הברית בין אובמה ונתניהו

יש הנוהגים לצייר את הנשיא אובמה ואת ראש הממשלה נתניהו כשתי דמויות הסותרות זו את זו: דמוקרט־ליברלי מול ניאו־שמרן רפובליקני, איש השמאל הרב־תרבותי מול איש הימין הישן, האופטימיסט החדור בתקוות לעומת הפסימיסט המלא בחרדות. אולם בין אובמה לבין נתניהו, רב המשותף על השונה. למשל, שניהם מנהיגים מכוח קואליציה של מיעוטים. אובמה זכה בבכורה כיוון שהמיעוטים התלכדו והצביעו לו. נתניהו זכה שוב בראשות הממשלה כיוון שהוא היחיד היכול ללכד מאחוריו את המיעוט החרדי והמתנחלי. אך הדמיון רב הרבה יותר מאשר האופן שבו זכו שניהם בכהונה נוספת.

אובמה נסוג בו מתכניתו למלחמה בסוריה משום שהבין, כי עמו עייף ממלחמות. הוא ידע כי פעולה בסוריה היא כורח מוסרי אך יש למסמס אותה משום שרוב העם האמריקני אינו רוצה בה. נתניהו נסוג בו מתכניתו לתקיפה באיראן כיוון שידע, כי עמו עייף ממלחמות. הוא הבין, כי פעולה באיראן היא הכרח מוסרי, אך יש להשהות אותה כיוון שרוב העם בישראל לא חפץ בה. נתניהו ואובמה אינם אופטימיים באשר לעולם הסובב אותם. הם רואים לנגד עיניהם את חזרתה של המלחמה הקרה, את האיום בהתלקחות אזורית, את התנפצות כל הפנטזיות על שלום, דמוקרטיה וחירות בתקופתנו. שניהם פסעו בכיוון הדיפלומטי כיוון שחששו, כי ההישג בפועל יהיה קטן ומינורי בהשוואה להישג המצופה.

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

אובמה מגיע מהאגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, שם צמח המאואיזם האמריקני והניאו־סטליניזם. נתניהו מגיע מהאגף הרביזיוניסטי של הליכוד, שם צמחו חסידי ארץ־ישראל השלמה ומתנגדי הפשרה עם הערבים. שניהם נאלצו לסגת מעמדות עקרוניות מול מציאות עולמית משתנה. הנשיא האמריקני הבין את הלקח של ג'ורג' בוש בעיראק, שיצא למלחמה שאפילו תומכיה מתקשים למצוא לה כיום צידוק מהותי. ראש ממשלת ישראל הפנים את הלקח של ממשלת שמיר, שבסרבנותה העקבית פינתה את הדרך לאסון הסכמי אוסלו, שמחדלם אינו נופל ממחדל מלחמת יום הכיפורים. שניהם הבינו, כי בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אם זה היה תלוי באובמה, דמשק הייתה עולה בלהבות. ואם זה היה תלוי בנתניהו, טהרן הייתה מופצצת ללא רחם. אך המחשבה על היום שאחרי הרתיעה את שניהם. גם נשיא ארצות־הברית וגם ראש ממשלת ישראל קלטו, כי הם חיים בעולם שבו הפער בין הרצוי לבין המצוי לא יכול להצטמצם באמצעות טילים ומסוקי חיל אוויר.

גם האמריקנים וגם הישראלים מתמודדים עם הקמתה מחדש של ברית ורשה, הברית המקבילה לנאט"ו בימי המלחמה הקרה. חברות בה רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה, סוריה, מדינות מזרח אירופה וגם אש"ף, חיזבאללה וחמאס. הברית הזאת היא איום על המערב. המאמר שפירסם הנשיא פוטין ב"ניו יורק טיימס" המחישה למקבילו האמריקני את העובדה, כי ברית־המועצות קמה לתחייה. את כל זאת יש לקחת בחשבון כשמתחילים לדון בסכסוך הישראלי־פלשתיני, בנקודה שבה כל הגורמים בעלי העניין, במערב ובמזרח, מעורבים. סביר להניח, כי המעורבות הרוסית בסכסוך תלך ותגבר.

לאובמה יש אינטרס ברור לחזק את ישראל מול הפלשתינים, ולנתניהו אינטרס מובהק לחתור לחישול הברית עם אמריקה מול הרוסים. שני המנהיגים צריכים להכין כבר כעת את הטיוטה להסדר ביניים ארוך טווח שיתבסס על הבנות ישראליות־אמריקניות שיובאו לפלשתינים. אבו־מאזן – שיזכה בשליטה על שטחים נוספים, יזכה מעמד רשמי של מדינה ואולי גם יקבל הישג בדמות פינוי כמה התנחלויות ובירה זמנית בחלק מהשכונות הערביות של ירושלים – יוכל להביא לעמו הישג ממשי בלי שהתפשר על שום דבר. אם יסרב, יוקע ברבים כאחרון הסרבנים ויצטרך להצטרף לציר הרשע ולקבל מקום לצד אסד ונסראללה. מהלך כזה עשוי אמנם להביא לקץ כהונתו השלישית של נתניהו כראש הממשלה, בניגוד לאובמה שכהונתו מובטחת, אך הוא עשוי לא פחות מכך להבטיח לו כהונה רביעית בתפקיד. לאחר הבחירות הבאות, כשיושבע נתניהו מחדש לראשות הממשלה, גם אז יהיה מולו הנשיא אובמה, רק מפוכח יותר, כמו ראש ממשלת ישראל.

אובמה והדמוקרטים – סכנה לשלום ארצות הברית והמערב

בשנה שעברה, עת ניצח ברק אובמה בבחירות לנשיאות, הספידו את הניאו־שמרנים. המוסכמה הייתה, כי תם עידן: זמנם של הרפובליקנים עבר. קואליציות המיעוטים באמריקה השתלטו על הפוליטיקה. הקו הבדלני של האמריקנים, המבקש להתרכז בנושאי פנים ולא בנושאי חוץ – המנוגד לחלוטין להיגיון השמרני הטוען, כי עולם פחות דמוקרטי הוא עולם רע יותר לארצות־הברית – הפך לדומיננטי במחשבה של רוב הציבור באמריקה, שאינו רוצה למשל בתקיפה בסוריה. אלא שככל ונוקף הזמן מתברר, כי גם אם לרפובליקנים אין הנהגה, וגם אם השמרנות החדשה מצויה במשבר עמוק, הרי שהרדיקליות החדשה – שליברליזם, קומוניזם וסטליניזם משמשים בה בערבוביה – היא סכנה של ממש לארצות־הברית.

למן מלחמת העולם השנייה, הייתה אמריקה לא רק נושאת דגל החירות ומנהיגת העולם החופשי, אלא גם הקוטב שעליו יכלו להישען מתנגדי הפשיזם בצורותיו השונות, למן הפשיזם האדום והחום (הקומוניזם והנאציזם) וכלה בפשיזם החדש, האסלאמו־פשיזם. התמיכה הבלתי־מתפשרת של האמריקנים בישראל – גם בימים פחות טובים כגון אלה של קרטר או בוש האב – הייתה מוחלטת מכיוון שבבית הלבן הבינו, כי מדינת היהודים היא המבצר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון. גוש המדינות שנאסף סביב ארצות־הברית והכיר במנהיגותה – למן מדינות אירופה וכלה במדינות ערביות כגון מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואחרות – עשו זאת כיוון שהבינו, כי ניתן לסמוך על כוחה של אמריקה ואולי כי עדיף לעשות זאת בשל היותה המעצמה היחידה הניצבת מול הסטליניזם עד ראשית שנות התשעים, והמעצמה הראשית למן קריסת הגוש המזרחי. התמיכה בארצות־הברית נבעה משילוב של אידיאולוגיות ואינטרסים – כלכליים, צבאיים, תרבותיים וחברתיים.

מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה

התנהלותו של אובמה נוכח האיום הגרעיני האירני, שכבר היום מובנת ככישלון מוחלט, משתלבת בהתנהלותו מול מלחמת האזרחים בסוריה, שהתגלגלה ממהפכה דמוקרטית נגד משטר רודני המדכא את בני־עמו למלחמת אזרחים בין שתי מהפכות־נגד – פשיסטית־אסדית מכאן ואסלאמיסטית־סלפיסטית מכאן. משטרו של אובמה, המוקף ברדיקלים מהאגף העמוק של המפלגה הדמוקרטית, פוגע פגיעה היסטורית בארצות־הברית. היא חלשה יותר, משפיעה פחות, כוח ההרתעה שלה נחלש, עצמתה הבינלאומית פחתה לאין שיעור ואויביה – שחלקם הם אויבי הציביליזציה המערבית ובתוכה ישראל – צופים בה ומחככים ידיהם בהנאה. המחיר שארצות־הברית עלולה לשלם על מעללי אובמה יהיה גבוה לאין שיעור מזה ששילמה נוכח המלחמה בעיראק, שהייתה מוצדקת ועתה מותקפת לשווא כאילו סיבתה הוכחה כמופרכת (בשמאל ממשיכים לטפטף את הטענה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק כהוכחה לכך שלא הייתה סיבה לצאת למלחמה ומתעלמים מסירובו המתמשך של סדאם חוסיין לאפשר לפקחים לעשות את עבודתם תוך טשטוש כל ראיה אפשרית).

הסכנה הגלומה במדיניות אובמה משליכה באופן טבעי על מאבקה של ישראל מול האסלאמו־פשיזם – ציר הרשע איראן־חיזבאללה־חמאס ואל־קאעידה – ונותנת רוח גבית לכוחות ריאקציונריים אנטי־מערביים הנסמכים על תמיכת הציר הסינו־סובייטי הוותיק בראשות ולדימיר פוטין. במצב כזה, גם ערביי ארץ־ישראל – ובתוכם ערביי יהודה ושומרון – עלולים להתחיל באינתיפאדה תוך הסתמכות על חולשת המערב, תמיכת ציר הרשע וגיבוי סינו־רוסי. מדיניות זו של הנשיא האמריקני הופכת את שיחות השלום שמנהלים ציפי לבני ועו"ד יצחק מולכו עם אנשי אבו־מאזן לבדיחה. הערבויות האמריקניות שניתנו לצדדים ושעתידות להינתן בעתיד אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו. אולם להשלכות של מדיניות הבית הלבן עלולות להיות השפעות בלתי־צפויות וקשות לא פחות, כגון מעשי תוקפנות מצד סין ומלחמה של צפון קוריאה הסטליניסטית נגד הדרום הדמוקרטי.

לרפובליקנים אין אמנם הנהגה מסודרת אך דמויות בעלות השפעה כמו ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, יכולות ליצור הנהגה קולקטיבית אשר תציע פרוגרמה חלופית, שמרנית, המגנה על האינטרס האמריקני וחותרת לחזור לתפקיד שנטלה על עצמה ארצות־הברית עת הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. בישראל, ראוי להיזהר מאוד בכניעה ללחצי הבית הלבן ובוויתורים טריטוריאליים ואחרים תחת כזב השלום. ישראל, כמו מדינות אחרות, לא יכולה לסמוך אלא על עצמה. כרגע, אין לה גב בממשל האמריקני. עד שיסיים אובמה את כהונתו, ראוי שראש הממשלה נתניהו וכל שותפיו לקואליציה יתלכדו מאחורי מדיניות מוסכמת בכל הנוגע לענייני החוץ של ישראל ובפרט בכל הקשור לנושא הפלשתיני, ולא יתפתו להיכנע ללחצים מיני לחצים שונים. הדמוקרטים באמריקה מסכנים את אומתם שלהם. מדיניותם עלולה לסכן את האומה הישראלית.

בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.

הבדלנות ההרסנית של ברק אובמה

מה לא נאמר ביחס לאחריותו של הנשיא אובמה והססנותו באשר לנעשה בסוריה בכל הנוגע למתקפת הגז הרצחנית שהשית אסד על תושבי דמשק. אילו היה הנשיא האמריקני מתערב כבר במעשי־הטבח הראשונים, הרי שהטבח בגז לא היה מתרחש. אולם ארצות־הברית העדיפה לתמוך חלקית באופוזיציה הסורית, שהפכה לבליל של גורמים אסלאמיסטיים, חילונים, פונדמנטליסטיים וליברליים, מאשר להכריע את המערכה בשלב מוקדם. לאובמה היו סיבות טובות לעשות כן, ולא רק משום שהציבור האמריקני מתנגד למלחמה נוספת: הסכנה למלחמה אזורית הייתה, ועודנה, משמעותית. האפשרות למלחמה בין ישראל ובין סוריה וחיזבאללה הייתה, ונשארה, מוחשית, במקרה של מעורבות אמריקנית. אולם בהיעדר הכרעה, נגררה ארצות־הברית אל מצב שבו היא נדרשת להתמודד עם החרפה קשה עוד יותר בסכסוך בסוריה. מצבו של אובמה כיום קשה ממצבו לפני שנה. עמדת רוסיה וסין והיעדר יכולת להעביר החלטה במועצת־הביטחון הפכו את העניין למורכב הרבה יותר.

בנימין נתניהו וברק אובמה. במבחן הסופי, התזה של נתניהו הוכחה כנכונה.

אלא שהמשתנה הנוסף, אשר בו מעקשים שלא לדון, הוא איראן. בטהרן צופים בהססנות המערב נוכח השימוש בנשק להשמדה המונית בסוריה. שם מבינים, כי התחמשות בנשק גרעיני ואפילו שימוש בו לא יגררו בהכרח מעורבות צבאית מצד הצבא האמריקני. סוריה היא מגרש הניסויים של אירן, וחמנאי מבין היטב, כי אצל אובמה, קו אדום הוא מושג אמורפי, במקרה הטוב. השיקול האירני היחיד אם לפתח או להימנע מפיתוח נשק גרעיני מסתמך אך ורק על המחיר הכלכלי שהדבר גובה מהאירנים והחשש להתערערות המשטר. אילו היה לטהרן גב כלכלי חזק דיו, התחמשותה בנשק גרעיני הייתה כבר עובדה מוגמרת.

אובמה הפך את ארצות־הברית לכלי ריק ביחסים הבינלאומיים ושחק את תדמיתה והרתעתה כפי שלא עשה אף נשיא לפניו. בפועל, המסר למשטרים הרוצים להתחמש ולהשתמש בנשק להשמדה המונית הוא כזה שמפר את כל המאזן הגיאו־אסטרטגי – לא רק במזרח התיכון אלא גם באזורים אחרים. ויותר מכך: התזה של ראש הממשלה נתניהו על משטר מטורף המשתמש בנשק להשמדה המונית בשעת מצוקה הוכחה כנכונה, היום יותר מתמיד. בוויכוח על הנושא האירני בין תומכי אובמה ובין תומכי נתניהו, המלה האחרונה היא של ראש הממשלה.

התנהלותה של ארצות־הברית בכל הנוגע לטבח בסוריה ואי־אונותה בכל הקשור בהתחמשות איראן בגרעין משליכה בהכרח גם על המשא ומתן הישראלי־פלשתיני. ישראל חייבת לקחת בחשבון שערבויות אמריקניות אינן שוות את הדף שעליו הן כתובות. בהנהגתו של אובמה, לארצות־הברית אין יכולת לערוב לביטחון ישראל. בכל תרחיש אפשרי, ישראל תצטרך להגן על עצמה. במציאות כזו, כל נסיגה וכל ויתור שלא ישרתו או יעמדו בכפוף לאינטרס הלאומי הישראלי, יהיו פגיעה חמורה במעמדה של ישראל וביכולתה להעמיד הגנה מספקת במקרה של מלחמה באזור.

עמדתו הבדלנית של אובמה מסמלת את המדיניות ההיסטורית של ארצות־הברית בהנהגת הדמוקרטים עוד לפני מלחמת־העולם השנייה. בשורה התחתונה, בעוד חוסנה הכלכלי של אמריקה בהנהגת הדמוקרטים נשמר נוכח הירידה באבטלה והוספת המשרות החדשות, הרי שחוסנה האסטרטגי נפגע אנושות. בפועל, כמהפכן בעל קירבה לקומוניסטים בדימוס ולקומוניסטים מוסווים, מגשים הנשיא האמריקני את המדיניות המהפכנית של מאבק באימפריאליזם ובציונות, גם אם הוא־עצמו אינו רוצה בכך.

כהונתו השנייה של הנשיא מתחילה בבשורות רעות מאוד למערב בכלל, ולישראל בפרט, וכדאי כבר להתכונן לאפשרות שהתבשיל שהקדיח אובמה יתבטא גם בעימות ישראלי אפשרי עם אויביה מצפון ומדרום. במצב כזה, כל דיבור על שלום הכרוך בנסיגות ובוויתורים הוא הסחת־הדעת. ישראל צריכה להתלכד עתה מאחורי המנהיגות של ראש הממשלה בכל ההכרעות הניצבות בפניו, בלי הבדלי קואליציה ואופוזיציה. דומה, כי תהליך השלום בין ישראל ובין הפלשתינים לא יכול, בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, להניב דבר מלבד מאמץ הדדי להרגיע את האזור – תוך אי־הסתמכות על האמריקנים ומדיניותם הכושלת – ובכך יש אפוא להתמקד.

"האביב התורכי" של ארדואן

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2013

מי שיעיין בתולדות ההיסטוריה האנושית, החל בתוקידידס וכלה באדוארד גיבון, יתקשה למצוא תיעוד להפגנות המוניות שפרצו בגלל עקירת עצים. אולי תורכיה היא אומה ייחודית עם רגישות אקולוגית מיוחדת במינה, אולם מה שקורה באיסטנבול ב־72 השעות האחרונות נראה יותר כמו ניסיון מאוחד של השמאל החילוני מכאן, והאסלאמיסטים הקיצונים מכאן, לערער את שלטונו של מנהיג 'מפלגת הפיתוח והצדק', רה"מ ארדואן. כאשר שומעים סיסמאות כמו "אחדות נגד הפשיזם", חדי־העין יכולים כבר להבחין ברקע בדגלים האדומים המנצנצים.

שלטונו של ארדואן אינו דמוקרטי במיוחד; יותר נכון להגדירו כ"סמכותני". לבטח איננו פשיסטי. הניסיון של השמאל לקעקע את דמותו כפשיסט מבקשת לערער את הלגיטימיות שלו, בברית עם האסלאמיסטים. לכאורה, ברית שכזו נוגדת כמעט את המציאות, כיוון שארדואן הוא־עצמו אסלאמיסט, ומרחק רב שורר בין מפלגתו, אק"פ, לבין המורשה החילונית של קמאל אתא־תורכ, אבי התורכים, שבאוקטובר השנה יצוין יום השנה ה־80 להקמת הרפובליקה שאותה ייסד על מצע של חילוניות ולאומנות. העניין הוא שארדואן הרחיק עצמו מהאינטרס האסלאמיסטי העליון כאשר ביצע כמה תפניות מעניינות במדיניותו: הוא החל מתערב בנעשה בסוריה למורת־רוחה של איראן, חותר להפיל את שלטונו של בשאר אסד ונכנס בברית עם ארצות־הברית כשברקע נמתחים היחסים בינו לבין חיזבאללה, מגן משפחת אסד. הברית בינו לבין ארצות־הברית בראשות אובמה הודקה ותורכיה מצאה עצמה מן הצד השני של המתרס: עם "האימפריאליזם האמריקני", מול רוסיה וסין ושותפיה באירופה ובמזרח־התיכון. ויותר מכל, ההתנצלות של רה"מ נתניהו בפניו הביאה לחיסול המתיחות הבלתי־נגמרת עם ישראל, ולפחות הרגיעה את היחסים בין המדינות. ארדואן – שהיה רגיל למצוא עצמם סנגורם של הפלשתינים, מגן האסלאם, תומך החמאס ו"אנטי־אימפריאליסט" – מצא עצמו מפריע לאינטרס הסינו־סובייטי־אירני באזור, כרוך בברית עם "השטן הגדול" נגד משטר האימים של אסד, שבעיני השמאל העולמי הוא משטר "אנטי־אימפריאליסטי" שנגדו פועלים "כוחות הריאקציה" ובהם האופוזיציה הסורית שממומנת מ"כספי האימפריאליזם".

קשה אפוא שלא לחשוב על כך, שהיה מי שרצה לארגן לארדואן "אביב תורכי" בבית: הפגנות הסוערות, מפגינים זבי־דם, ביקורת נוקבת מצד העיתונות האסלאמיסטית, סמכות פוליטית מתערערת. מי שעסוק בדיכוי מרד מבית ובניסיונות פיוס עם האופוזיציה, אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן ומשאבים על שחרור המדוכאים מעברו השני של הגבול. האירנים, הסובייטים ובעלי־בריתם צפו בעיניים כלות בסנטור האמריקני ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, מגיע לתורכיה וחוצה את הגבול כדי לתמוך באופוזיציה הסורית, על אדמתה.

אפשר שמישהו חשב, כי ראוי להשיב לו, לארדואן, כגמולו, ובהזדמנות הראשונה לארגן מחאה המונית נגד משטרו, שבין כה וכה אינו סובל מעודף פופולריות הגם שנבחר בבחירות דמוקרטיות. אי־אפשר אפוא שלא להתפלא על הסדר, הארגון, הנחישות, ההתמדה וכושר־הסבל של המפגינים באיסטנבול. עושה רושם, כי ההפגנה הזו לא אורגנה באופן ספונטני; ידי "המהפכנים המקצועיים" היו בקלחת. אותם מהפכנים, שסייעו להפיל את השאה הפרסי אגב אדישות של הממשל האמריקני בראשות הנשיא ג'ימי קרטר, ונתלו ראשונים על־ידי האייתוללה חומייני, שהבין כי האידיוטים השימושיים משמאל מסוכנים יותר מנאמני־המשטר הקודם, שניתן לקנותם בשלמונים.

בניסיון להרגיע את המהומות, הכריז אתמול ארדואן, כי בכיכר טקסים – אשר את עציה תכנן לכרות לטובת הקמת מרכז מסחרי – יוקם מסגד. ראש ממשלת תורכיה יודע, כי ידם של האסלאמיסטים הקיצונים במעל, והשמאל החילוני יתקשה לצעוד עמם יד ביד כאשר על הפרק תעמוד שאלת הקמת מסגד. הניסיון המתוחכם הזה לפלג את האופוזיציה הוא מוצלח מבחינה טקטית אך דומה, כי מבחינות רבות אחרות, ארדואן יצטרך להתמודד עם העובדה, כי סר חינו בעיני השמאל והאיסלאמיסטים. אם יתעקש על עמדתו בנושא הסורי ולא ימהר לפתוח חזית מול ישראל, המהומות שפרצו באיסטנבול יהיה בגדר מתאבן קטן לעומת ההתקוממות הגדולה שתכליתה הפלתו מהשלטון וייסוד משטר נוח יותר לאינטרסים של האסלאמיזם המקומי.

הפקרה אמריקנית – מאמר המערכת של "מקור ראשון"

פורסם כמאמר המערכת של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.5.2013

התקיפה הישראלית בסוריה עולה בקנה אחד עם מדיניות החוץ של מחלקת המדינה האמריקנית, שאותה היטיב לתאר ויליאם קריסטול מכתב־העת השמרני "וויקלי סטנדרט" בכינוי "פתטית". אובמה הבהיר, כי רגלי חיילי צבא ארה"ב לא ידרכו על אדמת סוריה. מזכיר המדינה, ג'ון קרי, הבליג על השימוש בנשק כימי והסתפק בהגדרת הטבח ב־100 איש בעיר החוף אל־ביידה כ"נוראית". קריסטול ציטט את רה"מ הבריטי המנוח צ'רצ'יל, שבנובמבר 1936 תיאר את מדיניות החוץ האמריקנית של אותה עת כ"נחרצת להיות בלתי־נחושה, נחושה להיות הססנית, עקשנית נוכח הסחף, קשה ביחס לנזילות (המצב), רבת־עוצמה עד כדי היותה חסרת־אונים". הציטוט הזה בא במקום: בניגוד לכהונתו הקודמת, אובמה מעדיף שישראל תעשה עבור האמריקנים את "העבודה השחורה" בסוריה. לכן, גם נתן הסכמה לתקיפה ישראלית באיראן בקיץ הקרוב, ובלבד שהדבר ייעשה בתיאום עם ארה"ב.

חוזר למדיניות הבדלנית האמריקנית. אובמה

הבדלנות של אובמה מבקשת לעשות את ההפך הגמור משעשה לפני שנה: לראות את המזרח־התיכון כאזור הנתון למחלוקות ולמאבקים פנימיים, כאשר תפקיד ארה"ב הוא להבטיח את שמירת האינטרסים הביטחוניים שלה באזור. לכן, השאלה אם אסד ישרוד או יופל איננה תלויה בסוגיית רצחנות משטר הבעת' הסורי, אלא בשאלה אם מחליפי אסד האסלאמיסטים יהיו פרו־אמריקנים או, לחלופין, פרו־אירניים. וכל עוד לאמריקנים לא ברור, כי החלפת אסד תשרת את האינטרס האמריקני, גורל ההמונים הסוריים מופקרים לציפורני הקצב מדמשק. באפגניסטן, למשל, ארה"ב מקיימת במימון שוטף של מאות מיליוני דולרים את ממשלו של חמיד קרזאי. לממשל אין אפוא אינטרס לממן משטר דומה בסוריה, שרק יכביד על ההוצאה הצבאית האמריקנית. נכון לעכשיו, הישארות אסד והישרדותו היא, במפתיע, אינטרס של אובמה.

הבעיה המהותית בגישה הבדלנית האמריקנית, היא הרוח הגבית שניתנת לרשות הפלשתינית בפרט, ולמדינות ערב בכלל, לקראת גיבוש יוזמת שלום ערבית המבוססת על נסיגה ישראלית לגבולות 1967. מחד, האמריקנים נותנים יותר חופש תמרון צבאי עבור צה"ל, אך מאידך, הם דוחקים בישראל לסגת לגבולות שאינם בני־הגנה. לכאורה, מדובר בסתירה, כיוון שבדלנות משמעה גם אי־התערבות והיעדר לחץ חיצוני בסכסוך עם הפלשתינים, אך בפועל מדובר בשני צדדים של אותה מטבע: אובמה חש, כי ישראל נמצאת במצב שבו עליה לתת תמורה עבור הבדלנות האמריקנית, בבחינת "אין ארוחות חינם". מכאן, הלחץ על נתניהו להסכים ליוזמות שלום מופרכות שאפילו הליגה הערבית אינה יכולה להיות ערבה למימושן, ובפרט לסיכול הקמת רודנות אסלאמיסטית בשטחי הרשות הפלשתינית לאחר נסיגת ישראל. בסופו של יום, ישראל נמצאת עם גיבוי אמריקני חלקי ונעדרת נכונות מצד ארה"ב להתערב באופן פעיל כדי לגבותה במידה שפעולה צבאית באיראן תדרוש גיבוי מצד חיל האוויר האמריקני. הכלל החדש של אובמה, "כמה שפחות התערבות צבאית", ראוי שיילקח בחשבון בגיבוש מדיניות הממשלה בכל האמור לנושאים הרי־גורל. הממשל יכול לתת את האור הירוק, אך השאלה היא אם לאחר פעולה צבאית דרמטית, כל מה שיישאר הוא ההבהוב האמריקני ולא מחויבות ממשית להשלמת הפעולה הישראלית כך שתהיה מוצלחת בצורה משמעותית ביותר.

היה זה ממשלו של הנשיא האמריקני טרומן, אשר עיצב את המדיניות שביקשה להכיל גם את האנטי־קומוניזם של הימין בארה"ב וגם את אשליות הפיוס והשלום של השמאל שם, שהביאה לגיבוש תפישת ה"דטנט", הדו־קיום בשלום בין המערב הקפיטליסטי לבין המזרח הקומוניסטי. ההנחה הרווחת הייתה, שהמניע של הקומוניזם הסובייטי אינו אידיאולוגי אלא קשור במושגים של כוח ומוטיבציה פסיכולוגית. זה מה שאיפשר לקומוניסטים להשתלט על מזרח אירופה וגם להשיג הישגים במקומות אחרים, למשל במדינות ערב, שם קמו משטרים פרו־סובייטיים. כיום, לממשל האמריקני יש מדיניות דומה המבקשת להביא לכדי איזון בין האסלאמיסטים לבין המערב, כך שניתן יהיה להביא לדו־קיום בשלום לאורך זמן. העניין הוא, שטרומן שגה: הקומוניסטים הונעו מאידיאולוגיה. כך גם האיסלאמיסטים. הקומוניזם קרס בגלל הסתירות הפנימיות של עצמו ומרוץ חימוש מטורף. אילו היה נתלה באילנות של כוח ופסיכולוגיה, היה משנה את ניהולו הפנימי כדי לשרוד. האיסלאמיסטים יעשו הכול כדי להצליח בשאיפותיהם, גם במחיר קשה ביותר. בהיעדר ערובה שגם הם עתידים להיכשל, אובמה מסכן את המזה"ת בהשתלטות אסלאמיסטית עוינת שהיבט אחד וחשוב שלה הוא השאיפה לחיסול מדינת ישראל.

המלחמה תגיע גם לארה"ב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2013

בסקר שנערך בשבוע שעבר על־ידי ה"וושינגטון פוסט" ורשת אי־בי־סי, נמצא, כי אחוז התמיכה של הציבור האמריקני בנשיא ארצות־הברית לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, עומד על 47 אחוז, תמיכה הזהה לזו שנהנה ממנה כיום הנשיא המכהן, אובמה. הסקר, שנערך לרגל השקת הספרייה הנשיאותית של בוש, ממחיש לא רק, כי חלק משמעותי מאוד מהציבור האמריקני מאמין, כי מדיניות הנשיא הרפובליקני לשעבר הייתה נכונה, לרבות הפלישות לאפגניסטן ולעיראק ששחררו את המדינות מאימת הטליבן ועריצותו של סדאם חוסיין, אלא שיש כמיהה בקרב האמריקנים לחלופה רפובליקנית בדמות בוש הבן למשטרו הליברל־דמוקרטי של אובמה.

הגעגועים לבוש נובעים לא רק ממדיניות הפנים המקרטעת של אובמה, אלא גם נוכח העובדה שמדיניות החוץ שלו נכשלה: בעיראק, גוברת הלחימה בין הכוחות השיעים לבין השבטים הסונים. איראן נמצאת על סף יכולת גרעינית מוחשית, וחצתה מזמן את "הקו האדום" ששרטט נתניהו. במידה רבה, שאלת פיתוח נשק גרעיני על־ידי הרודנות הפרסית היא עניין של בחירה ולא של יכולת. ההנהגה האירנית חוששת לפתח נשק גרעיני כיוון שהיא אינה בטוחה באשר למלוא השלכות העניין. אין משמעות הדבר שאיראן חסרת יכולת לפתח נשק כזה. צפון־קוריאה עשתה שיעור לאובמה, כאשר איומים מוחשיים במלחמה גרמו לארה"ב לסגת ולבקש מו"מ עם הצפון. בסוריה, הממשל האמריקני שתק כאשר ידע, כי משטר אסד משתמש בנשק כימי כדי לדכא את האופוזיציה נגדו. ובמצרים, 'האחים המוסלמים' שעלו לשלטון בתמיכת אובמה, מקימים בשיטתיות דיקטטורה פרו־אירנית ומדכאת את המחאה הצומחת אל מול המצב הכלכלי הקשה. בעקביות ראויה לציון, מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, שאותה הגדיר מקס בוט בכתב־העת השמרני "קומנטרי" כהתנתקות מתפקיד של הנהגה והובלה, הופכת את המזרח־התיכון וסביבותיו לאזור בלתי־יציב ואף מסוכן להגמוניה המערבית באזור, דבר שיקשה מאוד על ארה"ב לשמור על האינטרסים שלה באזור, לרבות שימור מעמדה הצבאי של ישראל.

הנשיאים בוש ואובמה. הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני.

אין זה מקרה, שהאמריקנים החליטו למכור לישראל על חשבון כספי־הסיוע מטוסי־תדלוק שישמשו את חיל־האוויר לפעילות צבאית עתידית. מבחינת אובמה, ארה"ב – החוזרת לעמדה בדלנית נוסח עמדתה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – צריכה לדאוג להתחמשות ישראל כדי להתמודד עם איום צבאי אך לא להתערב בעצמה לסיכול איום שכזה. ההיסטוריונית האמריקנית הידועה, פרופ' דבורה ליפשטאדט, הסבירה באחד מספריה, כי האמריקנים ביקשו להמעיט בערכו של האיום הנאצי בשנות ה־30', מתוך רצון להימנע מהתערבות צבאית שתמנע מהיטלר לממש את חזונו ההרסני. העמדה הבדלנית של האמריקנים ביחס לנעשה במזרח־התיכון אינה אלא סכנה מוחשית לא רק לגורל אלה המתמודדים עם האיום הנשקף מצד האסלאמיסטים בארצות השונות (ובסוריה, חלקם של האסלאמיסטים באופוזיציה הולך וגדל, דבר שמעלה ספקות גדולים באשר לגורל המהפכה שם), אלא גם לעוגן הדמוקרטי והליברלי היחיד באזור. מדיניות החוץ של ארצות־הברית מסכנת, אפוא, את מדינת היהודים, כפי שהעמידה בסכנה את היהודים בשנות ה־30'. העיתונות האמריקנית, אגב, שיתפה פעולה באופן מלא עם מדיניות מחלקת המדינה באותן שנים, לפי מחקר שפירסמה ליפשטאדט.

בממשל האמריקני מתרצים את השתיקה בנושא סוריה, למשל, בכך שאין המודיעין שם רוצה לעשות את אותה "טעות" שהביאה לפלישת ארה"ב לעיראק, תחת האמתלה שיש בה נשק להשמדה המונית. את השקר הנפוץ הזה בדבר ה"טעות" של בוש האכילו הדמוקרטים את העם האמריקני זה הרבה שנים. העובדה שלא נמצא בעיראק נשק כזה לא אומרת, כמובן, שהוא לא היה קיים בשנות־שלטונו של סדאם חוסיין (והושמד, כפי שכותבת העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס), אך עיקר הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני. כדי לא לטעות, מאפשרים אובמה ואנשיו לציר הרשע להתפתח מחדש ולאיים לא רק על האינטרסים החיוניים לארה"ב, אלא גם על אמריקה עצמה. את זה האמריקנים עוד לא הבינו. את העובדה שציר הרשע של צפון־קוריאה ואיראן, האסלאמיסטים מסכן גם את המעצמה הגדולה בעולם, לא קולטים עדיין במחלקת המדינה האמריקנית. אם ימשיכו שם לחשוב שניתן להמשיך בקו הדמוקרטי הבדלני הנוכחי, הרי שלא ירחק היום שבו המלחמה אשר אליה תיאלץ להיכנס ארה"ב, תהיה חמורה בהרבה מזו שלא נכנסה אליה כעת.