מאמרים פוליטיים, תיק-תקשורת

המטרה: הסטת הזעם נגד ראש הממשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013

התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.

כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.

העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים, תיק-תקשורת

הסדין האדום של אילנה דיין

אילנה דיין עשתה לבנימין נתניהו את מה שאף עיתונאי אחר לא הצליח לעשות: היא הכניסה צלם להיכל. נתניהו, חומק סדרתי מראיונות קשים ומעימותים מתוקשרים, קיבל על שולחן הכתיבה רחב-הידיים העומד בלשכתו, את יריבו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ביבי שתק, צפה בפנים קפואות, פה ושם זעה עווית בפיו. חצי דקה נאלץ לראות איך אולמרט סונט בו. חצי דקה תמימה הצליף בו אולמרט. את הזובור הזה, שלא קיבל באו"ם ואפילו לא בבית הלבן, הוא קיבל בפריים-טיים בערוץ 2.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.
הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

אהוד אולמרט יתמודד, ואולי לא. אך דיין הצליחה להראות, כי הסוגיה הרגישה ביותר בישראל איננה שכר המינימום ואפילו לא "הרווחים הכלואים". גם לא כמות החרדים שישרתו בצבא. היא ייתרה את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. באבחת מצלמה אחת, ראש ממשלה מאופר בכבדות, נוקשה, קפוא וחנוט בחליפה, נאלץ לענות גם ליריבו, וגם לשאלות הקשות ביותר שניתן היה להעלות על דעת. הוא התרגל ל"ישראל היום", וקיבל את ה"ניו יורק טיימס". הוא חשב שמגיע אליו צוות "פוקס ניוז" וקיבל את ד"ר אילנה דיין. גם הוא לא האמין שהריאיון יהיה נוקב כל כך. בוטה. שיישאל את צרור השאלות שעליהן הוא מסרב לענות.

מהריאיון הזה עלו כמה דברים. ראשית, נתניהו לא הכחיש בפה מלא את הטענה שהוא וברק רצו לגנוב מלחמה באמצעות דריכת הצבא, דבר שהיה מערער מיד את המצב הביטחוני. הוא לא אמר שהפצצה ישראלית הייתה מחסלת את הגרעין האיראני. הוא לא הכחיש שעיקר כוונתו ליצור לחץ בינלאומי. ביבי לא רצה מלחמה באמת. הוא רצה להרתיע את ארה"ב ואירופה, לסמן לערבים ולפרסים. הוא רצה מגה-תרגיל. הדרג הצבאי הבין כי זה עלול להיות תרגיל אחד יותר מדי. שעלולה לפרוץ מלחמה. תחת אזהרת אי-החוקיות הוא וברק התקפלו.

בצר לו, נאלץ למצוא עצמו נתניהו שוב פעם באותה הספינה עם אהוד ברק. סימן שאלה גדול ונורית אזהרה אדומה ומהבהבת ניצבה מעל ראשיהם. לאולמרט ניתן זמן מסך עצום. בדקות תעמולה, זה שווה עשרות אלפי שקלים. אולי יותר. בניגוד לטענה שדיין שירתה את אולמרט במשדר "עובדה", האמת היא שהעיתונאית הוותיקה הזו שירתה בעיקר את הציבור. היא הוכיחה את ההבדל בין עיתונות לבין פטפוטי בלוגרים וסטטוסים בפייסבוק. בין עיתונאית חוקרת לבין כתב של ביטאון. היא המחישה כי עיתונות נוקבת וחוקרת מעלה לסדר היום את השאלות הכי קשות. מבררת אם שיקול הדעת של הדרג המדיני תקין. אם אפשר לסמוך עליו. אם הוא רציני. נתניהו וברק יצאו מהתוכנית בשן ועין. ברק נראה היה על סף אבדן עשתונות, ואמר יותר משהתכוון או רצה להגיד. נתניהו היה מוותר על הריאיון אם היה יודע מה יהיה המוצר המוגמר. עכשיו זה הוא וברק מול אולמרט.

יכול להיות שנתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. ההנחה הזו היא סבירה למדי. אך מעתה והלאה, עד הרגע שבו יפורסמו המדגמים, תעלה השאלה הגדולה שהעלתה אילנה דיין מהאוב: איזו מנהיגות תוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות – מנהיגות שמתואמת עם האמריקנים ומובילה מהלכים שגם אם אינם מתואמים, לא זוכים לגינוי חריף, לתוצאות הרות-אסון ולבידוד בינלאומי, או מנהיגות שמהמרת על המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ומתעמתת עם מנהיגת העולם החופשי? מנהיגות שמשכנעת את האמריקנים בראיות מוצקות שהאיראנים אכן מפתחים נשק גרעיני, או מנהיגות לעומתית שנוקטת בטקטיקה של הבהלה, היסטריה, דיבורי שואה ואצבע מדומיינת על הכפתור, ואו-טו-טו מציתה מלחמה בלי לשאול אף אחד?

לרוב הישראלים ברור שגם הבחירות האלה לא יהיו על העניין החברתי או האזרחי. לא כשישראל גולשת במדרון החלקלק של הדו-לאומיות. ולא כשראש הממשלה מאיים להפציץ באיראן ללא גיבוי של הדרג הצבאי ושל האמריקנים. יותר קל להעלות את שכר המינימום מאשר לקבל הכרעות היסטוריות. וברגע הנכון, לא הסוציאל-דמוקרטיה ולא החילוניות הנחושה לגייס חרדים לצה"ל, לא יכולות להכריע הכרעות כאלה. השאלה אם אולמרט ראוי לשמש שוב ראש ממשלה, בוודאי בסיטואציה המורכבת הנוכחית כשתלוי ועומד נגדו כתב אישום והוא עצמו אך הורשע בהפרת אמונים, אינה רלבנטית לדיון הזה. השאלה איננה מה יעשה אהוד אולמרט. השאלה היא מה עלול לעשות בנימין נתניהו.

וכאשר הגבר המבוגר, המאופר בגוזמה, היושב בחליפה כהה בלשכת ראש הממשלה, נתפש בקלקלתו כחסר חוש אחריות ושיקול דעתו באשר להחלטותיו, הישראלים הם אלה שצריכים להחליט אם ברצונם לראותו שוב מניח את האצבע על הכפתור האדום ומתלבט. "עובדה" הניפה סדין אדום למצביעי בחירות 2013. בינואר יצטרכו אזרחי ישראל להחליט אם הם שולפים לביבי כרטיס אדום. עם אולמרט, או בלעדיו.

מאמרים פוליטיים, תיק-תקשורת

דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.2.2012

דויד גרוסמן נחרד ממר גורלו של עומר אבו-ג'ריבאן. גם מערכת "הארץ" התקשתה לעכל את סיפורו של תושב רצועת עזה, שוהה בלתי-חוקי, שגנב רכב ונפצע קשה בעת הנסיעה בו. סיפורו של השב"ח הוא באמת טראגי: עומר שוחרר מהמרכז הרפואי 'שיבא' לפני סיום הטיפול בו. בלילה, הועלה על ניידת משטרה, שבה שלושה שוטרים. לפי תחקיר "הארץ", עומר, מחובר לקטטר ולגופו טיטול וחלוק בית חולים, הושלך בדרך, בצד הכביש, ובחלוף יומיים נמצא מת. סיפור קשה, עם מרכיבים של אטימות לב ואכזריות נפש, קהות מוסרית בלתי-נתפשת. מעשה הראוי לכל גינוי, ולא מן השפה אל החוץ.

אך עומר אבו-ג'ריבאן לא עניין באמת את דויד גרוסמן. גם את עורכי גיליון יום שישי של "הארץ", שהציבו את מאמרו של גרוסמן בכותרת הראשית, לא עניין העזתי האומלל. הסופר הידוע ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ישראל, לסחור שוב בסחורת ה"כיבוש" המשומשת של מחנה השמאל המידלדל. "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה", קבע גרוסמן, "שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?". בין פיסקה אחת נהפך עלילת מותו של שוהה בלתי-חוקי לסיפור ימיה של מדינת היהודים. לא אור לגויים, כי אם ספרטה של מנוולים, או רומי המעוולת בת-ימיו של נירון קיסר.

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט
לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לגרוסמן לא באמת אכפת מגורלם של ערביי הארץ. כשקמה הטירניה הפשיסטית בעזה לאחר ההתנתקות, הוא לא אבה לצאת נגדה במאמרים בעיתוני העולם, בפטיציות חוצבות להבות, בנאומים חדים בכיכר העיר. לסופר הגדול, ולמחנהו הפוליטי, אין רגשי הזדהות עמוקים עם שכנינו הערבים. בשבועות האחרונים, נוכח טבח איום ונורא של מאות רבות של תושבי סוריה, קולו וקול חבריו לא הושמע ברבים, בוודאי לא בעמוד הראשון של עיתון "הארץ". ואולי כדאי כבר לומר את כל האמת: האוטופיה הגדולה של "אחרי הכיבוש", שהיא בעצם הדיסטופיה הנוראה של קץ ימי מדינת היהודים, היא הקו המדריך, המורה והמחנך של גרוסמן וחבריו. אל לנו לפקפק: דויד גרוסמן וחבריו ציונים טובים. הבעיה היא, שבעבר הם טעו בדרך. היום הם כבר מטעים. מלעיזים. מוציאים את דיבת ישראל, ושופכים את דמה ברבים.

כי מדינה שמסרבת לשלום עם שכניה, שמתעללת בעם השוכן בה ולצדה, שקהות חושיה מיתרגמת במציאות לעוולות מוסריות גדולות, היא מדינה שאין לה כבר זכות קיום. אם ישראל היא באמת ספרטה האכזרית, כפי שמציירהּ גרוסמן, הריהי לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "מעין רודזיה-זימבבואה", כפי שהגדיר את ישראל ישעיהו ליבוביץ' המנוח. ובמדינת אפרטהייד נלחמים כדי למוטטהּ. ישראל, בשפה הגרוסמנית, היא למעשה עוולה שתיקונה היחיד יבוא בחיסולה. אין לי ספק: לא בכך רוצה גרוסמן. אך כפי שטען ד"ר ישראל (שייב) אלדד המנוח נגד יריבו, ליבוביץ', זה מה שמשתמע מדבריו.

בישראל, כבכל מדינה המצויה בקונפליקט עמוק, מהותי, עם תושבים בני לאום אחר החיים בה, יהיה תמיד מיעוט קטן שיחטא למוסר הנביאים. כמו באירופה, המתמודדת עם האימפריאליזם המוסלמי המאיים לכלותה עם טרור מאורגן מבית וקנאי-דת השואפים להביא אל בירותיה את דת מוחמד בחרב, גם במדינת היהודים יהיה מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים. אך שום פשע של יחידים ושום עוול מקומי לא יוכלו להסוות את האמת ההיסטורית: לא זו בלבד שישראל איננו כובש בארצו, אלא שמיתוס ה"כיבוש" מתקיים בניגוד לעובדות היסודיות ביותר שכל ישראלי בר-דעת מכיר. סרבנות הפלשתינים, שאיפתם לכלות את המדינה היהודית, תמיכתם בפלשתין העצמאית במקום ישראל הריבונית – ולא בצידה, הם המחייבים את המשך השליטה הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. ישראל, שחירבה את בתי היהודים בגוש קטיף לטובת אשליית השלום, קיבלה פשיזם אסלאמי רצחני, שנבחר על-ידי תושבי עזה, אחיו וחבריו של עומר אבו-ג'ריבאן. ואת המציאות ההיסטורית והמדינית הזו, שום עוול לא יוכל להסתיר. שום פובליציסט או סופר לא יוכל לכסות. אפילו לא דויד גרוסמן.

מאמרים פוליטיים, תיק-תקשורת

מי רוצה להרוג את משה קצב?

הבוקר ייסגר שער בית הכלא 'מעשיהו' על הנשיא השמיני של ישראל. אחרי חמש שנים של הוקעה, בידוד, דה-לגיטימציה והטלת כל דופי אפשרי – משה קצב נכנס לכלאו. בית המשפט אמר את דברו, ובמדינה מתוקנת, גזר דין ראוי להתממש. הספקות סביב הרשעת קצב הם רבים, ואין טעם לחזור עליהם. אולם השאלה הגדולה איננה המחלוקת שקיימת סביב ההרשעה, למרות המאמץ המתמשך למנוע כל דיון ציבורי אמיתי בראיות השונות. הבעיה היא מסע ההתאכזרות הציבורי והקעקוע הבלתי-פוסק של קצב, לפני ואחרי ההרשעה, ופחות מ-24 שעות טרם כליאתו. הבעיה היא הרצון לראות את קצב גומר את חייו בתאו.

נקמה פוליטית מעיקרה. צילום: אתר הגרדיאן
נקמה פוליטית מעיקרה. צילום: אתר הגרדיאן

ראוי לומר את האמת: לתקשורת בארץ אין בעיה מהותית עם העבירות המיוחסות לקצב ושבגינן הורשע. כאשר השר לשעבר, חיים רמון, עבר עבירה חמורה פחות, והורשע בדין, הוא לא סולק ממסכי הטלוויזיה. הוא לא הוקע על-ידי העיתונאים. רמון שב לזירה הציבורית כאילו לא קרה דבר, בבחינת תאונת עבודה מקרית התרחשה ערב יציאה למלחמה. לתקשורת יש בעיה גדולה עם משה קצב בגלל החטא הקדמון שלו: לראשונה נכנס איש ימין למשכן נשיאי ישראל. ההגמוניה המפא"יניקית נשברה סופית כשקצב הצליח להביס את הנשיא המכהן, שמעון פרס. לכן, מלכתחילה היה ברור לכל, שהנשיא השמיני לא יזכה למשפט צדק. שכל בדל ראיה ייזקף לחובתו, גם אם זו שנויה במחלוקת משפטית.

קצב מועבר לכלא על אף שהבעייתיות בכל הנוגע למאסרו ברורה, הן משום שהוא עלול לסבול מידי אסירים שאותם סירב לחנון, והן מכיוון שרבים הדברים החשאיים שהוא יודע. אם מערכת המשפט הייתה רוצה באמת ובתמים לעשות צדק עם קצב, ניתן היה לחרוג מהנוהל ולארגן תנאי כליאה הולמים. משפט צדק, כמובן, הס מלהזכיר. אולם המטרה האמיתית היא להשפיל עוד את הנשיא לשעבר. להעביר את גופו במסרקות ברזל. להענישו עוד על אותו חטא קדמון. להעבירו מסע ייסורים נוסף, ואולי לסייע בידו בהחלטה לשלוח יד בנפשו. עושה רושם אפוא שבתקשורת ובמערכת המשפט לא ישקטו ולא ינוחו עד שיקיץ הקץ על קצב.

הימין שותק שתיקה מפתיעה נוכח הנעשה לקצב. מפתיע שמחנה פוליטי שלם מתנער עד כדי כך מהאדם אשר מונה לנשיא במשמרת שבה כיהנה ממשלת ימין בהנהגת המדינה. אין צורך לערער על החלטת בית המשפט כדי להפסיק את מחול השדים סביב הנשיא לשעבר. ולא צריך לפעול למען זיכויו המוחלט. אולם המאמץ לחסל את קצב אינו קשור למעשים שבהם הורשע. הוא מתקיים בזיקה ישירה לאידיאולוגיה שבה אחז ולמחנה הפוליטי שבו צמח וגדל. לא יהיה זה משום אבסורד לטעון, שאילו היה מדובר באיש שמאל המקורב לחוגים המתאימים, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין. אבל הנקמה בקצב היא נקמת דם פוליטית מעיקרה.

הניסיון המתמשך לעשות חיסול ממוקד בימין לא החל בקצב, וסביר להניח שלא יסתיים בו. יידע כל פוליטיקאי ימני כי הוא מטרה מסומנת היטב; כל חשד יהפוך, בגיבוי התקשורת, לכתב אישום שלא זו בלבד שיסתיים בהרשעה בטוחה, אלא במסע נקם תקשורתי. אין צורך לדון עתה בחנינה לנשיא המורשע, גם אם בעתיד יהא צורך לשקול אם לא הוענש די. יש צורך חיוני ודחוף לפעול כדי להבטיח את שלומו, גם כאשר הוא נמצא מאחורי סורג ובריח. במקביל, ראוי להיכנס לעובי הקורה של כתב האישום נגדו ופסק הדין על מנת לברר את הלאקונות המצויות שם עד תומן. על קצב, יש לזכור, לא נגזר עונש מוות, ואלה הרוצים בדמו השפוך, אינם שוחרי טובת נשים נפגעות תקיפה מינית, אלא בעיקר מבקשים לשפוך את דמה של הדמוקרטיה הישראלית.

עוד, תיק-תקשורת

הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.10.2011

ערב ראש השנה תשע"ב, ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא הכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, "ידיעות אחרונות" בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון "הארץ" שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה – זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל… יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי".

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images
מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת. לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית. ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימויה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבל אשראי נרחב.

הבעיה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עוין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו. במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלשתינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה – התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה – תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב'קרן החדשה' כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל מקדימה וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר. נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב'נאום בר-אילן' והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלשתינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, עבודה ומרצ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן – מול הא-נורמאליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה – יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל. ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.

תיק-תקשורת

כמה תהיות על הפנייה ימינה של שלי יחימוביץ'

לפני מספר חודשים, הבעתי תמיכה מעל דפי "מקור ראשון" במועמדותה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. כעיתונאי מזוהה עם השקפת עולם ימנית וציונית ברורה, הצעתי ליחימוביץ' להתראיין אצלי בעיתון. היא הסכימה. במשך שעה וחצי ישבנו בלובי המלון שבו היא מתאכסנת ושוחחנו. הראיון התפוצץ. היא לא אהבה, בלשון המעטה, את הכיוון שאליו לקחתי את הראיון וביקשה להפסיק אותו. אני לא רציתי ראיון שחוטא לעבודתי העיתונאית. ראיון מגויס מתאים לעיתון שיחימוביץ' צמחה בו, "על המשמר", ולא ל"מקור ראשון". היא ביקשה שהראיון ייגנז. הבאתי את בקשתה בפני המערכת. הוחלט לפרסמו. היא רתחה מזעם. אני כעסתי על התנהלותה, ולא אפרט מעבר. כעבור שלושה ימים התקשרו אליי מ"הכול דיבורים" והציעו לי לספר מה היה. בעצה אחת עם העורכים שלי, סירבתי. האייטם הוא הראיון והתכנים. לא רכילויות או פרטים פיקנטיים.

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני
רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

השוויתי הבוקר את הראיון שנתנה יחימוביץ' לגידי וייץ ב"הארץ". אתנסח בלשון מתונה: אם בראיון ב"מקור ראשון" היא פזלה ימינה, אצל וייץ היא פשוט שברה חזק את ההגה לימין. צריך לדייק: שלי יחימוביץ' לא פונה לימין. היא סוציאליסטית. היא מאמצת עמדות לאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה בשנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'. אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן. העבודה הביאה לעולם את אסון הסכמי אוסלו. היא גילתה חוסר אחריות כשבכיריה הציעו לערפאת את ירושלים ואת רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות. היא תמכה בשרון במהלך ההתנתקות. היא הצטרפה לממשלתו של אולמרט וחיזקה את קדימה כמפלגת מרכז אלטרנטיבית. והיא פרשה מממשלת נתניהו במקום להוות בה סמן חברתי. חבריה רצו להחזיק את ראש הממשלה בגרון עם אולטימאטומים מדיניים, אגב תיאום עם הפלשתינים. אי-אפשר להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה מ-1971 בשנת 2011. 40 שנה לא הולכות ברגל.

ובכל זאת, המפנה הלאומי של יחימוביץ' הוא מבורך. הוא מעיד על הבנה ביחס למה שהיא מגדירה "המיינסטרים הציוני". אבל יש בו בעיות. למשל, כי אי-אפשר לתמוך במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובה בעת לתמוך בגירוש מתיישבים מאדמותיהם. בראיון איתי, אמרה יחימוביץ': "על פי השקפת העולם המדינית שלי, להתנתקות היה מקום. אני חושבת שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, אני מתנגדת לצעדים חד-צדדיים, אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיעשות בהידברות עם אבו-מאזן כדי להפיק איזושהי תועלת מהמהלך הזה. אני רוצה להיות הגונה ולהגיד שהמהלך הזה שייך לאג'נדה המדינית שלי".

אחר כך טענה יחימוביץ': "בסופו של דבר השאלה היא אם יהיה כאן הסדר מדיני שכרוך במחיר לא פשוט, שצריך למזער אותו ככל האפשר. המתנחלים לא יסבלו ממני יותר ממה שהם יסבלו מכל פוליטיקאי אחר שעומד בראש מפלגה אחרת".

במלים אחרות, הקריצה הזו לימין היא בעייתית. אי-אפשר ביד אחת לאחוז בנס ההתנתקות וביד השנייה לפלרטט עם הימין. זה פשוט לא הולך. מי שרוצה להחזיק בעמדות לאומיות, לא יכול לדבר על "כמה שפחות סבל". אם עוול מסוים הוא אכן עוול, יש להיאבק נגדו, לא לפעול כדי להפחית את הסבל הכרוך בו. יחימוביץ', כמובן, לא אמרה את הדברים האלה לגידי וייץ.

בראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005, היא אף אמרה: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק… שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן".

יכול להיות שיחימוביץ' שינתה את דעתה בחמש השנים האחרונות. זה קרה להרבה אנשי שמאל, כולל לכותב שורות אלה. כשפגשתי את יחימוביץ' לפני חמש שנים, בכנס שהשתתפה בו בחיפה, הזכרתי לה ששנינו באנו מחד"ש: אני הייתי פעיל בה, היא תמכה בה כאשת תקשורת. יכול להיות שגם אצל יחימוביץ' התרחש מפנה תודעתי. לכל אדם הזכות לשנות את דעתו. אבל כדי שנאמין לה, יחימוביץ' צריכה להסביר מה קרה בין 2005 ל-2011.

היא גם צריכה להודות בעוד כמה דברים שמשתמעים מהמפנה התודעתי שלה. למשל, שהסכמי אוסלו היו טעות טראגית. עליה לומר שפולחן השלום עם המיתוס של רבין היה זה שהחריב את השמאל ומנע ממנו מלהפוך לאופוזיציה לאומית אחראית עם קו סוציאל-דמוקרטי. והיא גם צריכה להסביר איך תמיכה במפעל ההתנחלויות משתלבת עם תמיכה בהתנתקות ועם הדברים שאמרה ל"מקור ראשון" לפני חודשים ספורים. כדי לשכנע אותנו שהיא באמת השתנתה, צריכה שלי להתחיל לדבר, ורצוי – בגלוי ובכנות.

תיק-תקשורת

סגירת המעגל של השמאל הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.8.2011

הפגנת הענק שהתרחשה בסוף השבוע שעבר בתל-אביב ביטאה סגירת מעגל מבחינת השמאל הישראלי: עשר שנים מאז ספג השמאל את המכה הקשה והכואבת ביותר בעקבות בגידת הפלשתינים בדיוני קמפ דייויד ותחילת האינתיפאדה השנייה, קיבלו שם מחילה פומבית. הם לא נדרשו לטקס וידוי או הכאה על חטא. את כתב המחילה נתנו להם ערוצי הטלוויזיה ושלושת העיתונים הגדולים, למעט "ישראל היום". חד"ש, ולמעשה מק"י המהווה הגוף האמיתי והפעיל בה, הצליחה בעזרת ידידיה ב'קרן החדשה' ובארגונים נוספים, להצית את שדה הנפט החברתי. את מה שלא עשה הגפרור המדיני, עשה הגפרור הקומוניסטי. מאז צעדות האחד במאי של ההסתדרות בשנות השישים והשבעים, לא נראו בתל-אביב כל כך הרבה דגלים אדומים. למעשה, אפילו בהפגנות האדומות של מפ"ם ומק"י לא זעקו המפגינים "מהפכה", המילה המושמעת ביותר במרכז העיר העברית הראשונה.

הגיליוטינה בשדרות רוטשילד
הגיליוטינה בשדרות רוטשילד

השאלה שמתעסקים בה באובססיה רבה – כמה באמת השתתפו בהפגנה, 150 אלף או 300 אלף – איננה רלוונטית עוד. כשברחובות צועדים עשרות אלפים, המשחק משתנה. הקומוניסטים ועוזריהם עשו פה גיוס מרשים באמצעות אחד התכסיסים המתוחכמים ביותר שננקטו בפוליטיקה בארץ מזה עשרות שנים: הם הפרידו את העניין הכלכלי והחברתי מהעניין המדיני, הסוו לחלוטין את מצעם הפרו-פלשתיני, הכניסו לסדר היום מצע סוציאליסטי רדיקלי והצליחו לשבות את לבם של רבבות, שחלקם מעולם לא השתתפו ולו בהפגנה אחת בכל ימי חייהם. במצב הנוכחי, השאלה איננה מה יהיו תוצאות המו"מ עם הממשלה, אם הוא בכלל יתרחש. דפני ליף אומרת זאת במפורש. היא וחבריה אינם רוצים בשום מו"מ. המטרה של התנועה המהפכנית היא הפלת ממשלת נתניהו.

המצב הזה משחק לידי הפלשתינים, ולא מן הנמנע שאם אלה יראו כי הממשלה מתנדנדת, הסצנריו של ספטמבר השחור יידחה למועד מאוחר יותר. חיים רמון כבר אמר למנהיגי הערבים, כי יוכלו להשיג תוצאות טובות יותר אם יישאו וייתנו עם ממשלה אחרת. אם אבו-מאזן יראה שדפני ליף וחבריה למפלגות השמאל יצליחו לזעזע את הממשלה עד כדי הפלתה, הוא האחרון שירצה להתערב במהלך שיזכיר לדעת הקהל מדוע הימין בשלטון ואיזה נזק היסטורי, לאומי ואנושי הסבו הסכמי אוסלו לעם בישראל. בתנועה המהפכנית מדברים במפורש על הצעד הבא: צעדת חצי המיליון או המיליון (תלוי איך התקשורת תספור את המפגינים) שביסודה תעמוד הקריאה להתפטרות נתניהו.

הניסיונות החוזרים והנשנים של הממשלה להסביר את העובדות היסודיות, שלפיהן כלכלת ישראל נמצאת במצב טוב מאוד עם תעסוקה מלאה וצמיחה גבוהה, נופלים על אוזניים ערלות. רוב העיתונאים מתעלמים מההבדל שבין קריאות "לחם, עבודה" לבין מחאות על יוקר המחיה. הרי ביוקר המחיה אפשר לטפל בקלות רבה יותר מאשר באבטלה המונית. הימין צריך להזכיר לציבור את העובדות הנוספות שבעטיין נבחר נתניהו לראשות הממשלה. את הסכמי אוסלו שהביאו עלינו טילים. את ההתנתקות שיצרה ישות ג'יהאדו-פשיסטית בעזה. את קריאות השמאל לתת את רמת הגולן לעריץ הסורי שהתגלה כרוצח המונים. את פיגועי ההתאבדות שליוו את המהלכים המדיניים הוותרניים של השמאל. את העובדה שערב ראש השנה תשע"ב, הישראלים בטוחים יותר מאי-פעם ואינם חוששים לגורל יקיריהם בצאתם מהבית.

נתניהו צריך להפגין את הנחישות של סרקוזי שעמד בפני הפגנות של 5 מיליון עובדים מאורגנים. עליו להשתמש ברוב הפרלמנטארי שלו כדי להמשיך ברפורמות במשק הכוללות יותר תחרות, יותר כלכלה חופשית, יותר מקומות תעסוקה, יותר יוזמה פרטית. לראש הממשלה יש יותר משנה להראות כי במשק תחרותי באמת, האזרח מרוויח ולמעסיק יש אינטרס בהעלאות שכר ובשכירת יותר עובדים. במשק כזה, המחסומים המוטלים על בנייה לרווחת הציבור יוסרו, מוצרי המזון יוזלו, המסים יקוצצו וההשקעות תגדלנה. גם אם חצי מיליון ישראלים יחצו את הרוביקון של אבן גבירול, על נתניהו להשתמש במנדט שנתן לו העם ולהמחיש כי צמיחה כלכלית ושגשוג חברתי הולכים יד ביד. בנובמבר 2013, יוכלו המחנות היריבים להציג את מרכולתם ולהתחרות על לב הבוחר. דפני ליף צריכה לדעת כבר עתה: זה לא יקרה רגע אחד לפני כן.