יוזמת השלום הערבית ורצינותה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2013

יוזמת־השלום הערבית היא מעין יוזמה מתחדשת, המאושרת מחדש עת ממשלה ישראלית נכנסת לכהונתה: מעט יותר משנה לאחר שנבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, אושרה התכנית בפסגת הליגה הערבית בביירות ב־28 במרס 2002. היוזמה אושרה בסוף חודש שכונה "מרס השחור", שבו נרצחו למעלה מ־130 יהודים בפיגועי־התאבדות, ויום לאחר הטבח במלון 'פארק' בליל־הסדר, שבו נרצחו 30 יהודים ונפצעו למעלה מ־160 איש, דבר שהביא לפתיחת מבצע "חומת־מגן". העובדה, שפיגועי־ההתאבדות יצאו לפועל תחת עינו הפקוחה של יאסר ערפאת הפכה את היוזמה לבלתי־רלבנטית. כעבור כמה שנים – פחות משנה לאחר שהקים אהוד אולמרט את ממשלתו – אושררה היוזמה הערבית בשנית בכינוס הליגה הערבית ב־28 במרס 2007. זאת, כמה חודשים לאחר תום מלחמת־לבנון השנייה, שבה הותקף העורף הישראלי בצורה מסיבית, וחיזבאללה קרא לערביי־חיפה לעזוב את העיר, חרף מחאות ההנהגה הערבית בישראל, שסירבה לקריאה אך במקביל מיאנה להוקיע את חיזבאללה.

כשנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, הוא התמודד עם לחץ אמריקני וערבי לצאת ביוזמת־שלום ולראשונה הכיר מנהיג הימין ברעיון שתי המדינות ואף הקפיא את הבנייה ביו"ש. אז התמודדה ישראל לאורך ארבע שנים עם טילים על דרום־הארץ. למעשה, בעשור האחרון היה ברור, כי לליגה הערבית אין השפעה על ההנהגה הפלשתינית, לא על זו ההיסטורית בראשות ערפאת, ולא על המפוצלת בראשות אבו־מאזן ואיסמעיל הנייה. והנה, היוזמה הערבית מתחדשת לה שוב, הפעם בגרסה מרוככת יותר, עם הצעה לחילופי־שטחים "מינימליים", בסגנון חילופי־השטחים אשר להם הסכים אבו־מאזן בדיוניו עם רה"מ לשעבר, אולמרט. הסרט חוזר אפוא על עצמו: שוב מוצג מצג־שווא של נכונות לשלום עם ישראל, כאשר איום הטרור מדרום ומצפון הולך ומתחזק, אב לחמישה ילדים נרצח על־ידי פעיל פתח וברור למדינות הליגה הערבית, כי אין להן שום השפעה על שלושת הגורמים החשובים בעיצוב הסדר מדיני עתידי – חמאסטן המתחזקת, חיזבאללה המאיים השכם והערב לחסל את מדינת־היהודים והעריצות האיראנית המבקשת להתחמש בגרעין על מנת לממש את "הפתרון הסופי" בנוסח הפרסי.
שרת המשפטים, ציפי לבני, האחראית (לפחות בתואר) על המו"מ עם הפלשתינים, התבטאה אתמול באופטימיות ביחס ליוזמה הערבית. לבני משליכה את יהבה על נכונות הליגה הערבית ל"חילופי־שטחים" ותולה ציפיות רבות ביוזמה.

פעלה נכונה בשעתה. ציפי לבני. צילום: ג'טי

אולם לבני הייתה זו שניהלה מו"מ עם אבו־עלא מעט לפני שהפסידה בבחירות 2009. הוא אמר אז, כי "הדרך לשלום היא דרך אחת והיא עוברת דרך סיום הכיבוש הישראלי שהחל ב־67', הקמת המדינה הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות ה־4 ביוני 67', פתרון כל סוגיות הליבה ובראשן סוגיית הפליטים על פי החלטות הבינלאומיות הלגיטימיות ושחרור כל האסירים ללא יוצא מהכלל". לבני לא הצליחה להגיע להסכם עמו, וכאשר שמעה על המו"מ שמנהל אולמרט עם אבו־מאזן – שכלל הצעה לחלק את ירושלים והסכמה על "שיבה סמלית" של 5,000 פליטים לישראל – פעלה לסכלו בקרב מזכירת המדינה האמריקני רייס ואבו־מאזן. אנשי אולמרט הגדירו זאת כ"הפיכת־חצר".

דומה, כי לבני – שהבינה כי העניין המהותי איננו חילופי־השטחים אלא חלוקת ירושלים והכרה ב"זכות השיבה" – פעלה נכון בשעתו כיוון שהפנימה את המשמעויות ההרסניות של הכרה באותה "זכות": דרישה פלשתינית עתידית ל"שיבת" 50 אלף, ולא 5,000, פליטים לגבולות ישראל. כיום, יו"ר קדימה לשעבר נתלית באילנות ההסכמה הערבית לחילופי־שטחים, וגם סבורה, כי העניין נוגע ל"אביב הערבי" ולהשלכותיו על מדינות ערב. בפועל, ליוזמה הערבית אין משמעות מבחינת יכולתה להביא להסכמה כלל־פלשתינית על מתווה מדיני שעיקרו הכרה במדינת ישראל, סיום הסכסוך, ויתור על תביעת־השיבה, הסכמה על שמירת גושי־ההתיישבות והסדר בירושלים שאינו כולל את חלוקת העיר. חמאס מציית לאיראן, לא לראש ממשלת קטאר. ואבו־מאזן – התלוי בכספי ארצות־הברית, ישראל והאיחוד האירופי, ולמעשה חסר תמיכה ממשית בקרב הפלשתינים ברשות – לא יכול להרשות עצמו לציית למדינות ערב ולהסתכן בהתקוממות פנימית שתפיל את שלטון אש"ף. אין משמעות הדבר, שהסדר מדיני אינו בר־ביצוע. אולם הוא תלוי בהכרעה פלשתינית פנימית ולא בהחלטה חיצונית של מדינות ערביות. כאשר החברה הפלשתינית תחליט שברצונה להגיע לשלום עם ישראל, היא תמצא נכונות להסדר מדיני משמעותי בקרב הרוב המוחלט של העם, לרבות ציבור המתיישבים ביו"ש.

המשבר ביחסי ישראל-תורכיה: חוזרים לימי מצדה?

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את התהליך שעוברת תורכיה תחת הנהגתו של ארדואן: האסלאמיזציה של החיים הציבוריים, השאיפה לכינון אימפריה אזורית והרצון להנהיג את המוני המוסלמים ולאחדם תחת פאן-אסלאמיות, כל אלה מאפיינים את החיים התורכיים מזה שנים. תורכיה, שנדחתה על-ידי האיחוד האירופי, פונה לעמדה עצמאית. ארדואן איננו מבקש לחסל את הדמוקרטיה התורכית, וספק רב אם המודל האיראני קורץ לתורכים נוכח החיים הציבוריים השוקקים שם. תורכיה מבקשת לקבל עצמאות מהמערב, מרעיונות המודרניזציה ומהשקפות ליברליות, ולבסס את עצמה כמעין דרך שלישית להגמוניה אסלאמית, המשלבת אסלאם עם דמוקרטיה. גם האסלאמיסטים (והאסלאמיסטיות, לא פחות חשוב) אינם מבקשים לפגוע בחופש הפוליטי והאזרחי בתורכיה. העובדה שנדחו על-ידי המערב שוב ושוב דחקה אותם לכיוון אנטי-מערבי, אנטי-ישראלי, פרו-פלסטיני ואף פרו-איראני.

מדיניות של "אפס בעיות" בגוון חדש. אחמט דאבוטולו

בישראל יש הבנה מעטה למתרחש בתורכיה. במדינה שבה רואים בעיות בעיקר דרך הכוונת של הרובה, יש מי שמתקשה להבחין בין אחמדינג'אד לבין ארדואן. אי-הבחנה כזו מלמדת על טיפשות או על עיוורון. למרות מגמות ההקצנה הניכרות בתורכיה, אין כמעט שום גורם שם שחותר לרומן בלתי-מסויג עם איראן. התקרבותם והתרחקותם של התורכים ממדינות שונות נגזרת בעיקר מהאינטרסים שלהם. שר החוץ אחמט דאבוטולו, שפיתח את מדיניות ה"אפס בעיות", מבקש לשמור על "הערכים התורכיים" גם במחיר של נסיגה מהמדיניות המבקשת להימנע מחיכוכים אזוריים. אם בישראל היו מבינים את המתרחש בתורכיה, לא היו שולחים חיילים עם רובי צבע לנחות על סיפון ה'מאווי מרמרה' אלא מאפשרים לה להגיע למקום חפצה. ספינה אחת בעזה הייתה גורמת נזקים פחותים בהרבה בהשוואה לפרשת משט השטנה. ואילו ישראל הייתה מוחלת על כבודה ומתנצלת בפני התורכים עוד הרבה לפני פיצוץ היחסים בסוף השבוע, ארדואן היה נדרש להוריד את הלהבות בעל כורחו.

הבעיה הגדולה היא שלישראל אין מדיניות חוץ. ספטמבר הגיע, וישראל נכנסת אליו ללא בדל מדיניות. הקו הנוכחי של משרד החוץ הוא התעלמות מהאו"ם, ויתור עליו לשם הישגים דיפלומטיים, נטישת הקהילה הבינלאומית (לרבות צרפת, ידידה גדולה של ישראל), התייצבות נגד ממשל אובמה אגב פלרטוט עז עם הרפובליקנים שנראים יותר ויותר כקריקטורה של עצמם, וחשוב מכל: זניחת כל אפיק מדיני שיאפשר את הפחתת בידודה של ישראל בעולם. אפשר לקרוא לזה "מדיניות מצדה" שהשורה התחתונה בה היא חירות או התאבדות. מדינה שמתנהלת כאילו המערב הוא הנציב הרומי פלביוס סילבה וההנהגה הישראלית היא בעצם אלעזר בן-יאיר, משאירה פתח אחד בלבד ליהודים: גורלם של אלף המתבצרים במצדה.

מוסרית, הצדק עם ישראל: בעזה יש ישות אסלאמית רדיקלית המבקשת להשמיד את מדינת היהודים. הפלסטינים אינם בשלים לסיום הסכסוך ודומה שאין להם לגיטימציה מצד עמם לעשות ויתור כלשהו. בארצות רבות מתנהל שיח שטנה אנטי-ישראלי עם ניחוח אנטישמי מובהק. עם זאת, השאלה היא מה הלאה. מה קורה כשמקבלים את הנחות היסוד האלה. סוגרים את כל שמי ישראל בכיפת ברזל ענקית? מגדילים את תקציב הביטחון כדי להכפיל את מלאי הטילים הגרעיניים? מסתגרים בארץ ומפסיקים לנהל יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות?

ישראל זקוקה לתמיכת המערב בה ולתמיכת בנות-ברית כמו מצרים ותורכיה. אין סיבה להשלות את עצמנו שבעימות עם הערבים, יהיה מי שייחלץ להגנת ישראל. אולם במצב שבו נשמרת מגמה פרו-ישראלית במערב ומעין ניטראליות במדינות כמו תורכיה ומצרים, חופש הפעולה של ישראל יהיה גבוה יותר, כפי שהיה במלחמת "עופרת יצוקה". אם ההנהגה הישראלית לא תתעורר ותציע יוזמה מדינית שביסודה שיקום היחסים עם תורכיה, פתיחת מו"מ עם הפלסטינים והשבת האמון ביחסיה עם המערב, החודשים הבאים עלולים להרע את המצב הקיים ולהסב לנו נזק שיהא קשה לתקנו.

אין צורך לשגות בחלומות כזב על שלום בימינו או על כך שיימצא המנהיג הערבי שיסכים לקבל את ההצעות שערפאת סירב להן לפני למעלה מעשור. תודעתית, הפלסטינים נסוגו אפילו מהדברים אשר להם הסכים ערפאת. אולם לישראל יש אינטרס מובהק לגייס לצדה את המערב, כפי שעשה אריאל שרון לאחר שנבחר לראש הממשלה. ישראל מבודדת אשר צדקתה אינה מיתרגמת לתמיכה בינלאומית אלא לבידוד הולך וגובר ולהפיכתה לגרסה מקומית של צפון קוריאה, תתמודד בסופו של דבר עם המחיר הכואב של מדיניותה. הבחירה הנוכחית איננה בין מוות לבין חיי עבדות, כפי שטען אלעזר בן-יאיר. "תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות", אמר אז מנהיג המרד הגדול. לישראל יש אפשרויות רבות שניצבות בפניה, והתאבדות מדינית וכלכלית איננה אופציה מבחינת מדינת היהודים.

הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר – סופו הטראגי של ג'וליאנו מר

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2011

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורי מתנקשים פלשתינים ישיגו אותו. האיש שהיה קרוע בזהותו הפך לתופעה תרבותית שחבריו בג'נין לא היו מסוגלים להכיל

ארנה מר בחרה לקרוא לילדיה בשמות הלקוחים מהמיתולוגיה של המהפכה הקומוניסטית. לבנה האחד קראה ספרטק, על שם ספרטקוס, הגלדיאטור הרומי שהנהיג התקוממות עבדים נגד הרפובליקה; לאחר קרה אביר, ובנה ג'וליאנו נקרא על שם ז'אן (ז'ול) פרדריק ז'וליו-קירי, מדען צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה לשנת 1935, שבשנות מלחמת העולם השנייה לחם בשורות ה'רזיסטאנס' הצרפתי ואחר כך שימש נשיא 'מועצת השלום העולמית' – עוד ארגון חזית סטליניסטי. כל חייו ראה עצמו מר מצוי ב"רזיסטנאס", ב"התנגדות": ל"כיבוש", לישראליות, לאסלאמיסטים, אפילו לחבריו למקצועו, לאנשי התיאטרון בישראל.

ביום שני השבוע נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה לאותו חלק של העיר ג'נין שעדיין מכונה לצרכים תעמולתיים "מחנה הפליטים". מר היה בדרכו לרכבו. מר – שהסתכסך עם הנהגת המחנה על רקע ההצגות שהעלה ב'תיאטרון החופש' שייסד אמו, ארנה, והוא-עצמו ניהל – יצא את התיאטרון שייסד כשלידו המטפלת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו הבן ברכב. מר כבר היה ברכב. אלמוני התקרב אליו וקרא בשמו. כשג'וליאנו ענה, הליט המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. השבוע השיגו אותו כדורי המתנקשים, ככל הנראה טרוריסטים אסלאמיסטים. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שהתייצב לצד הפלשתינים במלחמתם, מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק. מר ציפה לתאומות מאשתו ההרה. הוא נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת חברה פלשתינית חילונית ותרבותית בעיר שהייתה ממעוזי האינתיפאדה השנייה.

מושל ג'נין, כדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי "ידיים חיצוניות" היו מעורבות ברצח. באמצע השבוע דווח כי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית עצרו חשוד ברצח, תושב ג'נין ופעיל לשעבר ב'גדודי חללי אל-אקצה', ולפי שעה הוא אינו מודה במעשה. הנה, ארגון שלחם נגד "הכיבוש" הרג לוחם אפקטיבי מבחינת הפלשתינים נגד אותה מטרה. העובדה שמדובר בטרור נחשפת בניסיון של ידידיו של מר, פלשתינים כישראלים, להימנע מלהגדיר במפורש את הגורמים שעומדים מאחורי הרצח ובאמירתם כי אין להם מושג מי זה יכול היה להיות.

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הדיבוק המק"יסטי

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח. הייתי מהצעירים היהודים היחידים בבנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא ח'מיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בח'מיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. אגב, ח'מיס, שהיה בסוף שנות השישים בשליחות המפלגה בפראג, הזדעזע עמוקות מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ולא היה מסוגל להכיל את הדיכוי של המגף האדום.

באותם ימים שבהם פגשתי את מר, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה אמו במחנה הפליטים ג'נין. הסרט עקב אחר קורות חייהם של הילדים, שחלקם הצטרפו ברבות הימים לארגוני המחבלים בזמן האינתיפאדה. הסרט "הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקלי, בוהמיין תל-אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו ארנה. בנעוריה הייתה ארנה חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', שהייתה ציונית חלוצית בעלת גוון פציפיסטי. היא בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב"מעריב", תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".

אותלו חונק את דסדמונה

ג'וליאנו מר נודע כבר לפני יותר מ-25 שנה כדמות צבעונית ושנויה במחלוקת. כך, שיחק בסרטו של הבמאי ההומוסקסואל המנוח, עמוס גוטמן, "בר 51" (1986), לצד סמדר קילצ'ינסקי. הסרט היפה עסק בנושאים שחותם של טאבו טבוע בהם. מבחינת ג'וליאנו, זה היה מעשה לא טריוויאלי באמצע שנות ה-80'. באותה תקופה גם גילם דמות של לוחם לח"י בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה". בשנת 1997 עלה שמו של מר לכותרות בנסיבות שערורייתיות. הוא היה אחראי לתקרית אלימה בתיאטרון חיפה. מר גילם את אותלו וכמעט חנק למוות על הבמה את השחקנית מאיה מעוז שגילמה את דסדמונה.

כמעט שנתיים היה מר מחוסר עבודה בעקבות התקרית, עד שיעקב אגמון השיב אותו חזרה לעולם המשחק והכניסו לתיאטרון 'הבימה'. "היה לנו קשה מאוד להסתדר, להכיל אחד את השני", מספרת מעוז. "היו לנו תקריות לא נעימות ואלימות. הייתי אז צעירה, ורוב הסיכויים שהיום זה לא היה קורה". היא כואבת את מותו של מר. "הרצח עצמו עצוב לי מאוד. מהרגע שההודעה יצאה, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו אליי כאילו היינו זוג". היא ממשיכה: "המפגש בינינו היה עוצמתי, טעון ובלתי-נשכח. הוא היה איש מאוד מורכב עם מלא צבעים. בעקבות התקרית שהייתה לנו, בשנים האחרונות הוא תפס את עצמו בידיים וטיפל בעצמו. אני שמעתי מכל מיני אנשים שהיו איתו בקשר במהלך השנים עד כמה הוא מצטער על מה שהיה". "הוא איש קרוע", מסכמת מעוז. "אימא יהודייה ואבא ערבי; כמה זהות כזו יכולה לשסע בן אדם? זה יכול להטריף כל אדם. אני אזכור אותו כאדם כל כך יפה וכל כך משוגע".

בין שאר הסרטים שבהם השתתף, שיחק גם בסרט שהפיקה השחקנית גילה אלמגור, "עץ הדומים תפוס". היא מספרת על מר בהערצה גמורה: "הוא היה היפה שבגברים. לא היה שחקן יפה תואר כמותו. הוא היה סוס פרא אציל, שחקן מאוד פרוע וטוטאלי. ניצוצות היו עפים על הבמה. הדבר האחרון שאפשר היה לדמיין – זה נשמע הזוי – שג'וליאנו מר יירצח על אדמת פלשתין על-ידי פלשתינים. האיש שחי בזהות קרועה רצה לבנות גשר והאמין שיוכל ללכת בדרכי אמו, והנה קרה מה שקרה". אלמגור נזכרת: "עבדתי עמו כמפיקה בסרט 'עץ הדומים תפוס'. הוא היה ממושמע ונהדר. יעקב אגמון לקח אותו ל'הבימה' בתקופה שבה היה מוקצה ולמרות תדמית ה'טראבל מייקר' שלו, הוא עבד במסירות ובמשמעת מופתית". על הרצח עצמו מרחיבה אלמגור ואומרת כי "אי אפשר לעכל את הרצח הנפשע הזה. זה כל כך נורא, זה ממש טראגי. אני אזכור כאדם גדול ומקסים, מלא קסם ונפלא. לא שיחקתי איתו על הבמה, רק ראיתי אותו עליה ואהבתי אותו. היו לו איכויות בלתי-רגילות. הוא באמת נקרע בין הזהות הערבית לבין הזהות היהודית שבו".

באפריל 2009 פרסם מר גילוי דעת נרגש. "לצערנו במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של 'תיאטרון החופש' ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים",כתב מר. "יש להם את התחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם. מוגי לב אלה, אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגינים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החופש', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין. האסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים?! זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראליים, ובהם "זעם ותהילה", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה בעבר המבוקש מספר 1 בעיר.

"אני מרגיז הרבה אנשים"

בראיון שנתן לעיתונאי טל פרי מ"גלובס" סיפר מר, כי "הם (מנהיגי מחנה הפליטים ג'נין, ד"מ) לא אוהבים את התכנים במחזות שאנחנו מעלים. לא שמישהו מהם הגיע אי פעם לתיאטרון וצפה בהצגה. עבורם, עצם העובדה שהמקום קיים היא מטרד בלתי-נסבל… ההנהגה בג'נין הייתה רוצה להכתיב אילו תכנים להעלות בתיאטרון". מר הסביר: "הם מצפים שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב יותר לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים. בעוני, במצוקה התרבותית והחינוכית, בדרך בה קיצונים דתיים מנצלים את הקשיים האלה כדי למשוך עוד ועוד נערים למעשים קיצוניים. אז אני מרגיז שם הרבה אנשים, שגם ככה קשה להם לקבל מה שהחלטתי לעשות".

השחקן המורד סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים. הוא לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים שהופיעו או שמתכוונים להופיע בהצגות תיאטרון ביישובים היהודיים ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את המרכז למוסיקה שהקים. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", הוא הצטדק. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", אמר. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו של מר, השחקן מכרם חורי, אמר כי הוא "הביא אור למקום שהוא היה בו, אבל יש כוחות של חשכה בחברה הערבית הפלשתינית שלא רצו את האור הזה". "אני מרגיש זעם וכאב גדולים מאוד", אומר חורי. "עוד מוקדם לדבר על זה, אבל אנחנו, האמנים, צריכים לפנות לרשות הפלשתינית ולדרוש שימצאו את מי שעשה את זה".

ההיסטוריון האנטי-ישראלי פרופסור אילן פפה, לשעבר מרצה באוניברסיטת חיפה וכיום באנגליה, כתב השבוע: "את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים 'הילדים של ארנה', שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש'שלום' ו'פיוס' אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו".

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו בגלי צה"ל: "ג'וליאן היה בגופו סוג של גשר בין תהומות השנאה שלא מפסיקים להצית פה. בנאיביות שלו הוא חשב שהוא יכול לגשר על כל זה. הוא למעשה דור שני של דו-קיום אחרי אימא שלו"."מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", הפטיר בזעם מהול בדמעות.

אולם אי אפשר לחלק את הרצח של מר בין "הקיצונים משני הצדדים". מר מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד, שלא מסוגלים להכיל תופעה כמוהו. ביום רביעי, לאחר מסע לוויה ברחובות חיפה וג'נין, הובא למנוחות בקיבוץ רמות-מנשה, לצד אמו המנוחה. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

ממצרים לפלשתין – בשורת המהפכה המצרית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.2.2011

צהלות הדמוקרטיה במערב נוכח המתרחש במצרים מתעלמות מעובדה אחת פשוטה: המהפכה המצרית לא נבעה מצנזורה, מהיעדר דמוקרטיה, מסתימת פיות ומזיוף בחירות. הדחת מובארכ הייתה תוצאה ישירה של המצב הכלכלי שם. אי אפשר שלא לחזור אל הניתוח המרכסיסטי את הכלכלה ולהבין: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. אם מקבלים את הניתוח הזה, המקום הבא שאליו צריך להפנות מבט הוא הרשות הפלשתינית. המצב בה הוא קשה מנשוא: בינואר השנה פורסם מחקר שערכו האנליסט איל עופר, ומנכ"ל חברת הייעוץ חיסונים פיננסים, אדם רויטר, 60 אחוז מההכנסה הלאומית של הרשות הפלשתינית מתבססת על תרומות מהמערב. בתוך ארבע שנים בלבד, האמיר היקף התרומות לרשות לסכום של 4 מיליארד דולר. במילים אחרות, הכלכלה הפלשתינית פשוט איננה קיימת.

הבעיה המהותית בכלכלה הפלשתינית היא, שההון הרב הזורם לרשות איננו מגיע לעם. רובו ככולו מיועד לביורוקרטיה הפלשתינית. באופן אירוני, התמיכה השנתית של ישראל ברשות מגיעה ליותר מ-1.5 מיליארד דולר, הרוב באמצעות גביית תשלומי מסים עבור ממשלתו של סאלם פיאד. משמעות המצב היא פשוטה: בניגוד לטענה הרווחת, כי לפלשתינים אין אינטרס לצאת לאינתיפאדה נגד ישראל כי "מצבם טוב", הרי שהכלכלה הפלשתינית הכושלת מצביעה על כך שהאליטה הפלשתינית, וזו בלבד, מעוניינת בשמירת הסדר הקיים. לפועל הפלשתיני, שמרוויח 50-60 שקל ליום עבודה, אין אינטרס לשמר את הסיטואציה הכלכלית ברשות. הסחף המצרי עלול עוד להגיע לשטחי הרשות כשם שהוא מותיר עקבות באלג'יריה ובתימן.

: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. המהפכה במצרים. צילום אילוסטרציה

העובדות הללו צריכות לעמוד לנגד עיניה של ממשלת ישראל לקראת מו"מ לחידוש התהליך המדיני. ניתן להציע לפלשתינים הסדר ביניים ארוך טווח שבמרכזו שיקום כלכלי מסיבי של הרשות הפלשתינית באמצעות תוכנית חומש שבמסגרתה יקימו מדינות המערב את התשתית הכלכלית למדינה המיועדת: הקמת מפעלים, תקצוב מסיבי למוסדות חינוך, ייסוד מוסדות תרבות, ביסוס תעשיית היי-טק, הסדרת שירותים סוציאליים, תקצוב משמעותי לבתי חולים ועוד. ישראל יכולה להעמיד חזון של "מדינה בדרך", כאשר בברז תשלוט ועדה משותפת לארה"ב, לישראל, לאיחוד האירופי ולציבור הפלשתיני. במילים אחרות, ניתן יהיה להציע לפלשתינים הסדר ארוך טווח שבמרכזו הנהגתם הנבחרת, שתוחלף בזו הכושלת, תקים תשתית למדינה מאורגנת ומסודרת עם מנגנוני ביקורת. תקציבה של תוכנית כזו יושג באמצעות תרומות מכל העולם ויכול להגיע ל-20 מיליארד דולר בחמש שנים.

אם ישראל רוצה למנוע את התפוררות הרשות הפלשתינית ולהטמיע בפלשתינים אינטרס עצמי לבנייה מדורגת של מדינתם, עליה ליזום מהלך שיהפוך את הרשות לכלכלה מתפתחת שביסודה מודרניזציה חקלאית ותעשיות עתירות יידע, בצד תשתית נרחבת. במצב כזה, הטירניה העזתית תהיה חלום בלהות בהשוואה לרשות המתחדשת, וימי השלטון הדיקטטורי של חמאס יהיו ספורים. התוכנית לפיתוח פלשתין צריכה להיות אותה תוכנית שמתכננים במערב לפיתוח מצרים. הדרך לשלום אינה עוברת אפוא בנסיגות חפוזות אלא בתהליך הדרגתי שבו ניתן יהיה גם לאפשר לפלשתינים רצף טריטוריאלי ובאותה המידה לתת להם תחושה של תקווה שלפיה יש כיוון חיובי של "מדינה בדרך".

נתניהו איננו צריך את הסכמת אבו-מאזן ואבו-עלא למהלך כזה; ממילא ההנהגה הנוכחית מאבדת תאוצה. אין כיום שום מנהיג פלשתיני שיכול לחתום על איזשהו הסכם מדיני מחייב, וספק רב אם בעבר היה. אולם ישראל צריכה לעשות מעשה וליזום את הקמתה ההדרגתית של "פלסטיין" עם מינימום נסיגות ומקסימום השקעות. במדיניות נבונה ומושכלת, היא תוכל לגייס לשם כך את רוב מדינות העולם. במקום ש'הקרן החדשה' תקבל חצי מיליון דולר ממדינות זרות, יקבל את הסכום העם הפלשתיני. במקום עוד הוצאות מזכירה וטלפון למנכ"ל ארגון אנטי-ישראלי, ייתנו עוד כספים לקרן החינוך של ילדי הפלשתינים. ישראל יכולה להגשים את השלום אם רק תיקח על כתפיה את היוזמה; אחרת, בבוא האנרכיה המצרית ליהודה ולשומרון, זה עלול להיות מאוחר לישראל, אפילו מאוחר מדי.

שעת המבחן קרבה, או: זוהיר אנדריאוס מגלה את האמת

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.2.2011

זוהיר אנדראוס מקשה על חייו של "מחנה השלום" הישראלי. אנדראוס, העורך הראשי של השבועון הערבי "מע אל-חדת" שמתפרסם בטמרה, מצהיר בגלוי את מה שהשמאל בארץ מעדיף להסתיר. ביום שישי האחרון, נדחק מאמרו של אנדראוס אל העמודים הפנימיים הנידחים של עמוד הדעות של "הארץ". גם בעיתון לאנשים שמתיימרים להציג עצמם כחושבים, סברו שאנדראוס קצת הרחיק לכת. מובן שזה לא מנע מהם לצנזרו. כדאי לקרוא את דברי אנדראוס בתשומת הלב הראויה. הוא אומר את האמת הפנימית העמוקה של הפלשתינים, בישראל ובעולם.

עם חשיפת מסמכי המו"מ בין אולמרט ולבני לבין אבו-מאזן וחבריו, שואל אנדראוס: "לנוכח הגילויים המרעישים מתעוררות כמה שאלות עקרוניות: ראשית, צריך לשאול את האח"מים הפלסטינים: מאין שאבתם את הלגיטימציה לשאת ולתת בשם העם הערבי הפלסטיני?" בסוגיית ירושלים מבהיר אנדראוס כי אין להנהגה הפלשתינית שום זכות לוותר בירושלים: "אל-קודס היא ברובה המכריע אדמת ואקף מוסלמי, ולכן אל-קודס המזרחית הכבושה חייבת להיות בירת המדינה הפלסטינית". ובאשר לתביעת השיבה, דבריו ברורים: "אמרנו ואנחנו ממשיכים לדגול בעמדה ולפיה השיבה חשובה מהמדינה. והנה באים האדונים מהרשות הווירטואלית ומציעים להחזיר מאה אלף פליטים. האם שאלתם את הפליטים לדעתם? האם אינכם יודעים שאפשר להוביל את הסוס לבאר, אך לא להכריח אותו לשתות?"

נטול מנדט מעמו. מחמוד עבאס. איור: תאמר יוסף

אנדראוס חותם את מאמרו בקריאה שאינה משתמעת לשתי פנים: "חובה על כל פלסטיני לפעול בדרכי שלום לסלק את חבורת הוותרנים מכיסא ההנהגה, כי לפי הקצב הזה אנו עלולים להקים מדינה פלסטינית במוקטעה". ולבסוף, לא שוכח אנדראוס לפנות גם לחבריו ל"מחנה השלום": "ונקודה חשובה לישראלים: ייתכן שתגיעו להסכם עם עבאס, כלומר קרזאי של פלסטין. אבל זה לא אומר שתשיגו את הסולחה ההיסטורית עם העם הפלסטיני".

הדברים שכותב אנדראוס הם ברורים: לאבו-מאזן אין שום מנדט מעמו לוותר, לא על טריטוריה ובטח שלא על תוכנית השלבים, שעיקרה חיסול מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה. חשוב להאזין לאנדראוס כי הוא מבטא את מה שחושב הרחוב הערבי. עבורם, אבו-מאזן הוא בבחינת בוגד. הפלשתינים מביטים עתה על הנעשה בקהיר, והרעיון של אינתיפאדה שלישית מדגדג להם בקצות האצבעות. לשום מנהיג פלשתיני אין, ולא הייתה, לגיטימציה מעמו להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל והציונות. החלופות הן ברורות: או השמדת ישראל בכוח הזרוע האסלאמו-פשיסטית, או חיסול ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה והזרמת מיליוני פליטים, על משפחותיהם, לישראל הריבונית. המאבק איננו אפוא על גבולות 47' או 67'; הוויכוח ניטש על הלגיטימיות של החלטת החלוקה של האו"ם ושל הצהרת בלפור.

הגיעה העת להכיר בכך שהעובדה שאין כל פרטנר לשלום איננה הנחה שהמציא אהוד ברק או תזה בדיונית של הימין. הפלשתינים אינם רואים עצמם פרטנר לשום מו"מ ממשי עם מדינת ישראל. כפי שהעיד אולמרט בעצמו בפרקים מספריו שפורסמו בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", הפצרותיו באבו-מאזן לחתום על הסכם שלום לא הועילו לו; הפרטנר הדמיוני נעלם ברגע שהיה ברור כי שעת השין הגיעה. אבו-מאזן יודע את שידע ערפאת: אין לשום מנהיג ערבי לגיטימציה לוותר על תביעת השיבה. במילים אחרות, לאף מנהיג פלשתיני אין סמכות להסתלק מן המטרות ההיסטוריות שהציב אש"ף למן ייסודו על-ידי אחמד שוקיירי ב-1964.

השינויים הרדיקליים שמתחוללים כרגע במזרח התיכון מחייבים את הבריח החזק שמורכב מנתניהו ומברק לעמוד על המשמר. הפלשתינים כבר מדברים זה זמן-רב על "אינתיפאדה לבנה": מחאה בלתי-אלימה שתביא לסיום "הכיבוש". ישראל צריכה להיות ערוכה לסיטואציה שבה אבו-מאזן מוביל עשרות אלפי פלשתינים אל ירושלים, ללא רובים וללא אבנים. הפלשתינים מקווים שתסריט כזה יוביל לנסיגה ישראלית מבוהלת מהשטחים, בלחץ אמריקני. אם ייפול מובארכ וייעלם, הרעיון הזה עוד עלול לעבור לפסים מעשיים בהרבה בהשוואה למקום שבו הוא מצוי כיום. הציבור הישראלי צריך לקרוא את שכותבים מנהיגי הפלשתינים ולהבין כי שעת המבחן קרבה, קרבה מאוד.

האנטישמיות החדשה – איום על הרוח החופשית והאנושות. ריאיון עם אילן גור-זאב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 23.7.2010

בחדר צנוע בפקולטה לחינוך שעל הר הכרמל באוניברסיטת חיפה, יושב פרופסור אילן גור-זאב ומנהל את מלחמתו באנטישמיות החדשה. גור-זאב, פילוסוף של החינוך ואחד התיאורטיקנים המובילים בזרם הפדגוגיה הביקורתית, עשה לפני כשנתיים מהלך שהדהים רבים: הוא החל לעסוק בקשר שבין אינטלקטואלים ואנשי רוח מהשמאל, רובם אנשי שמאל רדיקאלי שאותם הוא מגדיר "הפרוגרסיבים החדשים", לבין האנטישמיות החדשה שביסודה שלילת ישראל ואנטישמיות המוסווית באנטי-ציונות. המהלך של גור-זאב הדהים את חבריו לא בשל תוכנו אלא יותר מפני שגור-זאב עצמו ביצע אותו. מי שהיה אסיסטנט של הפילוסוף הפוסט-ציוני הנודע, עדי אופיר, מאוניברסיטת תל-אביב, עסק במפורש בנכבה, היה ממבקריה החריפים של ישראל והחברה הישראלית והטיף להתארגנות לגלות מאורגנת בגבולות הארץ, עבר מהפך רעיוני ואידיאולוגי.

בכנס בינלאומי שערך בנושא האנטישמיות החדשה באוניברסיטת חיפה, קרע עצמו בגלוי מהשמאל הישראלי. לא קל לגור-זאב להתמודד עם השינוי שעבר עליו. זהו שינוי שהפריד בינו ובין חברים לדרך ולמקצוע, ובמידה מסוימת אולי בודד אותו. עם זאת, מי שקורא את ספריו של גור-זאב, ובפרט את ספרו "לקראת חינוך לגלותיות" שיצא לאור לפני מספר שנים בהוצאת "רסלינג", יכול למצוא זרעים לשינוי שחל בו. גור-זאב מעולם לא תמך בהחרמת ישראל, לא הגדירה כמדינת אפרטהייד ומעולם לא עמד בעיוורון לצד הפלשתינאים כחלק מעמיתיו.

"הגעתי למידה של חוסר סיפוק שליוותה אותי תמיד כאדם חושב. הרגשתי מצוקה מול התפיסות, המושגים והפירות של העשייה החינוכית שהייתי נאמן לה", מספר גור-זאב בתשובה לשאלתי בדבר השינוי שעבר. "עמדתי מול הפירות של ההצלחות החינוכית שלי ומה ראיתי? קודם כל שנאה וכעס. לא פגשתי בין תלמידיי הטובים ביותר אהבת חיים ואדם, אפילו לא אהבת הרוח החופשית; פגשתי כעס, התכווצות ודוגמטיות. מצאתי את עצמי עומד מול האופן שבו אני עצמי השתמשתי במושגים ורואה ריטואל, איזשהו חלק מדוגמה; הייתי חלק מאופנה מאוד בלתי-סובלנית שאיתה אני אמור לשתף פעולה ואחד מגיבוריה".

גור-זאב מספר כי "עוד לפני שנתיים-שלוש, התפרסם מאמר עם אינטלקטואלים שהייתי חלק מהם. עמדתי מול עבודתי שלי ולא יכולתי להמשיך בה: הן מבחינת פירותיה והן מבחינת התלמידים המקולקלים, החניכים המייאשים, שהם תלמידיי שלי. חשתי צורך לחשוב מחדש על עבודתי ועל המסורת האינטלקטואלית שבהתוכה שגשגתי. הגעתי לניסיון לנסח מחדש שלא בערוצים שגרתיים של מודרני/פוסט-מודרני את המחשבה, המאמץ החינוכי שלי והאחריות שלי כלפי צעירינו. אני יכול רק לומר שאני מתחיל מההתחלה. אף אדם בוגר לא יכול ממש להתחיל מההתחלה טאבל במובנים מסוימים אני מרגיש שאני מתחיל כעת. העבודה שעשיתי עד כה היתה רק עבודה הכנה כיוון שהזיקה בין הפרוגרסיביות החדשה לאנטישמיות החדשה היא הקובעת למעשה את סדר יום האינטלקטואלי והפוליטי".

שתי תפישות של פרוגרס

אילן גור-זאב (55) נולד בחיפה וסיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטה בעיר. את התארים השני והשלישי סיים במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם כתב את עבודת הדוקטור שלו על אסכולת פרנקפורט, בדגש על הגותו של הרברט מרקוזה. ספרו, "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם", הוא מהחיבורים הבודדים בעברית העוסקים באסכולת פרנקפורט. כתיבתו של גור-זאב איננה קלה; יש בה הרבה מההגות הפוסט-מרקסיסטית וגם לא מעט מהגותם של פילוסופים ביקורתיים כמו מרטין היידגר, ז'אן פרנסואה ליוטאר, תיאודור אדורנו, מרקוזה עצמו ואחרים.

אחד המונחים הרווחים בשיח הוא "בגידת האינטלקטואלים". אולם לפני שנדבר על בגידתם, השאלה היא מהו בכלל אינטלקטואל במציאות שבזה לאינטלקט?
"אני חייב להתחיל בכך שהעידן הנוכחי, הרגע ההיסטורי הזה, אין בו אויר לנשימתו של האינטלקטואל. האינטלקטואל הוא ביטוי מובהק של המודרנה, הנאורות והקדושה שבהריגת האלוהים. התנאים לקיומו של האינטלקטואל הם אנטי-דוגמתיות ומחויבות לשינוי עצמי ולרפלקסיה, לצד הביקורת החברתית והסולידאריות עם קבוצות אחרות. אולם האתוס החילוני הפרוגרסיבי שאפשר את קיומו של האינטלקטואל מתפוגג לנגד עינינו והחברה הישראלית היא עוד זירה שבה מתמוססים תנאי הקיום של האינטלקטואל. עם זאת, ישנו מאבק עם צד אינטלקטואלי והאינטלקטואל מסרב להיעלם גם אם התמוססו תנאי האפשרות לקיומו עם הכניסה למצב הפוסטמודרני. לא מדובר רק במבוגרים שמסרבים להתאקלם אלא גם בצעירים המתעקשים לפעול נגד האופנות הפוסט-מודרניות של שני הדורות האחרונים".

ומתוך המאבק הזה יוצאת הביקורת נגד הקפיטליזם, החברה הקיימת?
"למעשה, אנו עדים לשתי תפיסות של פרוגרס: נציגי הקדמה, במובן האינטלקטואלי המסורתי של הנאורות וההומניזם, והפרוגרסיבים החדשים, אשר בשם הציניות, הפרגמטיות, הדקונסטרוקציה, יוצאים נגד מסורת החשיבה החופשית, הדמוקרטיה, החינוך לאהבת האדם, הליברליזם ההומניזם. יריביהם של הפרוגרסיבים החדשים מוצגים כקולוניאליזם מערבי שאנחנו לשיטתם נדרשים להיאבק נגדו. הם מבקשים לדבר בשם קטגוריות כמו 'ביקורת', 'מאבק חברתי' ו'סירוב להגמוניה' או לחשיבה ה'דוגמטית'; בארץ, הם מדברים בשם 'האינטלקט', 'הרוח', ולכן יוצא שלחשיבה חופשית, לאנטי-דוגמטיות, לרפלקסיה שאיננה מתנהלת לפי משטרת המוסר של השמאל הרדיקלי, נשאר מקום קטן בישראל, הן בפרסומים והן בשטח האקדמי".

אם ניתן לשפוט מן המציאות, אותם אינטלקטואלים שאתה מגדיר כ"פרוגרסיבים החדשים" שולטים בכל הסצינה האקדמית.
"תבין, הפרוגרסיביות החדשה – שהיא גם בית היוצר לאנטישמיות החדשה – איננה מתקיימת רק ברובד האינטלקטואלי אלא גם ברבדים הפוליטי והארגוני. למשל, האופן שבו פועל הרוב המוחלט של הארגונים החדשים למען זכויות האדם, אנשים מסוימים באקדמיה, אלה החוקרים את תחום ההומניסטיקה באקדמיה. כך יוצא שדוגמה מסוימת, בשם האנטי-דוגמטיות והאנטי-הגמוניה, הופכת למחסום בפני מחשבה חופשית. לא מדובר בהתארגנות שמעבר לגדר בלבד או באנטישמים החדשים שחורשים את רעתנו מעבר לגבול, אלא קודם כל בפרוגרסיבים הפעילים ביותר שכאן".

נדמה שמי שאיננו מסכים עמם, פשוט לא יכול למצוא את מקומו ביניהם או באקדמיה.
"אני מסכים איתך כי מבחינה מסוימת לאינטלקטואל שאינו פסאודו-אינטלקטואל אין מקום בישראל. אין לו במות שביכולתו לפרסם בהן מאמרים, לא בכתב העת 'אלפיים', לא ב'תיאוריה וביקורת' ובטח שב'הארץ' אין לו מקום. זה נובע ממהות התקוות והרגישויות האינטלקטואליות של האינטליגנציה הישראלית. מיטב ילדינו נוהים אחרי חרושת התרבות, האופנתיות הפסאודו אינטלקטואלית, הרעיון שאין אמת אחת והסירוב לכל יומרה לאמת-מידה אובייקטיבית. זה קיים לא רק בשוק הממשי אלא גם בשוק הסחורות התרבותיות שמדבר בשם האינטלקטואליזם בישראל. במידה רבה, הפרוגרסיבים החדשים הם נטורי הקרתא של הקדמה. נותר מעט מקום לאינטלקטואל לא אופנתי, לא דוגמטי, שמאתגר כל דוגמה ונמצא מעבר לתיחום של ימין ושמאל, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים. מצער לומר כי לאינטלקטואל שאיננו בוגד באתוס האינטלקטואלי אין מקום בתרבות הישראלית ועליו להיות במצב שנגזר על כל איש רוח ראוי לשמו: להיות ללא מקום ונאמן לשליחותו, בלי לזכות ללגיטימציה, ללא שמשחרים לאמירה חדשה שלו, ללא אוזן כרויה".

בין עולם הג'יהאד למכונת העונג

אתה כותב רבות על האנטישמיות החדשה. למעשה, אתה מהבודדים שעוסקים בפילוסופיה שלה. מהי בעצם אותה אנטישמיות?
"בדרך כלל, ההתייחסות לאנטישמיות החדשה מתנסחת במנעד שבין המכחישים את קיומה – למשל, אלה שרואים בה ניסיון לפטור את העם היהודי מאחריות למעלליו הנוראים – לבין אלה שרואים בה איום נורא אבל אינם מאתרים את שורשיה ואת העושר, העוצמה, שבחלופה שהיא מציעה. כלומר, ההתייחסות אליה היא היא כביטוי לרוע, חולשת דעת או רשעות. אי ההבנה אותה גורם לכך שלא רק הישראלים, ואפילו לא העם היהודי כולו, אלא גם ההומניסטים בעולם כולו אינם מצוידים בהתמודדות של ממש עם האתגר שהיא מעמידה לפנינו".

"בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקורבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיאנוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.

במילים אחרות, האנטישמיות החדשה מספקת תוכן פוליטי ורעיוני שנגרע על ידי הקפיטליזם, המלחמות, הייאוש מכל חלופה אינטלקטואלית.
"מעבר לכך, ברובד הפסיכולוגי והרגשי היא עונה לשאלה מה ניתן לעשות בעולם שאין בו אמת. היא נותנת סדר יום, מטרה שעבורה כדאי לקום בבוקר וסט ערכים, תשובות ומטרות פוליטיות שמתמקדות במדינת ישראל כביטוי של הרוע האולטימטיבי. הרוע נתפש כפרי הכרחי של הציביליזציה היודיאו-נוצרית שרוח היהדות היא היסוד המניע אותה. המונותיאיזם היהודי ביטא תשוקה להיררכיה, אליטיזם, הומוגניות, יומרה לאמת אחת; כל אלה נתפסים כעת בתרבות הפוסט-מודרנית כאויבים מסוכנים, כמקור של הרוע שבקולוניאליזם המערבי".

אז למעשה לא מדובר בכלל בשאלה אם ישראל תיסוג מהשטחים או אם יחזרו כל הפליטים הפלשתינים לעריהם. זה הרבה מעבר לכך.
"השאלה איננה היכן יעבור הגבול או איזה שינוי יהיה בחוק האזרחות. עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק החדשה. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה היא צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא וירית הפתיחה.

חלק מההוויה הישראלית

המציאות שאתה מתאר היא מייאשת מאוד. כלומר, ישראל אינה יכולה לעשות שום דבר כדי לשפר את מצבה.
"האנטישמיות החדשה, על ביטוייה השונים, הופכת לרוח הנורמטיבית בדרגות שונות. פתח עיתון כמו 'הארץ' ותיווכח בכך. האם זו סיבה לייאוש? אין סיבה לייאוש או לכעס כיוון שדווקא השגשוג של האנטישמיות החדשה מקנה אחריות נוספת וייחודיות לקיום היהודי בכלל ולקיום הישראלי בפרט. הוא מפיל עלינו אחריות במובן הזה שאנחנו החזית של הרוח ההומניסטית וחזון הנאורות ולא רק של חזון נביאי ישראל. כאן נערך הקרב המכריע. פה זה המקום שבו נערך הקרב העיקרי. יש לנו אחריות מיוחדת כלפי הטוב, אהבת החיים ואחריות שלא להתנוול; יש לנו אחריות לא להתבהם כפי שהחברה הישראלית נוטה כעת להידמות לתמונות המזוויעות שמציירים חורשי רעתנו. יש לנו אחריות להתעלות, לשיפור ולהשתפרות עצמית בזמן שבפועל אנו הולכים מדחי אל דחי".

שנים רבות הגדרת את עצמך גולה בישראל. האם אתה רואה את עצמך כחלק מהישראליות?
"שנים רבות לא ראיתי את עצמי חלק מההוויה הישראלית. היום אני רואה עצמי חלק ממנה ועם זאת גולה בהוויה הזו. אבל אני רואה עצמי גולה בהוויה בכלל ולא בהוויה הישראלית בלבד. אני אפילו לא הפכתי לפטריוט ציוני. הביקורת שלי לא באה מפטריוטיות ציונית אלא מתוך הפילוסופיה הגלותית שלי שמתעמתת עם האנטישמים החדשים, או עם הפרוגרסיבים החדשים, שמסרבת להישאב ולשגשג בגלותיות המזויפת המתעתעת שמציעים לנו הפרוגרסיבים והאנטישמים החדשים. הם מציעים לנו גלותיות אמיתית כביכול ורואים בה ובאלטרנטיבה לה, בלאומיות היהודית ובקוממיות הישראלית, שני היבטים של אויב מסוכן. אני לא יכול לקחת חלק באופנה החדשה הזו והביקורת שלי באה מתוך הנאמנות שלי לתפיסתי את היהדות כגלותית ולא מתוך הפטריוטית שלי כלפי ישראל. בה בעת אני חי כאן, מדינת ישראל היא עובדה קיימת, יש כאן מיליוני שוחרי חיים שזכאים לחיי שגשוג, רווחה וביטחון".

יש מי שטוען כי אם תיפול ישראל, ייפול המערב בכללותו.
"הניסיון הכללי לצלוב מחדש את היהודי ולהפוך את ישראל ליהודי בין האומות הוא אורגיה אנטישמית שאינה מאיימת רק על עתיד ישראל אלא גם על עתידן של הרוח החופשית והנאורות באשר הן. מכאן בא הסירוב שלי. אבל מכאן גם מגיעה החלופה שלי שמכירה בכך שבעולם שיש בו התארגנות אנושית על בסיס לאומי – בעולם שבו ההתארגנות הלאומית היא בסיס חשוב לביטוי של ההוויה – ישראל איננה הנוראה שבחברות ואינה המנוולת שבמדינות. הפיכתה לביטוי אולטימטיבי של רוע לא רק שעושה עוול לששת מיליון האנשים שחיים כאן ויש להם זכות לחיות ולשגשג, אלא גם מהווה איום מוחשי על הרוח החופשית והאנושות כולה".

קרדיט צילום: אתר האינטרנט של זאב גלילי