האתגר של יאיר לפיד

הרחש במערכת הפוליטית על הצטרפותה האפשרית של מפלגת העבודה לממשלה סותר את הקולות הדומיננטיים בה. ד"ר עדו זלקוביץ, חבר מרכז העבודה מחיפה ופעיל בולט במפלגה, כתב לי השבוע שלא יהיה חבר בה אם תצטרף לממשלת נתניהו. הרצוג רוצה אולי לחבור לביבי אך במצב הפוליטי הנוכחי, בו המפלגה מצויה לאחר קמפיין בחירות שעמד כולו בסימן דה לגיטימציה לנתניהו, יהיה קשה לשכנע את משמרות המהפכה של שלי יחימוביץ להצטרף לממשלה שהעומד בראשו נצלב שוב ושוב.

חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד

יאיר לפיד, שמסתמן כיושב ראש האופוזיציה בפועל מול החליפה הדהויה של הפקיד הממשלתי הרצוג, אמר ב"מטה המרכזי" בערוץ 10 כי לא יצטרף לממשלה. לפיד רציני כיוון שהוא, כפי שאמר לי אחד ממקורביו לשעבר של ראש הממשלה אריאל שרון, החלופה היחידה, האמתית והרצינית לנתניהו. אמנם ללפיד יש 11 מנדטים, אך מדובר במנדט אחד פחות ממה שהיה לנתניהו עצמו בבחירות 2006. כמות המנדטים לא הפריעו לביבי לרסק את קדימה ולהקים קואליציה בהשתתפות העבודה כעבור שלוש שנים.

השאלה המהותית היא מה יעשו הרצוג ולפיד ככל שיתברר שהממשלה הנוכחית לא מתפקדת, או לא מצליחה לתפקד. האם יצליחו לשכנע את כחלון לפרוש מן הקואליציה ולהביא לבחירות מוקדמות לאחר העברת התקציב? או שיעדיפו ליטול את תיקי הבית היהודי והימין הקשה ולהצטרף לסיבוב נוסף בהנהגת נתניהו.

לפיד עצמו איננו צריך להיבחר מחדש לראשות מפלגתו. הרצוג יצטרך להצליח במסע בחירות פנימיות ולעמוד מול יחימוביץ. גורלה של הממשלה הנוכחית תלוי במידה רבה בזהותו של יושב הראש הבא של מפלגת העבודה. לא מן הנמנע שהרצוג יבקש למנף את המנדט המחודש שיינתן לו על מנת להביא לחיבור עם הליכוד. לא מן הנמנע ששלי יחימוביץ, החסרה ניסיון מיניסטריאלי, תרצה להיכנס לממשלה בסימן "באנו לתקן".

הציבור יתקשה לקבל בחירות חדשות תוך שנה, ואת זאת יודעים אנשי המחנה הציוני. היחיד שיכול להרוויח מהצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה הוא לפיד. נתניהו יקבל ארכה נוספת עד הבחירות הבאות, בהן יתמודד שוב כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. האתגר של לפיד הוא למצב את יש עתיד כמפלגה לאומית ליברלית היכולה להוות חלופה רצינית לליכוד. מפלגה הנלחמת בקמפיין ההחרמות אך באותה מידה מניעה משא ומתן מדיני ולוחצת לחיסול הבידוד באמצעות מו"מ שכזה.

לפיד, שעשה באחרונה בארה"ב, יכול היה לשמש שר חוץ נפלא של נתניהו, אילו היה רוצה לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. בינתיים, יש עתיד בונה עצמה כחלופה לליכוד. חוסר התוחלת שיש בניוון של המחנה הציוני ומפלגת העבודה מעלה על סדר היום את הצורך בחלופה לאומית-ליברלית לנתניהו. האתגר, שהיה מונח בעבר על כתפיה של ציפי לבני, מונח היום על כתפי יאיר לפיד.

 

רובי ריבלין והרודנות של נתניהו

אחת ההנחות הרווחות בליכוד הייתה שההקצנה ברשימת המפלגה לכנסת התקיימה למורת רוחו של יושב הראש. ככה סתם, השתלטו לה על הרשימה הקיצונים, והוא נאלץ להתמודד עם כשלי הפריימריס. העובדה שמיקי איתן, בני בגין, דן מרידור וכרמל שאמה כבר לא שם, נזקפה לחובת חברי התנועה שחתכו ימינה. הטענה הזו נופצה כבר כאשר החליט נתניהו לחבור לאביגדור ליברמן ולהציע לבוחר רשימה אולטרה-ימנית, אך נקברה סופית כאשר הודיע ליושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, שהוא מעדיף את יולי אדלשטיין על פניו.

בדרך החוצה. רובי ריבלין. בתמונה: המם שהעלה עמיר שיבי בעמוד הפייסבוק שלו.

אדלשטיין הוא, לכל הדעות, אדם ראוי. הגם שבתפקידו כשר ההסברה לא הצליח הצלחה מיוחדת (אנשים כמו דני איילון הקשו עליו מאוד, יש לציין, וגם ההשתלטות על המשט לעזה משל היה משלוח אמל"ח לא הקלה על המשימה), אדלשטיין לא נמנה על קיצוני המפלגה נוסח דנון ורגב. אך ריבלין מייצג משהו אחר, שאין בשר ההסברה היוצא. יש בו את הממלכתיות הז'בוטינסקאית המגנה על ביהמ"ש העליון, הסבורה כי לערביי הארץ יש זכויות שמן הנמנע לפגוע בהן, המאמינה במקסים, בצו הז'בוטינסקאי שבו חופש הביטוי הוא ערך עליון. אצל ריבלין, כל יחיד הוא באמת מלך. דרכו המדינית הימנית מעולם לא התנגשה בתפישתו הליברלית. ספקנותו כלפי הערבים לא גרמה לו לפתח שיח של שטנה כלפיהם. הוא לא רץ לביהמ"ש העליון כדוברו הנצחי של ביבי, אקוניס, להסתופף יחד עם מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר במסע יחסי-הציבור לחנין זועבי ול'עוצמה לישראל'.

נתניהו לא רוצה את ריבלין בתפקיד יו"ר הכנסת כיוון שהוא זקוק לדמות צייתנית שתהפוך את חייו לקלים יותר במליאה. היו"ר היוצא היה ליברלי מדי עבורו. ביבי אוהב אותם כנועים וצייתנים. לכן, הוא ישאירו כאחד מיני עשרים חברי הכנסת של הליכוד על ספסלי הקואליציה במליאה, וינסה גם לקבור את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה. לא לשווא הציע ביבי ליחימוביץ', במסגרת חבילת הפיתויים לכניסה לקואליציה, שפואד יהיה המועמד המוסכם לנשיאות. ריבלין דומה לפרס: הוא איש דעתן, פעלתן ופופולרי. פואד היה מבקש להסתופף עם ביבי במטבחון ולשמוע מידע בטחוני רגיש, וחסל.

בליכוד יודעים זה זמן-רב שנתניהו רוצה לחסל את התנועה כישות עצמאית. הוא מעוניין להיות מוקף בגמדים חסרי יכולת מנהיגותית שבסופו של יום יסייעו לו להיבחר בשנית למועמד הליכוד לראשות הממשלה. כל מי שטוען שזו הכהונה האחרונה של נתניהו, אינו מכיר את רה"מ. אם פרס יכול לכהן בגיל תשעים כנשיא המדינה, מדוע ביבי לא ימשיך לשמש רה"מ בעשור הקרוב? ובכלל, לאור הגנטיקה הטובה במשפחת נתניהו, ראשות הממשלה לא תהיה התחנה הפוליטית האחרונה בחייו. בשלב כלשהו, המשפחה תצטרך לעבור לשבע שנים למשכן הנשיא.

בשנה האחרונה, הסכימו בליכוד לבלוע כל צפרדע שהגיש להם נתניהו: החל מהבטחות הכזב על ארבעים וחמישה מנדטים בבחירות, המשך בקמפיין השלילי נגד 'הבית היהודי' ובנט, וכלה בניסיון להקים ממשלת מרכז-שמאל בהשתתפות 'יש עתיד' או 'העבודה', יחד עם לבני ואנשיה, כשהמתנחלים בחוץ והחרדים בפנים. עתה הם מתבקשים לבלוע עוד צפרדע. לאנשי הליכוד יש הזדמנות-פז לפתח עמוד שדרה פוליטי ולומר לנתניהו את המלה שהוא לא רגיל לשמוע: "לא". פשוט לכנס את ועידת הליכוד ולבחור את מועמד התנועה לתפקיד יו"ר הכנסת, על אפו וחמתו של רה"מ. די בכך שיוזמה כזו תקרום עור וגידים, כדי שנתניהו יתחיל להילחץ ובסוף יתקפל. אם הליכודניקים לא ישימו קץ לרודנות הבלתי-נאורה של ביבי במפלגתם, הם עוד יתגעגעו לתוצאות בחירות 2013. הפעם, לליכוד עצמו (בלי התוספת של אנשי ליברמן) יש שישה מנדטים יותר משהיו לתנועת החירות בכנסת הראשונה. בפעם הבאה, הם יפללו למספר הזה.

"כי לנו ארץ זו": אלגיה לימין הארצישראלי

להורדת המסה בקובץ PDF, ליחצו על הקישור הבא: אלגיה לימין הארצישראלי @כל הזכויות שמורות לדוד מרחב.

א.

היו שם טובי וגדולי בניה ובנותיה של החברה הישראלית, שהוכתה סנוורים בעקבות ניצחון מרהיב במלחמה שמייסד מדינת היהודים משדה בוקר ניבא כי תהיה כישלון צורב, והבהיל את הרמטכ"ל דאז, רא"ל יצחק רבין, בתחזית בלהה. כבר ביולי 1967, חודש וקצת לאחר המלחמה, הם התכנסו בצל חזון שלמות הארץ. רשימת האישים חצתה כל מחנה פוליטי ובלטו בה אנשי תנועת העבודה: חיים גורי של "באב אל-וואד" ונתן אלתרמן של "הטור השביעי" ואהרון אמיר של הכנענים, שעורר עליו את חמתו של רעהו עמוס קינן, שפירסם נגדו סטירה בשם "כלב כנעני"; ועוד נמנו על הרשימה רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא המנוח שמת ארבע שנים לפני שחוברה לה הארץ, פוליטרוק הפלמ"ח בני מרשק, אפילו יצחק טבנקין, סנגורו לשעבר של סטלין, וגם משה שמיר, חבר מערכת המוסף הספרותי של "על המשמר", שבמקביל לכתיבת "הוא הלך בשדות", קשר זרים לראשו של יוסיף ויסריונוביץ'; אף מקומם של ניצולי-השואה לא נפקד: אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה, בערו באש שפיעמה בליבות רבים נוכח ניצחון צה"ל במלחמה הקצרה ההיא, ונתנו גם הם את שמותיהם לתנועה. ורבים השמות מנקוב: איש מחתרת לח"י, ד"ר ישראל אלדד, אפוף ברוח מפעל תרגום כתבי ניטשה לעברית שעליו עמל עבור הוצאת 'שוקן' (באותה שנה יצא לאור תרגומו ל"מעבר לטוב ולרוע"), וגם איש 'ברית הבריונים' המשורר אורי צבי גרינברג והסופרים ש"י עגנון וחיים הזז, ואפילו איסר הראל חתם, מגייס את הילת שירות הביטחון לתנועה החדשה.

כך נולדה לה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מעומק הקונצנזוס הישראלי, שמענה היה שדרות רוטשילד מספר 15 בתל-אביב. לא פחות. בכינוס של התנועה שנערך בעיר, דיווח "מעריב" ב-10.11.69, נכחו זה לצד זה הסופר משה טבנקין מקיבוץ עין חרוד, השופט ד"ר בנימין הלוי הזכור ממשפטי קסטנר ואייכמן, ראש עיריית תל-אביב לשעבר מ'הציונים הכלליים' חיים לבנון, הרב משה צבי נריה וצעיר אחד בשם זבולון המר, לימים מנהיג המפד"ל ושר בממשלות ישראל.

בכתבה נכתב, כי "הנואמים בכינוס העלו את התביעה להגביר את ההתיישבות בשטחים החדשים, וציינו כי התנועה צריכה להיות הגורם המפעיל והמדרבן את הממשלה לעשייה בשטחים החדשים. כן הציגו בתוקף את התביעה להקים קריה עברית בחברון, דוגמת נצרת עלית". העיתונאי אריה גלבלום, שנודע ברבים משחשף את הקשרים בין המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לבין היטלר, אמר בכנס כי בסיורו לארצות סקנדינביה גילה, כי "ישראל נראית בעיני סטודנטים ואנשי-רוח בלתי-צודקת, מפני שאיננה טוענת לבעלות על הארץ אלא מנסה להצדיק את הימצאותה בשטחים זרים, כביכול". לימים, בתו, אמירה, תמרוד בהשקפותיו הניציות של אביה ותצטרף לקבוצת 'מצפן' שקראה לסגת מ"השטחים הכבושים".

הזיקה בין התנועה לבין הימין הישראלי הייתה רופפת למדי ורקמה עור וגידים במהלך שנות ה-70'. עד היום מעריצים ביו"ש את 'השומר הצעיר' ולא את בית"ר. בנובמבר 1967, הלכו אנשי התנועה לעשות נפשות אצל אשכול, אך לא מצאו את מקומם במפלגת העבודה. כאשר מת, פרסמו מודעת-אבל, וידעו על שהתאבלו: היה זה מנהיגה האחרון של תנועת העבודה שנפשו הייתה מחוברת בכל נימיה לארץ ישראל כמושג טריטוריאלי ולא כעניין של זיקה רוחנית רופפת בלבד. משלא מצאו את מקומם במערך, ביקשו עצמאות. ב-1972, הציע משה שמיר להקים את 'רשימת ארץ ישראל השלמה', כשפניו לתנועת העבודה ולמפד"ל. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות שנערכו שנה לאחר מכן, וקיבלה פחות מ-8,000 קולות. גח"ל, שמקץ שנה תהפוך לתנועת הליכוד, לא היוותה עבור אנשי התנועה אפשרות פוליטית רצינית, לפחות בראשית דרכם. לרובם לא הייתה זיקה כלשהי לתורת ז'בוטינסקי, ואהדתם למנהיגותו של בגין הייתה קטנה. רק אורי צבי גרינברג נתן לתנועה דומיננטיות רביזיוניסטית, לצד ד"ר שייב אלדד, אך זו הייתה סמלית מעיקרה. גרינברג היה שותף לאב"א אחימאיר ולד"ר יהושע ייבין ב'ברית הבריונים', הקבוצה שראתה עצמה "האגף המכסימליסטי בציונות", שעליה העלילו, כי התירה את דמו של חיים ארלוזורוב בכתביה. לא משם הייתה יכולה לבוא הישועה.

כך, בכנס התנועה שהתקיים בשנת 1973, נאמו זה בצד זה משה שמיר, אליעזר לבנה והרב לוינגר. בלי חירות, ודאי בלי מק"י. לפחות בהתחלה. השמאל, מפוכח מאשליות הסטליניזם והמולדת השנייה, גילה את עצמו מחדש בזכות התנועה למען ארץ ישראל השלמה וראשית הוויכוח על השטחים. הראשונים שהתנגדו לאנשי התנועה היו חברי 'מצפן'. שלושה חודשים לאחר המלחמה, ב-22.9.67, פורסם בעיתון "הארץ" כרוז שעורר שערורייה גדולה, שבו נכתב: "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים. כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד".

לאנשי השמאל לקח זמן להבין מה בדיוק ברצונם לעשות עם השטחים, וכיצד יש לכנותם בבליל הטרמינולוגי שנוצר. "שטחים מוחזקים"? "שטחים חדשים"? אולי "כבושים"? רק בשנת 1968 החל השמאל המקומי להתיישר בעקבות הקו שהוכתב ממוסקבה ועיקרו "התנגדות לכיבוש". כרוז שפירסמו אנשי רק"ח בעיתונים "פרבדה" ו"לה מונד" עורר זעם גדול בארץ.

העיתונאי יוסי אלגזי תיאר מקץ 20 שנה, במאמר שפירסם בעיתון רק"ח בעברית "זו הדרך" ב-1.6.88, את הדברים מנקודת ראותו של השמאל. "מעטים הרהיבו עוז לגנות את הדיכוי שבא בעקבות הכיבוש. הם שימשו מטרה לקריאות בוז, לרדיפות ולאיומים על חייהם", כתב אלגזי. "זוכרים את ההתנפלות על חותמי העצומה נגד הדיכוי, שזכתה בכינוי 'כרוז פרבדה'? כשסכין ננעצה בגבו של ח"כ מאיר וילנר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בשל התנגדותה למלחמה ולכיבוש, גילה השופט הנכבד 'הבנה' לצעדו ה'פטריוטי' של הפושע המתנקש; נתן אלתרמן נבהל מפסק-הדין ה'מבין' וה'סלחני'. וכש'הליגה לזכויות האדם' והאזרח התריעה מפני העינויים בבתי-הכלא, דוּבר על בוגדנותם ועל 'אי-שפיותם' של ראשיה, וגייסות נשלחו מרחוב הירקון 110 בתל-אביב לכבוש אותה מידי מייסדה הנאמן, מרדכי אבי-שאול. בנס, רק לצעיר אחד נשברה עצם הכתף, כשכמה עשרות בריונים התנפלו לעיניהם של שוטרים אדישים ושמחים לאיד על משמרת-מחאה בכיכר דיזנגוף בתל-אביב נגד מדיניות פיצוץ הבתים והענישה הקולקטיבית בשטחים הכבושים. אכן, מעטים שחו אז נגד הזרם העכור".

ב.

ב-4 ביולי 1971 מת בקיבוצו, עין חרוד, יצחק טבנקין, הרוח הגבית של התנועה. טבנקין נענה ב-1970 להצעת רחל ינאית בן-צבי לעמוד בראש חוג במפלגת העבודה שיפעל למען שלמות הארץ, ודחה הצעה דומה של מנחם בגין לייסד ועד ציבורי דומה ללא זיקה פוליטית. אולם התנועה הלכה ונטתה ימינה, והדבר ניכר בביטאונה, "זאת הארץ", כעבור שנתיים, ב-1973, התברר כי התנועה חברה לליכוד, המפלגה החדשה שהקימו תנועת החירות והמפלגה הליברלית. לשמועה אין רגליים, אמרו ראשיה, חודש אחד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מול "זאת הארץ", יצא עיתון שבועי של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח, בשם "זו הדרך". ללמדכם, "זאת הארץ" הפסיק לצאת לאור. "זו הדרך" עדיין קיים.

איש לא האמין כי תטולטל הארץ, שהמערך בהנהגת גולדה מאיר ויעקב חזן לא ימשול לנצח, אם לא בעשור הקרוב. חלק מאנשיה הצטרפו בכל זאת לליכוד בכינוס התנועה שנערך בספטמבר אותה שנה, בחיבור הפוליטי שעליו ניצח אריאל שרון, אך חלקם עוד קיוו להיוושע מתנועת העבודה, שחלקים ממנה החלו לנוע שמאלה ברוח מרד הסטודנטים בצרפת במאי 1968 והקמת קבוצות שמאל צעירות של אינטלקטואלים יוצאי-קיבוצים, בהם שי"ח – שמאל ישראלי חדש, שהונהגה על-ידי יוצא קיבוץ גן שמואל של מפ"ם, רן כהן, לימים חבר כנסת ושר מטעם רצ ומרצ. מאותו קיבוץ, אגב, יצא אודי אדיב, איש 'החזית האדומה' שהתפלגה מ'מצפן', שהורשע בריגול לטובת סוריה והורשע בעסקת ג'יבריל. כשאמו, טובה, התחננה בפני חזן שיפעל למען חנינת בנה, הקשה מנהיג מפ"ם את לבו כלפיה.

חברי כנסת שנבחרו מטעם התנועה במסגרת הליכוד, חברי מסגרות נשכחות כמו מפלגת לע"ם (הליברלים העצמאיים) ו'המרכז העצמאי' של אליעזר שוסטק ואהוד אולמרט, לא הצליחו לעשות נפשות לתנועה בקרב הציבור החילוני יוצא חלציה של תנועת העבודה. התנועה למען ארץ ישראל השלמה נעה ימינה, בשעה שדרך כוכבו של השמאל בהנהגת ישעיהו ליבוביץ', שולמית אלוני, לובה אליאב, רן כהן ואורי אבנרי אשר סללו את הדרך ללגיטימיות תביעת הפלשתינים לעצמאות מדינית בגבולות ארץ ישראל. עדות לנטיית התנועה ימינה, ניתן למצוא בניסוחיה. כך, ב-27.6.78 דיווח "מעריב", כי ח"כ הצעיר ממפלגת העבודה, יוסי שריד, איים לתבוע את התנועה בסכום של חצי מיליון שקל, על שאנשיה טענו כי התביעה להפסקת ההתנחלויות היא "הוכחה נוספת להידרדרות האנטי-ציונית של הגיס החמישי בישראל".
הניסוח הקיצוני של אנשי התנועה ביטא את שיתוף הפעולה המתהדק בין יוצאי-חלציו של טבנקין בעין חרוד לבין פעילי 'גוש אמונים' בהנהגת לוינגר, שאף השתתפו בהוצאת "זאת הארץ". התנגדותם לנסיגה מכל שטח שעליו השתלטה ישראל ב-1967 הייתה עקרונית, ותמיכתם באנשי ימית אל מול הכוונה לכרות שלום עם מצרים בתמורה לפינוי חצי האי סיני, הפכה אותם ליושבי הספסלים האחוריים של הפוליטיקה הישראלית.

צביה לובטקין מתה ב-1978 ושנה אחריה מת משה טבנקין. שורות אנשי תנועת העבודה בתנועה למען ארץ ישראל השלמה הלכו והידלדלו. בעוד שבתחילת העשור קיוו כי יצליחו להשריש את מיזם שלמות הארץ באנשי מפא"י ההיסטורית, ואף ב-1971 קיימו סמינר שבו השתתפו לא פחות מאשר ישראל גלילי ושמעון פרס, הרי שבשלהי שנות ה-70', היחידים שהקשיבו להתלהבותם מרעיון שלמות הארץ היו ותיקי המחתרות, צעירי הליכוד והחבר'ה הפעלתנים של 'גוש אמונים'. את הטון נתנו ד"ר ישראל אלדד, ח"כ יגאל הורוביץ, משה שמיר וחברים אחרים, שחלקם ניתקו עצמם נפשית ופוליטית מתנועת העבודה ומאנשיה.

הדמות הרפרזנטטיבית ביותר מבחינתם הייתה זו של אריאל שרון. דונם אחר דונם, קריצת עין אחת שבצידה אמירה עמומה, כך תיבנה הארץ, כך יקומם מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. החבירה לליכוד הייתה טבעית מבחינתם, בעיקר משום שהאיש החזק במפלגת העבודה, שמעון פרס, נסוג אט-אט מהתמיכה הנלהבת שנתן להם, יחד עם ישראל גלילי, אל מול יגאל אלון ויצחק רבין. פרס, שב-1975 נתן אור ירוק למתיישבי סבסטיה להקים את אלון מורה, כבר סירב, עת היה ראש הממשלה, להקים יישובים חדשים ביהודה ובשומרון. יש לשמור על הקיים לפני שעוסקים בחדש, קבע ב-1986. "לא צריך להקים כל כך הרבה התנחלויות", ציטט את פרס אמנון אברמוביץ' ב"מעריב". כוכבו של שרון דרך, והם נתנו בו את מלוא אמונם.

למתנחלים הייתה בעיה אמתית עם הרביזיוניסטים: אנשי תנועת החירות, בפרט חברי השורות הראשונות כמנחם בגין, היו נאמנים לרעיון שלמות הארץ מתוך מחויבות ערכית, עקרונית, לתיאוריה הנשגבה של ז'בוטינסקי על ריבונות יהודית בשני עברי הירדן, אך חסרי כל יכולת ממשית לקבל על עצמם את הפרגמטיות המפא"יניקית שדאגה לבסס כל צעד בשטח לפני הצעד הבא. הליכוד במתכונתו כתנועת החירות וכגח"ל, מעולם לא ידע טעמו של שלטון מהו, מלבד אפיזודת ממשלת האחדות הקצרה בעקבות מלחמת ששת הימים, והתקיים על אתוס הרדיפה והמחתרת. לאחר המלחמה, אמר בגין לאנשיו בגח"ל, כי "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו".

ברם, הבטחה זו הייתה ריקה ובטלה. לא היה למנהיגי גח"ל מושג כיצד להביא לידי כך שההתנחלויות ביהודה ובשומרון תהפוכנה לעובדה מוגמרת. את הקיים סירבו לספח, על הנבנה לא רצו להחיל ריבונות, מפני רוב ערבי חרדו חרדה עזה, על היחסים עם האמריקנים העוינים את ההתנחלויות ביקשו לשמור כמעט בכל מחיר, ובמאבק עם השמאל על הלגיטימיות של הדרישה הפלשתינית למדינה עצמאית בהנהגת אש"ף, שכחו לקבע במסמרות פלדה את העובדות שנקבעו בשטח.

לכן, חברו לאריאל שרון שהקסימם בדורסנותו וכישפם בקסמי אישיותו. חסידי שלמות הארץ בהנהגת 'גוש אמונים' ויתרו על קיבוע קיומם בחוק ובכך שיוו לנוכחותם ממד של לגיטימיות חסרה המשולב בארעיות מתמדת נוכח הדרישה המתחזקת בעולם לייסד את פלשתין העצמאית. אתם תהיו כאן לעד, פיזרו מנהיגי הליכוד הבטחות בעוד שרון משמש קבלן הביצוע, ובחברון המשיכו ללכת שבי אחר קריצות העין, מאמינים כי לעולם, אך לעולם, חוסן. על בשרם למדו את הלקח, ובערת עורם הכווי לא חדלה מלבעור עד היום הזה.

ג.

אורי אבנרי העריץ את אריק שרון, וראה בו הפוליטיקאי היחיד שיכול היה לחסל את מפעל ההתנחלויות השנוא כל כך על עורך "העולם הזה". במאמר שפירסם ב"הארץ" בפברואר 2003, כתב אבנרי על הדמיון בתחום הצבאי בין הגנרל הגרמני רומל לבין ראש הממשלה דאז, שרון: "(רומל) ידע לקרוא את שדה-הקרב כמעט באופן אינטואיטיבי, לנהל קרב תנועה מהיר, לשעוט קדימה גם תוך איבוד הקשר עם שאר העוצבות ותוך סיכון אגפיו ועורפו, מתוך חשבון שההתקדמות המהירה תגרום לאויב לברוח. כך פעל רומל בצרפת ב-1940, וכך פעל שרון בדרך לתעלה ב-1973. שניהם שיגעו את הרמטכ"לים שלהם. כמו שרון, גם רומל ידע לעורר את הערצת החיילים הפשוטים אך גם את איבת מפקדיו ועמיתיו, שראו בו איש בלתי-אחראי, בלתי חברי ובלתי ממושמע. כמו שרון, גם רומל היה גנרל טאקטי מעולה אך חסר הבנה אסטרטגית. כמו שרון, גם הוא אהב את הפרסום האישי ולא זז בלי כתבים וצלמים. ההיסטוריונים הצבאיים עדיין חלוקים עליו בדעתם".

ההבחנה של אבנרי מדויקת: שרון היה קבלן הביצוע של עצמו, נטול כל אופק אידיאולוגי או אסטרטגי ממשי. הוא היה פרגמטיסט באופיו: מתן פתרונות מדויקים לבעיות השעה לפי האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהבינם ברגע נתון. לכן רצו בו המתנחלים. ולכן רצה בו גם אבנרי.

אין איש שיחלוק על האמירה, כי שרון הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית החדשה, אם לא המעניינת מכולן: דמות מורכבת מדמותו מלאת הסתירות והמסוכסכת של רבין, שמתהלכים בה יצרים ותשוקות, איזו דיאלקטיקה בלתי-מובנת של ארוס ותנטוס. הוא תמיד היה יוצא חלציה של תנועת העבודה, וזיהה עצמו יותר עם בן-גוריון הפעלתן מאשר עם ז'בוטינסקי התיאורטיקן. באזכרות לז'בוטינסקי, היה חש כזר, משל היה אורח שנקרה בטעות לאזכרה של משפחה אחרת, חנוט בחליפה וממלמל את שיר בית"ר, שהיה זר לכל הווייתו. בעולם אחר, היה שר את "האינטרנציונל" ב"שומריה".

את בגין דרס, את חיי שמיר מירר, כמעט שחיסל לגמרי את המפלגה שהקים ב-1973, ומי יודע מה היה עולה בגורלם של הליכוד ונתניהו אלמלא היה נופל למשכב. הוא פלרטט עם השמאל הישראלי, שלחם בערבים וביקש להתפשר עמם באותה עת. לא, לא עם השמאל נוסח שריד ואלוני, שאותם תיעב בלאו הכי. הוא הוקסם מאנשים כמו אורי אבנרי ואייבי נתן, בני-דורו. "הנה אייבי נתן על האונייה, הוא מפליג אל תוך החשיכה, יא חביבי אייבי, בהצלחה לך", שורר אריק איינשטיין בשיר היחיד שכתב והלחין מ-1976. אריק ולילי היו מחוברים לברנז'ה שאבנרי ואייבי נתן היו חלק ממנה. בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-25.6.78, נכתב כי שרון, ששימש אז שר החקלאות, טילפן לנתן ודרש ממנו להפסיק ולשבות רעב. לאחר מותה, הרשה לעצמו אבנרי לפרסם תמונה של רחל, רעייתו, ואריק, כשהלה מאכיל אותה בכפית. רחל סירבה שהתמונה תפורסם בימי-חייה. לא יכלה לסלוח לשרון על מלחמת לבנון. כשניגש דובי וייסגלס לזוג אבנרי ללחוץ את ידם במסעדה באבו-גוש, נותרה ידו באוויר משבא ללחוץ את ידה של רחל.

הרומן של שרון עם המתנחלים נבע מאמונתו בחוסן הטריטוריאלי של ישראל הנובע מהחזקתם. הוא לא האמין בשום דבר אחד מלבד האדמה. היה לו קשר רומנטי אליה. פחות מיסטי מאשר זה של פנחס שדה ב"חיים כמשל", אך יותר שורשי. על אנשים חשב במושגים של טיפול בחיות המשק, כפי שאמר לי אחד מיועציו. הוא היה הנגטיב של עמוס קינן שפרסם את הרומן הדיסטופי "הדרך לעין חרוד" בשנת 1984, המתאר את הארץ לאחר השתלטות כת צבאית עליה, כת שהקימה טירניה וגירשה את הערבים. קינן היה איש לח"י שפנה שמאל ונטש את אהבת האדמה הארצישראלית כחלק מפולחן האדם של השמאל. שרון גם היה התשליל המוחלט של הקיבוצניק לשעבר מקיבוץ חולדה, עמוס עוז, שהוציא אל האור בשנת 1982 את ספרו התיעודי למחצה, הסמי-דוקטרינרי, "פה ושם בארץ ישראל", אז הביא את עלבונם של תושבי בית שמש ואת תמצית הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לקדמת הדיון הציבורי.

אבל בשעה שהשמאל עסק בספרות, המתנחלים משחו עליהם מלך. הרומן בין שרון לבינם העמיק עוד יותר, כאשר לאחר מלחמת "שלום הגליל", שלאחריה כבר נותק לחלוטין הקשר בין הזוג שרון לבין הזוג אבנרי, רק המתנחלים האירו פנים לשר הביטחון המוקצה, והוא לא מצא את מקומו בשדרה המרכזית של החברה הישראלית. הוא איש משוקץ, ועבורו "המדבר הפוליטי" לא היה רק מטפורה. כרבים אחרים, שחשו נבגדים על-ידי השמאל, שהושלכו מן העיר מרוחים בזפת ובנוצות, הנקמה המתוקה ביותר היה סיוע לאויבם הגדול של אנשי מפ"ם המאורגנים ב"שלום עכשיו", אנשי ר"צ ומפלגת העבודה, שפסלוהו מלשמש שר הביטחון בעקבות המלצות ועדת קאהן.

כאשר ערך אבנרי ערב מיוחד בהנחיית עמיקם גורביץ' ב"צוותא" לזכר אישתו, ביולי 2011, ניצל העורך לשעבר של "העולם הזה" את ההזמנות כדי לבכות את שרון החי-מת. באותו ערב, נשא נאום נוסטלגי, נטול כל עוינות ואיבה כלפי שרון. "הייתה תקופה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאריק בא אלינו הביתה כדי להסביר את הצד שלו במלחמות הגנרלים שהתרחשו לאחר המלחמה. לילי שרון מאוד חיבבה את רחל. היינו כמה פעמים אצלם בבית, מכיוון שאריק שקל להקים מפלגה חדשה עם נטייה שמאלית, ואפילו עם נטייה פרו-פלשתינית, היו שנה-שנתיים שהוא ככה היסס ואני השקעתי בזה מאמץ, מפני שחשבתי שאם אנחנו נצליח למשוך אותנו לכיוון שלנו, זה יקל על המאבק שלנו".

אבנרי, שרחש הערצה לשרון על אף שגינה אותו לאורך השנים, ואף בשנות ה-70' הימר עליו כמנהיג שיעשה שלום, פירסם בטורו הקבוע בשלהי אוגוסט 2005, מעט לפני ירידתו של שרון מהבמה הציבורית, פנייה אישית לראש הממשלה. "אדוני ראש הממשלה, אני מתנצל", כתב לו אבנרי. "האמת, לא האמנתי שתלך עד הסוף בסיפור הזה. אבל ביצעת מה שהבטחת לבצע, ולא חשוב אם הייתה לך ברירה או לא, אם נסחפת ולא יכולת לחזור או שהאמריקאים הכריחו אותך… ראש-ממשלה אחר, המנהיג הבריטי דיוויד לויד-ג'ורג', כשבא להצדיק את ההתנתקות מאירלנד, קבע: 'אי-אפשר לקפוץ מעל לתהום בשתי קפיצות.' אתה נמצא עכשיו בדיוק במצב זה. התחלת לקפוץ. התהום פעורה מתחתיך. אם תעצור באמצע – תצנח לתוכה. אם לא תתקדם במהירות לפשרה היסטורית עם הפלשתינים, אתה תגשים במו-ידיך את נבואת-החורבן של בנימין נתניהו: תפרוץ אינתיפאדה שלישית, ורצועת-עזה תהפוך לפלטפורמה לירי פצמ"רים וקסאמים משופרים. זה לא הזמן לחשוב על הבחירות הבאות… זה הזמן להרים את המבט ולעשות את המעשה ההיסטורי. זה המבחן שלך, ורק הוא יקבע אם הנסיגה מעזה הייתה אפיזודה זניחה או מעשה היסטורי". הוא לא מחל לשרון על שזה הרג, להערכתו, את ערפאת השוהה במוקטעה. אולם אבנרי, כמו כל מהפכן טוב, ראה מולו היסטוריה ומציאות משתנה, אשר לאנשים הנוטלים בה חלק יש ערך רק מתוקף תפקידם הממשי. אבנרי הוא פרגמטיסט בדיוק כמו שרון. חף מאידיאולוגיות גדולות. לאחר שמת ערפאת, לא היה לו עוד ערך עבור אבנרי. שרון היה בעיניו בבחינת מאור גדול.

ד.

המתיישבים אהבו את שרון בגלל אופיו הפרגמטי וכושרו לקבל החלטות שמשתלבות במסגרת יעדים קצרי-מועד, ללא משנה סדורה. בראיון שנתן לעיתון "מקור ראשון" ב-15.3.2010, הסביר הרב לוינגר, כי "אם היינו ישר מעמידים את מרום החזון של ההתנחלויות, יכול להיות שחלק מהציבור שלא מבין את זה לא היה בא. הצלחנו למשוך את כל תנועת הליכוד וחלקים גדולים של תנועת העבודה באמירה שאנחנו ממשיכים מה שהם עשו, וכך הגענו איתם לקונצנזוס על המשך ההתיישבות. אבל כשהתחילו אחר כך לשאול מה זה חשוב מול שלום ודברים אחרים, קשה היה לתת תשובות בלי רובד החזון".

ב"לקסיקון לביטחון ישראל", שחיברו איתן הבר וזאב שיף, הוגדר שרון כמי ש"טיפח דור של מפקדים: מוטה גור, יצחק בן-מנחם, רפול, דוידי, דני מט… סוער, מרדן, אימפולסיבי. נחשב למצביא מעולה. למפקד לדוגמה. עם זאת, היה תמיד לא-נוח לרבים מהסובבים אותו. מרד בפקודות ובמוסכמות". בכתבה שפירסמה ניבה לניר בעיתון "דבר", הואשם שרון כי ניהולו הכושל את קרב המיתלה ב"מבצע קדש" (1956), הביא לידי מותם המיותר של למעלה מ-40 מלוחמי חטיבת הצנחנים. ההיסטוריון מורל'ה בר-און, איש 'השומר הצעיר' ו'ההגנה' שגם היה רל"ש הרמטכ"ל משה דיין, אמר על אותו קרב, כי היה "עקוב הדמים, נאפד הגבורה אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני".

'גוש אמונים' רצה בדמותו של שרון בדיוק משום שהתלהבו מתיאורו כאדם חסר מעצורים ועכבות, ערמומי ופיקח, בדיוקנו ששורטט בספר שכתב עליו העיתונאי עוזי בנזימן בשנת 1985, ויצא לאור תחת הכותרת "לא עוצר באדום". הם האמינו, כי שרון לא יעצור באדום ויעשה עבורם את כל שיבקשו. שרון, לצד דוד לוי ועוזי לנדאו, היה ממליצי-היושר ומנאמניהם הגדולים של המתנחלים. הם לא רצו במפלגת העבודה שהחלה פונה שמאלה. במפלגה כבר פרחו חברי 'השמינייה': חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי.

אותם צעירים החליפו את 'חוג הכפר הירוק' המיתולוגי שהנהיג שמעון פרס, ועליו נמנו בכירים במערך, ובהם אשר ידלין, שר השיכון ח"כ אברהם עופר וח"כ שולמית אלוני. ביטול מינויו של ידלין לתפקיד נגיד בנק ישראל לאור הסתבכותו בתפקידו כמנכ"ל קופת חולים כללית, התאבדותו של עופר בירייה במכוניתו עוד טרם נפתח נגדו משפט, הקצנתה לשמאל של שולה אלוני – כל אלה ועוד, חיסלו את החוג. התחזקות השמאל במפלגת העבודה, בפרט לקראת הבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988, ומעמדו הרעוע של יצחק רבין המנוח כ"נץ" במפלגת העבודה, הידקו את הברית בין המתנחלים לבין הליכוד, ובפרט עם אריק שרון.

הם האמינו, כי לשרון ישנה מחויבות אידיאולוגית למעשה ההתיישבות בגוש קטיף. הם סברו, כי היישובים שסייע להקימם, דינם יהיה כדין נהלל. כי קדומים תישאר לנצח. הם טעו בקריאת דמותו. הם כשלו בהבנת פיענוח הצופן הפנימי של האיש, שיחסו לאנשים היה פונקציונלי מעיקרו: הוא לא סבר כי צורכיהם שונים מצורכי חיות המשק. ואם יש צורך להרחיב את תחום החווה לטובת החיות והאינטרס המשקי הכללי, יש לעשות זאת. אולם אם יהיה צורך לחסל חלק מהחווה ולסלק אי-אלו מהחיות כדי לשמור על המשק חי ומשגשג, שרון יהיה האדם האחרון שיהסס לעשות כן. אילו היה מבינים זאת מלכתחילה, ספק רב אם היו חוברים אליו. אך הוא, ששורשיו בכפר מל"ל וב'משטרת היישובים העבריים', גרם להם להאמין כי דין נצרים כדין תל-אביב. לא כי שיקר להם, אלא כי עד לנקודת זמן מסוימת האמין שכך הדבר. ברגע האמת, כשהבין כי גוש קטיף מפריע לתכניותיו המדיניות יותר משמועיל, נטל את הגרזן והיכה קשות בתושבי הגוש. אלה שראו עצמם "נאמני ארץ-ישראל" ולכן גם נאמניו, לא ידעו את נפשם. זאב חבר (זמביש), איש תנועת 'אמנה' ומועצת יש"ע וממקורבי שרון, מצא עצמו בעמדת הרב יואל בן-נון, שהיכה על חטא בעקבות רצח רבין.

בכתבה שפרסמה העיתונאית שרה ליבוביץ'-דר ב"מוסף הארץ" ב-10 ביולי 2002, סיפרה איך זמביש ושרון התיידדו כששרון היה שר השיכון בממשלת יצחק שמיר, בשנים 90'-92'. חבר השתתף בישיבות במשרד השיכון שעסקו בהתנחלויות. שרון התייעץ איתו כמעט בכל עניין שקשור לשטחים. שרון בנה בשטחים 14 אלף יחידות דיור בשנים שבהן היה שר השיכון, כרבע מהבנייה החדשה בכל הארץ באותה תקופה. בשנת 92' היו בשטחים 6,200 התחלות בנייה. שנה אחר כך, תחת ממשלת יצחק רבין, היו 980 התחלות בנייה. רק נתניהו, ב-98', התקרב לשיא של שרון, עם 4,210 התחלות בנייה. כשנמתחה על שרון ביקורת בגלל הבנייה המאסיבית בהתנחלויות הוא הציע, ביוזמה שהתגבשה עם חבר, לשנות את רישום אזורי המדינה כך שחלק מהשטחים ייחשבו כ"מרכז הארץ", כדי שבסטטיסטיקות הבנייה יירשמו התחלות הבנייה בשטחים כבנייה במרכז הארץ. "המטרה שלו", אמר על זמביש אורי אליצור, ששימש ראש לשכת רה"מ נתניהו והיום עורך העיתון "מקור ראשון", "היא שכמה שיותר שטח יישאר בשליטתנו. הוא רוצה שכל דונם וכל עז וכל באר יישארו בידיים יהודיות".

בגידת שרון בזמביש הייתה כואבת. אם לצייר זאת בפשטות, ההתנתקות הייתה תקיעת סכין עמוקה בגבו של שותפו ההיסטורי של שרון, אך ככל שנקף הזמן מרגע קבלת ההחלטה ועד שליחת כוחות הצבא והמשטרה לפנות את גוש קטיף, העמיקה הסכין עוד ועוד. השאלה הגדולה "מה קרה לאריק?" הדהדה בכל רחבי היישובים ביו"ש.

המתנחלים לא הבינו את שרון, כשם שהשמאל לא הבין את רבין: שניהם היו פרגמטיסטים קיצונים המשוחררים מאידיאולוגיות גדולות. שרון לא הבין את ז'בוטינסקי וגם לא רצה להבין אותו. רבין לא עסק בקריאת כתבי ברל כצנלסון. הסכם אוסלו וההתנתקות הם תאומים לא זהים שהגיחו לאוויר העולם משיקולים פרגמטיים של מנהיגים שהגיעו לשלטון והחליטו כי המציאות מצריכה תפנית. שומרי נס בית"ר, האוחזים באגדת ההתיישבות בקדומים ובסבסטיה, אלה שהיו כחולמים כששמעו את מנהיג 'השומר הצעיר' המנוח, יעקב חזן, משווה את המתנחלים למתיישבי 'הקיבוץ הארצי' במשמר העמק ובבית אלפא, לא הבינו וגם לא יכלו להבין את דמותו של שרון, כשם שלא הבינו כיצד זה לחץ רבין את ידו של ערפאת.

כאשר פינו אנשי שרון את חפציו ממצודת זאב, ראו זאת אנשי הליכוד כסיום בגידת שרון בהם. כך, יוסי אחימאיר – בעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ח"כ לשנה מטעם מהליכוד וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי – התחשבן עם שרון מעל דפי הרבעון שהוא עורך, כתב-העת "האומה". בביטאון ותיקי התנועה הרביזיוניסטית, המוגדר רשמית כביטאון 'מסדר ז'בוטינסקי', תקף אחימאיר בבוטות את שרון. זה האחרון, אגב, דאג לתקצב היטב את המוסד שבראשו עומד בנו של ד"ר אב"א אחימאיר המנוח, לעומת יו"ר הליכוד הנוכחי, בנימין נתניהו.

בגיליון 186 של "האומה" (קיץ תשע"ב / 2012), פירסם אחימאיר מסה קטנה תחת הכותרת "אריק שרון – המאזן השלילי של מנהיג שנוי במחלוקת". הוא לא נטה חיבה לשרון עוד מן הימים שבהם מירר זה את חיי ראש הממשלה, יצחק שמיר, בוועידת הליכוד המיתולוגית, כשצרח למיקרופון "מי בעד חיסול הטרור?", ושמיר, שקולו חלש מרעם קולו של שרון, ניסה להתגבר על השר הסורר, ומשלא הצליח, נטש בחמת זעם שפוכה את הוועידה, כולו מזיע וזועם. אחימאיר מאמין בתזה, שלפיה שרון עשה את התפנית שעשה ממניעים אישיים בחלקם.

"ההיסטוריה תבוא חשבון עם שרון", כתב אחימאיר. "היא תצייר את תמונת תקופתו בראשית הממשלה כתקופה של הרס – הרס ההתיישבות, הרס הביטחון, הרס המערכת הפוליטית, הרס העקרונות, הרס הדמוקרטיה, הרס המוסר הציבורי – וגם הרס החיבה שפיעמה בנו לאדם ולמנהיג". הוא מספר אנקדוטה על אישיותו של שרון. איך כתב לראש הממשלה נאום לרגל טקס הסבת שמה של דרך פתח תקווה לדרך מנחם בגין, וזה, גופו כבד עליו אך כולו אומר נחישות, הידס לעברו וניגש ללחוץ את ידו של כותב הנאום, לומר לו תודה.

המחוות הקטנות האלה קנו רבים, לא רק את כותב הנאומים, אחימאיר (שגם כתב את נאום ההספד על יצחק שמיר המנוח, שנשא רה"מ נתניהו בישיבת הממשלה, עם היוודע דבר מותו). אולם יש רבים לא פחות שאותם מחוות אלה לא קנו. חנן פורת, למשל. אחימאיר יודע לספר, איך פורת המנוח, "שלא נמנה עם בוחרי שרון, שתמיד חשד בו, חנן שהיה עם מתיישבי גוש קטיף במאבקם העיקש, עד לרגעי הפינוי המרים, הרחיק לכת בביקורתו על שרון. בראיון האחרון עמו בכפר עציון, דיבר פורת על 'רשעותו של מנהיג, ששבר כדיקטטור את לבם של המתיישבים. על המעשים האיומים והנוראים שלו, לא יסולח לו'". "אריק שרון", פוסק עורך "האומה", "הביא על עצמו במו-מעשיו אמירה זו".

אולם פורת – כמו אחימאיר וכרבים אחרים – סמכו על שרון, לעתים נהגו כלפיו בהערצה חרף כוחניותו הידועה, בגלל ההבדל הגדול בין אריק לבין מנהיגים אחרים בליכוד: עקרונותיו היו כפופים לאינטרסים לאומיים, ביטחוניים ופוליטיים, שאותם הבין כצו השעה וכמתחייבים מן המציאות שבה נתונה ישראל. לכן, הקים את ההתנחלויות. בשל כך, עלה להר הבית בשיא המתיחות עם הערבים ו"זכה" לעלילה שלפיה בגללו פרצה האינתיפאדה השנייה. בדיוק בגלל זה, קיבל בבחירות 2003, מספר מנדטים עצום בהשוואה לכוחו היחסי של הליכוד כיום, במסגרת השותפות עם 'ישראל ביתנו'. וזו גם הסיבה שהחליט לעקור את גוש קטיף ולהרוס את בתיו מן הטפחות ועד המסד.

האידיאולוגים הרביזיוניסטים ומתיישבי סבסטיה וקדומים חברו לשרון משום שידעו, כי אין לו מחויבות אידיאולוגית, לא לתורת ז'בוטינסקי ולא לתורת הרב קוק, אלא לפרשנותו הניצית את המצב הפוליטי, הלאומי והביטחונית. הם ראו בו פרגמטיסט קיצוני שיכול להקים יישוב ביעף, בין אם ירצו בכך האמריקנים, ראש הממשלה וחברי הכנסת, ובין אם לאו. ולכן, הברית הזו עברה מהעולם כששרון הבין, כי אין לישראל שום אינטרס להיות נוכחת בעזה, עת "יוזמת ז'נבה" של ביילין, "מפת הדרכים" של בוש והמציאות הקשה שחוותה ישראל לאחר מבצע "חומת מגן", נושפות בעורפו. הפרגמטיזם הזה לא היה אידיאולוגי. הוא היה ציוני, אך חף מכל נאמנות לאידיאל אחד גדול. ועם בוא הרגע המתאים, הפך שרון את עורו. אחימאיר, פורת וחבריהם נותרו המומים, ובצדק. אך הבעיה לא הייתה באופיו של מנהיג הליכוד, אלא בהבנתם אותם: הם אלה שלא הבינוהו כהלכה. הוא מעולם לא שר את פסוקיו של ז'בוטינסקי בשירו, "שמאל הירדן". "אִם אַרְצִי דָּלְלָה וְקָטֹנָה הִיא שֶׁלִּי מֵרֹאשָׁהּ עַד קִצָּהּ. מִשְׂתָּרַעַת מִיָּם יְשִׁימוֹנָה וְיַרְדֵּן, הַיַּרְדֵּן בָּאֶמְצַע", שורר ראש בית"ר. מה לזה ולאריק שרון.

ה. אפילוג

שורות אלה נכתבות לפני הבחירות לכנסת ה-19. לימין הארצישראלי, הטריטוריאלי, קם מנהיג חדש. נפתלי בנט. הסקרים צופים לו מנדטים רבים, שאותם יגרד מן הקולות שצפויה הייתה לקבל החבירה הפוליטית בין ראש הממשלה, נתניהו, לבין שר החוץ לשעבר, ליברמן. בנט דיבר על כך שיבקש שישחררוהו מפינוי יישובים עם בוא העת. זו הייתה קריאה מוסווית לסרבנות, לפחות לכאורה. קשה להעלות על הדעת שנתניהו – עטוף בפחדים קמאיים, הנתון בצבט הדוקטרינות של אביו המנוח, פרופ' בנציון נתניהו – יעשה את מעשה שרון. אך בנט אותת מראש: הפעם זה לא יקרה. אם תנסה לפנות יישובים, נפיל אותך. שרון לא היה תלוי באנשי המפד"ל. הפעם, בנט ואנשיו כורכים את החבל סביב ראשו של ראש הממשלה. הם, וכמותם אנשי הימין הקיצוני בליכוד – משה פייגלין, דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב ואחרים – לא יהססו למשוך בחבל אם יעלה נתניהו על דעתו לעשות את מעשה שרון. בעוד שרון יצא להקים מפלגה והצפי היה 50 מנדטים, לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לנוס לחווילתו שבקיסריה.

אולם יש באופטימיות נוכח התחייה הזו של הימין הארצישראלי משום טעות קשה. הפור נפל. ההזדמנות ההיסטורית ליישב את כל חבלי המולדת, את כל אדמות יהודה ושומרון, ולשמור על כל היישובים שם, הוחמצה. ההתיישבות עשתה טעות היסטורית כאשר בחרה בברית עם הליכוד. היא טעתה עוד יותר כשביכרה את הברית עם אריק שרון. את הלגיטימציה שלה קיבלה ההתיישבות מתנועת העבודה. מאלה שלחמו בפלמ"ח וב'הגנה' והקימו את התנועה לארץ ישראל השלמה. הליכוד, כתנועה שקמה מן המחתרת, שיוותה להתיישבות אופי חתרני-משהו. שרון, שייסד את הליכוד ללא מחויבות לאתוס הלאומי מימי המחתרות, ביצע את פניית הפרסה שמפלגת העבודה לא הייתה מבצעת מעולם. ספק גדול אם רבין או פרס היו מעלים על דעת לשלוח את הבולדוזרים לחסל את גוש קטיף. לא מוטה גור ולא עזר וייצמן, לא חשבו מעולם על למוטט כך את אותם יישובים. בלי משא ומתן, ללא דיונים. כפי שהוקמו, כך פונו.

עתה, הימין מבקש לחשק את נתניהו. להכריחו לסגת אל קווי טרום ההתנתקות. בלי מדינה פלשתינית. בלי מחשבה על נסיגה מגרגר אדמה אחת. בנט מציג תכניות תמוהות כמעט, עם סיפוחי שטחים, ניהול עצמי לפלשתינים. הוא חוזר אחורה, לימים שבהם ביקש פרס לשכנע את שמיר לקבל את 'תכנית לונדון', וזה בסרבנותו מיאן לעשות כן, והחמיץ את הרגע האחרון שבו ניתן היה לקבל הסדר עם הערבים ללא נוכחות של אש"ף ביהודה ובשומרון. אולם נתניהו, שיהיה מסונדל מימין מכל הכיוונים, לא יוכל לחזור אחורה בזמן, גם אם ינהג כמנהגו ויבקש לתמרן ולתכך על מנת לשרוד בשלטון. אם יבקש להימנע מלהפוך את ישראל לספרטה מזרח תיכונית, ואת ירושלים לפיונגיאנג, יצטרך להיפרד מחלקים גדולים בליכוד. וגם מנפתלי בנט ואנשיו.

הימין הארצישראלי ממשיך לדבוק בליכוד. הוא מאמין, כי יוכל למנוע נסיגות עתידיות. שם, מסרבים לראות את המאבק בפריזמה הנכונה, ולפעול בהתאם. נתניהו ערער בדרכו גם את הלגיטימיות היחסית שממנה נהנו גושי ההתיישבות וירושלים. רמת שלמה, למשל. הם רוצים בשותפות עם אדם שבהתנהלותו מחזיר את גבולות 67', ללא גוש עציון ומעלה אדומים, לתודעה הפלשתינית והעולמית. הם ממשיכים להאמין, כי מהתנועה הזו תבוא להם הישועה. בדרכם המיוחדת, יחטפו סטירת לחי מצלצלת. יכול להיות שבאותה הזדמנות, ישליכו את נתניהו ללא רחמים. אך זה יהיה כבר מאוחר מדי.

בסופו של יום, לא יהיה מנוס. ההתיישבות תצטרך להתלכד בתוך הגושים. המאבק יהיה על הלגיטימיות של החזקת ישראל באותם שטחים שבהם מצטופפים רוב המתיישבים. בהינתן סירובו של הימין הארצישראלי לחבור לאותם גורמים שחברו אליו בראשית ימי ההתיישבות, להצטרף אל המרכז הפוליטי הישראלי, ולהצטרף דווקא לליכוד, ימצאו עצמם המתיישבים נאבקים לא רק על בית אל, חברון וקריית ארבע, אלא על אלון שבות, אריאל ויישובי חבל בנימין. הברית עם התנועה הרביזיוניסטית, להבדיל מהברית עם תנועת העבודה, היא ברית של מלים. ברית שכתובה על נייר ולא חצובה באבן. במקום לאמץ את תכנית אלון של מפלגת העבודה, השומרת על גוש עציון, הרי בנימין ומזרח ירושלים, הם דפקו על דלתו של שרון שהבטיח להם, כי נצרים תיוותר לעד על מכונה, משל הייתה רמת אביב. שרון לא שיקר להם. הוא הבטיח הבטחה שראה לנכון כהולמת את תפישתו הביטחונית לאותה עת. כשהאינטרס השתנה, כך השתנה גם היחס למתיישבים. הוא הבטיח לפנותם, והם לא ידעו את נפשם.

פריחתו של הימין הטריטוריאלי בבחירות הקרובות לא תהיה אלא שירת הברבור שלו. בסופו של יום, בבכרו מדינה דו-לאומית על פני כל שטח הארץ, מאשר מדינה יהודית על חלקה, איבד אותו ימין את אחיזתו בקרב חלק ניכר מהציבור. אם ירצה לממש את חזונו, יצטרך לצאת למלחמת אזרחים. אם יבקש לאנוס את נתניהו ללכת בדרכו, ימוטט את הליכוד על כל כנפיו. ואם ייכשל וייצא למלחמה אבודה על גורל כל שעל מרגביה של הארץ, ללא תמיכה ציבורית, יסיים את דרכו הפוליטית בבידוד גמור ומוחלט. אולי תהיה מלחמה בדרך, אפשר שתתחולל עוד אינתיפאדה. הימין הארצישראלי והליכוד המקצין תלויים עתה זה בזה. בסופה של הדרך, ימצאו עצמם תלויים זה ליד זה.

ביבי, איפרגן והמלחמה הבאה

עד לפני יומיים, השם משה איפרגן היה ידוע בעיקר לברנז'ה הליכודניקית. איפרגן בליכוד כבר שנים ארוכות. ראשי מפלגה התחלפו, התפטרו וחזרו, והוא היה שם. תמיד. אתמול, הוא העלה באתר פעילי הליכוד איזו מודעה הזויה נגד נפתלי בנט. הוא גם שילם עליה במיטב כספו. במפלגה ראו את המודעה, ונבהלו. "בהלה" בליכוד היא מושג חדש שקיים בתנועה מאז שעלה נתניהו לגדולות ב-2005, לאחר פרישת שרון ואנשיו מהליכוד. ספק רב אם שרון או מי מטעמו היו מגיבים בהיסטריה כזו למודעה של פעיל בשטח באיזה אתר אינטרנט. נתניהו הפעיל את התותחים הכבדים. המוציא והמביא אקוניס כבר פנה לוועדת הבחירות והציע לקיים חקירת משטרה, ובסופו של יום גם הודיע מי שהודיע שאיפרגן יועף מהליכוד. משל אין חוקה, אין בית דין, אין בית משפט. ככה אפשר להעיף פעילים. אז זהו, שלא.

לא סומכים עליו. בנימין נתניהו

פרשת איפרגן היא סימפטום לבעיה שבה מצוי הליכוד במערכת הבחירות הנוכחית: מי שתומך במפלגה, עושה זאת למרות נתניהו. מצעד הפעילים שבאים ללשכותיהם של שרים כמו סילבן שלום כדי להתלונן עליו, הוא ארוך במיוחד. יותר פעילי ליכוד היו רוצים במנהיג אחר למפלגה. הם מרגישים תקועים עם ביבי. איתו ועם המנגנון המשומן, הבלתי-יעיל, ההיסטרי והממומן היטב שלו. הם יודעים שמבחינה אלקטורלית, ערכו של נתניהו הוא באזור ה-20 מנדטים. את האיחוד עם 'ישראל ביתנו' אישרו כדי לא לבזות עוד את המנהיג. יש בדי-אן-איי הליכודי נאמנות חסרת תקדים למנהיג, מהסוג שלא קיים בשמאל ושניתן לפענחה רק באמצעות ההבנה ששורשי הליכוד הם במחתרת, בעוד ששורשי השמאל הם בשלטון.

במצב הנוכחי, הליכוד מאבד תומכים מיום ליום. רבים יזכו במנדטים של הרשימה המשותפת לנתניהו ולליברמן. יש איזה מיתוס שלפיו המצביעים בורחים כי הם חושבים שביבי יהיה ראש הממשלה הבא ולכן שווה לתמוך בחיזוקית מימין, ואולי גם באיזו חיזוקית משמאל. אז ראשית כל, נתניהו אכן יהיה ראש הממשלה. אבל המצביעים לא בורחים כי הם בטוחים שבלאו הכי הוא זה שירכיב את הממשלה הבאה. הם חוברים לנפתלי בנט ול'בית היהודי', ובחלקם גם למפלגת העבודה ואפילו קצת לציפי לבני וליאיר לפיד, משום שהם לא סומכים באמת על נתניהו. לא בתחום החברתי, לא בתחום המדיני והבטחוני ובוודאי לא ביכולתה של ישראל לשרוד את האתגרים הניצבים בפתחה.

אם הייתה חלופה לנתניהו, המצביעים היו נוהרים בהמוניהם. אם השר משה כחלון היה מקים מפלגה מתחרה, רשימת הליכוד ביתנו הייתה מגרדת את 20 המנדטים מלמטה. הבעיה היא שבהיעדר חלופה, השאלה היא איזה פרטנר יש לחזק בקואליציה הבאה על מנת למנוע מביבי לפשל בגדול. כולם יודעים שתקציב הגזירות והעלאות המסים בדרך. וכולם מבינים שניצני האינתיפאדה השלישית כבר מופיעים ביו"ש. וכולם בטוחים שעימות עם אמריקה ואירופה יזיק לישראל. לכן, הציבור רוצה את ברק במשרד הביטחון, את לבני במשרד החוץ, את נפתלי בנט מיישר מימין ואת שלי יחימוביץ' דוחפת משמאל. כל פעם שביבי יסטה הצדה, יהיה מי שיחטיף לו סטירה: סטירה מדינית, סוציאליסטית, התנחלותית, העיקר שיקבל סטירה ולא יפשל כפי שקרה במלחמת הברירה מול החמאס שנגמרה בתבוסה ישראלית מוחצת.

ליברמן אומר למקורביו שכל תוצאה מעל 30 מנדטים תהיה הישג. הוא יודע על מה הוא מדבר. בניגוד להערכות, שליברמן הסכים לאיחוד עם ביבי כי הוא קנה את תחזית הניצחון של רומני בארה"ב, מנהיג 'ישראל ביתנו' הבין, כי זמנו של נתניהו קצוב. הוא העריך שביבי הוא ברווז צולע ושהקדנציה הקרובה תהיה קצרה במיוחד. תחזית בגידתו של דני איילון וכתב האישום החמור בפרשת השגריר לא חלפה במוחו של שר החוץ שהעיף מהרשימה את סגנו. עכשיו שניהם באותה סירה: נתניהו שוקע עם מפלגה מבולבלת, כועסת, נבוכה, וליברמן מתעסק בלהציל את עצמו מכתב אישום שייגמר בקלון ויעיף אותו מהזירה הציבורית. במצב הזה, אם נתניהו יקבל בבחירות הקרובות 30 מנדטים, הוא צריך לקחת את שרה והילדים לכותל ולברך את ברכת הגומל. הוא יזדקק להרבה חסד אלוקי כדי לשרוד את הקואליציה הקרובה. אם יקבל פחות ממספר הזהב הזה, הפריימריס בליכוד יתחילו בליל ה-22 בינואר.

יחימוביץ', לבני וה-ל' הליברלית

לשתי נשים בפוליטיקה הישראלית הזדמנה האפשרות לעשות היסטוריה. שלי יחימוביץ' קיבלה בבוקר יום שישי בצהריים את הנבחרת שאנשים רבים בישראל כמהו אליה. מיקי רוזנטל, למשל. קשה למצוא אדם ראוי ממנו לשמש חבר כנסת, ולכו לציבור מצביעי הליכוד לבדוק את מי היו מעדיפים בכנסת, את דני דנון או את רוזנטל. לציפי לבני יש הזדמנות להקים מחדש את המפלגה הליברלית המתה. את הל' הליברלית שנעלמה מראשי התיבות מח"ל.

השבוע פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות'. מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי שהחלפתי כמה מלים עם ציפי לבני, לאחר מסיבת העיתונאים. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי, שהיה חבר כנסת מטעם הליכוד. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

לציפי לבני ולשלי יחימוביץ' יש הזדמנות לעשות תיקון משמעותי בפוליטיקה הישראלית. לחסל את מפלגות האווירה. להשיב למרכז המפה את הגרסה המעודכנת, הצעירה והרעננה של מפלגת העבודה בראשות רבין, שהתאיידה מאז שנרצח. להקים מחדש את המפלגה הליברלית. את הרעיון של שוק חופשי וצדק חברתי, עם עמדה מדינית ימנית ומתונה. לזו ולזו יש מקום. רבים ממצביעי הליכוד חשים חנוקים. אלה שאומרים כי יצביעו מח"ל, עושים זאת כשבטנם דואבת. רבים מהם, שאומרים כי ימשיכו להצביע לליכוד, יעדיפו לתת את הקול ליחימוביץ' או ללבני, מאשר להכניס לכנסת את משה פייגלין.

צריך היה לשמוע את הנאום שנשאה בשישי שלי יחימוביץ' כדי להרגיש שאולי משהו בה השתחרר. אולי הרשימה שנבחרה, המתנגדת כל כך לכל מה שנתניהו מייצג, הקלה עליה בתובנה שתוכל לשמש אופוזיציה לוחמת לנתניהו, ולהניח לו ללגום את מלוא התבשיל הקיצוני שיתקינו עבורו הקיצונים ברשימתו. לאלה שתומכים ללא הרף בכניסת העבודה לכל ממשלה, אנשי פואד ובוז'י, יש נוכחות קטנה מאוד ברשימה. וגם לבני השתחררה מהלבטים שבהם הייתה נתונה. כשנפלה ההחלטה, היא הייתה במיטבה. השאלה הגדולה היא אם מפלגת העבודה ו'התנועה' יחליטו שלא ללכת זו על הראש של זו ולהניח לכל מפלגה לפעול בדרכה שלה להגדלת כוחו של הגוש.

האתגר של לבני ויחימוביץ' הוא רציני משום שעליהן לפנות דווקא אל חמשת או ששת המנדטים ב'ליכוד ביתנו' שמבינים כי נפל דבר. לרבים נפל האסימון שמדיניות ההתבודדות של נתניהו הייתה בעוכריו: תוך חודש ימים, הוא היה חתום על שני כישלונות מהדהדים. גם לא הפיל את החמאס כפי שהבטיח, ואף הגדיל לעשות כשפתח את המעברים לעזה, וגם נכשל בגיבוש חזית בינלאומית למניעה ההכרה ברשות הפלשתינית כמדינה חברה באו"ם. רבים בימין מבינים, כי כדי לשמור על ההתיישבות ביו"ש, צריך לזוז למרכז ולהפסיק לנהל את ישראל משל הייתה ספרטה מזרח-תיכונית. תזת "ניהול הסכסוך" כשלה כמו הסכמי אוסלו האומללים.

מקום תחת השמש. אפילוג

לפני חודשיים, ישבתי בבית קפה פינתי בשכונת רחביה עם אדם המחזיק עצמו מקורב לביבי. יותר נכון, מאלה שביבי מתקשר אליהם כשהוא בצרות. כשיש לו צורך באיזה גיבוי אינטלקטואלי מעיתונאים ואנשי רוח. כמעט כל הקדנציה לא החליפו מלה. אך הוא נותר נאמן כפי שהיה בעבר. הם הולכים יחד 16 שנה. הוא היה אורח קבוע בביתו של פרופ' בנציון נתניהו. מכיר את עדו, מרים טלפון לביבי לשאול מה עם אבא. דיברתי אתו על התנהלותו של נתניהו בעת הזו. העליתי כמה ביקורות. בעדינות. יש לו נטייה לרתוח כשמבקרים את ביבי.

לקראת סוף השיחה, דיברנו על עניינים מדיניים. "אני ממש לא מתנגד למדינה פלשתינית", הוא זרק לי לפתע. "אם זה יגמור את הסכסוך, מה טוב". בדקתי אם שמעתי נכון. חזרתי למאמרים שפרסם בן-שיחי בשנים האחרונות. לשני ספרים שכתב. אחד מהם ספר מכונן ב"חזרה התשובה" הפוליטית שלי, מהקומוניזם לציונות. מדינה פלשתינית?, שאלתי את עצמי, וחזרתי לספר אחר שפרסם לפני 9 שנים. חזרתי גם ל"מקום תחת השמש" של ביבי. השינוי הזה הדהים אותי. איך כתבים ומאמרים שפרסמו אנשים חושבים לאורך שנים הופכים לבלתי-רלבנטיים בעיני עצמם תוך שנה או שנתיים. כמו הדוקטור משה סנה, שפרסם ב-1954 את כתב התנערותו מהציונות, הספר "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", וכעבור 10 שנים ביקש להחביא את הספר הזה משל לא היה ולא יצא לאור.

דבר לא נשאר. עטיפת "מקום תחת השמש".

פוליטיקאים בארה"ב נוטים לפרסם את ספריהם האידיאולוגיים אחרי שהם פורשים או מופרשים מתפקידיהם. לפני בחירתם, הם מפרסמים ביוגרפיות פופולריות. ולאחר הפרישה, הם מוציאים לאור זיכרונות עם קטעים אידיאולוגיים. לא משהו מהפכני במיוחד. הסנסציות מהדהדות בעיתונות. הדוקטרינה נשמרת לאקדמאים.

נתניהו פרסם את "מקום תחת השמש" ב-1995, לפני שנבחר לראש הממשלה. זו הייתה דריסת הרגל הראשונה של הניאו-שמרנות האמריקנית בישראל. היה חתום עליה פוליטיקאי עירני עם אנגלית רהוטה. צעיר בן 46. דוקטרינה חסרת פשרות של מלחמה בטרור, התנגדות למו"מ עם ארגוני טרור, תפישות חדשות ושמרניות של "טוב" ו"רע", שיוף מימין של "מלחמת הציביליזציות" של הנטינגטון. הספר הזה עיצב את הליכוד כמפלגה שמרנית, לא כליברלית. הוא התבסס על אסכולה צעירה וחדשה של חוקרים ואנשי רוח, רובם סיימו את הדוקטורט שלהם בארה"ב, שהתקבצה סביב 'מרכז שלם' הירושלמי. שנה אחר כך גם יצא לאור כתב העת השמרני הראשון בישראל: "תכלת". מייסד 'שלם', ד"ר יורם חזוני, היה שותף בכתיבת "מקום תחת השמש".

מכל זה לא נשאר כלום. לא שריד ולא זכר. אפילו לא אבק. את "מקום תחת השמש", נתניהו מעדיף לקבור עמוק בארון הספרים. כראש ממשלה, פעל הפוך ביחס לכל מלה שנכתבה בספר. הסביבה האינטלקטואלית שרחשה סביב נתניהו, התאיידה כמעט לגמרי, מלבד כמה נאמנים שנותרו מהשנים ההן, כמו יובל שטייניץ. 'מרכז שלם' סגר את "תכלת" ומשקיע בשנים האחרונות משאבים לאינספור בהקמת קולג' למדעי הרוח. נתניהו וחזוני לא מחליפים היום מלה. ד"ר עוזי ארד, מנאמני נתניהו היחידים באקדמיה, מסתובב מוכה וחבול ובפיו טעם מר. ד"ר יועז הנדל, גם הוא מהסביבה הביביסטית, כבר לא שם. ימיו של צביקה האוזר בלשכת ראש הממשלה ספורים ונקובים. מכל האידיאולוגיה והאנשים והמאמרים והדוקטרינות, רק נתן אשל נשאר.

הזגזגים של נתניהו, ימינה ושמאלה ללא הרף, שמאפיינים את שתי הקדנציות שלו כראש ממשלה וגם את כהונתו כשר אוצר ("אני אתמוך בהתנתקות במשאל עם", הוא הצליף פעם בפניו של ח"כ אורי אריאל ההמום), גורמים למתי-המעט שנותרו נאמנים לו לזנוח את דרכם. להתחיל לצדד ברעיונות על פלשתין העצמאית בצד ישראל. לסנגר על ראש ממשלה שחותם על הסכמי הפסקת אש עם ארגון טרור. לתמוך בכל מיני עקרונות שנגדם ניקבו בזעם את המקלדת באצבעותיהם. מנתניהו המקורי לא נשאר הרבה. גם לא מהניאו-שמרנות. היא מתה באמריקה כשהגברים הלבנים החולמים על נשק ביד וצבי ניצוד על הכתף, גילו שההיספאנים, השחורים, הנשים והצעירים כבר לא חולמים על חווה פרטית ורישיון לנשק. והיא גם הלכה לעולמה בישראל. לפני יומיים, עמד נתניהו במסיבת עיתונאים. פניו מאופרות בכבדות, והוא חנוט בחליפה לוחצת. וכך, בנאום קצר ונטול כל חזון, הכיר בשלטון החמאס. הוא חתם את הפרק בקריירה שלו שהחל ב"מקום תחת השמש".

את הפרק הבא בכהונתו, שיתחיל בשלהי ינואר 2013, יצטרך נתניהו להתחיל בדף חלק לגמרי. אולי לא כל כך חלק, כי אובמה יהיה שם, וגם אחמדינג'אד והנייה, ומשמאל תנשוף בעורפו יחימוביץ', וגם בליכוד יתחילו לחשוב ברצינות על היורש. הוא יצטרך להוכיח שנשאר משהו מהדוקטרינות שגרמו לו להבליח לתודעה הציבורית כמקטרג השמאל. "בכל אשמה החברה, איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם", שרו ב"צוותא" את שיר העם הרוסי שתורגם לעברית. נאמני נתניהו יכולים להצטרף בקינתם לאנשי 'המועדון לתרבות למתקדמת'.

אובמה ונתניהו: למראית הדז'ה וו

אם לא תהיה שום הפתעה מיוחדת, בחודשים הקרובים תמצאנה עצמן המפות הפוליטיות בישראל ובארה"ב בתחושת דז'ה וו: האמריקנים יבחרו בברק אובמה לכהונה שנייה בחדר הסגלגל, לא כי הם מרוצים ממנו במיוחד אלא משום שהמועמד שבחרו בו הרפובליקנים הוא אידיוט. כן, גם הרפובליקנים מבינים שהם עשו טעות גדולה. יש עיתונאים כמו פול קרוגמן, שכתב ב"ניו יורק טיימס" שהבחירות הן, למעשה, משאל עם על מדיניות רווחה וביטחון חברתי מול ליברליזם קיצוני והתנערות החברה מאזרחיה. בפועל, יותר משהאמריקנים מאמינים בסוציאל-ליברליזם של אובמה, הם מתעבים את ההיפר-אידיוטיזם של רומני. העיתון היחיד בארה"ב שמקדם את המועמד הרפובליקני, "ישראל היום", בוודאי ימשיך לעשות זאת ממקום מושבו בתל-אביב, אך גם המיליונים של אדלסון לא יעזרו לרומני.

שוב פעם, ראש בראש. אובמה ונתניהו.

ואצלנו? אילו היה נערכות היום בחירות, וכל סקר מעיד על כך, נתניהו היה מרכיב את הקואליציה הבאה. ישנם הרבה ישראלים שיצביעו "מחל" בעודם סותמים את האף. הם לא יבחרו בנתניהו כי הם מאמינים במדיניות הכלכלית שכותרתה "תעסוקה מלאה בכל מחיר" (כלומר, משק שבו כמיליון עובדים משתכרים שכר מינימום, שלא לדבר על המיליון הנוספים שמרוויחים קצת מעל המינימום). הם גם לא יצביעו בעדו בגלל האנגלית הרהוטה באו"ם. הם יבחרו בו על אף שגולת הכותרת של תשע"ג תהיה תקיפה באיראן, לפחות על-פי הטוש האדום המפורסם.

מול נתניהו, אין חלופה מנהיגותית אמתית: די היה לצפות בשלי יחימוביץ' מגמגמת סיסמאות מדיניות כשנשאלה באולפן "שישי" על נושאים בוערים שאינם קשורים למעמד הביניים (עוד לפני שהסתערה על שטרסלר) כדי להבין שהיא לא יכולה לנווט מדינה המוקפת בישויות אסלאמיסטיות. ואין צורך להסביר מדוע שאול מופז או יאיר לפיד אינם יכולים להיות ראשי-ממשלה (לכל אחד מהם יש בסקרים כמות חד-ספרתית של מנדטים(. הציבור רוצה ביבי כי אין לו חלופה. בינתיים, לבני ממשיכה לחכות מחוץ למגרש הפוליטי בתקווה שכשתופיע לפתע, תתגלה כמנהיגת המחנה. אולמרט שקוע עד צוואר בפרשת הולילנד, והרשעתו האחרונה מחייבת אותו לפסק-זמן משמעותי מהחיים הפוליטיים. לשמאל-מרכז, על שלושת הקדקודים יחימוביץ'-לפיד-גלאון, אין יכולת משמעותית להרכיב ממשלה.

אז ככל הנראה – אלא אם יקרה דבר-מה דרמטי שיטרוף את הקלפים – בחודשים הקרובים תעוצב מחדש הפוליטיקה האמריקנית והישראלית בגרסתה הנוכחית: אובמה נשיא ארה"ב, נתניהו ראש הממשלה, ואם סיעת "העצמאות" תעבור את אחוז החסימה בזכות ותיקי מפא"י ורפ"י וצאצאיהם (שאינם יכולים לסבול את הסוציאליזם הקיצוני שלפת את הנהגת מפלגת העבודה) גם שר הביטחון ימשיך לקדנציה נוספת. הרי נתניהו זקוק לברק אלמלא הוא רוצה לראות את מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר משוטטים לו באקווריום; שותפות עם יחימוביץ' תיאלץ את נתניהו להפוך לסוציאליסט, וחבירה ללפיד תסכן את "השותפים הטבעיים", שני דברים שנתניהו יסרב לעשות.

המציאות הזו נראית לכאורה פסימית למדי, אך בפועל היא תייצר כמה מרכיבים חדשניים ומהפכניים בה. מתוך השמרנות תבוא המהפכנות. ראשית, אובמה ילחץ על ישראל להתקדם בשאלה הפלשתינית. אין שום צורך במו"מ שיעלה על שבוע ימים, במקרה הטוב. הפתרון ברור ומונח על השולחן: שתי מדינות, גושי-התיישבות, פתרון יצירתי בירושלים, ויתור על תביעת השיבה של הפליטים, חילופי-שטחים ושיבה סמלית של פליטים לגבולות ישראל. האלטרנטיבה היא מדינה דו-לאומית שתהפוך את ישראל לישות שתיאלץ לבחור בין דמוקרטיה לכלל אזרחיה לבין אפרטהייד. גם בשמאל וגם בימין יש מי שמעדיפים, בווריאציות שונות, את הדו-לאומיות.

בכל מקרה, אבו-מאזן וביבי, הנציגים האחרונים של הדור הישן והוותיק, יצטרכו לקבל החלטה. ועדיף שנתניהו יקבל את ההחלטה המתאימה ולא ממשלה שנשענת על קולות דב חנין, אחמד טיבי וזהבה גלאון. ראינו איך זה נגמר לפני 17 שנה. הבעיה היא שכדי לחתום על אחד משני הפתרונות, ביבי צריך להשתחרר מעצמו, וזה אף פעם לא הצליח לו.

שנית, נתניהו יבין שהשאלה האירנית היא באמת בעיה בינלאומית, דבר אשר אותו הוא שונה ללא הרף. לכן, עניין התקיפה העצמאית בפורדו ירד סופית מהפרק. אובמה לא ירשה למטוסים הישראלים להמריא, ובתסריט קיצוני מאוד, יהיה מי שיירט את מטוסיה של ישראל (למשל, ערב הסעודית). ביבי יבין שהוא חייב לצאת משנות ה-30', עם כל הקושי שבדבר. אם ישראל תצטרך להילחם באיראן, היא תעשה זאת עם שאר העולם בהובלת ארה"ב, ולא כשהיא מדרדרת את העולם למלחמה. גם לראש ממשלה עם עיתון יומי וחברים טובים בקונגרס ובסנאט יש מגבלות מסוימות.

ולבסוף, מחוץ לגבולות הממשלה, אולי תתהווה סוף כל סוף אופוזיציה. אין לדעת מה יהיה הרכבה הראשוני, אך בפרק זמן סביר היא תכיל שני מרכיבים עיקריים: סוציאליסטים וליברלים. מהצדדים יתפקדו כלוויינים הרדיקלים. המצב הזה יאפשר גיבוש של סדר יום חלופי. זה טוב לישראל שאחרי שנים רבות של ממשלות חסרות בשורה יתהוו פה שלושה מחנות מרכזיים. שמרנים, סוציאליסטים וליברלים.
על כל הדברים האמורים לעיל ישנו תאריך לא ידוע של תפוגת תוקף. הכול יכול לקרות ולהשתנות. אולמרט, דרעי, ליברמן ורמון מחכים לנתניהו בפינה, וגם לבני ממתינה לשעת הכושר. ניתן גם לסמוך על הפלשתינים שאולי יארגנו אינתיפאדה-זוטא ויעוללו לשמאל את שעוללו לשמעון פרס ולאהוד ברק. וביבי? רק הוא יכול להזיק לעצמו יותר משיריביו עלולים להזיק לו.

מה שברור הוא, שבהנחה סבירה שנתניהו ירכיב שוב את הממשלה הבאה, הוא יידרש להכרעות קשות. ובכל זאת, אם ניקח בחשבון את הישגיו – הסרת המצור על עזה, התמוטטות הסכם השלום עם המצרים (חצי האי סיני הפך לשטח הפקר), עימות חסר תקדים עם ארה"ב אגב תמיכה ביריבו של הנשיא המכהן, שחרור מחבלים בסיטונות, הקמת ממשלת אחדות ליומיים על בסיס חוק גיוס מופרך, הסתרת המצב החברתי הקשה מהציבור תוך הצגת נתונים כלכליים מרשימים שמאחוריהם מסתתרת מציאות חברתית עגומה, ניסיונות לפלג מפלגות קיימות ולגייס עריקים למען הארכת ימיו בשלטון – הרי שהקדנציה הבאה של נתניהו תהיה, בכל תסריט שהוא, קצרה ומעניינת. ובישראל, כידוע, תקפה הקללה הסינית המאחלת למקולל "חיים מעניינים".