ארכיון תג: שמואל מיקוניס

המזימה האדומה של 1948 נראתה תמימה מאוד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.12.2011

עוד מיתוס מתנפץ: מתברר כי המפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מלחמת העצמאות כדי להקים בארץ בריגדה צ'כית שתעמוד לרשות מוסקבה, באצטלה של סיוע למדינה הצעירה

אחד המיתוסים הרווחים בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הישראלית הוא סיפור סיועהּ של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) למלחמת העצמאות של היישוב היהודי. המיתוס הזה היה גאוותה של המפלגה עד הפילוג במק"י ב-1965, בין הקבוצה הפרו-ציונית בראשות ד"ר משה סנה והמזכ"ל שמואל מיקוניס, לבין הפלג האנטי-ציוני והפרו-פלשתיני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. לאחר הפילוג במפלגה, ולמעשה עד שלהי שנות ה-90', התגאו בסיוע זה – גם אם בצנעה מחשש לעמדת חבריהם הערבים – הקומוניסטים היהודים במק"י. בעשור הראשון של שנות האלפיים, כבר נתקבע במפלגה שקר ה"נכבה". אולם המעניין במיתוס השקרי הזה הוא העובדה שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מאבק היהודים לעצמאות על מנת להקים בארץ יחידת צבא מהפכנית ומזוינת שתעמוד לרשות מוסקבה ותממש את חזון הרפובליקה הישראלית הסובייטית הראשונה.

שלימזלים. מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס

שלימזלים. מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס

לדברים הללו נחשפתי כאשר בשבוע שעבר נפל לידיי מאמר נשכח מ-1996 שפרסם ד"ר יעקב מרקוביצקי מאוניברסיטת חיפה בכתב-העת, "עיונים בתקומת ישראל" מס' 6, תחת הכותרת: "קונספירציה קומוניסטית או סיוע לאחים: גיוס הבריגדה הצ'כוסלובקית, 1948-1949". המאמר המצוין הזה מצליח להפריך את מיתוס הסיוע הקומוניסטי למדינת ישראל הצעירה ומפרט את מזימות הקומוניסטים. החשיבות שלו אינה אקדמית או היסטורית גרידא; יש בו כדי להצביע על הכוונות הנסתרות, החבויות, שמאפיינות את האגפים הקיצוניים בשמאל הישראלי, גם כשהאצטלה היא פטריוטית בעליל. הלקח הזה רלוונטי גם לימינו, כשהאדומים מצטרפים לשורות המחאה החברתית בכסות של דאגה לחברה בישראל.

מיקוניס רוצה לנסוע לפראג

בסתיו 1948 גויסה באירופה קבוצה של יהודים צ'כוסלובקים שעלו ארצה במטרה להצטרף למלחמת התקומה הישראלית. בהיסטוריוגרפיה הציונית נרשמה ההצלחה הזו על-שם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב', ובהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית, זקפו לזכותם חסידי סטלין את היוזמה הזו. מק"י טענה, כי היוזמה לסייע למדינה היהודית הצעירה נולדה בעקבות ביקור מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס, בפראג בשלהי מאי 1948. מיקוניס, כך נטען, שילהב את עמיתיו בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית ברעיון של הקמת בריגדה קומוניסטית בנוסח הבריגדות הבינלאומיות האנטי-פשיסטיות שלחמו לצד הרפובליקנים בספרד (מהפכה שהוכשלה, אגב, על-ידי הסטליניסטים). מיקוניס הסביר לשומעיו כי ברית המועצות תרוויח מכך רווח משולש: ראשית, ניצחון ציוני יהיה למעשה תבוסה לאימפריאליזם הבריטי, המקווה להישאר בארץ ישראל, והערבים הם בבחינת שותפיו לדבר-עבירה; הבריגדה תסייע לחיזוק מק"י הצעירה, לחדירה סובייטית לארץ ולסיכול הטענה שלפיה בן-גוריון וחבריו הם הפטריוטים היחידים; ולבסוף, ייסוד הבריגדה יסכל את כוונת בן-גוריון למנוע סיוע סובייטי להכרעת המלחמה, מחשש לקונספירציה קומוניסטית.

מיקוניס סיפר על כך: "כשראיתי את המטוסים המצריים מפציצים באופן חופשי את תל-אביב, אמרתי לבן-גוריון: לא תיארתי לעצמי, שאתם שלימזלים כאלה, איך אתם מרשים למטוסים מצריים להפציץ את תל-אביב באופן חופשי… ובן-גוריון אמר לי: אין לנו שום דבר להילחם בהם… אמרתי לבן-גוריון: אני רוצה לצאת לפראג בשביל רכש וגיוס מתנדבים. לא קיבלתי את הרישיון, ועל כן הלכתי עם אסתר וילנסקה אל גולדה מאיר… והיא נתנה לנו לצאת כמה שיותר מהר".

אולם ההיסטוריה מוכיחה אחרת: הצ'כוסלובקים ביצעו עסקות נשק עם ישראל גם בלי מיקוניס. הקומוניסטים נזכרו חודשים ארוכים לאחר שהחל שיתוף הפעולה בין ישראל לבין צ'כוסלובקיה. מעבר לסנטימנט הציוני שהיה לשר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, שנועד בשנות השלושים והארבעים עם אישים ציוניים (פראג עצמה הייתה בסיס לפעילות 'ההגנה'), הרי שלישראל היה יתרון שלא היה ליריבותיה הערביות: היא הייתה יכולה לשלם לצ'כוסלובקיה בלירות בריטיות ובדולרים, ובכך לסייע לכלכלתה, ועלויות רכישת המטוסים – 50-60 אלף דולר למטוס – היוו עבור המדינה הקומוניסטית הצעירה אמצעי נוסף לביסוסה הכלכלי.

תאונת מטוס מסתורית

בנובמבר 1947 נועדו אנשי 'ההגנה' לכינוס הכללי ה-2 בפראג. המסקנה הייתה ברורה: ניצול היתרון שיש ללוחמים האנטי-נאצים המאומנים והמנוסים על מנת לגייסם למלחמת הקוממיות היהודית. מרקוביצקי כותב: "עם פרוץ הקרבות בארץ-ישראל, החלו שליחי המוסדות הלאומיים בפעילות אינטנסיבית בפראג בתחום הרכש וביצירת קשרים פוליטיים עם האליטות המקומיות. שלושה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ – אהוד אבריאל, גרי פריד ומיכאל הוטר – החלו בארגון צעירים ובהברחתם ארצה דרך גרמניה וצרפת, וכך הועלו עד 15 במאי 1948 600 איש בערך". הדברים הגיעו לידי כך, שאנשי 'ההגנה' וצה"ל עברו קורסי ברחבי צ'כוסלובקיה.

והקומוניסטים? עד כ"ט בנובמבר – עת הפתיע שגריר ברית המועצות באו"ם, אנדרי גרומיקו, עם ההכרזה על תמיכה בהקמת מדינת ישראל – האדומים המקומיים היו נגד הרעיון של הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) תמכה בהקמת מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לבין הים. מיקוניס הגיע לפראג רק ב-5 במאי 1948. אליושה גוז'נסקי, מבכירי המפלגה (שעל-שמו אף נקרא בית מק"י הראשון בתל-אביב, 'בית אליושה', ברחוב אילת בדרום העיר), נסע בעצמו בשליחות לצ'כוסלובקיה ונהרג בתאונת מטוס מסתורית (כרמית גיא כתבה בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד-חנה", כי שמועות שהתרוצצו אז דיברו על כך שגוז'נסקי נהרג בעקבות יריבות בתנועה הקומוניסטית העולמית).

מק"י בראשות מיקוניס ניסתה לגרוף רווח פוליטי מהברית בין צ'כוסלובקיה לבין הציונות. מרקוביצקי מעלה אפשרות שאולי נלווה לכך גם רצון לגרוף רווח כלכלי, והוא אינו טועה: לקומוניזם המקומי היו עסקים במזרח אירופה. מיקוניס זיהה הזדמנות כלכלית ופוליטית כאחת. אולם מטרת-העל הייתה להכשיר יחידה צבאית מזוינת שתפעל בשירות מק"י: מיקוניס הציע להקים יחידה צבאית בפיקודם של 25-20 קצינים "שיהיו מסורים למען הסוציאליזם" ושבה ישרתו 600 עד 1,000 לוחמים. הקומוניסטים אף רצו לגזור קופון כלכלי נאה מעסקות הנשק בין צ'כוסלובקיה לבין 'ההגנה'.

המזימה לא צלחה

אהוד אבריאל, איש 'ההגנה' ולימים איש רפ"י, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית וקונסול ישראל בשיקגו, יצר קשר עם קצינים יהודים מקומיים ששירתו במחתרת האנטי-נאצית ונלחמו בגרמנים. אלה שאפו לייסד יחידה אוטונומית בצה"ל בת 1,500 חיילים, שבסוף תקופת שירותה אף תשוב לצ'כוסלובקיה. הם גויסו, עברו אימונים ולמרות חששו של בן-גוריון מזיקה למפ"ם, עברו חלק קטן מהם לשרת בצבא הישראלי הצעיר כחיילים בודדים, על מנת למנוע התארגנות של מחתרת קומוניסטית. מספרם הסופי עמד על 600 ורובם השתקעו בארץ בסופו של דבר.

ומק"י? היא ניסתה להקים בתוך הבריגדה גרעין קומוניסטי מהפכני שישפיע על חבריה ויהיה נכון ליום פקודה. שלטונות צ'כוסלובקיה העדיפו להתמקד בקשר עם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב' מאשר להשתתף בחלומות של וילנר ומיקוניס. העובדה שחיילי היחידה לא פעלו כחטיבה אחת סיכלה את תוכנית מק"י להקים צבא חמוש הנאמן לעקרונות עולם המהפכה. תרומת הקומוניסטים לקוממיות ישראל הייתה אפסית. מעייניהם היו נתונים בעיקר למוסקבה. במהלך שנות ה-50', כבר הפכה המפלגה לעוינת לישראל והשלימה עם קיום גרעין ערבי אנטי-ישראלי ועוין לכל מה שמריח מציונות. המפלגה שצמחה ממק"י, הלוא היא רק"ח, כבר הייתה ארגון אנטי-ציוני מובהק עם נטייה פרו-פלשתינית תקיפה ובלתי-מתפשרת.

נגד הזרם – יומן שבועי: קומדיה של טעויות

מדי סוף שבוע, יתפרסם בבלוג שלי יומן שבועי העוסק בעניינים שונים, רובם ככולם אקטואליים. זאת, בנוסף למאמרים ולכתבות המתפרסמים ב"מקור ראשון" ומובאים כאן במהלך השבוע.

[1] קומדיה של טעויות

ההשמצות בין המועמדים לראשות מפלגת העבודה הגיעו לקראת סוף השבוע לשיאם. מצנע נגד יחימוביץ', יחימוביץ' נגד מצנע, מצנע נגד פרץ, בוז'י נגד כולם, וחוזר חלילה. למעשה, ברור שמפלגת העבודה הפכה למעין פדרציה של השקפות עולם: מצנע הוא ליברל בנוסח יוסי ביילין ו'יוזמת ז'נווה', פרץ הוא סוציאליסט עם מצע מדיני זהה לזה של קדימה, יצחק הרצוג הוא גרסה סוציאל-דמוקרטית רכה של מפלגת העבודה מימי שמעון פרס, יחימוביץ' היא מהדורה חדשה של תמר גוז'נסקי מינוס הפולחן הפלשתיני. לא מדובר כאן באיזו מפלגה שיכולה להנהיג מדינה. ספק רב אם מפלגה כזו יכולה להיות שותפה אחראית מספיק בקואליציה. יש בכך משום טרגדיה כיוון שבמצב הנוכחי, מפלגת העבודה מיותרת: חלק מאנשיה יכולים למצוא עצמם בקדימה, אחרים – בגוש שמאל עם מרצ ודב חנין.

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

יוסי ביילין פלוס. עמרם מצנע. צילום: שימי נכטיילר

פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה, שהייתה אמורה כביכול להחיות אותה, הסירה מהמפלגה את הנופך הממלכתי. אילו הייתה היום בממשלה, לשרי המפלגה היה כוח להשפיע על הנושאים המטרידים ביותר את הציבור: מחירי הדיור, יוקר המחיה, מחירי התחבורה הציבורית והמזון, המשבר בהשכלה הגבוהה ובמערכת הבריאות. נתניהו הוכיח, כי ממשלתו קשובה יותר מכל ממשלה אחרת לרחשי העם. למפלגת העבודה בגרסה המורחבת יכולה הייתה להיות השפעה דרמטית על הנעשה במדינה. במקום זאת, שרי המפלגה מצאו עצמם בחוץ כיוון שניסו לסחוט את ראש הממשלה עם האולטימאטום המדיני. אילו המפלגה הייתה סוציאל-דמוקרטית באמת, שריה היו יכולים לרשום הישגים בתחום החברתי. אבל ההתמכרות למולך הפלשתיני שוב תעתעה בהם.

תהא אשר תהא זהות המנצח בבחירות לראשות המפלגה, ל'עבודה' נותרו שלוש אפשרויות: לחבור לקדימה, להצטרף לגוש שמאל עם מרצ, או להפוך למפלגת נישה שתמצא את עצמה נסחבת אחרי מתנגדי נתניהו בשמאל, וכך להתפרק עד מהרה. כיום, כשהליכוד הפך למפלגה הציונית המרכזית, למפלגת העבודה יש רק עבר, בלי שום עתיד. אם בהתחלה התנהלות המפלגה הייתה טרגדיה ובהמשך פארסה, מה שנשאר כיום זה בסך הכול קומדיה של טעויות.

[2] פחד אקדמי

פרשת מניעת שירת "התקווה" בטקס הסיום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה היא הקליימקס של המאבק הפוסט-ציוני למען דה-ציוניזציה של המדינה. ראשי האוניברסיטה, ובהם פרופ' אהרון בן-זאב, לא ידעו על החלטת הדיקנית לשנות את הנוהג השגור באוניברסיטה ולהימנע משירת ההמנון. פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקנית הפקולטה, עשתה דין לעצמה כשהחליטה לחסוך מהסטודנטים הערבים את המנון מדינתם, ישראל. היא לא הייתה עושה זאת אלמלא הייתה מגובה על-ידי בכירי הפקולטה, כמה מעמיתיה הבכירים בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות האחרות בארץ וגם ועד הסטודנטים הערבים, הפועל באוניברסיטת חיפה כגוף מאורגן ומתסיס שבמרכזו פעילי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית.

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

עשתה דין לעצמה. ניבה אלקין-קורן. צילום: אתר TheMarker

פרופ' סטיבן פלאוט מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, סיפר בראיון שנתן כי בהתכתבות פנימית בין חברי הסגל, הרוב צידדו באלקין-קורן. חלק נכבד מהמרצים מעדיפים לשמור על שתיקה. הסגל הזוטר איננו מצייץ. התלמידים – שותקים. כולם פוחדים פן יבולע להם, למשרותיהם, לתלמידיהם, למחקריהם ולתקציביהם. פלאוט נמנה עם המיעוט שהחליט לזעוק נגד הנעשה באוניברסיטה. הנשיא, פרופ' בן-זאב, החליט לרדת לשורש העניין. מדובר באחרון הציונים באוניברסיטה שמוכן להגן על כבוד המדינה שמתקציביה נהנה המוסד שבראשו הוא עומד. ולמרות הכול, אין חשש שמעמדו של מישהו באוניברסיטה ייפגע: הפגיעה במדינה לא תתורגם לסנקציה משמעתית או לפיטורים.

הפרשייה הזו היא רק דוגמה לאופן שבו הפוסט-ציונים נוהגים באוניברסיטאות כבשלהם ואין מפריע. חברי סגל בכל האוניברסיטאות בישראל מארגנים כנסים פוליטיים במתקני האוניברסיטה שבה הם מלמדים. הם משתמשים ברכוש האוניברסיטה, כולל מחשבם האישי והדואר האלקטרוני שלהם, לעודד חרם על האקדמיה ולארגן פעילויות פוליטיות אנטי-ישראליות. הם מעצבים את הסילבוסים של הקורסים ברוח השקפותיהם הפוסט-ציוניות, את הכיתות הם הופכים לבמה פוליטית, התלמידים נדרשים להאזין להסתה נגד המדינה וחופש הביטוי נמנע מסטודנטים בעלי השקפות עולם ציוניות. הנהלות האוניברסיטאות אינן עושות דבר, לרוב בגלל פחד. הן חוששות שפרופסור אשר יינזף על-ידי הנשיא או שדוקטורנט אשר יועמד על מקומו, יפעל לקמפיין בחו"ל נגד "סכנת הפשיזם באוניברסיטאות". בבריטניה ובארה"ב רק מחכים למקרה כזה כדי להוציא לפועל קמפיין נגד האקדמיה בארץ.

[3] "אל תקרא להם קומוניסטים"

עאידה תומא-סלימאן היא העורכת הראשון של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) בערבית, "אל-איתיחאד". תומא-סלימאן נאלצה להתמודד עם התמיכה של מזכיר רק"ח במשטרו של אסד, ופרסמה מאמר בעיתונה, שתורגם גם לעברית. המאמר הזה הוא מלאכת מחשבת של התפתלות דיאלקטית מהסוג שרק קומוניסטים יודעים לעשות. בבחירה בין אסד לבין מעורבות נאט"ו למען המפגינים הנרצחים מדי יום, בוחרת תומא-סלימאן באופציה שלישית של דמוקרטיה סוציאליסטית (גם אם יש סתירה מהותית במושג הזה). ההתפלפלות של עורכת "אל-איתיחאד" מביאה אותה, אחרי כל המלים היפות למסקנה הבאה: "כאשר נהרות של דם זורמים, האחריות להפסיק זאת מוטלת על משטרו של בשאר אל-אסד, מאחר שהוא השלטון, ומאחר שהוא נושא באחריות למרבית האזרחים ההרוגים. זו אחריותו של המשטר לעצור כל פורע חוק ולהעמיד אותו למשפט פומבי, ולא לירות ממטוסים ומטנקים".

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

דיברו אז בשתי שפות. שמואל מיקוניס (שני מימין)

היא ממשיכה: "על מנת למנוע הידרדרות נוספת, ככל הנראה צריך לנקוט צעדים יצירתיים, המטים תוך פרק זמן קצר ביותר את לשון המאזניים לטובת הדרישות העממיות הצודקות. בדרך זו תיפסק שפיכת דם הסורים ותחסם דרכם של כל אותם כוחות, אשר מנסים לנצל את המצב בסוריה לטובתם, כדי להשיג את מטרותיהם. אפשרות התמרון של המשטר הסורי מצטמצמת".

בשורה התחתונה, הפמיניסטית הקומוניסטית לא קוראת להפלת אסד. היא אפילו מדברת על משפטים פומביים (מושג מכובס למשפטי ראווה) ועל פורעי חוק (כאילו שהמוני המפגינים הם עדר של חוליגנים). היא מציעה מעין רפורמה שתשמר את משטר אסד ותיקח אותו שמאלה. במלים אחרות, להפוך את דמשק להוואנה ואת אסד לצ'אבז.

הקומוניסטים הערבים לא השתנו בהרבה מאז שניסו ב-1958 להקים מחתרת במק"י. אותה מחתרת הייתה מזוהה עם ציר סוריה-מצרים שנודע בשם קע"ם; איסר הראל יידע את מאיר וילנר ומשה סנה על ההתארגנות, שבין חבריה היה גם אמיל חביבי, ואלה דיכאוה ביד ברזל. כיום, הקומוניסטים מוכנים שדם ההמונים הערבים יוקז, והעיקר שהמחנה ה"אנטי-אימפריאליסטי" יישמר.

צדק שמואל מיקוניס, מזכיר מק"י המנוח, שאמר לאיסר הראל ז"ל בזמן ביקור סאדאת בכנסת, כשהלה שאל אותו לפשר התנהגות הקומוניסטים בעת ההיא: "אל תקרא להם קומוניסטים. הם רק"ח, ורק"ח זה כמו הליגה לשחרור לאומי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הקומוניסטים הערבים פרשו מן הקומוניזם והצטרפו למופתי. מוסקבה דיברה אז בשתי שפות: בשפה אחת דיברה איתי ובשפה אחרת עם תופיק טובי".