ביבי מחכה לפואד

נתניהו ואבו־מאזן היו מוכנים להאריך את חג הפסח בעוד כמה שבועות טובים. שניהם ציפו לו ומצטערים שהוא נגמר. כל כך מצטערים שעבאס הודיע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפרסם תנחומים על רצח היהודים בידי הנאצים. זה המקסימום שהוא מוכן לתת: להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שינחם את העם היהודי על השואה. לא יגנה, חלילה. ינחם. השמאל הישראלי מרגיש נחמה אמתית נוכח הודעות כאלה. בכל זאת, המנהיג הערבי הבולט בשנות ה־40', חאג' אמין אל־חוסייני, דרבן את הנאצים להאיץ את מלאכת ההשמדה באושוויץ. עבאס עושה מיני־היסטוריה.

עם תום החג, החלו כבר נתניהו ועבאס להוציא הודעות לוחמניות. שוב מאיים יו"ר הרשות בפירוקה. שוב מנופף נתניהו באצבעו, מתייחס לרצון הפלשתיני בהקמת ממשלת אחדות עם חמאס, אומר לחוגגי המימונה באור עקיבא, "כשהם ירצו בשלום, שיודיעו לנו". שני המנהיגים היו רוצים לחזור אחורה לימי הקיפאון הנוח במו"מ. התהליך הזה מעיק עליהם וג'ון קרי מסתובב להם בין הרגליים. אם זה היה תלוי בשניהם, הם היו מעיפים את האמריקנים ומחליטים כמה החלטות פרודוקטיביות שהיו עוזרות לבסס פה הסדר ביניים ארוך טווח. אובמה וקרי, אחוזי משיחיות, דוחקים את שניהם לפינה.

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

אפרופו אמריקה, העיתונאי אמנון לורד (גילוי נאות: חבר אישי) הרהר בטורו ב"מקור ראשון" אם הברית ההיסטורית שכרת בן־גוריון עם האמריקנים לא הייתה טעות. אם לא היה כדאי לשמור על ניטרליות. יכול להיות שניטרליות כזו הייתה חוסכת גם את מלחמת ששת הימים וגם את מלחמת יום הכיפורים. ישראל שילמה הרבה עבור תפקיד המבצר האמריקני במזרח התיכון. יותר מדי. התלות הישראלית בארצות־הברית השתלמה לישראל לאורך שנים אך עולה לה ביוקר. אובמה, שלא יכול להציב קו אדום לפוטין בדרך להקמתה מחדש של ברית־המועצות, רוצה לפתור בכמה חודשים סכסוך בן למעלה ממאה שנה. אפשר שישראל ניטרלית יותר ופרו־אמריקנית פחות הייתה חוסכת לעצמה מלחמות אלמלא הלהיטות המפא"יניקית לתמוך באמריקה. משה סנה המנוח הזהיר כל השנים מהאוריינטציה הזו. יכול להיות שצריך לבקש סליחה מסנה. אפילו ממאיר וילנר.

ביבי מחכה לפואד

בסביבת ראש הממשלה עסוקים כבר חודשים ארוכים בניסיון להקים קואליציה חלופית. איזו אופציה לא בחנו. בשום מצב, בשום סיטואציה, אין לנתניהו קואליציה אחרת. החרדים לא ייכנסו פנימה בלי ביטול חוק הגיוס. הבית היהודי לא יישאר בממשלה אם החוק יבוטל. לבני ולפיד יפרשו אם המו"מ ייתקע. הבית היהודי, רוב הליכוד וליברמן לא ייתנו גב לרה"מ אם תהיה התקדמות משמעותית מדי במו"מ.

בימין כבר נערכים לדיל שסגר ביבי עם איווט: שחרור מחבלים תמורת פולארד. אתה תצביע בממשלה נגד, תן לשרים שלך להצביע בעד. עדי מינץ ובכירים נוספים במועצת יש"ע כבר מכינים את הקרקע לקמפיין נגד ליברמן. אם שר החוץ ייראה שהוא לא יוצא טוב מהדיל הזה, העסקה תקרוס. בלי ליברמן ושריו, אין לעסקה רוב בממשלה. בלי עסקה, המו"מ יתפוצץ סופית. בלי מו"מ, ארה"ב וישראל בדרך להתנגשות. התנגשות ישראלית־אמריקנית עלולה לפוצץ לנתניהו את הקואליציה. בלי קואליציה, יש בחירות.

נתניהו כבר הפנים שבחודשים הקרובים, לפני החגים או אחריהם, לפני ראש השנה או אחריו, יש סיכוי לא רע שממשלתו תיפול. הוא עושה נפשות למועמדו לנשיאות, פואד בן־אליעזר. משפחת נתניהו לא רוצה את רובי ריבלין כנשיא. בליכוד יודעים את זה – ומשתגעים. אריק זיו, פעיל מרכזי בליכוד, עושה קמפיין מתמשך נגד פואד. הליכודניקים פועלים אצל כולם – החרדים, הערבים, השמאל – כדי שריבלין ייבחר לנשיאות. יו"ר הליכוד מודע לקמפיין הזה אבל תומך בפואד בכל זאת. הוא חרד מהאפשרות שבמקרה שיהיה שוויון בין הגושים או תוצאה שתאפשר הכתרת ראש ממשלה אחר תחתיו, יבחר הנשיא ריבלין במועמד שיהיה יותר לטעמו.

בלשכה חושבים איך לאלץ את יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, להיכנס פנימה, במצב של התקדמות בתהליך המדיני. אלא שהרצוג יודע היטב איך קואליציות מתפרקות. הוא ראה את זה מקרוב אצל הבוס לשעבר, אהוד ברק. הוא יודע שגם אם מפלגת העבודה ומרצ ייכנסו לקואליציה, לנתניהו אין 61 אצבעות בכנסת. מי יכול להבטיח לבוז'י קדנציה משמעותית בתפקיד רציני ולא בחירות תוך כמה חודשים? בעצם, לביבי יכולה להיות קואליציה אם חד"ש תיכנס לממשלה. בקרוב מתכנסת הוועידה שלא מן המניין של המפלגה הקומוניסטית. אולי כדאי לרה"מ לבדוק אם מוחמד ברכה מעוניין לשמש אצלו שר לענייני ערבים.

אמנון דנקנר חוטף לינץ'

ב"הארץ" פורסם בגיליון החג טור שמציג באור רע במיוחד את העיתונאי והסופר המנוח, אמנון דנקנר. כתב על כך דוד אדלר. מי זה דוד אדלר? דוקטור לרפואה, למד עם דנקנר בבית הספר "המעלה", שימש בכיר במרכז הרפואי 'הדסה' ובשנים האחרונות עוסק בכתיבת שירה. הוא מציג את דנקנר כמי שאינו יודע ויכול להבחין בין מציאות ובין בדיה. דנקנר נשבע לו פעם שהם נפגשו באיזו סיטואציה בבית החולים. אדלר טוען שדנקנר כל כך האמין בזה והכחשותיו שלו לא עזרו לו, על אף שלא היה ולא נברא.

הלינץ' פוסט־מורטם של דנקנר איננו מעורר רחמים באיש. הרי זה מה שעולל לדן בן־אמוץ האומלל. מה שמשך אותי בכתבה אלה הדברים שכתב המחזאי שמואל הספרי על ספרו של עורך "מעריב" בדימוס, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". דנקנר אהב ליקוקי־תחת מהסוג הזה, ידע את טיב המלקקים ובז להם. הוא ידע שאינו סופר ברמה של יעקב שבתאי או פנחס שדה, אבל אהב את החנופה. עדת החנפנים הזו, שהתפזרה אחרי מותו, מוצאת לה מדי פעם מושא אחר לליקוק הישבן. מאנשים כאלה צריך לשמור מרחק, ודאי כשהם מוציאים מניפסטים לאומניים ומכנים עצמם "שמאל לאומי", נציונל־בולשביזם.

הצחוק של אלוהים

חודש אחרי שמת ויקטור שם־טוב המנוח, שר הבריאות לשעבר מטעם מפ"ם שבמודעת האבל מטעם משפחתו הוכתר כ"מנהיג מפ"ם" (לא היה ולא נברא), מת אחיו, ליאון זהבי. שם־טוב מת בגיל 99 ב־8 במרס. זהבי מת בגיל 91 ב־8 באפריל. אלוהים צוחק על הקומוניסטים כשמתחשק לו.

זהבי זה היה מהבודדים שקיבלו אישור מהקרמלין, על סמך המלצתם של שני מנהיגיה שוכני העפר של רק"ח, מאיר וילנר ותופיק טובי, לחטט בארכיון הקומינטרן. הם סמכו עליו שיוציא מחקר בלתי־משמעותי בעליל, שאכן יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005 ועסק במסמכי האינטרנציונל הקומוניסטי בשנים 1919-1943. הם היו בטוחים שזהבי לא יעולל להם את שעולל ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, שפירסם בשנת 1991 בהוצאה עצמית ספר עב־כרס על ההיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי עד הקמת המדינה. דותן תכנן לכתוב כרך שני אבל מת אחרי ניתוח כושל בשנת 1998, והוא בן 56 בלבד.

זהבי יכול היה להפריך או לאושש את התזה של דותן, לפיה רצח ארלוזורוב היה מעשה ידי הקומוניסטים בארץ. אם תחפשו ב"יו־טיוב", תמצאו ראיון שערך דן מרגלית עם דותן ובו הוא מדבר על הנושא. ההנחה שהסובייטים רצו לחולל מהומה ביישוב הייתה סבירה: הם קיוו שהיהודים יחשבו שהרוצח היה ערבי ולא שיערו שיאשימו ברצח דווקא את האגף המכסימליסטי של הרביזיוניסטים בראשות ד"ר אב"א אחימאיר. המזימה המוסקבאית לעורר מהומות דמים בפלשתינה נכשלה. אילו היה חי דותן, יכול היה להתעמת עם זהבי. שניהם עתה שוכני־עפר. הארכיון של זהבי, כמו כל ארכיון המפלגה הקומוניסטית, יישאר סגור ומיועד לאדם היחיד העוסק כיום בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ: ההיסטוריונית הבלתי־משוחדת, מוסמכת לכלכלה מטעם אוניברסיטת לנינגרד, תמרה גוז'נסקאיה.

ראשית המלחמה הקרה השנייה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.3.2013

לפני שישים שנה, הפך קו הרוחב 38 לגבול כאשר קוריאה נחלקה לשתי מדינות: האחת, בהשפעה סינו־סובייטית, והשנייה – בשליטת כוחות פרו־אמריקניים. בישראל של אותן שנים, שבהן כל שאלה בינלאומית הייתה בסיס לפילוג בשמאל שהיווה הרוב בפוליטיקה של ראשית שנות ה־50', עלתה השאלה באיזה צד יש לעמוד ביחס לקו הרוחב ההוא: בצד הצפוני או הדרומי. בן גוריון ומפא"י תמכו בארצות הברית. "על המשמר" פרסם דיווחים אוהדים על הנעשה ב"קוריאה העממית", ומפ"ם התייצבה ברובה לצד הצפון הקומוניסטי. מק"י תמכה גם היא, מעל דפי "קול העם", בקים איל־סונג, מנהיג מפלגת הפועלים הקוריאנית, המפלגה השלטת בצפון־קוריאה. בשמאל הטיפו נוכח האפשרות ל"מלחמת עולם שלישית" שתיוולד מן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית־המועצות, באשמת האמריקנים כמובן.

תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"

המחלוקות של אותן שנים אינן מופיעות בשיח הישראלי. לצפון־קוריאה אין היום סנגורים רבים בשמאל, מלבד דמויות כמו מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, שאמר לפני כשנתיים, כי "הדיקטטורה הסורית, הצפון־קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם". אולם היעדר השיח הממשי על צפון־קוריאה אינו מעיד על כך שמישהו התפכח או הבין את המציאות לאמתה, אלא שבפועל, לחלק הארי של הציבור הישראלי לא אכפת מהנעשה במדינות מסוכנות כמו איראן וקוריאה הצפונית, בבחינת "כל עוד עוזבים אותנו בשקט, שישברו את הראש".

הכרזת המלחמה של קינג ג'ונג־און, שליט הצפון הקומוניסטי, על הדרום הקפיטליסטי, מהווה למעשה הפרה קשה של סטטוס־קוו עדין שנרקם במשך 60 שנה. העולם שתק כאשר כ־3 מיליון צפון־קוריאנים מתו ברעב נוכח המדיניות הכלכלית של בנו של קים איל־סונג ואביו של קיים ג'ונג־און, קים ג'ונג־איל, שנפטר בדצמבר 2011. העולם גם החריש בשעה שהמשטר הסטליניסטי הדכאני במדינה יישם את מלוא המאפיינים הסטליניסטיים: גולאגים, הוצאות להורג, משפטי־ראווה וטיהורים. השתיקה נוכח הנעשה שם לא נבעה רק מהעובדה שלצפון־קוריאה יש יכולות גרעיניות. שנים רבות לא היו לה היכולות האלה. שתיקה זו נבעה גם ממדיניותה הליברלית של ארה"ב – שיזמה פיוס בין שתי הקוריאות והתגאתה במפגש היסטורי בין קים ג'ונג־איל ובין מנהיג דרום־קוריאה קים דה־ג'ונג ביוני 2000 – והעדיפה להמשיך במדיניות הדטאנט ההיסטורית (ה"דו־קיום בשלום") שגיבשו בריה"מ וארה"ב בתקופת כהונת ברז'נייב וניקסון, גם לאחר שהקומוניזם בגוש המזרחי התמוטט. עם תום המלחמה הקרה, ההנחה הליברלית, שלפיה ניתן לקיים לאורך זמן דו־קיום בשלום בין דמוקרטיות לבין מדינות טוטליטריות, קרסה.

ההנחה הזו, שגורסת כי ניתן למנוע הידרדרות באמצעות אמצעים דיפלומטיים ולקוות לטוב בניהול מו"מ בתום לב, הופרכה לא רק בעניין הצפון־קוריאני אלא גם בנושא האירני והסורי. ההנחה שדיקטטורות צמאות־דם עשויות להיות שותפות לשלום־אמת היא זו שמנעה את חיסול הרודנות הסטליניסטית בצפון־קוריאה כשעוד ניתן היה לעשות כן, ונתנה לקים ג'ונג־איל זמן יקר להצטייד ביכולת גרעינית. ההנחה הזו נותנת לאירן להרוויח זמן לקראת פיתוח פצצה גרעינית. גם הפעם, יש למערב יש אשליות שדיקטטורות כאלה תוותרנה על הזדמנות לפתח נשק להשמדה המונית לטובת אינטרסים כלכליים. האשליה המסוכנת הזאת הביאה לידי כך, שארה"ב ניצבת במבוכה קשה מול הנעשה בצפון־קוריאה ונכשלת במניעת איראן מהנחת ידיה על נשק גרעיני. במצב כזה, התגרענות אירנית תערער את היציבות העולמית הרעועה בלאו הכי, וארה"ב תתמודד מול האיום האירני כפי שהיא מתמודדת עם זה הצפון־קוריאני: בחוסר־מעש ובמבוכה רבה.

בארה"ב, אגב, היחידים שהבינו את האיום הנשקף לשלום־העולם ולדמוקרטיה מצד המדינות הטוטליטריות היו הטרוצקיסטים, אבותיהם של הניאו־שמרנים, ובראשם מקס שכטמן, שפנה ימינה. הם היו מיעוט זעיר. ריבוי השחקנים בזירה הגרעינית עלול להוביל למלחמה אטומית, שתהיה קו פרשת המים בתולדות המאבק בין המערב ליריביו. גם היום, מעטים המבינים זאת. בעולם כזה, אירן וצפון־קוריאה תפתחנה מחדש, במקרה הטוב, גרסה אכזרית של המלחמה הקרה. בסופו של יום, עלול אובמה להשאיר כמורשת את ראשית המלחמה הקרה השנייה.

הדיסידנט האחרון – לזכרו של ואצלב האוול

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.12.2011

בלילה שבין רביעי לחמישי רעדה העיר פראג. במרחק של כעשרה קילומטרים ממרכזה, פשטו על מתחם שדה התעופה המנומנם רוזינה כ-200 אלף חיילים וכאלפיים טנקים וכבשו את המקום שנחשב לאחד מסמלי ריבונותה של צ'כוסלובקיה. החיילים, אנשי צבאות 'ברית ורשה' (המקבילה הקומוניסטית לנאט"ו), הונגרים, פולנים, בולגרים ומזרח גרמנים, הצליחו למנוע באבחה אחת של השתלטות מזוינת את האפשרות למתקפת-נגד של עמיתיהם הצ'כוסלובקיים. המחיר היה כבד: 72 הרוגים גבתה הפלישה. בבוקרו של ה-21 לאוגוסט 1968, צ'כוסלובקיה כבר היתה כבושה.

לכיבוש צ'כוסלובקיה קדמה התערערותו של המשטר הקומוניסטי במדינה. ביוני 1967 התארגנה קבוצת סופרים, בהם שני צעירים מפורסמים – ואצלב האוול בן ה-32 ומילן קונדרה בן ה-39 – על מנת להביע תמיכה בשינוי פני המדינה והסתייגות מהמצב הקיים. 11 שנים לאחר שעלה חרושצ'וב מעל במת הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וגינה את פשעי סטאלין, נשבו רוחות חדשות בפראג.

צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)

ביום ראשון האחרון, הלך לעולמו ואצלב האוול והוא בן 75. כתרים רבים נקשרו לו לאורך הקריירה הפוליטית והספרותית העשירה שלו: מסאי, מחזאי, משורר, דיסידנט, מדינאי. בין השנים 1989-1992, שימש נשיאה העשירי והאחרון של צ'כוסלובקיה לפני שנפרדה צ'כיה האמידה מסלובקיה הענייה. אחר כך, היה לנשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'כית ושימש בתפקיד במשך עשור שלם – החל מ-1993 וכלה ב-2003. יצירותיו תורגמו ברחבי העולם, הוא קיבל אותות הוקרה לרוב. אפילו הבית הלבן העטירו במדליית החירות היוקרתית.

האוול, שנולד למשפחה אמידה בפראג, סבל כל חייו מעברה הבורגני של משפחתו: הוא התקשה לרכוש השכלה הולמת, נשר מלימודיו האקדמיים בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה הטכנית הצ'כית בפראג ולמד לימודי דרמה בהתכתבות בפקולטה לתיאטרון שליד האקדמיה לאמנויות הבמה בעירו. מחזהו הראשון מ-1963, "מסיבת הגן", זכה לתהודה בינלאומית. מחזהו השני מ-1968, "ממורנדום", זיכה אותו במוניטין רב עת הוצג בתיאטרון הציבורי בניו יורק. השלטונות הקומוניסטיים היו מודאגים מהשם הרב שעושה לעצמו המחזאי הצעיר ויציאתו מצ'כוסלובקיה נאסרה.

הקומוניסטים הפכוהו באחת לאויב המשטר, ודווקא בשעה קשה לדיקטטורה הסטליניסטית: הקרמלין בראשות ליאוניד ברז'נייב ראה בדאגה את התערערות המשטר בראשות איש-אמונם של הסובייטים, נובוטני. בראשית ינואר 1968 נתן ברז'נייב אור ירוק למהלך החלפתו של נובוטני, ובמקומו מונה לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה, אלכסנדר דובצ'ק. בחירתם של ראשי הקרמלין בדובצ'ק התגלתה עד מהרה כטעות קשה: בשנת היובל לציון הפיכתה של צ'כוסלובקיה לקומוניסטית, הכריז דובצ'ק כי הגיעה העת לרפורמות. בקרמלין, כיווצו יועצי ברז'נייב את עיניהם. הם כבר ויתרו ויתור גדול משסילקו מהנהגת המדינה את נאמנם. מה יעשה עתה דובצ'ק?

האוול ספג השראה רבה מן האווירה ששררה באותה עת במדינה הנתונה לדורסנותו של מגף הברזל. החשדות של ברז'נייב וחבריו להנהגה העמיקו כאשר בבוקרו של ה-5 באפריל 1968, קראו מנהיגי מוסקבה בעיתונים, כי דובצ'ק מתכנן יחד עם שותפיו "ליברליזציה" ברפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית. מושגים כמו "חופש הביטוי", "חופש התנועה", "בחירות דמוקרטיות" ומעל הכול – הכרה בישראל – עוררו בראשי הקרמלין דאגות עמוקות. פחות משנה לפני כן, ניתקו הסובייטים את יחסיהם עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. דובצ'ק קרא לעמיתיו הסובייטים לקצץ בסיוע למצרים ולניגריה. ברז'נייב רתח מזעם. הוא היה בתפקידו ארבע שנים בלבד וידע כי צווארו שלו, או זה של דובצ'ק, יונח בסופו של יום על המוקד.

טלפון מברז'נייב

בסוף יוני בוטלה הצנזורה על העיתונות. עד מהרה הופיעו פולמוסים בדבר דרכה של צ'כוסלובקיה, גינויים קשים לברית המועצות וקריאות לליברליזציה. הסוציאל-דמוקרטים התארגנו מחדש כמפלגה פוליטית ובפראג צצו מועדונים פוליטיים חדשים. בכירי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, שחששו מתגובת הקרמלין, תבעו מדובצ'ק: דכא את "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים". הוא סירב. האוול טעם גם הוא מטעמה של החירות וקשר קשרים עם רדיו צ'כוסלובקיה החופשית בעיר ליברץ.

האביב זרח על פראג ודובצ'ק ביקש להתקדם הלאה – ומהר. הוא בישר על כוונותיו לכונן כלכלה מעורבת ואף לעודד את הסקטור הפרטי. הסמיזדאט של אינטלקטואל צ'כי בן 42 בשם לודביק ואקוליק, "אלפיים מילים", פורסם בעיתוני פראג, ועליו היו חתומים אינטלקטואלים צ'כיים מובילים. "אלפיים מילים לפועלים, לאיכרים, למדענים, לאמנים ולכולם" ביקש לומר ואקוליק. ברז'נייב רתח מזעם. במסדרונות הקרמלין עלתה המילה "קונטר-רבולוציה". הכול ידעו כי הדרך לפעולה צבאית היא רק עניין של זמן. בפראג זכרו היטב את גורלם המר של "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים" שטופלו על ידי שר המוות של סטאלין, לברנטי ברייה, והחלו לדאוג.

ב-13 לאוגוסט, הרעים הטלפון במשרדו של דובצ'ק. על הקו היה ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב הביע את דאגתו נוכח התנהלותו של מנהיג צ'כוסלובקיה. הקלטת השיחה נשמרה על ידי הקג"ב ונחשפה עם התמוטטות הגוש הסובייטי, באפריל 1994. ברז'נייב נזף בדובצ'ק על "התעמולה האנטי-סובייטית" שהופיעה בעיתונות הצ'כית, וזה הבטיח לו כי העניין יטופל וביקש זמן. "סשה", פנה אליו ברז'נייב. "הזהרנו אותך". המנהיג הסובייטי תבע ממנו כי ישיב את הסדר על כנו והפטיר כי "עברו כבר שלושה ימים" מאז שהבטיח לו שיעשה כן. "ליאוניד איליץ'", קרא לו דובצ'ק בשמו הפרטי, אך חמתו של ברז'נייב בערה בו. כאשר שאל אותו מדוע כינו את מנהיגי ברית-המועצות בשם "סטליניסטים", שתק דובצ'ק שתיקה ארוכה. ברז'נייב איבד את סבלנותו והזהיר את "סשה" כי הוא גורר את רגליו. דובצ'ק התעשת וענה ל"חבר ברז'נייב" כי הוא פועל בכיוון שהבטיח לו: השבת הסדר לעיתונות. "אלכסנדר סטפנוביץ'", גדע אותו ברז'נייב בחדות, "אני מוכרח לומר לך כי אין אנו יכולים להמתין עוד". הסובייטים פלשו לצ'כוסלובקיה פחות מ-8 ימים לאחר שיחת הטלפון ההיא.

ברדיו צ'כוסלובקיה החופשית, סיפק האוול פרשנות לאירועים. דובצ'ק נעצר בהוראת הקרמלין ב-20 באוגוסט והוטס למוסקבה. שם, הסכים לתביעת הקרמלין להאטת הרפורמות. ברחבי העולם התארגנו הפגנות נגד הפלישה. גם האוול היה במתנגדים ובעולם קמה תנועת סולידריות חוצת-יבשות עם צ'כוסלובקיה הכבושה. בתל אביב הפגינו אנשי שמאל נגד הפלישה, בהם מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, משה סנה. סנה, שנטש את האידיאולוגיה האורתודוכסית מבית-היוצר של הקרמלין, עמד על הפודיום בהפגנה בתל אביב ונאם נגד הפלישה. לצדו הפגינו חברי ברית הנוער הקומוניסטי. יריביו, ובראשם וילנר, נתנו גיבוי מלא למוסקבה. שרידי הנאמנות לקומוניזם ולברית המועצות החלו להתפורר ונציג הדור הצעיר, אריק איינשטיין בן ה-30, הקליט באמצע 1969 את השיר "פראג" אך הגיע למקום השביעי בלבד בפסטיבל הזמר של אותה השנה.

העונש הוליד מחזה

ברחבי העולם התעוררו סופרים, אמנים, זמרים ופילוסופים והביעו מחאה על הפלישה. מילן קונדרה פירסם את ספרו, "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום". ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר, איב מונטאן וארתור מילר תקפו את ברית המועצות. מהפכה הקטיפה, הם קראו לה, ובפראג קיוו שהמצב ישתנה.המחאה העולמית לא הוציאה את הכוחות הסובייטים מפראג. דובצ'ק הוחלף בגוסטב הוסק, קומוניסט נאמן שישב בבית כלא בסלובקיה במשך 6 שנים בעקבות "נטיות קונטר-רבולוציוניות", ושוחרר לחופשי.

האוול נענש על נטיותיו ה"קונטר-רבולוציוניות": השלטונות הכריחו אותו לעבוד במבשלת שיכר, ועל חוויותיו שם כתב במחזהו, "קהל". מחזה זה, לצד אחרים, פורסם בפורמט של סמיזדאט, זיכה אותו במוניטין חובק-עולם של מהפכן מוביל בארצו. לאחר שהעמיק את פעילותו, החליטו השלטונות להרשיעו בעוון פעילות חתרנית וביוני 1979, מצא עצמו האוול מאחורי סורג ובריח. בינואר 1984, שוחרר מהכלא ותקופתו שהותו שם מתועדת בספרו, "מכתבים לאולגה", המקבץ מכתבים שכתב לרעייתו מהכלא.

האוול חזר לזירה הציבורית יחד עם אלכסנדר דובצ'ק, הנשיא המודח מהאביב של 1968: גורלו של דובצ'ק שפר עליו. הוא לא הוצא להורג. משגורש מהמפלגה, החל לעבוד בשירות היערות הסלובקי. 20 שנה לאחר שהודח מכל תפקידיו, נבחר דובצ'ק מחדש לחברות בפרלמנט. בשנת 1992 היה למנהיג הסוציאל-דמוקרטים בארצו. זמן קצר לאחר מכן, נהרג בתאונת דרכים קשה. דובצ'ק נקבר בבית קברות מרכזי בברטיסלבה, או "בית הקברות של העניים", כהגדרתם של תושבי העיר. בישראל, הזהירו חברי המפלגה הקומוניסטית את וילנר מפני גורבצ'וב. "אני חייב לדבר איתך, אתם טועים, הם לא הולכים לבנות יותר סוציאליזם", הזהיר יהושע (שייקה) אירגה, קומוניסט ותיק שעמד בראש סיעת רק"ח בהסתדרות, את וילנר, לאחר שהתפרץ למשרדו הקטן ברחוב הס פינת רחוב אלנבי בתל-אביב. וילנר הביט בהררי דפי התעמולה שנחו על שולחנו – ולא אבה לשמוע.

במהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, שהביאה לנפילת הקומוניזם בשלהי 1989, דרך כוכבו של האוול: ב-29 בדצמבר אותה שנה, האוול – שעמד בראש 'הפורום האזרחי', גוף צ'כי שפעל באותה עת נגד המשטר הקומוניסטי – נבחר על-ידי האסיפה הפדראלית לנשיא המדינה. משנבחר לתפקידו, החל לחון את האסירים הפוליטיים מתקופת הקומוניזם. אולם האוול לא פסק מלהיות אישיות שנויה במחלוקת: הוא התנגד לפירוקה של צ'כוסלובקיה ועורר עליו את חמתם של הסלובקים, שסיכלו את בחירתו לנשיא. לאחר היפרדות צ'כיה מסלובקיה, נבחר ב-1993 לנשיאות צ'כיה. בראיון שנתן, בא בחשבון עם הקומוניסטים שנואי-נפשו, והכריז כי הוא חש שהישגו הגדול ביותר היה פירוק 'ברית ורשה', שכוחותיה רמסו את האביב הנשכח של פראג.

בדצמבר 1996, אובחנה אצלו מחלת סרטן הלשון. שנים של עישון סיגריות בשרשרת נתנו בו את אותותיהן. כעבור שנתיים הופיע שוב הסרטן בגופו, וגם חיי אשתו נגדעו בשל המחלה. הוא שב לשמש נשיא ב-1998, ופרש מקץ חמש שנים. יריבו, ואצלב קלאוס, נבחר לתפקיד. הוא המשיך להשתמש במעמדו הציבורי כדי להילחם בכל התופעות שסלד מהן: אנטישמיות, שנאת זרים, גזענות וטוטליטאריות. ב-2009, אף פגש בנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, והזמינו לפראג. הוא הפך לאיש התנועה הירוקה ונתן את תמיכתו לירוקים הצ'כים.

שבוע לפני מותו, פגש האוול עוד דיסידנט מפורסם, שעמו חלק איבה משותפת לקומוניזם: הדאלאי לאמה. הוא היה נתון כבר בכסא גלגלים. לאחר שהלך לעולמו בראשית השבוע, הספידוהו ראשי מדינת בכל העולם. אך יותר מכל, היטיב להספידו חברו משכבר הימים, מילן קונדרה, שסיכם את פרשת חייו של הנשיא המנוח: "עבודתו החשובה ביותר של ואצלב האוול הייתה חייו שלו".

המזימה האדומה של 1948 נראתה תמימה מאוד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.12.2011

עוד מיתוס מתנפץ: מתברר כי המפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מלחמת העצמאות כדי להקים בארץ בריגדה צ'כית שתעמוד לרשות מוסקבה, באצטלה של סיוע למדינה הצעירה

אחד המיתוסים הרווחים בהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הישראלית הוא סיפור סיועהּ של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) למלחמת העצמאות של היישוב היהודי. המיתוס הזה היה גאוותה של המפלגה עד הפילוג במק"י ב-1965, בין הקבוצה הפרו-ציונית בראשות ד"ר משה סנה והמזכ"ל שמואל מיקוניס, לבין הפלג האנטי-ציוני והפרו-פלשתיני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. לאחר הפילוג במפלגה, ולמעשה עד שלהי שנות ה-90', התגאו בסיוע זה – גם אם בצנעה מחשש לעמדת חבריהם הערבים – הקומוניסטים היהודים במק"י. בעשור הראשון של שנות האלפיים, כבר נתקבע במפלגה שקר ה"נכבה". אולם המעניין במיתוס השקרי הזה הוא העובדה שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה לנצל את מאבק היהודים לעצמאות על מנת להקים בארץ יחידת צבא מהפכנית ומזוינת שתעמוד לרשות מוסקבה ותממש את חזון הרפובליקה הישראלית הסובייטית הראשונה.

שלימזלים. מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס

לדברים הללו נחשפתי כאשר בשבוע שעבר נפל לידיי מאמר נשכח מ-1996 שפרסם ד"ר יעקב מרקוביצקי מאוניברסיטת חיפה בכתב-העת, "עיונים בתקומת ישראל" מס' 6, תחת הכותרת: "קונספירציה קומוניסטית או סיוע לאחים: גיוס הבריגדה הצ'כוסלובקית, 1948-1949". המאמר המצוין הזה מצליח להפריך את מיתוס הסיוע הקומוניסטי למדינת ישראל הצעירה ומפרט את מזימות הקומוניסטים. החשיבות שלו אינה אקדמית או היסטורית גרידא; יש בו כדי להצביע על הכוונות הנסתרות, החבויות, שמאפיינות את האגפים הקיצוניים בשמאל הישראלי, גם כשהאצטלה היא פטריוטית בעליל. הלקח הזה רלוונטי גם לימינו, כשהאדומים מצטרפים לשורות המחאה החברתית בכסות של דאגה לחברה בישראל.

מיקוניס רוצה לנסוע לפראג

בסתיו 1948 גויסה באירופה קבוצה של יהודים צ'כוסלובקים שעלו ארצה במטרה להצטרף למלחמת התקומה הישראלית. בהיסטוריוגרפיה הציונית נרשמה ההצלחה הזו על-שם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב', ובהיסטוריוגרפיה הקומוניסטית, זקפו לזכותם חסידי סטלין את היוזמה הזו. מק"י טענה, כי היוזמה לסייע למדינה היהודית הצעירה נולדה בעקבות ביקור מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס, בפראג בשלהי מאי 1948. מיקוניס, כך נטען, שילהב את עמיתיו בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית ברעיון של הקמת בריגדה קומוניסטית בנוסח הבריגדות הבינלאומיות האנטי-פשיסטיות שלחמו לצד הרפובליקנים בספרד (מהפכה שהוכשלה, אגב, על-ידי הסטליניסטים). מיקוניס הסביר לשומעיו כי ברית המועצות תרוויח מכך רווח משולש: ראשית, ניצחון ציוני יהיה למעשה תבוסה לאימפריאליזם הבריטי, המקווה להישאר בארץ ישראל, והערבים הם בבחינת שותפיו לדבר-עבירה; הבריגדה תסייע לחיזוק מק"י הצעירה, לחדירה סובייטית לארץ ולסיכול הטענה שלפיה בן-גוריון וחבריו הם הפטריוטים היחידים; ולבסוף, ייסוד הבריגדה יסכל את כוונת בן-גוריון למנוע סיוע סובייטי להכרעת המלחמה, מחשש לקונספירציה קומוניסטית.

מיקוניס סיפר על כך: "כשראיתי את המטוסים המצריים מפציצים באופן חופשי את תל-אביב, אמרתי לבן-גוריון: לא תיארתי לעצמי, שאתם שלימזלים כאלה, איך אתם מרשים למטוסים מצריים להפציץ את תל-אביב באופן חופשי… ובן-גוריון אמר לי: אין לנו שום דבר להילחם בהם… אמרתי לבן-גוריון: אני רוצה לצאת לפראג בשביל רכש וגיוס מתנדבים. לא קיבלתי את הרישיון, ועל כן הלכתי עם אסתר וילנסקה אל גולדה מאיר… והיא נתנה לנו לצאת כמה שיותר מהר".

אולם ההיסטוריה מוכיחה אחרת: הצ'כוסלובקים ביצעו עסקות נשק עם ישראל גם בלי מיקוניס. הקומוניסטים נזכרו חודשים ארוכים לאחר שהחל שיתוף הפעולה בין ישראל לבין צ'כוסלובקיה. מעבר לסנטימנט הציוני שהיה לשר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, שנועד בשנות השלושים והארבעים עם אישים ציוניים (פראג עצמה הייתה בסיס לפעילות 'ההגנה'), הרי שלישראל היה יתרון שלא היה ליריבותיה הערביות: היא הייתה יכולה לשלם לצ'כוסלובקיה בלירות בריטיות ובדולרים, ובכך לסייע לכלכלתה, ועלויות רכישת המטוסים – 50-60 אלף דולר למטוס – היוו עבור המדינה הקומוניסטית הצעירה אמצעי נוסף לביסוסה הכלכלי.

תאונת מטוס מסתורית

בנובמבר 1947 נועדו אנשי 'ההגנה' לכינוס הכללי ה-2 בפראג. המסקנה הייתה ברורה: ניצול היתרון שיש ללוחמים האנטי-נאצים המאומנים והמנוסים על מנת לגייסם למלחמת הקוממיות היהודית. מרקוביצקי כותב: "עם פרוץ הקרבות בארץ-ישראל, החלו שליחי המוסדות הלאומיים בפעילות אינטנסיבית בפראג בתחום הרכש וביצירת קשרים פוליטיים עם האליטות המקומיות. שלושה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ – אהוד אבריאל, גרי פריד ומיכאל הוטר – החלו בארגון צעירים ובהברחתם ארצה דרך גרמניה וצרפת, וכך הועלו עד 15 במאי 1948 600 איש בערך". הדברים הגיעו לידי כך, שאנשי 'ההגנה' וצה"ל עברו קורסי ברחבי צ'כוסלובקיה.

והקומוניסטים? עד כ"ט בנובמבר – עת הפתיע שגריר ברית המועצות באו"ם, אנדרי גרומיקו, עם ההכרזה על תמיכה בהקמת מדינת ישראל – האדומים המקומיים היו נגד הרעיון של הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) תמכה בהקמת מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לבין הים. מיקוניס הגיע לפראג רק ב-5 במאי 1948. אליושה גוז'נסקי, מבכירי המפלגה (שעל-שמו אף נקרא בית מק"י הראשון בתל-אביב, 'בית אליושה', ברחוב אילת בדרום העיר), נסע בעצמו בשליחות לצ'כוסלובקיה ונהרג בתאונת מטוס מסתורית (כרמית גיא כתבה בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד-חנה", כי שמועות שהתרוצצו אז דיברו על כך שגוז'נסקי נהרג בעקבות יריבות בתנועה הקומוניסטית העולמית).

מק"י בראשות מיקוניס ניסתה לגרוף רווח פוליטי מהברית בין צ'כוסלובקיה לבין הציונות. מרקוביצקי מעלה אפשרות שאולי נלווה לכך גם רצון לגרוף רווח כלכלי, והוא אינו טועה: לקומוניזם המקומי היו עסקים במזרח אירופה. מיקוניס זיהה הזדמנות כלכלית ופוליטית כאחת. אולם מטרת-העל הייתה להכשיר יחידה צבאית מזוינת שתפעל בשירות מק"י: מיקוניס הציע להקים יחידה צבאית בפיקודם של 25-20 קצינים "שיהיו מסורים למען הסוציאליזם" ושבה ישרתו 600 עד 1,000 לוחמים. הקומוניסטים אף רצו לגזור קופון כלכלי נאה מעסקות הנשק בין צ'כוסלובקיה לבין 'ההגנה'.

המזימה לא צלחה

אהוד אבריאל, איש 'ההגנה' ולימים איש רפ"י, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית וקונסול ישראל בשיקגו, יצר קשר עם קצינים יהודים מקומיים ששירתו במחתרת האנטי-נאצית ונלחמו בגרמנים. אלה שאפו לייסד יחידה אוטונומית בצה"ל בת 1,500 חיילים, שבסוף תקופת שירותה אף תשוב לצ'כוסלובקיה. הם גויסו, עברו אימונים ולמרות חששו של בן-גוריון מזיקה למפ"ם, עברו חלק קטן מהם לשרת בצבא הישראלי הצעיר כחיילים בודדים, על מנת למנוע התארגנות של מחתרת קומוניסטית. מספרם הסופי עמד על 600 ורובם השתקעו בארץ בסופו של דבר.

ומק"י? היא ניסתה להקים בתוך הבריגדה גרעין קומוניסטי מהפכני שישפיע על חבריה ויהיה נכון ליום פקודה. שלטונות צ'כוסלובקיה העדיפו להתמקד בקשר עם 'ההגנה' והמוסד לעלייה ב' מאשר להשתתף בחלומות של וילנר ומיקוניס. העובדה שחיילי היחידה לא פעלו כחטיבה אחת סיכלה את תוכנית מק"י להקים צבא חמוש הנאמן לעקרונות עולם המהפכה. תרומת הקומוניסטים לקוממיות ישראל הייתה אפסית. מעייניהם היו נתונים בעיקר למוסקבה. במהלך שנות ה-50', כבר הפכה המפלגה לעוינת לישראל והשלימה עם קיום גרעין ערבי אנטי-ישראלי ועוין לכל מה שמריח מציונות. המפלגה שצמחה ממק"י, הלוא היא רק"ח, כבר הייתה ארגון אנטי-ציוני מובהק עם נטייה פרו-פלשתינית תקיפה ובלתי-מתפשרת.

משהו קרה לאינטלקטואלים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.7.2011

ב-28 בינואר 1969, פרסם עיתון "מעריב" כי 14 אינטלקטואלים גרמנים הזהירו את ברית המועצות במכתב גלוי "מפני תמיכה מוסרית חד-צדדית בארצות הערביות". "באיגרת לראש ממשלת בריה"מ, מר אלכסיי קוסיגין, הדגישו האינטלקטואלים הגרמנים כי יש להבטיח לישראל גבולות שיאפשר (את) קיומה השלו", דיווחה הכתבת. "כאשר מצפים שהיא תיסוג בלי לקבל דבר בתמורה, מצפים בעצם שהיא תסייע להוצאתה להורג", נכתב בהצהרה שיצא מפרנקפורט למוסקבה.

הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות. מייקל וולצר

שנים רבות חלפו מאז אותה הצהרה, ונדמה שמשהו קרה לאינטלקטואלים. כך, בסוף השבוע, פרסם פרופסור דני סטטמן, פילוסוף מאוניברסיטת חיפה, קריאה לשנות את ההמנון. המאמר, שפורסם ב"הארץ", איננו חוטא בפוסט-ציונות; סטטמן, בוגר אוניברסיטת בר-אילן ואיש הציונות הדתית, איננו חשוד בזיקה למחנה אוהדי אילן פפה ודב חנין. באופן מקרי, פילוסוף נוסף, והפעם בעל שם עולמי, מייקל וולצר, הכריז בסוף השבוע מלחמה על ההתיישבות ביו"ש. "הממשלה חייבת להתעמת עם תנועת המתנחלים, ולנצח בעימות הזה. צריך לנצח את תנועת ההתנחלות, כדי שהעולם יבין שישראל מוכנה לצעדים אמיתיים", אמר וולצר בראיון לאתר "ידיעות אחרונות". לשיטתו, ממשלת ישראל היא "מסוכנת" ו"רעה". את הפנייה ימינה בקרב הישראלים הוא תולה ב"ימין הקיצוני". מובן שלא הג'יהאד העולמי וציר הרשע טהרן-חיזבאללה-חמאס-דמשק הם האשמים בכך. גם לא תוצאות ההתנתקות והטילים שנורו על ישראל. הימין אפוא אשם.

אפשר לעשות לעצמנו חיים קלים ולקטלג את המלעיזים על ישראל והמבקשים לערער את צביונה היהודי כ"פוסט-ציונים". זו טעות שחוטאת למציאות: וולצר וסטטמן אינם שוחרי רעתה של ישראל ויש להם ביקורת גם על הערבים. אך כיצד זה שהם מוצאים עצמם, בסופו של יום, על סיפון אותו משט מטפורי נגד ישראל? איך הם מפליגים בסוף על גלי הדה-לגיטימציה לישראל ולממשלתה הנבחרת, גם אם הם לא נמנים על אותו מטס אנטי-ישראלי? מתי בדיוק איבדו האינטלקטואלים את האחריות שהתבטאה באותה הצהרת פרנקפורט מ-1969?

עובדה אחת יסודית היא, שבעשרים השנים האחרונה חלה שחיקה מתמשכת בעמדתם המוסרית של האינטלקטואלים. האקדמיה בישראל ובעולם – שעברה השתלטות עוינת של בעלי השקפות פוסט-מודרניסטיות ופוסט-ציוניות, המשלבות מרקסיזם מהפכני עם רלטיביזם מוסרי בעל ניחוח פריסאי – פסקה להיות מקור לשיפוט מוסרי ולעמדה הומניסטית. אם בעבר גילו האריות שבאקדמיה אומץ-לב יוצא דופן במאבק נגד העריצות הקומוניסטית במערב והגנה על ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, הרי כיום חלק גדול מהם איננו מצליח לזהות רשע גם אם הוא טובל בדם. בחלקה הגדול, האקדמיה אימצה סדרת ערכים ונורמות המשקפות את המפנה הגדול במוסר המערבי: מליברליזם לרלטיביזם. קל לבלבל את הליברל עם הרלטיביסט, ושניהם עלולים להיראות דומים, אולם האחרון הוא רדיקל המבטא עמדה טוטליטארית בעוד הראשון משקף פלורליזם. במעבר הזה מליברליזם לרלטיביזם, איבדו אנשי הרוח יכולת לספק שיפוט מצפוני. לדוגמה, עמוס עוז ודויד גרוסמן סירבו לקרוא לסנקציות ולפעולה נגד המשטר הסורי הרוצח מדי יום עשרות בני-אדם, ולמעשה שילמו מס-שפתיים בדמות מכתב עקר לאו"ם לגינוי סוריה. אי-היכולת להבין שברגע האמת צריך לזהות טוב ורע ולנקוט בפעולה כדי להפסיק מעשי זוועה ורצח, פשוט הכשילה אותם. אובייקטיבית, הם נמצאים במחנה של אסד, גם אם לא רצו בכך.

וולצר וסטטמן, כל אחד ממניעיו ובדרכו, אינם מצליחים להגיע למסקנה שלא זו בלבד שהצדק הוא עם ישראל, אלא שדרישותיהם ממדינת היהודים, היו מתקבלות בבוז ובעוינות בכל מדינה אחרת. האם סטטמן היה מעלה בדעתו לקפוץ לאוקספורד ולהטיף נגד ההמנון הנוצרי הקורא לאל לשמור על המלכה, למען המוסלמים בבריטניה? האם וולצר היה מעז לקרוא לאמריקנים לנהל משא ומתן עם אל-קאעידה, להפקיר את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים החיוניים שלהם ועוד מגדף את הנשיא? מישראל מצפים להקריב את זהותה ועתידה בשם רלטיביזם רדיקלי שביסודו רב-תרבותיות וטשטוש מוסרי של כל יכולת להבין מיהו הצודק ומיהו השוגה, מי הרע ומי הטוב. לכן, למשל, ויתור על שירת ההמנון הלאומי היא כביכול ביטוי ל"רגישות מוסרית". אולם האם מישהו רואה שאת מקום ההמנון הציוני בקמפוס החיפאי כובשות דווקא המילים "בילאדי, בילאדי"?

אותם אנשי רוח הכושלים בשיפוטם ימצאו עצמם, בסופו של דבר, במתרס הנגדי, בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. כמו האינטלקטואלים שלא ידעו לתמוך במערב כשהנאצים התקיפוה והיללו את הברית בין מולוטוב ובין ריבנטרופ, גם אנשי הרוח הכושלים של ימינו עוד ייזכרו בדברי-הימים כמי שתרמו להחלשת המאבק בפשיזם החדש. מפעלם הפילוסופי עלול להיוותר נחלת מדפים מיותמים בספריות הפקולטות שלהם, עדות לכישרון רוחני גדול ולכישלון מוסרי עצום פי כמה.

השקר הסובייטי הגדול – המיתוס של תשעה במאי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.5.2011

מדי שנה מצוין בישראל וברוסיה התשעה במאי, שהפך למעין יום חג עבור יוצאי בריה"מ לשעבר. אחד השקרים הגדולים הקשורים בהיסטוריוגרפיה של ברית המועצות ויחסיה עם העם היהודי ומדינת ישראל, הוא הכזב שלפיו הצילו הסובייטים את היהודים מהשמדה והצבא האדום המשחרר גאל את היהודים מאימת הנאצים. מעטים מזכירים היום את הברית שכרת סטלין עם היטלר ושלמעשה איפשרה להיטלר לעשות ביהודים כרצונו ללא שום חשש מהסובייטים, אולם מעטים מהם יודעים את הכרונולוגיה של הרומן בין סטלין לבין היטלר והאופן שבו התפתחו הדברים.

בספרו המצוין "'יחסים מיוחדים': ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל, 1939-1959", שיצא לאור ב-2007 בהוצאת מכון בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מצליח ההיסטוריון פרופסור בנימין פינקוס להמחיש כיצד היו הדברים לאשורם. תחילה מפריך פינקוס את השקר הסובייטי שבו השתמשו הקומוניסטים ומאז ומעולם, ושלפיו המטרה של הסובייטים בהסכם בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ, הייתה לדחות ככל הניתן מתקפה אפשרית של הנאצים נגד הסובייטים. פינקוס מצטט את ההיסטוריון הרוסי מיכאיל נארינסקי שאמר כי "לא נמצאה תעודה כלשהי שגרמניה התכוננה להיכנס למלחמה נגד ברית המועצות בסתיו 1939" (עמ' 73). מולוטוב, שהחליף בתפקיד את שר החוץ 'היהודי' מקסים ליטבינוב, סיפר בראיון עיתונאי כי "בשנת 1939, כשסילקו את ליטבינוב ואני קיבלתי את התפקיד, סטלין אמר לי: תסלק ממשרד החוץ את היהודים. תודה לאל שאמר זאת! שהרי הבעיה הייתה שהיהודים היו רוב בולט בהנהגה ובקרב השגרירים" (שם: 73-74).

בצילום: הדגל הסובייטי מונף על הרייכסטאג ההרוס

הסכמים סודיים

פינקוס חושף בספרו כי מלבד ההסכם הידוע שנחתם בין מולוטוב ובין ריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939, נחתמו עוד הסכמים סודיים בתאריכים 28.9, 16.11 בשנת 1939, וכן 5 בספטמבר 1940. הברית בין היטלר לבין סטלין היא זו שאיפשרה לנאצים להתקיף את פולין ב-1 בספטמבר 1939 ולכלות את יהדותה. בריה"מ סיפחה את מזרח פולין וכן את שטחי רומניה, ליטא, לטביה ואסטוניה, ובהם כשני מיליון יהודים. במכתב לנחום גולדמן שכתב ד"ר משה סנה, לימים הרמ"א של 'ההגנה' ואחר כך מבכירי מפ"ם ומנהיג מק"י, כתב כי "היטלר רודף את היהודים, סטלין רודף את היהדות, שניהם יחד מהווים סכנה לקיום עמנו" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 76). עם השתלטות הסובייטים על פולין, החל מסע רדיפות נגד היהודים בכלל, והתנועה הציונית בפרט. בין המנהיגים הציונים שנאסרו היו מנחם בגין ומרדכי נורוק (איש 'המזרחי', ולימים שר הדואר וח"כ מטעם המפד"ל). הסובייטים הודיעו כי פעילות "הארגונים היהודיים הריאקציונריים, שהפיצו את השוביניזם היהודי" תופסק. על אותם ארגונים נמנו 'הציונים הכלליים הפרוגרסיביים', ויצ"ו, 'השומר הצעיר', 'המזרחי', בית"ר וההסתדרות הציונית. לפי ההערכות, הסובייטים אסרו והגלו בין פברואר 1940 ליוני 1941 כ-200 אלף יהודים.

התזה השנייה שמפריך פינקוס התבססה על תשובה של סטלין לעורך 'פרבדה' מנובמבר 1939. לפי סטלין, "ברית המועצות לא רק דחתה את הצעותיו של היטלר להרחיב את שטחה לדרום ביציאה למפרץ הפרסי ולאוקיינוס ההודי, אלא גם הראתה התנגדות נחרצת לתכניות התוקפניות של מדינות 'הציר' ששאפו לכבוש את המזרח הקרוב והתיכון ואזורים אחרים של העולם" (מצוטט אצל פינקוס, עמ' 83). לפי פינקוס, ברית המועצות תמכה, בניגוד לאידיאולוגיה שלה ולמדיניות המוצהרת של הקומינטרן, בחוגים ערביים שהיו בעלי-ברית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כך, ההיסטוריון שמואל דותן חשף כי משלחת פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, ביקרה אצל המופתי הפרו-נאצי, חאג' אמין אל-חוסייני. הסובייטים תמכו לא רק בחוסייני אלא גם במנהיג המרד נגד בריטניה בעיראק, רשיד אלי אל-כילאני, שביצע את "הפרהוד", הפוגרום, ביהודי עיראק, היה פרו-נאצי מובהק. אל-כילאני הפסיד במלחמה נגד הבריטים, גלה לברלין, הקים שם ממשלה עיראקית גולה בתמיכת הנאצים והקים את 'הלגיון הערבי החופשי', יחידה ערבית שפעלה במסגרת הורמאכט, הצבא הגרמני.

במצוות סטלין, המפלגות הקומוניסטיות – ובכלל זה הפק"פ בארץ ישראל – ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד בריטניה וצרפת שלחמו בנאצים, והורה להגדירן כ"תוקפניות". בארץ ישראל, ניהלה פק"פ מלחמת חורמה נגד גיוס יהודים לצבא הבריטי.

הברית לא נתקבלה בשלילה מוחלטת

בארץ ישראל, הברית בין סטלין לבין היטלר לא נתקבלה בשלילה מוחלטת, אפילו לא מצד דוד בן-גוריון, שרשם ב-22 בספטמבר 1939 ביומנו, כי "כבר בזמן קצר זה היו כמה הפתעות, והגדולות שביניהן: עמדת רוסיה. תהא דעתנו מה שהיא על הברית הבלתי קדושה בין היטלר ובין סטלין, היות רוסיה לגורם עולמי מחדש מחייבת גם את המדיניות שלנו. אמנם אין יסוד להניח, שרוסיה הסובייטית תשנה את יחסה אלינו, אולם עלינו לבקש הזדמנות לבוא בדברים עם רוסיה, על ידי אנשינו, או איש נאמן גם עלינו וגם עליהם, אם אפשר למצוא איש כזה". ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא כתבה בספר שערך בשעתו הפרופסור שלמה אבינרי על דוד בן-גוריון, כי נוכח הערצתו ללנין, "אפשר להגדיר את בן-גוריון כבולשביק, שאיננו קומוניסט". רק ב-25 בדצמבר 1939 נאם בן-גוריון נאום ביקורתי ותקיף בהסתדרות, המבקר קשות את בריה"מ. אולם אנשי סיעה ב' במפא"י, שכללה את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד', הגיבה תגובה שונה מזו של בן-גוריון.

כך, יצחק טבנקין, מהבולטים שבמנהיגי תנועת העבודה דאז ולימים איש ארץ ישראל השלמה, אמר ב-1944 כי הוא לא היה "שותף להסתה נגד רוסיה בתקופת ריבנטרופ". יעקב חזן, לעומתו, תקף את ההסכם וראה בו "פשע הן לגבי עתידה של רוסיה עצמה בתור מדינה סוציאליסטית, והן לגבי מלחמתו של מעמד הפועלים כולו". אלא שהביקורת הזו, שהוטחה בסובייטים בראשי הפרקים שהכין חזן לדיון בוועד הפועל של 'הקיבוץ הארצי' שהתכנס בנובמבר 1939, עומעמה כעבור ארבע שנים, כאשר ב-1943 גילה חזן הבנה למדיניות הסובייטית ההיא. גם מאיר יערי, שותפו של חזן להנהגת 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ הארצי', נחרד נוכח הביקורת על סטלין וראה בהפלת סטלין סכנה ל"מלחמת אזרחים איומה ברוסיה". יעקב (קובה) ריפתין, ממנהיגי 'השומר הצעיר', הצדיק את הברית בין סטלין לבין היטלר וראה בה כורח המציאות. המפלגה הקומוניסטית ערכה רוויזיה מקיפה בעמדתה נגד הנאצים, ועם כריתת הברית הכריזה כי "כל פטריוט נאמן תומך בניטרליות, כי ההגנה על המולדת היא תעמולה אימפריאליסטית, ויש לראות בהיטלר את בן-בריתה של ברית המועצות במערכה נגד האימפריאליזם המערבי". כאשר התקרב צבאו של רומל לארץ ישראל, הגבירו הקומוניסטים את התעמולה נגד גיוס היישוב למלחמה בנאצים, וקבעה י "נכון הדבר, כי גייסות היטלר ומוסוליני עומדים בשערי הארץ, אבל נכון גם כי גייסות צ'רצ'יל עומדים בתוך הארץ, קודם כל יש להילחם באויב הנמצא בתוך הארץ" (כל הפרטים לקוחים מספרו של פינקוס, עמ' 88-92).

מסע הטיהור נמשך

במשך כל מלחמת העולם השנייה, מציין פינקוס בספרו, הזכיר סטלין בפומבי את המדיניות האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית רק פעם אחת, ובתחילת המלחמה. סטלין המשיך ביתר שאת במסעו לטיהור היהודים מהמפלגה כבר באוגוסט 1942. הוא רצה שמנגנון המדינה וחיי התרבות והאמנות יהיו נקיים מיהודים, קומוניזם שיהיה "יודן ריין", נקי מיהודים. הסובייטים עשו מאמץ ניכר להצניע את פשעי הנאצים נגד היהודים. כך, פינקוס מציין כי "בפרסומים הרשמיים שכוונו בעיקר כלפי חוץ… הוזכרה השמדת היהודים רק פעמים מספר ובמובלע מאוד בין עמודים רבים של ידיעות, שעסקו כולן במדיניות גרמניה נגד הרוסים, האוקראינים, הביילורוסים, הלטים, המולדבים, האסטונים והלאומים האחרים" (עמ' 99). הטרמינולוגיה הסובייטית התייחסה רק לכך שהושמדו "אזרחים סובייטים שלווים" על-ידי הנאצים, בלי לציין שאלה היו יהודים במוצאם. הסופר איליה ארנבורג נשא נאום בכנס נציגי העם היהודי (שאחר כך התפתח לוועד היהודי האנטי-פשיסטי) אשר נערך במוסקבה ב-24 באוגוסט 1941, ובו הכריז בכאב נוכח הברית הסובייטית עם הנאצים והשתקת האנטישמיות הנאצית: "גדלתי בעיר רוסית, שפת אמי היא רוסית, אני סופר רוסי, עתה אני מגן ככל הרוסים על מולדתי, אבל הנאצים הזכירו לי דבר נוסף, שם אמי היה חנה. הנני יהודי. אומר אני זאת בגאווה" (עמ' 101).

ההתנגדות היחידה למהלכיו של סטלין הגיעה מכיוונו של יריבו הגדול, ליאון טרוצקי. בחיבורו "ברית המועצות במלחמה", שנכתב ב-1939 (שנה בלבד לפני שנרצח), כתב טרוצקי בתקווה כי "אם מלחמה זו תעורר, כפי שאנו משוכנעים, מהפכה פרולטרית, היא חייבת להוביל בהכרח להפלת הביורוקרטיה בברית-המועצות ולשיקום הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי הגבוה הרבה יותר מזה שב-1918… לכל אדם ואדם יתברר שבתהליך התפתחותה של המהפכה העולמית הביורוקרטיה הסובייטית היתה רק נסיגה זמנית". אולם טרוצקי טעה. חלפו יותר מ-45 שנה עד שנפל הסטליניזם בברית המועצות. לשיטתו, אם לא תתרחש מהפכה בבריה"מ, יוכתר הסוציאליזם כ"אוטופיה". כיום, שנים רבות אחרי הברית בין הפשיזם האדום של סטלין לבין הפשיזם החום של היטלר, יש מי שממשיך לצבוע את האוטופיה הזו בצבעים ורודים-אדומים ומקבע את המיתוס על שחרור היהודים על-ידי הצבא האדום הגיבור. אלמלא אותה ברית סטליניסטית-נאצית, סביר להניח כי מספר היהודים שנטבחו במהלך השואה היה מצטמצם בשיעור ניכר, ואת אות הקין הזה על מצחה של ברית המועצות לא יוכלו למחות גם אלה שמציינים בגאווה את התשעה במאי.

נציג הקרמלין בכנסת – עם מותו של תופיק טובי

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.3.2011

אחד המיתוסים המרכזיים הקשורים בשמו של ח"כ לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו ביום שבת האחרון בחיפה בגיל 88, הוא השקר הגדול על תמיכת הקומוניסטים הערבים בהקמת מדינת ישראל. לפי המיתוס, באמצע נובמבר 1947, התכנסו הקומוניסטים הערבים, שהיו מאורגנים במסגרת 'הליגה לשחרור לאומי', לאסיפה מכרעת בה החליטו לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות. ההחלטה התקבלה וסללה את הדרך להקמת מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים.

למעשה, הקומוניסטים הערבים בארץ ישראל, ובהם טובי הצעיר, דנו בקיץ 1947 בהתפתחויות הפוליטיות באזור. ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, חשף כי בקיץ 1947 הועלתה הצעה, אולי כחלק מתוכנית של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שישב אז בקהיר, לשלוח משלחת למוסקווה ולדבר אל לבו של סטלין שיחזור בו מרעיון הקמת היהודים. בין המועמדים לחברות במשלחת 'הוועד הערבי העליון' שבראשו עמד אל-חוסייני, היה אמור להיות חבר 'הליגה', ארגונו של טובי. הרעיון לא יצא אל הפועל, אולי בשל תמיכתו הנלהבת של המופתי בהיטלר.

בכנסת עם מאיר וילנר. תופיק טובי

הקומוניסטים הערבים החליטו לתמוך בזכות קיומה של מדינת ישראל רק בדצמבר 1947, לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם. תופיק טובי, ועמו אמיל חביבי ופואד נצאר, הואשמו על-ידי מתנגדיהם, כי רימו את רוב חברי הארגון, וכך נתקבלה "פה אחד" הצהרה בעד החלטת החלוקה. דותן חשף בספרו, כי הכינוס, שהתקיים כאמור באמצע דצמבר, כלל חילוקי דעות חריפים. אמיל תומא, מראשי הקומוניסטים הערבים בארץ בשעתו ודמות אהודה בקרב הציבור הערבי גם היום, שנים הרבה לאחר מותו, התנגד להחלטה; טובי, שהבין מהי עמדת מוסקווה, הסכים רק בדיעבד לקבל את החלטת החלוקה. תומא הקים ארגון משלו, בא בדברים עם הוועד הערבי העליון, הצטרף לארגון שארגן התקפות על עמדות היהודים באזור נמל חיפה וחבר לקומוניסט בשם מחמד נמר עודה, שנחשד בנטיות פרו-נאציות. בינתיים, אנשי מפ"ם ניסו לגייס את טובי וחבריו לשורותיהם, אך נכשלו.

טעות התמיכה בישראל

בשנת 1949 נבחר טובי לכנסת הראשונה כנציג מק"י. הוא קיבל את תוכנית החלוקה, אך עד מהרה, הותקף משביקש לסייע לקומוניסטים ערבים שנסו מהארץ בתקווה לשוב אליה לאחר תבוסת היישוב היהודי. נתן אלתרמן נחפז להגנתו של טובי בטורו, "הטור השביעי", שפורסם בעיתון "דבר", תחת הכותרת "הנזיפה בתופיק טובי". כעבור שש שנים בלבד, ב-1956, עלה שמו לכותרות לאחר שחשף את פרשת טבח כפר קאסם, יחד עם עמיתו לסיעה, מאיר וילנר, ופעיל מפ"ם, לטיף דורי. חשיפה זו זיכתה אותו בתהודה בינלאומית. במפלגה, היה ממונה על הכנת מק"י לירידה למחתרת והורה לפעילים, כך לפחות על-פי דיווח של "דבר" מאותה תקופה, להשמיד מסמכים ולהכין מקומות מסתור במידה שיאונה רע לחברים.

יאיר צבן, לשעבר יו"ר מפ"ם ושר הקליטה בממשלת רבין ובשעתו מבכירי מק"י, מבהיר כי "היחס שלי אליו הוא מורכב מאוד". ביחס לטובי ולחברו, ח"כ לשעבר אמיל חביבי המנוח, מספר צבן כי "לצערי הרב, כמה שנים לאחר החלטת החלוקה, הייתה אצלם רוויזיה של העמדה שתמכה בהכרה במדינת ישראל. הם הגיעו לעמדות מאוד מסוכנות. בסוף, הם השתחררו מהקיצוניות אבל לא מהעמדה הדוגמטית ביחס לברה"מ ומהעדפת הלאומנות הערבית על פני עיקרון של שוויון מעמד וזכויות לשני העמים". "הוויכוח בינינו", מסביר צבן, "לא היה על עצם זכות ההגדרה העצמית של היהודים אלא על העובדה שישראל מייצגת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי". לדבריו, הוא הוכה בהלם לאחר שבעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבה חשף חרושצ'וב את פשעי סטלין, טובי ביקש מחברי להנהגת המפלגה לבדוק אם לא טעו כשתמכו בהחלטת החלוקה שבריה"מ עמדה בשעתו מאחוריה.

פרלמנטר ברמה גבוהה. יאיר צבן

צבן אומר ש"תופיק טובי חשב שצריך לבדוק עם הסובייטים אם אין לכלול את העמדה שגרומיקו הביע באו"ם בין העמדות השגויות שננקטו בשעתו, שגיאה שצריך לתקנה. היה דיון בוועד המרכזי של מק"י, שהתכנס בתנאים סודיים, ושם לראשונה נחלקו הקולות: כל החברים היהודים מצביעים, כולל וילנר, בצד אחד של תמיכה בהחלטת החלוקה, וכל החברים הערבים – בצד השני. זה היה מניצני הפילוג שאירע במפלגה ב-1965". לשבחו של טובי, טוען צבן, יצוין כי "היה לקומוניסטים הערבים ריסון עצמי שלא להפוך את הדיון לפומבי. נדמה לי, שהמפלגה הקומוניסטית של ברה"מ אף פעם לא עשתה ביקורת עצמית על מדיניות חוץ. לכן לא היה שחר לרעיון הזה".

מתואם עם הקומוניסטים

לטובי היו יריבים מרים במפלגה, ובראשם אמיל חביבי, שנטש את רק"ח לאחר התפרקות הגוש המזרחי ולפני נפילת בריה"מ. בסוף דצמבר 55' ובתחילת ינואר 56', נערכה בתל-אביב ישיבה חשאית של הוועד המרכזי של מק"י בדירת מסתור ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. חביבי והחברים הערבים תבעו מהנהגת מק"י כי יותר להם להתאגד באופן עצמאי ולפעול למען מרד מאורגן במדינה ("מעריב", 10.2.58). טובי התנגד להצעה, זו נפלה ברוב קולות וחבריו כינוהו "בוגד". ב-11.2.1958 פרסם יואל מרקוס בעיתון "דבר" כי חביבי האשים את טובי ש"הוא משתף פעולה 'יותר מדי' עם היהודים ואינו נותן דעתו במידה מספקת לדרישות הלאומיות של ערביי ישראל". טובי, מצידו, התעקש לפעול אך ורק לפי התכתיבים מהקרמלין, דהיינו: שיתוף פעולה מלא עם היהודים. באותה שנה, גילה איסר הראל, אז הממונה על שירותי הביטחון וראש המוסד, למאיר וילנר ולמשה סנה על מחתרת נאצריסטית במק"י בשם 'החזית הערבית'. אלה נפגעו, וטובי נאלץ להכריז מעל במת הכנסת כי "אם יתברר שחבר מפלגה עסק בדברי ריגול באמת, אזי יוקע ויגורש מן המפלגה".

בפילוג שהתרחש במק"י ב-1965, לאחר כמה אירועים שהגבירו את המתח הלאומי במפלגה (בהם רצח הנח"לאי אברהם ג'ורי, חבר תנועת הנוער המפלגתית בנק"י, בגבול עם ירדן, ליד קיבוץ יד חנה הקומוניסטי) הקים טובי יחד עם מאיר וילנר ומיעוט מיהודי המפלגה את רק"ח. זאת, בעוד משה סנה ורוב החברים היהודים נותרו במק"י. יאיר צבן מסביר, כי "באותה תקופה, הפילוג היה קשה מאוד וטראגי לשני הצדדים. הנכס הזה – מפלגה משותפת ליהודים ולערבים – היה גאוותה של מק"י, ובימים ההם זה לא היה דבר פשוט". אולם צבן אינו נוטר לטובי טינה: "כשמדברים על תופיק טובי, צריך לזכור גם את הפרלמנטר שכיהן שנים רבות וזכה להערכה גם מצד יריביו בכנסת. הוא היה פרלמנטר ברמה מאוד גבוהה ואמיץ מאוד, וגם ג'נטלמן שידע להתנהג".

העיתונאי ראול טייטלבאום, שעבד כ-12 שנה ככתב "קול העם" בכנסת, מספר שטובי היה "אדם שהקרין מכובדות וגם יריביו הפוליטיים כיבדו את הופעותיו. בקרב הקומוניסטים הערבים, הוא היה הדובר המרכזי וייצג נאמנה את הקו של מק"י והתנועה הקומוניסטית באותה תקופה". עם זאת, טייטלבאום אומר: "הוא היה לי יריב קשה בזמן הוויכוח במק"י עד לפילוג. הוא ייצג את הקו של האגף הערבי ברובו ואני נמניתי עם אנשי סנה ומיקוניס. לא חשבנו שצריך להאשים את ישראל בכל תקרית שהייתה בגבול עם הערבים. זה החריף לאחר מלחמת ששת הימים, כשרק"ח הוקיעה את המלחמה ואילו מק"י הצדיקה אותה. אבל טובי היה עקבי בעמדתו וייצג את הקו הלא-לאומני של הערבים בישראל, והערבים בכלל". "ברמה האישית", אומר טייטלבאום, "אני אזכור אותו כמי שהיה נציג גאה של עמו, בצד ניסיון להיות נאמן לרעיונות הקומוניסטיים שהיה להם דגש דוגמטי בתקופה הסטליניסטית. בניגוד לאמיל חביבי, שהיה איש צבעוני ומקורי, בעל נטיות לאומניות ערביות שאחר כך התנער מהן, טובי היה בעל קו יציב שייצג את הממסד והאידיאולוגיה הקומוניסטיים, בתיאום עם בריה"מ".

ערבי דבר ערבית

בתקופה שלאחר הפילוג, בעוד שמק"י בהנהגת סנה עברה תפנית לכיוון הציונות, רק"ח בהנהגת וילנר וטובי כבר החלה לדבר – לצד אורי אבנרי ואנשי 'מצפן' – על "הכיבוש". חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נסע טובי עם מאיר וילנר המנוח לדיונים במוסקווה, ובסופם בישר כי היחסים עם הסובייטים, שנותקו בעקבות המלחמה, יחודשו, "אם ישראל תדע ללכת בדרך שרק"ח מציעה". יחסי ישראל עם רוסיה הסובייטית לא חודשו עד שקרס הגוש המזרחי.

פעילותו רבת-השנים של טובי בקצה השמאל הישראלי לא הפריעה לו לנהל יחסים ידידותיים גם עם יריביו המרים. יום אחד, ב-1966, וטובי כבר ממנהיגי רק"ח, התיישב מיוזמתו ליד כסאו בכנסת (ששכנה אז בבית פרומין) דוד בן-גוריון בכבודו ובעצמו, מותש ומבודד במפלגתו, רפ"י. "מדוע אינך נואם בערבית?" ירה לעברו "הזקן". "כערבי אני יודע ששמורה לי הזכות לשאת את דבריי בערבית", הסביר לו טובי, "אך מכיוון שרוב חברי הכנסת אינם שומעים שפה זו, אני מעדיף לדבר עברית כדי שדבריי יובנו כהלכה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה שוחחו השניים.

עד שנת 1989 שימש ח"כ מטעם רק"ח. התפוררות בריה"מ והשבר הגדולה בתנועה הקומוניסטית, עייפו את טובי והלה פרש מן הכנסת והוחלף בחברת כנסת מתולתלת ואנונימית מבת ים בשם תמר גוז'נסקי. שנים רבות שמר על שתיקה ונמנע מלהתערב בעניינים פוליטיים ומפלגתיים. דני פתר, מוותיקי הקומוניסטים בישראל שסירב להתפלג ממק"י בשנת 65' לטובת רק"ח בהנהגת וילנר וטובי, אומר כי יתגעגע לאחרון חברי הכנסת הראשונה. "ביום שבו הוא יצא מהכנסת, היה מאמר ראשי ב'הארץ' שכותרתו הייתה: 'קומוניסט וג'נטלמן'", נזכר פתר. "אני אזכור אותו כקומוניסט מסור וכאיש נהדר, כאדם שמסור לנושא היהודי-ערבי ולשותפות בין יהודים ובין ערבים כל ימי חייו".

* תודתי נתונה לידידי, פרופ' יחיעם ויץ, על תיקוניו המועילים לכתבה זו.