מה עובר על נתניהו?

לפני הבחירות האחרונות, כינס סילבן שלום במטהו בתל־אביב כנס פעילי ליכוד. בשיחה סגורה, אמר דברים קשים על ראש הממשלה, נתניהו, אך הקפיד לשמור על קורקטיות אופיינית והדגיש גם את הישגיו. בשיחות פרטיות, שלום מתבטא על יריבו הפוליטי ביתר חופשיות. כדוגמה להתנהלותו הפוליטית הוא מספר איך לפני בחירות 2009, קרא לו נתניהו לשיחה והודיע לו שבכוונתו לשריין לחברי־הכנסת של סיעת הגמלאים מקומות ריאליים ברשימת הליכוד. שלום התנגד, נתניהו התפוצץ. "הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע. בסוף הגענו לפשרה שהוא יבטיח לרפי איתן הבטחה כלשהי לתפקיד שר ויוריד אותו מהרעיון", מספר שלום לחברי־כנסת בליכוד, "וכך הצלתי את הכיסא שלכם בכנסת".

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

שר החוץ והאוצר לשעבר לא מאמין לנתניהו. ראש הממשלה איננו מאמין לשלום. אי־האמון ההדדי הזה גרם לכך שמקורבי נתניהו הודיעו לתקשורת שראש הממשלה איננו תומך בו עוד טרם החליט שלום אם להתמודד על התפקיד. ביום רביעי, פנה נתניהו לדוד לוי. ליברמן הסכים. ככלות הכול, לא יזיק אם לחברת־כנסת פופולרית מישראל ביתנו יהיה אבא המכהן כנשיא. לא ברור מה קרה אך עוד לפני שלוי הודיע אם הוא נענה לבקשת נתניהו, מקורביו כבר שלחו הודעה שאינו תומך במועמדותו של לוי. בסביבת שר החוץ המיתולוגי השתוממו: הרי הוא לא הכריז שבכוונתו להתמודד.

כל ההודעות הללו יצאו לתקשורת דרך "ישראל היום" והאתר nrg שבבעלות אדלסון. לשכת ראש הממשלה בוררת בקפידה עם אילו עיתונאים היא מקיימת מגעים ואיזה כלי־תקשורת יזכה באייטם הראשון. אלא שגם תומכי נתניהו לא מצליחים להבין את התנהלותו התזזיתית. האדם שמדבר על האיום הקיומי הנשקף מאירן, נואם ביום השואה על השחיטה המאיימת ובאה, מלהג ללא הרף על האינטרס הביטחוני הישראלי, עוסק כבר שבועיים בדבר אחד בלבד: סיכול בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה.

בליכוד ובמפלגות אחרות מזהים את סימני התפוררות הקואליציה. נתניהו אינו שולט במפלגתו, לא כל שכן בשותפותיו לממשלה. הם שולטים בו. אם לבני, לפיד או בנט ייצאו החוצה, יהיו בחירות. מספר תומכיו של ראש הממשלה בכנסת נאמד, במקרה הטוב, בעשרה ח"כים. גדעון סער מכין את הקרקע להתמודדות על ראשות הליכוד מתוך הנחה שבבחירות הבאות נתניהו יפסיד. גם אביגדור ליברמן יוצא מהנחה דומה. ולא, הוא לא ויתר על רעיון מיזוג הליכוד וישראל ביתנו. הוא רק צריך דיל טוב עם כמה בכירים במפלגה.

השאלה הגדולה היא מתי קואליציית נתניהו תקרוס. בנק ישראל הודיע לא מזמן כי הגירעון עומד על 15 מיליארד שקל ונדרש קיצוץ. קיצוץ משמעו ביטול הבטחות לפיד למעמד הביניים. שר האוצר, שמתאושש מקריסת תדמיתו הציבורית, לא יסכים לקיצוץ ויעדיף לפרק את הממשלה על הנושא הכלכלי־חברתי, "למען מעמד הביניים". לבני מעוניינת להגיע לסיכומים עצמאיים עם אבו־מאזן או להוביל מהלך לנסיגה חד־צדדית. אם נתניהו יסכים, הקואליציה תתמוטט. אם יסרב, לבני תפרוש והוא יהיה תלוי בחסדי בנט ולפיד (שר האוצר, אגב, מעוניין למנות את השר יעקב פרי לתפקיד מנהל המו"מ עם הפלשתינים במידה ולבני תפרוש ומנהל מגעים עם חברי־כנסת מהתנועה, בפרט עם אחד או שניים שאינם לבני, פרץ או מצנע).

נתניהו מאמין שביכולתו לנצח את הבחירות הבאות. הוא מאמין שסיעתו תהיה הגדולה ביותר. הוא רק חושש שבמקרה בו לגוש המרכז־שמאל יהיה רוב על פני גוש הימין (שנפרד לשלום מהחרדים בעקבות חוק הגיוס של בנט), הנשיא הטרי ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לפיד או על בוז'י הרצוג. שניהם יכולים לכהן ברוטציה במתכונת של פרס ושמיר מבחירות 1984. זה יגזור על נתניהו מוות פוליטי. הוא לא ילך שוב למדבר האופוזיציוני. ליברמן מאמין שממשלת שמאל־מרכז לא תחזיק מעמד ורוצה להיות יושב־ראש האופוזיציה לאחר שנתניהו יפרוש. הוא עדיין מעוניין לשמש שני ברשימת הליכוד ביתנו לכנסת ה־20. עוד בכנסת הבאה, חושב ליברמן, הוא יוכל להפיל את הממשלה ולהיות ראש הממשלה. בדיוק כפי שעשה אריק שרון לאהוד ברק. ומי האמין ששרון יהיה ראש ממשלה? חשבו שהוא סוס מת.

ראש הממשלה רואה עצמו מוקף באויבים: ריבלין, בנט, ליברמן, לפיד, סער. דווקא ציפי לבני התחבבה עליו לאחרונה. הוא מאמין שכולם זוממים להפיל אותו. דברים ברוח זו אמר באחת מישיבות סיעת הליכוד. הפרנויה שלו מעולם לא הייתה גדולה יותר. השאלה הקשה היא אם מנהיג כזה יכול להיות ראש ממשלת ישראל. יכול להיות שהגיעה השעה שסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד יתאחדו ויראו לנתניהו את הדרך היוצאת מרחוב בלפור.

האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

טור שבת: מלכודת דבש לנתניהו?

פורסם בתאריך 22.3.2013 בעיתון "מקור ראשון"

לרגע אחד ניתן היה לעצור הכול ולומר שזה אמתי. החיבוקים החמים, ההתלוצצויות, הסחבקיות הישראלית במעטה אמריקני, האמנזיה חובקת־כל אשר מתעלמת מהעובדה שרק בספטמבר בשנה שעברה, הגדיר הנשיא האמריקני את הביקורת הישראלית עליו כ"רעש קטן". טובי־הפרשנים התבלבלו מן המחוות הנשיאותיות. רינה מצליח השתוקקה להסביר, כי הנשיא אכן בירך אותה ב"שלום". וערוצי־הטלוויזיה שידרו ללא הרף משל היו תחנת־תעמולה אחת גדולה, והאומה שאלה את אובמה שטופת דמע וקסם, ברוח שירו של אלתרמן, "מי אתה?", והלה ענה בחיוך ובלא ענווה, אני מגש־הכסף שעליו ניתנה לך מדינת־היהודים.

יבקש לפדות את השטר. נתניהו ואובמה

אולם צריך להעיר את הישראלים מן התרדמה המתוקה שכפה עליהם הביקור הנשיאותי. ויותר מכל, ראוי להזכיר, כי אובמה בחר בטקטיקה המוצלחת ביותר לעקוף את הממשלה והכנסת בדרך להסדר מדיני כפוי מבחוץ: להתחבב על הישראלים, להתאהב עליהם, להמחיש להם כי הוא אחד משלהם. ציוני יותר מג'ורג' בוש הבן, שמאלני פחות מג'ימי קרטר, אוהב־המדינה הדואג לשלומה. ואז, ברגע האמת, יבקש לפדות את השטר שניתן לו, ולדרוש את התמורה עבור ההסתחבקות והחנופה והכבוד הרב שנתן למדינת ישראל: כניסה למשא־ומתן אינטנסיבי עם הפלשתינים, כאשר על שולחן הדיונים לא תעמוד הקפאה נוספת של הבנייה ביהודה ושומרון (המוקפאת ממילא, לפי עדותו של סגן שר החוץ לשעבר, דני איילון), אלא ניסיון לרבע שוב את המעגל ולהגיע ל"סוגיות הליבה". ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 67', חילופי־שטחים, פינוי־יישובים, קץ לסכסוך.

אובמה יודע, כי הוא זקוק לרוח־גבית מדעת־הקהל הישראלית יותר מאשר מדעת־הקהל הערבית. למרות ביטויי־המחאה נגדו, הנשיא האמריקני הוכיח היטב, כי ברגע־האמת, הוא יודע לתת כתף לאסלאם המהפכני. כך נתן למובארכ לקרוס לטובת משטר 'האחים המוסלמים', כך הניח לאסלאמיסטים להשתלט על האופוזיציה לבשאר אסד הטובח בעמו, כך איפשר הקמת משטר אסלאמיסטי בתוניסיה וכך הפקיר את הקולונל קדאפי לגורלו והפך את לוב למדינה מפוצלת הנשלטת על־ידי שבטים עוינים. כאשר יגיע הרגע, אובמה יפנה לקהל הישראלי, יניף את תעודת־היושר שקיבל כחובב־ציון ואוהב־ישראל בביקור בן שלושה ימים, ויבקש לפרוע את השטר. הוא יגיע לנתניהו וידרוש ממנו לעשות את שעשו רבין, ברק, שרון ואולמרט ולהתחיל בתהליך של נסיגה, או התכנסות, או הינתקות, או התחסלות, כדי שהקונצפט האמריקני על "מדינה פלשתינית לצד ישראל" – נוסח שנתניהו עצמו אמר ביום רביעי בערב, "שתי מדינות לשני עמים" כסיסמתה ההיסטורית של רק"ח – יתממש סוף כל סוף. כציוני גדול, הוא לא יידרש שוב להוכיח את תמיכתו לישראל. הוא יזכיר את הביקור הבלתי־נשכח ההוא וכחבר באגודת חובבי־ציון יבקש מישראל לשלם את המחיר ולהסכים למהלך מדיני מכריע.

הממשל הדמוקרטי בראשותו מעולם לא השלים עם הרעיון, כי שני העמים אינם בשלים לפתרון מידי של הסכסוך. הישראלים חשדנים מדי לאחר שפינוי גוש קטיף הביא לעליית משטר טרור אירני בעזה. הפלשתינים לא חושבים לוותר באמת על תביעת־השיבה. לא סמלית ולא מעשית. הדמוקרטים, ואובמה הפך למי שדמותו תלווה את המפלגה הדמוקרטית למשך שנים ארוכות, אפילו יותר מביל קלינטון, לא ויתרו על הרעיון של סיום הסכסוך בנוסח השיחות שניהל ברק עם ערפאת בקמפ־דייויד. זה חוסר־סבלנות שמאפיין ליברלים, הרוצים שהמציאות תתיישר לפי האידיאלים שלה. אובמה הוא ליברל רדיקלי במובן הזה.

בפועל, כאשר יבוא מזכיר המדינה קרי וידרוש מן הממשלה לשלם על הפיכת ישראל לסוויטה נשיאותית לשלושה ימים, יהיו יותר ישראלים שיחשבו שאחרי ביקור כזה, לאובמה יש לגיטימציה לדרוש מנתניהו את אותן דרישות אשר להן סירב ראש הממשלה לפני שנה ושנתיים ושלוש. הפעם, אובמה יופיע בפני נתניהו כאהוב־העם. כפי שהרפובליקנים חשקו בנתניהו כמועמד אידיאלי לנשיאות ארה"ב, השמאל־מרכז הישראלי יחשוק באובמה כמועמד אידיאלי להחליף את נתניהו. אם יסרב נתניהו, החיוכים והחיבוקים החמים ייעלמו. אובמה יסמן בידו על מועמד להחלפת ראש הממשלה. משבר עם האמריקנים עלול למוטט את הקואליציה. החרדים לא ימהרו לשוב פנימה. המצג הנשיאותי האוהב והחייכני עלול להתגלות ברבות הימים כמלכודת־הדבש האולטימטיבית שהכין אובמה לראש ממשלת ישראל.

רובי ריבלין והרודנות של נתניהו

אחת ההנחות הרווחות בליכוד הייתה שההקצנה ברשימת המפלגה לכנסת התקיימה למורת רוחו של יושב הראש. ככה סתם, השתלטו לה על הרשימה הקיצונים, והוא נאלץ להתמודד עם כשלי הפריימריס. העובדה שמיקי איתן, בני בגין, דן מרידור וכרמל שאמה כבר לא שם, נזקפה לחובת חברי התנועה שחתכו ימינה. הטענה הזו נופצה כבר כאשר החליט נתניהו לחבור לאביגדור ליברמן ולהציע לבוחר רשימה אולטרה-ימנית, אך נקברה סופית כאשר הודיע ליושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, שהוא מעדיף את יולי אדלשטיין על פניו.

בדרך החוצה. רובי ריבלין. בתמונה: המם שהעלה עמיר שיבי בעמוד הפייסבוק שלו.

אדלשטיין הוא, לכל הדעות, אדם ראוי. הגם שבתפקידו כשר ההסברה לא הצליח הצלחה מיוחדת (אנשים כמו דני איילון הקשו עליו מאוד, יש לציין, וגם ההשתלטות על המשט לעזה משל היה משלוח אמל"ח לא הקלה על המשימה), אדלשטיין לא נמנה על קיצוני המפלגה נוסח דנון ורגב. אך ריבלין מייצג משהו אחר, שאין בשר ההסברה היוצא. יש בו את הממלכתיות הז'בוטינסקאית המגנה על ביהמ"ש העליון, הסבורה כי לערביי הארץ יש זכויות שמן הנמנע לפגוע בהן, המאמינה במקסים, בצו הז'בוטינסקאי שבו חופש הביטוי הוא ערך עליון. אצל ריבלין, כל יחיד הוא באמת מלך. דרכו המדינית הימנית מעולם לא התנגשה בתפישתו הליברלית. ספקנותו כלפי הערבים לא גרמה לו לפתח שיח של שטנה כלפיהם. הוא לא רץ לביהמ"ש העליון כדוברו הנצחי של ביבי, אקוניס, להסתופף יחד עם מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר במסע יחסי-הציבור לחנין זועבי ול'עוצמה לישראל'.

נתניהו לא רוצה את ריבלין בתפקיד יו"ר הכנסת כיוון שהוא זקוק לדמות צייתנית שתהפוך את חייו לקלים יותר במליאה. היו"ר היוצא היה ליברלי מדי עבורו. ביבי אוהב אותם כנועים וצייתנים. לכן, הוא ישאירו כאחד מיני עשרים חברי הכנסת של הליכוד על ספסלי הקואליציה במליאה, וינסה גם לקבור את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה. לא לשווא הציע ביבי ליחימוביץ', במסגרת חבילת הפיתויים לכניסה לקואליציה, שפואד יהיה המועמד המוסכם לנשיאות. ריבלין דומה לפרס: הוא איש דעתן, פעלתן ופופולרי. פואד היה מבקש להסתופף עם ביבי במטבחון ולשמוע מידע בטחוני רגיש, וחסל.

בליכוד יודעים זה זמן-רב שנתניהו רוצה לחסל את התנועה כישות עצמאית. הוא מעוניין להיות מוקף בגמדים חסרי יכולת מנהיגותית שבסופו של יום יסייעו לו להיבחר בשנית למועמד הליכוד לראשות הממשלה. כל מי שטוען שזו הכהונה האחרונה של נתניהו, אינו מכיר את רה"מ. אם פרס יכול לכהן בגיל תשעים כנשיא המדינה, מדוע ביבי לא ימשיך לשמש רה"מ בעשור הקרוב? ובכלל, לאור הגנטיקה הטובה במשפחת נתניהו, ראשות הממשלה לא תהיה התחנה הפוליטית האחרונה בחייו. בשלב כלשהו, המשפחה תצטרך לעבור לשבע שנים למשכן הנשיא.

בשנה האחרונה, הסכימו בליכוד לבלוע כל צפרדע שהגיש להם נתניהו: החל מהבטחות הכזב על ארבעים וחמישה מנדטים בבחירות, המשך בקמפיין השלילי נגד 'הבית היהודי' ובנט, וכלה בניסיון להקים ממשלת מרכז-שמאל בהשתתפות 'יש עתיד' או 'העבודה', יחד עם לבני ואנשיה, כשהמתנחלים בחוץ והחרדים בפנים. עתה הם מתבקשים לבלוע עוד צפרדע. לאנשי הליכוד יש הזדמנות-פז לפתח עמוד שדרה פוליטי ולומר לנתניהו את המלה שהוא לא רגיל לשמוע: "לא". פשוט לכנס את ועידת הליכוד ולבחור את מועמד התנועה לתפקיד יו"ר הכנסת, על אפו וחמתו של רה"מ. די בכך שיוזמה כזו תקרום עור וגידים, כדי שנתניהו יתחיל להילחץ ובסוף יתקפל. אם הליכודניקים לא ישימו קץ לרודנות הבלתי-נאורה של ביבי במפלגתם, הם עוד יתגעגעו לתוצאות בחירות 2013. הפעם, לליכוד עצמו (בלי התוספת של אנשי ליברמן) יש שישה מנדטים יותר משהיו לתנועת החירות בכנסת הראשונה. בפעם הבאה, הם יפללו למספר הזה.

מי רוצה להרוג את משה קצב?

הבוקר ייסגר שער בית הכלא 'מעשיהו' על הנשיא השמיני של ישראל. אחרי חמש שנים של הוקעה, בידוד, דה-לגיטימציה והטלת כל דופי אפשרי – משה קצב נכנס לכלאו. בית המשפט אמר את דברו, ובמדינה מתוקנת, גזר דין ראוי להתממש. הספקות סביב הרשעת קצב הם רבים, ואין טעם לחזור עליהם. אולם השאלה הגדולה איננה המחלוקת שקיימת סביב ההרשעה, למרות המאמץ המתמשך למנוע כל דיון ציבורי אמיתי בראיות השונות. הבעיה היא מסע ההתאכזרות הציבורי והקעקוע הבלתי-פוסק של קצב, לפני ואחרי ההרשעה, ופחות מ-24 שעות טרם כליאתו. הבעיה היא הרצון לראות את קצב גומר את חייו בתאו.

נקמה פוליטית מעיקרה. צילום: אתר הגרדיאן

ראוי לומר את האמת: לתקשורת בארץ אין בעיה מהותית עם העבירות המיוחסות לקצב ושבגינן הורשע. כאשר השר לשעבר, חיים רמון, עבר עבירה חמורה פחות, והורשע בדין, הוא לא סולק ממסכי הטלוויזיה. הוא לא הוקע על-ידי העיתונאים. רמון שב לזירה הציבורית כאילו לא קרה דבר, בבחינת תאונת עבודה מקרית התרחשה ערב יציאה למלחמה. לתקשורת יש בעיה גדולה עם משה קצב בגלל החטא הקדמון שלו: לראשונה נכנס איש ימין למשכן נשיאי ישראל. ההגמוניה המפא"יניקית נשברה סופית כשקצב הצליח להביס את הנשיא המכהן, שמעון פרס. לכן, מלכתחילה היה ברור לכל, שהנשיא השמיני לא יזכה למשפט צדק. שכל בדל ראיה ייזקף לחובתו, גם אם זו שנויה במחלוקת משפטית.

קצב מועבר לכלא על אף שהבעייתיות בכל הנוגע למאסרו ברורה, הן משום שהוא עלול לסבול מידי אסירים שאותם סירב לחנון, והן מכיוון שרבים הדברים החשאיים שהוא יודע. אם מערכת המשפט הייתה רוצה באמת ובתמים לעשות צדק עם קצב, ניתן היה לחרוג מהנוהל ולארגן תנאי כליאה הולמים. משפט צדק, כמובן, הס מלהזכיר. אולם המטרה האמיתית היא להשפיל עוד את הנשיא לשעבר. להעביר את גופו במסרקות ברזל. להענישו עוד על אותו חטא קדמון. להעבירו מסע ייסורים נוסף, ואולי לסייע בידו בהחלטה לשלוח יד בנפשו. עושה רושם אפוא שבתקשורת ובמערכת המשפט לא ישקטו ולא ינוחו עד שיקיץ הקץ על קצב.

הימין שותק שתיקה מפתיעה נוכח הנעשה לקצב. מפתיע שמחנה פוליטי שלם מתנער עד כדי כך מהאדם אשר מונה לנשיא במשמרת שבה כיהנה ממשלת ימין בהנהגת המדינה. אין צורך לערער על החלטת בית המשפט כדי להפסיק את מחול השדים סביב הנשיא לשעבר. ולא צריך לפעול למען זיכויו המוחלט. אולם המאמץ לחסל את קצב אינו קשור למעשים שבהם הורשע. הוא מתקיים בזיקה ישירה לאידיאולוגיה שבה אחז ולמחנה הפוליטי שבו צמח וגדל. לא יהיה זה משום אבסורד לטעון, שאילו היה מדובר באיש שמאל המקורב לחוגים המתאימים, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין. אבל הנקמה בקצב היא נקמת דם פוליטית מעיקרה.

הניסיון המתמשך לעשות חיסול ממוקד בימין לא החל בקצב, וסביר להניח שלא יסתיים בו. יידע כל פוליטיקאי ימני כי הוא מטרה מסומנת היטב; כל חשד יהפוך, בגיבוי התקשורת, לכתב אישום שלא זו בלבד שיסתיים בהרשעה בטוחה, אלא במסע נקם תקשורתי. אין צורך לדון עתה בחנינה לנשיא המורשע, גם אם בעתיד יהא צורך לשקול אם לא הוענש די. יש צורך חיוני ודחוף לפעול כדי להבטיח את שלומו, גם כאשר הוא נמצא מאחורי סורג ובריח. במקביל, ראוי להיכנס לעובי הקורה של כתב האישום נגדו ופסק הדין על מנת לברר את הלאקונות המצויות שם עד תומן. על קצב, יש לזכור, לא נגזר עונש מוות, ואלה הרוצים בדמו השפוך, אינם שוחרי טובת נשים נפגעות תקיפה מינית, אלא בעיקר מבקשים לשפוך את דמה של הדמוקרטיה הישראלית.

המכורים לכזב – השבוע הקשה של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 29.4.2011

ביום רביעי האחרון, פרסם העיתונאי סבר פלוצקר מאמר ב"ידיעות אחרונות" שבו הוא מכה על חטא נוכח תמיכתו בהסדר מדיני עם סוריה הכולל נסיגה מרמת הגולן. "טעיתי ואני מכה על חטא", כתב פלוצקר באומץ אינטלקטואלי הנדיר במחוזותינו. "שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים המכבדים זכויות אדם", פסק. הדברים הללו פורסמו מעט לפני שנודע על ההסכם שגובש בין אש"ף לבין החמאס על הקמת ממשלה זמנית ולמעשה חיסול כל סיכוי ריאלי למו"מ לשלום עם ישראל. אפילו נשיא המדינה, שמעון פרס, נביא המזרח התיכון החדש, לא יכול היה להבליג. אתמול פנה לפלשתינים ואמר: "יש הזדמנות לשלום ואתם הורסים במו ידיכם את ההזדמנות למדינה פלשתינית". הוא אף הגדיל לעשות כשקבע בפסקנות האופיינית לו: "הניסיון להביא להקמת מדינה (פלשתינית) בספטמבר לא יצלח".

אומץ אינטלקטואלי. סבר פלוצקר. צילום: האתר של זאב גלילי

המציאות הטופחת שוב ושוב על פניו של "מחנה השלום" הישראלי לא תגרום ככל הנראה לקיצוני השמאל לשנות את דעתם. אולם הבעיה הגדולה של ישראל איננה בהכרח עם גופים כמו 'הקרן החדשה לישראל' או מרצ, שבין כה וכה יסנגרו על הפלשתינים כאחרוני נושאי לפיד השלום. הבעיה היא אחרת: בישראל ישנה אליטה גדולה, שפועלת במחוזות האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט, ומיוצגת בין השאר על-ידי מפלגת קדימה, שממשיכה ללא הרף לטפטף את הכזב הגדול אשר לפיו "יש פרטנר". תחת השקר הגדול הזה, מנסים כל העת סופרים בעלי השפעה כמו עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן לטעת בעולם אשליה שהבעיה היא בישראל. אם רק יסכים נתניהו להקמת מדינה פלשתינית ולחיסול ההתיישבות ביו"ש, או-אז ייכון שלום. השקר הזה חטף מכה ניצחת בעקבות הברית החדשה בין יורשי יאסר ערפאת לבין ממשיכי דרכו של אחמד יאסין, והטבח בהמוני סוריה המתקוממים נועץ מסמר נוסף בארון המתים של תיאוריית ה"שטחים תמורת שלום". סביר להניח ש"מחנה השלום" המצטמק לא ייעלם בקרוב, ואולי נראה עוד מעט יוזמה הקוראת למו"מ ישיר עם ממשלת חמאס-פתח. אבל על ישראלים בעלי השפעה כמו סבר פלוצקר, מוטלת חובה קדושה להתחיל לומר את האמת.

האמת הזו לא תהא חביבה על השמאל בארץ. כאשר מרצ מביעה, בהודעה רשמית שפרסמה, "קורת רוח ותקווה זהירה" (כך!) נוכח ההסכם בין החמאס לבין הפתח, ברור שיש פה מחנה פוליטי שלם שמתנהל יותר ויותר כנציג של עם אחר מאשר כנאמן הנמצא בשליחות עמו שלו. עבור כל ישראלי בר-דעת שאיננו מכור לפולחן אוסלו, הסכם כזה הוא בבחינת סימן אזהרה לבאות. אבל מבחינת "מחנה השלום" ששר בכיכר כבר שנים על השלום שנרצח בארבעה בנובמבר 95', העובדה שחמאס – האחראי על רצח מאות ישראלים – חובר לארגון אשר על שמו רשומה האינתיפאדה השנייה, היא בגדר "קורת רוח" ומהווה לא פחות מ"תקווה". בין אם מדובר בשוטים תמימים ובין אם בדוגמטים קשוחים שאבד עליהם הכלח, הרי שכאשר שאילן גילאון אומר כי "יש לקוות שעזה תלך בדרך רמאללה ולא היפך", אפשר רק לתהות אם בנוסף לעיוורון האופייני לו מזה שנים הרבה, לא לקה השבוע "מחנה השלום" גם באירוע מוחי קשה.