מאמרים פוליטיים

מרגרט תאצ'ר – מורשתה תלווה את האנושות עוד שנים רבות

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.4.2013

בהיסטוריה הבריטית של המאה ה־20, הייתה מרגרט תאצ'ר האישיות החשובה ביותר לאחר וינסטון צ'רצ'יל. כשנכנסה ב־1979 ללשכתה ברחוב דאונינג 10, מצאה תאצ'ר כלכלה מקרטעת הנשלטת על־ידי איגודים מקצועיים כוחניים. בריטניה של טרום ימי־תאצ'ר הייתה צל חיוור של האימפריה מראשית המאה. כאשר עזבה את מעון ראש הממשלה ב־1990, כלכלת הממלכה המאוחדת הייתה מהחזקות בעולם, עם צמיחה גבוהה, השפעה פחותה של האיגודים, נכסי־מדינה שהופרטו ויכולת להתמודד עם אתגרים כלכליים בעולם שהחל לעבור גלובליזציה.

את הכינוי "אשת הברזל" המציא שליט ברית־המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, והיא אימצה אותו בחדווה. יחד עם גורבצ'וב והאפיפיור האנטי־קומוניסטי יוחנן פאולוס השני, תאצ'ר ונשיא ארצות הברית המנוח, רונלד רייגן, היו הרפורמטורים הגדולים של שנות ה־80'. עם רייגן הביאה לסיום המלחמה הקרה וסתמה את הגולל למשך שנים ארוכות על הכלכלה הריכוזית, הסוציאליסטית. ברם, ראש ממשלת בריטניה המנוחה לא הייתה רק "אשת ברזל" כלכלית. היא הייתה נאמנה לעקרונות השמרנות גם בתחום המדיני. כך, נהגה ביד קשה כאשר פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד ב־1982, הרחוקים עד מאוד מבריטניה. רבים סברו, כי המחיר איננו כדאי. אולם תאצ'ר סירבה להיכנע לאנשי "שלום עכשיו" הבריטים, ועם בוא הבשורה על הפלישה, כינסה את חברי הקבינט שלה והודיעה להם, כי החליטה לפתוח במלחמה. בריטניה שילמה מחיר יקר, בכסף ובנפש, על המלחמה ההיא, על אי שמיעוט קטן מתושביו היה בריטי. בחשבון הסופי, התוצאה הייתה חיובית: החונטה ששלטה בארגנטינה לא הצליחה במזימתה להשתלט על האיים, ולבסוף נפלה הדיקטטורה בארגנטינה עצמה והדמוקרטיה קמה לתחייה.

"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר
"זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו". מרגט תאצ'ר

היא זכתה לכהונה נוספת, נישאת על גלי־הניצחון במלחמה. מיותר אפוא להזכיר את ההבדל בין המנהיגות שגילתה בשעתו לבין חדלות ההנהגה שמגלים מנהיגים בעולם כיום נוכח איומים גדולים בהרבה. בישראל של אותם ימים, שגשגה האופוזיציה למלחמה צודקת שאליה יצאה הממשלה נוכח הטרור מלבנון. עבורה, הקשר בין תקיפות לאומית, מחויבות לדמוקרטיה וכלכלה חופשית היה עמוק ועיקרו במחויבותה לחירות האדם. בנאומה האחרון כראש הממשלה בפני הפרלמנט הבריטי, אמרה: "אנשים מכל רמות ההכנסה חיים טוב יותר משחיו ב־1979. האדון הנכבד אומר שהוא מעדיף, שהעני יהיה עני יותר, ובתנאי שהעשיר יהיה עשיר פחות. בדרך זו לעולם לא ייווצר העושר החיוני לשירותים חברתיים טובים יותר, כפי שיש לנו". המדיניות הזו הוכיחה את עצמה בישראל ובמקומות אחרים. כיום, ארצות שלא הלכו בדרכה של תאצ'ר, דומות לסוג של כוכבי־לכת מתים: יוון, קפריסין, ספרד. צרפת אך בקושי שורדת.

במערכה על האמת ההיסטורית, ידה של "אשת הברזל" הייתה על העליונה. כבר בשנת 1982, צנחה האינפלציה מ־18 ל־8.6 אחוזים. היא נדרשה להתמודד עם אבטלה המונית שהאמירה ב־1984 ל־3.3 מיליון מובטלים, אך ירדה דרמטית מקץ שלוש שנים. תאצ'ר התעמתה עם איגודי־העובדים במלחמתה על הפרטת הכלכלה ובימיה פרצה שביתת הכורים ההמונית שנמשכה שנה ועלתה למשק הבריטי כמיליארד וחצי ליש"ט. אולם הכנסות המשק מן ההפרטות היו משמעותיות והסתכמו בכ־47 מיליארד ליש"ט. היא הפכה את בריטניה ממדינת־עבר סוציאליסטית למתחרה מודרנית וחזקה בכלכלה העולמית.

תאצ'ר ראתה כתנ"ך שלה את ספרו של הפילוסוף האוסטרי השמרני, פרידריך האייק, "הדרך לשעבוד", שהיווה קריאת־תגר על הגישה הסוציאליסטית והיה אביהם הרוחני של השמרנים החדשים בארצות־הברית. הפופולריזציה שעשתה תאצ'ר לדמויות כמו האייק ומילטון פרידמן הגיעה גם לישראל, כאשר ב־2003 היה זה שר האוצר דאז, נתניהו, שהחל ליישם בכלכלה הישראלית את עקרונות הכלכלה השמרנית התובעת ריסון תקציבי, קיצוץ ההוצאה הציבורית ויעד גירעון נמוך. בדומה לשמרנותה הכלכלית, גישתה השמרנית בנושאי חוץ ופנים הייתה ניצית לא פחות: היא נאבקה בצבא האירי הרפובליקני שניסה להתנקש בחייה באוקטובר 1982, נלחמה על שליטת בריטניה בצפון־אירלנד, התעקשה על ברית צבאית חזקה עם ארצות הברית, התנגדה לרעיון האיחוד האירופי ואף טעתה פה ושם כאשר סירבה לשתף פעולה עם הסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה של ימי האפרטהייד והתנגדה להוצאת הקמר רוז' מהאו"ם, על אף שהארגון סולק מהשלטון במלחמת קמבודיה־וייטנאם.

עמידתה האיתנה על עקרונותיה, שנבעה מהתנגדותה העיקשת לכל רעיון סוציאליסטי ("אין דבר כזה, 'חברה', יש רק אנשים ומשפחות", טענה), עיצבה את דמותה כמי שמימשה בימי־שלטונה את עקרונותיה ללא מורא וזכתה במשך שלוש כהונות רצופות לאמון עמה הבריטי. מול חידלון המערב כיום ואימוץ השקפות שכישלונן הוכח עוד טרם עליית תאצ'ר לשלטון, דומה כי על אף ש"אשת הברזל" איננה עוד, הרי מורשתה הרעיונית והפוליטית תלווה את הפוליטיקה העולמית עוד שנים רבות. או כפי שהעיר אמש ראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון השמרני: "זכרה יחיה עוד שנים רבות לאחר שהעולם יספיק לשכוח את החליפות הפוליטיות האפורות של ימינו".

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

מקום תחת השמש. אפילוג

לפני חודשיים, ישבתי בבית קפה פינתי בשכונת רחביה עם אדם המחזיק עצמו מקורב לביבי. יותר נכון, מאלה שביבי מתקשר אליהם כשהוא בצרות. כשיש לו צורך באיזה גיבוי אינטלקטואלי מעיתונאים ואנשי רוח. כמעט כל הקדנציה לא החליפו מלה. אך הוא נותר נאמן כפי שהיה בעבר. הם הולכים יחד 16 שנה. הוא היה אורח קבוע בביתו של פרופ' בנציון נתניהו. מכיר את עדו, מרים טלפון לביבי לשאול מה עם אבא. דיברתי אתו על התנהלותו של נתניהו בעת הזו. העליתי כמה ביקורות. בעדינות. יש לו נטייה לרתוח כשמבקרים את ביבי.

לקראת סוף השיחה, דיברנו על עניינים מדיניים. "אני ממש לא מתנגד למדינה פלשתינית", הוא זרק לי לפתע. "אם זה יגמור את הסכסוך, מה טוב". בדקתי אם שמעתי נכון. חזרתי למאמרים שפרסם בן-שיחי בשנים האחרונות. לשני ספרים שכתב. אחד מהם ספר מכונן ב"חזרה התשובה" הפוליטית שלי, מהקומוניזם לציונות. מדינה פלשתינית?, שאלתי את עצמי, וחזרתי לספר אחר שפרסם לפני 9 שנים. חזרתי גם ל"מקום תחת השמש" של ביבי. השינוי הזה הדהים אותי. איך כתבים ומאמרים שפרסמו אנשים חושבים לאורך שנים הופכים לבלתי-רלבנטיים בעיני עצמם תוך שנה או שנתיים. כמו הדוקטור משה סנה, שפרסם ב-1954 את כתב התנערותו מהציונות, הספר "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", וכעבור 10 שנים ביקש להחביא את הספר הזה משל לא היה ולא יצא לאור.

דבר לא נשאר. עטיפת "מקום תחת השמש".
דבר לא נשאר. עטיפת "מקום תחת השמש".

פוליטיקאים בארה"ב נוטים לפרסם את ספריהם האידיאולוגיים אחרי שהם פורשים או מופרשים מתפקידיהם. לפני בחירתם, הם מפרסמים ביוגרפיות פופולריות. ולאחר הפרישה, הם מוציאים לאור זיכרונות עם קטעים אידיאולוגיים. לא משהו מהפכני במיוחד. הסנסציות מהדהדות בעיתונות. הדוקטרינה נשמרת לאקדמאים.

נתניהו פרסם את "מקום תחת השמש" ב-1995, לפני שנבחר לראש הממשלה. זו הייתה דריסת הרגל הראשונה של הניאו-שמרנות האמריקנית בישראל. היה חתום עליה פוליטיקאי עירני עם אנגלית רהוטה. צעיר בן 46. דוקטרינה חסרת פשרות של מלחמה בטרור, התנגדות למו"מ עם ארגוני טרור, תפישות חדשות ושמרניות של "טוב" ו"רע", שיוף מימין של "מלחמת הציביליזציות" של הנטינגטון. הספר הזה עיצב את הליכוד כמפלגה שמרנית, לא כליברלית. הוא התבסס על אסכולה צעירה וחדשה של חוקרים ואנשי רוח, רובם סיימו את הדוקטורט שלהם בארה"ב, שהתקבצה סביב 'מרכז שלם' הירושלמי. שנה אחר כך גם יצא לאור כתב העת השמרני הראשון בישראל: "תכלת". מייסד 'שלם', ד"ר יורם חזוני, היה שותף בכתיבת "מקום תחת השמש".

מכל זה לא נשאר כלום. לא שריד ולא זכר. אפילו לא אבק. את "מקום תחת השמש", נתניהו מעדיף לקבור עמוק בארון הספרים. כראש ממשלה, פעל הפוך ביחס לכל מלה שנכתבה בספר. הסביבה האינטלקטואלית שרחשה סביב נתניהו, התאיידה כמעט לגמרי, מלבד כמה נאמנים שנותרו מהשנים ההן, כמו יובל שטייניץ. 'מרכז שלם' סגר את "תכלת" ומשקיע בשנים האחרונות משאבים לאינספור בהקמת קולג' למדעי הרוח. נתניהו וחזוני לא מחליפים היום מלה. ד"ר עוזי ארד, מנאמני נתניהו היחידים באקדמיה, מסתובב מוכה וחבול ובפיו טעם מר. ד"ר יועז הנדל, גם הוא מהסביבה הביביסטית, כבר לא שם. ימיו של צביקה האוזר בלשכת ראש הממשלה ספורים ונקובים. מכל האידיאולוגיה והאנשים והמאמרים והדוקטרינות, רק נתן אשל נשאר.

הזגזגים של נתניהו, ימינה ושמאלה ללא הרף, שמאפיינים את שתי הקדנציות שלו כראש ממשלה וגם את כהונתו כשר אוצר ("אני אתמוך בהתנתקות במשאל עם", הוא הצליף פעם בפניו של ח"כ אורי אריאל ההמום), גורמים למתי-המעט שנותרו נאמנים לו לזנוח את דרכם. להתחיל לצדד ברעיונות על פלשתין העצמאית בצד ישראל. לסנגר על ראש ממשלה שחותם על הסכמי הפסקת אש עם ארגון טרור. לתמוך בכל מיני עקרונות שנגדם ניקבו בזעם את המקלדת באצבעותיהם. מנתניהו המקורי לא נשאר הרבה. גם לא מהניאו-שמרנות. היא מתה באמריקה כשהגברים הלבנים החולמים על נשק ביד וצבי ניצוד על הכתף, גילו שההיספאנים, השחורים, הנשים והצעירים כבר לא חולמים על חווה פרטית ורישיון לנשק. והיא גם הלכה לעולמה בישראל. לפני יומיים, עמד נתניהו במסיבת עיתונאים. פניו מאופרות בכבדות, והוא חנוט בחליפה לוחצת. וכך, בנאום קצר ונטול כל חזון, הכיר בשלטון החמאס. הוא חתם את הפרק בקריירה שלו שהחל ב"מקום תחת השמש".

את הפרק הבא בכהונתו, שיתחיל בשלהי ינואר 2013, יצטרך נתניהו להתחיל בדף חלק לגמרי. אולי לא כל כך חלק, כי אובמה יהיה שם, וגם אחמדינג'אד והנייה, ומשמאל תנשוף בעורפו יחימוביץ', וגם בליכוד יתחילו לחשוב ברצינות על היורש. הוא יצטרך להוכיח שנשאר משהו מהדוקטרינות שגרמו לו להבליח לתודעה הציבורית כמקטרג השמאל. "בכל אשמה החברה, איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם", שרו ב"צוותא" את שיר העם הרוסי שתורגם לעברית. נאמני נתניהו יכולים להצטרף בקינתם לאנשי 'המועדון לתרבות למתקדמת'.

עוד

הדרך לשעבוד – האוליגרכיה הישראלית ומאבקה בנתניהו

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

"ממשלת נתניהו מתגלה כממשלה הקיצונית והמסוכנת ביותר בתולדות המדינה"; הישראלים זקוקים ל"ללחץ בלתי פוסק, מלווה בתגובה מיידית על כל הפרה של התחייבות, ובמידת הצורך – גם בסנקציות כואבות"; "מצער מאוד שדווקא ערב החג הבשורה היחידה שאנו מקבלים, היא שהמדינה כרגע בשפל המדרגה"; "אובמה החליט שהקואליציה המזרח תיכונית המתונה שלו חשובה יותר מהקואליציה הקיצונית של נתניהו"; "נתניהו מצא את תרופת הפלא לבעיית יציבות השלטון בישראל: שוחד"; "ללא מפלגת העבודה נתניהו ייוותר עם קואליציה של 61 ח"כים, תלויה לחלוטין במפלגות הימין שבה, או בקיצוני הליכוד… ישראל תהפוך סופית, מבחינת ארה"ב, לחברה ב'ציר רשע' חדש".
 
כל הציטוטים הללו נלקחו מתוך מבחר מאמרים ופרשנויות שהתפרסמו הבוקר בעיתון "הארץ". הם ממחישים עובדה אחת ויחידה: בימים האחרונים מתנהלת בישראל מלחמה. המלחמה הזו מתבססת על לוחמה פסיכולוגית חסרת פשרות מנוהלת נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונגד האינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר של ישראל. האוליגרכיה שמנהלת אותה מורכבת משלוש צלעות: השמאל-מרכז בהנהגת לבני ורמון, השמאל הרדיקאלי בראשות הארגונים החוץ-פרלמנטאריים שלו – בראש ובראשונה 'שלום עכשיו' וקואליציית 'הקרן החדשה' – והתקשורת הישראלית על הציר עמוס שוקן ונוני מוזס.
 
המלחמה הזאת היא חסרת תקדים: ב"ישראל היום" פורסם כי חומר מודיעיני שהגיע לידי נתניהו וברק מעיד על כך שחיים רמון מחבל באינטרסים המדיניים של ישראל ולוחש על אוזנם של הפלשתינאים כי תוך זמן לא-רב תתמוטט ממשלת נתניהו ובמקומה תקום ממשלה בהנהגת לבני. בפגישה עם שר החוץ הגרמני, בהשתתפות לבני ודליה איציק, לוחשת איציק על אוזנו של השר כי בפעם הבאה שייפגשו, לבני תהיה ראש הממשלה. מעט לפני פגישת ראש הממשלה עם אובאמה, מפרסם ynet ידיעה על החלטת בנייה בלתי-משמעותית בעליל בירושלים ומפוצץ את הפסגה. בשיא המשבר, מפרסם רביב דרוקר ב"חדשות 10" כי ישנם דיבורים על צירוף קדימה לממשלה. במקביל, מסתובבים אנשי "שלום עכשיו" בירושלים על מנת למצוא כל פיסת מידע שיכולה להגביה את הלהבות בוויכוח עם האמריקנים.
 
גורל נוסח צ'כוסלובקיה ופולין
 
ההתנהלות של נתניהו במשבר עם אובאמה נובעת מהנחת יסוד פשוטה שלפיה אם יסכים לדון, כדרישת אובאמה, בשאלת הגבולות כנושא ליבה ראשון, הפלשתינאים ידרשו את מה שדרשו תמיד: נסיגה מלאה לקווי יוני 67', פינוי כל ההתיישבות מיו"ש וחלוקת ירושלים. אין ולא היה מנהיג פלשתיני שהסכים לפחות מכך, אולם גם אין מנהיג פלשתיני שהסכים לכך. אולמרט הציע לפלשתינאים יותר מ-90 אחוז משטחי יו"ש; אהוד ברק הציע מעט פחות. גם אם ישראל תסכים, כדרישת השמאל, לחזרה לגבולות 67' ולחלוקת ירושלים, נושא הליבה הבא יהיה שאלת הפליטים. עוד לא נולד המנהיג הפלשתיני שיוותר על שיבת רוב הפליטים לטריטוריה הישראלית. גם אם תסכים ממשלה ישראלית להחזרת עשרות אלפי פליטים לתחומה, הדבר יוליד עד מהרה את שאלת לגיטימיות המדינה היהודית: הפלשתינאים יתבעו את הקמתה של מדינת כל אזרחיה. כל שלב מהשלבים לעיל מלווה בסנקציה הפלשתינית הקבועה: אינתיפאדה, או ליתר דיוק, מלחמת השמדה בעלת ניחוח גרמני של רצח כמה עשרות יהודים בכל פיגוע טרור.

נאבק למען הציונות. ראש הממשלה, נתניהו. צילום: פלאש 90

נתניהו מבין שאובאמה מעוניין להועיד לישראל את גורלן של צ'כוסלובקיה ופולין ערב מלחמת העולם השנייה. לכן, המערכה שמנהל נתניהו מול אובאמה איננה רק מאבק על ירושלים, או על שטחי יו"ש, ואפילו לא על עתיד ההתיישבות בשטחים האלה. זהו מאבק על הציונות. אם ליהודים אין זכות לבנות במערב ירושלים, זכותם לבנות ביפו, חיפה, לוד ורמלה גם היא עומדת בסימן שאלה.

נתניהו ואובאמה הגיעו למאבק עקרוני שנדמה כי אין ממנו מוצא. השאלה לאן יוביל העימות הזה נשארת פתוחה. לנתניהו יש גב ציבורי חזק (אם כי לא גב תקשורתי חזק) ואובאמה, על אף המנטאליות הרודנית, הוא נשיא שנוי במחלוקת שהצליח להעביר את הרפורמה ההיסטורית שלו באמצעות שיחוד סנטורים. אובאמה אמנם יכול לפעול באופן עצמאי לחלוטין מהסנאט ומהקונגרס ולכונן את משטר אובאמה ההולך ומתהווה, אך לישראל ישנם מאחזים משמעותיים במפלגות הדמוקרטיות והרפובליקניות, ובעיתונות האמריקנית. אם אובאמה חותר להחליף את השלטון בישראל, אין שום מניעה שישראל תראה לאובאמה מה כוחה בגבעת הקפיטול.
 
אולם נתניהו פועל כאשר מבית מתהווה מחנה מסוים אשר גישתו איננה רק בלתי או אנטי-פטריוטית. מדובר במחנה פוליטי חסר גבולות שמאמין כי כמעט כל פעולה תהיה לגיטימית על מנת לפרק את ממשלתו. מאחורי הרעיון שלגיטימי לעשות הכול כדי להדיח את נתניהו ולהקים ממשלה הנתמכת על ידי הממשלה האמריקנית, ניצב מחנה פוליטי שמונהג על ידי שלושה כוחות מרכזיים: השמאל הליברלי בראשות לבני, שלוחותיו במשולש אקדמיה-מערכת המשפט-תקשורת ורדיקלים מסוגים שונים – מ'שלום עכשיו' ועד המפלגה הקומוניסטית – שמסתובבים בכל הר וגבעה ביהודה ושומרון ובירושלים על מנת לנסות ולהבעיר את השטח. מול התלכדותו מחדש של המחנה הזה, שללא אובאמה היה קורס לחלוטין, לא ניצבת חלופה פוליטית ממשית בדמות מפלגות, ארגונים ועמותות.

נתניהו מגלם בדמותו את כל החלופה לשמאלנות המתחדשת. מנהיגותו הפופולארית היא הבלם היחיד לעליית השמאל. אולם חלופה איננה יכולה להתבסס על מנהיג אחד ורעיונותיו. לשמאל הישראלי אין מנהיג (לבני, ברק, ג'ומס, חנין וטיבי אינם מסוגלים להקים קואליציה), אולם יש לו ארגונים, ובעיקר ארגוני חזית כמו 'שלום עכשיו' או 'הקרן החדשה' שמנהלים מלחמה נגד ישראל המסבה לה נזק ממשי. מאז ימי לנין ועד ימי לבני, מבינים בשמאל כי האלף-בית של המהפכה הוא הארגון המהפכני. הימין מעולם לא הבין או הפנים את התובנה החשובה הזו.
 
אם נתניהו יתעמת עם אובאמה, הוא עלול לאבד את מפלגת העבודה. אהוד ברק יחליט אולי לעשות מעשה דיין ולהישאר בממשלה, אך ספק אם יימצא מישהו נוסף חוץ מחבר כנסת אחד או שניים שיסכים להיתלות בממשלה צרה המבוססת על קולות 'האיחוד הלאומי', 'יהדות התורה' ו'ישראל ביתנו'. במצב של ממשלת ימין מובהקת, הלוחמה הפסיכולוגית תתקדם שלב אחד נוסף לקראת ניסיון להפיל את נתניהו "מבחוץ" באמצעות סנקציות, בידוד, חרם והתניית הסרתם בהחלפת השלטון בישראל. במצב כזה, תסריט של הקמת ממשלה חלופית בראשות לבני, בעקבות בחירות לכנסת, איננו דמיוני: לבני צריך בסך הכול 51 מנדטים של מפלגות ציוניות כדי להקים ממשלה. חד"ש והסיעות הערביות תספקנה לה 10 קולות של "תמיכה מבחוץ".
 
לקראת מהפכה שמרנית
 
 כדי למנוע התמוטטות אפשרית של השלטון, נתניהו חייב קודם כל לייצב את הממשלה על בסיס מדיניות ברורה ולבצר את התמיכה בו בכנסת. שמירת הגוש החוסם היא הדבר החיוני ביותר כרגע עבור מדינת ישראל: מאחורי נתניהו עומד רוב ברור של אזרחי ישראל היהודים – לפחות 60 אחוז – בעוד שהשמאל רוכב על קולות הערבים. לנתניהו יש מנדט ציבורי ברור להמשיך בקו ציוני-לאומי תקיף וברור. ברגע שינסח אותו, ניתן יהיה לצאת למאבק במשטר אובאמה. לא בארצות הברית אלא בגרסה האמריקנית של משטר האחים קאסטרו. אולם בכך אין די. הליכוד חייב להפוך למפלגה עממית עם שורשים עמוקים יותר, וראוי להטמיע בתוכו את רעיונות השמרנות החדשה. בארצות הברית, הרפובליקנים חזרו לחיים בדיוק באמצעות תנועה "מלמטה". נתניהו חייב לארגן מחדש את אנשי הליכוד בכל מקום של פעילות חברתית: אקדמית, איגוד מקצועית, משפטית, תקשורתית.
 
אם יידע נתניהו לנהל את המשבר עם אובאמה, ולכל הפחות לנטרל את העוקץ שלו ולמקד את תשומת הלב מחדש באיראן, עליו להתפנות למהפכה דמוקרטית פוליטית בישראל. החתרנות של השמאל הישראלי היא טרור לכל דבר ועניין: היא מסכנת את מדינת ישראל, היא מוכנה לפגוע באינטרסים שלה על מנת לממש את רעיונות השמאל. מהפכה פוליטית בישראל חייבת להתחיל בשינוי מהותי במוקדי קבלת ההחלטות – למשל, במערכת המשפט – ובמוקדים של שיח וחשיבה, בראש ובראשונה באקדמיה אך גם בתקשורת.
 
ראוי לזכור כי משטר אובאמה הולך ומאבד גובה. גם האגף השמאלני בתקשורת האמריקנית מתחיל לאבד את אמונו בו. בני האור האמריקניים, אנשי השמרנות החדשה שנאבקו בציר הרשע שאותו אימץ אובאמה אל חיקו, מתקבלים מחדש באהדה ובאהבה. שינוי פוליטי בארצות הברית, רדיקלי ועמוק, שיתנער ואולי יפיל את משטר אובאמה, איננו בלתי-ריאלי. במצב כזה, ישראל תהיה בשלה למהפכה השמרנית העמוקה שהיא כה זקוקה לה: סגירת הגולאגים למתנגדי האוליגרכיה השמאלנית והפלת הטיראניה הסטלינואידית לטובת דמוקרטיה חזקה שערכי הציונות שלובים ביסודותיה והיא עצמה נכונה למאבק חסר פשרות בפשיזם החדש. ■

תיק-תקשורת

הבשורה הגדולה ממסצ'וסטס

בתחילת השבוע נרשם אירוע היסטורי בתולדות ארצות הברית במאה האחרונה: לראשונה, מועמד רפובליקני כבש את מדינת מסצ'וסטס מידי הדמוקרטים לאחר 48 שנים שבהן משלה במדינה משפחת קנדי. יותר משלטון מפא"י במדינת ישראל, פחות מהמשטר הבולשביקי ברוסיה. כדי להבין את המשמעות ההיסטורית של הניצחון הרפובליקני, ניתן לדמיין במונחים ישראליים איך היו מגיבים בארץ אילו אגודת ישראל הייתה זוכה בבחירות לראשות עיריית תל אביב. הדמוקרטים בארצות הברית אינם מבינים כיצד זה עברו אמריקנים רבים כל כך במדינה ליברלית כל כך לזרועות הרפובליקנים, במדינה שבה זכה הנשיא המכהן, ברק אובאמה, ליתרון של 26 אחוזים על פני יריבו הרפובליקני, ג'ון מקיין.
 
התגובה הציבורית הזו איננה מהווה בהכרח תמיכה מובהקת ברעיונות הרפובליקניים. היא מבטאת, בין השאר, התפכחות מהירה מהאוטופיזם המהפכני הלוהט של אובאמה אשר הפקיר מיליארדי דולרים מקופת משלם המסים האמריקני על מנת להתערב בכלכלה גם כשלא היה בכך צורך, ללא כל פיקוח על האופן שבאמצעותו מעבירה המדינה כספים לחברות פרטיות וללא כל שיקול דעת באשר לצורך להוציא הון עתק כזה מן הקופה הציבורית. ההרפתקה האחרונה שבה מעורב אובאמה, חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, גרמה לאמריקנים רבים להבין כי הוצאת כספים רבים כל כך מהקופה הציבורית עלולה לדרדר את המשק האמריקני למצב הדומה לזה ששרר בארגנטינה לפני כעשור.
 
אם להוסיף לכך את העימותים המיותרים עם ממשלת נתניהו, ההתרפסות בפני האסלאמו-פשיזם, חוסר האונים ביחס לאיראן והמדיניות המבולבלת בנוגע לנעשה באפגניסטן ההולכת ונכבשת מחדש על ידי הטליבאן, נראה שברק אובאמה עשוי לשבור שיא היסטורי: הוא אולי הנשיא הראשון שאיבד בתוך שנה חלק עצום מקהל תומכיו לטובת יריביו הפוליטיים.
 
השאלה הגדולה היא עד כמה אי-הנחת בציבור האמריקני מתפקודו של אובאמה תתממש לכדי אי-שביעות פוליטית ממשית שתוכל לייצר תנועה עממית והמונית שתהפוך את הקדנציה הנוכחית של אובאמה לקדנציה האחרונה. הרפובליקנים, המחוסרים עתה מנהיג ומסתפקים בהנהגה קולקטיבית, יכולים ליצור מלמטה תנועה כזו באמצעות עדכון הרעיונות והתיאוריות שביסוד השמרנות החדשה. בישראל, בגרמניה ובצרפת, עבר הציבור לתמוך בגלוי בשמרנים. בבריטניה, שאלת עלייתם של השמרנים היא עניין של זמן. אולם ההצלחה השמרנית, לדוגמה זו של אנגלה מרקל באנגליה או של בנימין נתניהו בישראל, התבססה קודם כל על יכולת ליצור סינתזה בין רעיונות שמרניים קלאסיים ובין יסודות ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים רכים.
 
לשמרנים בארצות הברית יש אפשרות לעשות זאת בקלות רבה יותר לאור האתגרים הניצבים בפני האמריקנים. מי שמבין היום שבראש המעצמה הגדולה בעולם ניצב פוליטיקאי לא אחראי – שעיקר הצלחתו הייתה בתיעול המשבר הכלכלי ובניתוב ההתקוממות הציבורי כלפי הנשיא בוש לכיוונים סוציאליסטיים המסוכנים לאמריקה, לצד מנטליות צ'מברליינית המאפיינת ליברלים במצבי משבר – יחפש חלופה פוליטית שמצליחה להציג פרספקטיבה כלל-אמריקנית רחבה. פרספקטיבה כזו חייבת להתרומם מעל שיח ההפלות והאמביוולנטיות בנוגע לזכויות גייז, ולזנב בנשיא האמריקני שיכרע תחת לחץ של אופוזיציה תקיפה ואחראית.
 
ארצות הברית, כך הוכיחה מסצ'וסטס, בשלה לשיבתם של השמרנים למרכז הזירה הציבורית. השמרנים, מצדם, חייבים להפוך את עצמם לחלופה ראויה שבסופו של דבר תוכיח כי מסצ'וסטס הייתה רק האבן הראשונה שקרסה בבניין האוטופיות השקריות של השמאל האמריקני.
 
"הארץ" והמדינה הדו-לאומית
 
לפני שבוע, פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה על קבוצת שוליים בקרב מתיישבי יש"ע המנהלת מגעים עם הפלשתינאים כשביסוד המשא ומתן הבלתי-פורמלי הזה ניצב הרעיון של הקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. השבוע, פרסם מירון בנבנישתי ב"מוסף הארץ" כתבת דעה המשתרעת על פני כמה עמודים בזכות האופציה הדו-לאומית. במילים אחרות, כבר שבועיים מטפטף העיתון הרביעי בגודלו במדינה את הרעל המוכר על חיסולה של מדינת היהודים.
 
הטפטופים האלה הם טקטיקה סובייטית ישנה של ניסוי ותהייה נוסח "פרבדה". מפרסמים איזושהי פרופגנדה חדשה, מזליפים שקר חדש כלשהו לתמהיל החדשותי, וממתינים לראות מה יאמרו החברים. יושב ראש הפוליטביורו עמוס שוקן והקומיסר דב אלפון ישתהו טרם יפרסמו את עמדתה הרשמית של הלשכה הפוליטית של הוועד המרכזי ברחוב שוקן 21. אם תהיינה התגובות חיוביות, ניתן יהיה להמשיך הלאה.
 
זה זמן רב מהלך "הארץ" בין פוסט-ציונות ובין אנטי-ציונות. נראה שהכיוון הנוכחי הוא אנטי-ציונות רפה. אפשר היה לפטור את הדברים הללו במשיכת כתף אילו היה מדובר בביטאון מקומי של רק"ח. אולם ל"הארץ" השפעה רחבה יותר מתפוצתו, לרבות בזירה הבינלאומית. ספק רב אם דרי רח' שוקן אכן מעוניינים במדינה דו-לאומית, אולם יש לי הימור באשר לטפטוף האנטי-ציוני הנוכחי. לדעתי, וזהו הימור בלבד, יש מי שמעוניין להציע לאמריקנים טקטיקה חדשה ללחץ על ישראל: פנו את יהודה ושומרון עכשיו, לרבות ההתנחלויות, או אזרחו לאלתר את כל הפלשתינאים תחת שליטתכם. הרעיון הזה, אגב, מסתובב במסדרונות הרשות הפלשתינית זמן-מה. 
 
הבעיה של "הארץ" היא אותה הבעיה של הפלשתינאים: הם נזכרו מאוחר מדי. איך הייתה אומרת סבתי זיכרונה לברכה, צו שפייט. מאוחר מדי. אירופה המתפכחת במהירות וארצות הברית המשנה את התנהלותה ככל שהתמיכה בברק אובאמה הולכת ויורדת, ל
א יציעו לחסל את מדינת ישראל, גם לא בתחכום הרב שנוקטים בו אנשי מערכת "הארץ". גם אם יפרסם "הארץ" כתבות שבועיות בזכות האופציה הדו-לאומית, הדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לשלוח את אמיר אורן לפשפש בהיסטוריה של משפחת נתניהו ולחפש צימעס כדי לעטוף אותם בצלופן קונספירטיבי.
 
הערה על פרשת העוזרת
 
ההיטפלות לשרה נתניהו הייתה אולי הפיאסקו המדהים ביותר של שרידי "קדימה" והשמאל הישראלי. אף אחד לא שיער שהסיפור המצוץ מן האצבע הזה לא ירשים אף אחד מעבר לכתבי "ידיעות אחרונות" שבטוחים משום-מה שכותרת בעמוד הראשי של עיתונם גורמת עדיין למספר ההולך ויורד של קוראיהם לצאת בהמוניהם למתקפת טוקבקים ארסית על משפחת נתניהו. הבולשביזם הזה כבר מזמן הפסיק לעבוד ונדמה שאיננו מרשים אף אחד; אולם מה שיפה באחרוני הבולשביקים הוא שהם תמיד משוכנעים שהמניפסטים שהם מחברים באמת משפיעים על מישהו חוץ מגמלאי תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות. כשמדובר בעיתון הנפוץ במדינה, שעשוי בקרוב מאוד להיפרד מתוארו זה, החן הבולשביקי נראה יותר כמו כיעור טראגי של שילוב מגוחך בין אוטיזם רעיוני לדימנציה פוליטית.    

עוד

נביא נושא נשק: לזכרו של אירווינג קריסטול

הביוגרף של טרוצקי, יצחק דויטשר, קרא לביוגרפיה שכתב בשם "נביא נושק נשק". השבוע בישר לי חבר טוב על מותו של אירווינג קריסטול. קריסטול – בן 89 במותו – היה נביא גדול, אולם נשקו היחידי היה החידוש התיאורטי והפוליטי הרשום על שמו: השמרנות החדשה. שמו של קריסטול לא אומר כמעט שום דבר למרבית הישראלים, ולא רק מחמת הפרובינציאליות של המחשבה הישראלית. בשנים האחרונות, נעשה מאמץ מרוכז מצד התקשורת הליברלית בארצות הברית להשכיח את דמותו של מי שהיה אבי השמרנות החדשה. קריסטול זוהה עם ממשלו של נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, ומשהועם זוהרו של בוש, הועם גם זוהרו של קריסטול.
 
קריסטול נמנה על שורה שלמה של טרוצקיסטים לשעבר שפעלו בארצות הברית תחת מנהיגותו של מקס שכטמן. שכטמן היה מצוי ביריבות עמוקה עם טרוצקי סביב שאלת זהותה של ברית המועצות. בעוד טרוצקי טען כי מדובר ב"מדינת פועלים מנוונת", קרי: מדינה שבה אמצעי הייצור מצויים בבעלות הפרולטריון אולם הפוליטיקה נשלטת על ידי הביורוקרטיה הסטליניסטית, שכטמן טען כי ברית המועצות היא מדינה אימפריאליסטית, ושלמעשה מדובר ב"פשיזם אדום". השאלה הסובייטית פילגה את הטרוצקיסטים כשבמרכזה עמד היחס לסוציאליזם: האם ניתן לקיים סוציאליזם ללא דמוקרטיה פוליטית מלאה? טרוצקי, שבערוב ימיו נטה לחזור בו מהערכה זו, סבר שכן. הדבר שלילי, הדגיש, אולם מדובר במדינת פועלים לכל דבר ועניין שיש לערוך בה מהפכה פוליטית.

זוהרו הועם. אירווינג קריסטול

קריסטול עצמו נולד למשפחת מהגרים יהודים ממזרח אירופה. ב-1940 קיבל את התואר הראשון שלו מהסיטי קולג' בניו יורק בהיסטוריה כללית. במלחמת העולם השנייה, שירת בדיוויזיה המשוריינת  ה-12. במהלך לימודיו, הוא נמנה על קבוצת שנקראה "האינטלקטואלים של ניו יורק" (ובשמה הפופולרי יותר, "הפרולטריון של הרווארד"). בין חברי הקבוצה היה המסאי ומבקר הספרות פיליפ ראב, הפילוסוף דוויט מק'דונלד, הפילוסופית חנה ארנדט, המבקר הספרותי הידוע ליונל טרילינג, ההיסטוריון זוכה פרס פוליצר ריצ'רד הופשטדטר, הסופר סול בלו, הפילוסוף הפרגמטיסטי סידני הוק, המסאי הוותיק נורמן פודהורץ, והפילוסופים סוזן זונטאג וריצ'ארד וולצר.
 
למן 1947 עד 1952 שימש כעורכו של כתב העת השמרני Commentary, ייסד את כתב העת Encounter, היה לפרופסור באוניברסיטת ניו יורק והקים את כתב העת National Interest. הוא מונה לחבר באקדמיה הלאומית למדעים ולאמנויות בארצות הברית, שימש חבר במועצה ליחסי חוץ ובמשך עשרים וחמש שנה נהג לכתוב מאמרים ל"וול סטריט ז'ורנל". ביולי 2002, העניק לו נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, את מדליית החירות, האות הגבוה ביותר שניתן למי שתרם תרומה בעלת חשיבות לחברה האמריקנית. בנו, וויליאם, משמש עורך כתב העת הניאו-שמרני Weekly Standard.
 
קריסטול מעולם לא החשיב את השמרנות החדשה כאידיאולוגיה. כמי שהיה בקי היטב בעולם המושגים המרקסיסטי, הוא סירב לכפות אידיאלים על המציאות וראה בשמרנות החדשה דרך לחשוב על הפוליטיקה. חצי בצחוק-חצי ברצינות, הגדיר קריסטול את השמרן החדש כ"ליברל שהמציאות התקיפה אותו". בהשקפתו הכלכלית, היה קריסטול מחויב לערכי הקפיטליזם האמריקאי, וראה אותו קשור קשר אמיץ לשאלות מוסריות ודתיות.
 
הוא הותיר אחריו מורשת ספרותית מרשימה: מלבד מאמריו הרבים, כתב גם מספר ספרים, בהם "הרעיון הדמוקרטי באמריקה" (1972), "פעמיים הידד לקפיטליזם" (1978), "מחשבותיו של שמרן חדש" (1983) ו"השמרנות החדשה: אוטוביוגרפיה של רעיון" (1995).
 
קריסטול לא ראה עצמו אנטי-קומוניסט. הוא החשיב עצמו לאנטי-ליברל לאור הלגיטימציה שנתנו הליברלים למשטרים הקומוניסטיים הרצחניים. "בשבילי הייתה אפוא השמרנות החדשה חוויה של שחרור מוסרי, אינטלקטואלי ורוחני", כותב קריסטול בספרו "מחשבות על השמרנות החדשה" (בהוצאת מרכז שלם ובתרגום אהרון אמיר). "שוב לא הייתי חייב להעמיד פנים כאילו אני מאמין… שהליברלים טועים משום שהם מקבלים דעה מוטעית זו או אחרת על נושא זה או אחר. לא – הליברלים טעו וטועים משום שהם ליברלים. המוטעה בליברליזם הוא הליברליזם – מטפיזיקה ומיתולוגיה שהן עיוורות עד להחריד מראות את המציאות האנושית והפוליטית" (עמ' 23).
 
השמרנות החדשה נמצאת היום במשבר חריף. לא משום שעקרונותיה הוכחו כשגויים, ואפילו לא מפני שהפוליטיקה שלה הוכחה ככושלת. הישגיה הרבים – בראש ובראשונה סילוק הדיקטטורה צמאת הדם של רוצח ההמונים מבגדאד – עולים על כישלונותיה. המשבר של השמרנות החדשה הוא השתלטותו המחודשת של רוח הליברליזם והתמוטטות המחויבות היסודית של המערב לערכי החירות. כניעת המערב לאסלאמו-פשיזם מחייבת את השמרנות החדשה לנסות לחשוב מחדש כיצד ניתן יהיה לעשות את הדבר שמארקס הטיף לפרולטריון לעשותו: לכבוש את השלטון הפוליטי.
 
האירוניה ההיסטורית היא שבדיוק ביום שבו הלך קריסטול לעולמו, הודיע הנשיא האמריקני שהוא נסוג בו מתוכנית הצבת הטילים האמריקניים על אדמת פולין. שוב מכר המערב את פולין האומללה. לשמרנות החדשה ישנה אפשרות ממשית להציב חלופה למשטר אובאמה ולסמן אופק תיאורטי ופוליטי חדש. אירווינג קריסטול אמנם הלך לעולמו, אולם רעיונותיו נותרו חיים ומלאי חיוניות.

– לראיון מצולם עם אירווינג קריסטול, הקליקו כאן