מורשת רבין והשמאל האנטי-ציוני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.10.2010

חמש עשרה שנה אחרי הירצחו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, דומה שאם יש מחנה פוליטי אחד שמסרב לעשות חשבון נפש, הרי הוא השמאל הישראלי. חמש עשרה שנה אחרי, מחנה פוליטי שלם שמנה חמישים ושישה מנדטים, איננו מצליח בסקרים האחרונים לגרד את תקרת חמישה עשר המנדטים. הרסיסים שנותרו מן המחנה הזה, עם כל מיני קבוצות קטנות נוסח 'השמאל הלאומי' או 'התנועה החדשה', מסרבים לשאול את עצמם שאלה פשוטה-אך-מורכבת שכזו.

אפשר אולי להתחיל בכך שהמרחק בין רבין הפוליטיקאי, המצביא והמדינאי לבין השמאל הישראלי הוא, אולי, רב יותר מן המרחק בין דעותיו של ראש הממשלה המנוח ובין בנימין נתניהו יבדל"א. רבין היה פוליטיקאי מהוסס וחשדן; הוא שלל את רעיון המדינה הפלשתינית, סירב לחלוקת ירושלים, מעולם לא דיבר על איזשהו "כיבוש" ובלקסיקון שלו, מונחים כמו "יום הנכבה" פשוט לא היו קיימים. רבין היה ציוני ברמ"ח איבריו. הוא האמין בתהליכים ארוכים ובהסדרים איטיים. ההסכמים שעליהם חתם היו שגויים מיסודם, ואולי אילולא היה נרצח, היה גם חוזר בו מתהליך אוסלו. השמאל שאחרי עידן רבין, ובפרט זה שאחרי טרגדיית קמפ דייויד בניצוחו של אהוד ברק, איננו רביניסטי. הוא חסר כל אמונה בצדקת הדרך, אין לו אומץ להודות כלל שכל מהלך אוסלו היה רמייה פלשתינית מזה ועיוורון ישראלי מזה. ההידרדרות לכדי תמיכה בחלוקת ירושלים ודיבורים על "שיבה סמלית" של פליטים לישראל מסמלת, יותר מכל, את דעיכתו הסופית.

היה נחשב לימין. יצחק רבין. צילום: ויקיפדיה

כראש ממשלה, נהג רבין להתעמת בחריפות עם מתנגדיו. "המשת"פים של החמאס", כינה בזעם את יריביו בליכוד. האווירה בישראל של טרום רצח רבין הייתה כזו של סתימת פיות מוחלטת. הסכם אוסלו ב', שהועבר על-ידי שיחוד שני חברי כנסת מהימין, היה מהלך בזוי ומכוער. אולם למרות הכול, רבין היה מאחרוני המדינאים הציונים. את כל פועלו ראה במסגרת הציונות ומעולם לא ביקש לעשות חשבון נפש כוזב על מהלכיו במלחמת העצמאות או במלחמת ששת הימים. העיוורון של תקופת אוסלו נבע מתוך אמונה, חצי נאיבית-חצי דוגמטית, בקונספציה הקורסת של "השלום". אך מבחינת רבין, שום מהלך פוליטי לא נבע מאובדן האמונה בצדקת הדרך. מבחינת רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יהודה ושומרון – לא "הגדה המערבית" – היו שטח משוחרר שיש לשאת ולתת עליו. לא שטח "כבוש".

השמאל הפוסט-רביניסטי הוא גם, במידה רבה, פוסט-ציוני. מבחינת רוב השמאל הישראלי, מאבק באויב הוא בגדר אפשרות שאין להעלותה על הדעת. השלום תמיד בפתח, ובכל אשמים – איך לא – ה"יהודים" שניצחו את ה"ישראלים" בבחירות 96', כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה המובס, שמעון פרס. לשמאל הישראלי אין שום חזון בדבר עשייה ציונית. רובו ככולו מונהג על-ידי אליטה שמבחינתה הציונות היא גיבנת מעיקה. מושגים כמו "התיישבות", "סוציאליזם", "עלייה" ו"מדינה יהודית" מעוררים בשמאל הישראלי בחילה עמוקה.

לפני כמה ימים, סנט העיתונאי גדעון לוי בח"כ שלי יחימוביץ' על שאיננה מצרף לגל המוחים נגד "הכיבוש והגזענות". בדמותה, ממחישה יחימוביץ' כי התעקשות על איזושהי סינתזה בין ציונות ובין סוציאליזם היא מצרך שאין לו קונים בשמאל הישראלי; שמאל שמובל על-ידי כנופיית 'הקרן החדשה', גמלאי המפלגה הקומוניסטית, ניאו-קומוניסטים ושאריות מועדון ותיקי גבעת חביבה. הבדידות של יחימוביץ' מראה עד כמה דרכו של רבין נותרה נחלת מיעוט. אלה שמנסים להיתלות בשמו, כמו קומץ הזעיר-בורגנים בראשות עורך הדין הרהוט והמחזאי הנלהב שקוראים לעצמם "השמאל הלאומי", אינם אלא קריקטורה גסה של דרכו.

לרבין לא הייתה שום מורשת מיוחדת. הוא היה מדינאי גדול שטעה. הוא זיהה את עצמו עם תנועה שנעלמה. עלומיו וזקנתו היו נטועים באדמת ארץ ישראל. נפשו יקדה מציונות. באופן פרדוקסאלי, דווקא תכונות אלה הופכים את רבין לבעל חזון. אולם דרכו של רבין נותרה מיותמת. קהל תומכיו חפץ בדמות אך לא בעקרונות; הם רוצים את הפלקט אבל לא את התכנים. חמש עשרה שנה אחרי, נדמה כי במותו, נקברה עם רבין גם דרכו ודרכה של תנועתו. ודומה כי האובדן הזה, אובדנה של תנועת העבודה, אינו פחות כואב מהירצחו של מנהיגה הגדול האחרון.