מחדל המנהרות: זו רק ההתחלה

בנימין נתניהו ייאלץ לסיים את המבצע הצבאי בעזה בלי מימוש הבטחתו משנת 2009: החמאס לא יחוסל. היעד שסימן ראש הממשלה הנוכחי בתפקידו הקודם כיושב־ראש האופוזיציה עתיד להיות החזית הפוליטית של הימין בליכוד, בישראל ביתנו ובבית היהודי. ליברמן ובנט שמו להם למטרה להוציא כמה שיותר מנדטים מהליכוד. ואם גם במצודת זאב יבינו שהציבור הימני איננו מרוצה מראש הממשלה, שלא הלך "עד הסוף", גדעון סער כבר מוכן להתמודדות. רק שיקראו לו.

לא ידע שהוקמו המנהרות? בנימין נתניהו

נתניהו התחיל את המבצע הצבאי עם אשראי מוחלט. טוטלי. 95 אחוז מהציבור תמכו בו. כשהחליט ראש הממשלה לעבור לכיוון הפעולה הקרקעית, הוא החל לאבד מתמיכתם של חלקים מהמרכז ומהשמאל. יחד עם זאת, היעד של פגיעה קשה בחמאס ליכד סביבו לא מעט אנשים שבימים הרגילים סונטים בו קשות. אבל הפעולה הקרקעית, חרף הישגיה הרבים בתחום המנהרות, עלתה – נכון לכתיבת שורות אלה – בחיי 53 לוחמי צה"ל. יותר מסך הלוחמים שנהרגו ב"עמוד ענן" וב"עופרת יצוקה". יותר מסך הרוגי מבצע "חומת מגן".

השאלה עמה ייאלץ נתניהו להתמודד מעתה ואילך, במידה שהמבצע הצבאי יימשך, היא מדוע נהרגו כל כך הרבה חיילים. אף אחד לא חשב שבמבצע צבאי כזה מישהו ייצא מהשטח בלי שריטה, אבל אף אחד גם לא ראה לנגד עיניו עשרות חיילים הרוגים בתוך שבועיים. השאלה הזו הקשורה לשאלה גדולה יותר: מחדל המנהרות.

איך קרה שמשנת 2009, ראש ממשלת ישראל מדבר ללא הרף על האיום הקיומי מאיראן, אך החמאס מקים רשת מנהרות ועיר תת־קרקעית שתכליתה לחטוף ולרצוח עשרות ישראלים? האם רה"מ לא ידע שהוקמו המנהרות? האם צה"ל והשב"כ הסתירו ממנו את המידע? האם ידע אך הסתיר את המידע משרי הממשלה? השאלות האלה יישאלו כשהמלחמה תיגמר ויתברר שהחמאס ימשיך לשלוט בעזה, שהמנהרות חוסלו אך הרצועה לא פורזה מנשק, כולל טילים ארוכי־טווח, שחמאס יכול להתפנות למלאכת חציבת מנהרות חדשות. שאלת השאלות – מה היו הישגי המבצע – תישאל משמאל, ובייתר שאת מימין.

בצה"ל אומרים שהמידע הונח על שולחן שרי הקבינט. אם כך, מדוע שנים רבות לא עשה ראש הממשלה דבר בעניין? גם השאלה הזו תוצב לפתחו. הימין יבקש תשובות. גם השמאל. מחדל המנהרות עלול להתפוצץ לנתניהו בפרצוף. כמו אולמרט, הוא עלול לגמור את המלחמה כראש ממשלה מאוד לא פופולרי. ובשש אחרי המלחמה, יעלו לסדר היום מצוקות הדיור, הבריאות, האבטלה, העוני, הקשישים ומערכת החינוך. רה"מ יצטרך להסביר איך ישראל הידרדרה תוך חמש שנים למצב כל כך קשה בו נבנית לידה עיר מנהרות טרור וצה"ל לא עושה דבר, בו הכלכלה איננה משרתת את מעמד הביניים, השכירים והעצמאים ובו מערכת הבריאות קורסת ומערכת החינוך ממשיך לנפק כ־40 אחוז תלמידים שאינם גומרים בגרות.

שותפיו של נתניהו – לפיד, לבני ובנט – יצטרכו לתת הסברים. כל אחד יסביר לפי צרכיו הפוליטיים. ראש הממשלה יישאר בודד בצריח. מחיר אי־עשייה וקיפאון של חמש שנים, הנפנוף המתמשך בדגל השקט והיעדר המלחמות, ההתעלמות המוחלטת מן הנעשה ליד קיבוץ נחל עוז וההתמקדות במה שקורה בטהרן – כל אלה ועוד יעמדו לפתחו של ראש הממשלה. הוא יצטרך לשבת עם עצמו, לבד, ולהחליט לאן פניו מועדות. בלי הישג משמעותי במבצע הנוכחי, יש סיכוי לא רב שרה"מ יצטרך לטלפן לקודמו, אהוד אולמרט, לחלוק עמו תחושות של בדידות ואולי בגידה מצד שותפיו.

התמונה המצטיירת כעת – עשרות חיילים הרוגים, הישג שעיקרו חישוף מנהרות טרור שנבנו תוך התעלמות הדרג המדיני, הפסקת אש קרובה בלי מיטוט החמאס, למעלה מאלף פלשתינים הרוגים, כולל נשים וילדים, הפיכת חצי מישראל לגזרה פגיעה אל מול איום הרקטות – התמונה הזו איננה תמונת ניצחון. לא עבור המרכז והשמאל, ודאי שלא בשביל הימין. אם יקום מוטי אשכנזי אחד ויחליט להפגין לבד מול משרד ראש הממשלה, נתניהו יצטרך ללכת בזמן המתאים לנשיא ולהגיש את התפטרותו.

טור שבת: עדיף לזגזג פעמיים

החלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

שיקול דעת מוטעה. לפיד עם נתניהו.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. וחמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

ההסתמכות של לפיד על עיני ונשיא המדינה פרס לא תעזור לו. הוא זקוק לגיבוי של נתניהו. ראש הממשלה לא ימהר לשאת את שר האוצר על האלונקה. בימים הקרובים, ייהנה מכך שהמחאה החברתית המתעוררת מתעללת בשר האוצר הטרי. כאשר תוגש הצעת התקציב לממשלה, נתניהו עוד עשוי לרכך את הגזירות ולהיראות כחברתי מול לפיד. זה עשוי להועיל לליכוד שהפך לגווייה פוליטית. זה יכול לגרום לציבור לאהוד את נתניהו ולסמוך עליו מחדש, הגם שהבור התקציבי נוצר במשמרת שלו ושל שטייניץ. הימין המבקש תקומה יכול להרוויח מכך, שמי שנתפש כאכזרי הוא זה שצמח בערוגות הההפגנות הגדולות בכיכר הבימה לפני שנתיים.

הקרב על התקציב יהיה קשה מנשוא. אם בסופו של יום יגבה נתניהו את לפיד, לא מן הנמנע שהוא גם יגבה במקביל כל מיני מורדים חברתיים בסיעת הליכוד כדי למתג מחדש את המפלגה כחברתית. אופיר אקוניס כבר החל לצייץ נגד שר האוצר, וידוע כי כל ציוציו של סגן השר נעשים ברשות ובסמכות. לאחר שיעבור יו"ר 'יש עתיד' את כל המשוכות והמהמורות הפרלמנטריות שמכינים לו באופוזיציה, ובסופו של יום יועבר התקציב, הוא עלול למצוא עצמו חבול, מרוט, מנודה ומבוזה. יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ, מתכוונת לעשות על גבו את דרכה לראשות מפלגתה בבחירות המקדימות הקרובות. ובבוא העת, אם בשל סכסוך יזום מצד נתניהו ואם בגלל סכסוך שיפרוץ בינו לבין לפיד, עשויה היא להחליפו במשרד האוצר כדי לעשות תיקון חברתי. ראש הממשלה ירוויח במקרה הזה פעמיים: גם העביר תקציב של גזירות וקיצוצים, גם החליף את שר האוצר המאכזב וגם הכניס לממשלה את מפלגת העבודה שמנהיגתה משוועת לניסיון מיניסטריאלי ולהישגים בשטח. ואם יחימוביץ תיכנס פנימה, אפשר יהיה להעיף באותה הזדמנות גם את בנט וחבריו, ולהחליפם בדרעי ובליצמן הכמהים לשלטון.

נתניהו, שיכול ללמד שיעורי־הישרדות מה הם, הציל את הקואליציה שלו כאשר פילג את מפלגת העבודה שאיימה להפילו. הוא עשה את הלא ייאמן והביא להגליית שריה לאופוזיציה. כדי לחסל את לפיד פוליטית, רה"מ יכול ברגע הנכון להעיפו לספסלים האחוריים במליאה. הוא יודע, כי המאכזבים מתים באופוזיציה מוות פוליטי בלתי־קדוש בעליל. אולי בקדנציה הבאה, ימנה את לפיד לשר המשפטים. אם שר האוצר רוצה למנוע את התחסלותו הפוליטית, עליו לזגזג שוב ולחשוב מחדש על הקיצוצים והגזירות. בין כה וכה, בפינה ממתין הדוד הטוב אולמרט, שאינו מתכוון לוותר על חלומו להיאבק מחדש על ראשות הממשלה. עדיף לזגזג פעמיים מאשר לחסל קריירה פוליטית מבטיחה בחודשיים.

נתניהו חייב להתערב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.5.2013

לפני שבוע שוחחתי עם אדם פוליטי הקרוב לראש ממשלה לשעבר המקורב לשר האוצר המכהן. "זה רק תרגיל", הוא אמר לי כשתמהתי על הצעת שר האוצר לפיד להגדלת הגירעון. "יאיר עושה תרגיל לביבי. הוא יודע שנתניהו לא יאפשר לו להגדיל את הגירעון ככה", אמר לי אותו אדם. "הוא רוצה שרה"מ יהיה זה שיעמוד בחזית וייקח על עצמו את הגזירות". גנזתי אפוא טור ביקורתי על לפיד שרציתי לפרסם בתחילת השבוע. אתמול התברר, כי בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לפעמים המקורבים טועים בהערכת התחכום של הפוליטיקאים. נכון לעכשיו, סימן השאלה סביב כהונת לפיד במשרד האוצר הפך לסימן קריאה, לנורת אזהרה מהבהבת.

למרות הרינונים על כך שקמה פה ממשלת ימין ליברלי, הרי שדומה, כי לפיד מושך באופן בלתי־עקבי שמאלה וימינה, ולא לכיוון הליברלי. ליברלים לא מעלים מסים, בטח לא לכל בעלי־ההכנסות; בכלכלה שמרנית, לא מעלים מע"מ ומס־חברות; שר אוצר ליברלי לא מפחית מיליארד וחצי שקל בתקציב החינוך המקרטע ולמעלה ממיליארד שקל בתקציב התחבורה הדורכת במקום, ומאפשר לחברות ממשלתיות גרעוניות להתקיים על חשבון הציבור, אגב תוספת כוח אדם קבועה לשירות המדינה. בכלכלה תחרותית באמת, מפריטים את חברת החשמל והנמלים ולא מבטלים נקודות זיכוי לבעלי תואר אקדמי או מחייבים עקרות־בית לשלם ביטוח בריאות וביטוח לאומי. ראש הממשלה נתניהו יודע זאת. נגיד בנק ישראל היוצא, סטנלי פישר, מבין זאת היטב. השאלה היא אם נתניהו יודיע ללפיד, כי הוא מטיל וטו על חלק מהצעת התקציב שלו, או אם נפתלי בנט יודיע ל"אח שלו", כי לפעמים צריכים להיכנס לעימותים עם ההסתדרות ולפגוע במגזר הציבורי כדי שהמשק הפרטי והעצמאיים יוכלו לשגשג.

מושך באופן בלתי־עקבי שמאלה וימינה, ולא לכיוון הליברלי. יאיר לפיד

נכון לעכשיו, אם התקציב של לפיד ייצא אל הפועל, ישראל תרד מטה בכיוון של ספרד. הורדת דירוג האשראי של המשק רק ממחישה, כי בעולם הפיננסי יש מי שמביט בחרדה על אדם שלעדותו אינו בקי בכלכלה אך מבקש לחולל שינויים אגב אינסוף התייעצויות ואינספור החלטות שמתקבלות ומשתנות חדשות לבקרים. אם נתניהו רוצה להוכיח, כי יש צורך במבוגר אחראי שיעשה סדר במשרד האוצר, זהו הזמן. אם לראש הממשלה אכפת מהכלכלה הישראלית, עליו להקשיב לפקידות המתוסכלת במשרד האוצר. במצב שבו נראה, כי תדמיתו הציבורית של לפיד הולכת ונסדקת מול מה שנתפש כהתנהלות רשלנית, חובבנית וכמעט מסוכנת בתפקידו, חשוב שרה"מ ייטול על עצמו את תפקיד בעל הבית וימנע מתקציב המדינה הבא להפוך לפיאסקו. בסופו של דבר, כל כישלון כלכלי שיביא למיתון ולאינפלציה יהיה רשום גם על שם העומד בראשות הממשלה ולא רק על שמו של השר הממונה.

מעבר לכך, ראוי לומר בהקשר הזה מלה על ניסיון ציבורי: פוליטיקאים נוטים להגזים בהערכת יכולותיהם. קפיצה מכורסת מגיש מהדורת השבט אל תפקיד שר האוצר היא, כפי שנראה עד כה, מעשה לא חכם, בלשון המעטה. בעבר, חוסר הניסיון בתפקידי מפתח הוביל את ישראל אל מחוזות קשים בתחום הביטחוני. הנושא הכלכלי הוא חשוב ואסטרטגי מדי מכדי שפוליטיקאי, מוכשר ככל שיהיה, יעשה עליו סיבוב. נכון שלפי שעה, נתניהו נעול בקואליציה שאין הוא חפץ בה. אך אין זה אומר, כי עליו להניח לדברים להתפרק ולהתפורר עד שיכולו כל הקיצין ואז יתערב ואולי יחולל משבר קואליציוני. על נתניהו, ובמידה רבה גם על נפתלי בנט הרואה עצמו מנהיג הציונות הדתית המתחדשת, לחסל כבר עתה את מחול השדים הזה, שאזרחי ישראל וכלכלת המדינה יוצאים ממנו נפסדים. השאלה אם הוא מוכן גם לשלם את המחיר על כך נוכח יומרתו של לפיד להיות מחליפו בכס ראש הממשלה. הציבור, שרואה איך כיסו נפגע באמצעות סטטוסים ב'פייסבוק', מצפה ממי שנבחר להיות ראש הממשלה בפעם השלישית, להיכנס בעובי הקורה ולמנוע את הנזק שכבר נגרם למשק ולציבור השכירים.

יכול מאוד להיות, כי במצב הנוכחי, לנתניהו אין קואליציה טובה יותר. יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ, אינה רק היפוכו המוחלט של ראש הממשלה מבחינת האידיאולוגיה הכלכלית שלה; היא גם מתכתבת עם דרך הניהול של לפיד, שנכנס למשרדו בסערה וקומם עליו את קברניטי האוצר באמצעות הצעות החלטה שונות ומשונות. וספק רב אם החרדים, שהקרע עמם גלוי וברור, יכולים להכיל את השינויים הנדרשים בתקציב המדינה, שלא לדבר על מתווה הגיוס. אולם בפועל, מי שרוצה להנהיג מדינה חייב לקבל החלטות קשות, גם אם הן כרוכות בהוצאת כרטיס אדום לשותף קואליציוני בכיר.

יוזמת השלום הערבית ורצינותה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.5.2013

יוזמת־השלום הערבית היא מעין יוזמה מתחדשת, המאושרת מחדש עת ממשלה ישראלית נכנסת לכהונתה: מעט יותר משנה לאחר שנבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, אושרה התכנית בפסגת הליגה הערבית בביירות ב־28 במרס 2002. היוזמה אושרה בסוף חודש שכונה "מרס השחור", שבו נרצחו למעלה מ־130 יהודים בפיגועי־התאבדות, ויום לאחר הטבח במלון 'פארק' בליל־הסדר, שבו נרצחו 30 יהודים ונפצעו למעלה מ־160 איש, דבר שהביא לפתיחת מבצע "חומת־מגן". העובדה, שפיגועי־ההתאבדות יצאו לפועל תחת עינו הפקוחה של יאסר ערפאת הפכה את היוזמה לבלתי־רלבנטית. כעבור כמה שנים – פחות משנה לאחר שהקים אהוד אולמרט את ממשלתו – אושררה היוזמה הערבית בשנית בכינוס הליגה הערבית ב־28 במרס 2007. זאת, כמה חודשים לאחר תום מלחמת־לבנון השנייה, שבה הותקף העורף הישראלי בצורה מסיבית, וחיזבאללה קרא לערביי־חיפה לעזוב את העיר, חרף מחאות ההנהגה הערבית בישראל, שסירבה לקריאה אך במקביל מיאנה להוקיע את חיזבאללה.

כשנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, הוא התמודד עם לחץ אמריקני וערבי לצאת ביוזמת־שלום ולראשונה הכיר מנהיג הימין ברעיון שתי המדינות ואף הקפיא את הבנייה ביו"ש. אז התמודדה ישראל לאורך ארבע שנים עם טילים על דרום־הארץ. למעשה, בעשור האחרון היה ברור, כי לליגה הערבית אין השפעה על ההנהגה הפלשתינית, לא על זו ההיסטורית בראשות ערפאת, ולא על המפוצלת בראשות אבו־מאזן ואיסמעיל הנייה. והנה, היוזמה הערבית מתחדשת לה שוב, הפעם בגרסה מרוככת יותר, עם הצעה לחילופי־שטחים "מינימליים", בסגנון חילופי־השטחים אשר להם הסכים אבו־מאזן בדיוניו עם רה"מ לשעבר, אולמרט. הסרט חוזר אפוא על עצמו: שוב מוצג מצג־שווא של נכונות לשלום עם ישראל, כאשר איום הטרור מדרום ומצפון הולך ומתחזק, אב לחמישה ילדים נרצח על־ידי פעיל פתח וברור למדינות הליגה הערבית, כי אין להן שום השפעה על שלושת הגורמים החשובים בעיצוב הסדר מדיני עתידי – חמאסטן המתחזקת, חיזבאללה המאיים השכם והערב לחסל את מדינת־היהודים והעריצות האיראנית המבקשת להתחמש בגרעין על מנת לממש את "הפתרון הסופי" בנוסח הפרסי.
שרת המשפטים, ציפי לבני, האחראית (לפחות בתואר) על המו"מ עם הפלשתינים, התבטאה אתמול באופטימיות ביחס ליוזמה הערבית. לבני משליכה את יהבה על נכונות הליגה הערבית ל"חילופי־שטחים" ותולה ציפיות רבות ביוזמה.

פעלה נכונה בשעתה. ציפי לבני. צילום: ג'טי

אולם לבני הייתה זו שניהלה מו"מ עם אבו־עלא מעט לפני שהפסידה בבחירות 2009. הוא אמר אז, כי "הדרך לשלום היא דרך אחת והיא עוברת דרך סיום הכיבוש הישראלי שהחל ב־67', הקמת המדינה הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות ה־4 ביוני 67', פתרון כל סוגיות הליבה ובראשן סוגיית הפליטים על פי החלטות הבינלאומיות הלגיטימיות ושחרור כל האסירים ללא יוצא מהכלל". לבני לא הצליחה להגיע להסכם עמו, וכאשר שמעה על המו"מ שמנהל אולמרט עם אבו־מאזן – שכלל הצעה לחלק את ירושלים והסכמה על "שיבה סמלית" של 5,000 פליטים לישראל – פעלה לסכלו בקרב מזכירת המדינה האמריקני רייס ואבו־מאזן. אנשי אולמרט הגדירו זאת כ"הפיכת־חצר".

דומה, כי לבני – שהבינה כי העניין המהותי איננו חילופי־השטחים אלא חלוקת ירושלים והכרה ב"זכות השיבה" – פעלה נכון בשעתו כיוון שהפנימה את המשמעויות ההרסניות של הכרה באותה "זכות": דרישה פלשתינית עתידית ל"שיבת" 50 אלף, ולא 5,000, פליטים לגבולות ישראל. כיום, יו"ר קדימה לשעבר נתלית באילנות ההסכמה הערבית לחילופי־שטחים, וגם סבורה, כי העניין נוגע ל"אביב הערבי" ולהשלכותיו על מדינות ערב. בפועל, ליוזמה הערבית אין משמעות מבחינת יכולתה להביא להסכמה כלל־פלשתינית על מתווה מדיני שעיקרו הכרה במדינת ישראל, סיום הסכסוך, ויתור על תביעת־השיבה, הסכמה על שמירת גושי־ההתיישבות והסדר בירושלים שאינו כולל את חלוקת העיר. חמאס מציית לאיראן, לא לראש ממשלת קטאר. ואבו־מאזן – התלוי בכספי ארצות־הברית, ישראל והאיחוד האירופי, ולמעשה חסר תמיכה ממשית בקרב הפלשתינים ברשות – לא יכול להרשות עצמו לציית למדינות ערב ולהסתכן בהתקוממות פנימית שתפיל את שלטון אש"ף. אין משמעות הדבר, שהסדר מדיני אינו בר־ביצוע. אולם הוא תלוי בהכרעה פלשתינית פנימית ולא בהחלטה חיצונית של מדינות ערביות. כאשר החברה הפלשתינית תחליט שברצונה להגיע לשלום עם ישראל, היא תמצא נכונות להסדר מדיני משמעותי בקרב הרוב המוחלט של העם, לרבות ציבור המתיישבים ביו"ש.

ההחמצה ההיסטורית של שלי יחימוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2013

באוגוסט 1984, ישב שמעון פרס שעות ארוכות עם מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, לשכנעו שכדאי למפלגתו, שהיוותה חלק מן המערך, לחבור לממשלת אחדות בראשות המערך והליכוד. אלה היו שבועות ארוכים וקשים לפרס. בשלב מסוים נדמה היה, כי אין מנוס מעריכת בחירות חדשות. היחס בין הגושים היה שוויון מוחלט. ההחלטה לפרק את המערך, לא לתמוך בממשלת האחדות ולהעביר את ששת חברי־הכנסת של מפ"ם אל ספסלי־האופוזיציה הייתה מההחלטות הקשות בחיי חזן. הוא היה כבול בידי השמאל במפלגתו, שבוי בחיק תנועת 'שלום עכשיו', יוצאת־חלציה של מפלגת הפועלים המאוחדת. הוא התנגד בכל כוחו לפירוק המערך, ואף הוביל לידי פרסום כתבה ב"על המשמר" של קבוצת אינטלקטואלים ירושלמים, שלפיה ממשלת אחדות עם הליכוד עדיפה. אך אנשי המפלגה עמדו במרים. משנועץ במאיר יערי, הודיע בפני מרכז המפלגה כי "מאיר ואני", מדגיש את כבודו של שותפו להנהגת המפלגה שמת שלוש שנים לאחר מכן, "החלטנו לפרק את השותפות הזו". חזן ידע, כי מפ"ם תתקשה לשרוד כמפלגה עצמאית. הוא הבין, כי הקיבוץ הארצי מיסודו של 'השומר הצעיר' זקוק לגב כלכלי איתן נוכח המשבר בתנועה הקיבוצית. אך הוא קיבל את ההחלטה. בבחירות שנערכו ארבע שנים לאחר מכן, מפ"ם זכתה ב־3 מנדטים בלבד, מעט יותר מ־56 אלף קולות. בבחירות שהתקיימו ב־1992, כבר הייתה המפלגה חלק מרשימת מרצ. ב־1997, חדלה מפ"ם מלהתקיים והתמזגה בתוך הרשימה המאוחדת עם ר"צ של שולה אלוני ורן כהן.

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

גורלה של מפלגת העבודה דומה מאוד לגורל מפ"ם: החלטת המפלגה שלא להצטרף לקואליציה בהנהגת נתניהו הייתה שגיאה היסטורית, דרמטית, שגוזרת עליה אבדון. בניגוד לשנים עברו – אז חברה המפלגה לליכוד ללא שום עיקרון מלבד הרצון בשלטון – הפעם חלק גדול מבוחריה רצו לראותה יושבת ליד הגה המדינה לצד נתניהו. הם האמינו, כי חרף האידיאולוגיות הסותרות, העבודה תצליח לעשות את שעשתה עם שמיר ב־1984: להוציא את ישראל מהבוץ הכלכלי שבו היא שוקעת, לסייע לה להיחלץ מהבידוד המדיני שבו היא מדשדשת. ממשלת האחדות הלאומית שקמה לפני 29 שנה הייתה מהמוצלחות בתולדות ישראל ומילאה את ימיה. בסירובה להצטרף לקואליציה, מוצאת עצמה 'העבודה' בלתי־רלבנטית על ספסלי־האופוזיציה; חסרת מסר אקטואלי, שקועה ברעיונות סוציאליסטיים נוסח מפ"ם, שאהבה לכנות עצמה "מפלגת תוספת־היוקר". הציבור לא נתן אשראי למפלגת הפועלים המאוחדת הגם שנאבקה עבורו מן האופוזיציה למען תוספות־יוקר. הציבור רצה משהו אחר. הסוציאליזם של חזן, יערי, צבן ואורון היה נראה ארכאי. ברית־המועצות שקעה, ועמה גם מפ"ם.

ועידת העבודה שנערכה אמש הייתה עדות למשבר במפלגה. לאי־האמון בקיצוניות הסוציאליסטית של יושבת־הראש. בתסכול נוכח ההכרעה להיאבק כמפלגה אופוזיציונית בשעה שהוצעו לה על־ידי נתניהו תפקידי שרים בכירים, לרבות ראשות הקבינט הכלכלי־חברתי. כמו מפ"ם, קרועה 'העבודה' בין הדוגמטים, הדוקטרינרים, לבין הפרגמטיסטים, המבינים כי העם רוצה שינוי, ועכשיו, ולא מוכן להמתין שהמצב יהיה רע יותר. הקרע בין יושבת־הראש לבין יושב־ראש ההסתדרות היה בולט במיוחד. עיני יודע, כי המפלגה עשויה הייתה לשמש שגרירת ההסתדרות בממשלה, ועתה לוועדים הגדולים, לאיגוד המקצועי, אין השפעה במחוזות קבלת־ההחלטות. עיני יודע, כי נתניהו, לפיד ובנט הם אנשי ימין כלכלי. לפיד ובנט לא תלויים במתפקדים המגיעים מהוועדים הגדולים. לנתניהו אין מה להפסיד. הסכנה המרחפת מעל ראשה של ההסתדרות מעולם לא הייתה גדולה יותר. ודווקא עתה, צוללת המפלגה אל מחשכי־האופוזיציה, מניפה דגלים אדומים וקפואה, מקצינה לשמאל הכלכלי, אוחזת בתבניות־חשיבה שעבר זמנן.

מפלגת העבודה מתפוררת. אך בשונה מהליכוד המתפורר – שסניפיו משותקים, פעיליו מרירים ואין איש שיודע מה יהא על התנועה – דומה כי במידה רבה, הציבור קץ במפלגה. בעוד שמן הנמנע לסתום את הגולל על מפלגה כמו הליכוד, הרי ש'העבודה' היא אנדרטה ההולכת ונשחקת ממערכת בחירות אחת לאחרת. אין לה בשורה, גם לא מסר. כשנתניהו הושיב את הליכוד באופוזיציה עם תריסר מנדטים, הוא פעל בגזרות שונות כדי להגיע לקמבק פוליטי. המסרים שלו הפכו לרלבנטיים ככל שהתברר שקונספציות ההתנתקות וההתכנסות שקעו, בפרט לאחר הכישלון במלחמת לבנון השנייה וירי־הטילים המסיבי מעזה. אולם עתה, כל שנותר ליחימוביץ הוא להציע דוקטרינה דוגמטית שכבר נכשלה באינספור מקומות נוכח קואליציה חדשה שתבקש לייצב את המשק באמצעות כלכלה ליברלית.

יכול להיות שהמהלך לא יצלח, ועל כך יחימוביץ משליכה את יהבה. אך הציבור, שמעוניין בהוצאת המשק מן המשבר שבו הוא נתון, אינו אוהד את הביקורתיות של יחימוביץ שמבחינתה, כמאמרו של לנין, ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה לה ולמפלגתה טוב יותר. אם לא יצליחו לפיד, נתניהו ובנט במשימתם, הציבור יבקש לו חלופה. זו לא תתגלם בדמות מפלגת העבודה. נתניהו רוצה בהצלחת שר האוצר שלו משום שהוא יודע, כי שקיעת המשק בצד ניוון מדיני יביאו לידי הפניית עיני הציבור לדמות ראש ממשלה לשעבר, שאולי בתוך פרק־זמן קצר במיוחד ייפטר מענייניו המשפטיים וישוב לזירה הפוליטית כדי להגלות את ראש הממשלה המכהן אל קיסריה הרחוקה מרחוב בלפור הירושלמי. נתניהו זקוק להצלחת לפיד, וההפך. הם תלויים זה בזה. אם ייכשלו, יהיו תלויים זה בצד זה. מפלגת העבודה, שהחמיצה הזדמנות אמתית לשנות, כבר חשה על צווארה את החבל.

הנידון: בנימין נתניהו נגד נפתלי בנט

בנימין נתניהו חשב שמרד הקולונלים בישראל נגמר עם מינויו של רא"ל בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל. הערעור המתמשך על סמכות הדרג המדיני, שבא במקביל למשחק מניפולטיבי של דרג זה עם הדרג הצבאי (והגיע לשיאו באיום העקר לתקיפת אירן והניסיון הכושל לדרוך את הצבא), מגיע עכשיו לשיא בפרשת נפתלי בנט. החברים מהסיירת התגייסו לעזרתו נגד ביבי. בשיח החדש הזה, שכל-כולו מיליטריסטי ונעדר כל ממד אזרחי, משתתפים גברים דעתניים ומעוטרים שמציגים שתי עמדות בלתי-דמוקרטיות: האחת תובעת צייתנות מוחלטת, כמעט עיוורת; והשנייה מבקשת חופש לעצמה להכריע מתי היא מבצעת פקודה ומתי לא.

העיתונאי אראל סג"ל, שלפני כמה חודשים החל חשבון נפש קטן וקצרצר על התנגדותו למחאה החברתית, נחלץ לעזרת בנט במאמר שפירסם ב"מעריב" וגייס את כהני השמאל, בהם עמוס עוז ויוסי שריד. לרגע נדמה היה, שהימין הישראלי מיישר קו עם השמאל בעמעום החוקיות של "שלטון הכיבוש" ותרבות הפקודה ה"בלתי-חוקית בעליל". האמת היסודית היא שבוויכוח בין נתניהו לבין בנט מקופלת הטרגדיה של הימין: ההקצנה הגיעה עד כדי כך, שאפילו נתניהו – המתריע הסדרתי מפני נסיגות משטחים, המסרב להקפיא את הבנייה ביו"ש (ובצדק) – נתפש כ"שמאל".

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בתוך הוויכוח הזה, נתניהו מבודד בתוך מפלגתו: הפייגלינים והאלקינים והדנונים הם היום הרוב בסיעת הליכוד, שבכנסת הקרובה תחזור לממדי גח"ל מבחירות 1965, אז זכתה הרשימה המשותפת ל-26 מנדטים, בהנחה ורשימת 'הליכוד ביתנו' אכן תצלח את אזור ה-30 ומשהו מנדטים (ליברמן, אגב, אומר בשיחות פנימיות, כי 32 מנדטים יהיו בגדר הישג לרשימה).

הפולמוס הזה בין נתניהו לבין הימין הטריטוריאלי, המתנחלי, החל עוד בתקופת ההינתקות, כשנתניהו תמך בהצעה – בממשלה ובכנסת – ואף אמר לח"כ אורי אריאל, כי יתמוך ברעיון אם יוגש למשאל עם. המחויבות של נתניהו היא זו של הימין החדש, שהחל לשקוע בארה"ב והתפזר לרסיסים כשאובמה הכה את רומני שוק על ירך: מאבק בג'יהאד העולמי, המלחמה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, החתירה להכרעת אירן. המחשבה שלו סגורה בתוך סד של דימויים אפוקליפטיים שנעים בין השנים 1933 ל-1938, וישראל היא על תקן פולין או צ'כוסלובקיה.

לימין הטריטוריאלי, שנדמה וגווע עד שבנט השתלט על המפד"ל וקיבץ את כל תומכי שלמות הארץ ומתנגדי המו"מ עם הערבים במפלגה אחת, יש עולם מושגים אחר. עבורם, חוסר היכולת להכריע את חמאס משמעותית יותר מאשר העובדה שנתניהו לא הפציץ באירן, פעולה שלהערכת כולם הייתה נגמרת בפיאסקו. מבחינתם, הפרגמטיזם של נתניהו, המוכן לוותר ויתורים דרמטיים כדי להביס את האיום הג'יהאדיסטי על ישראל, הוא ותרנות ותבוסתנות, כי בסופו של יום, לא זו בלבד שהמטרה אינה מושגת, אלא שבהתנהלותו המגושמת, נתניהו מערער על הלגיטימיות של גושי ההתיישבות שעתידים להיות חלק מכל הסדר מדיני. בנט ביקר את נתניהו על ההכרזה בדבר הבנייה ברמת שלמה, שממילא לא הוגדרה מעולם כשטח פלשתיני, ושבין כה וכה מהווה חלק מירושלים, ואינה נכללת במסגרת הוויתורים בשום יוזמת שלום רצינית. אפילו לא בזו של מרצ.

בעימות הזה בין נתניהו לבין בנט, ידו של האחרון היא על העליונה. בוחרי ליכוד ימניים מביטים בו בהערצה. הוא גוזל מהליכוד מנדטים, ובסקרים החל להגיע ל-12 מושבים בכנסת. גם אלה שאומרים בסקרים שיצביעו מחל בקלפי, אולי ייתנו את קולם ל'בית היהודי' מאחורי הפרגוד, בשקט, כשאף אחד לא רואה. אך גם אם ההישג של בנט יהיה "דל" ויגיע ל-10 מנדטים בלבד, הוא יעשה היסטוריה משום שלליכוד קם מתחרה אידיאולוגי רציני, צעיר, מתוחכם, יותר קיצוני אך גם יותר מחויב לעקרונותיו. הבעיה של ביבי עם בנט היא שאין ולו קשר בין המיליונר ההיי-טקיסט מסיירת מטכ"ל לבין דמויות רכות נוסח השר הרשקוביץ או זבולון אורלב. אם בנט יחשוב שנתניהו פוגע באינטרס של ההתיישבות ביו"ש או פונה שמאלה מדי, אין לו שום סיבה להקריב את תדמיתו הציבורית או יוקרתו לטובת מלחמת ההישרדות הבלתי-נגמרת של ביבי. כי בהנחה שממשלה בראשות הליכוד מבצעת מדיניות שמזכירה את זו של מפלגת העבודה, עדיף כבר המקור. לבנט יהיה קל יותר להסתדר עם ראש הממשלה יחימוביץ' כמנהיג הימין מאשר עם ראש הממשלה נתניהו, הזקוק לאינספור ויתורים אידיאולוגיים מצד הימין שיו"ר 'הבית היהודי' מייצג, כדי לשרוד.

המאבק הפנימי בימין הוא רק בראשיתו. נתניהו זקוק לבנט כדי להקים קואליציה, כי בלעדיו אין לו גוש חוסם שמאל, ובנט צריך את נתניהו כדי להקים ממשלה ימנית ולהיות בה שר, ולהוביל את המאבק נגדו מעמדת חבר הקבינט ושר בכיר ולא מספסלי האופוזיציה. בכך בדיוק טמון פוטנציאל הפיצוץ בין השניים: ברגע המכריע, שכנראה ילך ויתקרב בזכות הזוג ברק אובמה וג'ון קרי, ביבי יעדיף את אמריקה על פני בנט. ובנט יעדיף להתפטר ולשמש באופוזיציה מאשר להיות עלה התאנה של ביבי.

בכהונה הבאה, יזדקק נתניהו למפלגה מגוש המרכז-שמאל כדי להישאר בשלטון. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אריה דרעי וציפי לבני, כולם מועמדים להיות חלק מהקואליציה של נתניהו, אך אף אחד מהם לא שואף לעשות את מעשה אהוד ברק ולגמור עם מפלגה שמגרדת את אחוז החסימה בסקרים. ליותר מדי פוליטיקאים יש יותר מדי תמריץ לסיים את כהונת נתניהו בשנתיים הקרובות. ואם וכאשר יגיע אהוד אולמרט לזירה, הגזרה תתחמם מאוד, ואגלי הזיעה יותירו את ריחם בכל מרחבי האקווריום שבלשכת ראש הממשלה. הטנגו של נתניהו עם הימין ייגמר בכך שימצא עצמו מחוץ למשחק הפוליטי. ולא מן הנמנע שהוא-עצמו מבין זאת יותר טוב מיועצי האחיתופל הרבים שמפילים אותו פעם אחר פעם באותם פחים יקושים המקטינים עוד ועוד את השפעתו הציבורית המידלדלת בלאו הכי.

הסדין האדום של אילנה דיין

אילנה דיין עשתה לבנימין נתניהו את מה שאף עיתונאי אחר לא הצליח לעשות: היא הכניסה צלם להיכל. נתניהו, חומק סדרתי מראיונות קשים ומעימותים מתוקשרים, קיבל על שולחן הכתיבה רחב-הידיים העומד בלשכתו, את יריבו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ביבי שתק, צפה בפנים קפואות, פה ושם זעה עווית בפיו. חצי דקה נאלץ לראות איך אולמרט סונט בו. חצי דקה תמימה הצליף בו אולמרט. את הזובור הזה, שלא קיבל באו"ם ואפילו לא בבית הלבן, הוא קיבל בפריים-טיים בערוץ 2.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

אהוד אולמרט יתמודד, ואולי לא. אך דיין הצליחה להראות, כי הסוגיה הרגישה ביותר בישראל איננה שכר המינימום ואפילו לא "הרווחים הכלואים". גם לא כמות החרדים שישרתו בצבא. היא ייתרה את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. באבחת מצלמה אחת, ראש ממשלה מאופר בכבדות, נוקשה, קפוא וחנוט בחליפה, נאלץ לענות גם ליריבו, וגם לשאלות הקשות ביותר שניתן היה להעלות על דעת. הוא התרגל ל"ישראל היום", וקיבל את ה"ניו יורק טיימס". הוא חשב שמגיע אליו צוות "פוקס ניוז" וקיבל את ד"ר אילנה דיין. גם הוא לא האמין שהריאיון יהיה נוקב כל כך. בוטה. שיישאל את צרור השאלות שעליהן הוא מסרב לענות.

מהריאיון הזה עלו כמה דברים. ראשית, נתניהו לא הכחיש בפה מלא את הטענה שהוא וברק רצו לגנוב מלחמה באמצעות דריכת הצבא, דבר שהיה מערער מיד את המצב הביטחוני. הוא לא אמר שהפצצה ישראלית הייתה מחסלת את הגרעין האיראני. הוא לא הכחיש שעיקר כוונתו ליצור לחץ בינלאומי. ביבי לא רצה מלחמה באמת. הוא רצה להרתיע את ארה"ב ואירופה, לסמן לערבים ולפרסים. הוא רצה מגה-תרגיל. הדרג הצבאי הבין כי זה עלול להיות תרגיל אחד יותר מדי. שעלולה לפרוץ מלחמה. תחת אזהרת אי-החוקיות הוא וברק התקפלו.

בצר לו, נאלץ למצוא עצמו נתניהו שוב פעם באותה הספינה עם אהוד ברק. סימן שאלה גדול ונורית אזהרה אדומה ומהבהבת ניצבה מעל ראשיהם. לאולמרט ניתן זמן מסך עצום. בדקות תעמולה, זה שווה עשרות אלפי שקלים. אולי יותר. בניגוד לטענה שדיין שירתה את אולמרט במשדר "עובדה", האמת היא שהעיתונאית הוותיקה הזו שירתה בעיקר את הציבור. היא הוכיחה את ההבדל בין עיתונות לבין פטפוטי בלוגרים וסטטוסים בפייסבוק. בין עיתונאית חוקרת לבין כתב של ביטאון. היא המחישה כי עיתונות נוקבת וחוקרת מעלה לסדר היום את השאלות הכי קשות. מבררת אם שיקול הדעת של הדרג המדיני תקין. אם אפשר לסמוך עליו. אם הוא רציני. נתניהו וברק יצאו מהתוכנית בשן ועין. ברק נראה היה על סף אבדן עשתונות, ואמר יותר משהתכוון או רצה להגיד. נתניהו היה מוותר על הריאיון אם היה יודע מה יהיה המוצר המוגמר. עכשיו זה הוא וברק מול אולמרט.

יכול להיות שנתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. ההנחה הזו היא סבירה למדי. אך מעתה והלאה, עד הרגע שבו יפורסמו המדגמים, תעלה השאלה הגדולה שהעלתה אילנה דיין מהאוב: איזו מנהיגות תוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות – מנהיגות שמתואמת עם האמריקנים ומובילה מהלכים שגם אם אינם מתואמים, לא זוכים לגינוי חריף, לתוצאות הרות-אסון ולבידוד בינלאומי, או מנהיגות שמהמרת על המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ומתעמתת עם מנהיגת העולם החופשי? מנהיגות שמשכנעת את האמריקנים בראיות מוצקות שהאיראנים אכן מפתחים נשק גרעיני, או מנהיגות לעומתית שנוקטת בטקטיקה של הבהלה, היסטריה, דיבורי שואה ואצבע מדומיינת על הכפתור, ואו-טו-טו מציתה מלחמה בלי לשאול אף אחד?

לרוב הישראלים ברור שגם הבחירות האלה לא יהיו על העניין החברתי או האזרחי. לא כשישראל גולשת במדרון החלקלק של הדו-לאומיות. ולא כשראש הממשלה מאיים להפציץ באיראן ללא גיבוי של הדרג הצבאי ושל האמריקנים. יותר קל להעלות את שכר המינימום מאשר לקבל הכרעות היסטוריות. וברגע הנכון, לא הסוציאל-דמוקרטיה ולא החילוניות הנחושה לגייס חרדים לצה"ל, לא יכולות להכריע הכרעות כאלה. השאלה אם אולמרט ראוי לשמש שוב ראש ממשלה, בוודאי בסיטואציה המורכבת הנוכחית כשתלוי ועומד נגדו כתב אישום והוא עצמו אך הורשע בהפרת אמונים, אינה רלבנטית לדיון הזה. השאלה איננה מה יעשה אהוד אולמרט. השאלה היא מה עלול לעשות בנימין נתניהו.

וכאשר הגבר המבוגר, המאופר בגוזמה, היושב בחליפה כהה בלשכת ראש הממשלה, נתפש בקלקלתו כחסר חוש אחריות ושיקול דעתו באשר להחלטותיו, הישראלים הם אלה שצריכים להחליט אם ברצונם לראותו שוב מניח את האצבע על הכפתור האדום ומתלבט. "עובדה" הניפה סדין אדום למצביעי בחירות 2013. בינואר יצטרכו אזרחי ישראל להחליט אם הם שולפים לביבי כרטיס אדום. עם אולמרט, או בלעדיו.