האשליה המספרית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 14.5.2012

לקראת סוף הפגנת ההשקה של המחאה החברתית במוצאי-שבת, הרעים בקולו עוד נואם אלמוני שטען, כי אמצעי התקשורת מפחיתים במספר המשתתפים. "אין פה כמה אלפים", זעק, "יש פה עשרות אלפים!". בקהל נרשמה מבוכה קלה. למען האמת, מספר המשתתפים לא עלה על אלף איש, אולי אלף וחמש מאות משתתפים, אם נוהגים בנדיבות בבאי כיכר רבין. זו הייתה הפגנה מבולבלת במיוחד עם אינספור שלטים מאולתרים, פה ושם דגלים אדומים, רסיסי קבוצות וכמה חברי כנסת תועים. בקצה האחד של הכיכר עמדו הטרוצקיסטים שחילקו את עיתונם, "המאבק", ובקצה האחר ניצבו אנשי 'התנועה הליברלית החדשה', המבקשים להפיח חיים במפלגה הליברלית המנוחה. הם אפילו פגשו לאחרונה את שר האוצר הנשכח מהליברלים, משה נסים, וניסו להעיר את ותיקי הליברלים העייפים שהיו פעם חלק מהמחנה הקרוי 'גוש חירות ליברלים', לפני שגח"ל הפכה לליכוד. נסים, אגב, לא השתנה: בכנס במכון ז'בוטינסקי, התחשבן עם מישה ארנס על פרויקט הלביא ונראה חיוני מתמיד.

צילום אילוסטרציה. אירועי המחאה החברתית בקיץ שעבר

הם התחלפו על הבמה המאולתרת ושאגו למיקרופונים. אב הקריא נאום עם בתו, מורה אחת נאמה עם טון דידקטי, קומוניסט אחד צרח עד שבאי-העצרת נאלצו לתחוב אצבעות באוזניהם. אבל הסיפור היה הכמות הגדולה של הצעירות והצעירים שבאו. כן, היו שם ותיקי מרצ ומפ"ם ושל"י ורק"ח, אבל מספרם היה זניח. הגיל הצעיר של המשתתפים הוא הסיפור האמיתי: המחאה החברתית בגרסתה המעודכנת לא מושכת אליה המונים כמו בשנה שעברה, אבל יש לה קאדרים מאורגנים ומוכנים לפעולה שהפעם, בשונה מהקיץ שעבר, גם צועקים "ביבי הביתה". אפשר להסתכן בהימור שהקיץ לא נראות הפגנות ענק בחוצות הערים. אפילו דפני ליף לא ממלאת את הצ'ימידן בשימורים לקראת שהות ממושכת באוהל ביולי-אוגוסט הלוהטים. אבל מה שכן נראה זה ניסיון לארגן פעילים ולווסת את פעילותם כך שהפעם הם לא יישרפו באש המהפכה המאכזבת אלא יתגבשו לכוח פוליטי מאורגן לקראת הבחירות הבאות.

אחד מבאי-ההפגנה, איש ליכוד דווקא, אמר לי בהנאה גדולה שמספרם הקטן של המפגינים מלמד שאין צורך להתרגש מהם. זהו, בערך, הלך הרוח הנפוץ בימין: תמהיל של זחיחות עם אופטימיות מופלגת, שלפיה הפעם לא יהפכו את הקיץ לסוער וממשלת נתניהו-ברק-מופז תחצה בקלות את המחצית השנייה של 2012. האשליה המספרית הזו היא בדיוק שגרמה לימין להפסיד את בחירות 1992. והיא גם זו שגרמה ללא מעט בוחרי ימין לדלג לכיוון אהוד ברק ב-1999 בעקבות אי-שביעות רצון מסוימת מנתניהו, שטופחה על-ידי התקשורת. שם המשחק הוא ארגון: לעומת השמאל השופע בארגונים מסודרים כמו הקרן לישראל חד"שה, בימין יש בצורת ארגונית מוחלטת לצד שקיעה תכופה בתרדמת מוחית. קמפיין אפקטיבי, פעילים מגויסים והתמקדות רצינית בהסברה בשטח – זה בדיוק מה שנדרש כדי להעביר כמה מנדטים מהימין לשמאל, לשכנע שהמצב הוא כל כך רע ונורא ושבין כה וכה נתניהו ינצח, כדי שהפער בין מפלגת העבודה לבין הליכוד יעמוד על 5 מנדטים לערך.

בהקשר הזה, כדאי לשמוע מה יש לח"כ דני בן-סימון ממפלגת העבודה לומר על הבחירות הבאות. בדברים שנשא בכנס השמאל בשישי שעבר בבית ציוני אמריקה, אמר העיתונאי בדימוס: "אני חושב ומאמין ששלטון הימין מגיע לקצו. מאז 77', למעט הפוגות קצרות, הימין שולט ועכשיו יש גל עולמי שמפיל שלטון אחרי שלטון. את המהפך האחרון ראינו בצרפת. זה יגיע גם אלינו – אנחנו חלק מהעולם". בן-סימון העריך שהשמאל ינצח בבחירות הבאות במידה ויושגו לפחות 80 אחוזי הצבעה. בשמאל לא אומרים את זה במפורש, אבל המתכון לניצחון מבוסס על המודל הצרפתי: מצד אחד, הסתה נגד נתניהו והצגתו המבזה כ"סרקו", הכינוי הצרפתי לסרקוזי, כלומר פוליטיקאי שמרני שמוביל את ישראל לשום מקום. ומצד שני, עידוד הערבים לצאת ולהצביע וסגירת הפער מול הימין באמצעות הקול הערבי. זה מה שהולנד עשה בצרפת כשהביס את יריבו השמרני: הוא גייס לצידו את המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת. אלמלא המוסלמים, סרקוזי היה ממשיך לכהונה שנייה בארמון האליזה. מובן שהפרשנויות האלה לא מתקבלות בימין שעסוק כל העת בעתיד מאחזים מבודדים. צעירי המחאה החברתית לצד הגייסות מהכפרים הערבים הם הבסיס למאבק למען רפובליקה סובייטית בישראל. כשהימין יתיש את נתניהו עם מלחמות על ג'בלאות ביו"ש, המצעד על הכנסת כבר יהיה בשיאו.

מטרתה האמיתית של המחאה החברתית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.4.2012

עו"ד אלדד יניב הוא טיפוס שכדאי להקשיב לו. יניב, שיצא באיזה ראיון חזרה בתשובה חצי הזוי-חצי מלאכותי בהארץ ביום שישי, דאג להטיל את מימיו על רבים מפטרוניו לשעבר כדי שהיבסקציה היהודית שלו, 'השמאל הלאומי', תחזור להיות שוב רלוונטית אחרי שדפני ליף גנבה ליניב ולשמואל הספרי את ההצגה. בהתנהלותו, מזכיר עורך הדין הממולח את הבוס לשעבר, אהוד ברק. בקשות הסליחה שלו מכל הכיוונים מהדהדות את הקמפיין של ברק מ-99'. גם כאן, מושא השנאה הוא אותו אדם מהבחירות ההן: בנימין נתניהו. יניב, פוליטיקאי ממולח מאוד, מבין את השגיאה שעשתה ציפי לבני, שלא עלתה לרגל לשדרות רוטשילד כדי להכות על חטא ולהישבע אמונים לסוציאליזם, ולכן הוא מתחיל מעכשיו בהתקרבות אל הגרעין הצעיר והקשיח של המחאה החברתית, מעפיל לקרמלין כדי לקבל הכשר מהפוליטביורו החדש.

כיוון שיניב הוא פוליטיקאי עם קילומטראז' לא קטן במערכות בחירות, כדאי לשים לב להתייחסות שהוא נותן לגידי וייץ לקביעה שמרואיינו הוא אדם הזוי נוכח דבריו, שלפיהם "ישראל היא מדינה דמוקרטית, אנשים יצאו לרחובות בדיוק ברגע שהם צריכים לצאת לרחובות, בדיוק ברגע שהם יוכלו להביא את השינוי. ומי שחושב שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא הוא בן אדם הזוי". יניב מסביר: "כל מי שאומר 'ביבי הוא ראש הממשלה הבא' אמר לפני 14 ביולי: 'ישראלים לא יוצאים לרחובות, הם תמיד מחוברים לכורסאות, שום דבר לא מעניין אותם, שום דבר לא מזיז להם'. אז זה היה הקונצנזוס… מערכת הבחירות הבאה תהיה ההתגלמות של אם כל המחאות. אנשים יהיו ברחובות. אנשים יצאו לרחובות. אנשים יעמדו בצמתים ואנשים יעמדו בכל פינות הרחוב ברחבי הארץ. יהיו פה רשימות חדשות, יהיו התארגנויות חדשות, ויהיה דם חדש ועצום שנכנס לתוך הפוליטיקה הישראלית… זה יהיה שיאה של מערכת בחירות הכי סוערת שהייתה בתולדות ישראל".

הדברים האלה משקפים בצורה כמעט מדויקת את ההיערכות לבחירות הבאות. סביר להניח, שהליכוד ימשיך להיות המפלגה הגדולה ביותר, אך בכל הסקרים כוחו של גוש הימין עומד על מנדטים ספורים מעל המספר הדרוש לגוש החוסם. במחנה מתנגדי נתניהו – שהמחאה החברתית היא המרכיב המרכזי אך לא היחיד בו ויש בו לא מעט בעלי-הון וממון – יודעים שהדרך לטלטול המדינה ולסיכול כהונה נוספת של רה"מ איננה עוברת בהפיכת הליכוד למפלגה קטנה, אלא בהקטנת כוחו של גוש הימין. לכן, יש צורך בגוש שמאל-מרכז גדול שיורכב מכמה מפלגות מרכזיות שתוכלנה לצד המפלגות הקטנות ליצור גוש חוסם, או גוש שמתקרב לגוש חוסם. במצב כזה, לנתניהו, גם אם ישיג גוש ימין של 61-63 מנדטים, לא תהיה ברירה אלא למשות מפלגות מהשמאל אם ברצונו לשמש ראש הממשלה. בין אם ייקח נתניהו את לפיד, או יחימוביץ', או מופז, ואולי את כולם יחד, המחיר יהיה כבד מנשוא. יכולת המשילות של הימין תהיה קטנה בהרבה מהמצב הנוכחי, שבו תלוי נתניהו בפליטי 'העצמאות' שאין להם ברירה אלא לכהן בממשלה.

צריך אפוא להבין מחדש את מטרת המחאה החדשה והכוחות הפוליטיים המלווים אותה: אם לא לסכל לחלוטין את יכולתו של נתניהו לשמש ראש הממשלה, הרי שלפחות לדאוג שבקדנציה הבאה הוא יהיה שחוק לחלוטין ביכולת המשילות שלו, תלוי בשותפים לא-טבעיים, מתנדנד בין סוציאליסטים, פופוליסטים ודור הבנים למחתרת אוסלו. כך, כל רפורמה במערכת המשפט, או מאבק בעמותות אנטי-ישראליות, או מניעת פינוי בית ביו"ש, או סירוב לעמדותיהם הבלתי-אפשריות של הפלשתינים – כל הדברים האלה יהיו בגדר חלום פרוע. ממשלה כזו לא תוכל להוציא אפילו מחצית מימי הממשלה הנוכחית. ואז, בסיבוב השני, ניתן יהיה לגמור את העבודה ולהשיב את הליכוד לשורות האופוזיציה.

כדי לממש את התסריט הזה, יניב בונה לא רק על המוני-העם היוצאים לקלפי. הוא גם סומך על פעילותן של קבוצות מסוימות: למשל, הערבים, שאחוזי ההצבעה בקרבם נמוכים, והפעם ייצאו לעשות מעשה ואולי יגדילו את כוח המפלגות הערביות לכיוון ה-13 מנדטים. יניב מבין שהוא וחבריו יצטרכו הרבה מאוד כסף כדי לממן את המערכה נגד נתניהו. לכן, הוא יאחד לא מעט מהטייקונים יחד עם בריוני וברוני התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, כדי לתת ממד של כוח לקמפיין לשיתוק נתניהו. בעלי-הממון, שיבינו כי אם לא יצטרפו למתנגדי הליכוד הם עלולים להפסיד לא מעט, יפתחו את הארנקים. לא תהיה להם ברירה.

זו קואליציה מוכרת מאוד מהבחירות שבהן פטרונו בדימוס של יניב ניצח את נתניהו בקרב על ראשות הממשלה. בעצם, זו הקואליציה היחידה שיכול להפיל את ראש הממשלה. יניב הוא מהיחידים שיכולים לחולל מחדש את התלכיד הזה. יחד עם נאמניו של ראש הממשלה לשעבר שרון, שיעבדו קשה למען מופז. ויחד עם עופר עיני ושלי יחימוביץ', שני פוליטיקאים משופשפים ולא-תמימים בעליל. המחאה החברתית תגייס את החיילים בשטח. וכשבקרב של קולונלים וגנרלים עם צבא שלם ומאורגן, נגד מחנה פוליטי מפוצל שמלבד הליכוד כולל מפלגות עם אינספור מחויבויות שאינן לאומיות בלבד, כשברקע צועקים כצ'לה ובן-ארי מעל כל ג'בל, נתניהו עלול למצוא עצמו מחוץ למשרד ראש הממשלה. אם לא מייד לאחר הקדנציה הזו, אולי שנה או שנה וחצי אחרי הבחירות הבאות. זה קרה לאהוד ברק אחרי אינתיפאדת אל-אקצה. זה עלול לקרות לנתניהו אחרי אינתיפאדת רוטשילד-יניב בע"מ.

כשפרוטות המחאה מִתרגמות להון פוליטי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 15.4.2012

בסוף החודש יחזור לרחובות תל-אביב צונאמי המחאה החברתית, לפחות לפי התחזיות הרווחות בתקשורת. יכול מאוד להיות כי גם הפעם המטאורולוגים הפוליטיים שבישרו על התקדרות שמי ספטמבר ואוקטובר בסערה אזורית ומלחמה כוללת – יתבדו.

מנהיגי המחאה החברתית ירו לעצמם ברגל כשחשפו את המניעים הפוליטיים הנסתרים שמאחורי ההתארגנות של קיץ תשע"א. ספק רב אם הציבור, שלפי כל הסקרים מעוניין בקדנציה נוספת של הליכוד בשלטון, יתפתה לצאת מהבית בהמוניו כדי שדפני ליף תוכל להמשיך לגייס תרומות מחוץ לישראל.

העיסוק האובססיבי בשאלת המספרים מטעה. לא משנה אם את כיכר רבין יגדשו חמשת אלפים מפגינים או חמשה עשר אלף. המטרה של המחאה הנוכחית היא לייצר קאדר מיליטנטי, מוכשר ומאומן שיתארגן לקראת הבחירות הבאות ובאמצעות רטוריקה של הסתה, הפחדה ואיומים יביא להפלת שלטון הימין. בשביל מהפכה אין צורך בחמישים אלף הדיוטות בכיכר, יספיקו חמשת אלפים איש שיהוו צבא מיומן, מאומן ומאורגן שמונע על-ידי מפקדה מרכזית. עם תמיכה תקשורתית, יו"ר אופוזיציה שלהוט להיות ראש ממשלה וקומוניסטית בראשות מפלגת העבודה, המחוג הפוליטי יכול לזוז מעט שמאלה.

למחאה החברתית בגרסתה החדשה אין עניין בשינוי חברתי או בשיפור כלכלי. בצדק ציין שר האוצר שטייניץ, כי בישראל לא מעריכים מספיק את העובדה, שבניגוד ליוון, לאיטליה ולספרד, אחוז המועסקים פה הוא מהמרשימים בעולם.

המהפכנים החדשים מעוניינים לחסל את הסדר הכלכלי-חברתי הקיים. הם קוראים תגר על רעיונות בסיסיים של קפיטליזם, שוק חופשי, ליברליזם כלכלי ואי-שוויון. שיח כזה יכול לתפוס לא מעט ישראלים שמבחינתם, עליית מוצרי הצריכה היא המדד היחיד שעליו יקום וייפול דבר, ושאלות כמו הגדלת התעסוקה או השקעה בתשתיות הן עניין ערטילאי.

כאשר לנין תפס את השלטון ברוסיה ב-1917, הוא לא עשה זאת באמצעות הבטחות להלאמת התעשייה; הוא פשוט שיחד את האיכרות הגדולה בהבטחה קפיטליסטית מאין כמוה: האדמה לעובדיה.

מהאנלוגיה ההיסטורית הזו לא משתמע שישראל ניצבת בפני מהפכה קומוניסטית, אלא שהכוחות המתנגדים לנתניהו יבקשו לקנות את עלייתם לשלטון על-ידי הבטחות מפליגות לתמורות חברתיות במבנה הכלכלה בישראל. מהפכני רוטשילד וכיכר רבין יסכימו ל'דיל' הזה, משום שהאינטרסים מצטלבים: "רק לא ביבי" משתלב עם "רק לא קפיטליזם".

לנין, אגב, דאג לחסל את מעמד האיכרים מיד לאחר שעלה לשלטון, משום שהבין שהם מהווים סכנה לרודנות הקומוניסטית שלו. המהפכנים המקומיים מודעים לעובדה שלאחר הבחירות, הם עלולים להיתקל בממשלה שלא תעמוד בהתחייבויותיה, אבל הרצון להפיל את הליכוד דוחה בינתיים כל מחשבות על העתיד.

למרבה הצער, קברניטי ישראל זחוחים ביחס למצב הקיים. הדחייה האינסופית של מועד הבחירות נוחה לכולם, אך היא מאפשרת לכוחות שונים את הזמן הדרוש להתארגנות. אם אכן יתקיימו הבחירות בראשית השנה הבאה – כפי שמעריכים לא מעט פרשנים פוליטיים – חצי השנה הקרובה עלולה להביא לידי כך שלפחות בסקרים, היתרון שיש לגוש הימין – חמישה מנדטים, פלוס מינוס – יכול להימחק. הקרב עלול להיות צמוד, ואפילו צמוד מדי.

במצב שבו היחסים בין הגושים יהיו עם יתרון קל לגוש הימין, הממשלה הבאה תורכב מגורמים שיקרצו לאנשי המחאה החברתית מתוך מחשבה על בחירות עתידיות ומועמדותם-שלהם לראשות הממשלה. מי שעומד זחוח מול אלה הקוראים להפוך את הסדר הקיים, עוד יתלוש שערות כשיפורסמו מדגמי תוצאות הבחירות הקרובות.

"הפגנות אנטי-מלחמתיות" – חתרנות במסווה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 25.3.2012

אמש התקיימה בתל-אביב הפגנה נגד תקיפה ישראלית באיראן. צריך לקרוא שוב את השורה הזו כדי להבין: אנשי שמאל ישראלים, לאו דווקא מהגוון הקיצוני ביותר, גייסו את חבריהם הערבים כדי להפגין במרכז העיר העברית הראשונה נגד תקיפת מדינה שמאיימת לחסל את מדינת היהודים. אם לא די בכך, בהזמנה לאירוע עוצבה תמונה בה מופיעים חצי מפניו של ראש הממשלה נתניהו, לצד חצי מפניו של הרודן הפרסי אחמדינג'אד. על מנת להבין את התמונה השלמה, יש לקרוא בין השיטין של הקול הקורא שפורסם לרגל ההפגנה.

בצילום: מפגינים נושאים כרזות, אמש בתל-אביב

"תקיפה ישראלית חסרת אחריות באיראן, שבעקבותיה מלחמה שמי יודע כמה יהרגו בה וכמה זמן תימשך, היא לא דבר שאנחנו נסכים לו", כתבו המארגנים, "הסקרים מראים: רוב הציבור הישראלי מתנגד לתקיפה שרוקח נתניהו. והוא לא לבד – הצמרת המערכת הביטחונית הישראלית בהווה ובעבר מתנגדת למתקפה. המודיעין האמריקאי טוען שהאיראנים לא בכיוון שנתניהו מייחס להם (המוסד שותף להערכה הזו)", הוסיפו.

ההפגנה הזאת היא יריית הפתיחה של השמאל לקראת הקיץ הקרוב. אם קיץ תשע"א היה הקיץ של 'המחאה החברתית', הרי שהחודשים החמים הקרובים יסמנו את המערכה הכוללת נגד ראש הממשלה, אגב השוואתו לעריץ האנטישמי מטהרן. השבץ המוסרי שהשמאל הישראלי קיבל כבר לפני שנים רבות, מיתרגם לניסיון ממשי להתסיס מלחמת אזרחים בחברה הישראלית, כשהיעד הוא אחד – ראש הממשלה, והסיסמה: 'נתניהו מסוכן'. העובדה שהשיח הנוכחי מבקש לגייס לעזרתו בכירים בעבר ובהווה במערכת הביטחון, מלמדת כי הפעם, המערכה הזו לא תנוהל בשימוש במושגי קיצון של שמאל רדיקלי, אלא ברטוריקה המבקשת לקלוע אל לב הקונצנזוס.

הטקטיקה רוצה ללכד את 'הרוב השפוי' כביכול, את 'המרכז הישראלי', את כל מי ש"באמת חרד לגורל המדינה". לא רק קומוניסטים, לא רק אנרכיסטים או פרובוקטורים מקצועיים, אלא ליבת הקונצנזוס שתסריטי המלחמה מהלכים עליו אימים. בשמאל למדו לקח מהמחאה החברתית של הקיץ. הפעם, נראה יותר דמויות שקל להזדהות עמן מאשר ציפורים נודדות נוסח דפני ליף וסתיו שפיר. הפנסיונרים מהמועדון לתרבות מתקדמת עתידים לאמץ דמויות ממלכתיות. אין זה פלא, אפוא, שבין המשתתפים שאישרו את בואם להפגנה ישנם מצביעי מר"צ וחד"ש מובהקים ואפילו תומכי בל"ד. לקול נס האזהרה מפני 'סכנת נתניהו', יתייצבו זה בצד זה הביטחוניסטים והקומוניסטים כאחד. מי יודע, אולי גם הרמטכ"ל בדימוס, המתמודד על הנהגת קדימה, יהיה במתופפים במחאת הקיץ המסתמנת.

הניסיון לגעת בעצב החשוף ביותר בחברה הישראלית – הפחד מפני מלחמה, פחד שמצולק בטראומת מלחמת יום הכיפורים – מהווה למעשה ה"גראנד פינאלה" של התארגנות השמאל לקראת הבאות. המאמצים להפחיד את העם מפני תסריטים אפוקליפטיים של תל-אביב חרבה וחיפה הרוסה עד היסוד, עלולים לשאת פרי ולעורר התכתשות פנימית עמוקה, שתערער את היכולת של הממשלה לצאת למבצע צבאי מורכב, ותהפוך את המאבק בגרעין האיראני לנושא שנוי במחלוקת. במצב שבו מחנה פוליטי שלם זועק ש"לביבי אין מנדט", הגבולות בין מחלוקת לגיטימית לבין פעילות חתרנית הולכים ומיטשטשים. נתניהו יצטרך, בסופו של דבר, לנצל את הפופולאריות האדירה שלו בציבור על מנת להוביל את ישראל לבחירות חדשות, ולהוכיח כי במאבק מול הפאשיזם הג'יהאדיסטי, הציבור כולו מאחוריו.

הבליץ החדש נגד בנימין נתניהו

א. למן כינונה, עברה ממשלת נתניהו כמה גלי צונאמי. כל גל איים לפרקה, אבל היא נותרה על מכונה: הגל הראשון היה המדיני, בהשראת הנשיא אובמה ובתיווכו הנדיב של שר הביטחון ברק. התחזית השחורה שלפיה פלשתין מוקמת, ישראל מבודדת והממשלה קורסת, התנדפה כלא הייתה. ענני אוקטובר השחור התפזרו יחד עם גל הצונאמי השני: המחאה החברתית. הקרן לישראל חד"שה יחד עם הבריגדות האדומות של כפר שמריהו ביקשו לנצל מצוקה קיימת כדי לחסל ממשלה נבחרת. הציבור יצא לרחובות, הבין את הבלוף של ליף, החבורה התפרקה. הגל השלישי סבב סביב בית המשפט העליון והמאבק "למען הדמוקרטיה": "חוק גרוניס" שכנראה יעבור עוד שבועיים, חוק העמותות, חוק ועדות החקירה לשמאל, חוק לשון הרע ועוד. היבול של הימין היה דל מאוד: בראש בית המשפט העליון יעמוד שופט שמרן והגון שאיננו מזוהה עם מסורת האקטיביזם השיפוטי של ברק. בשביל זה אין צורך בממשלת ימין. מספיק דניאל פרידמן אחד בממשלת אולמרט ולבני. גם הפעם הקואליציה שמרה על יציבותה. נתניהו נשאר בראש.

הקדמת הבחירות כמכת מנע. בנימין נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

ראש הממשלה היטיב להכיל את גלי הצונאמי השונים כדי שלא יערערו את יציבות הממשלה היציבה ביותר שהייתה פה מאז ממשלת האחדות של פרס ושמיר. הוא ריסן ומיתן, נידב וחילק, הקשיב והחליט. לשמאל נוצרה בעיה כפולה: כל מערכה ציבורית נגד נתניהו נגמרת בנוק-אאוט לטובת ראש הממשלה והסערה הציבורית שוככת. במקביל, גם כאשר העסק מתערער – בכל סקר, שומרת הקואליציה על יציבותה עם 30 מנדטים פלוס מינוס לליכוד. אז מה עושים כאשר שלושה גלי צונאמי עם פעילות טקטונית חזקה לא מצליחים למוטט ממשלה נבחרת? מתחילים לייצר סערות ציבוריות שמדגדגות בלב הקונצנזוס. בלי ערבים, בלי 'שלום עכשיו', בלי ביניש ובלי דפני ליף.

ב. הסערה שאנחנו נמצאים בה כרגע היא דוגמה לכך. הרי אפליית נשים (המושג "הדרת נשים" הומצא במיוחד עבור הקמפיין הנוכחי) איננה עניין חדש, בטח שלא בקרב החרדים. יתירה מכך, היא נפוצה יותר בקרב הערבים והבדואים מאשר אצל החרדים. כאשר ביקרתי לא אחת בבני ברק, מעולם לא חזיתי ביריקות או באלימות נגד נשים: ההפרדה מתקיימת מרצון, ונוחה גם לנשים. אז יש מיעוט קטן שיושב בבית שמש ומתנכל לנשים. או יש מיעוט אחר שמתעקש לעשות הון פוליטי מהפרדה באוטובוסים. וכמובן, יש גם חרד"לניקים שמתנגדים לשירת נשים. צריך להיאבק בהם. כל הממשלה התיישרה עם המאבק נגדם. ש"ס לא פצתה פה. לימור לבנת מקבלת גיבוי מלא מנתניהו להיאבק נגד הקבוצות האלימות. השוליות. אבל למתנגדי נתניהו זה לא מספיק.

המיני-צונאמי שנתניהו מתמודד איתו מיועד, קודם כל, לערער את התמיכה הציבורית בו מתוך המחנה שלו, הלאומי-הימני, עם חילונים ומסורתיים שנגעלים מהפקרת הדת בידי מיעוטים קיצוניים, וחרדים שמרגישים מאוימים מהמסרים החילוניים של ראש הממשלה. אפשר לתמצת את הקמפיין הנוכחי בכמה שורות: אם לא די בכך שכל העולם נגדנו, ושלמרות היציבות הכלכלית הפערים החברתיים פה גבוהים, הרי ישראל כבר הופכת לאיראן, ובמשמרת של נתניהו מתרסקים בית המשפט העליון, "החברה האזרחית", זכויות הנשים והחופש של הרוב החילוני. לכן, יוצקים למשוואה החדשה "ירושלים = טהרן" תוכן פוליטי שעיקרו הוא החלפת ממשלת נתניהו; לא כי ראש הממשלה הוא רע או גרוע במיוחד, אלא שבמשמרת שלו החרדים משתוללים, הימין הקיצוני מרים ראש וגם שרידי הסדר הישן מתפוררים. עד כאן דף המסרים.

ג. מובן שמדובר בניצול ציני של תופעות בעייתיות כדי למוטט את הממשלה. לא קואליציונית, אלא מוסרית. לעשות פיגוע במורל של העם. לברוא "צרכים חדשים" שיכסו על אמיתות מעצבנות כמו 5 אחוזים אבטלה, איום איראני, הצטרפות חמאס לאש"ף, חורף מוסלמי ועוד. קארל מארקס קרא לזה "תודעה כוזבת": הצורך הכוזב הנוכחי הוא להתארגן כדי להגן על הנשים והחילונים מפני החרדים. זה משרת את האליטות הקיימות. זה עוזר להתארגנויות פוליטיות חדשות שמבוששות מלהגיע, בציפייה לרגע הנכון. אם להאמין לסקר רשת ב' (שבו יאיר לפיד ואריה דרעי גורפים בנפרד 22 מנדטים ונוצר גוש שמאל מפורר של 63 מנדטים כולל חד"ש והמפלגות הערביות), הסערה הנוכחית עושה את שלה.

בשמאל יודעים שלא די בכך. לכן, בקיץ הקרוב אנו עלולים לחזות במעין בליץ נגד הממשלה כשהמטרה היא כפולה: מצד אחד, לייצר סדר יום חברתי ואזרחי שמגבש ומחשל אופוזיציה נגד נתניהו (כשהפעם דפני ליף ושות' עוברים לאחורי הקלעים), ומצד שני, לחכות עוד קצת ולהימנע מבחירות. קיום הבחירות במועדן הוא אינטרס מובהק של השמאל: במצב הקיים, בתסריט של בחירות חדשות, השמאל מורכב מאיים של מפלגות קטנות ובינוניות ונשען על קולות הקומוניסטים, האסלאמיסטים והג'יהאדיסטים. לשמאל נחוצה לפחות שנה על מנת לנסות ולהתגבש לגוש מונוליתי יותר ומפורר פחות. אין טעם להמתין לשנה נוספת של קמפיינים אנטי-ממשלתיים. האתגרים העומדים בפתח הם חשובים מדי. הקדמת הבחירות תטרוף את הקלפים ותאפשר לראש הממשלה לבקש את אמון העם, מעל לראשי הקמפיינרים של קדימה שותפיה. היא תשמוט את השטיח מתחת לרגלי גנרלים של הבריגדות האדומות.

האבק שמאחורי המאבק

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.10.2011

משהו התמסמס במחאה החברתית. עיר האוהלים פונתה, ההנהגה שלה מתפוררת ומתמסדת, הפיצות ברוטשילד נמכרות שוב במחיר מופקע והשמאל שב לעסוק ב"כיבוש". גם באמריקה כשל הניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות. האם ההפגנה הגדולה המתוכננת בסוף החודש תעיר את המחאה? יגאל רמב"ם: "מאהלי השינה הם לא המעוז האחרון בקו בר-לב. אנשים היום מקימים קומונות וקואופרטיבים"

ביום שלישי האחרון, עוד עמדה ניידת מיותמת של ערוץ 10 בפאתי שדרות רוטשילד, מול המבנה החדש והנוצץ של תיאטרון הבימה. השדרה כבר הייתה נקייה כמעט מאוהלים. רק כתובות גרפיטי על ספסלים מיותמים, שרידי חפצים וכרזות מעטות שעוד הודקו לעצי השדרה, העידו שלא מזמן הייתה פה מחאה שסחפה ישראלים רבים. פועלי הניקיון של העירייה היו נחושים להחזיר לשדרה המרכזית של העיר העברית הראשונה את מראה היומיום הרגיל שלה. שביל האופניים חזר לשמש את הרוכבים, השדרה שבה למראה המוכר כל כך שלה. הפיצרייה המקומית שבה לאכלס את צעירי העיר ולמכור להם מרובעי פיצה במחירים מופקעים במיוחד.

עו"ד אביגדור פלדמן, המתגורר בשדרות רוטשילד, כתב הספד נוגה לעיר האוהלים. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל ראש החץ של מחאת האוהלים", כתב פלדמן באתרו האישי, "שירה מקומית" שמו. "ראיתי את תחילתה בהשתאות: כיצד מארבעה או מחמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים גועשת ולוהטת, שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית, שהציפה את האזור כולו בתחושת אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה. אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד-הבימה-מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות. פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים". "אך המשכתי לראות את עיר האוהלים גוססת בהדרגה", כתב עורך הדין הפואטי. "האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו לא אלה שלא הצליחו 'לגמור את החודש', אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל את החודש, או את השנה, או את חייהם בכלל; נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על-ידי מי שהביאו את אוהליהם למקום".

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

"לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול, והם ונעלמים מן המקום", חתם פלדמן. "הלילה הזה שלאחר ראש השנה, לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט, קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית, וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה. אבל את הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות".

בזמן שפונו אחרוני המאהלים בשדרות רוטשילד, קמה מהומה מתוקשרת בניו יורק. הסיקור המוטה של המתרחש שם דמה מאוד לאופן שבו סוקרה המחאה החברתית אצלנו. "גלובס", למשל, דיווח כי "המוני אזרחים אמריקנים התקבצו בדרום מנהטן סביב וול סטריט, במחאה על המצב הכלכלי על רקע האבטלה הגוברת". בפועל, המצב היה אחר: כמה מאות רדיקלים מהשמאל הביאו אוהלים ושקי שינה, ביקשו לצעוד ונחסמו על-ידי המשטרה. בעמוד הפייסבוק שפתחו, תחת הכותרת Occupy Wall Street, נכתב: "יש דבר אחד משותף בין כל המפגינים: אנחנו ה-99 אחוז שלא יסכימו לסבול יותר את החמדנות והשחיתות של האחוז הנותר מהאוכלוסייה". התקשורת הליברלית התגייסה למענם כמעט מיידית; האיגודים והשמאל הדמוקרטי הביעו גם הם תמיכה.

על אף שרוב האמריקנים סירבו להתרגש יתר על המידה מהניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות, הרי שמחאת וול סטריט כבשה את הכותרות. אמנם איגוד עובדי התעבורה האמריקני, המונה כמה עשרות אלפי עובדים, החליט להצטרף לקריאה לכיבוש הבורסה האמריקנית, אבל בזה בערך הסתיים העניין מבחינת התגייסות העובדים. כרגע, הרבה קורה בעיקר בתקשורת. כאשר החלו המפגינים לצעוד באופן ספונטני לגשר ברוקלין, המשטרה עצרה אותם. אם יש משהו שהדמוקרטיה הגדולה בעולם לא יכולה לסבול הוא בריונות ברחובותיה. ישראל, לעומת אמריקה, היא דמוקרטיה קיצונית. זה לא הפריע למצעד סלבריטאים להתייצב לצד המוחים: סוזן סרנדון, רוזאן בר, יוקו אונו, מייקל מור ואחרים, כולם הביעו תמיכה בכיבוש וול סטריט.

הטובים והרעים חזרו

מהפכני שדרות רוטשילד, שחזרו לדירותיהם כבר מזמן והותירו את שדרת העיר העברית הראשונה למחוסרי דיור, מביטים בעימותים בניו יורק בעיניים כלות. הם מבקשים להמציא את המחאה שלהם מחדש. במידה רבה, גם הם היו רוצים מעצרים מתוקשרים בשדרה. אולם בשבועות האחרונים, משהו התמסמס. אנשי השמאל הרדיקלי חוזרים לעסוק שוב בענייני "הכיבוש", והדבר כבר הורגש בפרובוקציה של הפלשתינים והאנרכיסטים בהתנחלות ענתות. למשל, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, מאמין שהגיעה השעה לחזור לסדר היום שבו השמאל מצטיין במיוחד: ה"כיבוש". מישהו מתגעגע לשיח שבו יש טובים ויש רעים, והחלוקה הלאומית ברורה מאוד.

אלעד כתב במאמר שפרסם השבוע באתר השמאל 'העוקץ', כי "הלוואי שהקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה, מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה… איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק, יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תישמע את המילה 'צדק'?"

שדרה ללא שדרת הנהגה

הניסיון לתת כיוון חדש למחאה נובע מהעובדה ששדרת ההנהגה שהובילה את ההפגנות הגדולות בתל-אביב, החלה להתפורר ואיש-איש החל לפנות לדרכו. איציק שמולי ממשיך בתפקידו כיושב ראש התאחדות הסטודנטים, ודומה שמאז נאום "אנחנו הישראלים החדשים" הוא מתקשה לייצר סביבו "באזז" מנהיגותי, אף ש"בישל" את הורדת ההצבעה על דו"ח טרכטנברג מסדר היום של ישיבת הממשלה האחרונה. דפני ליף וסתיו שפיר הורידו גם הן הילוך. אמנם הכול מתכוננים להפגנה הגדולה המובטחת ל-29 באוקטובר, אבל באוויר שוררת תחושת החמצה שלפיה לעת העתה, המחאה מיצתה את עצמה, לפחות במתכונתה הנוכחית.

המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון "ישראל היום", מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", פוסק שמואלוף. "האנרגיות נמצאות אבל נראה לנו שאם המאהלים לא נמצאים, אז יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה ב'תנובה' וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן". שמואלוף מסביר כי אנשי תנועת המחאה חושבים מחדש האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור, שביפו, בירושלים, בשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. תוך מספר חודשים היא הביאה לשינוי תפישות עומק. ידוע שישנם עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".

שמואלוף מסכים כי "ההנהגה עוברת תהליך של התמסדות; בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו והחזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, הרי סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדו"ח טרכטנברג, יש חזית אחת". הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה, לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה כל כך מפורדת היא בעוכרי המערכת הפוליטית משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור 'דילים'".

רמב"ם הולך לכנסת

עם המנהיגים הפחות מוכרים של המחאה החברתית נמנה יגאל רמב"ם. בשונה מחבריו להנהגת המאבק, רמב"ם מעוניין בשינוי ממשי שיעבור דרך הכנסת, ובחודש האחרון עומד בראש קבוצה המתנהלת בצורה אוטונומית ונפרדת מן המאבק. עם זאת, רמב"ם נחשב לסמן רדיקלי לא פחות של המחאה. הוא נעצר בהפגנה בשערי עיריית תל-אביב שבכיכר רבין ושוחרר. למרות האנונימיות היחסית שלו, יש לו קהל תומכים בלתי-מבוטל. בראשית ספטמבר, הגיעו כ-400 איש לכינוס שארגן רמב"ם בתל-אביב במטרה לנסח מספר דרישות שיוצגו בשלב מאוחר יותר לחברי הכנסת והממשלה. ספק אם יש היום מפלגה פוליטית כלשהי היכולה לכנס מאות פעילים שאינם מעורבים בעסקנות מפלגתית.

רמב"ם עצמו איננו שותף לתחושת מיצוי של המחאה ואף מספר על פעולות המתוכננות לשלהי החודש הקרוב. "יש התארגנות של אנשים ללחץ אינטנסיווי על הח"כים כשהם חוזרים מפגרת הקיץ", מספר רמב"ם. "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום ה-31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע".

למהפכן הצעיר אין מלה רעה לומר על שותפיו להנהגת המחאה. "איציק שמולי הוא יו"ר של ארגון סטודנטים להתאחדות כגוף סטודנטיאלי יש תפקיד נהדר. הוא עשה יותר ממה שנדרש כיוון שלהתאחדות יש תפקיד לדאוג לסטודנטים. שמולי בחר להגיד 'אותי לא קונים'". הוא לא רואה בהתפרקות המאהלים סימן לחולשה: "דיברתי על זה כבר באוגוסט. מאהלי השינה בשדרות הם לא המעוז האחרון בקו רב-לב. המצב השתנה. יש היום תכונה ושיח רציני על הקמת קואופרטיבים. ישנם אנשים ששוכרים חללים גדולים יחד ומקימים קומונות".

רמב"ם טוען כי הישגי הקיץ לא נשכחו מלבבות ההמונים. "בשבוע שעבר הייתי במילואים", הוא מספר. "גם שם ראיתי שקיים שיח על כלכלה אחרת. נכון, יש עייפות אחרי קיץ אינטנסיווי ויש להתארגן לצורך המשך הפעילות. אבל אין לנו צורך בפטרון אחד או במנהיג גדול, ולכן הוועדה בראשות טרכטנברג איננה הכתובת. לא עם טרכטנברג מדברים כדי לשנות מדיניות. הרי הממשלה יכולה להקל על האזרחים מחר בבוקר באמצעות שינוי מיסוי. אני מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר".

"אנחנו מאניה-דפרסיביים"

רועי צ'יקי ארד נמנה על סלבריטאי המחאה. לקוראים שאינם בקיאים בממד הפרסונאלי של המחאה, ארד הוא בין חברי להקת "פינג פונג" שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון אי-שם בשנת 2000, ועוררה שערורייה כאשר הניפה את דגלי סוריה וישראל במהלך ביצוע שירם, "שמח". בשנים האחרונות, ארד (34), מתפקד על תקן סופר, משורר, עורך ועיתונאי. הוא כתב את הספר "החלום הישראלי" (הוצאת חרגול, 2009), עורך את כתב העת "מעין" וגם עיתונאי ב"הארץ", שם הוא כותב טורים צבעוניים במיוחד. כשאני שואל אותו אם ישנה תחושת מיצוי כלשהי, הוא עונה כי "אני עיתונאי ולא אחד הפעילים, אבל זו תחושה מצחיקה שהייתי מכנה 'תחושת יום שני'. זו תחושה שחזרה במחאה בכל שבוע החל מהשבוע הראשון שלה, שהגיעו לשיא כלשהו ואחריו הכול נהיה משברי ומלנכולי. היא כמובן הייתה הכי חזקה אחרי הפיגוע באילת. היה נראה שלא יצליחו להתאושש מזה. וזה חזר שוב אחרי הפילוג בזמן טרכטנברג".

ארד מתאר מהלך קבוע: "יום שבת תמיד הייתה הפגנה, יום ראשון הופיעו כותרות יפות והייתה אנרגיה וביום שני החל הדכדוך הנורא. אם לא בוחנים את העניינים במשקפיים פסיכולוגיות מאניות-דיפרסיביות, רואים שהשבוע קרה אחד ההישגים היפים של המחאה: ההתפטרות של זהבית כהן והורדת מחירי מוצרי החלב ב'תנובה', ב'שטראוס' וב'טרה'. נראה שגם לגבי דו"ח טרכטנברג, קיבל הציבור את עמדת המוחים, וזה הישג גדול".

"האוהלים היו אמצעי", מסכם ארד, "וכמו בספרד, השלב שלהם עבר. מה שנשאר הוא מאות אלפים – ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים ותושבי נצרת, גמדים וגבהי-קומה – שמרגישים שיש בעיה והם רוצים להפוך את ישראל שבה הם חיים לטובה יותר. אם היית שואל אותי, הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. מדובר הרי בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, מעין 'המלך מתיא הראשון' או חסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת מ'קפה דיזי' בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד".

"האוהלים נסגרו, התודעה לא"

פרופסור דני גוטוין מאוניברסיטת חיפה נחשב לאחד הקולות הבולטים של המחאה. שנים לא מעטות חיכה לה ונחשב לקול בודד בצריח. גוטוין אף עשה נפשות בבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה למען ידידו משכבר הימים, ח"כ עמיר פרץ. לשיטתו, תנועת המחאה תמשיך להתקיים משום שלא השתנה דבר מהותי. "לתנועת המחאה היקף נרחב מאוד. היא יושבת על מצוקות ממשיות שנוגעות לציבור הרחב; לא מדובר במקריות. ההתפרצות שאירעה נגעה בדבר שלא חל בו שינוי: תהליך ערעור הביטחון החברתי של המעמד הבינוני. הסיבות לכך ידועות – פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים שלה. וכשלאנשים נשחק הביטחון התעסוקתי, כשהם מרוויחים שכר נמוך, כשיוקר המחיה בשמיים, כשניתנים תשלומים פרטיים לבריאות ולחינוך, פורצת מחאה".

גוטוין מסרב למדוד את המחאה "במספרי מפגינים ובאוהלים", כלשונו.לטענתו, "הדבר החשוב הוא שהמחאה העלתה דברים שהוכחשו. לראשונה מזה שנים, בחברה הישראלית נעשה דה-לגיטימציה להנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. בצורה יותר מוחשית, למחאה יש ראשית ואחרית: בהתחלה דפני ליף נכנסה לאוהל, ובסופה זהבית כהן נוטשת את הבית". גוטוין מדגיש כי "המחאה הזו התניעה צורות של השתתפות פוליטית. מי חשב על מונחי חרם צרכני בישראל? עם זאת, ברור לגמרי שהמחאה לא מכילה את כל הציבור הישראלי ולא נגעה בכולו. היינו מצפים שאחרי הקיץ של המחאה, התביעה לאי-הפרטת הרכבת תתקבל ביתר אהדה. אבל זה לא קרה. למעשה, הקיץ יצר בסיס לפעולה חברתית".

גוטוין מפטיר באירוניה, כי "העובדה שעופר עיני יוצא למאבק בזכות עובדי הקבלן, מעידה שגם הוא שאב תעצומות נפש מהמחאה. בסופו של דבר, הרבה שאלות שיועלו בעתיד על סדר היום הציבורי, הטיפול בהן יהיה אחר. במלים פשוטות, האוהלים נסגרו אך התודעה לא נסגרה. צריך להבין שקבלת הסדר הניאו-ליברלי נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. נוצרה תרבות פוליטית חדשה המייצרת אפשרויות חדשות ומערערת על מוקדי הכוח הקודמים. השאלה העומדת בפנינו כרגע היא באיזה אופן תתפתח התרבות הפוליטית. המקרה הכי דומה הוא מוטי אשכנזי והמחאה שלו נגד ממשלת גולדה מאיר ב-74'. בשעתו, נוצרה תרבות פוליטית אחרת שהדהדה לא רק לגבי מהפך 77' אלא גם היוותה אחד הזרזים לערעור הלגיטימציה על הנחות יסוד של החברה הישראלית. מבחינה זו, מעניין יהיה לראות לאן יוביל גל ההדף של התרבות הפוליטית החדשה".

ברוטשילד שכחו את הישראלים הישנים

אנשי המאהלים כועסים על דפני ליף, ויש להם סיבה טובה: לאורך כל המאבק, הם היו עבורה ועבור חבריה בבחינת אוויר. הם לא שותפו, דעתם לא נשמעה, הקול שלהם לא זכה לייצוג באף אחת מההפגנות שנערכה. ליף וחברה, יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, החליטו לקפל את המאהלים בלי להיוועץ באלה שחסר להם דיור באמת: העניים מבת ים, מחולון ומירושלים. שלושה ימים בלבד אחרי "הפגנת המיליון", לא נמצא ולו רדיקל אחד לרפואה אשר יגן על מחוסרי הדיור המתבצרים במבנה נטוש של האוניברסיטה העברית המבקשת לפנותם. אנשי שכונת ג'סי כהן הופקרו, המוחים בקריית מוצקין ננטשו, וכל הדיבורים על מהפכה ושוויון התבררו כקומוניזם חזירי של ילדי שמנת.

שכחו את מאהלי בת ים וחולון. דפני ליף. צילום: דרור עינב

החברות והחברים מהפריפריה, המושג האהוב על שמאלני רוטשילד, ננטשו כי הם לא חלק מהותי מן התרבות של תנועת המחאה. חלקם הגדול מזרחים, ימנים, חירותניקים מהסוג שב-1977 הצביע למנחם בגין ולא לצ'ארלי ביטון. יש להם בעיות אמיתיות וקשות לגמור את החודש. אין להם שאיפה לגור ליד כיכר דיזנגוף, אלא לחיות בכבוד בשכר דירה שעבור רבים נראים זעום, ואילו להם הוא נראה כמו משימה בלתי-אפשרית. הם לא יכולים להתפרנס מג'ובים בארגוני 'הקרן החדשה', אין להם אפשרות להתקיים בלי לעבוד ולזכות בתמיכה של בעלי עסקים מקומיים. הם הדפוקים האמיתיים, הפרולטריון הישראלי, ההמונים שאין איש ששם אליהם לב.

לכן הם לא מעניינים את דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר. אין להם חברים בטלוויזיה, הם לא קשורים לפוליטיקאים, הם עובדים תמורת שכר רעב ובסך הכול מבקשים בית במחיר סביר. בדיוק בשל כך הם אבק אדם מבחינת אינטרנציונל המהפכה של רוטשילד. כל עוד הם לא יישבעו אמונים לאבירי חופש ההסתה נגד המדינה, לא יהיה להם סיכוי לזכות בכמה דקות של תהילה בערוצי הטלוויזיה. כשאיציק שמולי כבר מתנהג כמו פוליטיקאי, עבורם המחאה היא עניין קיומי. אין להם שום אספירציות פוליטיות מלבד הרצון להתקיים מעבודה ולהוריש לילדיהם בית, לבל יהיו דור נוסף של עוני, הזנחה, אבטלה ומצוקה.

הסדק שנוצר בין הנפגעים האמיתיים של הבעיות החברתיות לבין הפרזיטים משמאל שהתלבשו על המחאה, מחייב את הימין הישראלי להתערב. האנשים האלה הם אותם אנשים שהוריהם הצביעו ב-1977 למנחם בגין אחרי שנים שבהם מפא"י זנחה אותם לאנחות. לימין יש מחויבות היסטורית ומוסרית כלפיהם. זה קהל הבוחרים שמונע באצבעותיו מהשמאל לטפס לשלטון. הם האנשים שלמרות הכול מסרבים להאמין להבטחות הסוציאליסטיות ולהניח לממשלת שמאל למכור את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים החיוניים בעבור נזיד עדשים של הטבות כלכליות.

היה זה מנחם בגין המנוח שקבע כי "אם בשם הרעיון המקודש של חרות היחיד, לא ייעשה בתוך החברה המאמץ לבטל עוני שהוא חרפה, ליצור תנאים שבהם לא יימצא אפילו ילד אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, ללא מורה; אם לא ייעשה המאמץ המתמיד והמחושב לקרב קצוות, לתת סיכוי לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל – בייחוד על ידי רכישת השכלה לכל שלביה – להביא את כישרונותיו לידי ביטוי, לשפר את תנאי קיומו, לעלות ולא להתנוון – אין תוחלת לחברה כזאת, ובסופו של דבר תיכרת ממנה גם חירות היחיד, אשר למענה כביכול היא מניחה 'לעתיד לדאוג לעצמו'". הדברים האלה, שלא נס ליחם, יפים בשעה זו כאשר דרוש תיקון חברתי יסודי לישראל, כשהשמאל הוכיח פעם נוספת כי נאמנותו נתונה בעיקר לעצמו ולא למען אותם ישראלים שעבורם הוא מתיימר להיאבק.