האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

יותר יהודית, פחות דמוקרטית?

בוויכוח המתמשך על הצירוף המפורסם "מדינה יהודית ודמוקרטית", מושם כל העת הדגש על התואר השני, ה"דמוקרטית". יהודיותה של המדינה נבחנת תמיד בכפוף להיותה דמוקרטית. לכן, השסע שקיים סביב חוק האזרחות מייצג שני קטבים שונים: היהודי מזה, והדמוקרטי מזה. המאמץ המתמשך, התיאורטי והפוליטי, לאזן את המתח בין שני התארים הללו, ניצב תמיד במרכז ההגות הציונית. מעטים היו שהודו בצדק כי המושג "מדינת לאום", כל מדינת לאום, סותר את מהות הדמוקרטיה כמושג תיאורטי טהור. בדמוקרטיה טהורה, כל חקיקה המקנה זכויות יתר לרוב, היא פסולה. במדינה דמוקרטית מוחלטת, כל הגדרה של מהות המדינה המשקפת חלק מהציבור ולא את כולו, אינה מתקבלת על הדעת. יוצא אפוא שבמאבק על זכות מדינת היהודים להיות יהודית ולא מדינת כל אזרחיה, אלה המבקשים לטעון בזכות יהודיות המדינה, פוגעים בדמוקרטיה בה.

דרושה כנות בדיון. קריקטורה של דוש.

אם מבינים עד הסוף את הטענה הזו, הרי שישנן שתי דרכי פעולה: האחת, נסיגה מהציונות והאדרת הדמוקרטיה כמושג פוליטי ואידיאולוגי טהור. והאחרת – זניחת הדמוקרטיה כאידיאל וחיבור בין משטר דמוקרטי עם זכויות יתר לרוב האתני במדינת הלאום, לבין מאמץ מתמשך לשכך את המתחים שקיימים בין שני התארים המאפיינים מדינת לאום דמוקרטית. בוויכוח ששורר בין חסידי הפוסט-ציונות לבין תומכי הציונות, נעדר כל מרכיב של כנות אמיתית ואותנטית באשר למהות הפולמוס. שכן המאבק המתחולל סביב הניסיון לאפשר "זכות שיבה זוחלת" לפלשתינים באמצעות הקניית זכויות שוות למעוניינים להינשא עם בן זוג כלשהו, יהא אשר יהא, ולהתאזרח עמו במדינת ישראל, הוא בפועל מערכה סביב השאלה הגדולה אם ישראל צריכה להיות יותר יהודית ופחות דמוקרטית, או לחדול מלהיות יהודית ולפעול לפי אידיאל דמוקרטי טהור.

אירופה היא אולי הדוגמה המובהקת למקום שבו הדמוקרטיה נדחקת מחמת רצון לשמר הומוגניות תרבותית ולאומית. במחקר של אור טוטנאור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על חוקי התאזרחות באירופה, באוסטרליה ובארה"ב, נמצא כי כל מדינה מחייבת תקופת תושבות מינימלית לפני הגשת הבקשה להתאזרחות וקבלתה. תקופה זו משתנה ממדינה למדינה, ויכולה לנוע בין שנתיים באוסטרליה ל-10 שנים באיטליה, בליטא ובספרד. בנוסף, מדינות רבות דורשות שלמתאזרח יהיה ידע מספק בשפה ובהיסטוריה שלהן. בלוקסמבורג, למשל, הדרישה לידע בשפה הלוקסמבורגית היא חסם גבוה להתאזרחות. אחדות מהמדינות דורשות הוכחה להכנסה מספקת (או אי-הסתמכות על מערכת הרווחה), אופי טוב או היעדר הרשעות פליליות.

נתון נוסף הוא, שלעתים קרובות נדרשת מהמתאזרח הבעת נאמנות למדינתו החדשה. כמה מהמדינות דורשות שבועת או הצהרת נאמנות, ואחרות אף ויתור על אזרחות קודמת. במדינות הדורשות הצהרת נאמנות, נוסחי ההצהרות שונים הן בתוכן והן ברמת הפירוט. ההצהרה האמריקנית מחייבת את המתאזרח לוותר על נאמנות קודמת לכל ריבונות אחרת, להגן על החוקה והחוקים ולהיות נאמן להם, ולשרת את המדינה בשירות צבאי או אזרחי. מדינות אחרות דורשות התחייבות ייחודית יותר: קנדה מחייבת הצהרת נאמנות לבית המלוכה הבריטי. באוסטריה מצהירים נאמנות לערכי היסוד של המדינה והחברה הדמוקרטית האירופית. באירלנד מצהירים נאמנות לאומה האירית. העובדה שהדמוקרטיה נפגעת על חשבון הרצון לחזק את הלכידות החברתית והתרבותית של הרוב באותן מדינות, אין משמעה שאותן מדינות אינן דמוקרטיות. חלקן מבכרות את האידיאל הלאומי או התרבותי על פני האידיאל הדמוקרטי, ונדמה כי מלבד הליברלים או המרקסיסטים הרדיקליים ביותר, איש אינו מבקש לשנות את הנוהג הזה. אולם ברי כי הן פוגעות בדמוקרטיה.

לישראל יש זכות זהה לשמור על לכידותה האתנית, החברתית והתרבותית על חשבון בני הלאום האחר המבקשים להתאזרח בה. ומובן, אגב, שחקיקת חוק נאמנות חדש היא אך נדרשת במצב כזה. הבעיה בוויכוח על חוק האזרחות היא חוסר היכולת לספק נימוקים מבוססים דיים לשאיפה הישראלית לחזק או לשמור על זהותה הלאומית הייחודית של המדינה על חשבון הדמוקרטיה בה. כבוד השופט אשר גרוניס ציטט את כבוד השופט ברק (שציטט מהפסיקה האמריקנית), וקבע כי זכויות אדם אין משמען התאבדות. ראוי אולי לקבוע שמשמעותה של דמוקרטיה איננה סיבוב סכין קצבים בקרביים של הקיבוץ היהודי הישראלי.

יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי

פורסם בגיליון יום העצמאות של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.5.2011

לפני למעלה מחמישים שנה, בידיעה ב"מעריב" מ-6 בינואר 1958 של הכתב שמואל שגב, נחשפו כמה מזיכרונות של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד-חופשית לחיסול היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב האחרות. באיגרת רשמית ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של מדינות ערב לפתור את בעיית המיעוטים היהודיים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן ובהתאם לשיטות המדעיות שנקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן. תשובת הגרמנים הייתה: 'היהודים שלך'".

כאשר מבקשים לדון בציון ה"נכבה" על-ידי ערביי ישראל ועוזריהם בשמאל, הרדיקלי והפחות רדיקלי, ראוי להביט במציאות כפי שהיא באמת: ה"נכבה" הייתה האפילוג של שואת יהודי אירופה. ציונו של "יום הנכבה" איננו רק קידום המיתוס השקרי שלפיו ערביי ארץ ישראל גורשו מן הארץ על-ידי הכוחות הציוניים, ולא ברחו ברובם (מידיעות רבות שנמסרו ממנהיגי הערבים, אלה הפצירו בבורחים להישאר דווקא בעריהם, כמו יפו, שלפי 'תוכנית החלוקה' נכללו בשטחי המדינה הערבית). ה"נכבה" איננה רק ניסיון להמשיך בקמפיין הארסי שלפיו הורתה של ישראל בחטא. למען האמת, ה"נכבה" היא כיום הפרדיגמה ההיסטורית הבסיסית של מחנה מכחישי עצמאות ישראל. הם מכחישים את העובדה שה"נכבה" היא התשליל של עצמאות היהודים. כי הערבים, המאוכזבים מכישלונם של הנאצים לממש את "הפתרון הסופי", ביקשו לבצע ביישוב היהודי בארץ ישראל את האקורד הסופי של השואה: חיסול יהודי הארץ כהמשך ישיר למפעלו של אדולף אייכמן. האסון שנפל על ערביי הארץ הוא המשך ישיר לאסון שנפל על הגרמנים אשר נכשלו בתוכנית להשמדת היהדות.

"יחי חאג' מחמד היטלר!". חאג' אמין אל-חוסייני בפגישה עם אדולף היטלר

בזיכרונותיו כותב אל-חוסייני, כי "ניצחונותיה התכופים של גרמניה על בריטניה וצרפת עשו באותה תקופה רושם עז ביותר על כל מדינות ערב ועל תושבי עיראק בפרט. סיכויי הניצחון הגרמני פתחו בפנינו אפשרויות נקמה גדולה… בהופעות ובפגישות שהיו לי העליתי את הסיסמה 'אויב אויבך הנו – ידידך'… היה ברור לי ולחבריי העיראקים שהתרכזו סביב ראשיד אל-כילאני (מנהיג הממשלה הזמנית הפרו-נאצית בעיראק שברח לברלין לאחר תבוסתו, שם הצטרף לורמאכט, ד"מ) כי רק על-ידי מדינות הציר ניוושע. גם דעת הקהל תמכה בגישה זו ובהפגנות המוניות שנערכו מפעם לפעם ברחובות בגדאד, צעקו המפגינים: – 'יחי חאג' מוחמד היטלר!'".

לשמאל הרדיקלי בישראל של אותה עת היה ברור עד מאוד, כי אסונם של הערבים הגיע להם משום תמיכת הנהגתם בנאצים ותקוותם כי במלחמתם ישיגו את שלא הספיקו לממש חבריהם הנאצים המובסים והמוכים. הקומוניסטים בישראל התגייסו כולם למערכה להקמת המדינה העברית הצעירה. ב-10 וב-11 ביולי 1948, התכנס הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד טרי וצעיר בין הקומוניסטים היהודים לבין אלה הערבים. "הוועד המרכזי מספק בסיפוק רב ובהוקרה", פורסם בעיתון "דבר", "את דבר העזרה המוסרית-פוליטית והחומרית המוגשת למדינת ישראל (על-ידי ברית המועצות)… למען הגנת האינטרסים של המוני העם העמלים, למען הבטחת הריבונות הלאומית והניצחון על האויבים, למען בנין החזית הלאומית הדמוקרטית והבטחת ההצלחה של גיוס כולל ומלא לחזית המלחמה (בערבים, ד"מ)… יש צורך מיידי לחזק את הממשלה הזמנית". "הוועד המרכזי", נחתמה ההודעה, "מחליט לשגר מייד את חבר מזכירות המפלגה א. גוז'נסקי לאירופה לשם המשכת פעולות הגיוס של עזרה כל-צדדית למלחמת מדינת ישראל".

א. גוז'נסקי, הלוא הוא אליהו (אליושה) גוז'נסקי, נשלח לצ'כוסלובקיה כדי להגביר את אספקת הנשק לישראל במלחמת השחרור. לאף אחד מהקומוניסטים היהודים לא היה ספק כי מדובר במלחמה צודקת. איש לא חשב על המילה "נכבה". כיום, המונח "מלחמת השחרור" איננו מוזכר בטרמינולוגיה של השמאל הישראלי, בטח לא של הקומוניסטים. את העזרה ההיא והתמיכה במלחמת השחרור, משכיחים לטובת השקר הגדול שנקרא "נכבה". אולם מעבר לעובדה כי הדיבור על "שואת הפלשתינים" הינו שקר גמור ומוחלט, הריהו גם מאמץ לרוויזיה היסטורית. עיקרה של רוויזיה זו איננו רק הטלת האחריות על ישראל להיווצרות אסונם של הערבים, אלא גם השכחת העובדה שה"נכבה" היא פרי מאמצי הערבים לעשות ביהודים את שלא השלימו לעשות בהם הנאצים. כך, בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-11 ביולי 1961, פורסם פרוטוקול הדיון במשפטו של אדולף אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, חקר את אייכמן על ביקורו בארץ ישראל בשנת 1937. "אחת המטרות של נסיעתך הייתה ליצור קשרים עם חאג' אמין אל-חוסייני, לא כן?", שאלו האוזנר. "התובע לוחץ על הנאשם", דיווח כתב "מעריב", "ודורש ממנו להשיב בקצרה: כן או לא. אייכמן מנסה לתת תשובה ארוכה, אך התובע משסע אותו ועומד על שלו, ואז הנאשם עונה: כן".

העובדה שבארגוני השמאל מציינים את "יום הנכבה" תוך השכחת הרקע לו, קרי: שיתוף הפעולה בין ההנהגה הערבית לבין הנאצים, ותוך טשטוש הקשר שלו, דהיינו: התוקפנות הערבית שביקשה להשמיד את יהודי הארץ כפי שרצתה לעשות לפי עדות חאג' אמין אל-חוסייני, איננה מעידה, ערב יום העצמאות, על בלבול מוסרי, על תינוקות שנשבו בידי הפלשתינו-פשיזם. מצייני "יום הנכבה" ממשיכים, במידה כזו או אחרת, את דרכו של המופתי הירושלמי.

ניתן לסכם את כל עניין ה"נכבה" בעדותו של הויפטשטורמיפרר דיטר ויסליצני, קצין ס. ס. לשעבר שהעיד במשפטי נירנברג מטעם הקטגוריה. "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות. שמעתי שהוא ביקר בעילום שם יחד עם אייכמן בתאי הגז באושביינצ'ם (אושוויץ)". מנהיגות ערביי הארץ ביקשה אפוא לעולל ביהודים את שעוללו בהם הגרמנים. אלה המתאבלים על ה"נכבה" ביום חגיגת עצמאות ישראל אינם אלא משרתיו הנרצעים של המופתי המבקר באושוויץ'. עשן היהודים הנשרפים בכבשנים לא הפריע למופתי של ירושלים, ואלה ההולכים היום בדרכו בציינם את "יום הנכבה" אינם שונים בהרבה מהמנהיג המוסלמי אשר נכנס בשער המחנה שמעליו התנוסס הכיתוב "העבודה משחררת".

עמרם מצנע – המקף המחבר של מפלגת העבודה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 17.12.2010

הניסיון של בכירי מפלגת העבודה להחזיר לראשות המפלגה את עמרם מצנע הוא ראוי. מצנע הוא פוליטיקאי שלא דבק בו רבב; כולם גמרו את ההלל על עבודתה הברוכה בירוחם. על אף עמדותיו הפוליטיות היוניות, מצנע הוא ציוני לעילא. שלא כמו רבים מחבריו לשמאל, לא תמצאו אותו במצעדי "זכויות אדם" הגדושים בשנאת ישראל, וגם רטוריקה של "כיבוש", "פשעי מלחמה" ו"מתנחבלים" איננה נחלתו. דומה שמבחינה פוליטית, יש לתת צ'אנס נוסף למצנע בראשות מפלגת העבודה.

אם יבקש מצנע את ראשות המפלגה, עליו לקחת בחשבון עובדה אחת בסיסית: מפלגת העבודה איננה בשלה – לא ארגונית, לא פוליטית ולא רעיונית – לשוב לשלטון. במידה שמפלגת העבודה רוצה להיבנות מחדש, עליה להציב עצמה כאופוזיציה עקרונית ואחראית ולשבת עוד לפחות ארבע שנים במדבר האופוזיציוני. במונחים רפואיים, מדובר על חולה שברור כי קיים בו פוטנציאל אדיר לדחייה מוחלטת של השתל. מפלגת העבודה ואופוזיציה זה צירוף שנשמע הזוי במידה רבה. אבל הוא אפשרי; הוא מן האפשר אם תהיה מנהיגות שתיצוק לתוכו תוכן ברוח תנועת העבודה של פעם: יגאל אלון, יצחק טבנקין, דוד בן-גוריון, יצחק רבין ומוטה גור. השמות האלה מתגלגלים בפיהם של מפא"יניקים כמו מעדנים מלכים, ובדין. הדור הזה של תנועת העבודה בנה את המדינה. אולם לאותם ימים, שגם הם לא היו לגמרי חפים ממשגים ומטעויות קריטיות, אין טעם לשוב. כדאי לחזור לרעיונות, לעקרונות.

לא משתתף בצעדות השטנה. עמרם מצנע. צילום: אתר הכנסת

אם ירצה להיות יו"ר מפלגת העבודה, יצטרך מצנע להתנער משתי עלוקות: עלוקת השמאל הרדיקלי ועלוקת השמאל הלאומי. שני המחנות האלה, שהתמיכה בהם בקרב רוב העם בישראל היא אפסית אולם השפעתם התקשורתית, האקדמית והמשפטית רבה, מוצצים את דמה של מפלגת העבודה. תנועת העבודה מעולם לא הייתה שמאל. מפ"ם כן. מק"י כן. העבודה, מפא"י ורפ"י – לא. ולמצנע כדאי לרחוק ממסורת השמאל שהיא קודם כל מסורת של שיח הכיבוש. מצנע יודע היטב שיש רוב מוחץ בעם לפתרון של שתי מדינות. גם השכונות הערביות בירושלים המזרחית אינן טאבו. רוב העם מעוניין להשאיר על כנן 80 אחוז מההתנחלויות ולסגור דיל של חילופי שטחים. הבעיה היא אצל הפלשתינים. לכן, אם מצנע רוצה מפלגת עבודה של 20 מנדטים פלוס, עליו להתנער מהמכורים להרואין הכיבוש. לא איחוד עם מרצ, לא שיתוף פעולה עם הקומוניסטים, לא חבירה למתלהמים יניב והספרי בע"מ.

מצנע צריך לבנות מפלגת עבודה סוציאליסטית וציונית. ציונית-סוציאליסטית עם המקף המחבר. מפלגה שמתרכזת בטיפול בחוליים של החברה הישראלית: פערי השכר, הפגיעה במדינת הרווחה, קריסת מעמד הביניים, ארגון עובדים בהסתדרות, הרחבת סל התרופות, הוצאת יותר ויותר עובדים ממעגל העוני. השיח הזה, שכרגע מובילה אותו רק שלי יחימוביץ', נחוץ לחברה הישראלית. אם מצנע רואה לעצמו את מפלגת העבודה כפרויקט נוסח ירוחם, עליו להעלות אותה על העגלה החברתית ולהיפטר לחלוטין מכל השמאלץ השמאלני של הפנסיונרים מאוסלו והרדיקלים החדשים.

למפלגת העבודה יש תקומה. למען האמת, אם תימחה העבודה מהמפה הפוליטית וכל מה שיישאר זה הבליל האופורטוניסטי של קדימה בהנהגת לבני, רמון, בר-און והנגבי, זו תהיה טרגדיה פוליטית. משום שקדימה, להבדיל מהעבודה ומהליכוד, היא מפלגה ללא עבר וללא עתיד; מפלגה שהורתה בחטא גירוש וכל קיומה הוא על שלילת נתניהו. מפלגה שמנהיגתה נפגשת מאחורי גבו של ראש הממשלה עם מזכירת המדינה האמריקנית איננה חלופה ראויה. מצנע יכול להפוך את העבודה לאופוזיציה אחראית שנותנת בראש לשלטון כשצריך ובבוא היום עשויה גם להחליף אותו.

אם מצנע ינסה לדהור על הסוס הזקן של אשמת ישראל וסיום הכיבוש, הוא יגלה שלסחורה הזו לא רק שאין קונים, אלא שהיא גם מאוסה על אלה שכבר קנו אותה בעבר. לפי הסקרים האחרונים, מה שנותר ממחנה השמאל הוא בסביבות 15 מנדטים, לא כולל קדימה, קומוניסטים וערבים. זה בערך 40 מנדטים פחות ממה שהשיגה העבודה לבדה לפני 18 שנה. כדי להפוך לחלופה ראויה שתנגוס בקדימה ותייצר משהו חדש, מצנע חייב להיפטר מהשמאל ולאמץ מחדש את המסורת הסוציאל-דמוקרטית והציונית של תנועת העבודה. נטל ההוכחה מוטל על כתפי מפלגת העבודה, ואם מצנע הוא אולי האפשרות האחרונה להחיות את התנועה עתירת הזכויות הזאת, הדרך לעשות זאת מתחילה קודם כל בהתנערות ממורשת אוסלו והשמאל הפוסט-ציוני ואימוץ ערכי מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים.

הקאמבק של הסטליניזם בתיאטרון הישראלי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.8.2010

זמן לא רב לפני שמת אנדריי ז'דנוב (אשר על-שמו נטבע מטבע הלשון "ז'דנוביזם" העוסק באלימות דוקטרינרית מהפכנית כלפי כל מתנגדי המשטר ויריביו בפוליטיקה ובתרבות), הורה לו סטלין להפסיק את השתייה הכרונית שלו שהביאה למותו ב-1948 בגיל 52, ולהתחיל לשתות מיץ פירות. סטאלין כל כך התלהב מנאמנו עד שרצה להכתירו ליורשו. ז'דאנוב הלך לעולמו אולם רוחו ורעיונותיו המשיך להלך קסמים על השמאל גם לאחר שקיעתה של שמש העמים.

בשבועות האחרונים מתנהל בישראל קמפיין מתוזמר ומתוכנן של הז'דנוביזם המקומי נגד כל ביטוי ביקורתי כלפי המתרחש במוסדות הממומנים על ידי המדינה. התביעה של "אם תרצו" ו'המכון לאסטרטגיה ציונית' לאיזון ולפלורליזם באקדמיה נתקלה במתקפה נואלת מצד עיתון "הארץ" והאליטה האקדמית מלווה בצעקות בדבר "פשיזם" ו"מקרתיזם". החלטת התיאטראות בישראל להציג גם באריאל – עיר ובה כ-18 אלף תושבים – נתקלה בחרם מאורגן היטב של אמנים המערערים על זכותה של אריאל להתקיים ולמעשה תובעים את ראשה.

ראה בז'דאנוב יורשו. סטאלין

ניתן לראות בז'דנוביזם הזה המשך הפולמוס ההיסטורי על עתיד ההתיישבות ושטחי יו"ש, אולם מדובר במשהו אחר לגמרי. השמאל הישראלי, שהחליט לאמץ את רעיון החרם והסנקציות על ישראל, קיבל בשנים האחרונות הכרעה ברורה: כיוון שהסיכוי לזכות בייצוג ממשי ומשמעותי בכנסת הולך ופוחת ממערכת בחירות אחת לאחרת, נתקבלה בשמאל הישראלי הכרעה ברורה והיא להשתמש בשיטות של חרם, גיוס האיחוד האירופי נגד ישראל, הפעלת גורמים בינלאומיים כמו ועדת גולדסטון ולחץ בלתי-מתון על ישראל באמצעות תומכי השמאל בארה"ב. במילים אחרות, השמאל הישראלי החליט לפרוש מהוויכוח הציבורי ולהילחם בכלים שמעולם לא היו מקובלים בשיח הציבורי בארץ.

התחושה המוטעית שישראל חלשה מתמיד, התפישה שממשלת נתניהו הולכת וקורסת, התובנה שלפיה ארה"ב כבר תבודד את ישראל ותכפה עליה פתרון ברוח מצע 'שלום עכשיו' וחד"ש – כל אלה הפכו את השמאל הישראלי לאלים הרבה יותר. העובדה שבאוניברסיטאות ישנם מרצים שבטוחים כי יוכלו לקרוא להחרמת מקום העבודה שלהם ולא לאבד את משרתם, נובעת מיכולתם להניף בכל רגע נתון את שוט הקמפיין הבינלאומי של החרמת האקדמיה במקרה שיעיזו לערוך בירור משמעתי עם הקורא להחרמה. האלימות המהפכנית הזו היא הגורם להיבריס של שחקנים ומחזאים כמו סביון ליברכט וענת גוב, איתי טירן ועודד קוטלר, לסרב להופיע באריאל עד שכל 18 אלף תושביה לא יגורשו מבתיהם ויבוצע בהם טרנספר.

אי-האונות שמפגינה הממשלה מאפשרת לשמאל השיכור מכוח להמשיך לעשות כרצונו. ניתן להתווכח על הטון שבו נקטו "אם תרצו" כלפי נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, וניתן גם לטעון כי 'המכון לאסטרטגיה ציונית' מורכב ברובו מאנשים המזוהים עם הימין, אולם אי-אפשר להפריך את הטענות המגובות בעובדות בשטח של אותם ארגונים. במקום שהממשלה תנקוט בקו ברור ונחרץ, היא מסתפקת באמירות כלליות ונסוגה נוכחת מתקפת-הנגד של עיתון "הארץ".

המחאה של אנשי התיאטראות נגד הופעה באולם התיאטרון באריאל גרועה יותר מז'דנוביזם מצוי. מדובר בסטליניזם בגרסתו ההשמדתית ביותר המבקשת להשמיד את מתנגדי המשטר או לגרש לגולאגים. המחאה נגד תושבי אריאל משמעותה, למעשה, תביעה לנשלם מאדמותיהם ולגרשם. על הרבה פחות מזה החרימו אנשי תרבות מוכשרים כמו אריאל זילבר. אולם כאשר התביעה הזו מגיעה מצד יושבי 'הקאמרי' ו'הבימה', היא מוצגת כביטוי להומניזם צרוף.

הדרך היחידה להפריד בין תחומים ציבוריים כמו אקדמיה ותיאטרון הממומנים על-ידי המדינה ובין ויכוח פוליטי היא באמצעות מסר חד-משמעי של הממשלה למוסדות ציבור: ניצול פלטפורמה ציבורית לצורך קידום רעיונות פוליטיים יביא להפסקת התמיכה הממשלתית במוסד. ישנם לא מעט מוסדות תרבות ומחקר בישראל המשוועים לתקציבים, וניתן וראוי להפנות את כספי משלם המסים למוסד המשרת את הציבור המשלם לו את תקציבו ואיננו בועט בו ומזיק לו במזיד.

האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".

דמעות התנין של הפוסט-ישראלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון", 25.6.2010

השנה האחרונה עמדה בסימן התפכחות של ישראלים רבים. עיקרה הפנמת טענתם של אי-אלו עיתונאים, אקדמאים ופוליטיקאים שמרנים שלפיה הפולמוס הפוליטי בישראל שינה את פניו. בעוד שבעבר התנהל הפולמוס הזה במסגרת "האינטרס הציוני", כלומר דאגה כנה ואמיתית לביטחון ישראל ועתידה, מתנהל עתה הוויכוח בין אלה המזהים עצמם ציונים (אנשי ימין ושמאל כאחד) ובין אלה שאינם רואים עצמם חלק מהחברה הישראלית ומהדיון המתקיים בה, ופונים לגורמים בינלאומיים שונים כדי לשנות את החברה בישראל מבחוץ.

הוויכוח שהתנהל בין ציונים לבין פוסט-ציונים עלה מדרגה ומתנהל כיום בין ישראלים לפוסט-ישראלים. השאלה איננה עוד אם הציונות היא המסגרת הראויה לליבון מחלוקות ואם הרעיונות הציוניים נכונים לישראל, אלא אם העם בישראל וישראל עצמה – כזירה ציבורית, כחברה, כמסגרת פוליטית – הם הסמכות להכריע מה יהיו פני המדינה. על רקע זה, בולטת פעילותם של אקדמאים, משפטנים, עיתונאים ופעילי שמאל המאורגנים בארגונים לא-ממשלתיים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ. אחת ההצעות המועלות, למשל, היא הטלת סנקציות על ישראל והחרמת האקדמיה. משמעותן היא זעזוע וערעור יסודות המשטר וניסיון להביא לשינויו הרדיקאלי מבחוץ.

גופים כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor נמנים על ארגונים שונים המבקשים לדווח על התופעה, ליידע את הציבור על אודותיה ולהיאבק בה. אין פלא אפוא שהם מואשמים במק'קרתיזם ובפשיזם. שהרי מבחינת ההיגיון הפוסט-ישראלי, מק'קרתיסט איננו מי שפועל לרדיפת המדינה, מוסדותיה ובעלי תפקידים בה בשל מחלוקת פוליטית, אלא מי שמבקש לטעון כי הריבון הוא הממשלה והפרלמנט, והדרך היחידה להכריע מחלוקות עוברת דרכן.

במאמר שפרסם השבוע באתר "מעריב" איציק שנן, מנהל התקשורת ב'קרן החדשה לישראל', הלין שנן כי "תנועות כמו 'אם תרצו' ו-NGO Monitor העורכות רשימות של מרצים, עיתונאים וחברי כנסת שאינם נשמעים לקונצנזוס הפוליטי, ומבקשות להחרים ולנדות יצירות תרבותיות, ספרים, סרטים ומניפסטים פוליטיים שאינן לטעמן, אינן מבקשות לנהל דיון אלא עוסקות בסתימת פיות ובזריעת פחד. בפעולותיהן, הן מזכירות לאמריקאים ולאירופים תקופות של דיכוי פוליטי ורדיפה שהתרחשו בארצותיהם שלהם, ושהותירו צלקות פתוחות עד לימינו. קשה להעריך היכן הנזק שתנועות אלו גורמות גדול יותר לתרבות הדיון בישראל, או לדמותה של המדינה בעולם".

תלונותיו אינן רק מסלפות את המציאות; בכוונתן לערוך דה-לגיטימציה למתנגדי הפוסט-ישראליות. שכן הארגונים שציין שנן אינם עוקבים או מתפלמסים בחריפות עם מי שאיננו נשמע לקונצנזוס הפוליטי או עם אנשי רוח ותרבות שפועלים בניגוד לדעת הרוב. אותם ארגונים מבקשים לערער על הלגיטימיות של הרעיון שלפיו אדם שמשכורתו ופעילותו ממומנות על ידי המדינה זכאי לקרוא להשמדתה. שכן הטלת סנקציות על ישראל פירושה השלכת המשק הישראלי לתהום, ונידוי האקדמיה משמעה השעיית המחקר וחיסול החירות המדעית. הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד הינה התרת דמה. שנן יודע זאת היטב. אולם הוא מעדיף מניפולציה הטבועה בדמעות תנין של פסוודו-ליברל מפוחד על פני עיסוק באמת ובעיקר.

החברה הישראלית מודעת יותר ויותר לעובדה שחלק לא קטן מהדה-לגיטימציה הנעשה לישראל מקורו בפעילות ארגונים כגון 'הקרן החדשה'. ישנה מודעות הולכת וגוברת לתהליכים המתרחשים בגלוי ומתחת לפני השטח שתכליתם המרצת הקהילה הבינלאומית לכפיית הסדר מדיני על ישראל, לכיפופה נוכח תביעות הפלשתינאים ולהכפפתה לסדר היום של הבית הלבן מזה והאיחוד האירופי מזה. לאותם ארגונים ישנה אג'נדה ברורה מאוד: פרישה מהפולמוס הישראלי לטובת מאמץ מרוכז להשלטת מרותן של השקפות מסוימת על ישראל באמצעות לחץ בינלאומי עד כדי סנקציות, החרמות ואיומים גלויים.

אל לה לישראל כדמוקרטיה לגעת בשיערה משיערות ראשי מתנגדיה. זכותו של כל ישראלי לקרוא להחרבת ישראל. החברה הישראלית עמידה בפני מבקשיה נפשה מבפנים. אולם מן הראוי להביא לידיעת הישראלים מי מבקש את נפשה של מדינתם ולמנוע ממנו מימון, לרבות תמיכה ציבורית בהפקות מקור כאלה או אחרות ומתן תקנים באקדמיה. זכותו של פלוני לפרוש מהפולמוס הישראלי ולפעול, במסגרת החוק, למען דעותיו. זכותה של ישראל למנוע ממי שתובע את ראשה כספים המגיעים ממשלמי המסים.

צילום: אתר "אם תרצו"