פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013
התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.
כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.
העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.
לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.
לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.
