אלה הליברלים שנטשו את הימין: תשובה לעמיר פוקס

לפני עשרה ימים, פירסם עו"ד עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מאמר תחת הכותרת, "הימין הליברלי ניצח" ("הארץ", 30.1). התמיכה ב"יש עתיד", טוען פוקס, שיקפה את נטישת הליברלים המתונים את הליכוד ואת התמקמות הליברלים ככוח שהכריע את הבחירות ושבר את המאזן הבין-גושי. אפשר להתחיל ולסתור את הטענה של פוקס בכך שלמעלה ממאתיים אלף קולות הועברו למפלגות ימין שלא עברו את אחוז החסימה ('עלה ירוק' הליברטריאנית המורכבת מפורשי ליכוד, 'עם שלם' של הרב אמסלם שהתחייב כי ימליץ על נתניהו לראשות הממשלה, 'עצמה לישראל' הימנית רדיקלית שמצעה אינו שונה בהרבה מזה של מרין לה פן וחירט וילדרס, ועוד). אך אם נוטשים את זירת ספירת הקולות ומנסים להתמודד עם הטענה, כי "הימין הליברלי" ניצח, כדאי לנסות ולהבין תחילה מהו ימין בהקשר הישראלי ומהו ליברליזם בהקשר הפוליטי המצומצם יותר.

לא תמך בטרנספר. המפא"יניקים דווקא כן. זאב ז'בוטינסקי

ראשית, הליכוד ההיסטורי, למן הקמת התנועה הרביזיוניסטית ועד ימי מנחם בגין, לא זיהה עצמו כ"ימין". כך, למשל, בשנת 1931 ניסח ז'בוטינסקי את יחס הציונות לערביי הארץ ולמעמדם כשתקום מדינת היהודים וטען כי "אין אנו רוצים להוציא אף ערבי אחד הן מהגדה השמאלי והן מן הגדה הימנית של הירדן. אנו רוצים שישגשגו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. את משטרה של ארץ ישראל העברית הננו מתארים לעצמנו באופן כזה: רוב האוכלוסייה יהיה עברי, אולם שיווי זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם. שתי הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון-עצמי תרבותי…" ובמאמר אחר כתב: "הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי-זכויות זה, ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו. כפי שהקורא רואה, הרי זה 'אני מאמין' אומר כול שלום" (זאב ז'בוטינסקי, "כתבים", כרך "בדרך למדינה", עמ' 245, 253; ר' גם הספר "מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים", הוצאת ת' קופ, תל אביב, תרצ"ז-1937).

ז'בוטינסקי הושפע בתקופת לימודיו בברן וברומא מהלאומיות מבית מדרשם של ג'וזפה מאציני וג'וזפה גריבלדי, והסתמך על דברי מאציני, אבי הלאומיות הליברלית, שטען כי נשמת חייה של הלאומיות היא התודעה הלאומית ולא הטריטוריה, המוצא או הלשון, שאין ביכולתם להסביר את המהות הלאומית. ההשתייכות הלאומית תתבסס על הצהרה של היחיד ולא על התחקות אחר שורשיו הלאומיים של היחיד. בהגותו, ניכרה הדיאלקטיקה בין הנאמנות לרעיונותיו של גריבלדי על עליונות האומה וחשיבות האומה והמולדת, לבין תמיכתו בליברליזם רדיקלי הגורס כי כמעט בכל התנגשות "בין ההכרה האינדיבידואלית לבין המשמעת הכפויה, הנני עומד לצדו של היחיד". לשיטתו, גם גריבלדי וגם לינקולן, שחתרו לאחדות ארצם, לא התכוונו למדינה "שהאזרח יהיה בה לא-כלום והמדינה הכול" (שם, עמ' 272-271).

האמירה שז'בוטינסקי היה "ימני" טוענת, למעשה, שאבותיו הרוחניים, לינקולן, גריבלדי ומציני היו "ימניים". בהתחשב בעובדה שלינקולן נאבק לאיסור העבדות ולשחרורם של השחורים, ואילו ז'בוטינסקי היה מהמתנגדים המובהקים לכל פגיעה בערביי הארץ, הגדרת הרביזיוניזם כ"ימני" היא לא רק חטא היסטורי אלא גם שיבוש אידיאולוגי. למעשה, ז'בוטינסקי מהווה היום את האידיאולוג היחיד שעמו ליברלים ישראלים המצויים מחוץ לספקטרום הימני יכול להזדהות עמו. ראוי לציין, כי דווקא תנועת העבודה הייתה זו שהגתה, לאחר דיוני ועדת פיל בשנת 1937, את רעיון הטרנספר לערביי הארץ בדיוני הסוכנות היהודית. לא ז'בוטינסקי.

בבחירות האחרונות, התברר עד כמה שברו הליברלים מן הימין ולמעשה חזרו לתורת ז'בוטינסקי. בשלושים השנים האחרונות, סטה הליכוד בעקביות ימינה באמצעות רעיונות שונים ומשונים שהמציאו מנהיגיו, החל משיח ההפרדה שאימץ הליכוד בעקבות ברק ("אנחנו כאן, הם שם"), המשך בבניית חומת ההפרדה בלב הארץ ובתכנית ההתנתקות שביקשה לפתור את הסכסוך עם הפלשתינים באמצעות ניתוק ובידוד עזה מיהודה ושומרון, וניתן להפליג עוד לכיוון השיח הניאו-קונסרבטיבי של נתניהו על "מלחמת התרבויות", "ציר הרשע", "מלחמת הציביליזציות" ומושגים נוספים שפשטו את הרגל בארה"ב בעקבות המלחמות הכושלות בעיראק ובאפגניסטן.

הסטייה הימנית של הליכוד לא הביאה לידי ניצחונו של "הימין הליברלי", אלא לנטישת הברית בין הימין לבין הליברלים. תקומתו של הליברליזם הישראלי איננו וריאציה חדשה או תחייה מחודשת של "הימין הליברלי", אלא הכרעת הליברלים בדבר רצונם להיפרד מהימין. במושגים היסטוריים, יש בכך משום אתגר משמעותי, שכן קיומו של ליברליזם ישראלי הוא חיוני לשיח אזרחי החושב במושגים ז'בוטינסקאיים. שיח כזה, שהוא אינקלוסיבי ביחס לערביי הארץ ופתוח למו"מ מדיני על יסוד הכרה הדדית בזכות העמים להגדרה עצמית במסגרת דמוקרטית וליברלית, הוא הבשורה האמתית של הבחירות האחרונות. השאלה מה יעשו עם זה הפוליטיקאים, היא שאלה נפרדת הראויה לדיון מאוחר יותר.

חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.

השקר הסובייטי הגדול – המיתוס של תשעה במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.5.2011

מדי שנה מצוין בישראל וברוסיה התשעה במאי, שהפך למעין יום חג עבור יוצאי בריה"מ לשעבר. אחד השקרים הגדולים הקשורים בהיסטוריוגרפיה של ברית המועצות ויחסיה עם העם היהודי ומדינת ישראל, הוא הכזב שלפיו הצילו הסובייטים את היהודים מהשמדה והצבא האדום המשחרר גאל את היהודים מאימת הנאצים. מעטים מזכירים היום את הברית שכרת סטלין עם היטלר ושלמעשה איפשרה להיטלר לעשות ביהודים כרצונו ללא שום חשש מהסובייטים, אולם מעטים מהם יודעים את הכרונולוגיה של הרומן בין סטלין לבין היטלר והאופן שבו התפתחו הדברים.

בספרו המצוין "'יחסים מיוחדים': ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל, 1939-1959", שיצא לאור ב-2007 בהוצאת מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מצליח ההיסטוריון פרופסור בנימין פינקוס להמחיש כיצד היו הדברים לאשורם. תחילה מפריך פינקוס את השקר הסובייטי שבו השתמשו הקומוניסטים ומאז ומעולם, ושלפיו המטרה של הסובייטים בהסכם בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ, הייתה לדחות ככל הניתן מתקפה אפשרית של הנאצים נגד הסובייטים. פינקוס מצטט את ההיסטוריון הרוסי מיכאיל נארינסקי שאמר כי "לא נמצאה תעודה כלשהי שגרמניה התכוננה להיכנס למלחמה נגד ברית המועצות בסתיו 1939" (עמ' 73). מולוטוב, שהחליף בתפקיד את שר החוץ 'היהודי' מקסים ליטבינוב, סיפר בראיון עיתונאי כי "בשנת 1939, כשסילקו את ליטבינוב ואני קיבלתי את התפקיד, סטלין אמר לי: תסלק ממשרד החוץ את היהודים. תודה לאל שאמר זאת! שהרי הבעיה הייתה שהיהודים היו רוב בולט בהנהגה ובקרב השגרירים" (שם: 73-74).

בצילום: הדגל הסובייטי מונף על הרייכסטאג ההרוס

הסכמים סודיים

פינקוס חושף בספרו כי מלבד ההסכם הידוע שנחתם בין מולוטוב ובין ריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939, נחתמו עוד הסכמים סודיים בתאריכים 28.9, 16.11 בשנת 1939, וכן 5 בספטמבר 1940. הברית בין היטלר לבין סטלין היא זו שאיפשרה לנאצים להתקיף את פולין ב-1 בספטמבר 1939 ולכלות את יהדותה. בריה"מ סיפחה את מזרח פולין וכן את שטחי רומניה, ליטא, לטביה ואסטוניה, ובהם כשני מיליון יהודים. במכתב לנחום גולדמן שכתב ד"ר משה סנה, לימים הרמ"א של 'ההגנה' ואחר כך מבכירי מפ"ם ומנהיג מק"י, כתב כי "היטלר רודף את היהודים, סטלין רודף את היהדות, שניהם יחד מהווים סכנה לקיום עמנו" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 76). עם השתלטות הסובייטים על פולין, החל מסע רדיפות נגד היהודים בכלל, והתנועה הציונית בפרט. בין המנהיגים הציונים שנאסרו היו מנחם בגין ומרדכי נורוק (איש 'המזרחי', ולימים שר הדואר וח"כ מטעם המפד"ל). הסובייטים הודיעו כי פעילות "הארגונים היהודיים הריאקציונריים, שהפיצו את השוביניזם היהודי" תופסק. על אותם ארגונים נמנו 'הציונים הכלליים הפרוגרסיביים', ויצ"ו, 'השומר הצעיר', 'המזרחי', בית"ר וההסתדרות הציונית. לפי ההערכות, הסובייטים אסרו והגלו בין פברואר 1940 ליוני 1941 כ-200 אלף יהודים.

התזה השנייה שמפריך פינקוס התבססה על תשובה של סטלין לעורך 'פרבדה' מנובמבר 1939. לפי סטלין, "ברית המועצות לא רק דחתה את הצעותיו של היטלר להרחיב את שטחה לדרום ביציאה למפרץ הפרסי ולאוקיינוס ההודי, אלא גם הראתה התנגדות נחרצת לתכניות התוקפניות של מדינות 'הציר' ששאפו לכבוש את המזרח הקרוב והתיכון ואזורים אחרים של העולם" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 83). לפי פינקוס, ברית המועצות תמכה, בניגוד לאידיאולוגיה שלה ולמדיניות המוצהרת של הקומינטרן, בחוגים ערביים שהיו בעלי-ברית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כך, ההיסטוריון שמואל דותן חשף כי משלחת פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, ביקרה אצל המופתי הפרו-נאצי, חאג' אמין אל-חוסייני. הסובייטים תמכו לא רק בחוסייני אלא גם במנהיג המרד נגד בריטניה בעיראק, רשיד אלי אל-כילאני, שביצע את "הפרהוד", הפוגרום, ביהודי עיראק, היה פרו-נאצי מובהק. אל-כילאני הפסיד במלחמה נגד הבריטים, גלה לברלין, הקים שם ממשלה עיראקית גולה בתמיכת הנאצים והקים את 'הלגיון הערבי החופשי', יחידה ערבית שפעלה במסגרת הורמאכט, הצבא הגרמני.

במצוות סטלין, המפלגות הקומוניסטיות – ובכלל זה הפק"פ בארץ ישראל – ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד בריטניה וצרפת שלחמו בנאצים, והורה להגדירן כ"תוקפניות". בארץ ישראל, ניהלה פק"פ מלחמת חורמה נגד גיוס יהודים לצבא הבריטי.

הברית לא נתקבלה בשלילה מוחלטת

בארץ ישראל, הברית בין סטלין לבין היטלר לא נתקבלה בשלילה מוחלטת, אפילו לא מצד דוד בן-גוריון, שרשם ב-22 בספטמבר 1939 ביומנו, כי "כבר בזמן קצר זה היו כמה הפתעות, והגדולות שביניהן: עמדת רוסיה. תהא דעתנו מה שהיא על הברית הבלתי קדושה בין היטלר ובין סטלין, היות רוסיה לגורם עולמי מחדש מחייבת גם את המדיניות שלנו. אמנם אין יסוד להניח, שרוסיה הסובייטית תשנה את יחסה אלינו, אולם עלינו לבקש הזדמנות לבוא בדברים עם רוסיה, על ידי אנשינו, או איש נאמן גם עלינו וגם עליהם, אם אפשר למצוא איש כזה". ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא כתבה בספר שערך בשעתו הפרופסור שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, כי נוכח הערצתו ללנין, "אפשר להגדיר את בן-גוריון כבולשביק, שאיננו קומוניסט". רק ב-25 בדצמבר 1939 נאם בן-גוריון נאום ביקורתי ותקיף בהסתדרות, המבקר קשות את בריה"מ. אולם אנשי סיעה ב' במפא"י, שכללה את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד', הגיבה תגובה שונה מזו של בן-גוריון.

כך, יצחק טבנקין, מהבולטים שבמנהיגי תנועת העבודה דאז ולימים איש ארץ ישראל השלמה, אמר ב-1944 כי הוא לא היה "שותף להסתה נגד רוסיה בתקופת ריבנטרופ". יעקב חזן, לעומתו, תקף את ההסכם וראה בו "פשע הן לגבי עתידה של רוסיה עצמה בתור מדינה סוציאליסטית, והן לגבי מלחמתו של מעמד הפועלים כולו". אלא שהביקורת הזו, שהוטחה בסובייטים בראשי הפרקים שהכין חזן לדיון בוועד הפועל של 'הקיבוץ הארצי' שהתכנס בנובמבר 1939, עומעמה כעבור ארבע שנים, כאשר ב-1943 גילה חזן הבנה למדיניות הסובייטית ההיא. גם מאיר יערי, שותפו של חזן להנהגת 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', נחרד נוכח הביקורת על סטלין וראה בהפלת סטלין סכנה ל"מלחמת אזרחים איומה ברוסיה". יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי 'השומר הצעיר', הצדיק את הברית בין סטלין לבין היטלר וראה בה כורח המציאות. המפלגה הקומוניסטית ערכה רוויזיה מקיפה בעמדתה נגד הנאצים, ועם כריתת הברית הכריזה כי "כל פטריוט נאמן תומך בניטרליות, כי ההגנה על המולדת היא תעמולה אימפריאליסטית, ויש לראות בהיטלר את בן-בריתה של ברית המועצות במערכה נגד האימפריאליזם המערבי". כאשר התקרב צבאו של רומל לארץ ישראל, הגבירו הקומוניסטים את התעמולה נגד גיוס היישוב למלחמה בנאצים, וקבעה י "נכון הדבר, כי גייסות היטלר ומוסוליני עומדים בשערי הארץ, אבל נכון גם כי גייסות צ'רצ'יל עומדים בתוך הארץ, קודם כל יש להילחם באויב הנמצא בתוך הארץ" (כל הפרטים לקוחים מספרו של פינקוס, עמ' 88-92).

מסע הטיהור נמשך

במשך כל מלחמת העולם השנייה, מציין פינקוס בספרו, הזכיר סטלין בפומבי את המדיניות האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית רק פעם אחת, ובתחילת המלחמה. סטלין המשיך ביתר שאת במסעו לטיהור היהודים מהמפלגה כבר באוגוסט 1942. הוא רצה שמנגנון המדינה וחיי התרבות והאמנות יהיו נקיים מיהודים, קומוניזם שיהיה "יודן ריין", נקי מיהודים. הסובייטים עשו מאמץ ניכר להצניע את פשעי הנאצים נגד היהודים. כך, פינקוס מציין כי "בפרסומים הרשמיים שכוונו בעיקר כלפי חוץ… הוזכרה השמדת היהודים רק פעמים מספר ובמובלע מאוד בין עמודים רבים של ידיעות, שעסקו כולן במדיניות גרמניה נגד הרוסים, האוקראינים, הביילורוסים, הלטים, המולדבים, האסטונים והלאומים האחרים" (עמ' 99). הטרמינולוגיה הסובייטית התייחסה רק לכך שהושמדו "אזרחים סובייטים שלווים" על-ידי הנאצים, בלי לציין שאלה היו יהודים במוצאם. הסופר איליה ארנבורג נשא נאום בכנס נציגי העם היהודי (שאחר כך התפתח לוועד היהודי האנטי-פשיסטי) אשר נערך במוסקבה ב-24 באוגוסט 1941, ובו הכריז בכאב נוכח הברית הסובייטית עם הנאצים והשתקת האנטישמיות הנאצית: "גדלתי בעיר רוסית, שפת אמי היא רוסית, אני סופר רוסי, עתה אני מגן ככל הרוסים על מולדתי, אבל הנאצים הזכירו לי דבר נוסף, שם אמי היה חנה. הנני יהודי. אומר אני זאת בגאווה" (עמ' 101).

ההתנגדות היחידה למהלכיו של סטלין הגיעה מכיוונו של יריבו הגדול, ליאון טרוצקי. בחיבורו "ברית המועצות במלחמה", שנכתב ב-1939 (שנה בלבד לפני שנרצח), כתב טרוצקי בתקווה כי "אם מלחמה זו תעורר, כפי שאנו משוכנעים, מהפכה פרולטרית, היא חייבת להוביל בהכרח להפלת הביורוקרטיה בברית-המועצות ולשיקום הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי הגבוה הרבה יותר מזה שב-1918… לכל אדם ואדם יתברר שבתהליך התפתחותה של המהפכה העולמית הביורוקרטיה הסובייטית היתה רק נסיגה זמנית". אולם טרוצקי טעה. חלפו יותר מ-45 שנה עד שנפל הסטליניזם בברית המועצות. לשיטתו, אם לא תתרחש מהפכה בבריה"מ, יוכתר הסוציאליזם כ"אוטופיה". כיום, שנים רבות אחרי הברית בין הפשיזם האדום של סטלין לבין הפשיזם החום של היטלר, יש מי שממשיך לצבוע את האוטופיה הזו בצבעים ורודים-אדומים ומקבע את המיתוס על שחרור היהודים על-ידי הצבא האדום הגיבור. אלמלא אותה ברית סטליניסטית-נאצית, סביר להניח כי מספר היהודים שנטבחו במהלך השואה היה מצטמצם בשיעור ניכר, ואת אות הקין הזה על מצחה של ברית המועצות לא יוכלו למחות גם אלה שמציינים בגאווה את התשעה במאי.

המיתוס של צ'ה גווארה

פורסם בכתב העת תכלת 42, חורף התשע"א, 2011

מאמרו המלומד של לוראן כהן, "צ'ה גווארה: משיח חולה הדק" (תכלת 41, סתיו התשע"א/2010), עוסק בפועלו ובהשקפת עולמו של ארנסטו "צ'ה" גווארה, אחד המהפכנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של השמאל העולמי, ומצביע על האמת שמאחורי המיתוס. כהן מיטיב לחשוף את העובדות העגומות, המציירות דמות שונה מאוד מזו שהתקבעה בזיכרון הקולקטיבי ובתרבות הפופולארית. ועם זאת, דומה שמן הראוי לעסוק גם בנסיבות שהביאו לצמיחתו של המיתוס הזה, שאת השפעתו המכרעת על עולם הדימויים והמחשבה של השמאל אי־אפשר לתלות במה שהספיק גווארה לעולל בימי חייו הקצרים.

כדי להבין את פשר ההערצה האדירה לצ'ה גווארה, יש לחזור תחילה אל שנות השישים הסוערות, שבהן דרך כוכבו. חשוב להבין שהסצנה הרדיקלית של אותה תקופה לא התאפיינה באחידות אידיאולוגית ופוליטית. השמאל החדש של שנות השישים סירב לרקוד על פי חלילו של הקרמלין הקר והמנוכר. הוא תיעב את כל מה שייצג הסטליניזם הישן, נשא את עיניו לווייטנאם ולקובה, הילל את מהפכת התרבות של מאו ועסק בוויכוחים נמרצים על אודות תורותיהם האותנטיות של מרקס, לנין וטרוצקי. כשפרץ מרד הסטודנטים במאי 1968, הגיבו עורכי פרבדה בחמת זעם. את הסטודנטים שגרמו לשרל דה־גול להזיע הם הוקיעו כ"חוליגנים", ואת גווארה, גיבורם, כינו "הרפתקן".

החוגים המהפכניים של שנות השישים נאלצו להתמודד עם מציאות של חברה מערבית משגשגת, שלא הראתה כל סימן לקריסה הבלתי נמנעת שאותה חזתה האורתודוקסיה המרקסיסטית. כדי להסביר תופעה מתסכלת זו, שלפו הרדיקלים מאמתחתם האידיאולוגית שני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון כוון נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית, והאשים אותה בשטיפת המוח האפקטיבית של ההמונים. "חרושת התרבות", שאותה ביקרו הוגי אסכולת פרנקפורט הפוסט־מרקסיסטית, יצרה לכאורה תודעה פסיבית ונוחה להשפעה, שאפשרה לסטטוס קוו הפוליטי, הכלכלי והחברתי לשרוד ללא הפרעה. האוונגרד האינטלקטואלי נואש לחלוטין מן הפרולטריון המערבי וכינה אותו בבוז "האריסטוקרטיה של מעמד הפועלים". הפרולטריון, גרסו התיאורטיקנים הביקורתיים, אינו יכול ואינו מעוניין להוציא אל הפועל את המהפכה הסוציאליסטית בארצות המערב הקפיטליסטי; הוא למד לשתף פעולה עם השיטה. הראיה הניצחת הייתה התנהלותם של האיגודים המקצועיים, שהסתפקו ברפורמות כלכליות דוגמת תוספות יוקר, העלאות שכר, זכויות סוציאליות וכיוצא בזה, במקום להתגייס לקעקוע הסדר הקיים.

אייקון לשנאת ישראל. ארנסטו (צ'ה) גווארה

הטיעון השני שהפיח חיים בחוגי המהפכה המבוששת לבוא תלה את הצלחתו של המערב בניצולו המחפיר את "העולם השלישי", דהיינו אפריקה, המזרח התיכון, מזרח אסיה, השחורים ורבים אחרים. הרדיקלים שהתאכזבו מנרפותו של מעמד הפועלים בארצותיהם המבוססות חרתו על דגלם את שיתוף הפעולה עם "הלאומים המדוכאים" במלחמה נגד האימפריאליזם המערבי. המהפכה שהנהיגו קסטרו וגווארה בקובה נתפסה בעיניהם כחלופה טהורה יותר למשטר הסובייטי הדכאני, שהשחית לשיטתם את מורשת מרקס ולנין. ההשתוקקות ל"תבוסה המהפכנית" של המערב השנוא אפיינה גם חוגים מסוימים בשמאל הקיצוני בישראל, דוגמת 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית – מצפן מרקסיסטי' (הסניף הישראלי של האינטרנציונל הרביעי, הטרוצקיסטי), שייחלו למפלתה של ישראל במלחמת יום הכיפורים. אם תובס ישראל בידי הפרולטריון הערבי, האמינו "יתומי טרוצקי" (הכינוי שהודבק להם בידי הגווארדיה הוותיקה של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח), תיסלל הדרך להקמתה של מדינה פלסטינית כחלק ממזרח תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי.

"מלחמות וייטנאם רבות ככל האפשר"

צ'ה גווארה היה אפוא לסמל המערכה נגד המערב. הוא שימש הוכחה ניצחת לכך שניתן להכות את כוחות הדיכוי שוק על ירך, אפילו אם מדובר ב"בית הזונות של האימפריאליזם", כפי שהוגדרה קובה שלפני המהפכה. העובדה שהמהפכן הארגנטינאי לא התמסד ולא הפך לביורוקרט מסוגם של שוכני הקרמלין סייעה להאדרת המיתוס שנרקם סביבו. קבוצות מנושלות, דוגמת השחורים בארצות־הברית, חשו הזדהות עמוקה עם דמותו. הפלסטינים נמנו אף הם עם מעריציו. בעיניהם ובעיני תומכיהם, אש"ף נתפס כמקבילה הערבית של חבורת קסטרו־גווארה – מהפכנים המובילים מאבק צודק לשחרור לאומי, כלכלי וחברתי.

על הקסם שהילך גווארה על השמאל הקיצוני המקומי אפשר ללמוד, בין היתר, ממאמר לא חתום שפורסם בגיליון 35 של כתב העת מצפן במאי 1967, תחת הכותרת "רוח חדשה במלחמה המהפכנית". המאמר התייחס למכתב שהגיע מגווארה ממקום מחבואו, לאחר שנעלם מן הזירה הציבורית בקובה במרס 1965 והחל לשקוד על קידום המהפכה בארצות אחרות. מצפן דיווח שגווארה כתב כי "המטרה העיקרית של המהפכנים בכל מקום היא עתה: ליצור מלחמות וייטנאם רבות ככל האפשר בכל מקום בעולם… יש לעורר את הרוחות, להלהיב את דמיון העמלים… יש להפיח רוח חדשה במלחמה המהפכנית". המאמר סיכם ש"מקטעי הדברים שהגיעו לידינו קשה אולי לתת הערכה מלאה על ההתפתחויות החדשות שמסמנים מכתבו של צ'ה גווארה, נאומו של קסטרו והודעותיהן של התנועות המהפכניות ברחבי דרום אמריקה. ייתכן שהם מצביעים על שלב חדש במלחמה המהפכנית באמריקה הלטינית וברחבי העולם כולו".

צ'ה גווארה מצטייר כיום כמרטיר זך וטהור מסוגם של גנדי ומרטין לותר קינג, אבל חשוב לזכור שחסידיו ומוקיריו בשנות השישים והשבעים לא היו פציפיסטים, אלא לוחמי גרילה וטרוריסטים. 'סיעת הצבא האדום', הידועה גם כארגון הטרור הגרמני 'באדר־מיינהוף', היא דוגמה בולטת ורצחנית במיוחד. באפריל 1971 כתבה אולריקה מיינהוף, אחת המייסדות, כי "מושג הגרילה האורבנית של 'סיעת הצבא האדום' איננו מבוסס על ראייה אופטימית בדבר הנסיבות הקיימות ברפובליקה הפדרלית [גרמניה המערבית] ובמערב ברלין". כדי להנחית מכת אגרוף בבטן הרכה של המערב השבע והמנומנם, אין צורך בגיוס "ההמונים העמלים"; כל שנדרש הוא נשק, ארגון, תיאוריה מהפכנית וקאדר נחוש של פעילים, הנושאים את עיניהם למופת שהציב הגיבור המזוקן וחובש הכומתה מדרום אמריקה. הנחישות הזו תבעה מסירות והקרבה החודרות לכל פינה של החיים האישיים. בטינה רוהל, בתה של אולריקה מיינהוף, שפרסמה בשנת 2006 ספר זיכרונות שכותרתו כך מכייפים עם הקומוניזם (So macht Kommunismus Spass), כתבה כי לפני שירדה למחתרת ביקשה אמה לשלוח את בנותיה לגדול במחנה פליטים פלסטיני בירדן, בתקווה שכך תהפוכנה ללוחמות חירות – רעיון שממנו נסוגה לאחר סילוק מפקדות אש"ף מירדן בספטמבר 1970.

תשליל של המערב

מים רבים זרמו בנהרות אירופה מאז אותם ימים. השמאל החדש בן זמננו – והרי השמאל מתחדש כל העת, או לפחות מעלה גירה – כבר אינו מצטט בהתלהבות את כתבי אסכולת פרנקפורט או את הגיגיו של טרוצקי. שמות כמו דניאל כהן־בנדיט ורודי דוטשקה הולכים ונשכחים מן הזיכרון. ואולם דבר אחד לא השתנה מאז ועד היום: ההערצה הגורפת לצ'ה גווארה, אולי הקונצנזוס היחיד שסביבו מתלכד השמאל העולמי. טרוצקיסטים ואנרכיסטים, קומוניסטים ומאואיסטים, רדיקלים סתם ותיאורטיקנים מרקסיסטים – כולם נוצרים את זכרו של גווארה ומתרפקים על מורשתו, תהא אשר תהא.

כפי שמציין לוראן כהן בצדק, פולחן גווארה דעך קמעא אחרי קריסת ברית־המועצות והתפוגגות האוטופיה הקומוניסטית, אולם הוא ניצל בזכות התעוררות השמאל בסוף שנות התשעים. תנועת המחאה נגד הגלובליזציה הפיחה חיים במיתוס של צ'ה כדי להמריץ פעילים צעירים לפעולה ולהעניק להם סמל שעמו יוכלו להזדהות. אלא שתדמיתו החדשה והעדכנית של האייקון המהפכני נוקתה במידת־מה מן הסרח העודף האידיאולוגי של הקומוניזם הישן. הרוב המכריע של האקטיביסטים שהשתוללו בחוצות סיאטל וברחובות גנואה לא קראו את הקפיטל, ולא חלמו על כינון גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות, אבל האויב נותר אותו אויב: הקפיטליזם הנצלני והמערב, העושקים, מדכאים ורומסים את המדינות המתפתחות. צ'ה חי בתודעתם בעיקר בשל העובדה שהיה התשליל של הרשע המתועב הזה.

למשך זמן מה, המשיח המת של השמאל העולמי חלק את התהילה עם משיח חי בדמותו של ברק אובמה. כמה מן הדימויים אשר שימשו את מסע הבחירות של נשיא ארצות־הברית אפילו ציירו אותו כגלגולו של צ'ה. ברם, בעוד שאובמה לא הצליח להשביע את רצונם של הרדיקלים, גווארה נותר לדידם חף מכל רבב.

ישראל כמוקד שנאה

תחייתו של הצ'ה־איזם הטביעה את חותמה גם בשמאל הישראלי. ההערצה שרוחשים לו אקטיביסטים צעירים רבים קשורה לעובדה שהם רואים את ישראל כביטוי קיצוני של כל מה שגווארה נאבק בו. המאבקים בבילעין ובנעלין, פעולות האנרכיסטים, הפרובוקציות בשייח ג'ראח, הקריאות להחרמת ישראל ולנידויה כמדינת אפרטהייד – בכל אלה ניכרים אותותיה של מורשת גווארה. מנקודת מבטם של הרדיקלים בארץ ומחוצה לה, ישראל היא ההתגלמות העכשווית של הרוע המוחלט – מדינת לאום קולוניאליסטית, קפיטליסטית, גזענית ונצלנית – ויש להילחם בה עד חרמה על מנת להתחיל במלאכת שחרור המערב. ידידי פרופ' אילן גור־זאב, במסתו המאלפת "צליבתו מחדש של היהודי כישועה אקסטטית", שפורסמה בכתב העת ארץ אחרת (פברואר-מרס 2010), כתב כי בניסיונותיו להתמודד עם תופעת "הפרוגרסיבים החדשים", המטפחים את מסורת שנאת המערב וישראל, הוא

מבקש להבין מה באמת אומרת התלמידה שמצהירה כי הסיקה מספרי ומקריאת הביקורתיים האחרים כי אם בנה החוגג שמונה־עשר אביבים יתגייס לאחת מקבוצות הטרור ויתחיל להרוג כאן יהודים, היא לא תנסה לעצור בעדו. תחת זאת היא תצדיע לו. כן, עליי להבין מה בלמידה הביקורתית הזו הביא את אחד היקרים שבחבריי, פילוסוף בעל מוניטין עולמי שרבים מכם מכירים, לצלצל לביתי בנווה שאנן לאחר הפיצוץ במסעדת "מצה" ולשאול: "אילן, אתה בסדר? האם הילדים בריאים ושלמים? כל כך דאגתי לכם! אבל תדע שלגבי היהודים שנפגעו בפיצוץ אינני יכול לחוש אמפתיה כלשהי, שהרי בדעה צלולה הם בחרו לראש ממשלה את אריאל שרון".

צ'ה גווארה מעולם לא היה תיאורטיקן. הוא היה איש מעש, ובכך גדולתו ויתרונו המובהק על פני מהפכנים בעלי אפיל אינטלקטואלי יותר, כמו רוזה לוקסמבורג או אנטוניו גרמשי. הסגידה השמאלית לאיש הזה מתבססת לא רק על "טוהר כפיו", או על העובדה שנותר נאמן לחזונו, אלא גם על הפרקסיס שאותו ייצג ושבו עסק ללא לאות: המלחמה העיקשת והאכזרית באויב המערבי ובכל מה שמזוהה עמו. אלא שבהעדר סיכוי למהפכה בסדר גודל עולמי, יסתפקו חסידיו של הרופא המרצח בניסיון לחיסול ממוקד של מושא שנאתם הצרופה, הלוא הוא מדינת היהודים.

האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".