חברים וחברות, ויתרנו על עיצוב התודעה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.2.2014

סיפור אי־הענקת הפרס על מפעל חיים לזמר אריאל זילבר הוא, בתמצית, סיפורו של הימין כולו. התנהלותה של אקו"ם בעקבות הודעת של אחינועם ניני, כי לא תשתתף בטקס לצד זילבר, מבטאת את העובדה, כי על אף שהימין הצליח לשנות את מפת ההתיישבות בארץ, הרי התרבות נותרה כולה שבויה בידי השמאל. הרי הפרס הוענק לזילבר לא בשל דעותיו הקיצוניות והתמוהות אלא מפאת עשייתו המוסיקלית המשתרעת על־פני ארבעה עשורים. אז כיצד זה לא קם איש ואמר שההתנהלות כלפיו לא תיתכן במדינה דמוקרטית? כיצד איש משרי המחנה הלאומי לא פעל כדי שמפעל ההחרמה של השמאל, שמתבטא הן בהחרמת יישובי יו"ש והן בפעילות אקטיבית להחרמת ישראל בעולם באין הסדר מדיני, לא יקרום עור וגידים בטקס מכובד כל כך? שרי הימין כתבו הודעות גנאי נגד החרמת הזמר, ובזה נגמר העניין.

קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי

קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי

המחנה הלאומי זנח בשני העשורים האחרונים את המאבק על הרוח הישראלית. כתבי העת "תכלת", "נתיב" ו"נקודה" נסגרו בהיעדר מנויים. הממשלה איננה מזרימה די תקציב למוזיאונים לאומיים, ובהם מוזיאוני ז'בוטינסקי והאצ"ל. אם כל ישראלי החושב כמו "מקור ראשון" היה גם חותם על מינוי לעיתון, העיתון בו אתם מחזיקים כעת היה מתחרה ב"ידיעות אחרונות" מבחינת התפוצה. אם במקום לכבוש עוד ג'בל ביו"ש, לשים עליו קרוואן ולהכריז שהוקם יישוב חדש עם שם מקראי עתיק, היו מפתחים ספרות, שירה ועיתונות לאומית, המצב היה שונה בתכלית. הימין שכח את האמת הנצחית שבמשפטו של קארל מרקס, שלפיו ההוויה קובעת את התודעה, ובכך ויתר על עיצוב ההוויה הישראלית. האם מישהו צפה לאחרונה ביצירה קולנועית המבקשת להתמודד עם יצירות מתחרות מהשמאל ולהציב נרטיב שונה?

בהיעדר תרבות לאומית בעלת השפעה, התרבות הישראלית נידונה להיות מוחזקת בשבי השמאל. ההשלכות של המצב הזה הן משמעותיות, בעיקר משום שבהיעדר אקדמאים, סופרים, אנשי־רוח, מושכי־עט, משוררים וקולנוענים שיוכלו לתת גב תרבותי להשקפה הפוליטית הלאומית, הרוח השמאלית הפוסט־מודרניסטית, הרלטיביסטית, הנרטיביסטית, תמשיך לחלחל אל עומק הציבוריות הישראלית. די לראות כיצד חלק ניכר מהציבור תומך ב"פשרה" בירושלים ובנסיגות משמעותיות מיו"ש כדי להבין שהשיח המונוליתי הקיים נותן את אותותיו בשדרה המרכזית של החברה. כך, איומי־סרק על החרמת ישראל מהווים נשק בידי מצדדי "ההסדר המדיני" כדי להציב אולטימטום לראש הממשלה שיחתום על מתווה קרי, ואין קבוצה משפיעה שמתייצבת מול מסע האיומים וההפחדות.

החרמת הימין נמשכת עוד משנות ה־20' וה־30' של המאה שעברה. סילוק המחנה הלאומי ממחוזות התרבות, האמנות והמחקר איננו חדש. אולם ראוי שנשאל עצמנו בכנות הראויה אם הימין עצמו פועל לשינוי המגמה הזו. איש לא פצה פה כאשר בהיעדר משאבים ומנויים נסגר כתב העת החשוב ביותר שהיה פה, "תכלת", בהוצאת מרכז שלם, שהביא לארץ מחשבה שמרנית חדשה ורעננה מארצות־הברית. האם העובדה שלמחנה פוליטי שלם אין ולו כתב עת אחד איננה מעידה על ניוון אידיאולוגי ותרבותי אמתי?

אריאל זילבר איננו קורבן ה"תקינות הפוליטית" הרווחת במקומותינו אלא קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי איתן שהיה מסמן לאקו"ם שפגיעה כזו באמן היא בגדר קו אדום. מי שאשם במעשה הנבלה שעוללו לזמר אינם אנשי השמאל שהפכו אותו לפסול, אלא אנשי הימין שמתעקשים לא להבין, כי בעידן שבו תרבות מתקיימת ומתפתחת ברשתות החברתיות, בבלוגים, באינטרנט, ניתן ואפשר לפתח תרבות־שכנגד. המצב המצער הזה מחשל ומחזק את המצב הישראלי, האטום לכל אפשרות של חשיבה ביקורתית מימין על המתרחש במחוזות התרבות והאמנות. בפועל, זה גם מה שיאפשר, בבוא העת, לאנשי־הרוח המשפיעים מן העבר השני להצדיק מעל כל במה פינוי יישובים – ואיש לא יקרא תגר.

על החירות: שני ספרים חדשים בהוצאת שלם

פורסם במגזין "טיים אאוט" בתאריך 7.8.2013

מדי פעם, מהבהב על המוניטור המחשבתי של הימין הישראלי סימן חיים. סימני־החיים האלה מגיעים בעיקר מכיוון ההוצאה לאור של מרכז שלם. שם אמנם סגרו לא מזמן את כתב־העת המצוין "תכלת", אך ממשיכים להוציא מדי שנה כמה ספרים מוקפדים ומושקעים ממיטב ההגות הליברלית והשמרנית; לא בקצב ההוצאה של "רסלינג", אך באיכות שאינה נופלת מזו של ההוצאות הגדולות והנחשבות. כך, יצאו באחרונה הספרים "חוקת החירות" של פרידריך האייק, המוצג לא פעם כאחד מאבות השמרנות במאה העשרים – מורם ורבם של תאצ'ר ורייגן – וגם "אריאופגיטיקה" של ג'ון מילטון.

"חוקת החירות" – שיצא לאור במקור בשנת 1960 ותורגם בידי אהרן אמיר המנוח – פורסם חמש עשרה שנה לאחר שמרכז שלם פירסם את תרגום ספרו היותר ידוע של האייק, "הדרך לשעבוד". מדובר בספר עב־כרס המשלים את מאבקו הרעיוני והפוליטי של האייק בסוציאליזם שנוא־נפשו. על פני יותר מחמש מאות עמודים הוא עוסק במושגי החוק, החירות, השוויון, הכלכלה החופשית והחוקה, ומציב בפני הקורא משנה סדורה. אפס, בניגוד לתדמיתו של האייק כשמרן, הוא עצמו דואג בסוף הספר לכתוב אחרית־דבר תחת הכותרת "מדוע אינני שמרן" עם התקפה קשה ויסודית נגד השמרנות ובעד הליברליזם. אולם הליברליזם של האייק, כפי שהוא עצמו מודה, אין לו "כמעט ולא־כלום עם תנועה פוליטית כלשהי המתהדרת בשם זה כיום".

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

כך, לדוגמה, הוא טוען, כי "לחשדנות השמרנית כלפי החדש והזר קשורה איבתו של השמרן לשיתוף פעולה בינלאומית ונטייתו ללאומנות צרחנית" ו"הסממן הפסול ביותר בעמדה השמרנית הוא נטייתה לדחות כל ידע חדש, מוכח ובדוק משום שהיא סולדת מכמה מן המסקנות הנובעות ממנו לכאורה – או, בלשון בוטה יותר, התנגדותה הבלתי־מנומקת לקדמה". ספק רב אם כותב "חוקת החירות" היה מצליח למצוא לעצמו תלמידים וחסידים רבים בימין הישראלי או הבינלאומי. למרות זאת, יותר מחמש עשרה שנה לאחר שפורסם, בסוף שנות השבעים, הייתה זו המנהיגה הצעירה של המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, שבכנס המפלגה נכנסה לדברי אחד הנואמים, הוציאה מתיקה את הספר, הטיחה אותו בשולחן וקראה בקולה הסמכותי: "בזה אנו מאמינים!".

"אריאופגיטיקה" – שנכתב בשנת 1644 ותורגם על־ידי אביעד שטיר – סייע "לעצב את אוצר המלים של המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע־עשרה, ולגונן עליה", כפי שכותב בהקדמה הנפלאה לספר פרופ' ויליאם קולברנר מאוניברסיטת בר־אילן. הסיבה הישירה לכתיבת החיבור הייתה פקודת רישוי שפירסם הפרלמנט הבריטי בשנת 1643 וחייבה את כל המעוניין לפרסם ספרים בדפוס לקבל היתר מאנשי 'אגודת מוכרי הספרים', מעין צנזורה שקודמת לפרסום. את מילטון עצמו יש לפרש ביחס לפילוסוף המפורסם יותר בן־זמנו, תומס הובס, שחיבר את המגנום אופוס שלו, "לוויתן" בשנת 1651: תפקיד התבונה אצל שניהם שונה וכך גם תפישתם את התנהלות החברה.

בהקדמה – הנפרשת על־פני כחמישים עמוד וארוכה יותר מן הטקסט המתורגם עצמו – מוסברים בצורה שווה לכל נפש הרקע לחיבור, השפעותיו על המסורת הפוליטית המערבית ותרומתו האדירה למחשבת־החירות. אפשר לומר אולי שיש משהו נאיבי בשרידי המודרניזם הליברלי; קשה שלא לחוש אהדה כאשר מחבר ההקדמה מציין בהתפעלות, כי מלים מן החיבור המדברות בשבח התבונה וחירות החקירה האינטלקטואלית חקוקות מעל לפתח הכניסה לאולם הקריאה המרכזי של הספרייה הציבורית בניו יורק.

למרות קוצר חיבורו של מילטון, הרי יש בכך משום שירת־הלל מזוקקת לחירות, בפרט לחירות היחיד, בזיקה לרעיון הקומונוולת, הקהילה הפוליטית שנוצרת על־ידי הטוב המשותף. הרקע הקלסי של מילטון, התיאולוגיה והיצירות מהעולם היווני־רומי המשמשות בערבוביה, הופכים את החיבור הזה לפנינה של ממש עבור אלה שמגלים עניין במחשבה מדינית ליברלית. חבל שהוצאת 'שלם' לא בחרה לפתוח את תרגומו של אמיר ל"חוקת החירות" בכמה מלים לזכרו. אמיר, שנפטר לפני חמש שנים, מראשוני הכנענים שרצה להיזכר כמשורר בעיקר, היה מתרגם גדול לצד היותו איש־רוח מהמעלה הראשונה. אזכורו היה הכרחי, והשיכחה הגדולה האוחזת בנו לא פוסחת, כנראה, גם על הוצאות המתרגמות ספרות מופת.

פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013
ג'ון מילטון, אריאופגיטיקה, מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013

נוכחות ההיעדר של ישעיהו ליבוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.3.2013

ביקורת הסרט ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם. יוצרי הסדרה: רינת קליין, אורי רוזנווקס. ישראל, 2012

אולם מספר ארבע בסינמטק תל-אביב היה מלא וגדוש בשעות הצהריים המאוחרות של יום שבת בעשרות רבות של צופים שהגיעו לחזות בטרילוגיה של רינת קליין ואורי רוזנווקס, "ליבוביץ: אמונה, אדם ואדמה". הפועל "לחזות" מסתדר טוב יותר כיוון שאת המופע המרכזי סיפק ליבוביץ עצמו. בקטעים, שרובם נלקחו מסרטים מוכרים שבוימו בהשתתפותו – החל מתכניות טלוויזיה וכלה בסרטו של אייל סיון – קם ליבוביץ לתחייה לכמה רגעים. הקהל, שגילו הממוצע היה שישים ומעלה, נהנה מהספקטקל. הפרופסור המנוח מהאוניברסיטה העברית היה חד-לשון, פרובוקטיבי וציני לא אחת, ופעם אחר פעם נשמעו בקהל הדי צחוק שקשה היה להימנע מהם נוכח שנינות כזו או אחרת שלו. יותר משהיה בסרט חידוש כלשהו, היה בו הומאז' לאחד מאנשי-הרוח הבולטים והבודדים שקמו בישראל.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

ההקרנה – למעלה משלוש שעות רצופות חסר עשר דקות הפסקה – ביטאה את הכמיהה לאיש רוח מסוגו של ליבוביץ: להשכלה הרוחבית, לחוסר האמצעיות, לחדות המחשבה, לבהירות האינטלקטואלית. הסדרה בת שלושת הפרקים של ערוץ שמונה ביקשה לסקור את מלוא הגותו ופועלו באמצעות בני-שיחו, נכדיו, אנשים שהיו עמו בקשר, למן ד"ר יהודה מלצר וכלה בפרופסור אסא כשר. אולם לא היה בה כדי לפתור את חידת ליבוביץ, שעיקרה היעדר הזיקה הרעיונית בינו לבין השמאל שכל כך העריץ אותו. במכתב שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין, שלל כל תואר שמאלי. לא ליברל, לא פציפיסט, לא שולל מלחמות. יחסו לערבים היה אינסטרומנטלי. הוא האמין שהשליטה בפלסטינים פוגעת קשות בישראל. הוא ראה בנסיגה אינטרס ישראלי. אך זווית הראייה שלו הייתה דתית וציונית. בעל כורחו סונף למחנה שעליו נמנות דמויות כמו אורי אבנרי, דדי צוקר ואפילו נכדתו, חגית עופרן. את עיקר הוויכוח שלו ניהל דווקא עם המחנה שבו היה מנודה: הציונות הדתית. בהם ראה את המילייה הטבעי שלו, וכאב את אי-יכולתו להיות חלק מאותו מחנה.

ליבוביץ סירב, לעדותו, להגדרתו כהוגה "מקורי". בתחום ההשקפה הדתית, הוא נסמך על הרמב"ם. החזרה אל ליבוביץ קיימת כיום בעיקר במישור הזה: הניסיון להבין אותו כהוגה דעות יחיד בשני הדורות האחרונים אשר ינק מהגותו של הרמב"ם, ואת האופן שבו ההגות הזו היוותה הבסיס לדעותיו הפוליטיות החריגות. במובן זה, הסדרה חסרה את המיקוד הראוי לבחינת הגותו, בפרט לאור העובדה שבאוגוסט בשנה הבאה ימלאו עשרים שנה למותו. הקרנת קטעים מסרטים מוכרים ומראיונות עמו סייעה להבין את מלוא עוצמתה של הדמות החד-פעמית הזו, אך לא פתרה דבר. במובן מסוים, היא ביקשה לאשרר את טענתו שמלחמת ששת הימים הייתה מהמומנטים ההרסניים בחיי ישראל, או לחזק את ההבנה בדבר חוסר התוחלת שבשליטה לאורך שנים בעם אחר, הפוגעת בעיקר באושיות המדינה שליבוביץ היה חפץ ביקרה. אולם היא לא סייעה להבין מה נכשל בפרויקט הישראלי. מה היה הכשל הבסיסי בחברה, מלבד עניין השליטה בפלסטינים.

ליבוביץ האמין כי הכשל יסודי יותר ונובע מהמשבר האמוני בקרב היהודים. היו לו ספקות גדולים בנושאים דרמטיים לא פחות, שנגעו ללב-לבה של הציונות. אפשר אולי לומר, כי יותר משהיה מאמין, היה ספקן. הגם שהעריץ את הפילוסוף קאנט, דמה במחשבתו יותר לקודמו, הפילוסוף דייויד יום, שבהגותו החריב את הבסיס של רוב הפילוסופיה בת-זמנו, הן בשאלות עמוקות בדבר הסיבתיות והן ביחסו לעניין הכרת האדם את העולם. השאלה שהעלה אסא כשר בדבר היעדר ספר גדול מאת ליבוביץ המתווה את שיטתו, מלמדת על אי-ההבנה הקיימת גם היום באשר לדמותו. לו הייתה לו שום שיטה, והוא לא ראה עצמו כמי שמקים כזו. אלה המבקשים היום תשובות גדולות מתקשים להבין כיצד דמויות כמו ליבוביץ, או מקבילו הבריטי ישעיה ברלין, לא כתבו ספרים עם שיטות גדולות ועסקו בעיקר בהיסטוריה של הרעיונות, תחום חמקמק מאוד.

לשמאל הישראלי אין צורך בליבוביץ כדי למצוא הצדקות לדרכו. יש לו צורך בו בעיקר כדי להבין איפה איבד את הדרך, הן בעמקות המחשבה, הן בהסתגרות הפנימית בחוגים קטנים, הן בהיעדר היכולת לתקשר עם חלקים גדולים בחברה הישראלית, החל בערבים וכלה במזרחים. מול ליבוביץ הנכון לדיאלוג תמיד, השמאל הפך לכת סגורה. כך, למשל, סיפר לי עקיבא אור המנוח, ממייסדי "מצפן", איך נהג להגיע להרצאותיו של ליבוביץ עד שמת. בפתח אחד השיעורים, שעסק בפילוסופיה של הביולוגיה, שאל הפרופסור את תלמידיו, "נו, יש למישהו שאלות?". בקהל שררה דממה. ומקץ דקה הפטיר ליבוביץ: "חבל, כי לי יש הרבה שאלות". סימני-השאלה שלו היו מנוגדים לסימני הקריאה של השמאל המסורתי.

אורי אבנרי טען בסרט שליבוביץ היה ישעיהו ג'. ההתייחסות אליו כאל נביא ולא כמוכיח בשער, הנפוצה אצל רבים, החמיצה את מלוא דמותו המורכבת. סימני-השאלה שהעמיד נתפשו אצל רבים כסוגרים את הדיון ולא כפותחים דיון חדש. לכן, במידה רבה היה בודד. לא היה איש רוח נוסף שהעז להעלות שאלות קשות כאלה. כך, למשל, הסרט לא נגע בנקודה מעניינת: ליבוביץ סירב לברך את רבין על חתימת הסכמי-אוסלו. הוא לא האמין בהם. הוא הסכים להעניק מילה טובה אחת, וטען שהיה זה "צעד חשוב". לא מעבר לכך. הוא לא העריך את רבין, ובמידה רבה אולי בז לו. ראש הממשלה המנוח סירב להגיע לטקס הענקת פרס ישראל לליבוביץ לאחר שזה דיבר על מנטליות "יהודו-נאצית", ולמעשה מנע ממנו לקבל את הפרס.

הסרט, שגם ציטט את האפשרות שהעלה ליבוביץ בדבר רציחתו של רבין (היה זה הרבה לפני הרצח), שפך אור על איש רוח שקם פעם או פעמיים בדור אחד או יותר. השורה התחתונה הייתה, כי ליבוביץ צדק. אולם לא היה בו כדי להאיר את המקומות שעליהם התעכב. למשל, חוסר התוחלת שביהדות חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות אלא רואה ביהדות פולקלור. הטענה הרדיקלית שלו בדבר היות היהדות דת מצוות בלבד היא קריאת תגר אדירה על כל מפעל הישיבות ה"חילוניות" המזוהה עם המרכז או השמאל. דעה כזו מושמעת כיום בחוגים חרדיים בלבד.

בפועל, כמעט תשע עשרה שנה לאחר מותו, נותר ליבוביץ דמות שלא הותירה אחריה מיתוס אלא ערעור על כל הלך המחשבה הישראלי למן הקמת המדינה. בהיעדר מי שימשיך בפקפוקו על סדרה שלמה של הנחות יסוד, רעיונות והשקפות הרווחות בכל הקשת הרעיונית והפוליטית הישראלית, ניכר כי הדבר החשוב ביותר שהותיר אחריו ליבוביץ הוא תחושת ההחמצה שבהיעדרותו מהשיח הישראלי.

ונדמה שבכך הצליחה הסדרה יותר מכל: נוכחות ההיעדר שלו ניכרת היום יותר מתמיד. היה זה מרקס שביקר את אבי האנרכיזם, פייר-ז'וזף פרודון, כשבתגובה לחיבורו של זה האחרון, "הפילוסופיה של הדלות", פירסם מרקס את מסתו הביקורתית נגד פרודון, "דלות הפילוסופיה". בהיעדר ליבוביץ, לא נותר איש שיקרא תגר על דלות הרוח הישראלית.

"אריק שרון הציל את חיי". הבמאי קלוד לנצמן בשיחה עם דוד מרחב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.5.2011

"אני מצטער שנאלצת להמתין", מגרד קלוד לנצמן בפדחתו לאחר שאיחר בחצי שעה לראיון שקבענו במלון שבו התאכסן בתל-אביב. "אני יודע שגם לפגישה עם אריק שרון איחרת, אז אני לא לוקח את זה אישית", הרגעתי אותו. לפני שאנו מתחילים בראיון, מורה לנצמן למלצרית הצעירה לבוא. הוא אוחז בידו ומבקש ממנה אספרסו הפוך – וחזק. היא מחייכת, משתחררת בעדינות אסרטיבית מהלפיתה ואנו מתחילים.

עבור ישראלים רבים, שמו של לנצמן נקשר בסרטו המונומנטאלי, "שואה". אורכו – תשע שעות תמימות – והבחירה המודעת לראיין ניצולים ולא להתייחס לחומרים מהשואה עצמה, הפכוהו לאחד הסרטים החשובים בז'אנר. לנצמן לא אהב סרטי שואה כמו "רשימת שינדלר" בבימויו של סטיבן שפילברג; מבחינתו, "שואה" היא ה"מגנום אופוס" שלו – המפעל הגדול ביותר של חייו. בגיל שמונים וחמש, לנצמן מקיים מערכת יחסים הדוקה עם ישראל – והיהודים. מלבד "שואה", שהוקרן ב-1985, ביים לנצמן גם את הסרטים "מדוע ישראל?" (1973) ו"צה"ל" (1994). בשנת 1997 ובשנת 2001 יצאו לאקרנים שני סרטים שבהם נכללו סיפורים שלא נכללו ב"שואה": האחד, סרט בשם "Un vivant qui passe", המגולל את סיפור איש 'הצלב האדום' שיצא בשליחות הארגון כדי לדווח על הנעשה בגטו טרזיינשטט, והאחר "סוביבור" העוסק במחנה הריכוז וההשמדה סוביבור ובבריחה מן המחנה. באחרונה, יצא בישראל התרגום העברי לספר הזיכרונות שלו, שפורסם בצרפת בהוצאת 'גאלימאר' היוקרתית, תחת השם "הארנב מפטגוניה".

"יותר מישראלי!". קלוד לנצמן. צילום: יח"צ

"יותר מישראלי!". קלוד לנצמן. צילום: יח"צ

כששאלתי את לנצמן מדוע בחר לכתוב את זיכרונותיו בעצמו ולא להפקיד את המלאכה בידי איש אקדמיה, הוא מתרעם. "אני סופר; כתבתי במשך כל חיי. אני אמנם במאי סרטים, אבל אני גם סופר. כתבתי כמה וכמה ספרים ומאמרים בחיי. כתבתי את הספר הזה משום שמדובר באמת בספרות ולכן הספר גם היה 'בסט סלר' בצרפת". לנצמן, שבסרטו "שואה" ישנה סצנה ובה דמות ארנב המתגנבת מתחת לגדרות התיל של מחנה בירקנאו, רואה בשם שבחר עבור ספרו ביטוי לשורד האולטימטיבי.

"הספר הזה חשוב מאוד עבורי, והוא חשוב לי כמו סרטי 'שואה'", מבהיר לי לנצמן. ."זה היה מאמץ אינטלקטואלי חזק מאוד, וספר קשה מאוד לכתיבה. זו לא אוטוביוגרפיה קלסית, אלא ספר שמסרב לכרונולוגיה. הסיפור שלי הוא סיפורה של המאה העשרים. הייתי מעורב בדברים חשובים מאוד, פגשתי באנשים חשובים בשחקנים, בגיבורים, בסופרים. במערכות יחסים, בסקס. הספר הזה הוא מצחיק, למרות הכול. הוא מלא הומור. הספר שלי לא נכתב בקלות. למעשה, פשוט הכתבתי אותו מהראש לאסיסטנטית שלי. והוא מספר את סיפור החיים שלי. על אמי, על אחותי שהתאבדה לאחר הרומן שהיה לה עם סארטר".

"לנצמן שחרר אותי מהגיל"

לנצמן נולד בצרפת ב-1925 וכבר בגיל 18 הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לנאצים, ה'רזיסטנאס'. גם אביו הצטרף למחתרת האנטי-נאצית, והוא-עצמו ארגן מחתרת קומוניסטית של בית הספר אשר בו למד. עם תום המלחמה, עקר לפאריס לחיות עם אמו ובעלה. היא עצמה התגרשה מאביו ב-1934 והתאהבה בפליט סרבי מהחוגים הסוריאליסטיים של פאריס.

לנצמן מדבר על אמו בהערצה. "היא הייתה אישיות חזקה מאוד, מעולם לא צעקה עלינו", הוא אומר. "היא נעצרה כמה פעמים על-ידי הגסטאפו ונאבקה איתם. היא נראתה יהודייה מאוד. אני אספר לך סיפור שממחיש את האופי שלה: במשרד של החוקר מהגסטאפו הייתה תמונה של הרמן גרינג, והיא העיזה לומר לו: 'תראה, הוא נראה יותר יהודי ממני!'". אמו, שנולדה באודסה והגיעה לצרפת כשהייתה בת שלושה חודשים בלבד, הייתה "מבריקה ואינטליגנטית. אביה היה יהודי אורתודוכסי שבנותיו לא עניינו. אמי שנאה דת. כל דת. היא אמרה לי שזו צביעות. היא לא האמינה בחיים שלאחר המוות".

אני שואל את לנצמן על יחסו שלו אל הדת. הוא אומר בנחרצות: "אני לא דתי. אבל אני מספר בספר שלי על הגילוי שלי את ישראל שקשורה ליהדות. ישראל נוכחת מאוד בספר שלי. עם זאת, אני גם לא נגד הדת. כשאני רואה אנשים רוקדים בשמחת תורה, או אנשים במאה שערים בבתי הכנסת, בישיבות, אני תמיד נרגש מזה. הם שומרים על היהדות". לנצמן מוטרד ממצבם של ניצולי השואה בישראל. "הממשלה בארץ צריכה לעשות משהו בעניין ניצולי השואה", הוא אומר לי בהתרגשות. "אני חבר בקרן שתומכת בניצולים ואנחנו עסוקים מאוד בשאלה הזו. אנחנו שולחים מדי שנה הרבה כסף לניצולים בארץ. יחד עם זאת, חשוב להדגיש שהסרט שלי, 'שואה', איננו עוסק בניצולים".

לאחר שלמד פילוסופיה בסורבון, וגם למד ולימד פילוסופיה בטיבינגן ובברלין, הצטרף למערכת כתב העת הפריסאי הנחשב, "זמנים מודרניים", והושפע מהזוג המפורסם ביותר של הבוהמה הפריסאית, הסופר, המחזאי והפילוסוף ז'אן פול סארטר, וזוגתו, סימון דה-בובואר.

אחד הדברים היותר "פיקנטיים" בספר שלך הוא הרומן שלך עם סימון דה-בובואר והנוכחות של סארטר בחייך. היא טענה ש"לנצמן שחרר אותי מהגיל". מה הייתה השפעה של הזוג המיוחד הזה עליך?

לנצמן מבקש לתקן אותי. "קודם כל, ההבדל בינינו לא היה כזה גדול: היא הייתה בת 44, אני – 27. על כל פנים, ההשפעה של סארטר עליי הייתה חשובה מאוד. התחלתי לקרוא את הספרים של סארטר בשלב מוקדם של חיי, ב-1943, את כתביו הפילוסופיים החשובים, למשל את 'הוויה ואין', ספר קשה לקריאה. מייד היה ברור שזו פילוסופיה של החירות, של החופש. סארטר היה קומוניסט, ואני עצמי-הייתי חבר בנוער הקומוניסטי, אך מעולם לא קראתי שורה אחת של מרקס, אנגלס, לנין וסטלין. במקרה פגשתי חבר במפלגה הקומוניסטית. אבל יכולתי לפגוש מישהו. רציתי להצטרף ל'רזיסטאנס', שם הקומוניסטים היו חשובים מאוד. הם נלחמו בגרמנים. כיהודים שנלחמו, לא קראנו את כתבי מרקס; התאמנו בנשק כדי להרוג גרמנים ולקחת את הנשק שלהם. למרות זאת, הדור שלך חייב ללמוד על פשעי סטלין. על מה שהוא עשה ברוסיה".

לנצמן ממשיך להתרפק על זיכרון העבר, ואומר: "סארטר היה ההוגה היפה והחזק ביותר שהכרתי. הוא היה מכונה נפלאה כשהחל לכתוב. זה היה מדהים. הוא היה נדיב מאוד ברעיונותיו. כשסיימנו את הפגישות עמו במערכת של 'זמנים מודרניים', הרגשנו ששום דבר לא ישתווה לכך. סימון דה-בובואר הייתה משהו אחר: היה לי רומן עמה. הייתי האדם היחיד במשך שהיא חייתה איתו במשך שמונה שנים, כאילו היינו נשואים. לא הייתה לה שום מערכת יחסים מינית עם סארטר במשך שנים. לעולם לא הייתי מסכים לכך".

יותר מישראלי

בשנת 1952 הגיעה לראשונה לישראל. כשירד מן האונייה בנמל חיפה, היה הלום נוכח הנוף האנושי של ישראל הצעירה. לנצמן מסביר כי "עבור יהודי כמוני, להגיע למקום שבו כולם יהודים ורוצים נורמאליות, זה מבחינתי לא-נורמאלי. אבל מאז שהגעתי לישראל לראשונה, הרבה השתנה פה".

יש מי שסבור כי מאז דברים השתנו פה לרעה.

"אולי דברים השתנו לטובה. ישראל עבורי היא ה'טופ' מבחינות שונות. היא המציאה כלים מתוחכמים ביותר. ישראל הייתה תגלית אדירה בשבילי. גיליתי דרכה את הייחודיות היהודית. תבין, אני גודלתי ללא שום מסורת, היסטוריה ודת יהודית. כף רגלי מעולם לא דרכה בבית הכנסת, לא ידעתי מה זה פסח, מהו יום הכיפורים. ישראל היא מסתורין, וזה מתגלם בעשייה הקולנועית שלי. כל הסרטים שביימתי מעידים על מערכת היחסים הייחודית שלי עם מדינת ישראל".

כל השנים הבעת התלהבות גדולה מישראל. אפילו הייתה לך טיסה משותפת במטוס עם איתן בן-אליהו, לימים מפקד חיל האוויר. התלהבת מהרעיון של כוח יהודי עצמאי שמגן על מדינת היהודים?

"ראשית, שמחתי שטסתי משום שלא פחדתי מעצם הטיסה עצמה. אני זוכר שהגעתי לרמת דוד ונאלצתי לחכות בגלל תנאי מזג האוויר. איתן בן-אליהו היה אז הטייס, הוא קשר אותי לכסא וברגע שהמראנו נתן לי הוראות מה לעשות, אף על פי שלא טסתי לגמרי לבד במטוס. אני אפילו זוכר שטסנו גם מעל ביירות. זה היה מצחיק מאוד. הייתי גאה מאוד בעצמי שלא פחדתי. אבל מבחינתי הייתה לזה משמעות נוספת. אהבתי את הצבא היהודי. זה היה הישג גדול מאוד, להקים אחרי השואה צבא כזה! תבין, הייתי בבסיסים צבאיים רבים. הייתי בחצרים".

אתה ממש ישראלי!

"אני יותר מישראלי! למשל, פגשתי את יצחק רבין ז"ל, שהיה מעריץ גדול של 'שואה'. זה היה בסוף שנות השמונים, אחרי ש'שואה' יצא לאקרנים, כשרבין היה שר הביטחון. הוא ניגש אליי וביקש ממני לביים סרט על מלחמת העצמאות. אבל אני לא הסכמתי כיוון שישנן שתי דרכים לדבר על העניין הזה: הדרך הערבית והדרך היהודית. ואי-אפשר לפשר בין הגרסאות".

אחת הדמויות שלנצמן עורג אליהן היא זו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. "אהבתי את אריק שרון!", לנצמן מתפרץ עם זיק של התלהבות בעיניו כשאני מזכיר לו את שמו של שרון.

בישראל היו ששנאו אותו.

"לא אני. הוא אדם מבריק, חזק ואינטליגנטי. הוא הציל את החיים שלי כשבמלחמת ההתשה, ב-68' או ב-69', הייתי באחד המעוזים על קו בר-לב. המצרים ירו ארטילריה ללא סוף. פעם אחת נורה פגז, הוא הפיל אותי על הרצפה, שכב עליי והציל את חיי. הוא הפך למדינאי. פגשתי אותו עשרה ימים לפני ההתקף הראשון, כאן בקריה בתל-אביב. הוא בן אדם. אני זוכר איך פעם אחת חיכיתי לו, אני איחרתי כמובן, והוא היה בפגישה עם סמדר הרן. הוא פגש אותה כמה פעמים בשנה. זה מראה לך מי היה שרון".

בשנת 2001, קיבל לנצמן פרס על מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים. בביקורו האחרון בארץ, ביקש לקדם את ספרו אבל גם להשתחרר מעט מהמהומה שסבבה אותו עת חזר בו מתמיכתו בהשתתפות צרפת במתקפה הצבאית על לוב. "כשהערבים החלו למרוד, הייתי בהלם מהעובדה שהם לא התחילו לדבר על ישראל והיהודים. זו הייתה טעות טיפשית של צרפת למהר לתקוף בלוב", קובע לנצמן. הוא זכה לביקורת נוקבת מצד הפילוסוף הצרפתי הנודע, ברנר אנרי לוי, המצדד במלחמה נגד כוחותיו של הקולונל קדאפי. "כתבתי מאמר ב'לה מונד' על כל הנושא הזה. לא אהבתי את מה שברנר אנרי לוי עשה. צריך לזכור שאיראן יותר חשובה מלוב", הוא פוסק, ונהנה מהבזקי הפלאש של צלם העיתון.

כשאני מנסה להציל מפיו של לנצמן התבטאויות מפורשות יותר בנושא האיראני, הוא מתחמק באלגנטיות. "אני נגד התערבויות בארצות אחרות", הוא אומר. אני מקשה ושואל אם מתקפה לא תגן על היהודים, הגנה שהייתה חסרה ליהודים בתקופת השואה "זו הייתה אופנה לאחר השואה לומר שאפשר היה להציל את היהודים. אבל אי-אפשר היה. בעניין התערבות צבאית באיראן, אני חושב שהמוסד יודע מה לעשות עם וירוסים", מחייך לעברי לנצמן, ומסיים את הראיון.

הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר – סופו הטראגי של ג'וליאנו מר

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2011

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורי מתנקשים פלשתינים ישיגו אותו. האיש שהיה קרוע בזהותו הפך לתופעה תרבותית שחבריו בג'נין לא היו מסוגלים להכיל

ארנה מר בחרה לקרוא לילדיה בשמות הלקוחים מהמיתולוגיה של המהפכה הקומוניסטית. לבנה האחד קראה ספרטק, על שם ספרטקוס, הגלדיאטור הרומי שהנהיג התקוממות עבדים נגד הרפובליקה; לאחר קרה אביר, ובנה ג'וליאנו נקרא על שם ז'אן (ז'ול) פרדריק ז'וליו-קירי, מדען צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה לשנת 1935, שבשנות מלחמת העולם השנייה לחם בשורות ה'רזיסטאנס' הצרפתי ואחר כך שימש נשיא 'מועצת השלום העולמית' – עוד ארגון חזית סטליניסטי. כל חייו ראה עצמו מר מצוי ב"רזיסטנאס", ב"התנגדות": ל"כיבוש", לישראליות, לאסלאמיסטים, אפילו לחבריו למקצועו, לאנשי התיאטרון בישראל.

ביום שני השבוע נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה לאותו חלק של העיר ג'נין שעדיין מכונה לצרכים תעמולתיים "מחנה הפליטים". מר היה בדרכו לרכבו. מר – שהסתכסך עם הנהגת המחנה על רקע ההצגות שהעלה ב'תיאטרון החופש' שייסד אמו, ארנה, והוא-עצמו ניהל – יצא את התיאטרון שייסד כשלידו המטפלת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו הבן ברכב. מר כבר היה ברכב. אלמוני התקרב אליו וקרא בשמו. כשג'וליאנו ענה, הליט המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. השבוע השיגו אותו כדורי המתנקשים, ככל הנראה טרוריסטים אסלאמיסטים. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שהתייצב לצד הפלשתינים במלחמתם, מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק. מר ציפה לתאומות מאשתו ההרה. הוא נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת חברה פלשתינית חילונית ותרבותית בעיר שהייתה ממעוזי האינתיפאדה השנייה.

מושל ג'נין, כדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי "ידיים חיצוניות" היו מעורבות ברצח. באמצע השבוע דווח כי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית עצרו חשוד ברצח, תושב ג'נין ופעיל לשעבר ב'גדודי חללי אל-אקצה', ולפי שעה הוא אינו מודה במעשה. הנה, ארגון שלחם נגד "הכיבוש" הרג לוחם אפקטיבי מבחינת הפלשתינים נגד אותה מטרה. העובדה שמדובר בטרור נחשפת בניסיון של ידידיו של מר, פלשתינים כישראלים, להימנע מלהגדיר במפורש את הגורמים שעומדים מאחורי הרצח ובאמירתם כי אין להם מושג מי זה יכול היה להיות.

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הדיבוק המק"יסטי

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח. הייתי מהצעירים היהודים היחידים בבנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא ח'מיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בח'מיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. אגב, ח'מיס, שהיה בסוף שנות השישים בשליחות המפלגה בפראג, הזדעזע עמוקות מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ולא היה מסוגל להכיל את הדיכוי של המגף האדום.

באותם ימים שבהם פגשתי את מר, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה אמו במחנה הפליטים ג'נין. הסרט עקב אחר קורות חייהם של הילדים, שחלקם הצטרפו ברבות הימים לארגוני המחבלים בזמן האינתיפאדה. הסרט "הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקלי, בוהמיין תל-אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו ארנה. בנעוריה הייתה ארנה חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', שהייתה ציונית חלוצית בעלת גוון פציפיסטי. היא בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב"מעריב", תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".

אותלו חונק את דסדמונה

ג'וליאנו מר נודע כבר לפני יותר מ-25 שנה כדמות צבעונית ושנויה במחלוקת. כך, שיחק בסרטו של הבמאי ההומוסקסואל המנוח, עמוס גוטמן, "בר 51" (1986), לצד סמדר קילצ'ינסקי. הסרט היפה עסק בנושאים שחותם של טאבו טבוע בהם. מבחינת ג'וליאנו, זה היה מעשה לא טריוויאלי באמצע שנות ה-80'. באותה תקופה גם גילם דמות של לוחם לח"י בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה". בשנת 1997 עלה שמו של מר לכותרות בנסיבות שערורייתיות. הוא היה אחראי לתקרית אלימה בתיאטרון חיפה. מר גילם את אותלו וכמעט חנק למוות על הבמה את השחקנית מאיה מעוז שגילמה את דסדמונה.

כמעט שנתיים היה מר מחוסר עבודה בעקבות התקרית, עד שיעקב אגמון השיב אותו חזרה לעולם המשחק והכניסו לתיאטרון 'הבימה'. "היה לנו קשה מאוד להסתדר, להכיל אחד את השני", מספרת מעוז. "היו לנו תקריות לא נעימות ואלימות. הייתי אז צעירה, ורוב הסיכויים שהיום זה לא היה קורה". היא כואבת את מותו של מר. "הרצח עצמו עצוב לי מאוד. מהרגע שההודעה יצאה, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו אליי כאילו היינו זוג". היא ממשיכה: "המפגש בינינו היה עוצמתי, טעון ובלתי-נשכח. הוא היה איש מאוד מורכב עם מלא צבעים. בעקבות התקרית שהייתה לנו, בשנים האחרונות הוא תפס את עצמו בידיים וטיפל בעצמו. אני שמעתי מכל מיני אנשים שהיו איתו בקשר במהלך השנים עד כמה הוא מצטער על מה שהיה". "הוא איש קרוע", מסכמת מעוז. "אימא יהודייה ואבא ערבי; כמה זהות כזו יכולה לשסע בן אדם? זה יכול להטריף כל אדם. אני אזכור אותו כאדם כל כך יפה וכל כך משוגע".

בין שאר הסרטים שבהם השתתף, שיחק גם בסרט שהפיקה השחקנית גילה אלמגור, "עץ הדומים תפוס". היא מספרת על מר בהערצה גמורה: "הוא היה היפה שבגברים. לא היה שחקן יפה תואר כמותו. הוא היה סוס פרא אציל, שחקן מאוד פרוע וטוטאלי. ניצוצות היו עפים על הבמה. הדבר האחרון שאפשר היה לדמיין – זה נשמע הזוי – שג'וליאנו מר יירצח על אדמת פלשתין על-ידי פלשתינים. האיש שחי בזהות קרועה רצה לבנות גשר והאמין שיוכל ללכת בדרכי אמו, והנה קרה מה שקרה". אלמגור נזכרת: "עבדתי עמו כמפיקה בסרט 'עץ הדומים תפוס'. הוא היה ממושמע ונהדר. יעקב אגמון לקח אותו ל'הבימה' בתקופה שבה היה מוקצה ולמרות תדמית ה'טראבל מייקר' שלו, הוא עבד במסירות ובמשמעת מופתית". על הרצח עצמו מרחיבה אלמגור ואומרת כי "אי אפשר לעכל את הרצח הנפשע הזה. זה כל כך נורא, זה ממש טראגי. אני אזכור כאדם גדול ומקסים, מלא קסם ונפלא. לא שיחקתי איתו על הבמה, רק ראיתי אותו עליה ואהבתי אותו. היו לו איכויות בלתי-רגילות. הוא באמת נקרע בין הזהות הערבית לבין הזהות היהודית שבו".

באפריל 2009 פרסם מר גילוי דעת נרגש. "לצערנו במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של 'תיאטרון החופש' ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים",כתב מר. "יש להם את התחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם. מוגי לב אלה, אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגינים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החופש', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין. האסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים?! זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראליים, ובהם "זעם ותהילה", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה בעבר המבוקש מספר 1 בעיר.

"אני מרגיז הרבה אנשים"

בראיון שנתן לעיתונאי טל פרי מ"גלובס" סיפר מר, כי "הם (מנהיגי מחנה הפליטים ג'נין, ד"מ) לא אוהבים את התכנים במחזות שאנחנו מעלים. לא שמישהו מהם הגיע אי פעם לתיאטרון וצפה בהצגה. עבורם, עצם העובדה שהמקום קיים היא מטרד בלתי-נסבל… ההנהגה בג'נין הייתה רוצה להכתיב אילו תכנים להעלות בתיאטרון". מר הסביר: "הם מצפים שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב יותר לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים. בעוני, במצוקה התרבותית והחינוכית, בדרך בה קיצונים דתיים מנצלים את הקשיים האלה כדי למשוך עוד ועוד נערים למעשים קיצוניים. אז אני מרגיז שם הרבה אנשים, שגם ככה קשה להם לקבל מה שהחלטתי לעשות".

השחקן המורד סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים. הוא לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים שהופיעו או שמתכוונים להופיע בהצגות תיאטרון ביישובים היהודיים ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את המרכז למוסיקה שהקים. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", הוא הצטדק. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", אמר. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו של מר, השחקן מכרם חורי, אמר כי הוא "הביא אור למקום שהוא היה בו, אבל יש כוחות של חשכה בחברה הערבית הפלשתינית שלא רצו את האור הזה". "אני מרגיש זעם וכאב גדולים מאוד", אומר חורי. "עוד מוקדם לדבר על זה, אבל אנחנו, האמנים, צריכים לפנות לרשות הפלשתינית ולדרוש שימצאו את מי שעשה את זה".

ההיסטוריון האנטי-ישראלי פרופסור אילן פפה, לשעבר מרצה באוניברסיטת חיפה וכיום באנגליה, כתב השבוע: "את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים 'הילדים של ארנה', שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש'שלום' ו'פיוס' אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו".

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו בגלי צה"ל: "ג'וליאן היה בגופו סוג של גשר בין תהומות השנאה שלא מפסיקים להצית פה. בנאיביות שלו הוא חשב שהוא יכול לגשר על כל זה. הוא למעשה דור שני של דו-קיום אחרי אימא שלו"."מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", הפטיר בזעם מהול בדמעות.

אולם אי אפשר לחלק את הרצח של מר בין "הקיצונים משני הצדדים". מר מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד, שלא מסוגלים להכיל תופעה כמוהו. ביום רביעי, לאחר מסע לוויה ברחובות חיפה וג'נין, הובא למנוחות בקיבוץ רמות-מנשה, לצד אמו המנוחה. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

הלב בצד שמאל, הנפש בפראג – עם מות יהודה להב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בגרסה מקוצרת בעיתון "מקור ראשון", 7.7.2010

כאשר נודע לי הבוקר דבר מותו של יהודה להב, חשתי צביטה בלב. ביני ובין להב אין ולו דבר אחד במשותף: הוא ניצול שואה שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים, ואילו אני דור שלישי לניצולי שואה, צבר יליד הארץ. הוא נשם עד יומו האחרונה את הריחות המשכרים של פראג, בודפשט וברטיסלאבה, וכותב שורות אלה נע על הציר שבין שכונת נווה שאנן הוותיקה שבחיפה לבין הבתים הישנים של רמת גן.

אולם להב ואני היינו חברים באותה מפלגה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בעצם, לא בדיוק באותה מפלגה: להב היה עיתונאי "קול העם" וחבר במק"י האחרת, זו שאך בקושי שרדה את הפילוג הכואב של יוני 65', שבו קבוצת חברים גדולה – מיעוטם יהודים, רובם ערבי – נטשה את המפלגה וייסדה את רק"ח בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. להב היה נאמן למנהיג מק"י הבלתי-מעורער, הדוקטור משה סנה, אשר נפטר בטרם עת ב-1972 ועמו מתה גם מק"י. אני הייתי פעיל ברק"ח וחבר בוועד המרכזי של בנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. שנינו חזרנו לחיק הציונות. אולם להב נותר איש שמאל נאמן שאולי ויתר על עולם המהפכה אך סירב להתנער מסט הערכים השמאלי שמאפיין קומוניסטים לשעבר.

ביום שני האחרון הלך לעולמו. להב, בן 80 במותו, כתב בין השאר בעיתונים "קול העם", "על המשמר", ו"דבר" ונחשב למומחה בעל שם למזרח אירופה. ככתב "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" במזרח אירופה, סיקר את נפילת הגוש המזרחי. הוא סיקר את נפילת הקומוניזם לא רק כעיתונאי אלא גם כמי שכאב אישית את המאורעות: הסרת פסלי לנין, הורדת הדגל האדום, הפיצולים הלאומניים, הרעב ברחובות, עליית קרנה של הקסנופוביה, התפרקותן של המפלגות הקומוניסטיות. כשנפגשתי לפני למעלה מעשור עם מאיר וילנר – מנהיגה הנצחי של המפלגה הקומוניסטית ואחרון חותמי מגילת העצמאות שנותר בחיים בשעתו – במועדון מק"י ליד רחוב אלנבי בתל-אביב, הוא היה בטוח למרות הכול שהקומוניזם יחזור בקרוב. הרי לא יכול להיות אחרת. תקווה דומה נותרה אולי כמוסה גם בלבו של יהודה להב.יהודה להב. צילום: אתר "הארץ"

"יהודה ביצע פעולה חתרנית"

להב נולד בשנת 1930 בצ'כוסלובקיה ואת שנות המלחמה בילה בבית סבו וסבתו בבודפשט. לאחר מות סבו והתאבדות דודתו, עזב את ביתו והחל לצעוד מזרחה על מנת לפגוש בצבא האדום המשחרר. כאשר שב לפראג והוא כבר חייל בצבא הסובייטי, גילה כי הוריו נספו בשואה. עם עלייתו ארצה, היה ממייסדי קיבוץ להבות חביבה ושינה את שם משפחתו בהתאמה מויסלוביץ' ללהב. להבות חביבה נמנה על קיבוצי 'השומר הצעיר' וכמו כל קיבוץ נאלץ להתמודד עם הבחירה הקשה בין קומוניזם לציונות, משפטי הראווה במוסקווה, הטיהורים הגדולים, משפטי פראג ועוד.

בראיון עמו שפורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון", סיפר להב לעיתונאי צור ארליך כי "הייתי נער בבודפשט כשהיא שוחררה בידי הסובייטים בדצמבר 44', והפכתי למתרגם בשורות 'הצבא האדום'. השנים הראשונות בצ'כוסלובקיה המשוחררת היו בסימן מאבק בין אנשי המשטר הקודם, שפעלו עתה במפלגות אחרות – לבין קומוניסטים ובני בריתם, אלו ששחררו את המדינה והגנו על היהודים. באופן טבעי היינו בצד הזה של המתרס. בצ'כיה הצטרפתי לשומר הצעיר, ועליתי לארץ. בתקופה של משפטי פראג התווכחנו בינינו. הזיכרונות מהיחסים הטובים עם הקומוניסטים ומהסיוע הצ'כי לישראל היו טריים. כל התנועה הייתה במבוכה ובוויכוח, ואצלנו, יוצאי צ'כיה, שאהדנו את הממשלה שם, זה היה אינטנסיבי יותר".

להב נמנה עם חוג אוהדיו של הד"ר משה סנה, מראשי 'ההגנה' ומפ"ם. בעקבות הפילוג במפ"ם על רקע משפטי פראג והקרע עם תומכי סנה, הצטרף להב למפלגתו של סנה שהתמזגה כעבור זמן קצר במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המפלגה שהקים סנה, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', כללה את מיטב הלוחמים ששמרו אמונים לדוקטור הפולני המשופם, בהם רב החובל ולוחם הפלמ"ח והפלי"ם, נמרוד אשל. היו שם גם סלבריטאים ידועים יותר כמו איש תיאטרון הבימה לשעבר והאמרגן יעקב אגמון, הזמר המנוח בני אמדורסקי והאמן דני קרוון. כאשר נאסר שליח מפ"ם בצ'כוסלובקיה, מרדכי אורן, בעוון פעילות ציונית, החריף הקרע בקיבוצים בין הרוב ובין "הסנאיסטים", נאמניו של הדוקטור סנה.

בריאיון שנתן לארליך, סיפר להב: "יום אחד, בדצמבר 52', באה (לקיבוץ, ד"מ) הטרויקה שניהלה את מסע הטיהורים, בראשות יצחק פטיש. קראו לי ואמרו, 'אתה עושה פה מחתרת מק"יסטית. אשתך הייתה באסיפה של מק"י'. אמרתי שאשתי זה לא אני, ושגם היא באה לשם רק כדי לשמוע. אמרו, 'אז שהיא תגלה מי היה שם'. עניתי שלא כך חינכו אותי. כך גם ענתה אשתי. כינסו מיד את אסיפת הקיבוץ, ויצחק פטיש אמר, 'יהודה ביצע פעולה חתרנית, אבל הוא עשה את זה בסודיות כזו שלא יכולנו לגלות מהי החתרנות'. כך שזו לא הייתה מחתרת. היה ויכוח פוליטי".

לדברי להב, "כשסילקו אותי אמרתי לעצמי, אם כבר סילקו אותי על זה שאני חשוד בקומוניזם, לפחות אודיע להם. והלכתי למרכז המפלגה וסיפרתי מה קרה. נוצרו הקשרים ובמרוצת הזמן התהדקו. הייתי לקומוניסט בעל הכרה. אבל לא בזמן ההוצאה מהקיבוץ. אחרים הלכו עם סנה. חלק, בעיקר חברים שהוצאו מקיבוץ זיקים, ייסדו סמוך לזיקים את קיבוץ זיקי-פלדה; 'פלדה' על שם סטלין. היום אין שם שום דבר. אחרים הצטרפו לקיבוץ יד-חנה (של הקיבוץ המאוחד), שבו המתנגדים להוצאת חברים היו רוב, והקיבוץ הפך לקיבוץ קומוניסטי. כעבור שנים עברה ההיסטריה הזו, ויצחק פטיש חש שעשו לנו עוול וגם רמז על כך כשנתן לי את ספר שיריו עם הקדשה אישית".

מומחה למזרח אירופה

עד סגירת "קול העם" ב-1972, שימש להב כתב העיתון. הוא החל להתאכזב מהקומוניזם בעקבות תמיכת ברית המועצות בערבים במלחמת ששת הימים והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שביקשה להשתחרר מעול הרודנות הסטליניסטית. בתל-אביב שר אריק איינשטיין את השיר שחלם על פראג ומק"י הציונית ארגנה עצרת עממית לתמיכה בשאיפתה של צ'כוסלובקיה להשתחרר מלפיתת הברזל הסובייטית. כאמור, בפילוג הגדול במפלגה נותר נאמן למשה סנה. אולם בישראל, קומוניזם ציוני ביטא סינתזה ביזארית מדי מכדי שתאריך ימים. בבחירות 1973, התמזגה מק"י עם תנועת 'תכלת אדום' בראשות ד"ר מאיר פעיל וח"כ לשעבר רן גדול וייסדה את מפלגת 'מוקד' הקטנטנה, שאף היא לא האריכה ימים וסופה שנבלעה בתנועת של"י בראשות לובה אליאב, אורי אבנרי ומאיר פעיל, שהצליחה לשרוד מערכת בחירות אחת בלבד.

להב כתב דוקטורט על מזרח אירופה ונחשב למומחה בעל שם בתהליכים שהתרחשו בה גם שנים רבות לאחר שנפל מסך הברזל. במקביל לכתיבתו בעברית, נהג לפרסם מאמרים על ישראל בעיתונות הצ'כית, הסלובקית וההונגרית. הוא אף זכה בפרס 'עט הזהב' ההונגרי היוקרתי על כתיבתו. להב תרגם ספרות צ'כית ופרסם אוטוביוגרפיה בשם "חיים מצולקים".

ח"כ לשעבר יאיר צבן, בעבר שר הקליטה ויו"ר מפ"ם, הכיר את להב במהלך פעילותם המשותפת במק"י. "הכרנו כשהיינו חברי מפלגה. יהודה היה ידוע כבעל עט יוצא מן הכלל, מדויק מאוד, שכתב בשבע שפות. הוא היה כישרון לא-מצוי. כשחושבים על הילדות הנוראה שעבר, איך בגיל 12 נשאר ילד בודד, הוא תופעה מיוחדת במינה. בשעה ש'קול העם' הפך מיומון לשבועון, כיהנו יחד במערכת והיה טוב לעבוד איתו; הוא היה אדם שמילה שלו הייתה מילה, איש שתוכו כברו".

צבן מספר כי "אחד הספרים החשובים שכתב היה על מעורבות ברית המועצות בפילוג במק"י". ואכן, ייחודיותו של להב הייתה הן בהבנת הקומוניזם ונפתוליו אולם לא פחות מכך בהתעקשותו על עמדה ציונית בעלת גוון שמאלי וסירוב לנטוש שוב את הציונות. להב היה נאמן לחרטה הפומבית שהביע משה סנה על שלילתו את הציונות בצוואה שכתב ב-1972 טרם מותו. "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו", כתב סנה, "הוא כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות – דבר שאין לו צידוק, לא עיוני ולא מעשי, משום זווית ראייה רצינית שהיא". התחרט ונפטר לעולמו.

מחיר יקר

בספרה "שלום לך, קומוניזם", כותבת נסיה שפרן על עזיבתה את המפלגה הקומוניסטית הישראלית: "…המחיר ששילמתי היה יקר. למדתי לראשונה להכיר את משמעותה של הבדידות, קוסמית ואנושית, אותו סוג של בדידות שקומוניסטים אינם מכירים מעולם. הצלחתי ליצור כמה השתייכויות אחרות בחיי, אך מעורבות עזה וכובשת כל כך כמו זו שחשתי כלפי התנועה הקומוניסטית, לא הצלחתי למצוא עוד". "איבדתי", מוסיפה שפרן, "את הזהות היחידה שהייתה לי אי-פעם בחיי, אך זהות אחרת, טוטאלית וכובשת כל כך, לא נמצאה לי בשנים שלאחר מכן".

המחיר שמשלמים עוזבי המפלגה הקומוניסטית הוא יקר. הוא איננו פחות מן המחיר של אנשים החוזרים בשאלה, שנוטשים את בית הרב ואת בית הכנסת ויוצאים לעולם שכולו שאלות עם מעט מאוד, אם בכלל, תשובות. האם הצליח למצוא יהודה להב את התשובות בשנים שאחרי עזיבתו את המפלגה הקומוניסטית? האם ניתן למי שעוזב את מכורתו למצוא תשובה, ולו אחת ויחידה?

עד יום מותו המשיך יהודה להב לתמוך ברעיונות הגדולים של השמאל הישראלי, גם אם הועם זוהרם וגם אם פקע תוקפם. לאחר הבחירות האחרונות, נמנה על אלה שביקשו מיו"ר מרצ, חיים אורון (ג'ומס) שלא להתפטר מכהונתו.

במידה רבה המשיך להיות אותו ילד בן 12 שמשפחתו נקרעה ממנו. בכתיבתו לא פסק לעסוק בשואה. בכתבה שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים, כתב להב בהתלהבות כי "לעתים הצדק ההיסטורי מתמהמה. לעתים צריך להמתין 62 שנים כדי שמעשה טוב יזכה להכרה הראויה לו. בחודש שעבר, ההיסטוריה והצדק נקלעו בדיוק לאותו המקום, בדיוק באותה השעה". להב כתב בהתלהבות על "טקס חגיגי שהתקיים לפני בניין הקתדרלה בבודפשט, שבו הכריזה הכנסייה הקתולית על הנזירה שרה שאלקאהאזי, שהצילה יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, כ'מבורכת', שלב ביניים לפני הפיכתה לקדושה". "זה היה הטקס הראשון מסוגו שנערך בהונגריה מאז 1083", הוסיף, "שכן טקסי ההכרזה למבורכים וקדושים נערכו במאות השנים האחרונות רק בקריית הוותיקן".

השילוב הזה בין יהדות, ציונות ועמדות סוציאליסטיות, שילוב שאיפיין אנשים רבים כל כך בדורו של להב, נדמה כי חלף עבר לו מן העולם ולא הותיר אחריו אלא זיכרונות וכאבים אישיים על עולם שיכול היה להיות טוב יותר – והכזיב.

קרדיט תמונה: אתר הארץ און ליין

געגועים לסיפולוקס – ביקורת הסרט "פעם הייתי"

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

סרטי נוסטלגיה, בכל התרבויות וכמעט בכל הזמנים, הם יצירות שראוי לחשוד בהן. מאחורי הנוסטלגיה חבויה לעתים אי-נחת גדולה מן ההווה ואמירה פוליטית ביקורתית. פוליטיקה היא, כמובן, דבר שראוי לעסוק בו, אולם כשהנוסטלגי מוצג לעתים כחף מן הפוליטי, קשה שלא לתהות מה הם המניעים של הבמאי או התסריטאי. אחד מסרטי הנוסטלגיה הידועים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון היה "להתראות, לנין!". הסרט היה אמנם ביקורתי כלפי עברה של גרמניה המזרחית, גרמניה של השטאזי, אריך הוניקר והצנזורה החובקת-כל, אך יותר מביקורתי, היה מלטף ואוהב ביחס לתקופה שבה המלפפון החמוץ היה חמוץ באמת. אולם היסטוריה איננה מלפפון חמוץ.

סרטו החדש של אבי נשר, "פעם הייתי", הוא סרט נוסטלגי אמיתי. כל מי שגדל בחיפה (כמו כותב שורות אלה) יודע לזהות את המרכיבים של הנוסטלגיה הזו, עם קולנוע 'ארמון' והחנויות הנוצצות בימי הזוהר של הדר הכרמל והעיר התחתית על מבריחיה ודריה והשקט המופלא ששורר עד היום בעיר הכרמל כשהשעון מתכוון על תשע בערב והמיטות כבר מוצעות ומוכנות לשינה. אולם הסרט של אבי נשר הוא יצירה קולנועית טובה למדי שבבסיסה אי-הנחת הגדול ששורר היום בחלקים גדולים של האליטה הישראלית; עיקרה נובע מהיות האליטה הזו רחוקה עד מאוד ממושכות השלטון. אין משמעות הדברים שהיא חסרת השפעה. אולם המרחק מהשלטון ותחושת התסכול העמוקה הנטועה באי-ההשפעה יוצרים אי-נחת ותסכול עמוק.

כשאריק פגש את יענקל'ה ברייד

מלחמת לבנון השנייה, שבה נורו טילים על חיפה, היא הרקע הפותח את הסרט. אריק בורשטיין ואביו (אייל שכטר ודב נבון) נתקלים בדמותו של השדכן, יענק'לה ברייד (שאותו מגלם אדיר מילר). ברייד נפטר וציווה כי רכושו יועבר לאריק. השניים נפגשים אצל עורך דין פולני זקן שאותו מגלם יענקל'ה בודו. עלילת הסרט חוזרת אחורה, לתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, פריחת תרבות-הנגד האמריקנית וההמולה הגדולה סביב הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (אותם אירועים מאוזכרים על ידי מוכר העיתונים הקורא בקול את כותרתו היומית של "ידיעות אחרונות"). אריק הצעיר (תובל שפיר) פוגש את ברייד כשזה מציע את מרכולתו ברחוב כשדכן. ברייד, חברו מילדות של אביו ממזרח אירופה, מציע עבודה לאריק: מעקב אחר משודכים פוטנציאליים בתמורה לחמש לירות לשעה.מתוך הסרט "פעם הייתי". צילום: יח"צ

ברייד מנהל את עסקי השידוכים במשרדו בעיר התחתית, אך עד מהרה מתגלה כי השידוכים אינם מקור פרנסתו. הוא מאוהב בקלרה (מיה דגן), ניצולת שואה רומנייה, זהובת שיער עם שפתיים אדמוניות. קלרה מלמדת ריקודים סלוניים ומייעצת ללקוחותיו של ברייד. למעשה, בדירתה מתקיימים משחקי קלפים אסורים. האוכלוסייה של אותה תקופה מגוונת: זונות וערבים משופמים, שבעה גמדים קורבנות מנגלה המנהלים סינמה עממי שמקרין סרטים הודיים (הסינמה העממי היחיד שנותר, למיטב ידיעתי, בחיפה מצוי בשכונת נווה שאנן, מרחק דקות אחדות מבית הוריי), מבריחי סחורות, אנשי "השוק השחור" ועוד.

העלילה מקבלת תפנית כאשר מגיעים ארצה אל השכנים העיראקיים הדוד נאג'י (אלי יצפאן) ומשפחתו. נאג'י ירד לארצות הברית לאחר שניהל מסעדת סטייקים באשדוד והצליח לעשות כסף רב בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בתו, תמרה (נטע פורת), צעירה יפהפייה ופרובוקטיבית המושפעת מרוח התקופה, מעוררת סערה במשפחה – וגם בלבו של אריק, כאשר השניים מנהלים ביניהם יחסי אהבה-שנאה. דמותה, דמות הנערה שורפת החזיות המכורה למוסיקה האמריקנית העדכנית, מנוגדת לזו של אריק חובב ספרות הבלשים, ילד טוב חיפה. אחת מדמויות המפתח בעלילה היא זו של מאיר (דרור קרן), ספרן קומוניסט חסר ביטחון ומנומס, שאהבתו האובססיבית לקלרה מביאה את העלילה לסיומה החצי-טראגי.

נוסטלגיה ללא אשמה

בסרטו של נשר אין כל זכר לאוכלוסיות אחרות בחיפה. ערביי העיר אינם נוכחים בעלילה, למעט דמויות ערביות הלבושות לבוש מסורתי. נשר כמעט ואינו משקיע בשחקני המשנה בעלילה והניצבים משחקים כניצבים כאשר נוכחותם ככאלה מורגשת; הן דמויות שטוחות לחלוטין. גם המזרחים אינם נוכחים בעלילה. המשפחה העיראקית מעוצבת כסטריאוטיפ פרימיטיבי ונבער שמתאפיין בעיקר במבטא גלוי ובמנהגים מסורתיים, בצד שאיפה מתמדת להתנהגות העונה על קריטריונים סטריאוטיפיים "מזרחיים" קלאסיים של צניעות, התמקדות באוכל ועממיות נבערת.

הדמויות המעניינות ביותר – ברייד, קלרה, אריק ואביו – מייצגות זעיר-בורגנות, חצי-מרוששת חצי-מבוססת, ששרדה את השואה ומנסה להתאקלם בארץ שכל טראומת השואה זרה לה לחלוטין. העיר התחתית, במובן זה, היא אקס-טריטוריה שבה מתרחשים הדברים המסתוריים והמעניינים, אך גם מעוררי הרחמים. הצבר הנחשף לסיפור החצי-כמוס חצי-גלוי של השואה איננו מעוצב באמת לנוכח האמת הנסתרת מעט. במובן הזה, השואה כרקע לאפיון הדמויות איננה ממלאת תפקיד מרכזי בעלילה, מלבד העימות המשני בעלילה שמביא לסופה המר.

הנוסטלגיה לחיפה של פעם היא הציר האמיתי שסביבו נסבה העלילה. אין בה רגש אשמה מיוחד או ביקורתיות חריפה, בבחינת "זה מה שהיה וצריך לספר גם את הדברים הפחות נעימים". הגלות ומוראותיה מעוצבות כרקע לדמויות אולם הטיפול בה ובטראומת השואה איננו במרכז עלילת הסרט.

בריאיון שערכה מירב יודילביץ' עם אבי נשר באתר ynet, אמר נשר כי "יש בי געגוע לעולם קצת פחות גוי וקצת יותר מהורהר. אני לא אדם נוסטלגי וזה לא שאני חושב שפעם היה בהכרח טוב יותר, אבל פעם הייתה תחושה של זהות יותר מגובשת, פעם ידענו לפחות מי אנחנו חושבים שאנחנו. היום אנחנו תוהים. פעם היינו פחות כוחניים ויותר רכים. פעם היינו יותר סובלניים כלפי האחר. פעם היינו".

אולם גם בעלילת הסרט של נשר ניכר שהניסיון לטעון לעבר טוב יותר, של זהות מגובשת, של אנשים שידעו מי הם ומי חשבו, לעומת ההווה המובך, נראה כמאמץ עקר לעצב מחדש את העבר באמצעות דוקטרינת אי-הנחת מן הקיים. הוריה של אמי, פליטי שואה שהגיעו לארץ ממניעים בלתי-ציוניים בעליל, מעולם לא הצליחו להזדהות עם ההוויה הישראלית. סבתי חיה את מוראות השואה עד שירדה עליה חשרת האלצהיימר. סבי הסתגל לחום הארצישראלי, הפיסי והחברתי, אולם כשהחל להתערות בקרב העולים החדשים מחבר העמים, החלה העברית שבפיו להשתבש ולהישכח נוכח הרוסית ששבה למלא את מקומה כשפה האמיתית, כמאמע לושען.

געגועים לא-תמימים לסיפולוקס

באותו ריאיון, אומר נשר כי "אני מאוד מתגעגע לאבא שלי אבל אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם הייתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה".

הניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו, קרי: לטעון כי מחד-גיסא פעם לא היה טוב יותר אולם מאידך-גיסא איבדנו חוכמה, מתינות וזהירות כלשהן, הוא אולי הציר המרכזי בסרטו של נשר. אולי פעם שיחקנו כדורגל באלימות וטעינו כשהבנו את ניצולי השואה רק דרך הסמי-פורנוגרפיה הפופולארית של ק' צטניק, אבל לפחות הסודה הייתה סודה ובבית קראו "דבר" ו"למרחב". פעם, אומר לנו נשר, אולי לא היה כל כך שונה, אבל המנגינה הישנה ההיא של "יונה פעמונה" – הו, המנגינה הנושנה ההיא – נתנה טעם לחיים וגם תקווה שאפילו אם יש רע, ישנו הרבה טוב. ואגב, את הכול הרס, איך לא, הכיבוש.

הנוסטלגיה הזו מוכרת להרבה צברים כמוני, וגם ללא מעט חיפנים שבאותם ימים אהבו את קית' ריצ'ארדס, ראו מערבונים מוצלחים בסינמה ופנטזו על אמריקה של אלביס פרסלי כשהרב גורן עלה להר הבית עם סופר תורה ביד. ימים שבהם קנו חצי כיכר לחם במכולת, אכלו לבן באושר והגו את השם "חיפה" עם פתח ולא עם צירה. אולם הנוסטלגיה הזו זרה לאנשים רבים, רבים מדי, שעבורם ישראל הייתה מקלט ולא מולדת, שמבחינתם העברית הייתה כפייה ולא תרבות שורשית, שבשבילם הפנקס האדום של ההסתדרות לא סימל תום ונאיביות אלא אחדות כפויה של אליטה שיודעת מה נכון ומה לא.

מותר להתגעגע עם אבי נשר, אפשר אפילו להתרגש כשרואים סיפולוקס וכסאות פשוטים של 'הסוכנות'. אולם כאשר מחליט נשר לצלם סצנות ב'טיילת לואי' החיפנית, המצאה של שנות התשעים, וכשמיה דגן הוגה "חיפה" עם צירה (ולא כמו חיפאית אמיתית, עם פתח), שב ועולה החשש שהנוסטלגיה הזו היא, אפעס, מעט מעושה, ויש בה לא מעט מתרבות של אי-נחת והטלת דופי שמבקשת לצייר את החברה הישראלית כהד קלוש לטוב שבאמת היה, כששרנו "יונה פעמונה" ולא שמנו לב לצעקות של צעיר אחד, דוד בן-הרוש, אשר הפריעו את השקט אשר לו אנו כל כך מתגעגעים כעת.