה תלוי באובמה, דמשק הייתה עולה בלהבות. ואם זה היה תלוי בנתניהו, טהרן הייתה מופצצת ללא רחם. אך המחשבה על היום שאחרי הרתיעה את שניהם. גם נשיא ארצות־הברית וגם ראש ממשלת ישראל קלטו, כי הם חיים בעולם שבו הפער בין הרצוי לבין המצוי לא יכול להצטמצם באמצעות טילים ומסוקי חיל אוויר.

גם האמריקנים וגם הישראלים מתמודדים עם הקמתה מחדש של ברית ורשה, הברית המקבילה לנאט"ו בימי המלחמה הקרה. חברות בה רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה, סוריה, מדינות מזרח אירופה וגם אש"ף, חיזבאללה וחמאס. הברית הזאת היא איום על המערב. המאמר שפירסם הנשיא פוטין ב"ניו יורק טיימס" המחישה למקבילו האמריקני את העובדה, כי ברית־המועצות קמה לתחייה. את כל זאת יש לקחת בחשבון כשמתחילים לדון בסכסוך הישראלי־פלשתיני, בנקודה שבה כל הגורמים בעלי העניין, במערב ובמזרח, מעורבים. סביר להניח, כי המעורבות הרוסית בסכסוך תלך ותגבר.

לאובמה יש אינטרס ברור לחזק את ישראל מול הפלשתינים, ולנתניהו אינטרס מובהק לחתור לחישול הברית עם אמריקה מול הרוסים. שני המנהיגים צריכים להכין כבר כעת את הטיוטה להסדר ביניים ארוך טווח שיתבסס על הבנות ישראליות־אמריקניות שיובאו לפלשתינים. אבו־מאזן – שיזכה בשליטה על שטחים נוספים, יזכה מעמד רשמי של מדינה ואולי גם יקבל הישג בדמות פינוי כמה התנחלויות ובירה זמנית בחלק מהשכונות הערביות של ירושלים – יוכל להביא לעמו הישג ממשי בלי שהתפשר על שום דבר. אם יסרב, יוקע ברבים כאחרון הסרבנים ויצטרך להצטרף לציר הרשע ולקבל מקום לצד אסד ונסראללה. מהלך כזה עשוי אמנם להביא לקץ כהונתו השלישית של נתניהו כראש הממשלה, בניגוד לאובמה שכהונתו מובטחת, אך הוא עשוי לא פחות מכך להבטיח לו כהונה רביעית בתפקיד. לאחר הבחירות הבאות, כשיושבע נתניהו מחדש לראשות הממשלה, גם אז יהיה מולו הנשיא אובמה, רק מפוכח יותר, כמו ראש ממשלת ישראל.

בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.