מאמרים פוליטיים

ביבי מחכה לפואד

נתניהו ואבו־מאזן היו מוכנים להאריך את חג הפסח בעוד כמה שבועות טובים. שניהם ציפו לו ומצטערים שהוא נגמר. כל כך מצטערים שעבאס הודיע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפרסם תנחומים על רצח היהודים בידי הנאצים. זה המקסימום שהוא מוכן לתת: להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שינחם את העם היהודי על השואה. לא יגנה, חלילה. ינחם. השמאל הישראלי מרגיש נחמה אמתית נוכח הודעות כאלה. בכל זאת, המנהיג הערבי הבולט בשנות ה־40', חאג' אמין אל־חוסייני, דרבן את הנאצים להאיץ את מלאכת ההשמדה באושוויץ. עבאס עושה מיני־היסטוריה.

עם תום החג, החלו כבר נתניהו ועבאס להוציא הודעות לוחמניות. שוב מאיים יו"ר הרשות בפירוקה. שוב מנופף נתניהו באצבעו, מתייחס לרצון הפלשתיני בהקמת ממשלת אחדות עם חמאס, אומר לחוגגי המימונה באור עקיבא, "כשהם ירצו בשלום, שיודיעו לנו". שני המנהיגים היו רוצים לחזור אחורה לימי הקיפאון הנוח במו"מ. התהליך הזה מעיק עליהם וג'ון קרי מסתובב להם בין הרגליים. אם זה היה תלוי בשניהם, הם היו מעיפים את האמריקנים ומחליטים כמה החלטות פרודוקטיביות שהיו עוזרות לבסס פה הסדר ביניים ארוך טווח. אובמה וקרי, אחוזי משיחיות, דוחקים את שניהם לפינה.

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו
פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

אפרופו אמריקה, העיתונאי אמנון לורד (גילוי נאות: חבר אישי) הרהר בטורו ב"מקור ראשון" אם הברית ההיסטורית שכרת בן־גוריון עם האמריקנים לא הייתה טעות. אם לא היה כדאי לשמור על ניטרליות. יכול להיות שניטרליות כזו הייתה חוסכת גם את מלחמת ששת הימים וגם את מלחמת יום הכיפורים. ישראל שילמה הרבה עבור תפקיד המבצר האמריקני במזרח התיכון. יותר מדי. התלות הישראלית בארצות־הברית השתלמה לישראל לאורך שנים אך עולה לה ביוקר. אובמה, שלא יכול להציב קו אדום לפוטין בדרך להקמתה מחדש של ברית־המועצות, רוצה לפתור בכמה חודשים סכסוך בן למעלה ממאה שנה. אפשר שישראל ניטרלית יותר ופרו־אמריקנית פחות הייתה חוסכת לעצמה מלחמות אלמלא הלהיטות המפא"יניקית לתמוך באמריקה. משה סנה המנוח הזהיר כל השנים מהאוריינטציה הזו. יכול להיות שצריך לבקש סליחה מסנה. אפילו ממאיר וילנר.

ביבי מחכה לפואד

בסביבת ראש הממשלה עסוקים כבר חודשים ארוכים בניסיון להקים קואליציה חלופית. איזו אופציה לא בחנו. בשום מצב, בשום סיטואציה, אין לנתניהו קואליציה אחרת. החרדים לא ייכנסו פנימה בלי ביטול חוק הגיוס. הבית היהודי לא יישאר בממשלה אם החוק יבוטל. לבני ולפיד יפרשו אם המו"מ ייתקע. הבית היהודי, רוב הליכוד וליברמן לא ייתנו גב לרה"מ אם תהיה התקדמות משמעותית מדי במו"מ.

בימין כבר נערכים לדיל שסגר ביבי עם איווט: שחרור מחבלים תמורת פולארד. אתה תצביע בממשלה נגד, תן לשרים שלך להצביע בעד. עדי מינץ ובכירים נוספים במועצת יש"ע כבר מכינים את הקרקע לקמפיין נגד ליברמן. אם שר החוץ ייראה שהוא לא יוצא טוב מהדיל הזה, העסקה תקרוס. בלי ליברמן ושריו, אין לעסקה רוב בממשלה. בלי עסקה, המו"מ יתפוצץ סופית. בלי מו"מ, ארה"ב וישראל בדרך להתנגשות. התנגשות ישראלית־אמריקנית עלולה לפוצץ לנתניהו את הקואליציה. בלי קואליציה, יש בחירות.

נתניהו כבר הפנים שבחודשים הקרובים, לפני החגים או אחריהם, לפני ראש השנה או אחריו, יש סיכוי לא רע שממשלתו תיפול. הוא עושה נפשות למועמדו לנשיאות, פואד בן־אליעזר. משפחת נתניהו לא רוצה את רובי ריבלין כנשיא. בליכוד יודעים את זה – ומשתגעים. אריק זיו, פעיל מרכזי בליכוד, עושה קמפיין מתמשך נגד פואד. הליכודניקים פועלים אצל כולם – החרדים, הערבים, השמאל – כדי שריבלין ייבחר לנשיאות. יו"ר הליכוד מודע לקמפיין הזה אבל תומך בפואד בכל זאת. הוא חרד מהאפשרות שבמקרה שיהיה שוויון בין הגושים או תוצאה שתאפשר הכתרת ראש ממשלה אחר תחתיו, יבחר הנשיא ריבלין במועמד שיהיה יותר לטעמו.

בלשכה חושבים איך לאלץ את יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, להיכנס פנימה, במצב של התקדמות בתהליך המדיני. אלא שהרצוג יודע היטב איך קואליציות מתפרקות. הוא ראה את זה מקרוב אצל הבוס לשעבר, אהוד ברק. הוא יודע שגם אם מפלגת העבודה ומרצ ייכנסו לקואליציה, לנתניהו אין 61 אצבעות בכנסת. מי יכול להבטיח לבוז'י קדנציה משמעותית בתפקיד רציני ולא בחירות תוך כמה חודשים? בעצם, לביבי יכולה להיות קואליציה אם חד"ש תיכנס לממשלה. בקרוב מתכנסת הוועידה שלא מן המניין של המפלגה הקומוניסטית. אולי כדאי לרה"מ לבדוק אם מוחמד ברכה מעוניין לשמש אצלו שר לענייני ערבים.

אמנון דנקנר חוטף לינץ'

ב"הארץ" פורסם בגיליון החג טור שמציג באור רע במיוחד את העיתונאי והסופר המנוח, אמנון דנקנר. כתב על כך דוד אדלר. מי זה דוד אדלר? דוקטור לרפואה, למד עם דנקנר בבית הספר "המעלה", שימש בכיר במרכז הרפואי 'הדסה' ובשנים האחרונות עוסק בכתיבת שירה. הוא מציג את דנקנר כמי שאינו יודע ויכול להבחין בין מציאות ובין בדיה. דנקנר נשבע לו פעם שהם נפגשו באיזו סיטואציה בבית החולים. אדלר טוען שדנקנר כל כך האמין בזה והכחשותיו שלו לא עזרו לו, על אף שלא היה ולא נברא.

הלינץ' פוסט־מורטם של דנקנר איננו מעורר רחמים באיש. הרי זה מה שעולל לדן בן־אמוץ האומלל. מה שמשך אותי בכתבה אלה הדברים שכתב המחזאי שמואל הספרי על ספרו של עורך "מעריב" בדימוס, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". דנקנר אהב ליקוקי־תחת מהסוג הזה, ידע את טיב המלקקים ובז להם. הוא ידע שאינו סופר ברמה של יעקב שבתאי או פנחס שדה, אבל אהב את החנופה. עדת החנפנים הזו, שהתפזרה אחרי מותו, מוצאת לה מדי פעם מושא אחר לליקוק הישבן. מאנשים כאלה צריך לשמור מרחק, ודאי כשהם מוציאים מניפסטים לאומניים ומכנים עצמם "שמאל לאומי", נציונל־בולשביזם.

הצחוק של אלוהים

חודש אחרי שמת ויקטור שם־טוב המנוח, שר הבריאות לשעבר מטעם מפ"ם שבמודעת האבל מטעם משפחתו הוכתר כ"מנהיג מפ"ם" (לא היה ולא נברא), מת אחיו, ליאון זהבי. שם־טוב מת בגיל 99 ב־8 במרס. זהבי מת בגיל 91 ב־8 באפריל. אלוהים צוחק על הקומוניסטים כשמתחשק לו.

זהבי זה היה מהבודדים שקיבלו אישור מהקרמלין, על סמך המלצתם של שני מנהיגיה שוכני העפר של רק"ח, מאיר וילנר ותופיק טובי, לחטט בארכיון הקומינטרן. הם סמכו עליו שיוציא מחקר בלתי־משמעותי בעליל, שאכן יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005 ועסק במסמכי האינטרנציונל הקומוניסטי בשנים 1919-1943. הם היו בטוחים שזהבי לא יעולל להם את שעולל ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, שפירסם בשנת 1991 בהוצאה עצמית ספר עב־כרס על ההיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי עד הקמת המדינה. דותן תכנן לכתוב כרך שני אבל מת אחרי ניתוח כושל בשנת 1998, והוא בן 56 בלבד.

זהבי יכול היה להפריך או לאושש את התזה של דותן, לפיה רצח ארלוזורוב היה מעשה ידי הקומוניסטים בארץ. אם תחפשו ב"יו־טיוב", תמצאו ראיון שערך דן מרגלית עם דותן ובו הוא מדבר על הנושא. ההנחה שהסובייטים רצו לחולל מהומה ביישוב הייתה סבירה: הם קיוו שהיהודים יחשבו שהרוצח היה ערבי ולא שיערו שיאשימו ברצח דווקא את האגף המכסימליסטי של הרביזיוניסטים בראשות ד"ר אב"א אחימאיר. המזימה המוסקבאית לעורר מהומות דמים בפלשתינה נכשלה. אילו היה חי דותן, יכול היה להתעמת עם זהבי. שניהם עתה שוכני־עפר. הארכיון של זהבי, כמו כל ארכיון המפלגה הקומוניסטית, יישאר סגור ומיועד לאדם היחיד העוסק כיום בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ: ההיסטוריונית הבלתי־משוחדת, מוסמכת לכלכלה מטעם אוניברסיטת לנינגרד, תמרה גוז'נסקאיה.

מודעות פרסומת
עוד

החזרה הגנרלית של השמאל בכיכר העיר

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 5.6.2011

"בעלי נהרג בקרבות במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן", אמרה לי מירי, מנידה בראשה כלא-מאמינה. את הכיכר על שם ראש הממשלה המנוח מילא ים גדול של דגלים אדומים ודגלי פלשתין, עם מפגינים ערבים רבים, לצוואר חלקם כאפייה, והם קוראים קריאות בערבית בגנות ראש הממשלה. "הייתי מוכנה לחזור לגבולות 67'", הסבירה, ורעד עבר בקולה. "אבל הם רוצים את לוד, יפו ורמלה", פסקה וביקשה שלא אכתוב את שמה המלא. "בעלי נהרג במלחמה", הדגישה שוב, רוצה לומר מה כבד הוא קורבנה.

ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP
ההפגנה אתמול בתל-אביב. צילום: AP

בהפגנת השמאל שנערכה אמש בתל-אביב השתתפו בסביבות 5,000 מפגינים. למרות הנוכחות הבולטת של 'השמאל הלאומי', שהביא כמה וכמה עשרות צעירים עם דגלי ישראל וכרזה ענקית עם דיוקנו של ברק אובמה, הרי עיקר המפגינים יובאו על-ידי התנזים הקומוניסטי של תומכי חד"ש בערים ובכפרים הערבים. קומץ אנשי ימין שביקש להפגין הפגנה נגדית, נדחק לקרן הקרוב וסביבם עשרים חיילי מג"ב ויס"מ. בתל-אביב, הנפת דגלי פלשתין היא כבר בגדר בון טון. לרגע היה נדמה, שרחוב אבן גבירול הפך לטריטוריה חצי סובייטית-חצי איראנית.

דגלי פלשתין ודגלים אדומים מילאו את הרחובות, ולעזרת השמאל הרדיקאלי נחלצו ערביי המשולש, נצרת והאזור, שעבורם הייתה זו הזדמנות פז לפרוק את תסכולם עם קריאות בערבית, גרונם ניחר, כאשר להקת המתופפים של בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מוציאה מהמרפסות את דיירי רחוב המלך ג'ורג' ההלומים. בתל-אביב עוד לא התרגלו לצעקנות של הקומוניזם המקומי. בכיכר מסריק עמד צעיר ערבי והניף דגל פלשתין. מבחינתו, גבולות 67' הם בהחלט לא היעד הסופי.

ההפגנה בותרה לשני חלקים: המיעוט עם דגלי ישראל בראש, מניף שלטים עם תמונת נתניהו ותחתיה הכיתוב "סרבן שלום", ועליו נמנים בעיקר אנשי 'שלום עכשיו', מרצ ו'השמאל הלאומי'; והרוב הקומוניסטי הגדול מאחורה – רצועה ארוכה של אנשי חד"ש, 'סולידריות שייח' ג'ראח', הטרוצקיסטים ואפילו אנשי 'דרך הניצוץ', שבשנות השמונים מנהיגים נכלאו בעוון קשרים עם ארגוני הטרור הערבים, ועתה מכנים עצמם בשם 'דע"ם – מפלגת הפועלים'. אלמלא היו הערבים מעבים את שורותיהם, המראה היה נלעג במיוחד. ארבעה בית"ריסטים עם דגלי כחול לבן על גבן עמדו במרכז כיכר רבין וכלכלו את צעדיהם. הם הסתלקו משהבינו כי מדובר בטריטוריה פלשתינית לשעה הקרובה.

לפני היציאה להפגנה, התדיינו ביניהם זוג צעירים אם להדביק על שלטיהם את המדבקה שהוציאה מרצ, "ביבי תכיר – פלסטין". "עוד יחשבו שאני ציוני", הביע חשש צעיר עם שיער נפוח וארוך. חברו הרגיע אותו כשהביא לו מדבקה שהפיקה חד"ש, שמסירה כל חשדות בדבר ציונות. בדרך נשכבו כמה נערים ונערות על הרצפה במיצג מוות מקאברי במיוחד. העוברים והשבים חששו כי מדובר בכמה צעירים שחטפו מכות מהיס"מ, אולם עד מהרה התברר כי זו דרך אמנותית מיוחדת למחות נגד ה"כיבוש".

הכבודה הקומוניסטית הרגישה שזו יום חגה: ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי עמדה עם שלט ענק ועליה המספר "67'", מפקחת על החוליות הערביות שיובאו להפגנה. חיים אורון, עד לא מזמן ח"כ מטעם מרצ, הסתחבק עם מזכיר מק"י, מוחמד נפאע, מתעלם מהדגלים הפלשתיניים סביבו. כמעט כל המנהיגות הערבית הגיע לשם. הם יודעים כי בלי תמיכתם המספרית, ההפגנה עלולה להיתפש כקוריוז. ח"כ מחמד ברכה, יו"ר חד"ש, וראמז ג'רייסי, ראש עיריית נצרת, הסתובבו בקהל כחתנים ביום חגם. עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, שהתכונן להפגנה ב'קפה מסריק' האופנתי אשר ליד כיכר רבין, שפע חיוכים.

בכיכר דיזנגוף נדחקו המפגינים אל עבר העלייה להיכל התרבות ומשם לרחבת מוזיאון תל-אביב. רק קומץ מפגיני ימין, דגלי ישראל בידיהם וסביבם עשרות אנשי יס"מ, שוטרים ומג"ב, עמדו בודדים בתימהונותם ברחוב המלך ג'ורג', קוראים קריאות בגנות השמאל. אחד ממכריי התל-אביביים, ווקמן לאוזניו והוא מהדס בחדווה למכון הכושר המקומי, ניגש אליי ושאל אותי, "לא הייתה פה הפגנה על ירושלים?". הבועה, מסתבר, ממשיכה בשלה, גם כשממלאים את מרכז העיר בגדודי אוהדי אש"ף בחזרה גנרלית לקראת ספטמבר הגדול.

עוד

אסד וקדאפי יורים – בשמאל שותקים

בשבועות האחרונים, מצוי השמאל הישראלי במצוקה קשה. זה התחיל בלוב, שם החל לקרוס שלטונו של מועמר קדאפי, וממשיך בסוריה, הטובחת במפגינים המתנגדים לדיקטטורה של משפחת אסד. בשמאל המקומי לא יודעים כיצד להגיב לאירועים. מצד אחד, הם מתנגדים לקדאפי כי "ההמונים" רוצים להפילו, כי מדובר ברודן מושחת ומגלומן. מן העבר השני, הם אינם ששים להזדהות עם הלובים משום שקדאפי הוא ידיד ותיק של מחנה השלום העולמי, וידוע כ"אנטי-אימפריאליסט" גדול שהגשים בלוב "סוציאליזם ערבי". ובסוריה? גם שם, השמאל לא מסמפט במיוחד את אסד הבן ומזדהה עם מתנגדיו, אולם חברותו בציר המכובד, האנטי-ישראלי והאנטי-אמריקני, נותנת לו קרדיט שקשה להתעלם ממנו. בכל זאת, אסד תומך בחיזבאללה ובחמאס, בן-ברית נאמן של אחמדינג'אד, ולכן עדיף שלא להתנגד לו, ודאי שלא בפומבי.

המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית", שגם בכירי מערכת הביטחון השתעשעו בה בשנה שעברה, איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית אינה מסוגלת לערוב לשלום עם ישראל, גם אם תסכים לוותר על עמדותיה ההיסטוריות בדבר שיבת הפליטים וטיהור אתני של המתנחלים. העובדה שהג'יהאד האסלאמי משתולל מעידה שליורשי ערפאת אין שום כוח ממשי להגיע להסכמה שתחייב את כל הפלגים הפלשתיניים. ערפאת עצמו לא רצה בכך ועמד מאחורי אינתיפאדת ההשמדה השנייה, והם-עצמם אינם רוצים ויכולים להתחייב לעמדות שמקובלות על מיעוט קטן בקרב הפלשתינים. במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה.

זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד
זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד

אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר (שישי) בהשתתפות כל פלגי השמאל, למן אנשי מפלגת העבודה ועד לתמר גוז'נסקי ודב חנין מחד"ש, מה שמתגלה לנגד עינינו זה מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון. הבולשביזם המקומי איבד אפילו את מה שנהגו פעם לכנות "אינטרנציונליזם". אין לו יכולת להזדהות עם תנועות המונים דמוקרטיות. הוא אדיש לטבח במפגינים. במידה רבה, השיקולים המדריכים עתה את השמאל הפעיל באמת, כלומר לא זה שמתקיים בפייסבוק נוסח 'השמאל הלאומי', הם אותם שיקולים שהדריכו אותו בשנת 1968, עם הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, או ב-1990, כאשר שרידי הסטליניזם ביקשו להדיח את גורבצ'וב ולמנוע את התחסלות האימפריה האדומה השוקעת. אלה שיקולים מעצמתיים-אימפריאליסטיים כאשר השאלה היחידה מיהו הכוח שעקבי בהתנגדותו לישראל ולציונות ובתמיכתו בערבים. זה מה שגרם להם לתמוך בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. וזה גם מה שהניע תמר גוז'נסקי, למשל, לתמוך בניסיון ההפיכה הכושל נגד גורבצ'וב. הנאמנות לסטליניזם האנטי-ציוני עיוורה את הפרלמנטארית הסוציאליסטית החדשה. האינטרנציונליזם הוחלף בפלשתיניזם.

אולם לא רק לרדיקלים אין מה לומר. שלי יחימוביץ', למשל – שהתגלתה במערומיה בראיון שערכתי עמה ב"מקור ראשון" עם זיגזגים מטורפים לימין ולשמאל במהלך אופורטוניסטי שהיה מבייש אפילו אנשים פחות ידועים ממנה – לא מסוגלת גם היא לומר דבר על האירועים המתרחשים בארצות ערב. אם היה מדובר בסוג של בדלנות סוציאליסטית, ניתן היה לפטור זאת בחיוך. אולם הגברת הזאת, כמו האדונים בוז'י הרצוג ועמיר פרץ אגב, דאגה שלא להתייצב לצד העובדים הסוציאליים, ונימקה זאת במכתב אופורטוניסטי ומתפתל ששלחה בדואר האלקטרוני.

העובדה הבסיסית שאי-אפשר כמעט לחלוק עליה היא שבישראל אין שמאל במובן הקלסי. מה שיש זה קומוניזם ניאו-סטליניסטי וכל מיני סוגים של סוציאל-דמוקרטיה כושלת. בשמאל האמיתי, ההיסטורי, היו יוצאים למשמרת הזדהות עם ההמונים בלוב ובסוריה. אבל מהבליל שקיים פה אי אפשר לצפות אפילו לזה. אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו. השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם". במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו.

במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. ישראל היום היא מבצר של דמוקרטיה, למרות עלילות הדם נגדה. הדמוקרטיה בישראל, שמתגלמת בדמותו של נתניהו כמי שניבא עוד לפני שנים את כישלון הקונספציה של השמאל, היא מגדלור אמיתי שגם מגן על עצמו עם חוקים מוצדקים כמו אלה שאוסרים על הפיכת יום העצמאות של המדינה ליום אבל וקריאה לחיסולה. גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את הדמוקרטיה היחידה בכל האזור. כשהמחנה המשתרע משלי יחימוביץ' עד לדב חנין מביע אדישות לטבח במפגינים למען דמוקרטיה, חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד.

עוד

על צד שמאל – על הפגנת השמאל במוצאי השבת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.1.2011

כאשר נבחר ח"כ מאיר שטרית לכהונה בכנסת מטעם הליכוד לפני כמעט 30 שנה, הוא לא תיאר לעצמו כי בעשור השלישי לקריירה הציבורית שלו יסתופף בהפגנה נגד ממשלת הליכוד ויתלוצץ עם ברחבת האח"מים עם ח"כ מוחמד ברכה וח"כ לשעבר עסאם מח'ול. כששאלתי את שטרית אם לא מפריע לו להסתובב בהפגנה שמלאה בדגלים אדומים ופה ושם קצת ניבטים בה דגלי אש"ף, הוא לא התבלבל. "זכויות אדם לא קשורות לימין או לשמאל", ירה לעברי שטרית, עטוף במעיל חורפי עבה, שאולי הסתיר גם שכפ"ץ. "ז'בוטינסקי כתב בשעתו ש'כל יחיד הוא מלך' ושהוא נגד עריצות הרוב. הליכוד היום איננו פועל לפי תורת ז'בוטינסקי, ועם איך שמתבטאים האנשים שם, הליכוד נמצא היום בימין הקיצוני".

לצד שטרית עמד אלון לי-גרין, צעיר פעיל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי), המשמרת הצעירה של מק"י. הוא החליף דברים עם חברו, חבר מועצת עיריית תל-אביב מטעם 'עיר לכולנו' ומבכירי מק"י, יואב גולדרינג. "אין היום שום כוח פוליטי בארץ שמסוגל לארגן הפגנה כזאת!", התרברבו באוזניי. את גולדרינג אני זוכר עוד מהימים שבהם שנינו, צעירים חברי בנק"י, צעדנו עם זקני המפלגה בהפגנות האחד במאי. הוא מעולם לא העלה בדעתו שיחלוק עם מאיר שטרית את מתחם אח"מי השמאל הישראלי. "ההצעה לחקור את ארגוני השמאל היא הזויה", הכתיב לי שטרית. "מי שיוזם את ההצעות האלה בכלל פוגע בחיילי צה"ל", כעס.

הפגנת השמאל. צילום אילוסטרציה
הפגנת השמאל. צילום אילוסטרציה

ליד שטרית הסתובבה נזעמת ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי, מכונסת במעיל קומוניסטי אדום. כששאלה אותה פעילת שמאל לשלומה, היא התמרמרה על כך שהתחילו את העצרת כש"ההמונים עוד ברחובות". גוז'נסקי, שלפני 15 שנה הייתה חלק מ"הגוש החוסם" של ממשלת רבין, גם היא לא שיערה שהמונים ימלאו את הרחובות המובילים למוזיאון תל-אביב.

הקיבה הרגישה של פעילי השמאל

והם מילאו. נדמה כי שנים ארוכות לא הצליח השמאל להוציא אל הרחובות מפגינים רבים כל כך. פעילים ב'נוער העובד והלומד' לצד חברי הנוער הקומוניסטי מנצרת, פעילי מרצ וצעירי 'השומר הצעיר' עם אנשי חד"ש ואנשי 'האגודה לזכויות האזרח', 'גוש שלום' ו'שלום עכשיו' יחד. והרבה, הרבה צעירים. הדגלים האדומים בלעו את מעט דגלי ישראל שהיו בהפגנה, אם כי הפעם בנוכחות רבה יותר מאשר בהפגנות קודמות. "ליברמן, ליברמן, גם פשיסט וגם גזען!", זעקו פעילים קומוניסטים מנצרת בקול צרוד, והקהל הריע. בעלייה להיכל התרבות בתל-אביב, החלו לשיר את המנון אש"ף, "בילאדי, בילאדי". היה מי שדאג להסות אותם כדי לשמור על קיבתם הרגישה של פעילי שמאל ציוניים.

יורם גוז'נסקי, מזכיר 'הוועד לידידות ישראל-קובה', הסתובב בקהל חמוש בכובע קסקט והתמוגג מנחת. עכשיו, האיבה למדינה היהודית כבר אינה נחלת הקומוניסטים. אנשי 'שלום עכשיו' הניפו שלטים שקראו "נלחמים בממשלת החושך", ובקהל הנוהר אל עבר רחבת מוזיאון תל-אביב כבר שרו את שירה של גלי עטרי, "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה". "אנשים להתעורר כי הפשיזם כבר עובר", ניסו המפגינים את כוחם בעוד ועוד סיסמאות. אולם הסיסמאות לא היו העיקר; ההפתעה הגדולה של ההפגנה הייתה הכמות האדירה של המשתתפים.

ליד 'בית אריאלה' פגשתי את ח"כ לשעבר אבשלום (אבו) וילן. שאלתי את אבו וילן על דגלי אש"ף בקהל, והוא החל לנסות לספור את דגלי ישראל. "זה לא לעניין", המהם באי-נחת מופגנת. וילן היה מרוצה מהנוכחות האדירה בהפגנה. "ליברמן בונה את השמאל מחדש. הימין הזה הוא ברוטאלי וגזעני ולכן הם גם יקבלו מלחמה חזרה", אמר וילן. לידו הסתובבה גם ח"כ לשעבר זהבה גלאון, המועמדת להיכנס תוך זמן קצר לכנסת במקום ג'ומס המתפטר. "זה מפגן כוח אדיר של המחנה הדמוקרטי והשפוי שיוצא נגד הליברמניזם וההידרדרות לפשיזם", התפייטה גלאון. גלאון הבהירה כי המטרה מבחינתה היא נתניהו, ולא ליברמן. "אני תוקפת את ליברמן אבל הטענה המרכזית שלי היא נגד נתניהו, מפלגת העבודה וקדימה שלא התנגדו להקמת ועדת החקירה הפרלמנטארית. זה קרב על החברה הישראלית וצעד נכון שגם יהודים וגם ערבים, לצד ארגוני החברה האזרחית, יוצאים החוצה ונאבקים למען ישראל דמוקרטית".

יונתן פולק כגיבור מרכזי

הגיבור המרכזי של ההפגנה היה פעיל השמאל האנרכיסטי, יונתן פולק, שנאסר באחרונה לאחר שהחליט לוותר על ריצוי עבודות שירות לטובת עונש מאסר בפועל של 3 חודשים. ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש, אמר בנאום שנשא בעצרת כי "ההיסטוריה מלמדת שהדמוקרטיה אינה דבר מובן מאליו, מוכרחים להיאבק עליה. הניצחון של תנועת ההמונים בתוניס על הרודנות האכזרית מלמד שדיכוי אינו גורלם של בני אדם ורוח האנשים יכולים לנצח". ח"כ ניצן הורוביץ, שעלה לבמה נזעם במיוחד, אמר החרה-החזיק אחרי ברכה. "הדג מסריח מהראש והראש הוא נתניהו ושותפו הנאמן ברק, שנותנים גיבוי להסתה של ליברמן ומעודדים את החקיקה הגזענית בכנסת", קרא הורוביץ והקהל הריע. "הערב אנחנו אומרים למפלגת העבודה שהיא שותפה מלאה לממשלה הכי גזענית בתולדות המדינה ועליהם לעזוב אותה מיד", פסק.

ח"כ מאיר שטרית, שהיה כוכב העצרת, ניסה להסביר את נוכחותו לקהל שחלקו קיבל אותה תחילה בקריאות בוז. "אני כאן כדי למחות כמוכם נגד האיוולת והמעשה הבלתי דמוקרטי הזה. אני רוצה להזכיר לחבריי בליכוד שבטח ז'בוטינסקי מתהפך בקברו כשהוא רואה אותם תומכים במעשה שנוגד את תורתו", ניסה שטרית לשכנע את הקהל כי הוא כבר עבר צד. "ההחלטה הזאת של הכנסת מעליבה, מסוכנת למדינת ישראל וגורמת נזק חמור ביותר לשמה של המדינה כי היא שמה את מדינת ישראל כאחת המדינות החשוכות", אמר שטרית.

שטרית הפליא להוקיע את חבריו לליכוד. הפנינים של שטרית נעמו לקהל שהגיב בתרועות. "קואליציה הזויה ובלתי-אחראית", קרא שטרית, ובישר לקהל: "אין לכנסת סמכות להקים ועדת חקירה… אתם, ארגוני השמאל, רשאים לצפצף עליהם… יש פה לא פחות פטריוטים מאנשי ימין". גם לחברי קדימה שתמכו בהקמת ועדת חקירה פרלמנטארית הייתה לשטרית עקיצה: "כנראה שאפשר להוציא אנשים מהליכוד אבל קשה להוציא את הליכוד מהאנשים".

קשה היה שלא להתרשם מהתנועה האדירה של המפגינים ממוזיאון תל-אביב אל עבר רחוב אבן-גבירול. בדרך נחסמה ניידת משטרה ונדמה היה שסוסי המשטרה הנסוגים מחמת זרם המפגינים מעידים כי עוד מעט תאבד השליטה ברחוב. אולם מספר העצורים היה זעיר: מפגין אחד נעצר משנתפס פגיון בכיסיו, אחר נעצר משהניף דגל פלשתין ועוד אחד הוכנס לניידת המשטרה משתקף שוטר. בצד מכרו את מרכולתם הטרוצקיסטים של ארגון 'מאבק סוציאליסטי'; הטרוצקיסטים, בעלי חוש ריח מפותח למהפכות, מריחים כי משהו קורה באוויר. נראה שהברית החדשה בין קדימה לבין חד"ש להפלת ביבי תיצור הזדמנויות נוספות גם להגדלת שורותיהם של המהפכנים הנוקשים.

קולטורה

האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה
רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".