"האביב התורכי" של ארדואן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2013

מי שיעיין בתולדות ההיסטוריה האנושית, החל בתוקידידס וכלה באדוארד גיבון, יתקשה למצוא תיעוד להפגנות המוניות שפרצו בגלל עקירת עצים. אולי תורכיה היא אומה ייחודית עם רגישות אקולוגית מיוחדת במינה, אולם מה שקורה באיסטנבול ב־72 השעות האחרונות נראה יותר כמו ניסיון מאוחד של השמאל החילוני מכאן, והאסלאמיסטים הקיצונים מכאן, לערער את שלטונו של מנהיג 'מפלגת הפיתוח והצדק', רה"מ ארדואן. כאשר שומעים סיסמאות כמו "אחדות נגד הפשיזם", חדי־העין יכולים כבר להבחין ברקע בדגלים האדומים המנצנצים.

שלטונו של ארדואן אינו דמוקרטי במיוחד; יותר נכון להגדירו כ"סמכותני". לבטח איננו פשיסטי. הניסיון של השמאל לקעקע את דמותו כפשיסט מבקשת לערער את הלגיטימיות שלו, בברית עם האסלאמיסטים. לכאורה, ברית שכזו נוגדת כמעט את המציאות, כיוון שארדואן הוא־עצמו אסלאמיסט, ומרחק רב שורר בין מפלגתו, אק"פ, לבין המורשה החילונית של קמאל אתא־תורכ, אבי התורכים, שבאוקטובר השנה יצוין יום השנה ה־80 להקמת הרפובליקה שאותה ייסד על מצע של חילוניות ולאומנות. העניין הוא שארדואן הרחיק עצמו מהאינטרס האסלאמיסטי העליון כאשר ביצע כמה תפניות מעניינות במדיניותו: הוא החל מתערב בנעשה בסוריה למורת־רוחה של איראן, חותר להפיל את שלטונו של בשאר אסד ונכנס בברית עם ארצות־הברית כשברקע נמתחים היחסים בינו לבין חיזבאללה, מגן משפחת אסד. הברית בינו לבין ארצות־הברית בראשות אובמה הודקה ותורכיה מצאה עצמה מן הצד השני של המתרס: עם "האימפריאליזם האמריקני", מול רוסיה וסין ושותפיה באירופה ובמזרח־התיכון. ויותר מכל, ההתנצלות של רה"מ נתניהו בפניו הביאה לחיסול המתיחות הבלתי־נגמרת עם ישראל, ולפחות הרגיעה את היחסים בין המדינות. ארדואן – שהיה רגיל למצוא עצמם סנגורם של הפלשתינים, מגן האסלאם, תומך החמאס ו"אנטי־אימפריאליסט" – מצא עצמו מפריע לאינטרס הסינו־סובייטי־אירני באזור, כרוך בברית עם "השטן הגדול" נגד משטר האימים של אסד, שבעיני השמאל העולמי הוא משטר "אנטי־אימפריאליסטי" שנגדו פועלים "כוחות הריאקציה" ובהם האופוזיציה הסורית שממומנת מ"כספי האימפריאליזם".

קשה אפוא שלא לחשוב על כך, שהיה מי שרצה לארגן לארדואן "אביב תורכי" בבית: הפגנות הסוערות, מפגינים זבי־דם, ביקורת נוקבת מצד העיתונות האסלאמיסטית, סמכות פוליטית מתערערת. מי שעסוק בדיכוי מרד מבית ובניסיונות פיוס עם האופוזיציה, אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן ומשאבים על שחרור המדוכאים מעברו השני של הגבול. האירנים, הסובייטים ובעלי־בריתם צפו בעיניים כלות בסנטור האמריקני ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, מגיע לתורכיה וחוצה את הגבול כדי לתמוך באופוזיציה הסורית, על אדמתה.

אפשר שמישהו חשב, כי ראוי להשיב לו, לארדואן, כגמולו, ובהזדמנות הראשונה לארגן מחאה המונית נגד משטרו, שבין כה וכה אינו סובל מעודף פופולריות הגם שנבחר בבחירות דמוקרטיות. אי־אפשר אפוא שלא להתפלא על הסדר, הארגון, הנחישות, ההתמדה וכושר־הסבל של המפגינים באיסטנבול. עושה רושם, כי ההפגנה הזו לא אורגנה באופן ספונטני; ידי "המהפכנים המקצועיים" היו בקלחת. אותם מהפכנים, שסייעו להפיל את השאה הפרסי אגב אדישות של הממשל האמריקני בראשות הנשיא ג'ימי קרטר, ונתלו ראשונים על־ידי האייתוללה חומייני, שהבין כי האידיוטים השימושיים משמאל מסוכנים יותר מנאמני־המשטר הקודם, שניתן לקנותם בשלמונים.

בניסיון להרגיע את המהומות, הכריז אתמול ארדואן, כי בכיכר טקסים – אשר את עציה תכנן לכרות לטובת הקמת מרכז מסחרי – יוקם מסגד. ראש ממשלת תורכיה יודע, כי ידם של האסלאמיסטים הקיצונים במעל, והשמאל החילוני יתקשה לצעוד עמם יד ביד כאשר על הפרק תעמוד שאלת הקמת מסגד. הניסיון המתוחכם הזה לפלג את האופוזיציה הוא מוצלח מבחינה טקטית אך דומה, כי מבחינות רבות אחרות, ארדואן יצטרך להתמודד עם העובדה, כי סר חינו בעיני השמאל והאיסלאמיסטים. אם יתעקש על עמדתו בנושא הסורי ולא ימהר לפתוח חזית מול ישראל, המהומות שפרצו באיסטנבול יהיה בגדר מתאבן קטן לעומת ההתקוממות הגדולה שתכליתה הפלתו מהשלטון וייסוד משטר נוח יותר לאינטרסים של האסלאמיזם המקומי.

ההתנצלות והמפנה המדיני של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.3.2013

התנצלותו של רה"מ נתניהו בפני עמיתו התורכי ארדואן מלמדת, כנראה, על מפנה מסוים במדיניותו. ללא תלות בליברמן כשר חוץ ובדני איילון החוזר־בתשובה, ללא אהוד ברק המחמם מנועים אך נסוג ברגע האחרון, ללא הלחץ הימני מצד הסיעות החרדיות – נתניהו משוחרר יותר להוביל מדיניות חוץ שאפשר להגדירה כמדיניות של סיכוי והזדמנות. רה"מ נותן הן לאמריקנים והן לאירופים את הסיכוי לחלץ את תהליך השלום מקיפאונו והזדמנות לפלשתינים ולמשטרים הסובבים את ישראל להוכיח שפניהם לפיוס. בפועל, נתניהו קיבל אשראי מצד קבוצות רבות בישראל להנהיג את המדינה לכיוון יוני יותר. יש לו את 'יש עתיד' ו'התנועה' בממשלה, את הגיבוי של מפלגת העבודה, קדימה ומרצ מהאופוזיציה, את הליכוד המבין את הצורך להפוך למפלגה מרכזית יותר וקיצונית פחות. לנתניהו אין מה להפסיד אם אנשי 'הבית היהודי' יפרשו מהשותפות עם הליכוד. יש באופוזיציה לפחות 17 חברי־כנסת הממתינים ל"הזדמנות ההיסטורית" ששלי יחימוביץ' דיברה עליה כדי להיכנס לקואליציה, וגם החרדים ישמחו לצאת מהישימון האופוזיציוני ולשוב למשרדיהם.

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

רתימת תהליכים אזוריים כקידום מפעל חייו. נתניהו ואובמה

אנשי 'הבית היהודי' בקואליציה, נפתלי בנט ואיילת שקד, מיהרו לעשות אמבוש לנתניהו כשהכריזו בעת ביקור אובמה, כי הם מתנגדים לנוסחת שתי המדינות שבה הביע תמיכה רה"מ בנאומו ביום רביעי שעבר. כידוע, הנטייה של הימין לירות פנימה ולנטרל ראשי־ממשלה הביאה לתהליכים הרסניים. אולם כיום, הציבור הישראלי לא יקבל כל ניסיון לחסל את נתניהו מימין. דווקא בהרכב הקואליציוני שנוצר, כשנתניהו משוחרר ממחויבות לציבור שערק מהליכוד וגימד אותו, נוצרה הזדמנות לנהל מדיניות־חוץ מאוזנת ושקולה בניהולו כאשר מתונים כמו בוגי יעלון, יובל שטייניץ וציפי לבני מובילים יחד את ההתנהלות הישראלית בסוגיות חוץ וביטחון.

המחווה שעשה נתניהו לאובמה, כאשר סלל את הדרך לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם תורכיה ולהרגעת מדיניותה האנטי־ישראלית, מהווה אפוא חלק מן המפנה שאולי החליט רה"מ לעשות כעת. סביר להניח, כי הוא נותר נטול־אשליות, והוא גם מוכן לאפשרות של פריצת אינתיפאדה שלישית או של כישלון המו"מ הישראלי־פלשתיני שאולי יחודש בקרוב. אך רה"מ הבין, כי לישראל יש יותר דברים להפסיד מאשר להרוויח אם בידודה הבינ"ל יימשך. לכן, נראה כי הגישה מעתה והלאה תהיה לגייס את הקהילייה הבינ"ל לצד ישראל, הגם שברור כי בשלב מסוים רה"מ יצטרך להתעקש על הקווים האדומים שלו בסוגיה הפלשתינית: ירושלים, תביעת־השיבה, גבולות 1967. מבחינת נתניהו, העניין הדחוף ביותר הוא זה האירני. והיכולת היחידה של ישראל לגייס את העולם למצור אפקטיבי נגד אירן עד כדי מלחמה נגדה ומיטוט המשטר הפשיסטי בטהרן נטועה בתמיכה בינ"ל רחבה לישראל, כזו שניתנה לה בתקופת כהונתו של שרון. כאשר יצא שרון למבצע "חומת־מגן" והקים את גדר ההפרדה, ארה"ב ניצבה מאחורי ישראל למרות הפלשתינים והביקורת האירופית.

במאמר שפירסם בשבוע שעבר באתר כתב־העת "קומנטרי", העיר הפרשן ג'ונתן ס. טובין, כי הביקורת מן הימין הישראלי על אובמה וההתלהבות מצד השמאל נוכח דבריו איננה רלבנטית כל עוד הפלשתינים לא יחליטו, כי הם מעוניינים להתקדם לעבר פתרון הסכסוך. אך בדיוק לחרך הזה נתניהו נכנס עתה באמצעות מדיניות הסיכוי וההזדמנות. העובדה שהממשלה הנוכחית בהנהגתו מתונה יותר, והימין העמוק מהווה בה מיעוט, מאפשרת לפלשתינים להוכיח, כי הפעם הם רציניים בכוונותיהם לשלום. נתניהו יקטוף את הפירות בין אם יגלו נכונות לצעוד לקראת תהליך שלום אמתי ובין אם יחליטו לפוצץ את המו"מ כפי שעשו לאהוד ברק לפני 13 שנה. הוא יעשה זאת אגב ניצול תדמיתו המתונה וחבירתו למנהיג העולם החופשי, ולא במצב של התגוננות וניסיון להימלט מבידוד בינ"ל.

נתניהו יודע, כי קידום תהליכים אזוריים הוא הכרחי לחידוש ההגמוניה הישראלית בארה"ב ובאירופה ולרתימתן למפעל־חייו כרה"מ – סיכול התחמשות איראן בנשק גרעיני. במובן זה, רה"מ חוזר לימיו הטובים כמדינאי המבין את ההשלכות החמורות של משטר פשיסטי המאיים על הציביליזציה בנשק להשמדה המונית, ולא כמי שנתלה באילנות קיצוני־הימין ולבסוף כמעט נוחל מפלה בקלפיות. כמי שניבא את הכישלון ההיסטורי של הסכמי־אוסלו בשעה שהכול הריעו נוכח תמונות רבין וערפאת על מדשאות הבית הלבן, יכול מאוד להיות כי החוש ההיסטורי שנתניהו ניחן בו חוזר ומתחבר למדיניות־החוץ הממשית שלו. החדשות הטובות הן שאובמה נכנס מתחת לאלונקה האירנית שנתניהו סוחב לבדו זה שנים ורה"מ שותף בקואליציה המבודדת את המשטרים הפשיסטיים בסוריה ובאיראן. ישראל רק תרוויח מהתפנית הזו בכהונת נתניהו השלישית.

המשבר ביחסי ישראל-תורכיה: חוזרים לימי מצדה?

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את התהליך שעוברת תורכיה תחת הנהגתו של ארדואן: האסלאמיזציה של החיים הציבוריים, השאיפה לכינון אימפריה אזורית והרצון להנהיג את המוני המוסלמים ולאחדם תחת פאן-אסלאמיות, כל אלה מאפיינים את החיים התורכיים מזה שנים. תורכיה, שנדחתה על-ידי האיחוד האירופי, פונה לעמדה עצמאית. ארדואן איננו מבקש לחסל את הדמוקרטיה התורכית, וספק רב אם המודל האיראני קורץ לתורכים נוכח החיים הציבוריים השוקקים שם. תורכיה מבקשת לקבל עצמאות מהמערב, מרעיונות המודרניזציה ומהשקפות ליברליות, ולבסס את עצמה כמעין דרך שלישית להגמוניה אסלאמית, המשלבת אסלאם עם דמוקרטיה. גם האסלאמיסטים (והאסלאמיסטיות, לא פחות חשוב) אינם מבקשים לפגוע בחופש הפוליטי והאזרחי בתורכיה. העובדה שנדחו על-ידי המערב שוב ושוב דחקה אותם לכיוון אנטי-מערבי, אנטי-ישראלי, פרו-פלסטיני ואף פרו-איראני.

מדיניות של "אפס בעיות" בגוון חדש. אחמט דאבוטולו

מדיניות של "אפס בעיות" בגוון חדש. אחמט דאבוטולו

בישראל יש הבנה מעטה למתרחש בתורכיה. במדינה שבה רואים בעיות בעיקר דרך הכוונת של הרובה, יש מי שמתקשה להבחין בין אחמדינג'אד לבין ארדואן. אי-הבחנה כזו מלמדת על טיפשות או על עיוורון. למרות מגמות ההקצנה הניכרות בתורכיה, אין כמעט שום גורם שם שחותר לרומן בלתי-מסויג עם איראן. התקרבותם והתרחקותם של התורכים ממדינות שונות נגזרת בעיקר מהאינטרסים שלהם. שר החוץ אחמט דאבוטולו, שפיתח את מדיניות ה"אפס בעיות", מבקש לשמור על "הערכים התורכיים" גם במחיר של נסיגה מהמדיניות המבקשת להימנע מחיכוכים אזוריים. אם בישראל היו מבינים את המתרחש בתורכיה, לא היו שולחים חיילים עם רובי צבע לנחות על סיפון ה'מאווי מרמרה' אלא מאפשרים לה להגיע למקום חפצה. ספינה אחת בעזה הייתה גורמת נזקים פחותים בהרבה בהשוואה לפרשת משט השטנה. ואילו ישראל הייתה מוחלת על כבודה ומתנצלת בפני התורכים עוד הרבה לפני פיצוץ היחסים בסוף השבוע, ארדואן היה נדרש להוריד את הלהבות בעל כורחו.

הבעיה הגדולה היא שלישראל אין מדיניות חוץ. ספטמבר הגיע, וישראל נכנסת אליו ללא בדל מדיניות. הקו הנוכחי של משרד החוץ הוא התעלמות מהאו"ם, ויתור עליו לשם הישגים דיפלומטיים, נטישת הקהילה הבינלאומית (לרבות צרפת, ידידה גדולה של ישראל), התייצבות נגד ממשל אובמה אגב פלרטוט עז עם הרפובליקנים שנראים יותר ויותר כקריקטורה של עצמם, וחשוב מכל: זניחת כל אפיק מדיני שיאפשר את הפחתת בידודה של ישראל בעולם. אפשר לקרוא לזה "מדיניות מצדה" שהשורה התחתונה בה היא חירות או התאבדות. מדינה שמתנהלת כאילו המערב הוא הנציב הרומי פלביוס סילבה וההנהגה הישראלית היא בעצם אלעזר בן-יאיר, משאירה פתח אחד בלבד ליהודים: גורלם של אלף המתבצרים במצדה.

מוסרית, הצדק עם ישראל: בעזה יש ישות אסלאמית רדיקלית המבקשת להשמיד את מדינת היהודים. הפלסטינים אינם בשלים לסיום הסכסוך ודומה שאין להם לגיטימציה מצד עמם לעשות ויתור כלשהו. בארצות רבות מתנהל שיח שטנה אנטי-ישראלי עם ניחוח אנטישמי מובהק. עם זאת, השאלה היא מה הלאה. מה קורה כשמקבלים את הנחות היסוד האלה. סוגרים את כל שמי ישראל בכיפת ברזל ענקית? מגדילים את תקציב הביטחון כדי להכפיל את מלאי הטילים הגרעיניים? מסתגרים בארץ ומפסיקים לנהל יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות?

ישראל זקוקה לתמיכת המערב בה ולתמיכת בנות-ברית כמו מצרים ותורכיה. אין סיבה להשלות את עצמנו שבעימות עם הערבים, יהיה מי שייחלץ להגנת ישראל. אולם במצב שבו נשמרת מגמה פרו-ישראלית במערב ומעין ניטראליות במדינות כמו תורכיה ומצרים, חופש הפעולה של ישראל יהיה גבוה יותר, כפי שהיה במלחמת "עופרת יצוקה". אם ההנהגה הישראלית לא תתעורר ותציע יוזמה מדינית שביסודה שיקום היחסים עם תורכיה, פתיחת מו"מ עם הפלסטינים והשבת האמון ביחסיה עם המערב, החודשים הבאים עלולים להרע את המצב הקיים ולהסב לנו נזק שיהא קשה לתקנו.

אין צורך לשגות בחלומות כזב על שלום בימינו או על כך שיימצא המנהיג הערבי שיסכים לקבל את ההצעות שערפאת סירב להן לפני למעלה מעשור. תודעתית, הפלסטינים נסוגו אפילו מהדברים אשר להם הסכים ערפאת. אולם לישראל יש אינטרס מובהק לגייס לצדה את המערב, כפי שעשה אריאל שרון לאחר שנבחר לראש הממשלה. ישראל מבודדת אשר צדקתה אינה מיתרגמת לתמיכה בינלאומית אלא לבידוד הולך וגובר ולהפיכתה לגרסה מקומית של צפון קוריאה, תתמודד בסופו של דבר עם המחיר הכואב של מדיניותה. הבחירה הנוכחית איננה בין מוות לבין חיי עבדות, כפי שטען אלעזר בן-יאיר. "תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות", אמר אז מנהיג המרד הגדול. לישראל יש אפשרויות רבות שניצבות בפניה, והתאבדות מדינית וכלכלית איננה אופציה מבחינת מדינת היהודים.

דרור פיילר והתפוח המורעל שנפל לא רחוק מהעץ

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.12.2010

השבוע נערכה באיסטנבול הפגנת שנאה גדולה לרגל חזרת אניית הטרור, ה"מרמרה", לתורכיה. זו הייתה הפגנה שגבלה בטירוף. "מוות לישראל!", צרחו מאות מוסלמים. השלטונות לא נקפו אצבע. המיוחד בהפגנה היה נוכחותו של ישראלי אחד, דרור פיילר, שגם השתתף במשט הטרור לעזה. לפיילר יש "רומן" ארוך עם ישראל: בראיון שנתן השבוע לאתר ynet הסביר שלא הרגיש זר בין דורשי חיסולה של ישראל. "כל הנאומים מדגישים שכולם כאן יחד – יהודים, נוצרים, וערבים – נגד המצור. לא מדובר בדת אלא בזכויות אדם, לכן גם אני הצגתי עצמי כיהודי. זו אחוות עמים", נימק. פיילר לא הסתפק בשמיעת הנאומים; הוא שילהב את הקהל. "שהידים", קרא להרוגי ה"מרמרה". לכתב אתר "ידיעות אחרונות" הסביר: "הם שהידים כמו ששמשון הגיבור היה שהיד. הם נהרגו בשביל רעיון גדול, ולא בשביל עצמם, כי הם רצו לעזור. גם אני אמרתי בנאום שהם שהידים שלנו בשבדיה, ושל כל מי שרוצה להילחם למען זכויות האדם בעולם".

פיילר זכור לישראלים רבים בשל הפרובוקציה הגדולה שחולל בינואר 2004, עת הציג יחד עם רעייתו, ציירת בשם גונילה חולד, מיצג אמנותי מקורי מיוחד. יצירתו – "שלגיה ושיגעון האמת" – שהוצגה במוזיאון ההיסטורי הלאומי בשטוקהולם, הכילה בריכת מים ארוכה בצבע אדום כדם. בהם צפה סירה שעליה נכתב "שלגיה" ובה שט דיוקנה של הנאדי ג'רדאת, מחבלת מתאבדת פלשתינית שביצעה את הטבח במסעדת "מקסים" שבחיפה. למיצב נלוותה קנטאטה מאת יוהאן סבסטיאן באך בשם "לבי שוחה בדם". בטבח ההוא נרצח, דרך אגב, אחד מפעילי השמאל הידועים שניהלו מפגשים עם אנשי אש"ף, חבר מפ"ם ומרצ, דב צ'רנוברודה.

חמתו של שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל, שהוזמן לפתיחת התערוכה, בערה בו להשחית כשצפה בה. הוא ניתק את תאורת המיצג, הפיל את אחד הפנסים לבריכה, יצר קצר חשמלי והתבקש לעזוב את המקום. משסירב, סולק על ידי מאבטח המוזיאון. למחרת התקרית, התקשר אליו ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. שרון חיזק את ידיו. השוודים לא גינו את האמן תומך הטרור.

משט הטרור לעזה צילום אילוסטרציה

משט הטרור לעזה צילום אילוסטרציה

כאב בטן מהציונות

בשנת 1985 עלה קומוניסט בשם אליעזר פיילר (שומרניק) על במת הוועידה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – רק"ח. שומרניק, שביקש להצטרף לרק"ח לאחר שבשנת 1965 לא נמנה עם המיעוט היהודי בראשות מאיר וילנר והרוב הערבי בהנהגת תופיק טובי שפרש ממק"י וייסד את רק"ח, נדרש ל"ביקורת עצמית" סובייטית: הכאה פומבית על חטא והשפלה. ב-65' הצטרף שומרניק לקומוניסטים היהודים שרצו לחזור אל חיק הציונות. מקץ עשרים שנה התחרט או חשב שעליו להתחרט. הוא עלה על הבמה המרכזית של ועידת רק"ח והכה על חטא תחת עינם הבוחנת של ותיקי פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית: מאיר וילנר, וולף ארליך, רות לוביץ', פנינה פיינהויז ואחרים. מנהג ההשפלה של מומרים אשר חזרו בהם מהמרתם היה קבוע בחיי המפלגות הקומוניסטיות.

הפליפ-פלופ אנטי-ציונות/ציונות/אנטי-ציונות של שומרניק הותיר כנראה את חותמו בבנו, האמן דרור פיילר. אמו של פיילר בת ה-87, חברת קיבוץ יד-חנה הקומוניסטי לשעבר, פנינה פיילר – שעליה הופק באחרונה סרט תיעודי בשם "פנינה פיילר: אחות קומוניסטית" – נשאלה בריאיון למקומון "הקיבוץ", מה עושה לה יום העצמאות, וענתה: "כאב בטן. הייתי מרגישה טוב יותר, אם חג העצמאות היה מתחבר ליום הנכבה, ב-15 במאי. וחוץ מזה, איך אפשר לחגוג עם כל השחיתות הזאת מסביב? אז אומרים לי: בכל מדינה יש שחיתות, ואני אומרת: אם החרא נמצא רחוק ממני, אני לא מריחה. אבל כשהוא אצלי, זה מסריח, ומקלקל את הכול". היא הפטירה שתניף על גג ביתה את הדגל האדום, דגלם של סטלין ומאו טסה טונג; לא חלילה את דגל ישראל. היא, שבמלחמת העצמאות שבה לארץ ישראל מבית הספר לאחיות בעיר הלבנונית ביירות, על מנת לטפל בפצועי המלחמה במחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה בתל-אביב, מעדיפה את הדגל של משפט הרופאים היהודים וטיהורי הראווה.

בנם של פנינה ואליעזר פיילר, דרור, ינק את האנטי-ציונות מהבית. מגיל צעיר בלע את הרעל האנטי-ציוני. הוא נולד בשנת 1951, חמש שנים לאחר שפנינה ניידורף, שנולדה ב-1923 בלודז' שבפולין, נישאה לאליעזר. פיילר האבא מת לפני שמונה עשרה שנה ממחלת הסרטן. הבן דאג להמשיך את מורשתו. בראיון לעיתון "הארץ" סיפרה פנינה, כי ב-1978 נמנה אליעזר על מארגני משלחת אנשי שמאל מישראל שנסעו לבוקרשט של צ'אושסקו ובחסות משטר הסקוריטטה, המשטרה החשאית הקומוניסטית, פגשו בחשאי את אנשי אש"ף, מעשה שהיה מנוגד לחוק. הם הועמדו לדין ועל אליעזר פיילר הוטלו שישה חודשי עבודות שירות וקנס של ארבעת אלפים לירות. את הקנס שילם, את עבודת השירות – לא.

פיילר הבן התגייס לצנחנים, השתחרר ב-1973, החליט לרדת מהארץ למורת רוחם של הוריו ועקר לשוודיה, שם היה לנגן סקסופון. שר הפנים, אלי ישי, איים בשעתו לשלול את אזרחותו הישראלית של פיילר. הוא לא הבין כי לפיילר האזרחות אינה משנה: הוא החליט לוותר עליה לפני כעשור. ממילואים היה פטור ממילא בשל דעותיו, אך שנאתו לישראל בערה בו להשחית. "דרור ינק מאתנו קומוניזם מילדותו. הוא תמיד ראה עצמו מהפכן, איש שמאל ואיש שלום. הוא אמן שלוקח מאוד ברצינות את עבודתו ואת עצמו", התגאתה פנינה פיילר בראיון שנתנה ליוסי מלמן ב"הארץ" לפני שש שנים. את מיצג התמיכה בפלשתינו-פשיזם הצדיקה האם בלהט. "הציבור בישראל אדיש, אפאתי. לא מעניין אותו כלום ורק כשנעשה משהו חריג אז מתחילים להגיב. מקללים. מברכים. משהו קורה. מה שהבן שלי עשה זה מעשה מארקסיסטי. זה תהליך מהפכני", התלהבה.

בראיון שנתן לרון מייברג ב"מעריב" (28.4.2000) סיפר פיילר כי הכיר אישית את אודי אדיב, שריגל לטובת סוריה. "הכרתי את אודי אישית. אמרתי שאודי אדיב זה מקרה טיפוסי של אדם שגדל בחברה קיבוצית, ציונית, מגשימה והכול. פתאום הוא נפתח למציאות וראה שהציונות היא כוח מדכא ומגרש, מאוד הרסני לעם אחר, והוא לא יכול היה לגשר בין השניים. לכן הלך מקיצוניות אחת לאחרת. אני אף פעם לא הייתי ציוני… תמיד ידעתי שמדינת ישראל בנויה על עוול… הייתי חייל, הייתי צנחן, אבל תמיד ביקרתי את המדינה. ביוני 67' כתבנו בגדול על חומות בית החרושת לבירה 'אביר': 'השלום – ביטחון'; 'הכיבוש – אסון'".

הקסמים של קפיטן פיילר

המשט האחרון לעזה היווה הזדמנות נוספת עבור מי שינק סטליניזם בילדותו לנסות להכות שוב במולדתו הראשונה. בראיון שנתן לערן מור-סיקורל ברשת ב' של "קול ישראל", אמר פיילר עם צאת משט הטרור לעזה כי "אני מאוד מקווה שממשלת ישראל לפני כניסת השבת תגיע למסקנה שלא כדאי לה להתקיף את הספינה שלנו". כאשר שאל הכתב מה יעשו דרי ה"מרמרה", נענה בידי פיילר: " איך אומרים? קוסם לא מגלה את הקסם שלו לפני האקט עצמו, יש כל מיני דברים. אולי נדבר אליהם יפה, נדבר אליהם בעברית". אחר כך נסוג מעט והבטיח שלא ינהגו באלימות. אולם הקסם שהבטיח פיילר כמעט עלה בחיי חיילי הקומנדו הימי הישראלי. הקוסמים, למרבה המזל, הם אלה שנהרגו.

באחרונה הודיע פיילר כי בכוונתו להגיע לישראל על מנת להגיש תלונת במשטרה בעקבות אירועי ה"מרמרה". חברת הנהגת מרצ, עורכת דין בשם גבי לסקי, התנדבה להגן עליהם. השגרירות בשוודיה גינתה את הפרובוקציה של פיילר אולם עורכת הדין – החברה במפלגת שמאל המתיימרת להיות ציונית – לא ויתרה. "עמדתה של ישראל תמוהה בהתחשב בכך שאף אחד מבין הנוסעים על הספינה לעזה לא ניסה או התכוון להיכנס לישראל. ההפך הוא הנכון: פניהם היו מועדות לעזה כשהם נעצרו ונלקחו לישראל בניגוד לרצונם", סינגרה לסקי בלהט.

צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל בשוודיה, מכיר מקרוב את תופעת דרור פיילר. בראיון ל"מקור ראשון" מספר מזאל כי "הבן אדם הזה הקדיש את חייו לשנאה נגד ישראל. בתקופתי, הוא ארגן בשוודיה אסיפות אנטי-ישראליות והפגנות מול השגרירות שבהן היו מחלקים פלאיירים נגד ישראל". מזאל סבור כי לשנאתו של פיילר לישראל יש שורשים גם בחינוכו. "הוא חונך על ברכי השנאה כלפי ישראל. בשעתו, הקומוניזם בהובלת רוסיה שינה את דרכו בשנות החמישים והפך להיות לגוף המוביל את השנאה והפגיעה בישראל. במשך הזמן, אחרי נפילת בריה"מ, רוב המפלגות הקומוניסטיות התפרקו פחות או יותר, כאשר בשוודיה המפלגה הקומוניסטית תחת השם החדש 'מפלגת השמאל', זכתה ב-5-6 אחוז בבחירות לפרלמנט. הוא הצטרף לשמאל החדש ששם לו למטרה את ישראל וארה"ב. הוא מודרך על-ידי השנאה לישראל מבית אבא.

אנטישמיות במסווה אנטי-ציוני

התקרית עם פיילר הותירה במזאל חותם ניכר. "שוודיה היא מקום טוב להצמיח כוחות אנטי-ישראלים", מספר מזאל. "החל משנות השבעים, היא הפכה למעוז אנטי-ישראלי בהנהגת ראש הממשלה לשעבר, אולף פאלמה, שנורה על-ידי מתנקש אלמוני בשנת 1986". אמרתי למזאל שהשמאל החדש מגלם בעצם את האנטישמיות החדשה. מזאל מסביר כי מניסיונו, "יש יהודים אנטישמים, אין ספק. חלק גדולה מהפעולה נגד ישראל של 'השמאל החדש' נעשה על-ידי יהודים. זו פעולה נגד היהודים במסווה של פעילות נגד ישראל והציונות. זה נמצא בכל מדינות אירופה המערבית: יהודים וישראלים לשעבר שפועלים נגד ישראל יחד עם המקומיים".

אז איפה למעשה ממוקם דרור פיילר?
"הוא נמצא בשמאל החדש, האמיתי, המטורף, שעבורו מה שחשוב זה האידיאולוגיה שקובעת שישראל היא האיש הרע ויש להילחם בה. לדעתם, ישראל היא קולוניאליסטית כיוון שהיא כבשה שטחים והשתלטה על עם שלם; היא בעצם סמל הרוע. הרי מה יכול להיות גרוע יותר מעם שנאנק תחת עולהּ של מדינה זרה? אדם שנולד פה היה צריך להבין שהסכסוך מורכב, בעייתי ומסובך, שדורש פתרון יצירתי ודיאלוג. אבל פיילר, כחלק מן השמאל החדש, יצר אידיאולוגיה שאין לה קשר למציאות. עבורם, נוכחות ישראל בשטחים היא כמו נוכחות צרפת ואנגליה באפריקה. הם ייסדו את קמפיין ה-BDS (ר"ת של Boycott, Divestment and Sanctions, כלומר "חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים", ד"מ) שמטרתו הפעלת לחץ על חברות ומדינות למכור את כל הנכסים, אגרות החוב והמניות של ישראל שגופים שונים קנו אותם כחלק מהחסכונות שלהם.

ומהי המטרה שלהם בעצם?
"זה פשוט מאוד: כמו שקרנות הפנסיה שלנו קונות אגרות חוב בעולם, הרבה גופים בעולם קנו אגרות חוב ומניות בישראל. הם לוחצים עליהם למכור אותם, להחרים את ישראל ולהטיל סנקציות עליה. הם נלחמים בישראל כי קל להילחם בה. הרי פיילר לא נאבק בסין; כקומוניסט עבורו סין היא מעוז הקדמה. מבחינתו, האידיאולוגיה היא החשובה ולא האדם. הוא חלק מתנועה של באלפים רבים שקמים בבוקר וחושבים איך לפגוע בישראל. אין מקרה דומה של אנשים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה שחושבים איך לפגוע במדינה מסוימת. ואם לא די בכך, השמאל האירופי מסייע למוסלמים שם לקיים הפגנות ומערך ארגונים שפועל נגד ישראל, ובין השאר גם באירופה".

אליעזר ליבנה, מראשי האגף האקטיביסטי במפא"י, אמר עוד בשנת 1952 כי "גם לאחר שאחרון הקומוניסטים הרשמיים ייעלם, תרעיל ירושתו הרוחנית של הקומוניזם את חיי בנינו ונכדינו אחרינו; ומי יודע אם לא תקום לתחייה, בצורה מוסווית, גם בדורות הבאים". מסתבר שנבואתו של לבנה התאמתה בבבואתו הרדיקל-קומוניסטית של האמן דרור פיילר.

זרועו הארוכה של ברק אובאמה

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 8.6.2010

לקראת הבחירות שייערכו בארצות הברית בנובמבר הקרוב, מנסה ממשל אובאמה לחזר נמרצות אחרי קולות היהודים, ועל מנת להקל על המלאכה, החל הנשיא האמריקני בריכוך הקו האגרסיבי, חסר התקדים, שנקט כלפי ישראל. אלא שברור כבר עתה כי מעשיו של ברק אובאמה בשנה שחלפה מאז נבחר לנשיא היו להרי אסון. החלטתו האסטרטגית לנטוש את ישראל ולזנוח אותה כבת-הברית ההיסטורית של מולדת החירות, בצד האיומים על ממשלת ישראל והשפלת נתניהו, הם אלה שהניחו לראש ממשלת תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לקחת יוזמה ולנסות לשבור בכוחות עצמו את הסגר על הרודנות האסלאמיסטית בעזה.

ארדואן אמנם לא היה זקוק לאובאמה כדי לתקוף את ישראל, והרומן שלו עם הפשיזם המוסלמי לא התחיל בעקבות המדיניות האמריקנית, אולם כשהבין ארדואן שארה"ב נוטשת את הברית בת ששים השנים עם "הישות הציונית", החליט רה"מ התורכי לעבור לאופנסיבה שעיקרה שבירת הסגר על עזה, כפיית הסדר מדיני על ישראל ולגיטימציה לטירניה העזתית.

הפרופיל הפוליטי של ארדואן איננו מובן לרוב הישראלים, לא כל שכן למקבלי ההחלטות בישראל. השוני המהותי בין ארדואן לאחמדינג'אד נעוץ בתפישה התורכית את המטרות הפוליטיות של המהפכה האסלאמית, דבר שבימים עברו הגדירו כהבדל שבין "פרוגרמת מקסימום" ל"פרוגרמת מינימום". ארדואן מעוניין להפוך את תורכיה למעצמה אסלאמית בעלת הגמוניה אזורית ועולמית. הוא איננו מעוניין, לפחות לא בשלב המיידי, לייצא את המהפכה האסלאמית מחוץ לגבולות תורכיה. ארדואן מעוניין במה שהגדירו בשמאל כ"מהפכה שלווה", קרי: רכישת הגמוניה פוליטית באמצעות חיזוק בני ברית ותומכים. לכן הוא תומך במשטר החמאס העזתי ומקיים רומן סוער עם הסורים. אין לו עניין, בשונה מהאיראנים, בעימות מיידי עם המערב. הניצחון שארדואן רואה לנגד עיניו הוא ניצחון היסטורי, תרבותי ופוליטי, שמתרחש בשלבים. זוהי פרגמטיות מהפכנית שזוכה לביקורת ולעין בלתי-אוהדת בקרב המהפכנים האיראנים שמעוניינים בעימות מיידי, בטווח של כמה שנים, שיביא להכרעה.

ארדואן. לא אחמדינג'אד

ארדואן. לא אחמדינג'אד

כאשר ארדואן הבין שהברית בין האמריקנים לישראלים נשחקת ואף קורסת, הוא זיהה את נקודת החולשה ולכן תמך וקידם את משט הטרור לעזה. כאשר החליט אובאמה לסגת, לפחות זמנית, מהעוינות האנטי-ישראלית שהפגין, זה כבר היה מאוחר מדי. ארדואן הפנים שבין כה וכה ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי עמוק, ושאובאמה נסוג בשל צרכים פוליטיים פנימיים. לכן, הפרגמטיזם הארדואני לא גרם לתורכיה לשלוח טילים ונשק חם לחיזבאללה או לחמאס, אלא לחמם את הגזרה באמצעות יצירת משבר ולבדוק עד כמה נפיץ המצב ועד לאן ניתן למתוח את גבולות ישראל.

הגולם שיצר אובאמה, מדעת או שלא מדעת, קם על יוצרו. הרעיון שהעלה ארדואן, קרי: משט בהשתתפותו בגיבוי חיל הים התורכי, הדליק בוושינגטון נורות אזהרה. היה כבר מי שאיים שפרובוקציה כזו תביא לסילוק תורכיה מנאט"ו. בין אם יממש ארדואן את איומו לשבור בעצמו את המצור על עזה ולהפוך לסלאח א-דין מודרני, ובין אם לאו, ברור שהוא רואה עצמו כאוואנגרד של המהפכה האסלאמית שחותר לשינוי אסטרטגי עמוק באמצעות מדיניות פרגמאטית שבבסיסה עימות עם ישראל, בגבולות מסוימים, והימנעות מעימות עם המערב.

בישראל לא מצליחים להבין את תמונת המצב הגיאו-אסטרטגית, לא כל שכן את הפוליטיקה הארדואנית. אם היו מבינים זאת, לא היו שולחים את חיילי הקומנדו לעימות ישיר עם משט הטרור. ישראל איננה ערוכה לעימות שארדואן מבקש ליזום, לא כל שכן למצב החדש המתהווה באזור בדמות שתי מדינות המתחרות על ההגמוניה בייצוא המהפכה האסלאמית ובדרכים למימושה. ספק אם יש בישראל מישהו שמבין בכלל את תרומת אובאמה למצב הנוכחי, וספק רב עוד יותר אם מישהו מנסה להעביר מסרים ברוח זו ליהדות ארה"ב.

ברי כי ישראל נמצאת בפני מצב חדש שבו תורכיה תפעל בהתאם להשקפות המהפכניות של מנהיגהּ. בישראל, כמובן, לא טורחים לעיין בשפע הפובליציסטיקה המוצעת לה, בעיקר על ידי ניאו-שמרנים אמריקנים וישראלים, והטעות הטראגית הבאה כבר מזמן רשומה על הקיר. ללא מדיניות חדשה, אופנסיבית, עלולה ישראל להתמודד עם מלחמה עם מדינה שהיא בעצמה סייעה לחמשה במיטב הנשק המצוי ברשותה.