בדרך למדינה אחת: אוסלו מת ועמו חזון שתי המדינות

הפיגוע שאירע לפני ימים מספר באזור התעשייה שבהתנחלות ברקן, שבו נגדעו חיי שני חפים מפשע, המחיש בצורה האכזרית ביותר כי הסכם אוסלו – אשר זה לא מכבר צוין יום השנה ה־25 לחתימתו – היה ואיננו עוד בין החיים. בין הירדן ובין הים חיים כיום שני עמים אשר הלכה למעשה מעורבבים זה בזה ומעורבים בפעולות הדדיות של טרור וטרור־שכנגד. אם ניתן היה לחלום לפני שני עשורים ויותר על חלוקת שטחה של פלסטין ההיסטורית לשתי מדינות לאום, אם למישהו עוד היתה אשליה שהישראלים והפלסטינים יקבלו את חלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות נפרדות בעלות צבא, בירה עצמאית וסממנים ריבוניים, הרי כיום – רגע לפני תום העשור השני של המאה – כבר נהיר וברור, שהחלום של אוסלו נגוז: המתנחלים שולטים בגדה המערבית שליטה מוחלטת, הפלסטינים תלויים בחסדיהם של הישראלים ומשועבדים על־ידם, הצבא הישראלי עושה ככל העולה על רוחו באוכלוסייה הערבית, ההנהגה הפוליטית הפלסטינית מפוררת וחסרת כל תמיכה ציבורית נוכח הקרע המעמיק בין פתח ובין חמאס, ואיש כבר איננו מאמין ביציאה ממעגל האלימות והטרור באמצעות חלוקת הארץ, פינוי המתנחלים והשבת האדמות שנגזלו מהפלסטינים בשנת 1967 לבעליהן.Oslo-Handshake-Israel-palestine

מותו של הסכם אוסלו בא בעקבות עליית הנשיא האמריקני טראמפ לשלטון, ההחלטה להכיר בירושלים הכבושה כבירתה של ישראל, המאמץ לחסל את בעיית הפליטים הפלסטינים ונכונות חלק מהעולם הערבי המושחת – בעיקר ערב הסעודית ובנות־בריתה – לתת לממשל האמריקני לגיטימציה בניסיונו להרוג את השאלה הפלסטינית על־ידי "תכנית שלום" פיקטיבית שמוקדשת להנצחת הכיבוש והדיכוי. למעשה, לא קיים בעולם כוח פוליטי רציני ומשמעותי שיכול להסביר מדוע הסכם אוסלו רלוונטי. אין מדינה המחויבת למימושו ומצדדי פתרון שתי המדינות תומכים ברעיון כדי לצאת ידי חובתם. המציאות היא ששני העמים החיים בין הירדן ובין הים לא רק שאינם רוצים להיפרד זה מזה, אלא שהם גם אינם יכולים לעשות זאת. מציאות של דיכוי ונישול, טרור וטרור־שכנגד, רצח הדדי ועוינות קשה היא נחלת שני העמים שחיים בפלסטין ההיסטורית. המיעוט המזהיר בקרב שני העמים, מיעוט שעודנו מצדד בפתרון שתי המדינות, איננו יודע להסביר באילו תנאים ניתן לממש את הפתרון ללא מלחמת אזרחים עקובה מדם בכיכובם של הימין הישראלי מזה והאסלאמיסטים הרדיקליים מזה.

פתרון המדינה האחת עולה על הפרק לנוכח מות רעיון שתי המדינות. יוזמות שונות בימין הישראלי מלמדות על כך שיש במחנה היריב מי שכבר הבין כי מוצה והוחמץ הסיכוי לחלק את הארץ ועל כן יש להתכונן לחלופה מדינית משמעותית. הימין מציע, כמובן, מדינה אחת שבה המיעוט היהודי בין הירדן לים ישלוט על הרוב הערבי חסר־הזכויות, הכלאה בין דרום אפרטהייד שלפני נפילת האפרטהייד ובין רודזיה/זימבבואה שבשלטון הלבנים. בדיקטטורה לאומנית מטורפת מעין זו, אשר אופייה יהיה פשיסטי מובהק, שפיכות־דמים תתקיים על בסיס יומיומי אלא אם כן ייעשה בפלסטינים טיהור אתני מהסוג שהתקיים בנכבה של 1948. הרודנות היהודית הזו תיפול, בסופו של דבר, ועלולה להמיט שואה על העם שאותו ביקשה הציונות להציל. מול רעיונות העוועים הימניים, מציע השמאל הרשמי את רעיון מדינת פלסטין המאוחדת, מדינה שכל תכליתה היא לקיים בפלסטין ההיסטורית משטר מהסוג שכבר קיים במדינות כמו סוריה ומצרים, אשר לא יקנה חירות להמונים הערבים ולא ייתן חופש למיעוט היהודי שיזכה, במקרה הטוב, למעמד של נתינים. פלסטין החדשה ברוח אלה שמשלהבים את הצעירים הערבים בעזה להתאבד על גדר ההפרדה עם ישראל לא תהיה אלא קריקטורה של כל שאיפות הערבים לעצמאות לאומית ולהגדרה עצמית.

הפרספקטיבה למדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים, חייבת לבוא מתוך ההתפתחויות העולמיות בזירת המאבק נגד הלאומנות הלבנה נוסח טראמפ ו'ברקזיט', על סמך המערכה הגדולה נגד עליית ראשו של הפשיזם באירופה, מתוך המאמץ של כוחות מתקדמים ברחבי העולם לנצל את הבינלאומיות של החברה בת־זמננו כדי לקדם ערכים של דמוקרטיה וחופש אל מול עליית הימין הניאו־פשיסטי. בתקופה שבה הכלכלה בפלסטין ההיסטורית, ואולי ברחבי העולם המערבי כולו, היא כלכלה אחת, הנשלטת על־ידי מגמות שונות המשותפות לכלכלות לאומיות רבות, ניתן לדבר בגלוי על כך שהחיים בכל שטחה של הארץ הפכו לחיים משותפים. למעשה, גם בתנאים של כובש ונכבש, חיים הישראלים והפלסטינים חיי שיתוף. הם צורכים את אותו אינטרנט, מתבססים על הישגים מגוונים של המהפכה הטכנולוגית, מהפכת הרובוטיקה, המידע וההיי־טק, נדרשים להתמודד עם בעיות כמו הידלדלות מקורות המים, נזקקים לחשוב על מקורות אנרגיה חלופיים, מתמודדים עם בעיות תרבותיות, דמוגרפיות ופוליטיות פנימיות הדומות אלה לאלה, ומעל הכול שורר האיום מצד הדת המרימה את ראשה בקרב שני העמים. המרחק בין רמאללה לתל־אביב הלך וקטן ברבות השנים והחלופה לעשרות שנות כיבוש, נישול ודיכוי נעוצה ביכולת ליטול את המאבקים השונים של הכוחות הדמוקרטיים בקרב שני העמים כדי לממש את החלופה הדמוקרטית, שוחרת־החופש, של המדינה האחת.

מדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים תחייב את שני הצדדים לוויתורים גדולים. פלסטין של 1948, זו שהתקיימה לפני המלחמה, לא תתקיים שוב כשם שארץ־ישראל השלמה מימי מלכות דוד תישאר בגדר חלום משיחי רטוב. שני העמים יצטרכו להחליט על ניהול כלכלי ומדיני משותף תוך שהם מקנים זה לזה אוטונומיה תרבותית במסגרת המדינה האחת. הישראלים יצטרכו להשלים עם היותם מיעוט לאומי כשם שהפלסטינים יידרשו להתמודד עם מחויבותם לדמוקרטיה רב־לאומית שאיננה מדינת לאום. עשרות שנים של מסורת רודנות ערבית תיזנחנה יחד עם זניחת הלאומיות היהודית והציונות. הפלטפורמה של המדינה המשותפת תחייב את שני העמים לבחור בוויתור היסטורי גדול עבור חיים משותפים. מי שלא ירצה בכך, וכיום מעטים הם הרוצים בכך, יידרש להמשיך להיאבק ולהילחם למען חזון הג'יהאד מזה וחזון ארץ־ישראל השלמה מזה. מה שברור הוא שכיום, מול מגמות של טראמפיזם, טוטליטריות, לאומנות לבנה, בדלנות אתנית, פונדמנטליזם דתי ורדיקליות פשיסטית, יש צורך ניכר באיחוד כוחות בשמאל למען מדינה אחת כאלטרנטיבה ממשית להמשך הסכסוך העקוב מדם בין הציונות מכאן והילידים הפלסטינים מכאן. שמאל רלוונטי הוא זה אשר רואה איך ההיסטוריה מתקדמת הלאה. אלה שאינם רוצים להידרס על־ידי ההיסטוריה, נדרשים ללכת יחד עמה.

מודעות פרסומת

הפנייה שמאלה של מפלגת דעם

ברחוב העלייה בתל־אביב, ממשיכה לפעול מפלגה קטנה, זעירה. דעם שמה. בבחירות 2015, לא רצו ראשי המפלגה להריץ את רשימתה לכנסת. אפשר שסברו בצדק כי הרשימה היהודית־ערבית בראשות אסמה אגברייה־זחאלקה – תושבת יפו, מהפכנית תוססת המוכרת מימי המחאה החברתית – לא תעבור את אחוז החסימה פעם נוספת. בבחירות 2013, קיבלה רשימת דעם – שצברה פופולריות בתל־אביב – כשלושת אלפים קולות. מהפכני המחאה החברתית העדיפו לתת את קולם למרצ, לחד"ש, ליאיר לפיד. רק לא לדעם. במפלגה יכלו אולי לקבל מקום ספק־ריאלי ברשימה המשותפת. אך אנשי דעם הם מהפכנים, חילונים, פמיניסטים. מה להם ולחד"ש התומכת באסד, לתנועה האסלאמית מדכאת הנשים, לבל"ד הלאומנית? ההחלטה שלא לרוץ בבחירות האחרונות היתה אמיצה, בעיקר כיוון שהמפלגה ממומנת מכספי חבריה ופעיליה. אין להם בעלי הון, הם מעולם לא קיבלו מימון מהמדינה, דרך החתחתים שלהם אינה סוגה בשושנים. בבחירות הבאות לכנסת, שאולי תיערכנה תוך חודשים ספורים ממש, מתכוונים להריץ אנשי המפלגה רשימה לכנסת. הפעם המסר שלהם מהפכני בעליל, שונה בהחלט, כזה שאיננו מוכר בשיח בארץ.

צילום: אתר דעם.

צילום: אתר דעם.

עד לא מזמן, הגדירו אנשי דעם את מפלגתם כסוציאליסטית, אפילו מרקסיסטית. הם נלחמו בשיניים על תמיכתם של פועלים יהודים, נהגי משאיות ואחרים. הם פעלו לארגנם באיגוד המקצועי הקטן, מען, אשר חלק ממנהיגיו נמנים על שורות המפלגה. זה לא הצליח. אי ההצלחה לוותה באכזבה גדולה שגם התבטאה בתמיכה של חלק מהאנשים, שעבורם אנשי מען נלחמו, בימין. לאחד מהם יש תמונה גדולה של אלאור עזריה בעמוד הפייסבוק שלו. מה למהפכנים ותיקים בשמאל ולתומכי עזריה ואביגדור ליברמן? במפלגת דעם עשו את חשבון הנפש שלהם. חשבון אמיץ, נוקב, מרשים. ראשי המפלגה, ובהם המזכיר הכללי יעקב בן־אפרת, גמרו רומן ארוך שנים עם הסוציאליזם המהפכני. המרקסיזם כבר איננו רלוונטי, הם סבורים. כחלופה, החליטו במפלגה לאמץ את השיח השמאלי האקטואלי ביותר המתנהל בעיקר במערב: אנרגיות מתחדשות, מאבק על מדינת הרווחה, כלכלת מידע ואינטרנט, שילוב בין אדום לבין ירוק, דמוקרטיה פוליטית במדינה ובכלכלה. פול מייסון, תיאורטיקן טרוצקיסטי לשעבר, כתב על כך ספר שלם שנקרא Post-Capitalism. בבריטניה הוא מוגדר כמרקס החדש. אנשי דעם החליטו שלא לפגר מאחור עם השיח הישן על הלאמת הכלכלה וסגידה למעמד הפועלים המסרב כבר שנים להצביע למפלגות השמאל. במהלך היסטורי שאיננו זוכה לאהדה גדולה בשמאל הוותיק, הדעמיסטים ויתרו על רעיונות האתמול.

אבל החידוש המהותי של המפלגה איננו נעוץ רק באידיאולוגיה הכלכלית־חברתית החדשה שלה. אנשי דעם החליטו להתנער סופית מרעיון שממנו סלדו מאז ומעולם, עוד מגלגולם הראשון כ'דרך הניצוץ' בשנות ה־80'. לא עוד שתי מדינות לשני עמים אלא מערכה למען מדינה אחת, דמוקרטית, חילונית ומשותפת בין הים והירדן. כלכלית, מצליחים במפלגה לאגף משמאל את ותיקי חד"ש ומרצ. מדינית, הם מאגפים משמאל את אלה שמתפללים מדי בוקר שנתניהו יהפוך את עורו ויסכים להקמת מדינה פלסטינית. עם המצע הזה דעם מבקשת מבוחרי השמאל לחשב מסלול מחדש. עם הסוציאליזם הם גמרו, לשתי המדינות אין תוחלת. השינוי טמון, לשיטתם, בחשיבה חדשה. מהפכנית. זה גם מה שמוביל אותם להיות המפלגה הערבית־יהודית היחידה המתנגדת לטבח ולרצח העם הנערך בסוריה בחסות האמריקנים והרוסים. בעוד שבחד"ש מתקשים להגן על העם הסורי ותומכים בבשאר אסד, אנשי דעם כבר פעילים זמן רב במערכה לסולידריות עם ההמונים הסורים. גם על הקלף הזה ישחקו ראשי המפלגה בבואם לבקש את אמון הבוחר בישראל. הקומוניזם מת, פתרון שתי המדינות מת, טראמפ חי וגם האלטרנטיבה לטראמפיזם ולביביזם. תקראו לזה סוציאל דמוקרטיה עמוקה, רדיקלית, מתוחכמת, בועטת. תקראו לזה מהפכנות שלא דופקת חשבון לאיש. דעם חותכת שמאלה – וחזק. גם מי שמסרב להסכים עמם מתקשה להתלהב מהאלטרנטיבה להם בדמות המפלגה הקומוניסטית המפוררת או מרצ שממשיכה להתנהל בצומת שבין כיכר הבימה לבין רחוב אחד העם בתל אביב.

הפנייה שמאלה של אנשי המפלגה מתבטאת גם במאבקם נגד גירוש הפליטים ומבקשי המקלט. ארגון מען פירסם בשבוע שעבר הצהרה התוקפת את ראשי הארגון המתחרה, 'כוח לעובדים', על חוסר פעילות בעניין הפליטים וגירושם הצפוי. ב'כוח לעובדים' מיהרו לתקוף את אנשי מען והחלו לדבר על מאבק נגד הגירוש. זה קרה מאוחר מדי ואנשי דעם ומען הצליחו להשיג הישג פוליטי נוסף. הבעיה היא שנכון לעכשיו, המערכה של דעם למען בידולה והצלחתה בבחירות הקרובות מתנהלת על אדים כספיים. על פוסטים בפייסבוק, על הפצת מאמרים באינטרנט, על מפגשים פומביים שנערכו בערים הגדולות. האופטימיות המהפכנית של דעם כובשת. במפלגה מאמינים ביכולת רעיונותיהם החדשים לחבק קהלים חדשים בשמאל. יהיה מי שיתייג את זה כנאיביות. אני מבכר את המלה אופטימיות. מהפכנים, כידוע, לא יכולים להרשות לעצמם להיות פסימיים. בעיה נוספת שעמה מתמודדת דעם היא הטענה שרשימתה שוב לא תעבור את אחוז החסימה. מזכ"ל המפלגה, יעקב בן־אפרת, נוהג לומר שלהיסטוריה אין אחוז חסימה, אבל יש מי שמבקש לטעון מולו שהגיעה העת להחליף סוף־סוף את ביבי ואפילו לשבת לשם כך בממשלה עם ליברמן. דעם תצטרך לשחוק עד דק את הטיעון הזה, וזה לא הולך להיות קל. מול הפלירטוטים המתנהלים בין מרצ לחד"ש על ריצה משותפת, המפלגה תצטרך להראות שהיא־היא החלופה. עד כמה שזה תלוי בדעמיסטים, הם יקיזו דם כדי להראות שדרכם צודקת. ויכול להיות שכבר הגיע הזמן להתחיל להקשיב לאנשי המפלגה העקשנים. זו מסקנה ראויה למי שמתקשה כבר להכיל את הפוליטיקה הישנה בשמאל.

בן גוריון וז'בוטינסקי: עלילות ישנות, ביוגרפיה חדשה

כקומוניסט בדימוס שחצה את הקווים ועבר ימינה, לליכוד (שגם ממנו הספיק כותב שורות אלה להתפכח), השם 'בן־גוריון' מעורר אסוציאציות כפולות. 'בלי חירות ומק"י', הממשל הצבאי, 'הפנקס האדום', גירוש הערבים ב־1948 – כל אלה מעוררים אצלי סלידה בספקטרום הפוליטי האישי שבין קומוניזם וציונות. בתנועה שאליה ראיתי עצמי משויך, הליכוד/התנועה הרביזיוניסטית, השם בן־גוריון כרוך בדיכוי הפוליטי הקשה שיריביו, קומוניסטים ורביזיוניסטים כאחד, חוו לאורך עשורים רבים כל־כך. כך, בכל האמור בתנועה שאליה הייתי מסונף חלק ניכר מחיי הבוגרים, שמו של 'הזקן' קשור במיאונו לקבור בארץ את שרידיו של זאב ז'בוטינסקי לאחר קום המדינה; הוא זה שהורה לצבא הישראלי הצעיר להטביע את האנייה 'אלטלנה' שהגיעה לחוף ימה של תל־אביב ביוני 1948 אך שלא נשקפה כל סכנה מצד באיה החמושים של האנייה למדינת ישראל שאך הוקמה; הוא בודד את תנועת החירות בהנהגת מנחם בגין וערך דה־לגיטימציה לימין הפוליטי כשתייג את אנשיו כפשיסטים. משך שנים התייחס לבגין בתור זה שיושב לצדו של חבר הכנסת באדר. כל מי שרואה עצמו מחויב לדרכם של ז'בוטינסקי ובגין, או מי שעוד זוכר את ימי רדיפות מק"י בשנות ה־50' וה־60', לא יכול להפסיק מהתחשבנות עם בן־גוריון, הגם שזה מת לפני שנים ארוכות. במובנים רבים, ישראל – חרף מהפך 1977 ועשרות שנים של שלטון הליכוד במדינה – מתקיימת תחת השראה בלתי־פוסקת של מורשת 'הזקן'. בימין עורגים אליו כאיש החזק שיסד את המדינה, בשמאל הציוני ההולך ודועך מבקשים למצוא מנהיג בדמותו ובשיעור קומתו. מן הנמנע, אפוא, לחדול מלנסות לספר מחדש לציבור מי היה האיש בעיני ציבורים שלמים שנרדפו על־ידו משך שנים רבות, הגם שאלה שזוכרים את אותם ימים הולכים ומתמעטים.בן גוריון

כשביקשתי לכתוב ביקורת על ספרו החדש של תום שגב על בן־גוריון, ניסיתי לקרוא את הספר עב־הכרס שכתב שגב ולשים בצד את הערכתי הפוליטית האישית כלפי 'הזקן'. ביקשתי לבחון את הביוגרפיה הכתובה היטב והעשירה שנכתבה על־ידו בניסיון להבין נקודה אחת חשובה בביוגרפיה: יחסי בן־גוריון וז'בוטינסקי. כשעיינתי ב־798 עמודי הספר, הופתעתי לגלות למן ההתחלה ששגב מתחיל לגלות איזה חשבון־נפש היסטורי בציינו שאלה שלא היו חברי ההסתדרות או מפא"י התקשו למצוא עבודה במדינה שבדרך. כך, למשל, שגב מציין שאפילו רישיונות עלייה לארץ־ישראל חולקו על־ידי אנשי מפא"י באופן סלקטיבי לאנשי שלומם. זה יפה. אבל שגב איננו נלהב עד כדי כך לקבוע, שהבולשביזם המפא"יניקי שהתהווה בארץ היו סטליניסטי מאוד באופיו ויריביו דוכאו על־ידו ללא רחם. המחבר מוצא עצמו נזקק לטעון שאף שאנשי מפא"י נקטו באלימות נגד הרביזיוניסטים, תומכיו של זאב ז'בוטינסקי היו בעלי ארגון צבאי־למחצה משל עצמם, בית"ר, ועודדו את אנשיהם לשבור שביתות שהוציאה לפועל ההסתדרות הכללית, פשע של ממש בעיניים בולשביקיות. משעשע, אם כן, לראות איך בשנת 2018, ביוגרף של 'הזקן' רוצה עדיין לשמר איזה איזון בין המחנות, משל אלה ואלה היו בעמדת כוח שווה כדי להיאבק זה בזה.

בין בן־גוריון ובין ז'בוטינסקי

שגב מודה בביוגרפיה שכתב, שדוד בן־גוריון פחד מיריבו הרביזיוניסטי. הוא מספר ש'הזקן' כינהו "ולדימיר היטלר". בנאומים שנשא בן־גוריון בפולין, לא היסס להשוות בין המנהיג הרביזיוניסטי ובין מנהיגה של איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני. הפרטים האלה ידועים לכל מי שקרא אי־פעם ביוגרפיה רצינית על בן־גוריון ואין צורך בביוגרפיה הנוכחית כדי לאשררם. עם זאת, שגב מזדרז לעדכן את קוראיו שהעניין לא היה חד־צדדי מצד אנשי מפא"י, שכן ז'בוטינסקי כתב על 'צלב הקרס האדום' כשדיבר על ההסתדרות הכללית. הוא ממשיך בדבריו ומסביר, שד"ר אבא אחימאיר – מנהיג הקבוצה הזעירה 'ברית הבריונים', מחבר הספר הנודע 'מיומנו של פשיסטן', שרצה כל־כך לכנות את ז'בוטינסקי בכינוי 'דוצ'ה', הלך בדרכיו של ראש בית"ר כשכתב על איזו ברית בין בן גוריון־סטלין־היטלר, מעין ניסיון לטעון לזיקה בין הפשיזם החום ובין הפשיזם האדום כשבתווך מפא"י. הרכילות הזו על אחימאיר ידועה מספיק ולא ברור מדוע נזקק לה שגב מלבד כדי לטעון שגם הרביזיוניסטים הסיתו נגד המפא"יניקים. שגב רוצה, אפוא, לערוך 'איזון קדוש' בין ז'בוטינסקי ובין בן־גוריון: הם תיעבו זה את זה והשתמשו בעיתונות שבה כתבו כדי לערוך דה־לגיטימציה הדדית. אבל הביוגרף יודע היטב שלא הרביזיוניסטים היו בעמדת כוח ושלטון אלא אנשי מפא"י; אין כאן שום יכולת לערוך סימטריה בין הרודף לבין הנרדף. יתירה מכך, 'הזקן' עשה כל שביכולתו כדי להסית נגד ראש בית"ר ולטנף אותו. כך, בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, ראשי מפא"י עשו כמיטב יכולתם כדי לקדם עלילת דם נוראית נגד הרביזיוניסטים בטענם כי אחימאיר ואנשיו רצחו את המנהיג הנודע. אותם מנוולים שהעלילו על אחימאיר היו נלהבים לתעל את הרצח במסעם לערער על הלגיטימיות של ז'בוטינסקי ורעיו.

למעשה, בניגוד לתמונה המתחוורת מספרו של שגב, 'הזקן' היה זה שרדף והסית נגד אנשי התנועה הרביזיוניסטית ולא היה שום איזון ביניהם, לא ברמת יחסי הכוח ולא ברמת האמצעים הפוליטיים שעמדו לרשותם. למרות זאת, הביוגרף נחוש להשריש בספר סימטריה בין המחנות היריבים. כך, למשל, הוא מיידע את הקוראים, שאנשי מפא"י שמרו על בן־גוריון כיוון שחששו שהרביזיוניסטים יתנקשו בו. עם זאת, אין שום ראיה לכך שסכנה לחייו אכן נשקפה מצד הימין ביישוב. כשבודקים את הערת השוליים הרלוונטית בספר לעניין האיום שכביכול נשקף לחייו 'הזקן', מוצאים שמדובר בעניין שבן־גוריון ואנשיו בדו מלבם. האם זה רציני בכלל לפרסם עלילות דם כאלה בלי לבחון את העובדות? בפועל, לא בן־גוריון ולא חבריו הבנדיטים אוימו על־ידי הימין בהנהגת ז'בוטינסקי. באותו אופן, שגב מזכיר את הניסיון מצד 'הזקן' לייחס לאבא אחימאיר את פרשת רצח ארלזורוב אבל ממאן לחוות את דעתו בנוגע לעלילת הדם הזו וקובע רק שהשאלה מי רצח את ארלזורוב נותרה "פצע פתוח". כך. כהיסטוריונים רבים אחרים, שגב מתעלם מהטענה שההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן ז"ל, העלה בעבר, שלפיה הקומוניסטים בארץ היו אחראים לרצח, ולא אנשי הימין. אולי הגיע כבר הזמן לומר: בביוגרפיה הזו, שגב ממש התאהב במושא כתיבתו ועוסק באיסוף פיסות מידע, רכילויות ופרטים היסטוריים הידועים לכל. הוא איננו מחדש דבר אלא לעתים פועל כתועמלן בשירות 'הזקן'.

זמן אמירת האמת הגיע

דוד בן־גוריון רצה להעלים, לחסל, את תנועת ז'בוטינסקי. זה עולה מבין השיטין של הביוגרפיה שכתב תום שגב. 'הזקן', שתיעב את יריבו הפוליטי, פגש בו תריסר פעמים משך תקופה קצרה; הדיאלוג ביניהם היה פורה אבל דבר לא הושג במפגשים. הפער ביניהם היה עמוק, עמוק מדי. בניגוד לטענת שגב, ההבדלים בין 'הזקן' לבין ז'בוטינסקי היו רעיוניים ומהותיים. שניהם היו ציונים אדוקים אבל בן־גוריון היה לניניסט בהשקפתו ואילו יריבו – דמוקרט מושבע וליברל אמתי. השורה התחתונה שמתווה שגב בחיבורו היא שהשניים נלחמו זה בזה על כוח פוליטי אבל עקרונותיהם לא היו כה שונים זה מזה. טיעון זה אפילו לא קרוב לאמת ההיסטורית. כך, בעוד שז'בוטינסקי קרא לשבור את ההסתדרות במאמרו המפורסם, "יא, ברעכען!", וטען בזכות בוררות־חובה כנגד זכות השביתה של הפועלים המאוגדים בהסתדרות הכללית, בן־גוריון היה סוציאליסט קשה־עורף שרצה שההסתדרות תמשול ביישוב העברי ותהא מדינה בתוך מדינה. ובעוד ראש בית"ר ביכר דמוקרטיה ליברלית שבה הערבים יהיו שווי־ערך ליהודים (הוא שורר: "שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר, בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבְנִי: כִּי דִגְלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר יְטַהֵר שְׁתֵּי גְדוֹת יַרְדֵּנִי"), 'הזקן' רצה למחוץ את הערבים ולגרשם ממולדתם (הוא אכן עשה זאת בשנת 1948 בהמשך למחשבותיו בנושא בשנות ה־30'). הניתוח הזה איננו מבוסס על ידע אישי בלבד אלא שאוב מהביוגרפיה של שגב עצמו. אולם מה ששגב רוצה לעשות הוא שוב ושוב לטעון לסימטריה בין שני היריבים. בלשון המעטה, טענתו איננה נכונה.

אם לסכם את הדברים, הביוגרפיה של בן־גוריון מאת תום שגב איננה מוסיפה דבר־מה חדש או רציני על המנהיג המנוח אלא מסייעת לחזק את מה שידוע על הסיפֵּר הסוציאליסטי הוותיק בדבר 'הזקן' ויריביו. כששוקלים את גישת שגב ליחסי בן־גוריון ויריבו הרביזיוניסטי, ניתן לומר שביוגרפיה זו לא תורמת מאום למחקר על התקופה ושחקניה הפוליטיים. שוב ושוב מופיע הנרטיב המפא"יניקי הוותיק במלוא שקריותו, הגם שבצורה מעודכנת ואלגנטית מאוד. כיום יותר מאשר אי־פעם, אין אנו זקוקים לביוגרפיה של דוד בן־גוריון כי אם לביוגרפיה מעודכנת, חדשה, של ז'בוטינסקי שתחלץ את האמת ההיסטורית מהארכיונים המאובקים של התנועה הציונית.

תום שגב, דוד בן־גוריון: מדינה בכל מחיר, הוצאת כתר, 798 עמודים.

הכותב הוא תלמיד במחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב, בעל טור ובלוגר בעיתון 'ג'רוזלם פוסט'.

המהפכה שנבגדה. לזכרו של חיים הנגבי

אורי אבנרי, גדעון לוי, ענת סרגוסטי ואחרים הספידו מעל דפי עיתון 'הארץ' ובבמות אחרות את איש השמאל הוותיק בן ה־83, חיים הנגבי, שהלך לעולמו השבוע בתל־אביב. יש משהו בשמאל ההוא, ההולך וכלֵה, שמוציא את המיטב מאלה שנותרו בחיים או מבני הדור של הסבנטיז והאייטיז שבגרו בשנות פעילותם הארוכות. מובן שזמנים כאלה הופכים לנוסטלגיים במיוחד וכדאי, למשל, להצניע מחלוקות־עבר מהסוג ששררו בין אבנרי בן ה־94 ובין הנגבי הצעיר ממנו (בימי פעילותו של הנגבי בקבוצתו הזעירה של אבנרי, 'גוש שלום', ביקש הנגבי לעשות נפשות לרעיון המדינה האחת ונדחה בבוטות על ידי אורי). מכל מקום, את הנגבי ראיתי פעמיים בחיי: פעם אחת בסרטו של הבמאי ערן טורבינר על 'מצפן' ובפעם השנייה בהלווייתו של עקיבא אור, ממייסדי 'מצפן'. בהלוויה ההיא עמד הנגבי בצד, פניו נדכאות מול הלוויה הדתית שערכו חבריו של אור למושב תנובות למנוח. מאז לא ראיתי את הנגבי.

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

ישנם כאלה המבכרים להיזכר בזוטות בחייו של הנגבי ז"ל, למשל בקשתו – שלא כובדה – להיקבר בבית העלמין המוסלמי בחברון. העניין הוא פחות מהלך חייו של הנגבי בשנים שאחרי פירוק 'מצפן' בשנת 1983, הנשים שאהב (והיו רבות), אורח חייו הבוהמייני או העובדה שהיה לעיתונאי בזכות אורי אבנרי. יותר מעניין לעסוק, אם כן, בחלופה שביקש הנגבי לעשות לה נפשות, רעיון המדינה האחת הערבית־יהודית על כל שטחה של פלשתינה המנדטורית. הוא מעולם לא היה מאוהביו הגדולים של יאסר ערפאת ואם זכרוני איננו מטעני, התנגד להסכמי אוסלו מראשיתם. לפני אי־אלו שנים, הלך לפגוש בעמאן במנהיג החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, נאיף חוואתמה (בן־דורו של הנגבי, כיום כבר בן 85) והסתחבק עמו משל היו ידידים טובים משכבר הימים. הוא העדיף לשכוח, או להשכיח, את ידיו המדממות מדמם של עשרים וחמישה יהודים חפים מפשע שנרצחו בטבח במעלות ושנגדו יצאו אפילו אנשי 'מצפן' (ביוני 1974 כתבו בכירי 'מצפן' לחוואתמה, "מעשה מעלות מחבל במאבק המהפכני והופך כל חלקה טובה למדבר שממה, בו צומחים קוצי הלאומנות למכביר ונובלים פרחי הסוציאליזם"). על כל פנים, הנגבי היה עסוק לבלי הרף בהפצת רעיון המדינה האחת והחיבור בין יהודים ובין ערבים שהיה בבת־עינו.

מבחינה פוליטית והיסטורית, כשל הנגבי ברעיונו. מדינה אחת לא קמה ולא תקום בעתיד הנראה לעין. את מקומם של החילונים מהחזיתות של חבש וחוואתמה תפסו הג'יהאדיסטים המדממים המתחרים בדאעש על שחרורה של פלשתין. במקום פרחי הסוציאליזם שעליהם חלמו אנשי 'מצפן', באו קוצי הלאומנות הערבית הרדיקלית. ומעל לכל, הדור שעליו ביקש הנגבי להסתמך, דור המהפכנים הערבים החילונים, הזדקן והיה לבלתי רלוונטי. הוא סיים את תפקידו ההיסטורי. מה שנותר מהחלום על מדינה אחת הוא בדיוק מה ששרד מהאוטופיה של שתי המדינות: שרידי־שרידים של כוונות טובות באמת של מהפכנים אמתיים שהאמינו כי בדור הנוכחי עוד תיפתרנה הבעיות במזרח התיכון. מיצחק רבין ושמעון פרס ועד חיים הנגבי ואורי אבנרי ייבדל לחיים ארוכים, לא נותרו אלא זיכרונות.

הנגבי לא עשה מעולם חשבון נפש. הוא גם לא רצה לעשותו. לגבי דידו, היו היהודים האשמים בסכסוך עם הפלשתינים. הרי כך האמין עוד מימיו כבחור צעיר, פעיל 'מצפן'. בראיון שנתן לערן טורבינר בסרטו 'מצפן', היטיב לסכם את חייו. "אם אני עושה ערימה מכל התסכולים, הייאושים ואי ההצלחות, עדיין אני אומר שזה היה כדאי", אמר לטורבינר. "בסופו של דבר, מוכרח להימצא איזשהו פתרון. אני גרגר בתוך ההר הזה של הפתרון. גרגר קטן, אבל הפקתי גם רווח אישי מכל העסק הזה: שמרתי על הצלם, על העצמאות ועל הריבונות שלי. לא הייתי עלה נידף ברוח. הייתי צמוד לגישה יסודית שלא עזבתי. חייתי בלי בושה".

 

לגייר את לנין: משה סנה והפילוג במק"י

א. פתח־דבר: ועידת הפילוג

ביום הראשון של אוגוסט 1965, פורסמה ביומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), 'קול העם', הידיעה בדבר קיומה של הוועידה ה־15 של מק"י למחרת היום, אשר אמורה לארוך שלושה ימים. ביום שלפני פרסום המודעה הדרמטית על כינוס ועידת הפילוג בין הרוב היהודי במק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין המיעוט היהודי והרוב הערבי בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, עוד התווכחו אנשי דעה א' (תומכי וילנר וטובי) עם אנשי דעה ב' (תומכי מיקוניס וסנה) על דפי 'קול העם'. המתווכחים  היו משה זסק מהנגב ואריק ראשוני מתל אביב. "בעלי דעה ב' מעיזים לטעון", כתב זסק, "כי אצל החברים הערבים קיימת סטייה לאומנית ערבית שהתחברה עם ניהיליזם לאומי אצל החברים היהודים. וכל זה נאמר ללא ביסוס, ללא הוכחה". זסק הזכיר את חיבורו המפורסם של משה סנה, מראשי דעה ב', 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם־לניניזם' וציטט במפורט מעמ' 162 בחיבור ההוא, שממנו התנער סנה ברבות הימים. ראשוני בחר לצטט בהרחבה מחיבורו של לנין בשאלה הלאומית, שיצא לאור בשנת 1914 ותורגם על ידי אנשי מק"י בשנת 1960, כתב על הצורך לפרוץ את "חומות הבדידות" שכפתה הריאקציה על המפלגה הקומוניסטית והזהיר ש"החברים מדעה א' חייבים לחשוב שבע פעמים טרם יהיה מאוחר". החברים עוד קיוו שהוועידה ה־15 של מק"י תתכנס תחת אחדות מסוימת, שכן בעמוד השלישי של 'קול העם' מאותו יום נמסר, שאת ועידת מק"י יפתח תופיק טובי ולאחריו ינאם המזכיר הכללי, מיקוניס. תוך יום היה הפילוג במק"י לעובדה מוגמרת ואת טובי החליף מזכיר מחוז תל אביב־יפו של מק"י, אלמוני בשם ש. ליטבק.

ב־4 לאוגוסט 1965, כבר בישר 'קול העם' כי "הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית נפתחת הערב בתל אביב". משה סנה, עורך העיתון, כתב במאמר המערכת הבלתי חתום אך המאופיין כל כך בסגנונו: "יכולים פלגנים ואוזורפאטורים ]כאלה הרוצים בהפיכה, ד.מ.] לייחס לעצמם באורח שרירותי כל שם וכל תואר כעולה על רוחם, אך ממש אין בכך, ולהונות את הבריות לאורך זמן, אי אפשר בכך… אין ולא תהיינה שתי מפלגות קומוניסטיות במציאות החיה של החברה הישראלית… להוותנו, קמה במפלגה בשנה האחרונה סיעה הלקויה בניהיליזם לאומי יהודי ואליה התחברה סיעה הלקויה בנאציונאליזם ערבי – וחיבור שתי הסיעות ושתי הסיעות הללו הוא אשר הוליד את הפילוג". באותו גיליון של 'קול העם', נתבשרו הקוראים המבולבלים על קיומן של שתי ועידות מפלגה שונות באמצעות מודעות של שני הפלגים. שתי הוועידות שפורסמו ב'קול העם' תוכננו להיערך בקולנוע 'מוגרבי' בתל אביב וקוראי העיתון נתבקשו לבחור באיזו ועידה ייטלו חלק: בזו של מיקוניס וסנה או בזו של וילנר וטובי. למחרת היום, כבר עיטר צילום נאה של שמואל מיקוניס את עמודו הראשון של 'קול העם', שזעק: "נפתחה הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – ש. מיקוניס מתווה תוכנית לממשלה לאומית־דמוקרטית בישראל". מיקוניס היטיב להאשים את המתפלגים ממק"י בהאשמות חמורות כגון התנגדות "לסיגול העקרונות של המארכסיזם־לניניזם לתנאים החדשים של המציאות הבינלאומית והישראלית", "חיבור של נאציונאליזם בורגני ערבי, כיתתיות וניהיליזם לאומי יהודי", "דוגמאטיזם עקר", והיטיב להסביר כי "הפוסלים את ישראל בתור שכזאת מטילים למעשה את אחריות ההתחברות של שליטי ארצנו עם האימפריאליזם על ישראל כולה, ובכך – נקלעים או נכנעים לשוביניות ערבית, וביודעין או בלא־יודעין פוסחים על האבחנה המעמדית…". משה סנה עצמו הגדיל לעשות כשבנאומו בוועידת מק"י הסביר לצירי המפלגה: "לא אגיד, שהסיעה שהתפלגה מאתנו עומדת על עמדות סיניות. אך אפילו היום חובה להזהיר אותם, מהלך רוח אידיאולוגי של ההנהגה הסינית ושהם עלולים להידרדר לעמדות אלה". דברי סנה כוונו, כמובן, לאוזניים הסובייטיות שנכחו בוועידה.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בערב לכבודחיים גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בראשי הפרקים שהגיש הוועד המרכזי של מק"י לוועידת המפלגה, בלטו טביעות אצבעותיו של סנה. בראשי הפרקים הללו, שעליהם לא היו מוכנים ראשי רק"ח לעתיד לחתום, שללו מיקוניס וסנה את הגדרת מדינת ישראל כ"קולוניאליסטית" ו"אימפריאליסטית". הם טענו כי הגדרות אלה מנוגדות ל"אמת ההיסטורית", כלשונם, ומשמשות בסיס תיאורטי לשלילת זכות קיומה של ישראל ואף לחיסולה. "אנו מתייחסים בחיוב לכל גילוי של אהדה ותמיכה בזכויות החוקית ובאינטרסים של העמים הערביים, של העם הערבי הארץ ישראלי בכללם", נכתב שם, "אך ללא פגיעה בזכויות החוקיות ובאינטרסים של עם ישראל!". עמדות שונות, כמו תמיכה בהגדרה עצמית לערביי הארץ והכרה בזכות הפליטים הערבים לשוב למולדתם או לקבל פיצויים לפי החלטת האו"ם, העמידו אמנם את מק"י בקצה השמאלי של המפה הפוליטית אולם שפכו אור מחשיד על אנשי רק"ח. אם עמדות כגון אלה של סנה ומיקוניס לא היו מקובלות על וילנר וטובי, לאן רצו אלה להרחיק? "מפלגתנו הקומוניסטית", הדגישו מיקוניס וסנה, "הנאמנה ללניניזם בשאלה הלאומית ככל השאלות, נאבקה ותוסיף להיאבק בכל התוקף נגד ההתעלמות של שליטי ישראל מזכויותיו החוקיות של העם הערבי הארצישראלי, כשם שדחינו ונוסיף לדחות בכל התוקף את ההכרזות העוינות של מדינאים ערבים על כוונתם לחסל את מדינת ישראל, לשלול את זכויותיו החוקיות של עם ישראל". האיזון שבו נקטו מחברי הדו"ח העמיד את אנשי רק"ח היהודים באור מגוחך; לא פלא שרוב החברים היהודים במק"י, ובהם כאלה שלימים הצטרפו לרק"ח ולחד"ש עם גוויעת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, סירבו לפרוש משורות המפלגה. המדיניות שנקטה מק"י בשאלה הערבית – זכות הגדרה עצמית לשני העמים – סתרה במידה רבה את העמדה ההיסטורית של התנועה הקומוניסטית בכלל, ולנין בפרט, בדבר זכות הגדרה עצמית לעמים המדוכאים בלבד. עבור אנשי רק"ח, תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של "עם ישראל", עם שבקיומו מיאנו להכיר עוד מימי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), היתה בגדר התגרות בחברים הערבים, שמעולם לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל. קשה להסביר בצורה אחרת את הסתייגות אנשי רק"ח מראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה, הכוללים הכרה בזכות השיבה של הפליטים הערבים או בקבלת פיצויים, עמדה שאף מפלגה זולת מק"י לא צידדה בה.

אולם החידוש בראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה לא היה רק בחזרה על עמדות מן העבר שגם אנשי רק"ח צידדו בהן, אלא גם בכך שלראשונה בתולדות מק"י נחשפו על גבי עיתונה האירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים של הפילוג. וילנר, טען סנה, הופיע בינואר 1964 בכינוס הארצי של מק"י בחיפה ועירער על הדו"ח שהגיש מיקוניס לכינוס. המאמר שחיבר מיקוניס נגד קריאתו של שליט אלג'יריה לחיסול ישראל, "באזני אחמד בן־בלה", העמיק את הפילוג המכרסם במק"י ולכך נוספה פעילות משלחת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) בפורום הנוער במוסקבה, שפעלה ברוח מיקוניס וסנה ושללה הצעת החלטה המוקיעה את קיומה של מדינת ישראל. אנשי וילנר וטובי, האשימו מיקוניס וסנה, ניצלו את הסכמתם לפרסם ב'קול העם' שתי דעות סותרות, דעה א' ודעה ב', ובכך הועמק הפילוג והתגבשו מחנאות וסיעתיות. נוכח המצב במפלגה, נדחתה ועידתה מיוני לאוגוסט בתקווה למנוע את פילוגה הצפוי. "ברגע האחרון ממש", כתבו מיקוניס וסנה, "ביום ה־23 ביוני, כמה שעות לפני פתיחת הוועידות הנפרדות – לפני היות הפילוג לעובדה, נתכנס הוועד המרכזי והחליט לבטל את שתי הוועידות, לבטל את ההתארגנות לפי דעה א' ודעה ב'… ולקיים את הוועידה המאוחדת במועד המוקדם ביותר". מחברי הדו"ח באו חשבון עם תופיק טובי ואמיל חביבי במיוחד והזכירו להם את פרישתם מהמפלגה עשרים שנה קודם לכן, עת הוקמה 'הליגה לשחרור לאומי' שאיגדה את הקומוניסטים הערבים בארץ. טובי וחביבי, סיפרו סנה ומיקוניס, ביקשו להכיר בסיעתם בכנסת כסיעת מק"י – ונדחו. החברים הערבים, שהפיצו בנצרת כרוז בערבית ובו דיברו על "המולדת השדודה", כפי שדיווח 'קול העם', התפלגו ממק"י לא משום שהנהגת המפלגה בראשות סנה סטתה ימינה, כביכול, לציונות, אלא שהם־עצמם כבר לא יכלו לשאת החיים במפלגה משותפת, יהודית־ערבית באמת.

ב. השיבה לציונות ו"הפיגורה הקומית של שוקיירי"

בוועידה ההיא של ימי הפילוג הגדולים השתתפו בדיון מיטב אנשיה של מק"י, רק מיעוטם הצטרפו ברבות הימים לרק"ח של וילנר וטובי. כך, למשל, דיברו המשורר עמוס לוין, חבר מערכת 'קול העם', ואשתו, רות לוין, עורכת ספרותית ב'קול העם'; חברות 'ארגון נשים דמוקרטיות בישראל' שגווע יחד עם מק"י והוחלף ב'תנועת נשים דמוקרטיות בישראל', הארגון היריב של רק"ח; פנחס גינוסר, איש המוסף הספרותי של 'קול העם'; ועוד דמויות נוספות שהיו למוכרות בשמאל הישראלי, בהן המחנך דני פתר ומזכירו האישי של סנה ומזכיר בנק"י, יאיר צבן. הוועד המרכזי החדש שנבחר בוועידה כלל חברים יהודים בלבד. בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י לאחר עריכת הוועידה, כבר דיברו מנהיגי מק"י בגלוי על הסיבות לפילוג. אסתר וילנסקה, שתוך שנים ספורות פרשה ממק"י יחד עם בעלה, צבי ברייטשטיין, על מנת לייסד את קבוצתה־שלה, אק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית), אמרה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י, שאנשי דעה א' עירערו על היחס החיובי ההיסטורי של המפלגה למלחמת העצמאות, הביעו התנגדות לשלילת מק"י את אש"ף, וסיכמה: "אין אנחנו יכולים להמשיך ולהתווכח אם בפסטיבל העיתונות הקומוניסטית יש לשיר את ההמנון של ישראל. דעה מוטעית היא שכאילו הסיבה לאי הגשמת זכותו של העם הערבי היא הגשמת זכותו של העם היהודי…"

מעודדים מהעובדה שבמוסקבה שודרה ברדיו ידיעה על כינוס ועידת מק"י תוך התעלמות מוועידת רק"ח, סברו אנשי המפלגה שהפילוג יהיה זמני בלבד והמתפלגים יתפזרו לכל עבר. 'קול העם' דיווח בצמצום על הוועידה של המתפלגים שכונסה לבסוף ביפו, בקולנוע 'אילת', ובעמודו הראשון של העיתון הודפסה ידיעה בדבר 'קבוצה פלגנית פרו־סינית' עלומה המברכת את מנהיגי המתפלגים, וילנר, טובי וחביבי. בוועידת רק"ח, דיווח 'קול העם', קרא מיעוט קטן מבין צירי הוועידה קריאות "בוגד" כשהוזכר שמו של מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס. מוסקבה עצמה לא מיהרה להזדהות עם פורשי מק"י ונחפזה לפרסם ב'פראבדה' ידיעה על ועידת המפלגה שבה נכתב, על־פי ידיעה שהופיעה ב'קול העם' ב־11 לאוגוסט 1965, כי "הוועידה הוקיעה את פעילותה הפלגנית של קבוצת חברים לשעבר, חברי הוועד המרכזי, אשר התרחקו מעקרונות האינטרנציונליזם ועברו לפעילות סיעתית וחתרנית". ידיעות דומות ברוח זו הופיעו בעיתונות הקומוניסטית בבולגריה, צ'כוסלובקיה ופולין.

סנה עצמו, שנבחר פעם נוספת לעורך 'קול העם', פירסם בגיליון העיתון מתאריך 12 לאוגוסט 1965 מאמר פרוגרמתי ארוך על סמך נאומו בוועידת המפלגה. כבר בדברים אלה נגלית 'סטייתו' הבראשיתית או שיבתו של סנה לכיוון הציונות. "כמו שלמלחמה נחוצים שניים, גם לשלום נחוצים שניים", אמר סנה לצירי ועידת מק"י, והוסיף: "איך אפשר לדבר על סכנה חד־צדדית כאשר הצד השני הקים את הארגון של השחרור הפלשתינאי ואת הצבא שלו? אומרים לנו שזה לא רציני – אבל 13 מדינות ערב החליטו כי זהו הנציג של העם הערבי הפלשתינאי, ארגון אשר אומר שהפתרון הוא שיישארו פה רק היהודים שבאו הנה לפני 1917, ואלה שבאו אחרי 1917 צריכים לעקור מן הארץ. זה פתרון המתקבל על הדעת?!" סנה המשיך ותקף בחריפות את מדיניותו של שליט מצרים, נאצר, הוקיע את התנועה הלאומית הערבית על תמיכתה בחיסול ישראל והביע תקווה, כי ברית המועצות תשחרר את הלאומיות הערבית מן "השוביניזם שלה". בהמשך יצא אף נגד תמיכת "המנהיג הדגול", כך אמר, מאו טסה־טונג במנהיג אש"ף, אחמד שוקיירי, והוסיף: "בלי הכרה בישראל, בלי הסכם עם ישראל, לא תוגשמנה הזכויות החוקיות של העם הערבי הארצישראלי. הקיצוניות האנטי־ישראלית היתה ותהיה בעוכרי העם הערבי הפלשתינאי יותר משהיא בעוכרי ישראל… למה לא הוקמה מדינה ערבית פלשתינאית ב־14 במאי 1948, שתגיש לישראל את תביעותיה, בבקשה? למה לא מקימים אותה עכשיו ברמאללה או בשכם, בטול כרם או בג'נין, ביריחו או בעזה, מי לא נותן להם? למה צריך את הפיגורה הקומית הזאת של שוקיירי המופיע בשם איזה 'ארגון' ו'צבא', כשיכולים להקים מדינה?… מק"י תהיה מגן על קיום ישראל, על בטחון ישראל, על עתיד ישראל". "על שלושה דברים עומד עולמה של מק"י", סיכם סנה, "על אהבת ישראל, על אחוות עמים, על מאבק מעמדי נגד ההון… מפלגה אשר תהיה נאמנה לשלושה אלה – היא תהיה הנציגה היחידה הנאמנה של הקומוניזם בישראל, והיא אשר תביא את עמנו, את ארצנו אל העתיד הסוציאליסטי הנכסף!".

ראשי הפרקים שחיבר סנה לוועידה ה־15 של מק"י, ופורסמו תחילה כ'דעה ב" בגיליון 'קול העם' מה־20.5.1965, שיקפו את ראשית המפנה שלו בכיוון הציונות. בהמשך לעמדתה ההיסטורית של מק"י, שלל סנה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי נובע מקונפליקט בין שתי ישויות לאומיות. עמדתו היתה, שהסכסוך נוצר על ידי האימפריאליזם המערבי החפץ בשימורו ובניצולו לשם "מזימותיו החמסניות והתוקפניות". על כן, סבר, יש לחתור לעמדה ישראלית ניטרלית במלחמה הקרה אשר תביא בתורה להבנה ולשלום בין שני העמים. צידודו בניטרליות ולא במה שהגדיר כ"מפנה אנטי־אימפריאליסטי" במדינת ישראל, כלומר: עמדה שאיננה מבכרת את ברית המועצות כי אם מעדיפה ישיבה מסוימת על הגדר, עמדה בסתירה לאנשי דעה א', ובפרט הערבים שבהם, שדרשו עמדה אנטי־אימפריאליסטית ישראלית, דהיינו: אנטי־אמריקנית, כתנאי לשלום. שאלת הפליטים הערבים היתה שאלה נוספת שבה נגע סנה. אמיל חביבי והחברים הערבים התלוננו שוויתרו די בנושא זה, שכן העמדה שאימצה מק"י בהשפעת סנה היתה 'שיבה או פיצויים'. התעקשותו של סנה על נוסחה זו היתה לזרא בעיני חברי המפלגה הערבים שסברו כי עמדה זו היא… ציונית מדי או קרובה לציונות. ככלל, המדיניות שבה נקט סנה היתה מאוזנת. הוא דרש, למשל, הכרה הדדית בין ישראל ובין הערבים, ובתוך כך הכרה מצד הערבים בזכות קיומה של מדינת ישראל, והדגיש שלא ייתכן משא ומתן לשלום ללא הכרה זו. וילנר וטובי ביכרו הגדרה מעורפלת יותר, מפולפלת ברוח הדיאלקטיקה, ולפיה הכרה הדדית היא 'יסוד' לשלום אך לא ה'דרך' אליו. סנה דחה זאת מיני וביה. "שום זכות־יתר לשום עם – ושום קיפוח זכות של שום עם!", קבע, אך יריביו מיאנו לקבל את עמדתו בזכות איזון ביחס מק"י לסכסוך עם הערבים. הוא הזכיר את דחיית הערבים את החלטת החלוקה משנת 1947 אך טען כי זכויותיהם לא "התיישנו" מחמת זאת; מנגד, טען שמדיניותם ה"פרו־אימפריאליסטית" של מנהיגי ישראל איננה מצדיקה את קיפוח זכויותיו של "עם ישראל", מונח שסנה אהב לנקוט בו.

סנה נדרש לדיאלקטיקה מרשימה, מהסוג שגילה בספרו 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרכסיזם־לניניזם', כדי להגיע לעמדתו המתנתקת מהאנטי־ציונות הקומוניסטית. כך, לאחר שדאג לגנות באריכות את ה"אימפריאליזם" ו"השוביניזם הישראלי האנטי־ערבי", התחיל לקטרג על "השוביניזם הערבי", יצא נגד הרעיון לחסל את מדינת ישראל והפליג בגינוי ארגון הטרור הפלשתיני הצעיר, אש"ף. "הרפתקנות" ו"תכניות הרפתקניות חסרות שחר וחסרות סיכוי" ראה סנה באש"ף בהנהגת שוקיירי אולם יריביו, ובעיקר הערבים, כבר החלו רואים בהתארגנות לשחרור פלשתין משום עניין חיובי של ממש. שימושו הניכר של סנה בלוליינות הדיאלקטית ובציטוטים ממוסמכים מכתבי לנין הובילוֹ למסקנה מפתיעה אשר עמה התקשו חברי המפלגה הערבים לחיות, ולפיה שלילת התנועה הלאומית הערבית את זכות קיומה של ישראל מחייבת את הקומוניסטים שלא להזדהות עם הלאומיות הערבית. הוא הפליג בדבריו וגינה את המגמה שרווחה בקרב אי־אלו חברים ערבים להסתמך על התפתחויות במדינות ערב כפרספקטיבה לשינוי. סנה גינה את עמדתו לוי אשכול הממאנת לאפשר לפליטים הערבים זכות שיבה או פיצויים כספיים, אך טען שכישלונה של יוזמת בורגיבה, נשיאהּ של טוניסיה, לשלום ישראלי־ערבי הוכשלה על ידי מדינות ערב עצמן השוללות באופן הצהרתי כל הכרה בישראל ודו־קיום עמה יחד עם ממשלת ישראל עצמה. מכאן, טען, אין להגדיר את ישראל כפרו־אימפריאליסטית ואת מדינות ערב כאנטי־אימפריאליסטיות ואין להזדהות הזדהות מוחלטת עם שליטי ערב. "עמדה כזאת מצד קומוניסטים", הזהיר סנה, "עלולה רק לעורר בישראל אי־אמון אף למגמות האנטי־אימפריאליזם והקִדמה בארצות ערב, וכן עלולה עמדה כזאת להקים חיץ בין מפלגתנו ובין המוני העם בישראל".

למעשה, גם בהתייחסותו לנעשה בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, ביקש סנה לשכנע את חברי מק"י בנחיצות 'האיזון הקדוש' בין התנגדות ללאומנות הערבית ובין התנגדות ללאומנות יהודית־ישראלית. "מפלגתנו לעולם לא תהיה 'שליח' של הנציונליזם הבורגני הישראלי כלפי תנועתנו הבינלאומית, כשם שלעולם לא תהיה סנגור של השוביניזם הערבי כלפי עמנו", קבע בתשובה לדברי לוי אשכול שהתריס נגד מק"י, "תביאו את דבר תנועתכם לעמכם – ואת דבר עמכם לתנועתכם". סנה הדגיש תופעות שונות כמו החלטת פורום הנוער והסטודנטים בספטמבר 1964, שהתירה את דמה של ישראל, או החרמת הנוער הישראלי הקומוניסטי בפסטיבל הנוער הבינלאומי באלג'יריה, כעניין שמק"י חייבת לזעוק עליו. עם זאת, נדמה היה כי לכל אורך דבריו של סנה, הוא דיבר ללב החברים היהודים המעטים המבקשים להתפלג מהמפלגה יחד עם החברים הערבים, אך ללא הועיל. בפרוטוקול הוועידה ה־15 של מק"י כבר היה סנה בוטה יותר בהתייחסו לפורשים מהמפלגה, מייסדי רק"ח, ועיקר קצפו יצא על החברים הערבים התומכים באש"ף. הוא התריס נגד אלה אשר "מנסים להשתית את האחדות הערבית על שלילת ישראל" והוסיף "אנטי־אימפריאליזם אין בונים על חיסול מדינה וזכויות של עם". סנה דיבר בגנות יריבו הגדול, מאיר וילנר, שכעבור שנים טען כי לא היה סנה אלא סוכן של ה־סי.איי.די, והסגיר מעט מחילוקי הדעות בין הלשכה המופלגת של מק"י עת ביקר חרושצ'וב במצרים. "כאשר היה ביקור כרושצ'וב בקע"ם… אנחנו אמרנו לעם ישראל, כי זה לטובת ישראל, כי כרושצ'וב מרסן את נאצר ביחס לישראל. אז אמנם היה חבר הלשכה הפוליטית, מאיר וילנר, שאמר כנגדי: 'מה אתה מעליב את נאצר, שכרושצ'וב צריך לרסן אותו'… לא אני מעליב את כרושצ'וב, אלא אני מעליב את נאצר! כך משתקף הדבר במוח עקום". באחת מישיבות הוועד המרכזי, המשיך סנה וסיפר, הציע חבר הוועד המרכזי, אברהם ברמן, לשלוח תזכיר לסין נגד ההודעה המשותפת של צ'ו־אן־לאי ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"ף, בעד חיסול ישראל. חברים אחדים התנגדו, הוסיף סנה ואמר, "חבר אחד של הלשכה הפוליטית… טען: 'מה אנחנו נצא לכפות את דעתנו על מפלגות אחרות?' גם חברה אחת של מזכירות הוועד המרכזי היתה נגד אבל היה לה נימוק אחר. היא אמרה: 'יש לנו עם סין כל כך הרבה חילוקי דעות, מה פתע פתאום נכתוב דווקא על זה?'… ועד היום 'קול העם' לא יכול היה לכתוב מאמר ראשי נגד הודעת צ'ו־אן־לאי ושוקיירי". "אינני מתבייש גם בלאומי", חרץ.

דבריו של סנה סימלו שחרור עמוק מעמדה אנטי־ציונית אשר כפה על עצמו להחזיק בה במהלך השנים שחלפו מאז הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית. הוא דיבר על חזית משותפת בין מפ"ם הציונית ובין מק"י והפליג בשבחי מעמד הפועלים הישראלי החדש תוך שהוא מעלה על נס את הישגיו; הוא עסק בסיכוי להגשמת סוציאליזם בישראל והפליג בדבריו על שותפות עם מפלגות ציוניות־סוציאליסטיות תוך שהוא מתחייב כי אלה לא יכפו על מק"י את הציונות; הוא האשים את המתפלגים מהמפלגה בהאשמות שונות כגון "סקטנטיזם", "דוקטרינריות", "ניהיליזם לאומי" ו"נציונליזם ערבי" אך הזהיר את חבריו היהודים שלא ליפול לתוך "נציונליזם יהודי".

ג. "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי"

כבר בשלהי 1964, נפער פער גדול בין אנשי שתי הסיעות במק"י בדבר השאלה הלאומית הערבית, שעמדה במרכז הפילוג שיתרחש מקץ שנה. כך, למשל, בספטמבר 1964, פירסם העיתון 'פראבדה' ידיעה שלפיה מק"י רואה במצרים מדינה סוציאליסטית. סנה ומיקוניס התנגדו להערכה זו ודרשו מהסובייטים לפרסם מאמר של חבר הוועד המרכזי של מק"י וסופר 'קול העם' במוסקבה, ברל בלטי, שיעמיד את הדברים על דיוקם. מאמרו של בלטי, "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי", פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים הסובייטיים, וזאת לאחר ויכוח קשה עם הקומוניסטים הסובייטים עצמם. מק"י עצמה היתה אשמה לא מעט בבלבולם של החברים הסובייטים כיוון שבמליאה ה־15 של הוועד המרכזי, יצאה הצעת החלטה עמומה שלפיה "המפלגה קידמה בברכה את נטישת דרך ההתפתחות הקפיטליסטית" של מצרים. מאיר וילנר זעם על הביקורת שמתחו סנה ומיקוניס על הסובייטים והפך את הפולמוס על שאלת הסוציאליזם במצרים למהותי. מצרים הופכת במהירות למדינה סוציאליסטית, טען וילנר ועמו הסכימו גם חבריו, טובי וחביבי. סנה היה חלוק על עמדה זו כיוון שהבין את ההיגיון הנסתר שלה: בעימות אפשרי בין מצרים ה'סוציאליסטית' ובין ישראל הקפיטליסטית, יידרשו הקומוניסטים לצדד במצרים. הוא ביקש להמעיט מחומרת הפולמוס על אופייה של מצרים ורק ציין שהרפורמה האגררית במדינה והלאמת הכלכלה מהוות תופעה חיובית במהותה.

סנה עשה כברת־דרך ארוכה באותם ימים לכיוון ציוני יותר, או לאומי יותר, הגם שמיאן לנטוש את שלילתו את התורה הציונית. במפגש שניהל עם פונומרייב, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית הממונה על עניינים בינלאומיים, תבע מהסובייטים להתנער מהכרזות המלחמה של הערבים. מלחמה לחיסולה של ישראל, טען, תהא ריאקציונית שכן היא תבקש לחסל את זכות ההגדרה העצמית הישראלית. תביעותיו אלה של סנה לא נענו על ידי הסובייטים. הוא־עצמו נטל חלק פעיל בחידוד ההבדלים במק"י עת צידד במשלחת בנק"י שהשתתפה ב'פורום הנוער הדמוקרטי' במוסקבה שהתנגדה לדברי הנציגים מאלג'יריה, מצרים ועזה שהכריזו כי דמה של ישראל מותר. הצעת ההחלטה הערבית היתה לצנינים בעיני סנה, ויאיר צבן וחבריו למשלחת הנוער הציעו הצעת החלטה אלטרנטיבית שנדחתה, בעוד ההצעה הערבית נתקבלה ברוב גדול עם מספר נמנעים רב. הנציג האלג'יראי אף הגדיל לעשות כשקבע בתיקון להצעת ההחלטה שישראל הינה "סוכנת פעילה של האימפריאליזם", וגם תיקון זה נתקבל ברוב, גם אם היה גדול פחות (יצוין כי חבר המשלחת הערבי, חסן חביב, צידד בהצעת ההחלטה הישראלית וספג ביקורת רבה מעמיתיו הערבים עת שב ארצה). החברים הערבים במק"י זעמו הן על משלחת בנק"י והן על הדיווח ב'קול העם', שהגדיר את הופעת הקומוניסטים היהודים הצעירים כאינטרנציונליסטית ופטריוטית, ואת הופעת הקומוניסטים הערבים – כלאומנית.

ביטוי ראשון לעומק חילוקי הדעות במפלגה היה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י ב־27 בספטמבר 1964, אז הופיעה הודעת הלשכה שבה נכתב ביובש כי מוסדות המפלגה ישמעו את הדין והחשבון של נציגי בנק"י בפניהם ולאחר מכן יפרסמוהו. מאיר וילנר דאג להופיע בסניפי המפלגה נגד התנהלות הנוער הקומוניסטי במוסקבה ופעילותו חשפה את הקרע בינו לבין המזכ"ל מיקוניס. באוקטובר 1964 כבר כונס הוועד המרכזי של המפלגה בסימן המתיחות בצמרת מק"י ושני חברי הלשכה הפוליטית, וילנר וטובי, התקיפו את מיקוניס על עצותיו לחברי בנק"י במוסקבה ועל מאמרו השנוי במחלוקת שהוזכר כבר לפנים, "באוזני אחמד בן־בלה". מיקוניס ביקש להגן על עצמו מפני המתקפה נגדו ואף הסכים כי הוועד המרכזי יגנה אותו על התנהלותו לאחר שהוחלט לגנות את וילנר על הופעותיו בסניף תל־אביב. סנה נמנע בהצבעה במליאת הוועד המרכזי והושגה פשרה שלפיה המפלגה "שוללת הכרזות השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל, את זכויותיו הצודקות של עם ישראל". בצר להם, נאלצו טובי וחבריו להסכים להצעת החלטה זו. לכך נוספה יוזמה לעריכת פיוס בשורות המפלגה עת בכנס הארצי של ראשי מחוזות וסניפים העתיד להתקיים ביפו, יבקרו עצמם על התנהלותם וילנר, מיקוניס וצבן. 'קול העם' הספיק לדווח בנובמבר 1964 כי "הכינוס הארצי של מק"י נערך באווירת ליכוד מלא, על יסודות האינטרנציונליזם הפרולטרי והפטריוטיזם הישראלי". הדיווח היה כמעט שקרי, שכן האווירה בכנס היתה עכורה ומלאה האשמות הדדיות. חלק מהפעילים אף בכו בסיומו של כנס זה והתחושה היתה שהפילוג קרוב מתמיד.

מקץ שלושה חודשים בלבד, העלו טובי וחבריו הצעת החלטה לבצע שינויים במערכת 'קול העם' ולהדיח מתפקידו את משה סנה אגב מינוי צבי ברייטשטיין לתפקיד. הלשכה הפוליטית קיבלה את הצעת ההחלטה ברוב של ארבעה תומכים (טובי, חביבי, וילנר וסשה חנין) מול שלושה (מיקוניס, סנה ואסתר וילנסקה). למעשה, למתפלגים ממק"י כבר היה רוב במוסד החשוב ביותר – והחשאי ביותר – של המפלגה. עם היוודע ההחלטה על הדחת סנה, זעקו החברים היהודים על המעשה ונוכח המהומה הרבה במפלגה, בוטלה ההחלטה בכינוס הוועד המרכזי בהסכמת טובי וחביבי. 'קול העם' פירסם הודעה מיוחדת שלפיה "נוכח ההודעות שפורסמו בעיתונים השונים בדבר שינויים במערכת 'קול העם' ובדבר הדחת הח' מ. סנה מתפקידו כעורך ראשי של העיתון, מודיע הוועד המרכזי כי שום מוסד מפלגתי לא החליט על הדחת הח' משה סנה מתפקידו וכי הוא מוסיף לכהן בתפקיד העורך הראשי של 'קול העם'". הפרסומים בעיתונות הוגדרו, אפוא, כ"רכילות" ו"המשך הניסיון של הריאקציה לחתור תחת אחדות המפלגה, ניסיון אשר נכשל בעבר ונידון לכישלון גם בעתיד". טובי וחביבי חשו במפנה שעובר סנה נוכח הביקורת שנמתחה ב'קול העם' על יקירם, ג'מאל עבד אל־נאצר, ושותפיו הסורים בקע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת); הם ראו בחומרה את עמידת סנה בזכות יוזמת השלום של בורגיבה ואת תמיכתו בזכות ישראל לקבל חלק במי הירדן בהסכם שלום עתידי, ומעל הכל סלדו מן ה'השוואתנות', כלומר: מהקריאה של סנה להכרה הדדית של ישראל והערבים ולהדדיות בסכסוך. מאמרי סנה, שפורסמו ב'קול העם', היו אפוא לצנינים בעיני וילנר, טובי וחביבי.

לדברים אלה נוסף עניין חשוב ומהותי שחרג מגבולות הוויכוח במק"י. בוויכוח סביב 'הפרשה' המפורסמת, התייצבו מק"י וסנה נגד בן־גוריון שביקש למנוע הקמת ועדת חקירה בנוגע להתנהלותו. סנה ראה את הפילוג המתפתח במפא"י, שהגיע לשיאו בהקמת רפ"י, בחיוב. יריבו, מאיר וילנר, הציג את מאבקו של סנה נגד רהביליטציה לפנחס לבון ולמען סילוק בן־גוריון מראשות הממשלה כתמיכה בלוי אשכול וכזניחת הקו האופוזיציוני התקיף המסורתי של המפלגה הקומוניסטית. סנה ראה את התבטאויותיו של וילנר באור שלילי במיוחד, שכן סיעת מק"י בכנסת הצביעה אי־אמון בממשלתו של אשכול, וסנה עצמו ביקר את האוריינטציה המערבית הישראלית ואת סירוב אשכול להסדיר את בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם. וילנר טען כי חברי הסיעה היהודים בכנסת, בהם סנה עצמו, וילנסקה ומיקוניס, אינם מהווים אופוזיציה אמתית לממשלת לוי אשכול, ודומה שההתקרבות המסוימת בין הממסד ובין סנה הביאה אותו לחדד את ההבדלים עם הרמ"א לשעבר. בינו ובין סנה שרר, למעשה, ויכוח רעיוני עמוק, שעיקרו נסב סביב הגדרת ישראל כאימפריאליסטית, תווית אשר דינה בפרזיאולוגיה הקומוניסטית חד הוא: מוות והשמדה. בעוד סנה האמין כי ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי־ערבי בדרכי שלום ובפשרה, נקט וילנר בקו קיצוני בנוסח ימיו ב־פ.ק.פ. שמהותו ברורה: מיטוטה של מדינת היהודים כסוכנת פעילה של האימפריאליזם המערבי ואויבי ברית המועצות והקידמה.

ג. "אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית"

את ראשית שיבתו של סנה לציונות ניתן לראות בראשי הפרקים שעמל לחבר לוועידת המפלגה. התזיסים של סנה ומיקוניס דחו את הערעור הערבי על זכות קיומה של ישראל, בעוד וילנר וטובי הדגישו את מהותה ה'אימפריאליסטית' של ישראל בהשוואה למצרים ה'מתקדמת'. כאשר פורסמו ראשי הפרקים לוועידת המפלגה, פירסם סנה ב'קול העם' (26.2.1965) מאמר ובו יותר מרמז על המתחולל בהנהגתה של מק"י. "יש מעוניינים", הסביר, "למשוך את מפלגתנו להסתגלות אל קו המדיניות הרשמי ויש המעוניינים לדחוף את מפלגתנו אל קו הבידוד מהמוני העם. אויבינו ויריבינו אינם יודעים כי קומוניסט ראוי לשמו אינו נרתע מפני איומים ואינו מתפתה למחמאות… נשקנו הבדוק והמנוסה הוא הקו הגנראלי של מפלגתנו… [ש]מבטא נאמנה את האידיאלים של אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית ואחדות פועלי כל הארצות". קשה היה להבין מי הם אותם האנשים המעוניינים לבודד את מק"י מהעם היהודי וחרף מאמרי הסבר של חברי הוועד המרכזי והלשכה הפוליטית שפורסמו ב'קול העם', לקוראי העיתון ולחברי המפלגה היה קושי אדיר להבחין בקרע המתהווה בצמרת. כמה ימים לפני פרסום התזיסים של סנה בעיתון המפלגה, הסביר באסיפה שנערכה בתל־אביב את עיקרון ההדדיות של מק"י, הרואה צורך בחיים משותפים בארץ ובמפנה במדיניות ישראל כמפתח למפנה במדיניות הערבים. דבריו בזכות עקרון ההדדיות היו לצנינים בעיניו וילנר וטובי האמונים על קו אנטי־אימפריאליסטי, אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי חריף. עתה, כבר לא יכלו החברים הערבים לשבת בשקט ולראות את התפנית שעוברת המפלגה מקו אנטי־ציוני מימי פ.ק.פ. לקו פטריוטי ישראלי מובהק.

הגם שרוב חברי המפלגה היו יהודים, ורק כ־40 אחוז מהם ערבים, ביקשו מנהיגיה הערבים של המפלגה לחולל מפנה מובהק בהנהגתה ובמדיניותה ברוח ימי הערביזציה של מזכיר פ.ק.פ. רדואן אל־חילו (מוסא), אשר ביקש להפוך את המפלגה במצוות מוסקבה לראש החץ של התנועה הלאומית הערבית. סנה העריך כי הקו המובל על־ידו יגבר, שכן רוב חברי המפלגה היו יהודים, חלקם הגדול באו עמו מ'מפלגת השמאל הסוציאליסטי' שיסד ערב פרישתו ממפ"ם. בצעד מתוחכם, ביקשה הסיעה המתהווה במק"י בראשות וילנר וטובי לפרסם ביומון 'קול העם' סדרת מאמרים ובה שתי דעות: דעתם, דעה א', ודעת הרוב, דעה ב'. סנה, שהבין כי מדובר במתכון לפילוג, התריע מפני התכסיס של וילנר וטובי אולם לא זכה לרוב בהנהגת המפלגה. שתי הדעות החלו להתפרסם במחצית מאי 1965. הוויכוח החל להתנהל על רקע תחזיתו של סנה לאפשרות לפריצת מלחמה בין ישראל ובין מצרים, אשר במאמר שפירסם ב'קול העם' ב־12.3.196 רמז כי תהא זו מלחמת הגנה מובהקת (סנה אכן הצדיק את מלחמת ששת הימים לאחר שפרצה). לעמדה מעין זו, ציונית כמעט, לא יכלו להסכים המנהיגים הערבים, שהתעקשו כי מלחמה עתידה לפרוץ באשמת שני הצדדים. בניסוח מעודן אך תקיף כתב טובי ב'קול העם' (19.5.1965), כי "קיימים חוגים הרפתקניים בארצות הערביות הדוגלים ברעיון המלחמה בישראל, אך במציאות של אזורנו ובתנאים הבינלאומיים הנוכחים, שום מדינה ממדינות האזור אין ביכולתה לפתוח במלחמה בלי להשתלב בתכנית מלחמה תוקפנית אימפריאליסטית באזור". מבעד לשיטין ברור היה, כי טובי טוען שסכנת המלחמה היחידה נשקפת מצד ישראל. טובי אף דחה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי הוא סכסוך בין שני עמים אלא מהווה סכסוך בין מדינה אימפריאליסטית, קרי: ישראל, ובין מדינות ערב האנטי־אימפריאליסטיות. את ההכרזות התכופות של שליטי ערב בעד חיסול ישראל, מיסמס טובי כבלתי־חשובות ולמעשה קבע שישראל, כסוכנת האימפריאליזם, היא שמסכנת את השלום באזור.

סנה ביקש להתמודד עם אנשי דעה א' באמצעות טענה לסתירה בדברי וילנר וטובי: מחד, קיים לטענתם סכסוך בין האימפריאליזם ועושי־דברו בישראל לבין כוחות אנטי־אימפריאליסטים בארצות ערב; מאידך, ישנו עימות בין שתי גישות לאומניות, אלה שוללים את זכויות הערבים, ואלה – את זכויות היהודים. "גם האיבה השובינית משני הצדדים", חרץ, "הישראלי והערבי, היא מקור למתיחות" ('קול העם', 19.5.1965). כעבור שנים, טען אחד מראשי מק"י שחבר למיקוניס ולסנה, דני פתר, כי הוויכוח במפלגה היה מיותר ולמעשה ההבדלים לא היו כל־כך ניכרים. למעשה, ההבדלים היו ברורים מאוד: אם הסכסוך בארץ הוא בין פרו־אימפריאליסטים (ישראל) ובין אנטי־אימפריאליסטים (הערבים), דמה של ישראל בראשה. אם הסכסוך הוא בין שני לאומים, ניתן להגיע להסכם שלום ולדו־קיום ביניהם. למעשה, עמדת סנה היוותה סטייה גמורה מעמדותיה האנטי־ציוניות ההיסטוריות של המפלגה הקומוניסטית בארץ־ישראל; בפועל, עמדתו היתה קרובה יותר לעמדות האגף השמאלי במפ"ם מאשר לעמדות ותיקי פ.ק.פ. האמונים על שלילת ישראל והציונות עוד מימי 'גדוד העבודה', ה'יבסקציה' וה'ערביזציה'. הניסיון של סנה 'לגייר' את מק"י עמד בסימן הערכתו הכללית, שהסובייטים יפעלו למנוע פריצת מלחמה במזרח התיכון ולא יתקיים עימות בין ברית המועצות ובין ארצות הברית. הקרמלין, הוא הניח, ירסן את הערבים אם ירצו אלה בפתיחת מלחמה נגד ישראל. להשקפתו, במוסקבה נאמנים לאינטרס השלום ולזכויות שני העמים ועל אי־הגדרת ישראל כסוכנת האימפריאליזם עולה בקנה אחד עם המדיניות של הקרמלין. הסובייטים עצמם אמרו לסנה, כי הם מסתייגים מהקריאות לחיסולה של ישראל ועל כן הניח הוא שעמדת סיעתו, אנשי דעה ב', תזכה לתמיכה גורפת של מוסקבה.

הסובייטים עצמם לא התלהבו מהפילוג המתהווה במק"י ובליל 22 ביוני 1965, הוזמנו כל חברי הלשכה הפוליטית של המפלגה לשגרירות ברית המועצות בתל־אביב. השגריר צ'ובחין לחץ על הסיעות היריבות להתפשר ביניהן וכך נדחתה ועידת המפלגה הקומוניסטית הישראלית לשלהי 1965, בלי שתתקיימנה שתי ועידות נפרדות. סנה עצמו נדרש לשחות בתוך ים של ביורוקרטיה תקנונית במפלגה לקראת הוועידה; הוא האמין כי ידו תהיה על העליונה כיוון שהעריך שלברית המועצות יש אינטרס לקיום מפלגה קומוניסטית יהודית־ערבית בארץ הנאבקת למען האינטרס הסובייטי. הוא סבר שהתייצבותו לצד מוסקבה בוויכוח עם בייג'ינג תזכה אותו בתמיכתה. יתירה מכך: התמיכה הרחבה שהיתה למק"י בחוגים קומוניסטים יהודים בעולם גרמה לו לחשוב שהקרמלין לא יאפשר מצב של שתי מפלגות קומוניסטיות, יהודית וערבית. הוא טעה. הסובייטים שקלו את שיקוליהם שלהם וראו בעין אוהדת את האוריינטציה הפרו־ערבית של וילנר וטובי. הם האמינו שניתן יהיה להתגבר על המחלוקות ולשמור על אחדותה היהודית־ערבית של המפלגה. גם הם טעו.

לאחר שהיה הפילוג לעובדה מוגמרת, קיווה סנה שמק"י תשתף פעולה עם מפ"ם בחזית אחידה נוכח המפנה במדיניות המפלגה. הוא טעה. במאמר שפירסם ב'קול העם' מה־12.9.1965, כתב סנה: "נטלנו על עצמנו משימה כפולה: לגייס את דעת־הקהל בארץ לשינוי המדיניות הישראלית בכיוון השלום, אי־התלות והקידמה, ולשמש מגן ומליץ־יושר בדעת־הקהל הבינלאומית על הזכויות החוקיות של ישראל ככל אשר תותקפנה". תקוותיו לתפנית בציבור היהודי לטובת מק"י – נכזבו. הן בבחירות להסתדרות והן בבחירות לכנסת, ספגה המפלגה בראשותו מכה קשה. בנובמבר 1965, זומנו ראשי מק"י ורק"ח למוסקבה ובה נכחו סנה, מיקוניס, וילנר וטובי. סנה היה מעודד מהלך־הרוח הסובייטי שביקר, בהמשך לקו שלו־עצמו, את הצבעת ברית־המועצות באו"ם הרואה בציונות ביטוי לגזענות כמו הנאציזם. במוסקבה נדרשו ארבעת מנהיגי הקומוניסטים הישראליים לאחד מחדש את שורות המפלגה. הכריזמה של סנה מילאה תפקיד חשוב בשכנועם בעד עמדת מק"י, ובקרמלין דיברו על חשיבות היות המפלגה האוונגרד של מעמד הפועלים הישראלי. כשדיברו הסובייטים בגנות אש"ף, אורו עיניו של סנה. כששללו את הטענה שישראל היא פרי־כפיו של האימפריאליזם, נמלא הוא בתקווה. הגם שמארחיו הדגישו, שסכנת המלחמה נשקפת מישראל ולא ממצרים או מסוריה, היתה לסנה סיבה רבה לאופטימיות. תחת לחץ סובייטי, נפתחו אפוא מגעים לאיחוד בין מק"י ובין רק"ח. כששב סנה ממוסקבה, כתב הוא ב'קול העם' (12.12.1965): "השמענו את דעתנו, כי יחד עם תמיכתנו המלאה בכל מגמה אנטי־אימפריאליסטית ופרוגרסיבית בתנועה הלאומית הערבית, יש למתוח ביקורת שיטתית וברורה על כל גילוי רגרסיבי או ריאקציוני מצד התנועה הלאומית הערבית, על כל גילוי אנטי־קומוניסטי או שוביניסטי אנטי־ישראלי". במאמר מאוחר יותר משלהי דצמבר 1965, כבר הגן סנה על זכותה של ישראל לקלוט עולים לקרבה, עמדה ציונית מובהקת. ברור היה, שלא יהא כל סיכוי לאיחוד עם רק"ח.

ד. המפנה הציוני של סנה: אפילוג

עמדותיו של משה סנה בשנה שקדמה לפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית היו עמדות פרו־ציוניות מובהקות. הגם שלא היתה לו כמעט כל ביקורת על ברית־המועצות, סטה סנה בעמדותיו מהרעיונות הקומוניסטיים הקלסיים. עמדה הטוענת לקיום סכסוך בין לאומים ולא בין מתנגדי האימפריאליזם ובין תומכיו חייבה, הלכה למעשה, צידוד בזכות הגדרה עצמית שווה ליהודים ולערבים וחיוב היהודים כעם, עמדה אנטי־לניניסטית בעליל. יתר על כן, עמדתו בזכות הדדיות בהכרה בין ישראל ובין הערבים, ללא 'מפנה אנטי־אימפריאליסטי' בישראל כדרישת מאיר וילנר ותופיק טובי, היתה לא קומוניסטית. התנערותו מהאידיאולוגיה הקומוניסטית הפרו־ערבית החלה כבר כשהודיע ה־ש.ב. בראשות איסר הראל לו, לשמואל מיקוניס ולמאיר וילנר על התארגנות ערבית חתרנית במק"י. מכאן ואילך, ניסה לאזן את המדיניות של המפלגה בשאלה הערבית והיהודית, אך ללא הועיל. סנה דרש ממיעוט הקומוניסטים היהודים המסורים למרקסיזם־לניניזם ומהחברים הערבים האמונים על משנת לנין בשאלה הלאומית, התובעת מהקומוניסטים להיות עוזריהם הנאמנים של הילידים, לפעול אחרת ולהתנער בעצמם ממסורת של עשרות שנים שבהן התקיימה בארץ מפלגה קומוניסטית אנטי־ציונית. הם לא רק יכלו לעשות זאת. אשר על כן, פנייתו בכיוון של חזרה לציונות היתה הכרחית.

בשנת 1966, השתתף סנה בפעם האחרונה בחייו בוועידת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הוא כבר לא היה חבר כנסת, כיוון שמק"י בראשותו זכתה למנדט אחד בלבד ושמואל מיקוניס, ראש הרשימה, כיהן בכנסת מטעמה. מוסקבה החלה מתנערת מסנה ולמק"י הזעירה ובוועידות של ארגוני חזית קומוניסטיים חשובים, כמו 'מועצת השלום העולמית' ו'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', התקבלו הצעות החלטה אנטי־ישראליות מובהקות המתירות את דמה של ישראל. בספטמבר שנה זו, כבר גורש כתב 'קול העם', מרדכי כספי, ממוסקבה ובקרמלין ביכרו את רק"ח המתייצבת לימין קהיר ודמשק על פני מק"י שנטועה בירושלים. סנה ראה לנגד עיניו איך מתמוטטת שארית האהדה לברית־המועצות בישראל עת ביקשו מפ"ם ו'אחדות העבודה' לנטוש את 'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', 'מועצת השלום העולמית' וארגונים סובייטיים דומים. בנאום שנשא סנה במועדון 'צוותא' בחיפה, כבר החל מסכם את דרכה העצמאית של מק"י באומרו, כי "כל עוד שישנם גורמים השוללים את זכות קיומנו העצמאי, הרי נמשכת המערכה לעצמאות ישראל והמאבק לעצמאות לאומית חרות על דגלה של התנועה הקומוניסטית יחד עם המאבק לשלום, דמוקרטיה וסוציאליזם" ('קול העם', 27.2.1966). יותר משדיבר סנה בשם איזו תנועה קומוניסטית, דיבר בשמו־שלו ובשם חבריו לדרך ורעיו למפלגתו הקטנה. ככל שהמשיך להופיע ולדבר בזכות הקומוניזם וברית־המועצות, נדמה היה כי המציאות מרפה את ידיו. כך, במוסקבה הואשם סנה כי הוא מסייע לתעמולה הסינית כשהוא מציין את תרומת הסובייטים לתקומתה של מדינת היהודים. ככל שנקף הזמן וחלף, החל מאמין פחות ופחות בקומוניזם ובסובייטים.

הוא ראה לנגד עיניו את חלומו נמוג עת פגש ראש ממשלת ברית־המועצות, קוסיגין, במנהיג אש"ף, שוקיירי. הבטחות הסובייטים לסנה שלא להכיר בארגון השחרור הפלשתינאי – הופרו. רק"ח, שבימים ההם עוד ראתה בארגון הפתח' שלוחה טרוריסטית של האימפריאליזם האמריקני, דחקה את מק"י הקטנה באמצעות מדיניותה האנטי־ישראלית הקיצונית. באותה עת עוד דיברו ברק"ח על כך שאש"ף "פוגע באינטרסים של העם הערבי הפלשתינאי" ('זו הדרך', 9.12.1965), אך מקץ שנה בלבד כבר טענו שם שהקמת הארגון היוותה "הישג חשוב". בצר לו, מפרסם סנה מאמרים ב'קול העם' המיועדים לעיניים סובייטיות ואף פונה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה לשמור על השלום בגבול הצפוני. בידודו רק הולך וגובר. עד פרוץ מלחמת ששת הימים לא חדל סנה מלנסות להביא לתפנית כלשהי בעמדת מוסקבה וניסה כל העת להתריע מפני רצונם של הערבים לחסל את מדינת היהודים בת העשרים, אך בקרמלין אטמו את אוזניהם. רק הקומוניסטים ברומניה עוד גילו אהדה למק"י ההולכת ודועכת. סנה ורעיו למפלגה שלחו מכתבים לעמיתיהם במוסקבה אולם לא נענו. כשניסו הסובייטים להסית את שני בכירי מק"י, וילנסקה ומיקוניס, נגד סנה, כבר היה ברור לאן נושבת הרוח בברית־המועצות. ביום העצמאות ה־18 למדינת ישראל, לאחר ששב נסער מברית־המועצות, כתב סנה ב'קול העם' בגנות הטענה שישראל מגלמת בתוכה את הגזענות. "האמת היא", פסק, "כי במדינת ישראל מצאו מקלט, בית ומולדת נרדפי הגזענות, פליטי הגזענות האכזרית ביותר שידע המין האנושי; שרידי הטבח הגזעני הנאצי. אולם אין שווא ואין שקר אשר לא ידבק אם חוזרים עליו הלוך וחזור – כדבר גדול נביאי השקר הגזעניים" (12.4.1966). בלבו, ידע סנה שהמלחמה במזרח התיכון הולכת וקרבה. הוא אף ניסה לפעול כדי למנעה. הוא נכשל. כישלונו של סנה היה בראש ובראשונה כישלון הניסיון לגייר את הקומוניזם הארצישראלי. שיבתו לציונות בשלוש השנים שחלפו מאז ראשיתם של חילוקי הדעות במק"י ועד פרוץ מלחמת ששת הימים היתה, אפוא, כמעט בלתי־נמנעת.

תודות

לצורך כתיבת חיבור זו נעזרתי רבות בארכיון 'קול העם' המופיע באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. השלמת החיבור לא היתה אפשרית לולי נעזרתי בספרו הנשכח של חבר הנהגת מק"י, ברל בלטי המנוח, "במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה", שיצא לאור לאחר מות המחבר בינואר 1981. יהי זכרו ברוך.

המדינה העמוקה ומסע הטיהור הסטליניסטי נגד בנימין נתניהו

קשה לסנגר על בנימין נתניהו בימים אלה. גם אם לא היה היבט פלילי במעשיו, וקשה להאמין שהאיש אכן עסק ביחסי קח־תן של שוחד, פעולותיו לוקות בבעיות אתיות ומוסריות בלתי נסלחות כמעט. ובכל זאת, כפי שקשה לסנגר על נתניהו, מן הנמנע להתעלם מהעובדה שראש הממשלה מצוי בעיצומו של מסע ציד כלפיו. ולא סתם מסע ציד, אלא מסע טיהור סטליניסטי מהסוג המוכר כל כך מארצות מזרח אירופה. הדרך לצוד אדם בדרכים הסטליניסטיות הידועות לשמצה הן ידועות למדי: נוטלים ראיות נסיבתיות, מגייסים את המשטרה החשאית להרשיע את האדם עוד טרם משפט, כולאים אותו ואת מקורביו, מתעללים באנשי שלומו ובבני משפחתו ולבסוף – ההרשעה מובטחת. למעט עניין כליאתו של נתניהו, מדובר במסע טיהור סטליניסטי אחד לאחד. המקורב, ניר חפץ, שנוא־נפשה של התקשורת, דועך בבית הסוהר; מושחתים מגויסים לשמש עדי מדינה כדי ליצור מסך ברזל משפטי שיבטיח הרשעה; חוקרים ושופטים מתואמים בינם ובין עצמם בלי למצמץ; הדלפות מטעם המשטרה נעשות על בסיס קבוע ומופצות באמצעי התקשורת; ולבסוף, לחץ כבד מופעל בהפגנות המתוזמרות מטעם המשטר האמתי, ה־deep state, כדי ליצור רושם שהציבור מעוניין בהרשעה כאן ועכשיו. הכל לפי הספר האדום והפנקס הסובייטי.

מסע טיהור סטליניסטי מובהק.

מסע טיהור סטליניסטי מובהק.

עכשיו, קשה לחשוד בכותב שורות אלה באהדה רבה או מוגזמת לראש הממשלה, וממילא הכל מתועד. אולם הדרך להפלתו של נתניהו איננה כרוכה בהשקפת עולם ימנית או שמאלית, אלא בשאלות יסוד הכרוכות במהותה של הדמוקרטיה. פרשיית ההודעות בין השופטת ובין החוקר היתה השיא בהוכחה שבישראל קיים משטר בתוך משטר, מה שמכונה בעגה השמרנית האמריקנית deep state. והמשטר הזה, שעתה פועל לחיסולו של בנימין נתניהו, יופנה בשלב מסוים נגד אזרחים מהשורה, ואפשר שהדבר כבר מתרחש כעת. המדינה בתוך מדינה, מעין משטר עמוק בהנהגת כוחות שמאל המתיימרים לצבוע עצמם בצבעים ליברליים, נוקטת בשיטות מחפירות כדי לחולל בישראל הפיכה של ממש ולמנוע את החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות, שאת תוצאותיהן קשה לנבא. ברוח זו, הספיק להתבטא רביב דרוקר ב'הארץ' בזכות מאבק לראשות הממשלה בין גדעון סער, השומר על שתיקה, לבין יאיר לפיד, עד נוסף במסע הטיהור של חסידי סטלין המקומיים. גם מי שמתנגד לראש הממשלה, כמו כותב שורות אלה, לא יכול להימנע מלראות איך המדינה העמוקה הישראלית רוצה בראשו של ראש הממשלה.

נתניהו היה שותף משך שנים להנחת היסוד שלפיה יש לעסוק בשינוי דעת הקהל דרך אמצעי התקשורת בלי לגעת ברשויות השונות כמו מערכת המשפט והמשטרה. קריאת התיגר שלו על התקשורת, המבטאת באופן ברור את המדינה העמוקה, גרמה לראשי המדינה האמתיים לנצל את העובדה שנתניהו לא נגע במערכת המשפט ולרתום את המשטרה ובית המשפט כדי לנקום בו ולהורידו בכל מחיר. הראיות הנסיבתיות נגד נתניהו בפרשיות השונות מעידות שראש הממשלה לא נהג בזהירות ובחכמה גדולה, בלשון המעטה, והניח לאנשי המדינה העמוקה, 'העובדות האלטרנטיביות' וה'פייק ניוז' לפעול נגדו ולנצל את טעויותיו על מנת לסלקו. מצב כזה הוא מדאיג במיוחד לאור העובדה שגם ראש ממשלה עתידי שלא ייכנע לצווי התקשורת עתיד למצוא את עצמו מועמד להדחה ולכליאה (ויש כבר מי שמרנן על אלה הרואים עצמם מועמדים להחלפת נתניהו, וד"ל). את מסע הטיהור הסטליניסטי נגד נתניהו צריך להפסיק עכשיו וראש הממשלה מצדו חייב לקרוא לבחירות מוקדמות ברוח 'תנו לעם להחליט'. בהנחה שנתניהו עתיד להיבחר מחדש לפי כל סקר שהוא, עליו להתחיל לטפל במדינה העמוקה הישראלית ולגדוע את הגידול הממאיר הזה בגופה של החברה. זה אינטרס אזרחי ולאומי ממדרגה ראשונה.

 

פנינו אל השמש העולה

בפברואר 1972, חודש לפני מותו והוא כבר חולה בסרטן, הגיע ח"כ משה סנה, אז יו"ר מק"י, לכינוס לכבודו של פקודו, חיים גורי. גורי היה אז כבן פחות מחמשים והאירוע, 'חיים שכאלה', נערך בהשתתפות אישים שונים, בהם סנה. הרמ"א הוותיק של 'ההגנה' נראה היה חולה מאד, זקן, וסיכם את ימי הפלמ"ח: "לא חלמתי על כך שנגיע למה שהגענו. מה שהגענו עובר על כל חזון שהיינו מסוגלים לחזות בימים ההם". גורי הוקיר את זכרו של סנה לאורך כל שנות חייו ויותר משהתקרב לסנה, התקרב זה אליו. התמיכה של מק"י במלחמת ששת הימים, הסירוב להשתמש במלה 'כיבוש', החיבור בין ציונות ובין סוציאליזם במקום מרקסיזם ולניניזם – כל אלה סימנו את דרכו של סנה בשנים האחרונות לחייו. והחבר'ה אז, בתכנית לכבוד גורי, שרו לסנה את השיר שכתב גורי לכבודו בימים ההם, טרם פרש סנה לעולם שכולו טוב: 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָבְרוּ בְּעֵרֶךְ./ לַדְּבָרִים הָיָה אָז עֵרֶךְ/ נְאוּמִים נִשְּׂאוּ, נִצַּבְנוּ בַּמִּסְדָּר,/ נָשָׂא קוֹלוֹ אָז הָרָמָ"א וְהָרוּחַ רָעֲמָה…/  וְשָׁמְעוּ חֻרְשׁוֹת הָאֹרֶן בְּמִשְׁמָר'.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בערב לכבוד גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.

בשנים שחלפו מאז, נצרך היה גורי לתפוס את מקומו של סנה כמתריע השמאלי בשער אך כזה שאין לו מחנה ואין לו מפלגה ואין לו תומכים. הוא רצה ביישובה של ארץ ישראל כפי שניכר היה בפרשת סבסטיה, מיאן לוותר על רמת הגולן תמורת שלום והצטרף לאביגדור קהלני ולמפלגתו, 'הדרך השלישית', מצא עצמו מבודד, במיעוט, בשיח על הכיבוש, מלה אשר לה התנגד כל ימיו, והגן על מורשת הפלמ"ח מול מחנה שלם שהלך בעקבות 'ההיסטוריונים החדשים' והחל לדבר על הנכבה הפלסטינית. מי היה במחנה הזה של גורי, שחתם על המנשר של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מלבדו? כמו סנה במק"י המצומקת, שגוועה לאחר מותו, הוא עמד בראש מחנה שבו היו חברים הוא ועצמו ואולי כמה ידידים. ההתעקשות של גורי על הציונות נראית היום, מפרספקטיבה של השמאל בן־זמננו, כמעט מגוחכת. לסחורה שלו לא היו קונים בשמאל שהלך ועזב בהדרגה את הציונות. והרי כבר הבוקר, עוד טרם נטמן, כבר הספיק לחבוט בו עיתון 'הארץ' שהוכיח את גורי על דרכו הייחודית, שלא היה בה כיבוש והיתה בה הרבה נוסטלגיה לימי הפלמ"ח וההתיישבות העובדת. כמו יעקב חזן בשנותיו האחרונות, שדיבר בשבח המתנחלים, מצא עצמו גורי במיעוט מזהיר: גם שמאל וגם ציוני, גם סוציאליסט וגם אוהב ארץ ישראל, גם פלמ"חניק וגם שוחר טובת הערבים, וליתר דיוק – שני העמים.

מה יישאר מהמורשה הגדולה של גורי? בערך מה שנותר ממורשתם של חזן ויערי וסנה ואחרים. מתישהו, באיזו שעה גדולה של התעשתות, כשיהיה ברור לשמאל שדרכו היא דרך ללא מוצא, יצטרך מי שיצטרך לחשוב מחדש על החיבורים האלה בין ציונות לבין סוציאליזם, בין נכונות לפשרה טריטוריאלית לבין אהבת הארץ, בין עשיית צדק עם הערבים לבין הימנעות משכתוב ההיסטוריה. זה עתיד לקחת זמן, זה לא יקרה מחר. אך הדרך הזו חוזרת בדיוק אל הפולמוס הגדול ההוא בין סנה המנוח לבין יריביו במפלגה הקומוניסטית הישראלית, שפרשו ממנה ויסדו את רק"ח. אם אי אפשר לדבר היום על פטריוטיות בלי להיסקל באבנים, אם מן הנמנע לאהוב את ארצך בלי שירגמו אותך, אם כל כך מופרך לעסוק בזכות הגדרה עצמית ליהודים ולערבים כאחד בלי להתמכר ללאומנות הערבית – הרי בלתי אפשרי לדבר כלל על שמאל שמגיע לשלטון ומחליף את הימין. הוויכוח סביב דרכו של גורי, כפי שניכר על דפי 'הארץ', הוא פולמוס בתוך השמאל ועל דרכו של השמאל. עוד יבוא יום, אחרי שאחרון אנשי דור תש"ח ייעלם, שבו יהיה מי שישאל במה עסקו אלה שהתנגדו כל כך לחיבור של ציונות וסוציאליזם, או שהתמכרו כל כך לשיח חד־צדדי על הכיבוש, כך שלא הצליחו לראות את המורשת האדירה של הפלמ"חניקים המתים מונחת לפתח ביתם.

בין זנדברג, בוסקילה ודבוש: זריקת המרץ של מרצ

תמר זנדברג, אבי דבוש ואבי בוסקילה הם השמות החמים במרצ. אחרי שנים ארוכות של שלטון הזקנים במפלגה, קם דור חדש של מנהיגים שתובע את הבכורה. לא עוד ותיקי רצ מול יוצאי מפ"ם, לא עוד הליברלים הישנים מול הסוציאליסטים הישנים עוד יותר; צעירים נמרצים תובעים להכניס את מרצ לאקסטזה רעיונית ופוליטית שתרענן את השורות ותמנע מהמפלגה לדשדש סביב אחוז החסימה כל אימת שהמחנה נדרש להתייצב מאחורי הסיסמה 'רק לא ביבי' ולהצביע לציפי לבני או לבוז'י הרצוג כדי לחסום את נתניהו. הדור החדש הזה כבר פחות לוקה בתסביך נתניהו, באובססיה האדירה להפילו מהשלטון, כתחליף לכל שיח אידיאולוגי בהיר. הם מתנגדים לכיבוש, לשחיתות, לכפייה הדתית ולאפליה העדתית. הם נגד קפיטליזם במהדורתו האכזרית, נגד הפללתם של צרכני מריחואנה, נגד אלימות מגדרית, נגד הדרת נשים וגייז, נגד השואה הסביבתית המוכחשת על ידי הטראמפיסטים למיניהם. באמת, אחלה חבר'ה. מהמצוינים שבהם. הבעיה המהותית עמם היא שאין הם יודעים במה הם תומכים, מהו סדר היום החלופי שלהם ומה עומד מאחורי תביעתם לשינוי החברה הישראלית.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

ראשיתה של בעיית ה'בעד' של מרצ נעוצה, קודם כל, בדבקותה בפתרונות ישנים לבעיות חדשות בתכלית. הבעיה הגדולה ביותר שעמה מתמודדת כל מפלגה הרואה עצמה מפלגת שמאל היא, כמובן, בעיית הכיבוש. מרצ ממשיכה לדבוק ברעיון מת: רעיון שתי המדינות. היא רוצה בפרטנר זקן שאין לו תמיכה בציבור הפלסטיני, היא מפנטזת על איזה כוח פוליטי שיצוץ בישראל ויפנה מאות אלפי מתנחלים מבתיהם, היא מדברת לציבור קטן שעוד מאמין כי את הארץ השסועה ממילא ניתן לחלק לשתי ישויות ריבוניות. מול הצורך של הצעירים בישראל ובפלסטין למצוא מכנה משותף חדש על בסיס 'האביב הערבי' או 'המחאה החברתית' ולהתחיל לדבר אלה עם אלה ולעקוף את ההנהגות הוותיקות, מרצ מציעה עוד מאותו תהליך שהחל בספטמבר 1993 ונרצח יחד עם יצחק רבין, אך לא פחות מכך יחד עם הפיגועים המדממים של השנים ההן והשנים שבאו לאחר מכן. במקום להתחיל לחשוב על פתרון המדינה האחת – מדינה חילונית, דמוקרטית, שוויונית ומשותפת לשני העמים – ממשיכים צעירי מרצ התובעים את ההנהגה לחשוב במושגים שהיו אולי רלוונטיים לימים אחרים. במקום לאתגר את ההנהגה הישראלית בדרישה להעניק אזרחות מידית לכל תושבי הגדה המערבית ועזה ולסיים את הפרויקט הקולוניאלי שהחל הרבה לפני יוני 1967, הצעירים הנמרצים המתמודדים על ראשות מרצ מחפשים דרכים להחיות פתרון שמת עוד טרם נולד.

מובן שבעיית הכיבוש איננה הבעיה היחידה של צעירי מרצ. אף לא אחד מהם לא ידע מה לומר לאלפי מפוטריה העתידיים של 'טבע'. הם גם לא יודעים להתמודד עם בעיות עמוקות יותר כמו אי השוויון ההולך ומעמיק בחברה הישראלית, עם העובדה שצעירים משכילים אינם יכולים למצוא לעצמם עבודה, עם הפערים הבלתי נסבלים בין ה־99 אחוז המנסה להשתכר בכבוד לבין האחוז הבודד אשר חי מהונו. חמור מכך, הם אינם מודעים להשלכות עליית הלאומנות הלבנה במערב (למשל, טראמפ בארצות הברית ו'ברקזיט' בבריטניה), למשמעויותיה של אי־יכולתו של השמאל הוותיק נוסח קורבין וסנדרס לכבוש את השלטון  ולסיבות להתמוטטות הבסיס של השמאל ההיסטורי בדמות האיגודים המקצועיים. הם אינם יודעים איך ניתן לתעל את המהפכה התעשייתית החדשה שבה אנו חיים, מהפכת הטכנולוגיה והמידע, כדי לייצר חלופה רעיונית חדשה – דמוקרטית יותר, מהפכנית יותר, שוקקת חיים, על־לאומית. בעידן שבו ל'פייסבוק', ל'טוויטר' ול'גוגל' אין שום מחויבות לאומית, לא כל שכן ציונית, בתקופה שבה צעירים מתאחדים סביב טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים ורשתות חברתיות כדי לחולל שינויים מרחיקי לכת, לצעירי השמאל אין מושג איך לתעל את האנרגיה המהפכנית שקיימת לכינון חברה גלובלית, דמוקרטית, צודקת ושוויונית.

הבעיה הזו איננה מאפיינת רק את החבר'ה במרצ. גם אנשי תנועת Occupy בארצות הברית, למשל, מאוחדים סביב איבתם התהומית לדונלד טראמפ, אך אינם יודעים מה עליהם לעשות כדי שבבחירות הקרובות לקונגרס הדמוקרטים אכן יזכו ברוב מכריע. גם הם חושבים על אופרה ווינפרי שתגאל את האמריקנים מייסורי הגזען בבית הלבן ולא על חלופה משמעותית שתצליח לארגן את ההמונים באמריקה לקראת החלפת השלטון בשנת 2020. אולם בעוד שבארצות הברית יש מי שחושב ברצינות על רעיונות מהפכניים כמו הכנסה בסיסית לכל (basic income), שתסייע לא רק למובטלים אלא גם לעובדים הנפלטים ממעגל העבודה לאור תהליכי האוטומציה והרובוטיקה בכלכלה, בישראל המחשבה הבסיסית מתרכזת במשא ומתן עם ביבי וביטן על העלאת קצבת הנכות, עניין חיובי כשלעצמו שאיננו פותר דבר בטווח הארוך.

מרצ היא מפלגת השמאל היחידה שיש לה פוטנציאל משמעותי לקיום בעל חיוּת של ממש. כל מה שקיים סביבה קורס, פושט את הרגל, לובש צורה ומשנה אותה ברגע, רגעי וחד־פעמי. כדי שמרצ תוכל להיות מפלגת המהפך של הבחירות הבאות, עליה לחשב מסלול מחדש ולחשוב על מכלול מסריה, רעיונותיה וחלופותיה. תמר זנדברג יכולה להחליף את זהבה גלאון, אבי בוסקילה יכול להיות היורש של אילן גילאון, אבי דבוש יכול להיות הרבה יותר מאשר עלה תאנה מזרחי למרצ המתחדשת. עם זאת, בלי שדרוג אידיאולוגי אמתי, ללא חשיבה מהפכנית רצינית, בלעדי ניתוח מסודר של הסיטואציה ההיסטורית החדשה במזרח התיכון ובישראל/פלסטין, מרצ עלולה לגלות, במקרה הטוב, איך פעם נוספת היא נידונה להסתופף בשולי אדרתם של שרלטני 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד'. במקרה הרע, היא תאבד את זכות קיומה תוך זמן קצר מאוד.

אחרי אוקטובר: מאה שנה למהפכה הרוסית

מאה שנה לאחר מהפכת אוקטובר, דומה שחוגים רחבים ביותר הנמנים עם המשולש פוליטיקאים־בעלי הון־אקדמאים הצליחו להחדיר לתודעה את הטענה הכוזבת, שלפיה המהפכה לא היתה אלא ריאקציה בתולדות רוסיה שדנה את הארץ לכאוס ולטוטליטריות. במקביל, ישנה התעלמות – אפילו בחוגי השמאל – מהישגיה של המהפכה הרוסית בתחומי החירות, הלחם והשלום. קיים, אפוא, ניסיון נרחב לא רק לערוך רביזיה בהיסטוריה של המהפכה אלא גם להתנער ממנה אגב הסתלקות מכל סממן סוציאליסטי וקומוניסטי. הטענה שהסטליניזם לא היה פועל יוצא של אוקטובר 1917 איננה מושמעת היום על ידי חוגים קומוניסטים שונים, שחלקם (כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית) שבים להצדיק את פשעי סטלין ולצדד בו. העובדה היסודית היא, שרוב החוגים השמאליים, הדמוקרטיים והמתקדמים בעולם כלל אינם שבים ללקחים החשובים שיש להפיק ממהפכת אוקטובר; מלבד מיעוט הסטליניסטים המוציא מוניטין רע למהפכה, רוב אלה שמתנגדים כיום לקפיטליזם אינם מזהים עצמם עם המהפכה הבולשביקית, במקרה הטוב, או מתעלמים ממנה, במקרה הרע. מכאן עולה, אפוא, השאלה: מה נותר ממהפכת אוקטובר?

א. מה נותר ממהפכת אוקטובר?

התמוטטות הגוש המזרחי בשנים 1989-1991 ביטאה שינוי גיאופוליטי: המעצמה היריבה משך עשרות שנים לקפיטליזם המערבי – קרסה, דבר שסילק כל מכשול מפני הגמוניה גלובלית של ארצות הברית בעולם; המשטר הכלכלי הניאו־ליברלי פלש לשווקים חדשים, עצומים בהיקפם, במזרח אירופה וברוסיה; והניאו־ליברליזם יוּצָא לעולם השלישי לאור משבר החוב שהואץ. ההצלחה שנחל הניאו־ליברליזם ביטאה את כישלונה של הביורוקרטיה הסטליניסטית להגן על הישגי המהפכה שהמשיכו להתקיים חרף הסטיות, העיוותים והפשעים של הסטליניזם וממשיכי דרכו. יתירה מכך: הצלחת הקפיטליזם ביטאה את כישלון התפישה בדבר קיומו של סוציאליזם בארץ אחת ללא ייצוא המהפכה לארצות נוספות. כאשר נוסד האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1919, היה זה משום ניסיון של הבולשביקים להביא לייצואה של המהפכה מעבר לגבולות רוסיה; כישלון האסטרטגיה הזו איפשר את עליית סטלין לשלטון ואת הפיכת המפלגות הקומוניסטיות לכדי כלים בשירות מדיניות החוץ של הקרמלין. חלק ניכר מתנועת הפועלים עצמה קשר את גורלו במוסקבה. דעיכת יוקרתו של הקומוניזם למן הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, בצד היריבות בין מוסקבה ובין בייג'ין על הנהגת התנועה הקומוניסטית העולמית, תרמו להתפוררות מואצת של התנועה הקומוניסטית ולאימוץ מדיניות רפורמיסטית על ידי המפלגות הקומוניסטית, מדיניות שלא היתה שונה מזו של יריבותיהן הסוציאל־דמוקרטיות.

עם קריסת ברית המועצות, הואץ תהליך התפוררותה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, דבר שהתבטא, בין השאר, בהתפרקות המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, החשובות שבמפלגות הקומוניסטיות במערב. כיום, קיימות רק מעט מפלגות קומוניסטיות משפיעות, בהן המפלגה היוונית והמפלגות הפורטוגזית הסטליניסטיות, המפלגה הקומוניסטית של הודו (מרקסיסטית) והמפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה הכרוכה בקונגרס הלאומי האפריקני. נפילת ברית המועצות והגוש המזרחי האיצה, אפוא, שני תהליכים ארוכי טווח: רה־ארגון ניאו־ליברלי של הקפיטליזם העולמי תחת הגמוניה אמריקנית ודעיכת התנועה הקומוניסטית. מה משמעות דברים אלה בכל האמור במהפכת אוקטובר? העובדה הבסיסית היא, שהטרנספורמציה הסטליניסטית שחוותה ברית המועצות בשלהי שנות ה־20' ובתחילת שנות ה־30' של המאה שעברה – קרי: תיעוש בכפייה וקולקטיביזציה של החקלאות – לא היתה בנייה סוציאליסטית אלא מהפכת־נגד. הביורוקרטיה הסטליניסטית לא היתה אלא מעמד חדש שמשל במדינה וניצל את מעמד הפועלים בה. זאת, תחת לחץ החימוש מצד הכוחות המערביים האימפריאליסטיים והכפפת המדינה להיגיון של הצבר ההון. קריסת ברית המועצות ומדינות הלוויין שלה ביטאה לא את שיבת הקפיטליזם אלא תנועה הצידה מסוג מסוים של קפיטליזם ביורוקרטי ומדינתי למעין קפיטליזם של שוק 'חופשי' בעידן ניאו־ליברלי.lenin

ב. אוקטובר בין מהפכה ובין רפורמיזם

מהפכת אוקטובר היתה מהפכת פועלים אותנטית. השאלה האמתית היא האם יש לה חשיבות אוניברסלית ולקחים מעשיים עבור סוציאליסטים בני־זמננו. התשובה היא חיובית. היא חיובית כיוון שכיום ישנו ויכוח בשמאל, ששורשיו נעוצים בפולמוס בסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית בשלהי המאה ה־19, בדבר מהות הקפיטליזם: האם ניתן לשנותו ולשפרו או שיש להפילו ולהחליפו? האם יש צורך ברפורמה או במהפכה, כדברי רוזה לוקסמבורג? כיום, כוחו של השמאל הרפורמיסטי רב מכוחו של זה המהפכני. הטענה של הרפורמיסטים היא, שהחברה הקפיטליסטית יכולה להשתנות בתוך מסגרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית. הוויכוח בין הרפורמיזם לבין המהפכנות איננו תיאורטי מעיקרו; מעולם לא התקיימה ממשלת שמאל רפורמיסטית מוצלחת ששינתה את הקפיטליזם משמעותית. ממשלות סוציאל־דמוקרטיות נאלצות לזנוח אפילו את הרפורמות הצנועות שאותן התחייבו ליישם. זאת, נוכח לחץ מהשווקים הפיננסיים ופעילות חבלנית של הביורוקרטיה הממשלתית והעסקים הגדולים. הדוגמה העגומה ביותר לכך היא ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973 שהפילה את ממשלת האחדות הלאומית של איינדה.

כישלון הדרך הרפורמיסטית מחייב את אימוץ הנתיב המהפכני. מהפכת אוקטובר ייצגה את הניסיון המוצלח הראשון להפיל את הקפיטליזם ומכאן הרלוונטיות שלה. היא לא היתה המהפכה המוצלחת היחידה; מהפכות נוספות התקיימו בסין, וייטנאם וקובה; הן הצליחו לשבור את אחיזת השליטה הקולוניאלית בארצותיהן. ברם, הן ייסדו מדינות המאופיינות בביורוקרטיה מסיבית, קפיטליזם ממלכתי־מדינתי ודגם שעבר זמנו ברוח הסטליניזם הסובייטי. יחד עם זאת, העניין כיום איננו טיב המשטר שהתקיים ברוסיה הסובייטית ובמדינות הלוויין אלא הדרך שבה מן האפשר לצעוד קדימה. דווקא במקום הזה עולות טענות מני טענות שונות. כך, למשל, מתנגדי הסוציאליזם ואלה המבקשים למסמס את הישגי מהפכת אוקטובר טוענים שאין קשר בין המציאות ברוסיה בשנת 1917 לבין המציאות העולמית בשנת 2017. רוסיה, הם טוענים, היתה חברה חקלאית, שכללה בעיקר איכרים מדוכאים שנוצלו על ידי האוטוקרטיה הצארית הכרוכה בבעלי האדמות ובאצולה. מול טענה זו ניתן לומר בבירור כי רוסיה האימפריאלית היתה אמנם ארץ מפגרת אולם נטלה חלק בתהליך הגלובלי של ההתפתחות הקפיטליסטית וכדברי לנין – "החוליה החלשה בשלשלת הקפיטליסטית". תחת חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת, התרבות המפגרת מוכרחה לצעוד קדימה אגב פסיחה על שלבי ביניים. כבר בשנת 1913, היתה רוסיה הכלכלה התעשייתית החמישית בגודלה בעולם. כך, ההתפתחות המהירה של הפרולטריון הרוסי היא זו שאיפשרה, בין היתר, את מהפכות 1905 ו־1917. הנסיבות המיוחדות ברוסיה, דהיינו: הפרטיקולריות המקומית של הקפיטליזם והאפשרות להפלת המונרכיה הצארית – היו משמעותיות בראשית המאה שעברה כדי ליצור את מהפכת 1905. התלות של הבורגנות המקומית במדינה ובהון מחוץ לרוסיה, והמיליטנטיות של מעמד הפועלים הצעיר בעקבות התיעוש, הובילו את הפרולטריון לפעולה.

לדברים אלה חשוב להוסיף את העובדה שהאוונגרד המהפכני דאז, פועלי המתכת המיומנים בפטרוגרד ובמוסקבה, חווה בעיות דומות למעמד הפועלים בארצות אחרות ופיתח צורות ארגוניות הזהות לאלה של הפועלים במרכזים הקפיטליסטיים המערביים. מבחינה פוליטית, פועלי רוסיה היו מתקדמים עוד יותר: כבר בשנת 1905 התפתח הסובייט, המועצה, כצורה של ארגון־עצמי פרולטרי. פעילים בקרב מעמד הפועלים באירופה המערבית ראו במאבק פועלי רוסיה פתרון לבעיותיהם. אין תימה, אפוא, שפועלי מתכת רבים הצטרפו למפלגות הקומוניסטיות הצעירות על מנת להפיץ את הבשורה המהפכנית במערב. זאת, ועוד: לצורתה של המהפכה הרוסית היו מאפיינים מתקדמים ביותר. הפועלים והחיילים נטו שמאלה ככל שמדיניות המפלגות השונות נחשפה במערומיה. הרעיון הבולשביקי, המעוגן בסיסמה "כל הכוח למועצות!", היה שיא תהליך הרדיקליזציה הפוליטית כיוון שהלם את צרכי המצב ומשום שהמפלגה הבולשביקית היתה ההפך הגמור מהאופן שבו מנסים לציירה. המפלגה הבולשביקית היתה דמוקרטית, טולרנטית, בלתי־ריכוזית, פתוחה והמונית.

ג. מאפייניה הייחודיים של המהפכה

למהפכת אוקטובר היו, כמובן, מאפיינים ייחודיים משלה. היא התרחשה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת הממשלה הזמנית שביקשה להחליף את הצאר בפברואר 1917, התעקשה להישאר נאמנה לארצות הברית, לצרפת ולבריטניה ורצתה להמשיך את מעורבות רוסיה במלחמה. זה היה הכוח המניע מאחורי תהליך הרדיקליזציה ההמוני של הפועלים והחיילים שפנו לבולשביקים כיוון שאלה היו המפלגה היחידה שהיתה נחושה לסיים את המלחמה. ההתנגדות הבולשביקית למלחמה, בצד תמיכת המפלגה בשליטת האיכרים באדמה ובהפקעתה מהאצולה, היתה קריטית ליכולת המהפכה לשרוד בחברה חקלאית מעיקרה.  כפי שהסביר זאת לנין, הצלחת הבולשביקים נבעה מן הרוב המכריע שממנו נהנו בקרב הפועלים, מכך שכמחצית מהכוחות המזוינים היו עמם ומעליונותם המוחלטת ברגעים היסטוריים מכריעים. עם זאת, כדאי להבהיר, שפרוץ מלחמת העולם הראשונה פתח עידן חדש של מלחמה, מהפכה ומהפכת־נגד, עידן שהסתיים עם תבוסת הנאצים בשנת 1945. בגרמניה, למשל, בעקבות המלחמה, גויסו חיילים רבים שלחמו במלחמת העולם הראשונה לשורות הפשיזם שעלה בעקבות מהפכת הנגד בשנת 1918. ברוסיה התבטאה מהפכת הנגד במלחמת האזרחים שהתחוללה בשנים 1918-1921. דבר זה גרם להתפרקות חומרית של הכלכלה הרוסית המתועשת ולהפצתו לכל עבר של מעמד הפועלים הרוסי שחולל את המהפכה. ניצחון הבולשביקים במערכה נשא עמו מחיר: מיליטריזציה חברתית. המפלגה הבולשביקית איבדה חלק ניכר משורשיה במעמד הפועלים והיתה למפלגה צבאית התובעת הקרבה עצמית מחבריה ומשיתה עליהם משמעת נוקשה.

נוסף על האמור לעיל, יש להדגיש שברוסיה לא היתה מסורת פוליטית רפורמיסטית חזקה. בספרו, "מחלת הילדות של ה'שמאליות' בקומוניזם", כתב לנין, כי נקל היה לרוסיה, בסיטואציה ההיסטורית הייחודית ששררה בשנת 1917, להתחיל מהפכה סוציאליסטית, אך היה לה קשה יותר מאשר לארצות האירופיות להמשיך במהפכה ולהביא להשלמתה. במלים אחרות, היתרון של הסוציאל־דמוקרטיה נעוץ בכך, שהיא תלויה ברמת ההתפתחות של החברה הרלוונטית: כוחה של הביורוקרטיה האיגוד מקצועית הרפורמיסטית ושותפיה מייצג מכשול לכל מאבק מהפכני, אולם כיבוש השלטון המדיני בחברה מפותחת נהנה מהרמה הגבוהה יחסית של היצרנות והחינוך שהכוח הפוליטי החדש יורש מהקפיטליזם. כך, היה זה גראמשי שהצביע על המוסדות המפותחים יותר בחברה האזרחית במערב אירופה שהיו ביצורים אנטי־מהפכניים. עם זאת, מן הדין לזכור, שלמאבקי פועלים יש נטייה להגביל עצמם, שכן הם צומחים ממצב של חוסר ביטחון עמוק מצד הפועלים המעוצבים על ידי ניסיונם בדיכוי ובניצול תחת הקפיטליזם, ועל כן נכונים להתפשר עם הסדר הקיים. מה שנדרש כדי להתגבר על חוסר ביטחון זה הינו, כפי שהמקרה של 1917 ממחיש, ניסיון מעשי בכישלון בהתפשרויות אלה ויכולת הפועלים המאורגנים עצמית להתגבר על כך. חשוב מכך: קיומה של מפלגה מהפכנית המונית של פועלים נחוץ ביותר לסייע להם ללמוד את הלקח הפוליטי. המעניין בהקשר זה הוא העובדה שכיום, המפלגות הרפורמיסטיות חלשות יותר מאשר אי־פעם: לעומת המפלגות הרפורמיסטיות היציבות והחזקות יחסית שהיו קיימות בימי לנין או בעת מלחמת העולם השנייה, המפלגות הרפורמיסטיות והסוציאל־דמוקרטיות בנות־זמננו הן אובדניות, מצויות בשוליים ומתפרקות. דבר זה משקף את שקיעת הסוציאל־דמוקרטיה, את הפיכת לסוג של סוציאל־ליברליזם ואת האופן שבו משברים כלכליים תכופים מחלישים את המבנים הפוליטיים הבורגניים. משמעות הדבר הינה, שאפילו במרכזים של הקפיטליזם המערבי, המהפכנים לא מתמודד עוד עם מפלגות רפורמיסטיות יציבות שעמן התמודדו לנין וגראמשי והיו מכשול למהפכה סוציאליסטית במערב. נזילותן וחוסר יציבותן של המפלגות הללו פותחות צוהר למהפכנים, במידה ואלה האחרונים יכולים להתמודד עם המצב ביעילות.

מעבר לכך, מהפכת אוקטובר ביטאה את האפשרות לקיים כוח דואלי כבר במסגרת הקפיטליזם: מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים, מכאן, והבורגנות, מכאן. במהלך המאה שעברה, מאבקי פועלים המוניים גדולים לבשו צורה של ארגון עצמי שהיתה לו נטייה להתפתח מעבר לאמצעי המאבק הרגילים לכדי צורה חדשה של כוח פוליטי המערערת את ריבונות המדינה הקפיטליסטית. בגרמניה, בצ'ילה, באירן ובארצות נוספות, אלתורים ארגוניים אלה סיפקו הצצה לאופן שבו תתנהל חברה מנוהלת־עצמית שתתפתח כתוצאה ממהפכות פועלים מוצלחות. בימינו, תנועות מהפכניות המוניות יצרו את הבסיס למשבר הנוכחי של הקפיטליזם: מכיכר תחריר יצאה, למשל, הבשורה שלפיה יש רצון רב בקרב ההמונים בדמוקרטיה עמוקה, יסודית ומשמעותית יותר מזו המקוצצת המוצעת בחברה הקפיטליסטית. זאת, הגם שתנועות אלה לא נבעו מהדינמיקה של שביתות המונית שאיפשרה את צמיחת מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים.

הבעיה המהותית של מהפכת אוקטובר היתה כישלונה להתרחב מערבה, דבר שאיפשר לחוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת להתקיים ברוסיה שאחרי המהפכה ולפעול לטובת מהפכת־הנגד. התחרות עם כוח נוסף בתוך המדינה הצריכה תיעוש מהיר ולמעשה – הרס ההישגים של המהפכה. הטרגדיה מוצתה בכך שהמפלגה הבולשביקית עברה שינוי כבר בתחילת שנות ה־20' לכדי מפלגה דיקטטורית שמנהיגיה לכודים בין מחויבות סובייקטיבית למעמד הפועלים ובין מיקומם האובייקטיבי כמנהלי המדינה. התיעוש הכפוי של רוסיה בשלהי שנות ה־20' ובראשית שנות ה־30' דן את הפרולטריון והאיכרות לסדר חדש שבו הצבר ההון נמצא בעדיפות ראשונה במעלה, דבר שהפך את ברית המועצות למעצמה אימפריאליסטית בעצמה, הנתונה בין פטיש ההתפתחות הגלובלית העולמית לבין סדן התחרות הגיאופוליטית, וכל זאת תחת דגל 'בניית הסוציאליזם'.

ד. סיכום

המהפכה הרוסית נכחדה מהעולם. ברית המועצות נפלה קורבן להיגיון של התחרות הכלכלית והגיאופוליטית שיצרה את המדינה הסובייטית מלכתחילה. עם זאת, לאור העובדה שחלק ניכר מהשמאל היה מושקע אידיאולוגית בברית המועצות וראה בה מעין אלטרנטיבה, מעוותת או מנוונת, לקפיטליזם, המהפכות של 1989-1991 בברית המועצות ובמזרח אירופה רק הגבירו את המתקפה הניאו־ליברלית. כיום, הקפיטליזם שקוע במשבר עמוק נוכח ההתמרדות במפלגות המייצגות את המעמד השליט והחרפת הסתירות הפנימיות של החברה הבורגנית. מצב זו מאפשר לחדש את הרלוונטיות של מהפכת אוקטובר וחשיבותה לזמננו. הדבר איננו נובע רק מהעובדה שמהפכה זו היתה המכה הגדולה ביותר שהונחתה אי־פעם על השיטה הקפיטליסטית אלא גם מכך שהניסיון המצטבר של הבולשביזם הנו וחייב להיות נקודת ייחוס יסודית לכל אלה החותרים להמשיך את מסורת המרקסיזם המהפכני. ברם, אין משמעות הדבר ניסיון מכאני לחקות את לנין, דבר שהוא־עצמו גינה בקונגרס הרביעי של האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1922.

הניסיון המהפכני הגדול של שלהי מלחמת העולם הראשונה – רוסיה 1917, גרמניה 1918-1923, איטליה 1918-1920 – תובע לימוד ביקורתי בכל האמור בסיבות האמתיות לתבוסות ולניצחונות בעת ההיא ולאופן בו ניתן להציע פרוגרמה מהפכנית טובה יותר כיום. במקרה הרוסי, חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת בהקשר של עולם אימפריאליסטי איפשר את היתוך האוניברסלי והפרטיקולרי, את נטייתם האוניברסלית של מאבקי הפועלים ליצור מצבים של כוח דואלי ואת הקיום הפרטיקולרי של מפלגה מהפכנית היכולה לנצל את המצב המהפכני. כיום, עלייתה של מפלגה המונית ומהפכנית עתידה להתרחש בתנאים שונים בעליל ותחת צורות שונות מאוד מאלה שהתקיימו ברוסיה לפני מאה שנה.

במצב הנוכחי, אנו עדים לתופעות חדשות שמהפכנים נדרשים להתמודד עמם. מעמד הפועלים התעשייתי הולך וגווע ומוחלף במעמד של עובדים שכירים בעלי מגוון שלם של מקצועות שבינם ובין ייצור סחורה אין ולו דבר אחד משותף. הרכוש הפרטי, שנתפס במושגים פיזיים בעבר, הופך לבעל אופי דואלי: פיזי ורוחני. ההון עצמו איננו נמדד רק בהיקף הסחורה והרכוש הפרטי אלא בבעלות פרטית משולבת של הון פיזי ורוחני. חלקים ניכרים מהאוכלוסייה נפלטים ממעגל העבודה, רבים משכירים את שירותיהם כעצמאים ועובדי 'פרילנס', גמלאים שסיימו את שנות עבודתם נאלצים לעבוד כדי להתקיים והעבודה עצמה איננה מבטיחה יציאה מכובדת לגמלאות. המתקפה על הבריאות, החינוך, השירותים החברתיים ועוד,  נמשכת ביתר שאת אולם ההיגיון של יצירת שוק מתוכנן ומולאם איננו מספיק כדי לשכנע את ההמונים, הדורשים יותר דמוקרטיה פוליטית בצד דמוקרטיה חברתית־מעמדית. מעמד הפועלים, שנתפש בעבר כ'סובייקט מהפכני', נתון כיום בין פטיש הלאומיות הריאקציונית ובין סדן התסכול מסדר היום הלאומני נוסח טראמפ בארצות הברית וה'ברקזיט' בבריטניה. את מקום הפועלים ממלאות קבוצות שונות של שכירים, צעירים, סטודנטים, בני נוער, אינטלקטואלים ואמנים. הרשתות החברתיות הן כר תוסס לפעילות מהפכנית אנטי־קפיטליסטית וספונטנית החסרה יסוד מפלגתי מארגן. המהפכות בעולם הערבי פורצות על סמך דרישות לחירות וללחם כאשר החשיבה הלאומנית הצרה מופנית לכיוון חשיבה גלובלית ומהפכנית. לכך יש להוסיף את התנועה המשמעותית לכיוון אנרגיות מתחדשות, רובוטיקה, הגנת הסביבה וטיפול בבעיות המהותיות ביותר לחברה כגון אפליה, הטרדה ורצח של נשים, להט"ב, מיעוטים לאומיים ותרבותיים, מהגרי עבודה ופליטים. מאבקים אנטי־גזעניים מעסיקים את ההמונים לא פחות ממאבקים נגד הקפיטליזם, הניצול והדיכוי המעמדי. השאלה הלאומית, שבעבר נטו המרקסיסטים לראות בה קטר מהפכני (ולנין עצמו נע בין צידוד בלאומנות הלאום המדוכא באופן בלתי־מותנה ובין תמיכה בפתרונה במסגרת הסוציאליזם בלבד), מתבררת כריאקציונית במיוחד בכל האמור בסיסמת ההגדרה עצמית, שבצדק הוגדרה כאוטופיסטית על ידי רוזה לוקסמבורג.

נוכח המצב המורכב והמסובך בעולם קפיטליסטי שסוע בין מגמות סותרות, סתירות פנימיות עמוקות מבעבר, הרכב בעייתי של מעמד העובדים האמור להיות הסובייקט המהפכני ושקיעה הדדית של המעמדות השליטים והמעמדות המדוכאים, נדרשת חשיבה מהפכנית חדשה המחדשת את פני המרקסיזם. התביעה העקרונית לקיום מפלגה מהפכנית מוכיחה עצמה כנכונה, אך לימוד קונסטרוקטיבי של ההיסטוריה מחייב הפקת לקחים בכל האמור בצורך לבנות אותה כמפלגה דמוקרטית, פתוחה והמונית עם פרוגרמה מהפכנית מעודכנת המאתגרת את שרידי הרפורמיזם המושלים עדיין בחשיבה השמאלית. לנין, אשר שינה את דעותיו לעתים בעקבות תמורות היסטוריות, הוא הדוגמה לתנועה מעין זו אשר איננה משתעבדת לדוגמות מן העבר אלא מחדשת כל העת את המסר המהפכני שלה ברוח אוקטובר 1917 למען דמוקרטיה מהותית, יסודית ועמוקה של צדק חברתי, שוויון פוליטי, בעלות דמוקרטית בכלכלה והעמקת זכויות האדם והאזרח.

ורדה מלכין איננה: המטפלת שהיתה גם ציירת

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

העיתונאי אמנון לורד כותב עם מותה של המחנכת המיתולוגית ורדה מלכין מקיבוץ עין דור

תמיד כשאתה שוכח מניין באת מופיע מאי משם איזה שליח ומוסר בלי שהוא מודע לכך הודעה. אז ככה בעודי מוצץ גבעול ליד איזה כספומט או תיבת שירות ברחוב הפלמ"ח אני פוגש מישהי מהקיבוץ שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת בירושלים והיא מספרת על מפגשיה האחרונים עם בני הקבוצה שלנו בקיבוץ. בהלוויות. ככה זה תמיד. וכך היא מספרת פתאום על הלוויתה של ורדה. כרגיל, חולפים תמיד כחודשיים עד שהשמועה על מותו של אדם יקר בעין דור מגיעה אלי. כך היה גם כשבעלה של ורדה, אריה מלכין, נפטר.

ורדה. אין לה מקום בכתבה גדולה בעתונות של המיין-סטרים, אבל יש לה מקום בלב. והיא הדבר החשוב באמת שאם הייתי חופשי לכתוב על הדברים החשובים באמת הייתי מקדיש לה טור נרחב. לכן אני שוב חוזר לבלוג של דוד מרחב, שפינה לי מקום בנדיבותו לכתוב על ורדה, באותו מקום שבו כתבתי בעבר על אריה בעלה בעל הכתפיים השעירות, האיש שעמד על משמר ערכי הקיבוץ עד הרגע האחרון. האיש שהבהיר לי בקיץ 1970 בארוחת בוקר במטע, שהייתי מחויב על פי דין התנועה להסתפק בחביתה של ביצה אחת ולא להשתלט על שתי הביצים שנותרו שם לטובת חביתת שחיתות אגואיסטית.

ורדה נפטרה עכשיו בגיל של למעלה מ-90. כשאני חושב על כך אולי זה קצת מלודרמטי אבל היא האשה הראשונה בחיי אחרי אמא שלי, קטי זכרונה לברכה. מעניין מה היא חשבה על שיטת החינוך שעבדה בה. בגיל שנתיים, אולי פחות, היו מקבצים את הפעוטות שנולדו באותה שנה ל"שישייה". אנחנו היינו בשישיית ורדה. ככה קראו לנו – עד היום בעצם. בהרבה מהתמונות שלי בגילאים של עד ארבע – חמש, ורדה מככבת במרכז התמונה. בחורה צעירה, מחייכת, עם שיער שחור מסולסל ונוקשה, גזוז תמיד קצת מעל לצוואר. היתה בה מאז שאני זוכר את עצמי תערובת של מתיקות ועצבנות. היא היתה המטפלת שלנו. הגיעה עד כמה שידוע לי לבדה מאוסטרליה. שם ויתרה על חיים טובים במשפחה אמידה מאוד כדי לחיות בישוב שהיום כשאני רואה תמונות מתחילת שנות ה-50 נראה עזוב ומיותם, עם כמה בתים קטנים כמה פחונים, איזה מתבן, ורק הר תבור ניצב שם תמיד כשומר נאמן. אז לגבעה הבוצית הקוצנית הזאת שקיבוץ אנשים חי עליה בקומונה היא הגיעה בתחילת החמישים. יש אפילו צילומי סרטון שמישהו צילם מראשית ימי הקיבוץ ובהם נראים ורדה ואריה כשהוא רכוב על סוס והיא למרגלותיו לבושה בג'ינס ובחולצת משבצות. מראה מאוד לא שכיח בשדות עין דור של הימים ההם. מעין קאוגירל. למרות שאני לא זוכר אותה אף פעם מסתובבת באיזה ענף חקלאי.

יש לי זכרונות שלה מאותן שנים ראשונות כשהיא מאבדת את הסבלנות, אם נשתמש בלשון המעטה. היא היתה מיתולוגית באופן פרטי. לא כמו תקווה גרוספלד, שאפשר היה לספר עליה כמה דברים מעניינים אפילו בתוך ספר. למשל, זכורות לי קבלות שבת שהיתה עורכת לנו. אריה מלכין עם חלילית סופרן, על חשבון הבית. אריה עבד באותם ימים במיספוא ולכן ניתן היה לראות – מי ששם לב בכלל – קבוצה של שישה פעוטות צועדת אחרי ורדה או מסביב לרגליה כשהיא לבושה בסינר, בדרך לשדות. הלכנו בשדות, ממש כמו שזה נשמע. בדרך לחלקות המיספוא והרווח היה בעיקר הטרמפ חזרה. כמקובל אז, כשאריה היה מסיים להעמיס את העגלה הגדולה בתלתן, אספסת או עשב רודוס קצור, הושיבו אותנו למעלה על הערימה. אני לא בטוח שהמנהג הזה היה עובר היום את רף הנוהלים של החינוך לגיל הרך במשרד החינוך.

אלו היו הימים הטובים שבהם ישנו ארבעה ואלי כל השישה יחד בחדר גדול ובלילות כשהיינו לבד היינו מקיימים דיונים ערים על איך נפוצץ את יהושע הרע על ידי זה שנתקע לו סיכה בבטן הגדולה.

זה היה פרק א' של ורדה בחיי. נוצר איזה קשר וכל החיים אחר כך תמיד כשהיינו חולפים אחד ליד השניה, אחת מול השני, תמיד נוצר הקליק והחיוך ואיזה דיבור קטן עד שהבנו שאין לנו יותר על מה עוד להשיח. היא חיה בעולם שלה, אין לי ספק. אני זוכר שביום שחזרתי לקיבוץ ממלחמת יום הכיפורים היא נעצרה על ידי בחדר האוכל ורק אמרה שהזקן שצמח בחודש האחרון יפה לי. תתארו לכם.

פרק ב' היה כשהיא חזרה לחיי במוסד (כפי שנקראו בתי הספר המיתולוגיים בקיבוצי השומר הצעיר) כמורה לאנגלית, מורה לאמנות, מורה לציור. כן. ורדה היתה ציירת. אני מגיל צעיר מאוד התחלתי לרשום. לצייר. היום אני שואל את עצמי אם זה היה איכשהו קשור אליה. אבל בתיכון היא התחילה ללמד אותי – אותנו – לצייר בצורה מקצועית.

וכאן מתחיל הויכוח שלי עם כמה אנשים שזוכרים את ורדה קצת אחרת ממני, אלו בעיקר אנשים קרובים שפשוט נתקלו בה בגיל יותר בוגר ולא כמוני מגיל אפס פלוס 2. אני תמיד אהבתי אותה. לא כמו שילד או נער מתאהב באשה מבוגרת. לא. זה לא יהיה מדויק. אלא מטבעי אני נוטה לראות באנשים רק את הצד החיובי שבהם. אדם מאוד קרוב אלי התלונן, כשדיברנו על ורדה שאיננה, כי בעת ביקור במוזיאון הוותיקאן החוויה שבצפייה בכל אותן יצירות אמנות קלסיות לא חפפה בכלל את תיאור החוויה שוורדה העבירה בשיעורי האמנות. האמת שצחקתי. האם לא היינו ברי מזל משוגעים, שהיתה בכלל מורה כמוה שדאגה שנראה באמצעות שקופיות נהדרות את כל הרפאלים והמיכלאנג'לואים והקאפלות והטינטורטואים והטיציאנים ו-כן – גם את האגסים האלה דמויי סזאן, כאשר היא או רגינה היו מתכופפות או פותחות כפתור עליון בשמלה וכפתור תחתון מלמטה. מי יכול בגיל 60 פלוס מינוס (יותר לכיוון הפלוס) להתלונן?

היא היתה מהבודדים שהביאו ניחוח של עולם אחר, גדול. היה עוד אוסטרלי. גרשון פרייס. בתחילת השנה ראיינתי את שאול פז ממזרע על בלם הדלתות שלו 'פנינו אל השמש העולה'. הוא נזכר פתאום שהיה מישהו מעין דור שהיה מגיע למוסד במזרע פעם בשבוע כשהוא מרחף על הווספה שלו דרך עפולה. ליד הנקניקים הוא היה פונה למוסד ושאול זכר שהוא זה שהציג בפניהם כנערים בפעם הראשונה את המוזיקה המסתורית הזאת שנקראת ג'אז. לקח לי רגע להבין שמדובר בגרשון. גרשון פרייס. האיש ששר את 'ג'וש פיט דה באטל אוף ג'ריקו' (ויהושע הפיל את חומות יריחו) טוב יותר ובקול עמוק ורועם יותר אפילו מפול רובסון!

בכל אופן שיעורי הציור הפכו לחוגים בערב, שבהם ורדה היתה מגייסת דוגמנים ודוגמניות לציור מבין המתנדבים או האולפניסטים. אבל זה אף פעם לא הגיע למה שקיווינו שזה יגיע. רק כשמוישה סיקלאי מצא מישהי יפה וחשובה עם שיער שחור גולש, ראיתי אחר כך דרך החלון את רישומי העירום. לא תוצאה מרשימה בהשוואה למקור. אבל הייתי מוכן לשבור לו על הראש את כל בקבוקי היין והוודקה הזולים שהשאיר במיסדר ליד דלת הסטודיו שלו בלולים. כהרגלי הבלגתי.

משך השנים כשעברתי מדירה לדירה נפטרתי גם מכמה מציורי המודל האלה ששנים היו מגולגלים באיזה בוידעם. כל עוד אמא שלי היתה בחיים הכל נשמר פיקס בביתה בקיבוץ. מחברות מכיתה א' וגם ציורים מכל הגילים ופנקסי רישומים, שעם השנים אתה דואג לצנזר. בעשור שחלף מאז מותה של אמי הלכו והדלדלו הציורים ששמרתי. אחרי הכל, לא הייתי סזאן. גם לא בנו של טינטורטו. זה היה ויתור של יהירות. ורדה חשבה טובות על הכשרון שלי בתור מי שיכול לצייר. היא ידעה לרמז על כך כשקטלה מתחרים אחרים, שלטענתה היכולת הרישומית הטכנית שלהם לא ביטאה שום דבר. אני זוכר שהחלטתי שלא אלך ללמוד ציור בבתי ספר לאמנות אחרי שראיתי מי כן הולך ללמוד שם. כן, השחצן האידיוט הזה הייתי אני. כל מה שנשאר כתיעוד לאותה תקופה זהו צילום שלי מכין ציור גדול לכבוד איזה אירוע שכבר נשתכח.

ורדה עכשיו איננה. אני בטוח שמעט הזכרונות שלי יוצרים דמות שונה לחלוטין ממה שהקרובים לה באמת מכירים. גם צעירים ממני בקיבוץ שלמדו אצלה במוסד זוכרים אותה אחרת. היא מעוררת אצלם משהו שהוא יותר קרוב להערצה. כנראה בגלל השונות האנגלוסכסית שלה על רקע השידפון הפולני הצברי והארגנטינאי. שמעתי שנהגה בחומרה ובנוקשות בשיעורים שלה, דווקא עם הקרובים והאהובים עליה ביותר. זה לא נשמע לי מופרך, אבל אני מייחס את הזכרונות האלה בעיקר לעובדה שוורדה דרשה משמעת ולפעמים היתה מתעצבנת – עד שהיתה חוזרת המתיקות. זכור לי מעבר להררים של חמישים שנה שדרשה מאיתנו ללמוד בעל פה שיר קלסי של משורר אנגלי שנקרא 'לנופלים'. מי יכול להבין אותה?

האתגר של יאיר לפיד

הרחש במערכת הפוליטית על הצטרפותה האפשרית של מפלגת העבודה לממשלה סותר את הקולות הדומיננטיים בה. ד"ר עדו זלקוביץ, חבר מרכז העבודה מחיפה ופעיל בולט במפלגה, כתב לי השבוע שלא יהיה חבר בה אם תצטרף לממשלת נתניהו. הרצוג רוצה אולי לחבור לביבי אך במצב הפוליטי הנוכחי, בו המפלגה מצויה לאחר קמפיין בחירות שעמד כולו בסימן דה לגיטימציה לנתניהו, יהיה קשה לשכנע את משמרות המהפכה של שלי יחימוביץ להצטרף לממשלה שהעומד בראשו נצלב שוב ושוב.

חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד

חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד

יאיר לפיד, שמסתמן כיושב ראש האופוזיציה בפועל מול החליפה הדהויה של הפקיד הממשלתי הרצוג, אמר ב"מטה המרכזי" בערוץ 10 כי לא יצטרף לממשלה. לפיד רציני כיוון שהוא, כפי שאמר לי אחד ממקורביו לשעבר של ראש הממשלה אריאל שרון, החלופה היחידה, האמתית והרצינית לנתניהו. אמנם ללפיד יש 11 מנדטים, אך מדובר במנדט אחד פחות ממה שהיה לנתניהו עצמו בבחירות 2006. כמות המנדטים לא הפריעו לביבי לרסק את קדימה ולהקים קואליציה בהשתתפות העבודה כעבור שלוש שנים.

השאלה המהותית היא מה יעשו הרצוג ולפיד ככל שיתברר שהממשלה הנוכחית לא מתפקדת, או לא מצליחה לתפקד. האם יצליחו לשכנע את כחלון לפרוש מן הקואליציה ולהביא לבחירות מוקדמות לאחר העברת התקציב? או שיעדיפו ליטול את תיקי הבית היהודי והימין הקשה ולהצטרף לסיבוב נוסף בהנהגת נתניהו.

לפיד עצמו איננו צריך להיבחר מחדש לראשות מפלגתו. הרצוג יצטרך להצליח במסע בחירות פנימיות ולעמוד מול יחימוביץ. גורלה של הממשלה הנוכחית תלוי במידה רבה בזהותו של יושב הראש הבא של מפלגת העבודה. לא מן הנמנע שהרצוג יבקש למנף את המנדט המחודש שיינתן לו על מנת להביא לחיבור עם הליכוד. לא מן הנמנע ששלי יחימוביץ, החסרה ניסיון מיניסטריאלי, תרצה להיכנס לממשלה בסימן "באנו לתקן".

הציבור יתקשה לקבל בחירות חדשות תוך שנה, ואת זאת יודעים אנשי המחנה הציוני. היחיד שיכול להרוויח מהצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה הוא לפיד. נתניהו יקבל ארכה נוספת עד הבחירות הבאות, בהן יתמודד שוב כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. האתגר של לפיד הוא למצב את יש עתיד כמפלגה לאומית ליברלית היכולה להוות חלופה רצינית לליכוד. מפלגה הנלחמת בקמפיין ההחרמות אך באותה מידה מניעה משא ומתן מדיני ולוחצת לחיסול הבידוד באמצעות מו"מ שכזה.

לפיד, שעשה באחרונה בארה"ב, יכול היה לשמש שר חוץ נפלא של נתניהו, אילו היה רוצה לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. בינתיים, יש עתיד בונה עצמה כחלופה לליכוד. חוסר התוחלת שיש בניוון של המחנה הציוני ומפלגת העבודה מעלה על סדר היום את הצורך בחלופה לאומית-ליברלית לנתניהו. האתגר, שהיה מונח בעבר על כתפיה של ציפי לבני, מונח היום על כתפי יאיר לפיד.

 

ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

הומרוס / איליאדה / 100 טורים ראשונים

מיוונית: דוד מרחב

שִׁירִי אֵלָה, עַל הַזַעַם שֶׁל אֲכִילֵס, בְּנוֹ שֶׁל פֵּלֵאוּס,                          1

עַל הַחֻרְבָּן שֶׁהֵמִיט מַכְאוֹבִים לְאֵינְסוֹף עַל אֲכַאִּיָה,

הֵן כֹּה עַזוֹת וְרַבּוֹת נַפְשׁוֹת בְּנֵי־חַיִל אֲשֶׁר אֶל

הָדֵס הִשְׁלִיךְ וְאוֹתָם הוּא נָתַן לִכְלָבִים כָּטֶרֶף

גַּם לְכֹל צִפּוֹר הַשָּׁמַיִם, קוּיְמָה כָּךְ תָּכְנִיתוֹ שֶׁל זֶאוּס.                        5

זֹאת לְמִן יוֹם רֵאשִׁית מְרִיבָתָם שֶׁל הַשְּׁנַיִם, בֶּן־אַטְרֵאוּס,

מֶלֶךְ־שַׁלִּיט הַעוֹצֵר בָּעָמוֹ וְהָפֶּלֶא־גִּבּוֹר אֲכִילֵס.

מִי מִבְּנֵי הָאֵלִים יָצַר אֶת זוֹ הַמַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם?

עַל הָמֶלֶךְ יָצָא אָז קִּצְפּוֹ שֶׁל בֵּן לֶטוֹ וְזֶאוּס

עַם נֶהֱרָגוּ כִּי שָׁלַח בַּצָּבָא מַגֵּפָה מַהֲרֶסֶת,                                                10

כִּי בֵּן אַטְרֵאוּס חִלֵּל אֵֶת כְּבוֹד כְרִיסֵס כֹּהֵן הָאֱלֹהַּ

עֵת בָּא כֹּהֵן זֶה אֶל אֵלֶּה מְהִירוֹת סְפִינוֹת־הָאֲכַיִּים,

אֶת בִּתוֹ הוּא בִּקֵּשׁ לְשַחְרֵר בְּרֹב כֹּפֶר מִשֶׁבִי

גַּם הֶחְזִיק כְּלִיל־דַּפְנִים שֶׁל אַפּוֹלוֹן הַמַּרְחִיק לִפְגֹּעַ

עַל שַׁרְבִיט מִזָּהָב תָּלוּי, וּבֵרֵךְ הָאֲכַיִּים                                        15

אַךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם אֶת שְׁנֵי בְּנֵי־אַטְרֶאוּס, רוֹדֵי־עַם:

"בְּנֵי אַטְרֵאוּס וּשְׁאַר עֲדוּיֵי־הַמְּצָחוֹת, הָאֲכַיִּים,

הֵן אֲיַחֵל שֶׁיִהְיוּ בְּעַדְכֶם אֵלֵי אוֹלִימְפּוֹס —

עִיר פְּרִיאַמּוֹס תַּחֲרִימוּ וְתָּשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם הַבַּיְתָה!

רַק אֶת בִּתִי הַיְּקָרָה שַׁחְרְרוּ וְקָבְּלוּ־נָא הָכֹּפֶר!                                20

נַא יִרְאוּ אֶת פְּנֵי בֵּן זֶאוּס, אַפּוֹלוֹן, דּוֹרֵךְ הָקֶשֶׁת".

כֹּל שְׁאַר הָאֲכַיִּים שִׁבְּחוּ אֶת דְּבָרָיו בְּלִי מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם

הֵם כִּבְּדוּ אֶת הַכֹּהֵן וְרָצוּ לְקָבֵּל אֶת הָכֹּפֶר

אַךְ בֵּן אַטְרֵאוּס, אֲגַמֶּמְנוֹן, לִבּוֹ לֹא הָיָה עָלָיו שָׂמֵחַ.

הוּא פָּקַד קָשׁוֹת עָלָיו, בְּחֶרְפָּה שִׁלֵּחַ:                                           25

אַל תּוֹפִיעַ פֹּה, זָקֵן, עַל סְפִינוֹת גְדוֹלוֹת וְיַרְכָּתַיִם,

אַל תִּתְמַהְמַהּ עַתָּה וְאַל תָּשׁוּב וְתָבוֹא עוֹד הֵנָּה!

לֹא תִּמְצָא שׁוּם תּוֹעֶלֶת בַּשַּׁרְבִיט וּבִכְלִיל־הָאֱלֹהַּ!

דַע כִּי אוֹתָהּ לֹא אַסְכִּים לְשַׁחְרֵר עַד זִקְנָה תְּבוֹאֶנָּה

שָׁם בְּבֵיתֵנוּ, הַרְחֵק מֵאֶרֶץ־אָבוֹת, מִן אַרְגּוֹס;                                30

גַּם הִיא תִשְׁכַּב בְּחֵיקִי, אַף נוּל־הָאֲרִיגָה תְּסוֹבֵבֶנוֹ!

אָז לֵך עַתָּה וְאַל תַּכְעִיסֶנִי וּבְשָׁלוֹם תָּשׁוּבָה!"

כָּכָה דִּבֵּר וְהַזָּקֵן הָלַךְ כִּי יָרֵא הוּא מִמֶּנוּ.

הוּא בְּשֶׁקֶט הָלַךְ עַל חוֹפוֹ שֶׁל יָם רָב־הַסַאַן.

אַךְ לְאַחַר שֶׁרָחַק הוּא מְאֹד תְּפִלָּה נָשַׂא זֶה                                    35

אֶל אָדוֹנוֹ אַפּוֹלוֹן, בֵּן יְפָת־הַשֵׁעָר, זוֹהִי לֶטוֹ:

"שְׁמַע־נַא אֵל, לוֹ הָקֶשֶׁת מִכֶּסֶף, סּוֹכֵךְ עַל כְרִיסָה,

מֶלֶךְ עַל קִלָּה הַקְּדוֹשָׁה וּמוֹשֵׁל בִּגְבוּרָה בְטֶנְּדּוֹס —

אִם אֵי־פַּעַם לְךָ פֹּה קֵרָתִּי הֵיכַל רַב־חֶמֶד

אִם הִקְרַבְתִּי לְךָ פֹּה עוֹלָה דְשֵׁנָת־שׁוֹקַיִם                                      40

שֶׁל פָּרִים וְעִזִּים, אֶת מִשְׁאֶלֶת־לִבִּי מַלֵא־נַא:

לִי שִׁלֵּם בְּחִצֶּיךָ עַל דָמְעִי, נְקֹם בִּבְנֵי־הַדַּנָּאִים!"

כָּך הוּא אָמַר בַּתְּפִלָּה, וְנַעֲנָה לוֹ פוֹיבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא יָרַד מִרֹאשׁ אוֹלִימְפּוֹס, חֵמָה אָחַזְתָהוּ,

קֶשֶׁת עַל כְּתֵפוֹ וְאַשְׁפָּת־הַחִיצִים סְגוּרָה מִכֹּל עֶבֶר.                          45

עַל הַכָּתֵף צִלְצְלוּ הַחִיצִּים כִּי רַב בּוֹ הַזַעַם.

הוּא הִתְהַלֵּךְ וְהָיָה דּוֹמֶה בְּמַרְאֶהוּ לַלַילָה.

אָז הִתְיַשֵּׁב הַרְחֵק, אֶת הַחֵץ לַסְפִינוֹת יָרַה הוּא.

צְלִיל כֹּה מַחְרִיד יָצַא מִן הָקֶשֶׁת עָשׂוּיָת־הָכֶּסֶף.

קֹדֶם פָּגַע בָּפֶּרֶד, אַחַר – כֶּלֶב מְהִיר־רֶגֶל,                                      50

חֵץ אָז נִשְׁלַח גַּם אֲלֵיהֶם, הָיָה זֶה חֵץ כּוֹאֵב, חַד כַּתַּעַר,

הוּא נְגַפָם; לֹא כָּבוּ שָׁם שְׁרֵפוֹת הַגוּפוֹת שֶׁהִבְעִירוּ.

תֵּשַׁע יְמָמוֹת נִשְׁלְחוּ לַמַחֲנֶה חִצֵי־הַאֱלֹהַּ

יוֹם עֲשִׂירִי כִּי יַגִיעַ – אֲכִילֵס כִּנֵּס אֶת הַעַם שָׁם.

כִּי שִׁכְנֵעָה אוֹתוֹ לִבְנַת־הַיָדַיִם, זוֹ הֵרָה,                              55

הֵן לְבָבָהּ דָּאַב בִּרְאֹתָהּ אֵיךְ מֵתִים הַדַּנָּאִים.

אֵלֶּה אֵפוֹא הִתְאַסְּפוּ, בְּהָמוֹן־רַב שֶׁל עַם קֻבְּצוּ הֵם.

קָם מְקִרְבָּם וְדִּבֵּר אֲכִילֵס קָל־הָרַגְלַיִם:

"בֵּן אַטְרֵאוּס, דּוֹמַנִי כִּי עַתָּה הַבַּיְתָה נָשׁוּבָה,

שׁוּב נַחְזֹר אִם מִן הַמָּוֶת נָצְלִיחַ הַפַּעַם לִבְרוֹחַ,                      60

כִּי מִלְחָמָה וְגַּם דֶּבֶר אוֹכְלִים בִּצְבָא הָאֲכַיִּים

הָבָה נִגַּשׁ אֶל אֵיזֶה כֹּהֵן אוֹ נָּבִיא וְנִשְׁאָלָה

אוֹ שֶׁמָּא אֶל פּוֹתֵר־חֲלוֹמוֹת, כִּי גַם הֶם מִזֶאוּס,

הוּא יָגִידָה לָנוּ עַל שׁוּם מָה חָרָה אַף אַפּוֹלוֹן

הַאִם הֶאֱשִׁים אוֹתָנוּ עַל נֶדֶר שֶׁהֻפָר אוֹ הֶקָּטוֹמְבָּה?                 65

הָבָה נָקְרִיב לוֹ קָרְבָּן טְלָאִים וְעִזִּים, וְיָרִיחַ,

אָז יִתְרָצֶה וְיָסִיר מֵעִמָּנוּ רָעָה גְּדוֹלָה זוֹ!"

כָּכָה דִּבֵּר וְיָשַׁב. וּמֵהֶם נֶעֱמַד וְקָם אָז

הַמְנַחֵשׁ לְפִי צִפֳּר־הַשָּׁמַיִם, קַלְכַס בֶּן־תֶּסְטוֹר,

אֶת שֶׁהָיָה, שֶׁהֹוֶה, שֶׁיִהְיֶה – הוּא כְּבָר יוֹדֵעַ,                         70

הוּא שֶׁנָהַג אֶת סְפִינוֹת הָאֲכַיִּים אֶל הַעִיר אִלְיוֹן,

כְּפִי הַנְּבוּאָה שֶׁנָתַן לוֹ הַאֵל פוֹיְבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא דִּבֵּר בַּחָכְמָה וּפָנַה לַאֲסֵפָה וַיֹּאמֶר:

הוֹ אֲכִילֵס, צַוֵּנִי לוֹמַר, יְדִידוֹ שֶׁל זֶאוּס,

לָמָּה הִזְדַּעֵם אַפּוֹלוֹן אֲשֶׁר מַרְחִיק לִפְגֹעַ?                                      75

הֵן לְךָ אַגִּיד; הִשָּׁבַע לִי – עֲמֹד־תַּעֲמֹד לִיְמִינִי גַּם

לִי תְּסַיֵּעַ בְּחֶפֶץ־לֵב, אַף בְּמַעֲשׂ וּזְרוֹעַ.

זֹאת כִּי אֲנִי חוֹשֵשׁ פֶּן יִזְעַם מוֹשֵׁל הָאַרְגֵּאִים,

הוּא מוֹשֵל גָּדוֹל בְּכֻלָּם, וְיַקְשִׁיבוּ לוֹ הָאֲכַיִּים

הֵן כִּי חֲזַק הָמֶּלֶךְ עֵת חָרוֹן בּוֹ עַל הַנָחוּת מִמֶּנוּ.                    80

אִם בְּאוֹתוֹ יוֹם יַעֲצוֹר הָמֶּלֶךְ זַעֲמוֹ, יִתְאַפֵּק הוּא,

גַּם יַסְתִיר טִינָתוֹ – עַד יוֹכָל הַגְשִׁימָהּ – בְּלִבּוֹ־הוּא,

אָז אַתָּה לִי אֶמֹר־נָא: הָאִם מִפָּנָיו תַּצִילֶּנִי?"

לוֹ הֵשִׁיב כָּךְ אֲכִילֵס מְהִיר־הָרַגְלַיִם, כָּכָה עָנַה לוֹ:

"אֹמֶץ אֱזָר וְאֱמָר הַנְבוּאָה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ.                              85

הן נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפּוֹלוֹן יְדִידוֹ שֶׁל זֵאוּס, הוֹ קַלְכַס,

כִּי כְּשֶׁאַתָּה תִּתְפַּלֵּל אֶל הַאֵל תֵּת אוֹת לַדַּנָּאִים,

כֹּל עוֹד אֲנִי חַי אִישׁ לֹא יָזִּיקְךָ, כֹּל עוֹד רוּחַ בְּאַפִּי־בִּי,

עַל הַסְּפִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת, אַלִּימוּת לֹא תֻּפְנֶה נֶגְדֶּךָ,

לֹא מִצִּדָם שֶׁל הַדַּנָּאִים, גַּם לֹא בֵּן־אַטְרֵאוּס יַרִים יָד,              90

הוּא עַתָּה מִתְיַמֵּר לִהְיוֹת הַמְצֻיָּן בָּאֲכַיִּים".

אָז הִתְחַזֵּק הַמְּנַבֵּא הַאָצִיל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּךְ:

"הוּא זָעַם לֹא בִּגְלַל הֶקָּטוֹמְבָּה אוֹ אֵיזֶה נֵדֶר,

אֶלָּא בִּגְלַל הַכֹּהֵן, אֶת פָּנָיו הִלְבִּין אֲגַמֶּמְנוֹן,

הוּא לֹא שִׁלַּח אֶת בִּתּוֹ לַחָפְשִׁי, לֹא לָקַח אֶת הַכֹּפֶר,                95

עַל כֵּן הֵמִיט מַכְאוֹבִים וְיוֹסִיף עֲלֵיהֶם אַפּוֹלוֹן.

אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה לֹא יָסִיר מֵעַל הַדַּנָּאִים

טֶרֶם יָשִׁיבוּ לַאָב הַנַּעֲרָה עַלִּיזַת־הָעַיִן,

בְּלִי כֹּל כֶּסֶף וָכֹפֶר, הַעִירָה יָבִיאוּ הֶקָּטוֹמְבָּה,

כְרִיסָה, אֵלֶיהָ; אָז נְפָיְסוֹ וְאוּלָי נְשָׁכְנֶעוֹ בַּמַעַשׂ".                             100

השיבה אל זלמן שניאור

בשלהי תשס"ג, השתתפתי בסמינר שנערך באוניברסיטת בר־אילן על המשורר זלמן שניאור. זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו, ולא בכדי: הרפובליקה הספרותית בארץ עשתה מאמצים ניכרים למחוק את שניאור מן הפנתיאון הפואטי הלאומי. דווקא הוא, שבאחרית ימיו עוד הספיק לשורר למדינת ישראל ואף לצבאה, נדחק לקרן זווית. אהבתי הגלויה לנידחים מפני הממסד, גרמה לי להתחיל לעיין בכתביו שיצאו לאור בשנות העשרים עד שנות הארבעים, בלייפציג, בניו־יורק ובתל־אביב, באחרונה קובצו כל שיריו בשני קבצים גסים, "שירים" ו"פואמות", בעטיפה חומה, כעורה ואפורה, תכלית הניגוד למשורר, שהקפיד על עיצוב ספריו ואף שיתף פעולה עם אמן התחריט הנודע, הרמן שטרוק.

במהלך שנה שלמה, השקעתי מאות רבות של שקלים ברכישת כל ספריו, ייבוא אישי מניו־יורק. מה משך אותי לאיש הזה, שמלבד דן מירון לא קם חוקר ספרות רציני שיעמיק בתולדות חייו וביצירתו? מה חיבב אותו כל כך עליי עד שכתבתי עליו מסה שלמה, שאף היא זכתה להתעלמות ברפובליקה הספרותית, תחת הכותרת "בין ניטשה לעשתורת: מדוע התנכרו הכנענים לזלמן שניאור?", שפורסמה ביומן הרשת שלי? התהליך הפוליטי שעברתי, קרי: מעבר מן הימין היהודי הלאומי אל ההשקפה העברית הצעירה (ה"כנענית") של ע. ג. חורון ויונתן רטוש, לווה בנטישת הימין אך בהמשך אחיזתי בתורת־ז'בוטינסקי. שניאור היה זה שכתב שיר לכבוד ז'בוטינסקי, דבר שקירב אותי אל שירתו מאוד. האם היה זה עניין פוליטי? רעיוני?

כוכבו של זלמן שניאור דרך לאחר שחיים נחמן ביאליק כתב עליו שבחים במסתו, "שירתנו הצעירה", לצד משוררים כמו יעקב שטיינברג, יעקב כהן ואחרים. מסת־החניכה הזו של המשורר, אשר למעשה הביאה לידי המשגת קבוצת המשוררים כ"דורו של ביאליק" על־ידי מבקרים כמו ישורון קשת, הפכה את שניאור לארי שבחבורה. קובץ שיריו הראשון, "עם שקיעת החמה", פורסם בשלהי שנת 1906 וענה על הלך רוח קדורני וספקני של ביאליק ביחס לספרות העברית. ספרות זו, שהחלה מתפתחת לאיטה בעקבות אנשי "המהלך החדש" בראשות בן־אביגדור והייתה בחיתוליה, בעודה מתמקדת בריאליה החברתית היהודית, הייתה רחוקה מרחק רב משירי שניאור שאת שירתו אפיין ביאליק כשירת ה"גבורה".

הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח. ספרו של שניאור, "וילנה"

הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח. ספרו של שניאור, "וילנה"

שניאור היה יושב בוורשה, שהיוותה מרכז ספרותי של ממש. כעדותו של י"ד ברקוביץ בספרו "הראשונים כבני־אדם", המשורר היה יושב עם בכירי הספרות העברית דאז – ביאליק, פרץ, נומברג, פיכמן, שטיינברג ועוד – בביתו של פרץ ברחוב צגלנה מספר 1 והכול היו דנים בבעיות השעה. בשנת 1910, נטל שניאור חלק במאסף "שלכת" שפורסם בלבוב ובו כתבו גם ביאליק, כהן, שמעונוביץ, פיכמן, קצנלסון וברש. הוא גם פרסם בכתב העת הספרותי "הדור" בעריכת דוד פרישמן שבראשו הופיע ציטוט מאת גיתה, לפיו "על ידי הטוב נוליד לאט לאט רגש נכון וטעם בשביל הטוב", ביטוי למגמת ה"אמנות לשם אמנות" שאפיינה את הרומנטיקה החדשה בספרויות אירופה בשלהי המאה הי"ט. כך, החל מבסס עצמו שניאור כ"עברי החדש" שהתנתק מן מוסרות העבר והחלה מגבש לעצמו שירה "בעלת גוף".

בשנת 1914, פרסם שניאור את קובץ שיריו השני, "שירים ופואמות", שהשפיעה גם על יונתן רטוש, כפי שהעיד הוא־עצמו על כך. מול הליריקה הספקנית והמלנכולית של שטיינברג, יצא שניאור עם פואמה אדירה, "בהרים", שנתנה לשירה העברית ממד אפי שהיה חסר לה, גם כאשר משוררים כמו יהודה לייב גורדון כתבו על ענייני מקרא וימי העברים בארץ. שירתו הייתה רוויה בתשוקה, בארוס, בהשכלה – ביציאה מתחומי מזרח אירופה אל מערבה. מבקרו החריף של שניאור, י"ח ברנר, תיאר את נטייתו של זה לתורת ניצשה כריאקציונית וכתב שהיא מלאת "התפעלות של שפחה טפשית, שרצה אחרי גדוד צבא העוברת ליהרג במלחמה ונהנית". על המשורר כתב באכזריות כי מדובר ב"ז'ורנליסט מיליטריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה". ברנר הסתייג מהניהיליזם הניצשיאני של שניאור וכאשר פורסמה הפואמה "וילנה", אותה הוציא לאור שניאור במהדורה נאה עם תחריטיו של הרמן שטרוק, התלהב ממנה.
למעשה, היה שניאור מנביאיה של הפואטיקה העברית המבקשת להתגבר על ה"קרע שבלב" הברדיצ'בסקאי ולבסס תחיה רומנטית של העברית תוך שמירה על עקרונות ברורים מבחינת אופני המבע, המשקל, השימוש בהגייה האשכנזית, הבהירות והדיאלקטיקה הברורה בין תוכן לצורה שאינה מותירה ספקות. במובן זה, לא נטה שניאור אל הדקדנס האירופי והסימבוליזם הרוסי. בפואמות שלו הקפיד להסביר אגב השיר את כוונותיו. הוא נחשב, ובדין, כממשיכם של ביאליק וטשרניחובסקי.

אולם כבר בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, החל תהליך התרחקות משירת שניאור. הסיבה לכך הייתה כפולה. ראשית, הוא לא היה ציוני ולא ביטא בשירתו את רעיון היהודי החדש שהתבטא בשירת אורי צבי גרינברג, יצחק למדן ואברהם שלונסקי. הוא לא היה קרוב נפשית לפואמה חינוכית כמו זו של "מסדה" שכתב למדן. הוא ודאי היה רחוק משירת "הגברות העולה" של אצ"ג. הוא לא היה סוציאליסט, עולמו היה מעוגן באירופה. כאשר ביקר בארץ בשנת 1925, לא מצא בה את מקומו, לא מבחינה כלכלית ונראה שאף לא מבחינה נפשית. מששב לפאריס, פנה אל עבר ספרות היידיש. אולם גם באירופה, לא הבין שניאור, כפי שמציין דן מירון, את התמורות המתחוללות מתחת לפני השטח. כמי שנע ונד בין ברלין ובין פאריס, הוא הוציא תחת ידיו פואמה המגדירה את תחום יצירתו, "פרקי יער". בפואמה זו מתוארת חדירת ה"ברזל" המודרני לעולמה של ביילרוס ואת יציאת הגיבור, אלמון, ממזרח אירופה אל מרכז הציוויליזציה החדשה במערב היבשת.

שניאור הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח מול המודרניזם של משוררים כמו דוד פוגל ואצ"ג שחוו את המטרופולין בצורה שונה בעליל מזו שחווה אותה שניאור. בעוד שאצ"ג, למשל, היה משוקע בניהיליזם ניצשיאני, שניאור היה במקום אחר, רומנטי, שמקומו בשלהי המאה הי"ט ולא בשנות השלושים הבוערות. הוא הלך והסתגר, התרחק, כתב סונטות, ביכה את אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ואף החל כותב ליריקה. אף שבשנת 1936 התהדק הקשר עם ברל כצנלסון והובטח לו כי סיפורי שקלוב הכתובים ביידיש יפורסמו בעיתון "דבר" אם יתורגמו לעברית, והרפובליקה הספרותית ציינה את יובל החמישים של המשורר, הרי שבסופו של יום, אוהבי השירה וכותביה פנו לדור שהעמידו אלתרמן ושלונסקי, שהיו מצויים מרחק גדול מ"דורו של ביאליק".

על ספרו "לוחות גנוזים", בו עוסקת מסתי "בין ניטשה לעשתורת", לא נמצאו מלמדי־זכות. עיבודים דרמטיים לסיפוריו נכשלו. הוא התיישב ברמת־גן והיה רחוק מרחק רב מן המינימליזם הפואטי החדש שבישרו משוררים צעירים כיהודה עמיחי, שעמד בסתירה לשירתו הארוכה, ה"מאמריסטית", המשופעת בתמות ובביטויים לשונים, של שניאור.

קרבתי לשניאור, טעמה בהיותו דיסידנט. בעוד שכותב שורות אלה היה נוכח הן במחנה הציוני והן במחנה האנטי־ציוני, שניאור היה במידה רבה אדיש כלפי הפרויקט הציוני. יותר משהיה מאוכזב מן הציונות, והרי כתב שירים לאומיים, הבין כי הקולקטיב החדש שהתהווה בארץ לא יוכל להיות המשך יצירתי לדורות הקודמים, שבתנאים הקשים ביותר יצרו וחידשו. תהליך החיברות הציוני היה בהכרח דכאני מיסודו, יותר משהיה דכאני ביחס לערבים, דיכא את תרבויות היהודים. בעולם כזה, למשורר החי על גדת הסנה, שמחלק את זמנו בין ברלין לבין פאריס, שכותב עברית בהגייה אשכנזית ומדבר וכותב בלשון היידיש, לא היה מקום. אימוץ הפואטיקה של שניאור מחייב את דחיית הממד הדכאני בציונות וחידוש הממד היצירתי בה. אולם גם כאן עולה ספק מה הייתה מידת היצירתיות בציונות. האם דור שלונסקי־אלתרמן, שהעמיד צאצאים שונים וחריגים כמו יונתן רטוש ואבות ישורון, אכן הצטיין ביצירה עברית חדשה? האם יצירתו הייתה יהודית? שלונסקי כשניאור זכה לאיסוף כל שיריו לפני שנים הרבה. מאז חלפו עשרות שנים ולא יצאה מהדורה מדעית מוערת של כל כתבי שלונסקי. לגורל דומה זכה ברנר.

עולה אפוא הכורח לבדוק כיצד ניתן לחדש את ספרויות היהודים בארץ; להבין את התנאים להתחדשותה של ספרותנו בזיקה לדיסידנטים, לגולים, כמו זלמן שניאור. משהבנתי כי בניגוד לטענת רטוש וחורון, לא התגבש בארץ לאום עברי חדש, אלא קיבוץ של עדות יהודיות בעלות חיבור רופף ביניהן, פניתי אל שניאור כחלופה אידיאית ופואטית. השאלה הבוערת העומדת על הפרק היא, אפוא, חידוש ספרויות היהודים בארץ. בתנאים אובייקטיביים של מלחמה, גזענות, פערים מעמדיים ושנאת זרים, ספרויות היהודים אינן יכולות להתגבש בארץ. הן תיאלצנה לחכות למומנט ההיסטורי הנכון בו ניתן יהיה לשוב שיבה עמוקה, אמתית ואותנטית אל שירת שניאור ודור ביאליק כחלופה לתרבות הכוח והאגרוף הישראלית.

השבירות של אמירה הס

בשתיקה יחסית, אם כי לא מפליאה, קיבלה הרפובליקה הספרותית את ספרה של המשוררת אמירה הס, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות". הס, אשר יש שיזהוה בטעות עם העיתונאית עמירה הס (אין כל קשר), כבר סווגה על־ידי חלק מן המילייה הספרותי כ"משוררת פמיניסטית־מזרחית", הגדרה שאין החמצה גדולה ממנה. למעשה, העובדה שספרה של הס הוא פריצת־דרך בשירה העברית בישראל, ובשירת הנשים בפרט, רק מאירה עוד יותר את ההחמצה של התרבות בארץ את שירת הס.

הס נולדה בבגדאד בשנת 1943 והיגרה לישראל עם הוריה בשנת 1951. היא הופיעה בהצגות, בין השאר בתיאטרון החאן, פרסמה את ספרה הראשון לפני שלושים שנה, "וירח נוטף שגעון", ובמהלך השנים פעלה בתחום הציור והמשחק וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה. אולם דומה כי מפעלה השירי הוא זה המבטא יותר מכל את אישיותה המורכבת, המרוסקת חתיכות־חתיכות, שאין לה מקום, לא בירושלים עירהּ ולא בכל עיר אחרת, אולי במעברה בה גדלה.

מסיימת את ספרה בקינות. אמירה הס

מסיימת את ספרה בקינות. אמירה הס

בשונה ממשוררים אחרים, החלה הס לפרסם את שיריה בגיל מאוחר יחסית, והיא בת ארבעים. הניסיון, אם לא המאמץ, לסווגה כמשוררת פמיניסטית ומזרחית דומה, במידה רבה, לניסיון של אנשי שמאל ליטול את שירו של אבות ישורון, "פסח על הכוכים", ("ועל פולין לא לשכח") ולעשות ממנו מטעמים בכל הנוגע לאסון הפלסטינים ב־1948. היא משוררת ואמנית, כפי שסנטה באירוע ספרותי אחד כשביקשו לסנפה לתחום השירה המזרחית או הפמיניסטית.

ספר שיריה הנוכחי הגיע אליי במקרה, כמו ספרי שירה רבים שמגיעים אליי בדואר, בצד ספרי עיון ופרוזה. אל רובם אין לי סבלנות. במקרה של הס, ככל שקראתי, גברה תדהמתי. שיריה של הס מתחילים במגוון חוויות שניתן לתארן כ"שבירות". בפרפרזה על דברי אבות ישורון, "ממה נעשית אישה אמירה הס? מן השבירות". כך, היא כותב בספרה "עדות היופי וחוקת הזמן" (עמ' 16), "אני בוכה שככה נתיבות עפר,/ וככה אתם פנים ישימונים שונים ומשתנים/ בתוך נפשי/ שותי העצמות ומכרסמי הדם/ לא עוד יתסיסו עצבים עד תומם/ להזרים בנימים פעפוע".

אולם מעבר להיות יצירתה עולה מן השבירות שבנפשה, העברית של הס היא כמעט חד־פעמית, כזו שממנה מבכרים המשוררים בני־זמננו שלא להשתמש בה ("רק להתכנס ולפעות ביפעות הדממה/ שלא יידעו נאבדה כליל בעזובות", עמ' 19). עברית זו מאפשרת לה להגיע לאחד השירים הגדולים בספרה, "אשליה שנטמאה באינוס", בו היא כותבת: "אל יתוץ תרנגול בבשר/ את שפחת האלוהים/ שפניה זכוכית/ ולבה זגוגיות/ האמנם בין רגליה/ שביל עפר לבעלי ארס// נורא הוד שביר נפשה/ בית בושת בתוליה/ איך נקרע לרסיסים/ ישותה עוטלפה/ חסרות אונים בנשפיה… עזובה מכל אהבה/ כי הפכה חוטר משוגע/ אמרה דוד לא ינגן בכינור גופי/ ולא אעכס להם מיתר/ ובמכמני גופי לא אערטל אביתר/ הייתה ערוותי מערת פריצים".

השיר הזה מהדהד יותר מכל את שירת יונתן רטוש, הגם שהס לא הושפעה משירתו. זהו שיר כנעני לכל עניין, החוזר אל העברית המקראית, המבקש לשיר את שירת דבורה ולתנות את בכיה של חנה, שיר שיש בו הדהוד עצום לעבריות הגדולה שמאפיינת את רוח שירתה. אולם לא די בכך. כך, למשל, השימוש של הס בצורות מבע פואטיות שונות, למשל סיום השיר "רומזת לילה", בטרוכיאוס ("מה לי למתוח יתדות אוהלים עלי יִשְׁלָיוּ", עמ' 42) מגוון את שירה וגורם להעמקת ההבנה את עומק השירה והאמצעים בהם נוקטת הס על מנת לבטא את אותן "שבירות" באישיותה.

ככל שמתקדמת הקריאה בספר, כך מעמיקות חטיבותיו. למשל, החטיבה המצוינת "דבר אהבתי לכן הערביות בנות האסלאם" (עמ' 51-86). הספר מסתיים בחטיבת קינה על מות בעלה, עזרא הס, לו היא קוראת "יא מצודתי, נזר ימיי" (עמ' 164), וקשה שלא לשמוע את הקינות החותמות את הספר.

שאלת קבלתה, או אי־קבלתה, של אמירה הס ראויה להידון כחלק מהתופעה בה הרפובליקה הספרותית המטה ליפול בישראל מקדשת את משורריה הקנוניים ומקפידה להתעלם מאלה אשר סירבו, או לא רצו, ליישר קו עם ההגמוניה הישראלית, הגברית מעיקרה, הציונית. אמירה הס שברה בספרה את השבר הסורי־אפריקני אותו שבר אבות ישורון לפני ארבעים שנה. נותר רק לקוות שהשבר הזה יזכה לאותה תהילה לה זכה יחיאל פרלמוטר המנוח.

אמירה הס, כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, תל-אביב: הוצאת עם עובד, תשע"ד-2014, 185 עמ'.

דוד מרחב מתרגם בימים אלה מיוונית את הדיאלוג "פוליטיאה" (ספר המדינה) עבור הוצאת "שלם" בירושלים ושוקד על תרגום ראשון, במשקל בהגייה ספרדית, של ה"איליאדה" להומרוס.

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

האגרטל הסדוק של בנימין נתניהו

המשורר פול ורלן כתב על האגרטל השבור. המים ההולכים ונעלמים ממנו. לא יודעים מה קרה ומדוע, רק שהמים נוזלים מן האגרטל. מלחמת עזה האחרונה היא האגרטל השבור של הציונות. קשה למנות את המלחמות בהן הפסידה ישראל. אפילו מלחמת לבנון, שבסופה נסוג צה"ל, טמנה בחובה תבוסה. גם לא מלחמת יום הכיפורים. הפעם הובסה ישראל מידי ארגון טרור נגדו פתחה במלחמה יזומה. נטולת כוח הרתעה, נתונה לחסדי המצרים, עם עורף חסר אמון בממשלה ואזרחים החשים חסרי אונים, המים באגרטל הציוני השבור נוזלים.

ראש הממשלה נתניהו יזם את המלחמה באמתלת שווא. בכיר לשעבר בצה"ל הבקי בפרטים טוען שחטיפת שלושת הנערים יוחסה לחמאס ללא כל בסיס אמתי. תחת לחץ פוליטי כבד מימין ומשמאל, שיחות שלום שקרסו, קואליציה מתפוררת, משבר אמון חריף עם האמריקנים ותחושת בידוד חזקה, יצא ראש הממשלה למלחמה. ולא רק מלחמה נגד העזתים. קריאת הנקם בה פתח את נאומו משהתברר שהנערים נחטפו ונרצחו, הדהדה מקצה הארץ עד קצה האחר. כך ניתנה הלגיטימציה לרצח הנער הערבי. וכך גם ניתנה ההצדקה ללינץ' בשני צעירים ערבים. וכך גם החל מסע הסתה ורדיפה של אנשי שמאל ועיתונאים מצד קבוצות ימין קיצוני. אחרי חמש שנים של כהונה שמרנית ושקטה יחסית, נתניהו שוב איבד שליטה.

נראה כצל של עצמו. בנימין נתניהו

נראה כצל של עצמו. בנימין נתניהו

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה איבד נתניהו שליטה. זמן לא רב לפני הירצחו של רבין המנוח, ביקש נתניהו לפגוש בו. "הוא לא בוגד!", קרא יושב־ראש האופוזיציה להמון צמא־הדם שגירש את דוד לוי והבריח את מיקי איתן מכיכר ציון. רבין, שראה את מפגיני הליכוד עם שלטי "רבין בוגד" מול ביתו, סירב לפגוש בראש האופוזיציה. כששמע נתניהו על מותו של רבין כתוצאה מההתנקשות, הוא היה בפניקה מוחלטת.

המלחמה, כאמור, ביקשה לנקום בחמאס על רצח הנערים. הטרור מעזה הגיב בעוצמה בלתי־רגילה. וכאשר נחשף מחדל המנהרות והיה כבר ברור לגמרי שראש הממשלה הסתיר מהעם, וכנראה משרי הממשלה, את האמת על הנעשה במדינת הטרור השוכנת ליד ישראל, הוא ביקש הפסקת־אש. לא, הוא לא רצה לחסל את המנהרות ולשלם את מחיר־הדמים בדמות הרג עשרות לוחמי צה"ל. ולא, הוא לא רצה לגרום לחצי מיליון פלשתינים לגלות מבתיהם וליותר מאלפיים למות. חמאס משך אותו פנימה. נתניהו נגרר ואיבד שליטה. שוב.

הוא יצא למלחמה בעזה תוך תמיכה מוחלטת של רוב הציבור הציוני. הוא נתבקש לפרוע את השטר שנתן לציבור בבחירות 2009: מיטוט שלטון החמאס. באמצע, כשהחלו להיהרג מדי יום לוחמים, הוא נבהל. יאיר לפיד הציע לו לחסל את ראשי החמאס. נתניהו נבהל עוד יותר. ביבי, ציפי ובוגי גילו לחרדתם שהקבינט יותר ימני מהם. ליברמן, שערער את נתניהו עם חיסול השותפות בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, נראה בעיניו כסוס טרויאני בקבינט.

שוב ושוב רצה נתניהו בהפסקת־אש. שוב ושוב סורב. יכולת העמידה של החמאס הפתיעה אותו. לשמחתו, לא היה לו ראש אופוזיציה בסגנונו־שלו, שביקש לעשות לו הפיכה מבית עם מחאת מילואימניקים מאורגנת. הפוגות האש ההומניטריות והפסקות האש החד־צדדיות, שהופרו פעם אחר פעם על־ידי חמאס, גרמו לראש הממשלה להיות מעורער עוד יותר. מחיר הדמים ששילמו תושבי עזה, אובדן האשראי הבינלאומי שניתן לו עם תחילת המלחמה ואי־הנחת בציבור נוכח הטילים שממשיכים לירות אנשי חמאס, הפכה את ראש הממשלה לצל. מול מסיבות העיתונאים הבטוחות והנינוחות בהתחלה, נתניהו שלאחר הסתבכות המלחמה היה נראה כצל של עצמו. חיוור, מזדקן, מסוכסך עם עצמו, עם אנשי בליכוד, עם תושבי הדרום ועם לוחמי צה"ל.

בניסיון לרתום את הרמטכ"ל, בני גנץ, להרפתקת המלחמה, סחב את ראש המטה הכללי למסיבות עיתונאים. אנשי לשכתו דאגו להעלות לאתר יו־טיוב סרטונים ובהם מדברים נתניהו, יעלון וגנץ. ראש הממשלה חשש מנטישת הרמטכ"ל. זה לא עזר לו. יממה לאחר שהבטיח גנץ כי כלניות ישובו לפרוח בדרום השקט, המשיכה מתקפת הטילים. הציבור הישראלי כבר החל להפנים שהמלחמה לא השיגה את יעדיה. הסיפורים על חיסול המנהרות והרס רוב ארסנל טילי החמאס היו שקרים בוטים. האכזבה מראש הממשלה לא הקיפה רק את אנשי הימין. היא גם כללה את אנשי הקיבוצים. אלה שהתרגלו ליד החזקה של תנועת העבודה שמעולם לא שחררה מחבלים בהיקף עצום כמו זה של נתניהו. בנו של הרביזיוניסט בנציון נתניהו התגלה ככלי ריק.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, החמאס ממשיך לירות רקטות אל עבר יישובי הדרום. התסכול בקרב תושבי שדרות, אשקלון, אשדוד, נתיבות ועוטף עזה הוא עצום. שוב ושוב עולה המלה "הופקרנו". מעולם לא היה משבר אמון חריף כל כך בהנהגה. תחושת שבר אדירה כזו לא זכורה מאז מלחמת יום הכיפורים. בשמאל ובימין גם יחד.

בראיון שנערך עמו, אמר שר הבריאות המנוח בממשלת גולדה מאיר, ויקטור שם־טוב: "והופיע מוטי אשכנזי, זה היה המורד הראשון, המפגין הראשון, עם השלט שלו. זה לא נעים להסתכל עליו מחלון חדר הממשלה… מישהו מהשרים אמר לי, 'דיין יצטרך להתפטר'. ומישהו השיב, 'לא רק דיין יצטרך להתפטר; כל הממשלה תצטרך ללכת הביתה לאחר המלחמה הזו".

לאחר שביקרה ביקור ניחומים גולדה מאיר בביתה של נחמה ישראלי מקיבוץ דברת, ששכלה במלחמה את בניה אפרים ודדי, עלתה ראש הממשלה לבית הנשיא. היא הגישה את התפטרותה. לאחר שתסתיים מלחמת עזה, יצטרך ראש הממשלה נתניהו לבקר בבית משפחת החייל אורון שאול ולהגיש את התפטרותו לנשיא שבבחירתו לא חפץ.

נתניהו, סער מאחוריך

הפוליטיקה לא מפנה דרך מול המלחמה: שר הפנים דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו, ובה בעת מגלה הססנות במבצע צבאי אליו לא התכונן. חמש נקודות לדיון

א. הנוסחה "שקט ייענה בשקט" חוזרת לתוקף, גם אם בנט וליברמן ידברו נגדה בראש חוצות. ישראל קיבלה שוב את נוכחות חמאס בעזה. יתירה מכך: לישראל אין יכולת להתמודד עם נוסחה אחרת. רעיון המשך הפעולה הקרקעית הוא איוולת מבחינה מדינית וביטחונית: האשראי הבינלאומי הישראלי מוצה. נתניהו מבין שצריך לטעון את הכרטיס מחדש. מעבר לכך, כל מערכה משמעותית נוספת כרוכה בכיבוש עזה. ישראל לא יודעת מה לעשות עם הרצועה. אין לה תכנית מגירה. שלא לדבר על כך שכמות החיילים ההרוגים תזכיר לציבור את ספירת החללים בימי מלחמת לבנון הראשונה.

ב. בעל כורחו נהפך נתניהו לשותפו של אבו־מאזן. הוא יודע שהחלופה היא השתלטות החמאס על הרשות הפלשתינית. בלי שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, יהודה ושומרון היו בוערות באש "האינתיפאדה הלבנה", חלום בלהות ישראלי בו אלפים צועדים לעבר המחסומים ונהרגים מאש כוחות הביטחון. גם אם עבאס איננו פרטנר לשלום, הוא פרטנר להסדר. את סוג ההסדר נתניהו יצטרך לגבש יחד עם לבני, לפיד והרצוג. לישראל אין את הפריבילגיה לאבד את יו"ש לטובת החמאס.

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

ג. מחדל המנהרות זועק לשמיים. ביום שאחרי המלחמה הדרג המדיני והצבאי יצטרכו להסביר איך הסבירו חמש שנים שנשקף לישראל איום קיומי מצד טהרן בשעה שבעזה חפרו מנהרות תופת. או שהדרג המדיני לא ידע ויש לפטר את ראשי הצבא והשב"כ, או שהדרג המדיני ידע ועליו להתפטר, או ששניהם לא ידעו ויהיה פה כיסוי תחת הדדי. בצה"ל מתדרכים עיתונאים שהדרג המדיני עודכן. השאלה אם אלה יפשטו את עורם של אלה, או שינסו לטייח את המחדל בשיתוף פעולה. מה שברור הוא שהציבור בכלל, ושרי הממשלה בפרט, לא היו מודעים בשום שלב לאיום הנשקף מעזה. זה היה יכול להיגמר בכמה חטופים ישראלים ובעסקת שליט בגודל אקסטרה לארג'.

ד. נתניהו גילה במלחמה הזו הססנות רבה בצד נחישות. הוא הורה לצה"ל להיכנס קרקעית לרצועה לאחר שכלו כל הקיצים. אבל הצבא נשאר דרוך לקראת פעולה נוספת ונכון לכתיבת שורות אלה נמצא בהמתנה. ההמתנה הזו הביאה למותם של חיילי צה"ל כתוצאה מירי פצצת המרגמה. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו נתניהו היה היום ראש האופוזיציה ואולמרט ראש הממשלה. ספק רב אם האופוזיציה בראשותו הייתה לויאלית כל כך כמו זו בהנהגת הרצוג.

ה. הימין הולך וחותר לקראת פרידה מנתניהו. גדעון סער דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו. עד כמה דווקא המרכז והשמאל, החל משלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג וכלה בדמויות כמו אלדד יניב, שתקף קשות את רה"מ בבחירות האחרונות ותרם להחלשתו, דווקא הם נאמנים לו.

המלחמה עוד לא הסתיימה. אבל גם אם טרם הוסכם על הפסקת האש, ברור שצה"ל לא יפעל קרקעית בעומק הרצועה אלמלא יתרחש אירוע בטחוני חמור במיוחד. הכול יכול להשתנות ובכל שעה, והמצב הנוכחי שבו אין הכרעה לכאן או לכאן מהווה סכנה, הן לאזרחי ישראל והן ללוחמי צה"ל. אולם בשש אחרי המלחמה, ישראל תתעורר ליום בו היא נדרשת ללקק את פצעיה, להבין שמשהו השתבש פה בצורה יסודית, שהחברה הישראלית חסרה חוסן בטחוני, כלכלי, מדיני וחברתי.

אם ראש הממשלה ירצה לתקן ולשנות, הוא יצטרך להיפטר מליברמן ומבנט. הבעיה הגדולה היא שלא ברור אם לו־עצמו יש כוח גדול בליכוד כדי להקים ממשלת מרכז. יכול להיות שדווקא המלחמה הזו תגרום לנתניהו לגשת אל שנוא־נפשו, ריבלין, להגיש את התפטרותו ולבקש את אמון העם לכהונה רביעית. כהונת התיקון. אם הוא יהיה יו"ר הליכוד, אם לאו, זאת כבר אופרה אחרת.

מחדל המנהרות: זו רק ההתחלה

בנימין נתניהו ייאלץ לסיים את המבצע הצבאי בעזה בלי מימוש הבטחתו משנת 2009: החמאס לא יחוסל. היעד שסימן ראש הממשלה הנוכחי בתפקידו הקודם כיושב־ראש האופוזיציה עתיד להיות החזית הפוליטית של הימין בליכוד, בישראל ביתנו ובבית היהודי. ליברמן ובנט שמו להם למטרה להוציא כמה שיותר מנדטים מהליכוד. ואם גם במצודת זאב יבינו שהציבור הימני איננו מרוצה מראש הממשלה, שלא הלך "עד הסוף", גדעון סער כבר מוכן להתמודדות. רק שיקראו לו.

לא ידע שהוקמו המנהרות? בנימין נתניהו

לא ידע שהוקמו המנהרות? בנימין נתניהו

נתניהו התחיל את המבצע הצבאי עם אשראי מוחלט. טוטלי. 95 אחוז מהציבור תמכו בו. כשהחליט ראש הממשלה לעבור לכיוון הפעולה הקרקעית, הוא החל לאבד מתמיכתם של חלקים מהמרכז ומהשמאל. יחד עם זאת, היעד של פגיעה קשה בחמאס ליכד סביבו לא מעט אנשים שבימים הרגילים סונטים בו קשות. אבל הפעולה הקרקעית, חרף הישגיה הרבים בתחום המנהרות, עלתה – נכון לכתיבת שורות אלה – בחיי 53 לוחמי צה"ל. יותר מסך הלוחמים שנהרגו ב"עמוד ענן" וב"עופרת יצוקה". יותר מסך הרוגי מבצע "חומת מגן".

השאלה עמה ייאלץ נתניהו להתמודד מעתה ואילך, במידה שהמבצע הצבאי יימשך, היא מדוע נהרגו כל כך הרבה חיילים. אף אחד לא חשב שבמבצע צבאי כזה מישהו ייצא מהשטח בלי שריטה, אבל אף אחד גם לא ראה לנגד עיניו עשרות חיילים הרוגים בתוך שבועיים. השאלה הזו הקשורה לשאלה גדולה יותר: מחדל המנהרות.

איך קרה שמשנת 2009, ראש ממשלת ישראל מדבר ללא הרף על האיום הקיומי מאיראן, אך החמאס מקים רשת מנהרות ועיר תת־קרקעית שתכליתה לחטוף ולרצוח עשרות ישראלים? האם רה"מ לא ידע שהוקמו המנהרות? האם צה"ל והשב"כ הסתירו ממנו את המידע? האם ידע אך הסתיר את המידע משרי הממשלה? השאלות האלה יישאלו כשהמלחמה תיגמר ויתברר שהחמאס ימשיך לשלוט בעזה, שהמנהרות חוסלו אך הרצועה לא פורזה מנשק, כולל טילים ארוכי־טווח, שחמאס יכול להתפנות למלאכת חציבת מנהרות חדשות. שאלת השאלות – מה היו הישגי המבצע – תישאל משמאל, ובייתר שאת מימין.

בצה"ל אומרים שהמידע הונח על שולחן שרי הקבינט. אם כך, מדוע שנים רבות לא עשה ראש הממשלה דבר בעניין? גם השאלה הזו תוצב לפתחו. הימין יבקש תשובות. גם השמאל. מחדל המנהרות עלול להתפוצץ לנתניהו בפרצוף. כמו אולמרט, הוא עלול לגמור את המלחמה כראש ממשלה מאוד לא פופולרי. ובשש אחרי המלחמה, יעלו לסדר היום מצוקות הדיור, הבריאות, האבטלה, העוני, הקשישים ומערכת החינוך. רה"מ יצטרך להסביר איך ישראל הידרדרה תוך חמש שנים למצב כל כך קשה בו נבנית לידה עיר מנהרות טרור וצה"ל לא עושה דבר, בו הכלכלה איננה משרתת את מעמד הביניים, השכירים והעצמאים ובו מערכת הבריאות קורסת ומערכת החינוך ממשיך לנפק כ־40 אחוז תלמידים שאינם גומרים בגרות.

שותפיו של נתניהו – לפיד, לבני ובנט – יצטרכו לתת הסברים. כל אחד יסביר לפי צרכיו הפוליטיים. ראש הממשלה יישאר בודד בצריח. מחיר אי־עשייה וקיפאון של חמש שנים, הנפנוף המתמשך בדגל השקט והיעדר המלחמות, ההתעלמות המוחלטת מן הנעשה ליד קיבוץ נחל עוז וההתמקדות במה שקורה בטהרן – כל אלה ועוד יעמדו לפתחו של ראש הממשלה. הוא יצטרך לשבת עם עצמו, לבד, ולהחליט לאן פניו מועדות. בלי הישג משמעותי במבצע הנוכחי, יש סיכוי לא רב שרה"מ יצטרך לטלפן לקודמו, אהוד אולמרט, לחלוק עמו תחושות של בדידות ואולי בגידה מצד שותפיו.

התמונה המצטיירת כעת – עשרות חיילים הרוגים, הישג שעיקרו חישוף מנהרות טרור שנבנו תוך התעלמות הדרג המדיני, הפסקת אש קרובה בלי מיטוט החמאס, למעלה מאלף פלשתינים הרוגים, כולל נשים וילדים, הפיכת חצי מישראל לגזרה פגיעה אל מול איום הרקטות – התמונה הזו איננה תמונת ניצחון. לא עבור המרכז והשמאל, ודאי שלא בשביל הימין. אם יקום מוטי אשכנזי אחד ויחליט להפגין לבד מול משרד ראש הממשלה, נתניהו יצטרך ללכת בזמן המתאים לנשיא ולהגיש את התפטרותו.

מה עובר על נתניהו?

לפני הבחירות האחרונות, כינס סילבן שלום במטהו בתל־אביב כנס פעילי ליכוד. בשיחה סגורה, אמר דברים קשים על ראש הממשלה, נתניהו, אך הקפיד לשמור על קורקטיות אופיינית והדגיש גם את הישגיו. בשיחות פרטיות, שלום מתבטא על יריבו הפוליטי ביתר חופשיות. כדוגמה להתנהלותו הפוליטית הוא מספר איך לפני בחירות 2009, קרא לו נתניהו לשיחה והודיע לו שבכוונתו לשריין לחברי־הכנסת של סיעת הגמלאים מקומות ריאליים ברשימת הליכוד. שלום התנגד, נתניהו התפוצץ. "הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע. בסוף הגענו לפשרה שהוא יבטיח לרפי איתן הבטחה כלשהי לתפקיד שר ויוריד אותו מהרעיון", מספר שלום לחברי־כנסת בליכוד, "וכך הצלתי את הכיסא שלכם בכנסת".

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

שר החוץ והאוצר לשעבר לא מאמין לנתניהו. ראש הממשלה איננו מאמין לשלום. אי־האמון ההדדי הזה גרם לכך שמקורבי נתניהו הודיעו לתקשורת שראש הממשלה איננו תומך בו עוד טרם החליט שלום אם להתמודד על התפקיד. ביום רביעי, פנה נתניהו לדוד לוי. ליברמן הסכים. ככלות הכול, לא יזיק אם לחברת־כנסת פופולרית מישראל ביתנו יהיה אבא המכהן כנשיא. לא ברור מה קרה אך עוד לפני שלוי הודיע אם הוא נענה לבקשת נתניהו, מקורביו כבר שלחו הודעה שאינו תומך במועמדותו של לוי. בסביבת שר החוץ המיתולוגי השתוממו: הרי הוא לא הכריז שבכוונתו להתמודד.

כל ההודעות הללו יצאו לתקשורת דרך "ישראל היום" והאתר nrg שבבעלות אדלסון. לשכת ראש הממשלה בוררת בקפידה עם אילו עיתונאים היא מקיימת מגעים ואיזה כלי־תקשורת יזכה באייטם הראשון. אלא שגם תומכי נתניהו לא מצליחים להבין את התנהלותו התזזיתית. האדם שמדבר על האיום הקיומי הנשקף מאירן, נואם ביום השואה על השחיטה המאיימת ובאה, מלהג ללא הרף על האינטרס הביטחוני הישראלי, עוסק כבר שבועיים בדבר אחד בלבד: סיכול בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה.

בליכוד ובמפלגות אחרות מזהים את סימני התפוררות הקואליציה. נתניהו אינו שולט במפלגתו, לא כל שכן בשותפותיו לממשלה. הם שולטים בו. אם לבני, לפיד או בנט ייצאו החוצה, יהיו בחירות. מספר תומכיו של ראש הממשלה בכנסת נאמד, במקרה הטוב, בעשרה ח"כים. גדעון סער מכין את הקרקע להתמודדות על ראשות הליכוד מתוך הנחה שבבחירות הבאות נתניהו יפסיד. גם אביגדור ליברמן יוצא מהנחה דומה. ולא, הוא לא ויתר על רעיון מיזוג הליכוד וישראל ביתנו. הוא רק צריך דיל טוב עם כמה בכירים במפלגה.

השאלה הגדולה היא מתי קואליציית נתניהו תקרוס. בנק ישראל הודיע לא מזמן כי הגירעון עומד על 15 מיליארד שקל ונדרש קיצוץ. קיצוץ משמעו ביטול הבטחות לפיד למעמד הביניים. שר האוצר, שמתאושש מקריסת תדמיתו הציבורית, לא יסכים לקיצוץ ויעדיף לפרק את הממשלה על הנושא הכלכלי־חברתי, "למען מעמד הביניים". לבני מעוניינת להגיע לסיכומים עצמאיים עם אבו־מאזן או להוביל מהלך לנסיגה חד־צדדית. אם נתניהו יסכים, הקואליציה תתמוטט. אם יסרב, לבני תפרוש והוא יהיה תלוי בחסדי בנט ולפיד (שר האוצר, אגב, מעוניין למנות את השר יעקב פרי לתפקיד מנהל המו"מ עם הפלשתינים במידה ולבני תפרוש ומנהל מגעים עם חברי־כנסת מהתנועה, בפרט עם אחד או שניים שאינם לבני, פרץ או מצנע).

נתניהו מאמין שביכולתו לנצח את הבחירות הבאות. הוא מאמין שסיעתו תהיה הגדולה ביותר. הוא רק חושש שבמקרה בו לגוש המרכז־שמאל יהיה רוב על פני גוש הימין (שנפרד לשלום מהחרדים בעקבות חוק הגיוס של בנט), הנשיא הטרי ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לפיד או על בוז'י הרצוג. שניהם יכולים לכהן ברוטציה במתכונת של פרס ושמיר מבחירות 1984. זה יגזור על נתניהו מוות פוליטי. הוא לא ילך שוב למדבר האופוזיציוני. ליברמן מאמין שממשלת שמאל־מרכז לא תחזיק מעמד ורוצה להיות יושב־ראש האופוזיציה לאחר שנתניהו יפרוש. הוא עדיין מעוניין לשמש שני ברשימת הליכוד ביתנו לכנסת ה־20. עוד בכנסת הבאה, חושב ליברמן, הוא יוכל להפיל את הממשלה ולהיות ראש הממשלה. בדיוק כפי שעשה אריק שרון לאהוד ברק. ומי האמין ששרון יהיה ראש ממשלה? חשבו שהוא סוס מת.

ראש הממשלה רואה עצמו מוקף באויבים: ריבלין, בנט, ליברמן, לפיד, סער. דווקא ציפי לבני התחבבה עליו לאחרונה. הוא מאמין שכולם זוממים להפיל אותו. דברים ברוח זו אמר באחת מישיבות סיעת הליכוד. הפרנויה שלו מעולם לא הייתה גדולה יותר. השאלה הקשה היא אם מנהיג כזה יכול להיות ראש ממשלת ישראל. יכול להיות שהגיעה השעה שסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד יתאחדו ויראו לנתניהו את הדרך היוצאת מרחוב בלפור.

בין ניטשה לעשתורת: מדוע התנכרו הכנענים לשירת זלמן שניאור?

מוקדש באהבה ליוחנה רטוש

א.

בשנות השלושים הארבעים, דעך המוניטין של זלמן שניאור בארץ־ישראל. על רקע מלחמת העולם השנייה, ביקר בארץ בשנת 1936, אך לא הצליח למצוא את מקומו בה. למרות חגיגות היובל לשניאור באותה שנה, הקשר בין השירה העברית ובין שירתו לא היה אלא קלוש. קורא השירה בן אותה עת החל נכבש בפואטיקה של הדור החדש, דור שלונסקי־אלתרמן, שפסלה את שירת שניאור בין שאר משוררי "דורו של ביאליק" בשל פגמים של "מאמריסטיקה", קרי: תכנים הגותיים המסודרים בסדר לוגי, המימטיות העודפת, הנטייה לתיאור המציאות תחת הזרתה ופריצתה באמצעות מטפוריקה שאיננה רפרנטית, נטל ההסבר, היעדר הסוגסטיביות או הרצון להשפיע על מחשבת הקורא ורגשותיו, הריחוק מאפקטים מוסיקליים, ויזואליים ועוד. שניאור עצמו היה משוקע כולו ביצירת פרוזה ביידיש עבור קוראי השפה באמריקה, הגם שפרסם בשנת תש"ה את ספרו העברי, "פרקי יער". הוא היה בתהליך נדידה: מן העברית אל היידיש, מאירופה לארצות־הברית (מירון, תשנ"ט). שניאור הגיח לישראל בשנת 1949 וניסה למצוא בה את מקומו.

ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב עליו ברנר. זלמן שניאור

ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב עליו ברנר. זלמן שניאור

פרסום הספר "לוחות גנוזים" בשנת תש"י (1950) לא היטיב עם שניאור. החוגים הספרותיים והדתיים לעגו לו או הוקיעו אותו. בספר זה, ביקש, בעקבות התגליות הספרותיות והבלשניות בתל־אוגרית , לשחזר את אותה שירה שנגנזה בעת עריכת המקרא ובה ניכרות מקבילות לשוניות רבות מן הממצאים שנתגלו לבין לשון התנ"ך (בספר תהלים, למשל). לפי מירון, "זה היה המשך דל של השירה האנטי־נבואית או ה'אנטי־ייעודית' (כביטויו של ברוך קורצוייל) מן התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. לעומת שירתו ה'כנענית' של יונתן רטוש, למשל, שירי הפריון האליליים של שניאור נראו בבחינת שיירים שהעבישו" (מירון, תשנ"ט: עמ' 328). למעשה, טוען מירון, הופעת הספר הייתה בבחינת ניסיון לשיבתו של שניאור לזירה הספרותית הישראלית לקראת חזרתו ארצה בשנות החמישים. להשקפתי, היה זה בבחינה ניסיון להקנות לגיטימיות לשיבתו לארץ.

באחרית הדבר ל"לוחות גנוזים" (שניאור, תשי"א, א': עמ' קצה-קצט), כתב שניאור כי פרקי־הספר נכתבו על פני כעשרים שנה ואף מציין כי ביאליק "קרא אצלי בפריס את הפרקים הראשונים ו'סמך ידיו' עליהם". הפנייה לביאליק כמקור סמכות מהווה עדות ראשונית לפער המדהים ששרר בין האופן שבו הבין שניאור את ה־ licentia poetica הישראלית לבין האופן שבו התהוותה השירה העברית בפועל. דורם של אלתרמן ושלונסקי, שבמסגרתו פעלו משוררים כיונתן רטוש וכאבות ישורון, היה רחוק מרחק נפשי גמור ומוחלט משירתו של מי שהוכתר כ"משורר הלאומי".

שניאור כתב בהקדמתו, כי "הרעיון העיקרי, שעורר אותי לכתוב את מחזור השירים הללו, מנקר היה במוחי בעודני נער: אנא באו ספר 'מלחמות ד'" ו'ספר הישר' – היינו שירי כיבוש כנען? והיכן באו חזיונות נביאי־השקר וכוהני־עשתורת?" (שניאור, תשי"א: עמ' קצה). על פני עמוד שלם, כתב המשורר על הגניזה הקהירית ו'הספרים החיצוניים' ועוד. בסוף אותה "הצדקה" לכתיבת הספר, חתם בכותבו כי "על בסיס זה עלתה התכנית ליצור כמין בבואה למה שאבד לנו, בבואת סגנון, צבעים ומעשים. וסוף מעשה במחשבה תחילה" (שם: עמ' קצו).

שניאור ביקש לעשות מהפכה־זוטא בספר זה ולשוב אל ה"ריתמוס" המקראי. הוא נאחז בהגייה הספרדית, "הנגינה הנכונה, המלרעית", ואף טען כי אבד הכלח על טשרניחובסקי, שכן "כל אותם טריולטים , הסונטות והמשקלים הפזמוניים נעשו גיבנים ומומיים; צולעים, נכי־ירך, המדדים בקביים בכל בתי־הספר, בארץ ובחוץ־לארץ, ואיבדו הרבה מחינם המשקלי ומיפי צלצולם". הוא מגדיר את "לוחות גנוזים" כניסיון לשוב אל "משקלי השירים שבתורה, נביאים וכתובים". הם אינם מהווים ניסיון לחדש, חו"ח, את פולחן האלילים הקדמוני אלא ליצור מן המקרא "כלים חדשים", "לא להשתמש בהם למשקאות ומאכלים כשרים אלא לראותם בלבד". עוד הלין על היחס כלפיו על שאין סובלנות כלפי "פייטן עברי המחפש, יחדיו עם החוקר ועם המלומד בני־זמנו, את הקדום ואת הנשכח…" (שם: עמ' קצז-קצט).

את המעבר להגייה הספרדית ביצע גם אחד מאותם כוכבים שדרכו במסתו של ביאליק, "שירתנו הצעירה" (אודסה, תרפ"ז), יעקב כהן, ואפשר ששניאור ביקש לילך בעקבותיו (יעקב שטיינברג, שגם הוא נזכר במסה זו, סירב לשנות את הכתיבה בהברה האשכנזית). התוצאה הייתה דלה מאודף מבחינת שניאור. כך, בפרק החמישי, "אבידות", כתב שניאור על "אשרות רעננות", על נביאי שקר אשר "נשחטים על קידוש הבעל/ ועשתורת היפה באלות" (שם: לה-לו). בעמ' מ' כתב "אך בא רוח־פרצים מאשור,/ עם סרגון ועושי רצונו", ובשיר השישי, "שיירים", כתב על "הוד קדמון לכולם, הוד שֵמִי, -/ רק רמזים הגיעו אלינו,/ נעלים ואין להבינם,/ קדושים ואין להשיגם" (שם: עמ' מה).

אם משווים את היבול המחורז הזה לשירי "חופה שחורה" ליונתן רטוש, שיצאו לאור בשנת תש"ב (1942) בהוצאת 'מחברות לספרות' בעריכתו של י' זמורה, הפער המתחוור בין שניאור החוזר לכנען לבין רטוש העברי הצעיר הוא עצום. ניתן להבחין בפער זה, למשל, בשיר "קורבן מנחה":

רחבת לי שדי, נדבת יאור וטין, / פיסת מדבר גנוב, מורשת סב ונין./ משחר עד ערבית הרוויתי מענית/ לפת קיבר לטף, ללחם ניקודים…/ ריבון אשדות שיחור, אב־לחם כל החי,/ רצה מנחה דלה, עמל דורות אדם. // – הלל! רצה האל!/ ועומר בר אחד/ באמברי חיטה למסכנות פרעה" (רטוש, תשכ"ג: עמ' 13).

כניסתו של שניאור למגרש הכנעני הייתה מאוחרת ומיותרת. איכות שירתו ודאי שהייתה נמוכה מאיכות שיריו הראשונים. הוא, שהותקף חריפות על־ידי ברנר על הכוחנות, הריאקציוניות, על הצידוד־כביכול מזויף בניטשה (שניאור הוא "ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב ברנר [תרצ"ז: עמ' 407]), פנה לכיוון הכנעני, העברי, ונדחה. אם בתחילה זכה לביקורת חריפה מצד ברנר על כתיבתו הרוויה ברוח הניטשיאנית (הגם שהכיר בכישרונו הרב) וברטוריקה ואף בקולניות, עתה זכה לבוז על כתיבתו בגין שירתו העמוסה בתכנים מקראיים ו"כנעניים".

שניאור המוקדם היה, לפי דן מירון, משורר שעיצב בשיריו דמות של "יחיד" עברי, "חופשי, בודד, תקיף, מרדני, עמלן, חזק, סומך רק על עצמו, נוטל לעצמו זכות בלתי־מוגבלת למימוש עצמי במחשבה ובמעשה, באהבה ובשנאה, בהתמסרות לארוס ולתנאטוס כאחד; ודמות אנושית־יהודית זו… הייתה דרושה מאוד בעידן שבו הוגדרו ההתגברות על הפער שבין המחשבה ל'חיים', ובין החָרוּת על הלוחות לחֵירוּת היצרית, ואיחוי ה'קרע שבלב', במובן הברדיצ'בסקאי של המושג, כיעד התרבותי הדוחק והמידי ביותר" (מירון, תשנ"ט: עמ' 322). אולם ככל שהלך והתגבר המפעל הציוני הקולקטיבי של הקמת יישוב יהודי עצמאי בארץ־ישראל, ההוויה הספרותית שהחלה מתגבשת בארץ במקביל להוויה הלאומית הייתה תכלית הניגוד להלכי רוחו האינדיבידואליסטים של שניאור, הלכי־רוח שהיו משותפים לו ולמשוררים כגון יעקב שטיינברג, יעקב לרנר ואחרים. אפילו יהודה קרני, שהחל מחבר שירי מולדת בשלב דיי מוקדם של שירתו, נדחה (קרני התאפיין באקספרסיוניזם שעיקרו החצנת הסובייקט את עולמו הפנימי באמצעות ההבעה המעוצמת, והחל להיפתח לאט־לאט. כשהמשיך לחבר שירי מולדת ואף שירים לאומיים, טענו נגדו כי איננו רלבנטי [מירון, תשנ"ב]).

שקיעתו של שניאור התבטאה באי־הבנה מוחלטת של הזרמים הקיימים באירופה בכלל, ואלה שזורמים בגרמניה בפרט. הוא לא הבין את השתלטות הרוח השפנגלרית של "שקיעת המערב" (Der Untergang des Abendlandes), בו הדם מכריע את מהלך כיוון ההיסטוריה מול כוח הכסף היהודי (Spengler, 1991). ביטוי לכך ניכר באפוס "פרקי יער", המתאר את השתלטות המודרניות המתועשת על עולם הילדות השניאורי בביילרוס, ואת יציאת הגיבור, אלמון (הוֹסֵף ז' וּקְרַא אלמון בהגייה אשכנזית…), אל העולם החדש, האירופי. מול השירים הראשונים, שירי "גשרים" ו"חזיונות", שהתאפיינו ברעיון "מות האלוהים" הניטשיאני כפי שהדבר מתבטא בפואמה "עם צלילי המנדולינה" (ר' חלק ב', "מוּת אלוהים", שניאור, תשי"א, ב': קפג-קפח), קפץ המשורר קפיצה מהירה אל תפישת "מעבר לטוב ולרוע", כפי שהדבר מתבטא למשל בשיריו, "ממחזור אוקרינה" (כלומר, "אוקראינה"), בטורים כגון אלה המופיעים בשיר "אוקרינה": "לקטורת מסגדךְ ריח של ספר־תורה חרוך/ חמני־גנךְ צהובים כנָצָל במגיפה./ ומאלֻמי קצירך גורפים עצמות במגרפה" [שניאור, תש"ה: עמ' צה]). מעלתו של אדם, סבר ניטשה, נקבעת על־ידי עומקו של הסבל שבכוחו לשאת. הוא יודע יותר מכל הידענים מכוח סבלו. היחס לאמת כרוך ביכולת להעמיק באמת כשהסבל העמוק מקנה אצילות ומפריד בין מי שעומד חשוף מול האמת, לא מזייף, מסלף או נרתע מהכאב, לבין מי שהאמת היא עבורו ערך מועיל, סבל מועיל (סיגד, תש"ן: עמ' 101).

שניאור, שהגיב בהתרחקות ובהסתגרות, סיגל לעצמו את החירות היצרית והרוחנית של מעבר לטוב ולרוע. זו לא הייתה טבילה עמוקה ואותנטית בתהום הניהיליזם הניטשיאני נוסח אורי צבי גרינברג, תוך הכרת הישות במובנה ההיידגריאני, הבנת ה"היות־שם", ה־Dasein הפרטי החותר לאותנטיות בהיות האדם מושלך ( geworfenבמובן של "In-die-Welt-geworfen-Sein") אל העולם, תוך רצון לעוצמה (Der Wille zur Macht) של בריאת תרבות עברית חדשה. זו הייתה חירות הרסנית שהתבטאה, בין השאר, בהחלטה לפרסם את "לוחות גנוזים". בספר זה היה ממד גדול של חוסר אותנטיות עליו עמדו הכנענים בראשותו של רטוש. זו הייתה שירה שנכתבה מתוך רצון לזכות באהדה ובקבלה אשר תאפשר לשניאור לחבור אל אחיו המשוררים בציון.

ב.

בעיצומה של השואה התפרסם בשנת 1943 המנשר "כתב אל הנוער העברי" שביקשה להתנתק מן היהדות על בסיס תרבותי של חזרה לימי המקרא וניסיון לחלוש על ארץ העברים ההיסטורית, שכללה לא רק את ארץ־ישראל משתי גדותיה אלא גם את עיראק, למשל. על המנשר היה חתום בראש ובראשונה המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח), אבי 'העברים הצעירים' הידועים בכינוי־הגנאי שהדביק להם שלונסקי "'הכנענים". המקום הגיאוגרפי ימיר את המקום הרוחני, את האלוהים, והעממים שמסביב, ה"ערבאים", נטולי הלאומיות, יהיו נתונים למרוּת השלטון העברי. התזה שהציע רטוש, כפי שהובנה על־ידי חוקרים שונים כגון קורצוויל, הייתה אידיאה ולא רק, אם בכלל, תנועה; זו אידיאה שהופיעה בכתבי טשרניחובסקי, שניאור וברדיצ'בסקי וביקשה לעיין עיון אסתטי במוטיבים ארכאיים ומיתיים, הלניים וכנעניים כאחד (אוחנה, תשס"ח; קורצוויל, תשכ"ה). אולם בניגוד לטענת קורצוויל, עיונו במאמרי רטוש השונים מעיד כי התנועה הייתה פוליטית מעיקרה. בשיחה שקיימתי עם פרופסור גבריאל מוקד בתל־אביב, סיפר לי מוקד איך אנשי תנועת הנוער הכנענית ביקשו להיכנס לבתי־הספר השונים ונדחו, ודווקא מוקד וחבריו, בהם דוד אבידן, שהיו חברים בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, בנק"י, הגנו על הכנענים הצעירים (מרחב, תשע"ד).

אוחנה (תשס"ח) טוען כי "חידושם הרדיקלי של רטוש וחבורתו היה במרד הכולל נגד היהדות כמהות דתית, תרבותית או אתנית, והמרתה בחוויה ילידית ולשונית (אוחנה, תשס"ח: עמ' 26). אולם רטוש הלך, למעשה, בדרכו של ברדיצ'בסקי שקרא לעשות מ"יהודים אחרונים" ל"עברים ראשונים" ולא הסתפק רק בעניינים לשוניים: בפועל, הצטרף רטוש גם ללח"י והיה מעורה בחוגי הימין הארצישראלי העמוק בשנים שקדמו להקמת המדינה. הרוח העברית פיעמה גם באידיאולוג הראשי של לח"י, ישראל אלדד ("שייב"), שקרא בעיתונו "סולם" להקמת מלכות עברית ופיעמה בו רוח ניטשה (אלדד גם היה המתרגם של כתבי ניטשה לעברית בהוצאת 'שוקן').

בראיונות שהעניק, הרבה רטוש לטעון כי מימיו לא הכיר היכרות של ממש את השירה העברית, כי לא הושפע "במישרים" ממקורות זרים כלשהם וכי גם השירה שריגשה אותו בימי ילדותו, כגון שירת זלמן שניאור (בעיקר "גשרים" ו"חזיונות") אכזבה אותו ברבות הימים שכן היא גרמה לו בהתחלה תחושת זרות ונתק ומשחזר אליה בבגרותו הבחין במה שהגדיר כ"פשטנותה" (שמיר, תשנ"ג: עמ' 9).

את המטען הרגשי הזה כלפי שירת שניאור ניתן לראות כבסיס להתנכרותו המאוחרת לספרו של המשורר, "לוחות גנוזים". מוטיבים כנעניים הופיעו גם בשירת רטוש וגם בשירת שניאור. אך נוכחותו של שניאור בזירה הספרותית עוררה ברטוש תגובות רגשיות מנוגדות וקשות: מחד־גיסא, אכן ניתן היה לזהות מוטיבים כנעניים בשירת שניאור, אולם מאידך־גיסא, הוא נתפש בעיני רטוש וחבריו כמי שנאחז ברעיון הכנעני שלא בצדק: בעוד שההשקפה העברית כפי שנתחברה על־ידי רטוש וע"ג חורון בקול הקורא אל הנוער העברי עם הקמת הקבוצה הכנענית בשנת 1942, שמה דגש על ילידיות עברית, תרבות עברית – לשון אחר: תקומתה של אומה עברית חדשה בארץ העברים הקלסית, אומה שאינה יהודית וקופצת קפיצה היסטורית גדולה מימי דוד לימי העלייה השנייה – הרי ששניאור סימל את ההפך הגמור. תרבותו הייתה "יהודית" ולא "עברית". הוא בילה את רוב ימיו בארצות המערב, כתב ביידיש, בעברית כתב בהגייה האשכנזית. פנייתו למוטיבים הכנעניים נתפשה אפוא כזיוף.

רטוש היה צעיר שמזגו היה מהפכני, הושפע כשניאור עצמו מן הפילוסופיה של פ' ניטשה ונמשך גם ליצירה ה"גברית", המשוחררת, הגועשת והאנוכית, המתבטאת בשירתו הדיוניסית של שניאור. לטענת שמיר (תשנ"ג), "…שיר הנעורים שלו [של רטוש, ד.מ.] (1929) מושפע במובהק משירו של שניאור, 'תחת שמש', שיר המפרש את חיי החטא ההדוניסטיים של ה'אני' כגבר צעיר כנקמה במין הנשי כולו על גזלת התום והנעורים: 'ואשך ואשק על סביבי, ואשרוף כל פרפר בראשי,/ ותהי לי תאוותי לקנאה וללעג נקמות חרישי; ואשבע וארמס כולנה, ועזבתין בדרכיי הקרות,/ ואברח לבכות חורבני וחורבן חלומות ונערות'". רטוש כותב בשירו "כיבוש": "כאור לפרפר לך אהי נערה/ וערגת ופרפרת על האש/ אשכירך במחול, אסעירך בלהבי, –/ אוחז בך, לא ארפך. ובת שחוק של נכווית/ לרצונה תענה:/ אחמדך,/ כפרפר זה האור צורבו". הנערה היא פרפר צרוב־כנפיים שעורג אל האש העומדת לכלותו, היא ציפור שמפזזת סביב נחש מפתה טרם לפיתתו המשתקת, כלבה שאוהבת בנאמנות את אדונה הרודה בה (שמיר, תשנ"ג: עמ' 39).

השפעת שניאור על רטוש ניכרת גם בשירים אחרים כגון בשירו המוקדם, "יער", נושא בעל נוכחות ניכרת בשירת שניאור (ספרו, "פרקי יער", פורסם בניו־יורק בשנת תש"ה) בפרט, ובשירה הרומנטית־אירופית של משוררים שטיפח ביאליק, בהם יעקב כהן (כהאן). בנוסף, היה זה שניאור אשר הקדיש אודה בשם "אספרתקוס" לראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, ורטוש עצמו עמד בקשר עם ז'בוטינסקי, תרגם תרגומים שונים לבקשתו ועמד בקשר עם מחולל מחתרת לח"י, אברהם שטרן ("יאיר") הי"ד, והושפע משירתו (שמיר, תשנ"ג; אוחנה, תשס"ח).

סמוך להשתקעותו של שניאור במדינת ישראל הצעירה, כתב רטוש בביטאון הכנענים, "אלף", על שירת המשורר הקשיש: "מידת העצמיות [אצל שניאור] אינה רבה: לא בצורה ובלשון, לא במחשבה, לא בתוכן ולא ברגש, – אם גם הוציא מתחת ידו כה זמירות ומעין שירים ומכתמים נאים למדי" (מצוטט אצל שמיר, תשנ"ג: עמ' 41). כאשר יצא לאור "לוחות גנוזים", התפרסמה ב"אלף" רשימה את גימ"ל בה נכתב כי "לא 'ריתמוס תנכי' – אלא מין דברנות משונה בנגינה אשכנוזיס… של נער ה'חדר' החצוף, שהציץ ונפגע, הציץ וחשף –". שניאור הוא "אורח פורח" הממשמש באוצרות העתיקים באצבעות סוכן־נוסע, ועושה לו אותם חומר למרכולתו במסעותיו ב"יריד היהודים" (שם).

האירוניה היא כי דווקא שניאור נתפס כ"כנעני" שבין משוררי "דור ביאליק" כיוון שנמשך לתרבות המזרח הקדום ולמקרא כפי שהדבר ניכר ב"לוחות גנוזים" אך גם כפי שניכר בשירים מוקדמים יותר (למשל, שירו "פליטים" [שניאור, תרפ"ד: עמ' צ-צא] שנכתב בברלין, הפואמה "אנוכי, אנוכי לא אסלח!" ובפרט חלק ג' שלה, "אגדת־עדן" [שם: עמ' קצא-קצט] העוסק בפרשת אדם וחוה, שנכתב באוֹסְטֶנְדֶה, בלגיה). כרטוש, ששהה שהות ארוכה בפאריס שם התוודע לע"ג חורון שביסס את השקפתו הכנענית, גם שניאור בילה בעיר בתקופה שבה פורסמו גילויים ארכיאולוגיים מסעירים באגן הים התיכון, ובמזרח־התיכון בפרט. רטוש וחבריו ראו בשניאור "איש יריד" , זר ל"שהרון הפורה", ארץ פרת , סוחר יהודי המעמיד פנים, העמדת פנים שאינה אלא "פוזה" ספרותית. לפי שמיר, "לשם ביסוס הבידול בינו ובינם, לא בחלו בדברי לגלוג על הפיסיונומיה של שניאור ועל תכונות אופי ניקלות שייחסו לו הולכי־רכיל" (שמיר, תשנ"ג: 42). בעוד רטוש ביקש לברוא עברי חדש ששורשיו במקרא (ולא "יש מאין" כפי שטוענת שמיר) הרי שניאור היה כולו משוקע בהוויה היהודית בה צמח, פעל וכתב.

משהואשמו הכנענים בפיזור דברי רכילות על שניאור, הגיב רטוש. במאמר שפורסם בביטאון הכנענים, "אלף", תחת הכותרת "רכילות" (ינואר תש"י־1950), כתב תחת ראשי־התיבות י. ר.: "האמנם את חסד הנעורים זוכרים לו לשניאור אלה שקראוהו? לא. דומה כי איש ואיש זוכר לו את חסד נעוריו שלו. שניאור הוא בעצם משורר גיל הנעורים. ביתר דיוק, גיל המעבר בין הילדות לנעורים. אולי יש בו שיעור קומה אבל אין זה שיעור קומה של אישיות. מידת העצמיות אינה רבה: לא בצורה ובלשון, לא במחשבה, לא בתוכן ולא ברגש; אם גם הוציא מתחת ידו כמה זמירות ומעין שירים מכתמיים נאים למדי… הלא לא מקרה שמ'שלושת הגדולים' העמיד ביאליק אסכולה, צ'רניחובסקי [כך במקור, ד. מ.] טבע נוסח וסגנון, ושניהם השפיעו זה מעט וזה הרבה, ואילו שניאור – לא כלום. השפעתו מתנדפת והולכת עם שלהי גיל ההתבגרות. וכפי הנראה, לא לחינם מצא שניאור את מקומו שנים על שנים על דפי העיתונות היהודית העממית באמריקה" (רטוש, תשמ"ב, ב': עמ' 174-175).

הזלזול בשירת שניאור נובע בדברים אלה בעיקר מנימוקים של טעם. אולם האם רק נימוקי הטעם היו כרוכים בשלילת רטוש את המשורר?

ג.

מה גרם, אפוא, לדחייה הרבה של הכנענים ביחס לשירת שניאור? האם היה זה שניאור האדם שדחה אותם? האם הייתה השירה המחורזת הבלתי־מוצלחת של "לוחות גנוזים"? למעשה, ניתן לומר כי התשובה היא "גם וגם", אולם תשובה זו איננה מספקת, להשקפתי. שניאור הביא עמו בשירתו ב"לוחות גנוזים" אפשרות לסינתזה חדשה: לא עוד מורשת ניטשה אלא שיבה יהודית אל הארכיטיפים המקראיים וניסיון לתת לגיטימציה פואטית מחודשת ליהדות ולישראליות על בסיס מקראי, לא כנעני.

אם נשתמש בתיאוריה היונגיאנית על הארכיטיפ, שניאור הציע את קילוף הפרסונה היהודית־הציונית וגילוי ה"אני האמתי" הקיים במקרא, תוך ניסיון לבסס אגו שעיקרו הבניית זהות. היהדות כביטוי לנשיות נמצאת בקונפליקט עם העבריות כביטוי לגבריות. זוהי ה"אנימה" של הזהות החדשה הזקוקה למרחב פואטי עם עוגן עמוק בהיסטוריה העברית הקדמונית. היהדות ההיסטורית היא מעין צל שיש להכיר בו לטובת הזהות החדשה ולאכלס אותו בה. הארכיטיפ העברי המקראי מהווה מעין נטייה כללית שתקבל את משמעותה תוך התעצבות התרבות (יונג, תשל"ג; תשל"ד). שניאור לא קרא תגר על הגולה ויהדותה: הוא היה יציר הגולה. הוא חי בארצות אירופה. שירתו הייתה שירה אירופית בעברית.

כך, בשיר "נס גוטנברג" מנגיד שניאור בין הקלסיקות השונות בהן הוגה ותועה האיש העברי לבין אור תורה, נביאים וכתובים, אור מזרח שלא נאסף עד עתה (שניאור, תשי"א, א': ל-לב). ההתנסות באייסכילוס, בשייקספיר, באגדות אלף לילה ולילה היא בבחינת טיול כאשר האורח זורח מן המקרא. השירים "אבדות" ו"שיירים" מהווים קינה על גורל העם, כאשר השירים "הגניזה" ו"הזעקה" מהווים קריאה לשיבה ולחישוף "לוחות הקדם", "לוחות השירה הגנוזים" הצועקים "מאז ועד עתה" (שם: נד). החלוציות הציונית הביאה לכך ש"ביזע דור חדש, קשה־עורף" התעוררו גם הגנוזים, אותם לוחות גנוזים, כאשר קול הגנוזים הבקיע ממערות עד לכך "תפוצות ישראל בגולה", ו"אף לאזני החוזים הגיע – לפחת בם שירה חדשה" (שם: סד).

כך נחתם החלק הראשון ב"לוחות גנוזים". כיוון שאין עיקר החיבור הוא לנתח את שירתו זו של שניאור אלא להבין מדוע נדחו ה"כנענים" כל כך מפניה, אומר כי האידיאל שמציב המשורר שבו ההוויה החדשה נפתחת אל אותם גנוזים ומתקיימת בה השירה לצד המעש החלוצי, מהווה ניתוק בין העבריות כרעיון ילידי ופוליטי (שאיננו רק אידיאה אלא גם מדריך לפעולה) לבין העבריות כרעיון שעיקרו פואטי־תרבותי. הניסיון לתת אלטרנטיבה פואטית עברית ברוח "לוחות גנוזים" הייתה לצנינים בעיני הכנענים כיוון שלא הייתה בה משום שלילת הציונות והיהדות, וחמור מכך: לא הייתה בה שלילת הגולה.

שניאור לא איים על הכנענים, לא מבחינה פואטית ולא מבחינה פוליטית. אך הוא הציב אתגר: הכלת הפואטיקה העברית במסגרת רעיונית אקלקטית שבה יהדות, ציונות וגלות משמשות בה בערבוביה. מחיקתו של שניאור הייתה, אפוא, אקט שביקש למחוק אפשרות לחשיבה עברית אחרת, הנטועה גם במוטיבים יווניים ורומיים המופיעים ב"לוחות גנוזים". המשורר הישיש הציע לכנענים הצעירים אופציה להבניית זהות בה יוכל אף הוא ליטול חלק. הם, שדחו ובזו לגלות, שתיעבו במידה רבה את העולם היהודי בו כתב ופעל שניאור על שפת היידיש שלו, דחו ובזו גם לאפשרות הפואטית שהציע.

בשירי "אחים דוממים", בשיר "עשתורת", כתב שניאור כי "בבית האוסף/ במדינת צפון, / בבית אוסף קודר/ מצאתיך עשתורת קטנה, ילידת כנען!" (שניאור, תשי"א, ב': עמ' שעט). הכנענים לעגו לו על כך. בפאריס מצא את העשתורת? אולם לא רק הכנענים היו במבקרים: בביקורת שפורסמה בביטאון מפ"ם, העיתון על המשמר, כתב אברהם רגלסון על "לוחות גנוזים" כי "סכנתה של שירה זו היא לא ניהיליזם – לא פריקת־עול וחיי־פחחים עליזים. סכנתה היא שקיעה לתוך שעבוד בורגני להנאת־נכסים תחת החירות של הנאת־חושים". כל ששניאור עשה הוא "שלוש דפיקות" משקליות "לכל הנושאים והעניינים" ובכך "שינאר המשורר את המשקל ואת התוכן כאחד" (רגלסון, 1951). עמנואל בן־גריון, בנו של ברדיצ'בסקי, כתב בעיתון דבר כי "שניאור השתעבד למסגרת שירתו" וש"המשורר, שינק משירת העולם במידה לא פחותה מאשר ממקור שירת עמו ושפתו, מעמיד פנים כאילו יתכחש עתה לחינוכו… ברם, אנחנו שכבר פקחנו עיניים לרווחה שוב לא נעצום אותן לחזות אך ורק מהרהורי לבנו" (בן־גריון, 1951). במאמר ביקורת קטלני שפורסם בעיתון חירות, תחת ראשי־התיבות לב"י, הואשם שניאור כי הוא מביא "כתב פלסתר" נגד דוד המלך, לא פחות, בצד "דברי השיקוצים של הבעלים והעשתרות" (לבי, 1951).

אנקדוטה משעשעת מספר אודות תלונתו של שניאור על פרופסור אלעזר ליפא סוּקֶנִיק שביקר אצל המשורר בניו־יורק בשנת 1947, וזה הקריא לו משירי "לוחות גנוזים" והפרופסור הנכבד העתיק את שם הספר והוציא חוברת תחת שם זה. כותב הכתבה שואל, "עוד מעט נשמע, כי גם 'מגילת האש' גם כך נקרא כך על־ידי ביאליק בלי נטילת רשות מאת שניאור…" (פלוני, 1951).

שניאור הותקף על־ידי הכנענים והדתיים כאחד. ב"מעריב" הוא התגונן כי "לוחות גנוזים" אינם אלא "שעשועי דמיון בלבד", "ואין כוונתו להעמיד את 'סברתו ההפוכה' מול הגזר הקדום שיצא עליהם לגנזם". ההאשמה הייתה כי פגע בדמותם של שמואל הנביא ודוד המלך, וחמור מכך: התלהב מן פולחן המולך והבעל (ד. ג., 1950).

הלעג, התוקפנות והשנאה לשניאור צריכים לעמוד מול המפעל שביקש להעמיד בהוצאתם לאור של "לוחות גנוזים". עם נטישת מורשת ניטשה והפילוסופיה הניטשיאנית, ביקש להביא לבנייתה של התרבות בארץ. אולם הוא נתפש כאורח זר שהגיע מחוץ־לארץ, שאיננו שייך לתרבות שהתהוותה בישראל הצעירה. בנובמבר 1949, עשור לפני מותו בפברואר 1959 בניו־יורק, פרסם טור תחת השם "מדברי ז. שניאור". "באתי הנה לבנות ולא להרוס", כתב. "ואני מתחיל בקריאה אל הסופרים העברים. אני מאמין בזה שאני אומר ואינני רוצה לבקר שום איש. יש הרבה כישרונות בינינו. אבל עליהם להבין שעכשיו התחילה הבנייה האמתית. ויש להראות לעמים את גודלו של עמנו. צריך להתקשר עם הספרות העולמית, עם העולם הרחב" (שניאור, 1949).

שניאור בא כבנאי המבקש להביא לישראל הצעירה את האפשרות לייחודיות בתוך גיוון. הורטיוס בצד המקרא. הומרוס בצד שירת דבורה. לוחות גנוזים מכנען ופפירוסים מיוון. הגניזה הקהירית והחפירות בתל־אוגרית. משזנח את תורת ניטשה, בא ארצה עם מסר קצת ציוני, יהודי, מעט קוסמופוליטי, עברי, סמי־כנעני. הוא לא נתקבל בברכה בשעה שהכנענים שוררו על הסיף העז והחרב שתשפוט. הוא זכה ללעג ולבוז מצד הרפובליקה הספרותית המקומית. הוא החזיק דירה בתל־אביב ובניו־יורק. שניאור, נווד שלא מצא את מקומו בין התרבות שאבדה לבין התרבות החדשה, הובא למנוחה בבית העלמין של ברית הפועלים היהודים בניו־ג'רסי ב־23 בפברואר 1959. הוא, שהיה כמה כל כך ללוחות הגנוזים, בחר להיטמן הרחק מן הארץ אשר בה חיפש את הגנוז, ומשמצא – נדחה ושב לגלותו.

רשימת מקורות

א. ג. "'לוחות גנוזים הוצאו מן הגניזה'". מעריב, 8.12.1950.

אוחנה, ד. לא כנענים, לא צלבנים: מקורות המיתולוגיה הישראלית. רמת גן: כתר, תשס"ח.

בן־גריון, ע'. "'לוחות גנוזים' לזלמן שניאור'". דבר, 9.2.1951.

ברנר, י"ח. "רשימות ביבליוגרפיות". כל כתבי יוסף חיים ברנר ח' (א'). תל־אביב, תרצ"ז.

יונג, ק' ג'. האני והלא מודע. תל אביב: דביר, תשל"ג.

______. הפסיכולוגיה של הלא מודע. תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ד.

לבי. "'לוחות גנוזים' או כתב פלסתר?". חירות, 18.5.1951.

מירון, ד'. "מבוא". בתוך: יהודה קרני. שירים (כרך ראשון: תרס"ז-תרפ"א). ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' יא-קנא.

מירון, ד'. "בין שני בתים: על ז. שניאור ועל 'אנשי שקלוב'". בתוך: זלמן שניאור. אנשי שקלוב. תל־אביב: דביר, תשנ"ט, עמ' 317-415.

מרחב, ד'. שיחה עם פרופסור גבריאל מוקד. תל־אביב, 26.3.2014.

סיגד, ר'. האמת כטרגדיה: ניטשה, שפינוזה, קירקגור, מרקוס אורליוס. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ן.

פלוני (לא מופיעה חתימה). "לא ביקש רשות משניאור". על המשמר, 19.5.1950.

קורצוויל, ב'. ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה? תל־אביב, תשכ"ה.

רגלסון, א'. "הלוחות השניאוריים". על המשמר, 16.2.1951.

רטוש, י'. יוחמד: שירים (חופה שורה, בארגמן, יוחמד). תל־אביב: מחברות לספרות, תשכ"ג.

רטוש, י'. ראשית הימים: פתיחות עבריות. הדר הוצאת ספרים, תשמ"ב. [רטוש, תשמ"ב, א'].

רטוש, י'. ספרות יהודית בלשון עברית: פתיחות בביקורת ובבעיות הלשון. מבוא, הערות ומובאות: ש. שפרה. תל־אביב, הוצאת הדר, תשמ"ב. [רטוש, תשמ"ב, ב']

שניאור, ז'. חזיונות: שירים ופואמות (תרע"ב-תרפ"א). ברלין: הוצאת הספר, תרפ"ג.

שניאור, ז'. פרקי יער. ניו־יורק: הוצאת היובל, תש"ה.

שניאור, ז'. "מדברי ז. שניאור". דבר, 11.11.1949.

שניאור, ז'. לוחות גנוזים. תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, א'].

שניאור, ז'. שירי ז. שניאור (כרך ראשון: שירים, תרס"א-תש"ה). תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, ב'].

שניאור, ז'. שירי ז. שניאור (כרך שני: פואמות, תרס"ג-תרע"ז). תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, ג'].

Spengler, O. The Decline of the West. (Ed. Arthur Helps & Helmut Werner. Trans. Charles F. Atkinson. Preface: Hughes, H. Stuart). New York: Oxford University Press, 1991

ביבי מחכה לפואד

נתניהו ואבו־מאזן היו מוכנים להאריך את חג הפסח בעוד כמה שבועות טובים. שניהם ציפו לו ומצטערים שהוא נגמר. כל כך מצטערים שעבאס הודיע, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיפרסם תנחומים על רצח היהודים בידי הנאצים. זה המקסימום שהוא מוכן לתת: להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שינחם את העם היהודי על השואה. לא יגנה, חלילה. ינחם. השמאל הישראלי מרגיש נחמה אמתית נוכח הודעות כאלה. בכל זאת, המנהיג הערבי הבולט בשנות ה־40', חאג' אמין אל־חוסייני, דרבן את הנאצים להאיץ את מלאכת ההשמדה באושוויץ. עבאס עושה מיני־היסטוריה.

עם תום החג, החלו כבר נתניהו ועבאס להוציא הודעות לוחמניות. שוב מאיים יו"ר הרשות בפירוקה. שוב מנופף נתניהו באצבעו, מתייחס לרצון הפלשתיני בהקמת ממשלת אחדות עם חמאס, אומר לחוגגי המימונה באור עקיבא, "כשהם ירצו בשלום, שיודיעו לנו". שני המנהיגים היו רוצים לחזור אחורה לימי הקיפאון הנוח במו"מ. התהליך הזה מעיק עליהם וג'ון קרי מסתובב להם בין הרגליים. אם זה היה תלוי בשניהם, הם היו מעיפים את האמריקנים ומחליטים כמה החלטות פרודוקטיביות שהיו עוזרות לבסס פה הסדר ביניים ארוך טווח. אובמה וקרי, אחוזי משיחיות, דוחקים את שניהם לפינה.

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

פוחד שרובי ריבלין יעדיף מועמד אחר אם יתקיימו בחירות חדשות. נתניהו

אפרופו אמריקה, העיתונאי אמנון לורד (גילוי נאות: חבר אישי) הרהר בטורו ב"מקור ראשון" אם הברית ההיסטורית שכרת בן־גוריון עם האמריקנים לא הייתה טעות. אם לא היה כדאי לשמור על ניטרליות. יכול להיות שניטרליות כזו הייתה חוסכת גם את מלחמת ששת הימים וגם את מלחמת יום הכיפורים. ישראל שילמה הרבה עבור תפקיד המבצר האמריקני במזרח התיכון. יותר מדי. התלות הישראלית בארצות־הברית השתלמה לישראל לאורך שנים אך עולה לה ביוקר. אובמה, שלא יכול להציב קו אדום לפוטין בדרך להקמתה מחדש של ברית־המועצות, רוצה לפתור בכמה חודשים סכסוך בן למעלה ממאה שנה. אפשר שישראל ניטרלית יותר ופרו־אמריקנית פחות הייתה חוסכת לעצמה מלחמות אלמלא הלהיטות המפא"יניקית לתמוך באמריקה. משה סנה המנוח הזהיר כל השנים מהאוריינטציה הזו. יכול להיות שצריך לבקש סליחה מסנה. אפילו ממאיר וילנר.

ביבי מחכה לפואד

בסביבת ראש הממשלה עסוקים כבר חודשים ארוכים בניסיון להקים קואליציה חלופית. איזו אופציה לא בחנו. בשום מצב, בשום סיטואציה, אין לנתניהו קואליציה אחרת. החרדים לא ייכנסו פנימה בלי ביטול חוק הגיוס. הבית היהודי לא יישאר בממשלה אם החוק יבוטל. לבני ולפיד יפרשו אם המו"מ ייתקע. הבית היהודי, רוב הליכוד וליברמן לא ייתנו גב לרה"מ אם תהיה התקדמות משמעותית מדי במו"מ.

בימין כבר נערכים לדיל שסגר ביבי עם איווט: שחרור מחבלים תמורת פולארד. אתה תצביע בממשלה נגד, תן לשרים שלך להצביע בעד. עדי מינץ ובכירים נוספים במועצת יש"ע כבר מכינים את הקרקע לקמפיין נגד ליברמן. אם שר החוץ ייראה שהוא לא יוצא טוב מהדיל הזה, העסקה תקרוס. בלי ליברמן ושריו, אין לעסקה רוב בממשלה. בלי עסקה, המו"מ יתפוצץ סופית. בלי מו"מ, ארה"ב וישראל בדרך להתנגשות. התנגשות ישראלית־אמריקנית עלולה לפוצץ לנתניהו את הקואליציה. בלי קואליציה, יש בחירות.

נתניהו כבר הפנים שבחודשים הקרובים, לפני החגים או אחריהם, לפני ראש השנה או אחריו, יש סיכוי לא רע שממשלתו תיפול. הוא עושה נפשות למועמדו לנשיאות, פואד בן־אליעזר. משפחת נתניהו לא רוצה את רובי ריבלין כנשיא. בליכוד יודעים את זה – ומשתגעים. אריק זיו, פעיל מרכזי בליכוד, עושה קמפיין מתמשך נגד פואד. הליכודניקים פועלים אצל כולם – החרדים, הערבים, השמאל – כדי שריבלין ייבחר לנשיאות. יו"ר הליכוד מודע לקמפיין הזה אבל תומך בפואד בכל זאת. הוא חרד מהאפשרות שבמקרה שיהיה שוויון בין הגושים או תוצאה שתאפשר הכתרת ראש ממשלה אחר תחתיו, יבחר הנשיא ריבלין במועמד שיהיה יותר לטעמו.

בלשכה חושבים איך לאלץ את יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג, להיכנס פנימה, במצב של התקדמות בתהליך המדיני. אלא שהרצוג יודע היטב איך קואליציות מתפרקות. הוא ראה את זה מקרוב אצל הבוס לשעבר, אהוד ברק. הוא יודע שגם אם מפלגת העבודה ומרצ ייכנסו לקואליציה, לנתניהו אין 61 אצבעות בכנסת. מי יכול להבטיח לבוז'י קדנציה משמעותית בתפקיד רציני ולא בחירות תוך כמה חודשים? בעצם, לביבי יכולה להיות קואליציה אם חד"ש תיכנס לממשלה. בקרוב מתכנסת הוועידה שלא מן המניין של המפלגה הקומוניסטית. אולי כדאי לרה"מ לבדוק אם מוחמד ברכה מעוניין לשמש אצלו שר לענייני ערבים.

אמנון דנקנר חוטף לינץ'

ב"הארץ" פורסם בגיליון החג טור שמציג באור רע במיוחד את העיתונאי והסופר המנוח, אמנון דנקנר. כתב על כך דוד אדלר. מי זה דוד אדלר? דוקטור לרפואה, למד עם דנקנר בבית הספר "המעלה", שימש בכיר במרכז הרפואי 'הדסה' ובשנים האחרונות עוסק בכתיבת שירה. הוא מציג את דנקנר כמי שאינו יודע ויכול להבחין בין מציאות ובין בדיה. דנקנר נשבע לו פעם שהם נפגשו באיזו סיטואציה בבית החולים. אדלר טוען שדנקנר כל כך האמין בזה והכחשותיו שלו לא עזרו לו, על אף שלא היה ולא נברא.

הלינץ' פוסט־מורטם של דנקנר איננו מעורר רחמים באיש. הרי זה מה שעולל לדן בן־אמוץ האומלל. מה שמשך אותי בכתבה אלה הדברים שכתב המחזאי שמואל הספרי על ספרו של עורך "מעריב" בדימוס, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": "ספר עצום, כביר, ספר הבא ומתיישב בין 'זכרון דברים' ל'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". דנקנר אהב ליקוקי־תחת מהסוג הזה, ידע את טיב המלקקים ובז להם. הוא ידע שאינו סופר ברמה של יעקב שבתאי או פנחס שדה, אבל אהב את החנופה. עדת החנפנים הזו, שהתפזרה אחרי מותו, מוצאת לה מדי פעם מושא אחר לליקוק הישבן. מאנשים כאלה צריך לשמור מרחק, ודאי כשהם מוציאים מניפסטים לאומניים ומכנים עצמם "שמאל לאומי", נציונל־בולשביזם.

הצחוק של אלוהים

חודש אחרי שמת ויקטור שם־טוב המנוח, שר הבריאות לשעבר מטעם מפ"ם שבמודעת האבל מטעם משפחתו הוכתר כ"מנהיג מפ"ם" (לא היה ולא נברא), מת אחיו, ליאון זהבי. שם־טוב מת בגיל 99 ב־8 במרס. זהבי מת בגיל 91 ב־8 באפריל. אלוהים צוחק על הקומוניסטים כשמתחשק לו.

זהבי זה היה מהבודדים שקיבלו אישור מהקרמלין, על סמך המלצתם של שני מנהיגיה שוכני העפר של רק"ח, מאיר וילנר ותופיק טובי, לחטט בארכיון הקומינטרן. הם סמכו עליו שיוציא מחקר בלתי־משמעותי בעליל, שאכן יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005 ועסק במסמכי האינטרנציונל הקומוניסטי בשנים 1919-1943. הם היו בטוחים שזהבי לא יעולל להם את שעולל ההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן, שפירסם בשנת 1991 בהוצאה עצמית ספר עב־כרס על ההיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי עד הקמת המדינה. דותן תכנן לכתוב כרך שני אבל מת אחרי ניתוח כושל בשנת 1998, והוא בן 56 בלבד.

זהבי יכול היה להפריך או לאושש את התזה של דותן, לפיה רצח ארלוזורוב היה מעשה ידי הקומוניסטים בארץ. אם תחפשו ב"יו־טיוב", תמצאו ראיון שערך דן מרגלית עם דותן ובו הוא מדבר על הנושא. ההנחה שהסובייטים רצו לחולל מהומה ביישוב הייתה סבירה: הם קיוו שהיהודים יחשבו שהרוצח היה ערבי ולא שיערו שיאשימו ברצח דווקא את האגף המכסימליסטי של הרביזיוניסטים בראשות ד"ר אב"א אחימאיר. המזימה המוסקבאית לעורר מהומות דמים בפלשתינה נכשלה. אילו היה חי דותן, יכול היה להתעמת עם זהבי. שניהם עתה שוכני־עפר. הארכיון של זהבי, כמו כל ארכיון המפלגה הקומוניסטית, יישאר סגור ומיועד לאדם היחיד העוסק כיום בחקר התנועה הקומוניסטית בארץ: ההיסטוריונית הבלתי־משוחדת, מוסמכת לכלכלה מטעם אוניברסיטת לנינגרד, תמרה גוז'נסקאיה.

הקואליציה של נתניהו מתפוררת

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhavATgmail.com.

השבוע הזה היה דרמטי מדי לראש הממשלה. הוא התחיל בפיצוץ המתמשך עם הפלשתינים ובייאוש האמריקני. נתניהו הבין כי הלך רחוק מדי כשביטל את הפעימה הרביעית אשר לה התחייב. אם יש אשם בפיצוץ השיחות הוא נתניהו. האיוולת של שחרור מחבלים תמורת כלום היא המצאה משותפת לו ולציפי לבני. תחת לחץ אמריקני מחוץ, ולחץ פוליטי של המרכז־שמאל בממשלתו, הסכים נתניהו לעסקה המפוקפקת הזו. הוא לא שיער שנפתלי בנט יטיל וטו. הוא לא האמין שצפויה התפטרות משולשת של סגני השרים דנון, חוטובלי ואלקין. הוא לא חשב שוועידת הליכוד, אשר על סדר יומה מונחת הצעה לשלול חלק מסמכויותיו, תנקום בו אם ישחרר מחבלים.

נתניהו הבין מאוחר מדי שאין סיבה לשחרר מחבלים בתמורה למו"מ עקר. אך הוא הבין מאוחר מדי שביטול השחרור יסבך אותו עם האמריקנים ועם המרכז־שמאל בממשלתו. רה"מ זקוק לאמריקנים כדי למנוע מאיראן להפוך למדינת־סף גרעינית. הוא לא יכול להרשות לג'ון קרי להסתובב עם בטן מלאה עליו. רק זה חסר לו, שמזכיר המדינה, ידיד אמת של ישראל, יחמם נגדו את ברק אובמה. ותוך התמרונים האלה, עם סנקציות המוטלות לפתע על הרשות, קפצו לו מול העיניים השלישייה שמפחידה אותו יותר מכל: ליברמן, דרעי וכחלון.

מפחד מליברמן, דרעי וכחלון. וגם מבנט. נתניהו

מפחד מליברמן, דרעי וכחלון. וגם מבנט. נתניהו

ליברמן ודרעי עשו לא מזמן סולחה אצל מרטין שלאף. אחרי שחזר מהארץ, שחרר ליברמן שתי הצהרות שגרמו לנתניהו לכאב בטן: הוא לא יסכים לשחרור מחבלים ערבים־ישראלים, הבחירות קרובות וגם יש סיכוי שיהיה פה בעתיד ראש ממשלה דובר רוסית. רה"מ ראה בשר החוץ המובטל שלו בן־ברית. יו"ר ישראל ביתנו הבין שיו"ר הליכוד לא יכול לאחד בין המפלגות ושממשלתו הגיעה לסוף דרכה. המתחים בין התנועה ויש עתיד לבין הבית היהודי והימין הליכודי לא יאפשרו לממשלה הזו לשרוד את שנתה השנייה.

ואם לא די בכך, יצא משה כחלון בהתקפת מחץ נגד הליכוד. כחלון מכין את התשתית להקמת מפלגתו החדשה כפי שעשה לפיד: שנה לפני המועד בו יתקיימו להערכתו הבחירות. מירי רגב קפצה השבוע להגנת הליכוד מול שר התקשורת לשעבר. אם מירי רגב היא מליצת היושר של נתניהו, כדאי לו להיות מודאג. בעוד שאנשי הליכוד רואים בה "שכונה", הם רואים בכחלון מנהיג. כאשר תמה פרשת כחלון, חשב נתניהו שהנה מגיע לו הפסח והעניינים יירגעו. עסקת פולארד תמורת המחבלים חזרה לשולחן. מי יוכל להגיד לא כאשר ערב ליל הסדר פולארד ישתחרר ויגיע לישראל? בטח לא יו"ר השדולה למענו, ח"כ איילת שקד.

אלא שרגע לפני שישי הודיע נפתלי בנט שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. אחרי שלוש פעימות בהן הותקף קשות מן הימין, בנט לא יכול להמשיך במדיניות "מחבלים תמורת בנייה". גם כך הבנייה ביו"ש ובעוטף ירושלים מוקפאת. יו"ר הבית היהודי הבין שבמפלגה דמוקרטית, עלולים לקום לו מתחרים שיזנבו בו מימין. הוא עלול למצוא עצמו בפנסיה כמו אפי איתם, שנחשב למי שיקים לתחיה את המפד"ל. בלי בנט, לנתניהו אין קואליציה. מפלגת העבודה לא תציל אותו. בוז'י הרצוג לא יוכל להעביר החלטה כזו בוועידה. הוא גם לא רוצה את שלי יחימוביץ שתעלה על בריקדות ותהווה אלטרנטיבה למנהיגות שלו.

המצב הפוליטי של נתניהו לא מזהיר. בלי לבני, יש לו קואליציית 61 ח"כים. הוא יהיה תלוי באורית סטרוק. גרוע מכך, ביאיר לפיד. לאט־לאט נתניהו מבין שהוא מגיע לצומת קבלת החלטות. הוא לא טוב בצמתים כאלה. אלא שאין לו ברירה. את החרדים הוא לא יכול לצרף בגלל חוק הגיוס. את לבני ובנט הוא לא יכול לרצות. ליברמן מאס בתפקידו, דווקא עכשיו, נקי כל ענן של כתב אישום, הוא יושב לו במשרד החוץ ומתדיין עם ועד העובדים. ומעבר לכל, גם לפיד, גם לבני וגם בנט עשו לא מעט בשנה האחרונה. יהיו להם קבלות לתת לבוחריהם. מה ייתן נתניהו? את אקוניס?

צריך ראש יצירתי במיוחד כדי להבין איך חוזרים לשולחן הדיונים בלי לשחרר מחבלים. קשה לרבע את המעגל הזה. אם בנט רציני, נתניהו בפלונטר גדול. אם ליברמן לא משחק, הוא בבעיה עמוקה. גם אם יבקש להקים ממשלת 61 ח"כים, החרדים אינם בכיס שלו. יו"ר הבית היהודי לא יוותר על חוק הגיוס, בבת־עינו, כדי שאריה דרעי יהפוך למיניסטר אצל נתניהו. אלמלא יצליח לבסס הבנות והסכמות בין לבני לבין בנט, לגשר על הפער ביניהם, יתחיל תהליך התפוררות מואץ של הקואליציה. תהליכים כאלה הם כמעט בלתי־נשלטים. נכון לעכשיו, רה"מ שובר את הראש איך לצאת מהסיבוך הזה. בכל תסריט שמביאים לו, הבחירות הבאות מחכות בפתח. אין לנתניהו שום קואליציה שמחזיקה מעמד. גם לא קואליציית ימין.

ההכנות של יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא אמן התכניות. כל שבוע, תכנית חדשה. מחוררת כמו גבינה שווייצרית, אבל חדשה. "דה מרקר" דיווח בתחילת השבוע על ההצעה להגביל את ההוצאות המוכרות למס בגין חבילת השכר של מנהלים הבכירים, כך שההוצאות בגין שכר של מנהל שהן לך של 3.5 מיליון שקל בשנה, לא יוכרו לצרכי מס. בנק ישראל מתנגד, כמובן. קרנית פלוג לא חייב ללפיד דבר. מה ייצא מהתכנית הזו? לא ברור.

לפיד שולף תכניות על תכניות שקורצות לציבור בוחריו. בחודשים האחרונים, החל לשקם את תדמיתו. אם תתפרק הממשלה, יעיף חצי מהח"כים של מפלגתו הביתה ויביא כוכבים חדשים, מוכרים, תוך שהוא עושה חשבון נפש, פושט את החליפה וחוזר לטי־שירט שחורה. אם יקומו אוהלים הקיץ, לפיד מתכוון לדבר עם המוחים. בטווח הארוך, הוא מבין שאין לו מה לעשות עם נתניהו באותה ממשלה.

החיבוק של אלדד יניב

אלדד יניב סבל בבחירות האחרונות מבעיית אמינות קשה. זה מה שגרם למפלגתו, "ארץחדשה", לא לעבור את אחוז החסימה. בחודשים האחרונים, הוא זוכה לחיבוק מצד הממסד התקשורתי. לא רק שדורשים לחקור את תיאוריו הפיקנטיים במאמריו, אלא שמפרסמים אותם לאחר שצונזרו באתר "וואלה!". יואב יצחק פרסם את טורו האחרון. יניב עובר תהליך היטהרות ורהביליטציה.

הדרישה מיניב שיילך למשטרה היא מגוחכת. לא כל שחיתות היא פלילית. אם פואד היה יודע שיניב משקר, הוא היה תובע אותו מזמן. כולם יודעים שסיפוריו הם אמת. אלא שהיועץ בדימוס של אהוד ברק לא מעוניין להמשיך לשמש מספר סיפורים. הוא רואה עצמו בכנסת הבאה. אם השאיפות הפוליטיות שלו רציניות, הגיע הזמן שיתחיל להתעסק בבוץ שהוא לא אוהב אך מכיר היטב. להתחיל לפקוד למפלגת העבודה כמה אלפים מתומכיו. לסמן לעצמו מקום בעשירייה הראשונה של המפלגה. יחסיו עם היו"ר תקינים וטובים. יחסיו עם היו"רית בדימוס טובים גם הם. יניב מקפיד שלא לטווח את בוז'י ושלי. הוא תוקף את פואד, בין השאר כי במפלגת העבודה יש טינה לא מעטה כלפי האיש. נתניהו רוצה את פואד כנשיא. בסופו של דבר, לא מן הנמנע שרובי ריבלין ייבחר, כפי שקצב נבחר בתקופת ברק. אם יניב יגמור את הקריירה של פואד, הוא יהפוך לגיבור במפלגת העבודה.

הפיצוץ של נתניהו

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhav_at_gmail.com.

נתניהו לא התכוון להביא לפיצוץ השיחות. בשבועיים האחרונים, הבהירו לו בימין שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. נפתלי בנט הודיע שהפעימה לא תצא אל הפועל. דני דנון כבר מחכה עם מכתב ההתפטרות אותו יקריא במרכז הליכוד. ראש הממשלה נבהל: גם בימין העמוק וגם במפלגתו אין לו תמיכה למהלך אליו התחייב. הדבר שהפחיד אותו יותר מכל היה כינוס ועידת הליכוד. על הפרק: שלילת סמכויות מיושב־הראש. אובדן שליטה על המפלגה מוביל למפץ פוליטי, ולנתניהו אין רצון, אומץ וכוח להקים מפלגה חדשה. לא ברור גם עם מי הוא יכול להקים אותה. אביגדור ליברמן כבר לא בעניין. הוא רוצה לבנות את 'ישראל ביתנו' מחדש כמפלגת ימין חילונית ושמרנית. הפחד מפני בנט ודנון דחף את רה"מ לביטול הפעימה הרביעית.

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

במשך הזמן הזה, שתקו לבני ולפיד. שרת המשפטים לא הולכת להתאבד על אסירים פלשתיניים כשהיא רואה את העקשנות של אבו־מאזן בשיחות עם ישראל. גם לפיד לא יחליף את בוז'י הרצוג כיו"ר האופוזיציה בשביל כמה מחבלים. גם יו"ר 'התנועה' וגם יו"ר 'יש עתיד' מבינים שיש פה בעיה. אותה בעיה שבה נתקלו כל ראשי הממשלה הקודמים. הוויכוח הוא לא על גבולות 67'. גם לא על ההתנחלויות. הפלשתינים רוצים במימוש "זכות" השיבה. אבו־מאזן רוצה להיות או צאלח א־דין או פנסיונר של אש"ף. הוא לא מוכן להיות זה שיירשם בהיסטוריה כמי שוויתר על תביעת השיבה. במרס השנה חגג את יום הולדתו ה־79. הוא לא רוצה לחגוג גיל גבורות בבית־סוהר כמו מובארכ. הוא יודע שזה יהיה גורלו אם יוותר על תביעת־השיבה, ירושלים או יסכים להשאיר את ההתנחלויות על מכונן.

פיצוץ השיחות במועד הזה טוב לשני הצדדים. ישראל יודעת שלא תקבל דבר מהרשות הפלשתינית, בטח לא הסכם שיהיה שווה לפרק עליו את הממשלה. גם לבני מבינה שפירוק הממשלה על שחרור אסירים ללא תמורה ממשית עלול להזיק גם לה. וגם אין ממשלה אחרת. למרות הזלזול בחרדים, ש"ס ויהדות התורה לא ייכנסו לממשלה בלי שיבוטל חוק הגיוס. הציבור החרדי זועם על נתניהו. ראש ממשלה שיישאר עם ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר ראש ממשלה לשעבר. ולרה"מ הנוכחי אין כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת בקיסריה ולדאוג שהמקרר יהיה מלא בקרטוני־חלב.

ובכל זאת, נתניהו רצה להוציא לפועל את שחרור האסירים ולמנוע את המשבר בשיחות. הוא ידע שח"כ איילת שקד היא יו"ר השדולה למען פולארד. לזה היא לא תוכל להתנגד, אמרו לו. מחבלים תמורת פולארד. ביבי בפוטואופ עם פולארד ואיילת שקד מחייכת בצד. אלא שהוא לא העריך אל נכון, לא את ההתנגדות של 'הבית היהודי' למהלך כזה וגם לא את התיאבון שאבו־מאזן יקבל כשיישמע שפולארד בתמונה. מבחינתם, המרגל השבוי הוא מתנה כמו גלעד שליט. לכן הקפיצו הפלשתינים את המחיר ל־400 אסירים. ואז כשנזכרו שם שחמאס קיבל אלף אסירים תמורת שליט, הקפיצו את הכמות לאלף שמות של מחבלים משוחררים, כל מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. ואז שוב ירדו ל־400 וקפצו ל־1,200. יותר מהחמאס.

בשלב הזה איבדה ציפי לבני שליטה. אילו הייתה מצלמת את השיחה שניהלה עם סאיב עריקאת בנוכחות השגריר אינדיק ומעלה את הסרטון ליו־טיוב, הייתה הופכת מחדש לגיבורת המחנה הלאומי. מספרים שהיא נשמעת כמו נתניהו. שהיא איבדה סבלנות. שחרור מחבלים מעולם לא היה ה"קאפ אוף טי" שלה. כיו"ר האופוזיציה לא בירכה על עסקת שליט. כשרת החוץ בממשלת אולמרט, גיבתה את רה"מ במבצע "עופרת יצוקה" שגבה מחיר רב מהפלשתינים ומהחמאס.

לבני רוצה להמשיך לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ובג"ץ. היא רואה עצמה כמגינה על הדמוקרטיה הישראלית מיוזמות החקיקה של הימין. אנשיה לא מעוניינים שתתפטר. מכיוון מצנע ופרץ, השמאלנים של 'התנועה', לא נשמעים הרהורי־פרישה. פרץ עושה, בשקט, עבודה מעולה במשרד לאיכות הסביבה ומצנע לא רוצה להיות ח"כ מן המניין. לכן, מבחינת שרת המשפטים, אין סיבה לפרק את הממשלה. גם שר האוצר חושב כך (השבוע, אגב, הביעה לבני סלידה מן המתרחש בקק"ל; היא רק שכחה איך עשתה דיל עם ח"כ לשעבר אלי אפללו, בהיותה יו"ר קדימה, שיתחפף לה מהכנסת לטובת הג'וב שסידרה לו כיו"ר־עמית שם).

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו האמריקנים, האירופים והרוסים. הסכסוך עבר תהליך מואץ של בינאום. זו כבר לא בעיה מקומית. זה כאב ראש בינלאומי. הקהילייה הבינלאומית תרצה להתחיל לפתור את הבעיה הזו באבחת־סכין חדה. הרוסים נוטים, היום יותר מתמיד, לצד הערבי. ארה"ב כבר אינה פרו־ישראלית. אירופה מתרחקת מישראל מדי יום. נתניהו עלול למצוא עצמו מתמודד עם הסכם החלומות של אבו־מאזן: גבולות 67', פינוי התנחלויות, חילופי־שטחים, חלוקת ירושלים, מכסות שיבה "סמליות" של מאות פליטים מדי שנה. במצב כזה, ישראל תצטרך להיות חזקה ומאוחדת. מבודדת אך חזקה. ועוד לא אמרנו מלה אחת על איראן, בבת־עינו של ראש הממשלה.

כחלון בדרכים

ביום שני יגיע משה כחלון להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן. לא כאורח תא הליכוד באוניברסיטה אלא כאורח הכבוד של אגודת הסטודנטים. בשקט אך בהתמדה הוא חורש את הארץ. מגיע לכנסים שונים, פורש את משנתו הכלכלית והחברתית. הוא מתחיל מלמטה. מפלגה שמתהווה חרש־חרש עם פגישות דיסקרטיות בינו לבין מועמדים להיות חלק מצמרת הרשימה. יש לו דיבור חזק עם הרבה אנשי ליכוד שישמחו ללכת איתו. ליכודניקים טובים שמתגעגעים לבגין, בזים לנתניהו וסולדים מדנון. גם בשמאל יש לו לא מעט תומכים. מפלגה בראשותו עלולה לנגוס מהליכוד, ממפלגת העבודה, מ'התנועה', מ'יש עתיד', אפילו ממרצ ומ'הבית היהודי'. אם יאיר לפיד מצא עצמו קופץ מאפס לתשעה עשר מנדטים, כחלון יכול לקפוץ מאפס לעשרים ותשעה. אולי זו הגזמה אבל אם יש פוליטיקאי שיכול באמת למשוך אנשי ימין ושמאל כדי להחליף את נתניהו, הרי זה שר התקשורת בדימוס.

להבדיל מלפיד, הוא מקפיד על שמירת פרופיל נמוך. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות. אין לו אפילו עמוד פייסבוק. כחלון יודע שהעם לא רוצה עוד פוליטיקאים מהפייסבוק. שומר נפשו ירחק. צריך לעבוד מלמטה. עם אנשי עסקים קטנים ובינוניים. פועלים. תושבי עיירות הפיתוח. מעמד הביניים בחיפה וברמת־גן. כששאלו אותו על מצוקת הדיור, דיבר על הצורך לבנות דירות מחוץ לתל־אביב. הוא לא מתכוון להסתחבק עם המילייה של קפה "נחמה וחצי".

מקור שני

השתלטות שלדון אדלסון על "מקור ראשון" התקבלה בברכה אצל חלק מעובדי העיתון. בעיקר אלה שאינם נמנים על השדרה הניהולית שלו. עכשיו יהיה כסף בקופה, ובלי הגבלה. לא עוד שוטף פלוס 90 ומשכורות ב־15 לחודש. אז יזמרו זמירות למען ביבי, מה כבר קרה? בינתיים יוכלו להמשיך ולסקר את הנעשה באיזה שטיבל, לספר עוד סיפור על הרבי מקוצק ולראיין בני יישוב חדש בעל שם מקראי שהוקם זה עכשיו על איזה ג'בלאה בשומרון. מה רע?

הקריסה הקומוניסטית

הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, מק"י, תערוך בקרוב ועידה שלא מן המניין. ההפסד בנצרת גמר אותם. ירידת מצביעי המפלגה בבחירות אותתה שמשהו לא בסדר. ההידרדרות ברחוב היהודי והערבי מסכנת את חד"ש, שם הכיסוי של מק"י (ברשם המפלגות מופיעה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"; חד"ש לא קיימת באמת). העלאת אחוז החסימה מפחידה אותם.

אחד מחברי המפלגה היהודים הציעה ב"במת הדיון" המתפרסמת בשבועון המפלגה, "זו הדרך", שמק"י תרוץ ברשימה משותפת עם בל"ד. בכיר במפלגה ענה לו. בעברית. ערביי המפלגה מתעבים את בל"ד שתמכה בראש העירייה החדש בנצרת (לצד מרצ והליכוד). העובדה שהחברים היהודים מנותקים כל כך מההוויה של החברים הערבים עד כדי הצעה הזויה לשיתוף־פעולה עם בל"ד השנואה, מלמדת על המצב במק"י.

הקומוניסטים היהודים בבעיה. אפשר למנותם בכמה מאות בודדות של חברי מפלגה. מק"י מעולם לא פרסמה את רשימת וכמות חבריה. זה לא עולה על 1,500 איש. אולי אלפיים. הם זקוקים לחברים הערבים כדי שדובי חנין, הבן של סשה ממייסדי המפלגה, ימשיך לכהן בכנסת כנציג הישרא־קומוניזם. מה עושים? מכנסים ועידה. בינתיים, הם חוזרים לימי הקרמלין. מק"י תומכת נלהבת של פוטין. הם רואים בקיטוב המחודש של המערב והמזרח חזרה לימים הטובים. מי יודע, אולי ממוסקבה יגיע איזה צ'ק שימלא את קופת המפלגה המתרוקנת, שממשיכה להוציא לאור עיתון יומי בערבית, "אל־איתיחאד". כששאלתי חבר ערבי אם הוא קורא את העיתון, הוא הביט בי בעיני עגל, ושאל: זה עוד קיים? מק"י פוחדת שעוד מעט ישאלו אם גם היא קיימת.

לזכר נעדרים: אריה מלכין 1921-2014 / אמנון לורד

היום הפנה את תשומת לבי דוד מרחב, שאחד ממיסדי עין דור, אריה מלכין, נפטר. אז קודם כל תודה לדוד שהוא מפנה לי קצת מקום לצורך אייטם קטן שאפשר לשים לו את הכותרת: אריה מלכין, השלמות ותיקונים. הופתעתי שאריה קיבל עם מותו חשיפה רצינית בתקשורת האינטרנטית. כתבה ב'הארץ' ואפילו מאמר לזכרו מאת חיים שיין בערוץ 7 מכל המקומות. בהארץ מודגש עברו ההירואי בצבא האמריקני ששחרר את מערב אירופה וכן היותו מתנדב על ספינת מעפילים. בערוץ 7 הלכו על אריה איש השומר הצעיר, ששם כידוע לא מתפללים, אין בית כנסת, ובכוונה עובדים בשבת, אך בנו שי חזר בתשובה.

נתחיל בזה שבאתר של קיבוץ עין דור ניתן למצוא קטעים מוסרטים שצולמו במקור ב-16 מ"מ, שם מצולמים אריה ואשתו ורדה כשהיו צעירים בתחילת שנות החמישים. אריה רוכב על סוס וורדה שהגיעה זה עתה מאוסטרליה לבושה כמו קאוגירל בחולצה משובצת אדומה ונדמה לי שאפילו בג'ינס. בטח הג'ינס הראשונים בגליל התחתון. ורדה היתה המטפלת שלנו כשהיינו שישיה בקיבוץ. למי שאינו בקי בחינוך המשותף, הקבוצה מתחילה בשישיה – עד גיל ארבע בערך ואז מתחברים לגן עד שנוצרת הקבוצה בכתה א' ואיתה אתה ממשיך עד הקבר. ורדה היתה לוקחת אותנו הרבה פעמים למיספוא, שם עבד אריה לבדו. כשהיה חוזר עם עגלה רתומה לטרקטור עמוסה לגובה בתלתן ועשב רודוס קצור, אנחנו, ילדים בני 4 או 5 היינו יושבים למעלה. בערבי שבת ורדה היתה מביאה את בעלה שידע לנגן בחלילית כחלק בלתי נפרד מקבלת שבת.

"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.

"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.

בהמשך הפך אריה מלכין לאב הקדמון של ענף הכותנה בעין דור וכך בעיקר אני זוכר אותו. הוא היה טיפוס ספורטיבי. אני זוכר אותו גומע בנשימות אחרונות את מירוץ העשרה קילומטר של הקפת התבור בשנות ה-50 וה-60. זה היה המרתון של הימים ההם. הוא היה שחקן פינג פונג ושחמט אדיר. מי שזוכר את האופנה של חולצה ללא שרוולים עם כתפיים חשופות, יש לי חדשות בשבילו. מי שהמציא את האופנה הזאת הוא אריה מלכין. כתפיו השעירות היו סמלו המסחרי. כבר בשנות החמישים ותחילת השישים הוא היה גוזר את השרוולים מחולצת העבודה הבהירה שלו, ומסתובב חופשי בשדות המספוא והכותנה.

לפני שהתברגתי במקום שבו אני נמצא היום, הייתי גם קצת חקלאי בקיבוץ. בגיל 17 או 18 עבדתי במטע. זה היה יום קיץ חם. עבדתי לבד בחלקה הגדולה שנקראה זיתון. היה שם איזה מחסן פחים מיתולוגי וסככה צמודה. לשם היו העובדים מתנקזים לארוחות והפסקות. חזרתי לשם לארוחת בקר במחשבה שאוכל לבדי. ידעתי שמישהו מהכותנה עשוי להגיע. בכל אופן אני פותח את המקרר ורואה שם שתי ביצים. בוא נגיד שאם אתה מתחיל את היום בחמש בבקר, אז בשמונה, אצל שמעלק'ה במטע, אתה מאוד תשמח לחביתה טובה משתי ביצים. וזה מה שאני עושה כשלפתע מתפרץ למחסן הפחים אריה מלכין קשה ללא רחם. ואריה, בן גילו של אבי עליו השלום בערך, מטיח בי שזה לא בסדר. הייתי צריך להסתפק בחביתה של ביצה אחת. היו שתי ביצים ואחת הייתי צריך להשאיר בשבילו. אני לא מגזים, אריה מלכין השאיר בי טראומה מצפונית בעניין החביתה הזאת עד היום. לימים, הוא היה מהאחרונים על רכס שמירת ערכי הקיבוץ. הוא היה אופוזיציה של איש אחד כמעט להפרטה של הקיבוץ והמשיך להיות פעיל במטה הזרם השיתופי.

אני לא זוכר מתי זה היה בדיוק, ב-1989 או 1990. כנראה ב-90', בהקשר לתרגיל המסריח, היה כינוס ענק של החרדים באצטדיון יד אליהו. שם ירק הרב שך הקדמון אש וגופרית על החילונים והקיבוצים: אוכלי שפנים וחזירים, הוא אמר. משהו כזה. התעורר זעם אדיר בשמאל שהיה אז חזק מאוד, עד כדי אפשרות מתוצרת פרס להקים ממשלה חלופית. נאום הרב שך נועד להרתיע גורמים חרדיים מהחבירה לשמאל. רבים זוכרים שבתגובה לנאומו המשתלח של הרב שך, כתב אמנון דנקנר את המאמר התוקפני והארסי ביותר נגדו. רק דבר אחד אני זוכר ממנו, שדנקנר כינה את שך, "זקן תש אשכים".
זה היה בעתון 'חדשות' שהיה לו קהל נאמן בקיבוצים. אריה מלכין גזר את מאמרו של דנקנר ותלה על לוח המודעות בעין דור. למאמר הוא הצמיד פתק עם שלוש מלים כתובות באותיות קידוש לבנה: "אין זה סגנוננו".

ככה אני זוכר את אריה. אשתו ורדה אהבה אותי כל השנים, למרות פרשת החביתה שבטח הוסתרה מפניה. היא לימדה אותי ציור. מעניין שהאמריקנים כמו אריה היו אנשים רציניים אחד אחד. ובכל זאת, הם נחסמו על ידי הקליקה הצברית-פולנית ואחד כמו אריה מעולם לא מילא תפקיד מרכזי בקיבוץ. בין השאר משום שבהיותם סוציאליסטים אמריקנים הם היו אנטי-סטליניסטים, וההדרה המוחלטת שלהם מהזירה העסקנית הפוליטית השפיעה גם על התפקידים שהיו פתוחים בפניהם במסגרת הקיבוץ. כשהגיע הגרעין האמריקני-קנדי שאמא שלי היתה חברה בו, הם היו מבוקשים מאוד על ידי קיבוצי השומר הצעיר. זה היה ב-1946. הם הגיעו בהתחלה למשמר העמק. כולם ידעו שהם הביאו נדוניה שחסכו משך כעשר שנות עבודה בחווה שלהם באמריקה. מדובר על סכום נאה מאוד בדולרים במושגי הימים ההם. עשרות אלפים. קיבוץ ארץ-ישראלי ו', לימים עין דור, זכו בהם. בקנדיות הכוונה. וכך באתי לעולם.

באותה הזדמנות אני רוצה להזכיר עוד שניים מעין דור שלחמו בצבא האמריקני במלחמת העולם השניה. אחד הוא מיכאל פרישברג שנפטר לפני כשנתיים. גם הוא לחם באירופה. השני הוא יאק (יעקב) לם, שלחם באוקינוס השקט בקרבות נוראים באוקינאווה ואיים נוספים. יאק היה מאוד רזה. אמרו עליו שככה ניצל. כשהיה עומד בפרופיל צד, הכדורים לא יכלו לפגוע בו. לימים, הוא כעס מאוד כשנודע לו שנשיא המדינה חיים הרצוג מתכוון לטוס ליפן להלווית הקיסר הירוהיטו. יאק סבר שזה בזיון, ואמר לי: "אם הייתי נוסע לשם זה רק כדי להשתין על הקבר שלו".

גם יאק לם וגם אריה מלכין היו ערים למצבו של עין דור מול כל האוכלוסיה הערבית שבסביבה. בחגיגת שבועות אחת הוזמנו "שכנינו הערבים". הוא הסביר לי, שחייבים כל הזמן לטפח את הקשר הטוב. מסיבה מאוד פרגמטית: "תסתכל, כל הקיבוצים בסביבה אנחנו לא יותר מ-3,000 יהודים. ומסביב אנחנו מוקפים בכפרים של 30 אלף ערבים". מי שיעיין באלבום צילומים של אחד מצלמי הקיבוץ, שלמה עופר, ימצא שם תמונות מחגיגות של כפר ערבי ביום העצמאות בשנות ה-50. כולם שם מנופפים בדגלי הלאום. כחול לבן.

יהי זכרם של אריה והחברים הטובים ברוך.

המהפכה האוקראינית ואנחנו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 24.2.2014

התמוטטות המשטר הסטליניסטי באוקראינה מערערת באופן משמעותי את הציר הסינו־סובייטי בראשות פוטין. המהפכה בקייב – שאינה חפה מבעיות כמו פעילות גורמים אנטישמיים או בחישת יד מערבית של ארה"ב והאיחוד האירופי – מהווה מכה חזקה לקרמלין השואף להקים מחדש את ברית המועצות. אם נוסיף לכך את העובדה, שהמשטר בוונצואלה מצוי בתהליך התפוררות לאחר מות הוגו צ'אבז, ואת הכלכלה האירנית המקרטעת נוכח הסנקציות הקשות המושתות על טהרן, נראה שמנהיג רוסיה בבעיה קשה: בנות־הברית היציבות של הקרמלין הן סין וצפון קוריאה, אבל בייג'ינג אינה מחויבת למוסקבה ופיונגיאנג נשלטת על־ידי עריץ מטורף.

הכיכר בקייב עם תמונתה של טימושנקו.

הכיכר בקייב עם תמונתה של טימושנקו.

לקריסתו של הניאו־סטליניזם האוקראיני ישנן משמעויות מרחיקות לכת. הראשונה היא, שארצות־הברית חייבת להיערך לקראת מאמץ רוסי עליון לחזק את מעמדה ולכרות בריתות עם אויביו המובהקים של המערב. פוטין קיבל הכרעה נבונה כשנמנע משליחת טנקים לקייב. אולם בסופו של יום, המשטר הרוסי יבקש לפצות על אובדן השליטה באוקראינה. הנשיא הרוסי עדיין מבקש לקדם את רעיון הקמתה מחדש של 'ברית ורשה' ומנסה להשתלט מחדש על חלקים שנפרדו מרוסיה במהלך התפרקות ברית־המועצות, לרבות ארצות מזרח אירופה. הוא גם לא יוותר כל כך מהר על השליטה בקייב, אשר אותה מבקשת מנהיגת האופוזיציה ששוחררה מכלאה, יוליה טימושנקו, לחבר למערב.

אך מעבר להיבט הגלובלי, ישנו עניין נוסף הדורש עיון: עד כה, פעלו הרוסים כדי לסייע בשמירה על מעמדה של איראן כמדינת־סף גרעינית ולמנוע ממנה להתחמש בנשק להשמדה המונית. זה עלול להשתנות. את המיליארדים הרבים שתכנן פוטין לתת לאוקראינה כדי למנוע את נפילת ינוקוביץ', הוא יכול לתת לטהרן כדי לשקמה כלכלית. ומלבד הנושא האיראני, קיים גם העניין הפלשתיני: רוסיה עלולה להיות זו שתעמוד לצד הפלשתינים במאבקם נגד ישראל במידה ולא תושג הסכמה על העקרונות העתידים להוביל לשלב הבא במו"מ בין ישראל והרשות. אם הקרמלין יחדש את המדיניות הפרו־ערבית הסובייטית הוותיקה שלו, צפויה מעורבות רוסית חזקה באזור. זה ודאי לא יפעל לטובת ישראל.

כדאי גם לשים לב למתרחש בזירה המקומית שלנו: השמאל הישראלי שתק נוכח המתרחש באוקראינה. יש פה אינטרס חזק בביצורו של השלטון הסובייטי הקיים כמשקל־נגד להשפעה הישראלית בוושינגטון ובעולם. פוטין רע לישראל ואת זה יודעים בשמאל. מנגד, גם הימין החריש מול המהפכה האוקראינית. ברשתות החברתיות, הופצו שמועות וקטעי־אינפורמציה על אלמנטים אנטישמיים הפועלים במהפכה. בפועל, הרעיון של ברית עם רוסיה מול ארה"ב, שאותו דחף במלוא המרץ ליברמן, קורס. ישראל תיאלץ להמשיך להתנהל בכפוף לברית ההיסטורית שלה עם ארצות־הברית, על כל המשתמע מכך. ליברמן, אגב, לא היה זקוק למהפכה האוקראינית כדי להבין את חולשת הקרמלין. הוא מפלרטט זה זמן־מה עם האמריקנים.

בסופו של יום, שלושת הגושים – ארצות־הברית, האיחוד האירופי והציר הסינו־סובייטי – יצטרכו להתמודד עם העובדה, כי הימים שבהם האימפריאליזם האמריקני או הסובייטי היו יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, היו ואינם. זה ידרוש מכל הצדדים הרבה עבודה קשה ודיפלומטיה מסובכת. הבחישה הבינלאומית בסכסוך הציוני־פלשתיני, שביסודה הרעיון של החרמת ישראל אם לא תסכים לדרישות הערבים, דורשת גם מישראל לנקוט במדיניות זהירה.

חברים וחברות, ויתרנו על עיצוב התודעה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.2.2014

סיפור אי־הענקת הפרס על מפעל חיים לזמר אריאל זילבר הוא, בתמצית, סיפורו של הימין כולו. התנהלותה של אקו"ם בעקבות הודעת של אחינועם ניני, כי לא תשתתף בטקס לצד זילבר, מבטאת את העובדה, כי על אף שהימין הצליח לשנות את מפת ההתיישבות בארץ, הרי התרבות נותרה כולה שבויה בידי השמאל. הרי הפרס הוענק לזילבר לא בשל דעותיו הקיצוניות והתמוהות אלא מפאת עשייתו המוסיקלית המשתרעת על־פני ארבעה עשורים. אז כיצד זה לא קם איש ואמר שההתנהלות כלפיו לא תיתכן במדינה דמוקרטית? כיצד איש משרי המחנה הלאומי לא פעל כדי שמפעל ההחרמה של השמאל, שמתבטא הן בהחרמת יישובי יו"ש והן בפעילות אקטיבית להחרמת ישראל בעולם באין הסדר מדיני, לא יקרום עור וגידים בטקס מכובד כל כך? שרי הימין כתבו הודעות גנאי נגד החרמת הזמר, ובזה נגמר העניין.

קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי

קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי

המחנה הלאומי זנח בשני העשורים האחרונים את המאבק על הרוח הישראלית. כתבי העת "תכלת", "נתיב" ו"נקודה" נסגרו בהיעדר מנויים. הממשלה איננה מזרימה די תקציב למוזיאונים לאומיים, ובהם מוזיאוני ז'בוטינסקי והאצ"ל. אם כל ישראלי החושב כמו "מקור ראשון" היה גם חותם על מינוי לעיתון, העיתון בו אתם מחזיקים כעת היה מתחרה ב"ידיעות אחרונות" מבחינת התפוצה. אם במקום לכבוש עוד ג'בל ביו"ש, לשים עליו קרוואן ולהכריז שהוקם יישוב חדש עם שם מקראי עתיק, היו מפתחים ספרות, שירה ועיתונות לאומית, המצב היה שונה בתכלית. הימין שכח את האמת הנצחית שבמשפטו של קארל מרקס, שלפיו ההוויה קובעת את התודעה, ובכך ויתר על עיצוב ההוויה הישראלית. האם מישהו צפה לאחרונה ביצירה קולנועית המבקשת להתמודד עם יצירות מתחרות מהשמאל ולהציב נרטיב שונה?

בהיעדר תרבות לאומית בעלת השפעה, התרבות הישראלית נידונה להיות מוחזקת בשבי השמאל. ההשלכות של המצב הזה הן משמעותיות, בעיקר משום שבהיעדר אקדמאים, סופרים, אנשי־רוח, מושכי־עט, משוררים וקולנוענים שיוכלו לתת גב תרבותי להשקפה הפוליטית הלאומית, הרוח השמאלית הפוסט־מודרניסטית, הרלטיביסטית, הנרטיביסטית, תמשיך לחלחל אל עומק הציבוריות הישראלית. די לראות כיצד חלק ניכר מהציבור תומך ב"פשרה" בירושלים ובנסיגות משמעותיות מיו"ש כדי להבין שהשיח המונוליתי הקיים נותן את אותותיו בשדרה המרכזית של החברה. כך, איומי־סרק על החרמת ישראל מהווים נשק בידי מצדדי "ההסדר המדיני" כדי להציב אולטימטום לראש הממשלה שיחתום על מתווה קרי, ואין קבוצה משפיעה שמתייצבת מול מסע האיומים וההפחדות.

החרמת הימין נמשכת עוד משנות ה־20' וה־30' של המאה שעברה. סילוק המחנה הלאומי ממחוזות התרבות, האמנות והמחקר איננו חדש. אולם ראוי שנשאל עצמנו בכנות הראויה אם הימין עצמו פועל לשינוי המגמה הזו. איש לא פצה פה כאשר בהיעדר משאבים ומנויים נסגר כתב העת החשוב ביותר שהיה פה, "תכלת", בהוצאת מרכז שלם, שהביא לארץ מחשבה שמרנית חדשה ורעננה מארצות־הברית. האם העובדה שלמחנה פוליטי שלם אין ולו כתב עת אחד איננה מעידה על ניוון אידיאולוגי ותרבותי אמתי?

אריאל זילבר איננו קורבן ה"תקינות הפוליטית" הרווחת במקומותינו אלא קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי איתן שהיה מסמן לאקו"ם שפגיעה כזו באמן היא בגדר קו אדום. מי שאשם במעשה הנבלה שעוללו לזמר אינם אנשי השמאל שהפכו אותו לפסול, אלא אנשי הימין שמתעקשים לא להבין, כי בעידן שבו תרבות מתקיימת ומתפתחת ברשתות החברתיות, בבלוגים, באינטרנט, ניתן ואפשר לפתח תרבות־שכנגד. המצב המצער הזה מחשל ומחזק את המצב הישראלי, האטום לכל אפשרות של חשיבה ביקורתית מימין על המתרחש במחוזות התרבות והאמנות. בפועל, זה גם מה שיאפשר, בבוא העת, לאנשי־הרוח המשפיעים מן העבר השני להצדיק מעל כל במה פינוי יישובים – ואיש לא יקרא תגר.

האנטישמיות הפלשתינית החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.2.2013

לכאורה, היה מצופה מיו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, כי דרישת ה"ייהרג ובל יעבור" שלו תהיה ירושלים, גבולות 67' או היישובים הנמצאים מחוץ ל"גושי ההתיישבות". אולם השבוע, בחר הנשיא הפלשתיני להציג קו אדום ברור: לא להכרה במדינת ישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. בפועל, מנהיג אש"ף חוזר לנקודת אי־ההסכמה בין הציונים לבין הערבים שעיקרה היחס להחלטת החלוקה של האו"ם. הפלשתינים ממשיכים בסירובם להכיר בזכות היהודים להקים מדינה עצמאית על חלק כלשהי בארץ־ישראל המערבית.

חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.

חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.

הנכונות שהביעה אבו־מאזן להקים מדינה פלשתינית מפורזת ולוותר על הסממן המובהק ביותר של ריבונות, צבא עצמאי, ולו שלא יכירו מנהיגי הערבים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחזיר את הסכסוך לנקודת הראשית שלו: מעולם לא קיבלו הערבים את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. תכנית השלבים של אש"ף שרירה וקיימת. כל עוד לא תמומש תביעת השיבה ולא תיהפך ישראל למדינה דו־לאומית בדרך להפיכתה בפועל לחלק מפלשתין העצמאית, לא יהיה שום הסכם שלום ממשי, בר־תוקף ומחייב.

זו הסיבה שבגללה נכשל רבין המנוח בהשגת השלום וקיבל טרור, לכן גם אהוד ברק כשל במו"מ בקמפ־דייויד, בשל כך הביאה הנסיגה מעזה לטרור חסר תקדים באופיו נגד ישראל, לכן גם אהוד אולמרט וציפי לבני לא הצליחו להגיע לחתימת הסכם הבנות עם הפלשתינים. התודעה הערבית שבה לשנות ה־20' וה־30', והשאלה "היכן יעבור הגבול?" היא רלבנטית רק אם ישראל רוצה להתקיים במימיה הטריטוריאליים בלבד. לא נתניהו ולא לפיד, לא לבני ולא הרצוג, לא יוכלו לחתום על שום הסכם שלום עם אבו־מאזן. אפילו לא זהבה גלאון או דב חנין.

הרדיקליזציה בעמדה הערבית נובעת מהרוחות האנטישמיות המנשבות מאירופה. התחושה הפלשתינית, שלפיה ישראל נמצאת במצב של התפרקות, גורמת למנהיגי הערבים לאמץ עמדות שזוכות לאוזן קשבת באירופה. אם בעבר, מנהיגים אירופים קיבלו את הרעיון של מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי לאומי שווה זכויות, בגבולות 67', עתה הם נסוגו מעצם הנכונות לקבל את זכות היהודים למדינת לאום משלהם. זהו הישג ערבי שכמוהו לא נחלו מנהיגים מזה שנות דור, למעשה מאז הוכר אש"ף כנציג העם הפלשתיני בשנות ה־80'.

הטענה החדשה המושמעת, שלפיה הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שנושלו על־ידי יהושע בן נון, מכוונת ל"נרטיב" חדש. הקושאן הפלשתיני המדומה על ארץ־ישראל לובש עתה דמות של התחקות היסטורית אחר מקורות העם הערבי. די לקרוא בספרו של ההיסטוריון הנשכח ע. ג. חורון, "קדם וערב" (שהיה אבי תנועת 'העברים הצעירים', שכונו בלעג "כנענים", בראשות יונתן רטוש) כדי לדעת שמדובר בשטות מוחלטת. אלא שהשטות הזו היא כלי נוסף במסע הדה־לגיטימציה לישראל. זו דה־לגיטימציה במובנה העמוק: שלילת היהדות.

היחיד שזיהה את הכיוון אליו נושבת הרוח הפלשתינית היה פרופסור אילן גור־זאב המנוח, שנפטר לפני שנתיים בדמי־ימיו ועסק בשיטתיות בתופעה אשר אותה כינה "האנטישמיות החדשה". הוא, שהיה בשמאל הרדיקלי והחל במסע חזרה אל שורשיו הרביזיוניסטיים, אמר בראיון שנתן לי ופורסם ב"מקור ראשון" ב־23.7.2010, כי חיסול ישראל הוא היעד הראשון של האנטישמיות החדשה. היעד השני, הסופי, הוא התגברות על רוח היהדות. אילו היה היום בין החיים, סביר שהיה ניצב בראש המאבק הפילוסופי נגד התופעה.

את כל זאת יש לזכור, כאשר יידרש בנימין נתניהו לקבל או לדחות את מתווה קרי, בהנחה שהפלשתינים יאמצו אותו. הצייטגייסט האנטישמי החדש מרחף על יהודה ושומרון, והשלום אשר מבקש להביא ג'ון קרי, ידיד ישראל שנתפס במשיחיות אובססיבית, יאפשר לערבים לבצע את זממם ביהודים ברגע שרק יוכלו.

לוחמת, ציונית ויריבת־אמת: לזכרה של שולמית אלוני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.1.2014

בינואר 1984, התפרסמה ידיעה ב"מעריב" על כך שח"כ שולמית אלוני, מנהיגת רצ, נחלצה לעזרת מוסדות חב"ד נגד אפלייתם מול העדפת מוסדות אגודת־ישראל. הידיעה הזו מסמלת את השניוּת הגדולה שהייתה בדמות מי שכיהנה כשרת החינוך והתרבות, הקימה את התנועה למען זכויות האזרח, נלחמה עבור זכויות חד־מיניים והנישואים האזרחיים, אך סירבה לשכוח או להשכיח את יהדותה. החרדים מעולם לא היו אויביה וגם כשנאבקה בהם והייתה ליריבתם הגדולה, מאבקה לא נבע מאיזה מניע אנטי־דתי או אנטישמי. לא אחת הלינו החרדים על בקיאותה הגדולה במקרא. לא קמה להם יריבה גדולה משולה אלוני.

דרכה הייתה סוגה במרי. שולמית אלוני

דרכה הייתה סוגה במרי. שולמית אלוני

רבים אוהבים להדגיש את מלחמתה העיקשת נגד ה"כיבוש", הכפייה הדתית, בעד הקמת מדינה פלשתינית ועוד. אך אלוני הייתה דמות מורכבת: ליברלית בשמאל סוציאליסטי. לוחמת למען זכויות הנשים בשמאל שכוהניו הגדולים היו גברים. היא לא היססה לגנות את ההסתדרות על היותה המעסיק הגדול במשק המתיימר להגן על זכויות העובדים בשעה שבוועד הפועל הגנו בעיקר על זכויות הוועדים הגדולים והשליטה הבלתי־מעורערת בקופת חולים. היא נטלה חלק בתנועה שכונתה על־ידי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, "נשי וינדזור העליזות", שהפגינו למען מינוי משה דיין לשר הביטחון בשבוע שקדם למלחמת ששת הימים. כאשר החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, על גירוש פעילי החמאס, היא הצביעה בעד וספגה קיתונות של ביקורת. הניסיון לצבוע את דמותה בצבע אחיד חוטא למורכבות דמותה ופועלה.

בשני העשורים האחרונים לחייה, התייצבה אלוני על הקו שבין השמאל הציוני ובין השמאל הפוסט־ציוני. היא תמכה ביציאה מרצועת עזה אך התנגדה לאופן שבו ביצע שרון את תכנית גירוש המתיישבים. במחשכים. באפילה. פעם אף העלתה כפירה גדולה, כאשר ביקרה את "כנס הרצליה" שנערך בשנת 2002, וכתבה בטור דעה שפירסמה על השאלה שלדעתה לא נשאלה בכנס: "נניח שאנחנו מודיעים לפלסטינים ולעולם שאנו מוכנים לחזור לגבולות הקו הירוק, לפנות את ההתנחלויות ולהכיר במדינה פלסטינית בגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, היינו גבולות 1967, כשבמקביל יינתן מנדט לנאט"ו או לשליחי האו"ם ל־5 שנים, כדי לעזור לפלסטינים לשקם את הערים והתשתיות, להכשיר מקומות עבודה ולבנות מערכת שלטונית סבירה, מפורזת ללא צבא, 4 גבולות פתוחים ושלום – האם גם אז נהיה נתונים לאימת השואה והמגה־טרור, הרג, הרס והרעלה, או שמא העילה לכל אלה תעלם ואפשר יהיה להתפנות לבניית החברה שלנו?"

אלוני לא הייתה חביבה על ציבור המתיישבים, והם לא היו חביבים עליה. היא השתמשה במלים קשות נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהתקשר לנחם את בנה, פרופ' נמרוד אלוני, עם היוודע דבר מותה, במחווה אצילית של ממש. אך היא הייתה, מעל הכול, אשת־אמת. כמי שהייתה תלמידתו של ס. יזהר, כלוחמת 'ההגנה' והפלמ"ח, היא ידעה לדבר רק את שחשבה לאמת. מעולם לא זייפה. יריביה ידעו, כי בשונה מאחרים, היא לעולם לא תבקש להערים עליהם.

ברבות הימים, מר היה לבה על הנעשה בישראל. את אכזבתה נוכח המציאות שהתפתחה פה מאז הסכמי אוסלו – אשר את יום חתימתם השוותה בשעתו ללא פחות מאשר הכ"ט בנובמבר – ביטאה בשיח קיצוני. המלים "מדינת אפרטהייד" עלו על שפתיה, ועל זאת לא יסולח לה. אולם תרומתה הסגולית הייתה גדולה יותר מאשר המונחים שבהם נקטה כדי להבעיר את להט הוויכוח.

הפילוסוף הגרמני הגל קבע, כי "פסק דינה של ההיסטוריה הוא ההיסטוריה". ובהיסטוריה של מדינת ישראל, תיזכר אלוני כלוחמת גדולה ששינתה מציאות בתחומים רבים מספור. היא הייתה חלק מדור הנפעלים. אלה שנפעלו על־ידי המציאות כדי לשנותה. ובשיח הישראלי, קולה הייחודי של שולמית אלוני יחסר, כפי שהעידה חברתה, גאולה כהן. דרכה הייתה סוגה במרי. נוכחות ההיעדר שלה תורגש כאשר בפולמוס המתמשך על אופייה וגבולותיה של הארץ, יורשיה לא ימשיכו לאחוז במניע הציוני והיהודי העמוק שהניעה לאורך כל שנות פעילותה הציבורית.

פוליטיקת הפילוג של יאיר לפיד

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 27.12.2013

השבוע ישבתי בחדרו הצר של פרופ' הלל וייס באוניברסיטת בר-אילן. הוא זועם. ההתעסקות בעניין זכויות הקהילה הגאה מוציאה אותו מדעתו. ובצדק. ההתנהלות של שר האוצר, יאיר לפיד, בכל הנוגע להשוואת אי-אלו זכויות של זוגות חד-מיניים הייתה במהותה פרובוקטיבית ומקוממת. את הלל וייס לא קשה, כידוע, לקומם, אבל היא ביטאה התרסה כלפי ציבור שלם. אם ניתן לעגן בתקנות משרדיות השוואת נקודות זיכוי לחד-מיניים, ואין צורך כלל בחוק כלשהו, למה לעורר מהומה בקואליציה? על שום מה להפוך את 'הבית היהודי' ובנט בראשו לריאקציונרים חסרי תקנה ואת לפיד וסיעתו – לשוחרי הנאורות והקידמה?

ממשלה עם בנט - בלי לפיד. השר נפתלי בנט

ממשלה עם בנט – בלי לפיד. השר נפתלי בנט

בסופו של דבר, שר האוצר קיבל את אחת מהצעותיו הראשונות של שר הכלכלה והמסחר. הוא הבין, כי בהרכב הקואליציוני הנוכחי, קשה יהיה להעביר את הצעת החוק. למען האמת, אין כמעט שום הרכב אחר שיאשר את העברת החוק ולו משום שהסיעות החרדיות והערביות, למעט חד"ש, מתנגדות לו. אז מה רצה יו"ר 'יש עתיד' להשיג? בעיקר נקודות בקרב הציבור החילוני-ליברלי שתמך בו בבחירות ועתה עובר, כטבעם של חולות נודדים, אל מפלגת העבודה ומרצ. לפיד יודע שהמחיר הציבורי ששילם על העברת התקציב הוא עצום ורב. לכן, נשמע ממנו בקרוב גם בתחום המדיני, משל היה יונה צחורה ופנסיונר מועדון ותיקי הסכם אוסלו.

העניין הוא, שנושא החד-מיניים איננו שקול לנושא המדיני. יש פה ניסיון ציני לפעור פער בין ציבורים, לחדד עמדות, להעמיק דעות קדומות, לעשות קופה על חשבון הקהילה הגאה והציבור הדתי. זה אקט לא-ציוני, מכוער, כמעט גזעני. אם שר האוצר רצה להוכיח שציבור חובשי הכיפות הסרוגות הוא שמרני-קיצוני בדעותיו, הוא הצליח. שהרי מה זה משנה אם עיקר ההתנגדות היא לא למתן הזכויות עצמן כי אם למיסוד הזוגיות החד-מינית? ואם ביקש לפיד להראות, שהקהילה החד-מינית מוכנה לעשות הכול כדי לזכות בהישגים, גם במחיר עימותים פוליטיים מיותרים, הוא הצליח. הגאים נדמים כחטיבה של פונדמנטליסטים ליברליים. מי ישוחח בכלל על קבוצת הו"ד, ההומואים הדתיים, שלא לדבר על שאיפת רבים מבנות ומבני הקהילה לחיות חיים דתיים ולקיים אורח חיים המבוסס על שמירת תורה ומצוות?

כליברלים רבים אחרים שחירותם חשובה להם אך חירות האחר נפסדת בעיניהם, לפיד הוא פוליטיקאי מסוכן. חסר גבולות. שום צעד לא יהיה, מבחינתו, מיותר אם ישרת את מטרותיו הפוליטיות. אם אדם כזה יושב בקבינט המדיני-ביטחוני ומנהל את כלכלת ישראל, הדבר צריך לעורר בנו יותר מאשר תחושת אי-נוחות קלה. כאביו המנוח, הפרובוקציה האנטי-דתית היא האמצעי המרכזי והמהותי עבור שר האוצר לקידום חזון פוליטי שבו הפילוג הוא העיקר ולא, חלילה, המשותף.

מהפוליטיקה הזו יוצאים הכול נפסדים. למשל, ח"כ עדי קול, שעד לא מזמן הרהרה בפרישה מהפוליטיקה, מוצאת עצמה (שוב) משמשת ככלי ריק בידי לפיד. חברו של לפיד לברית האחים, השר נפתלי בנט, מוצא עצמו על תקן החשוך, הריאקציוני, כשהוא בכלל תומך בהשוואת זכויות החד-מיניים, רק לא בחוק. ועוד לא דיברנו על האינתיפאדה נגד איילת שקד או על העליהום כלפי ראש הממשלה, שאינו שועה למשוגותיו התורניות של שא האוצר שלו. עתה, יותר מתמיד, ברור שהגורם המזעזע והמפלג בקואליציה הוא 'יש עתיד'. צריך לתת למפלגת העבודה את לטרת הבשר שלה כדי להוציא מהממשלה את מפלגת הפילוג. עם קצת מאמץ, אפשר לייצר קואליציה יציבה יותר לעם ישראל שתשרוד את שלוש השנים הבאות ותסייע, כן, גם לחד-מיניים – מבלי לרמוס ולהשפיל את הדתיים.

אפקט ליברמן

לאחר שזוכה אביגדור ליברמן, נפגש עם נתניהו לשעתיים תמימות. כל מי שיודע מה הם הלו"זים המטורפים של ראשי ממשלה בישראל, מבין מהי משמעות פינוי 120 הדקות היקרות האלה. ראש הממשלה נכנס לפגישה עם ליברמן בעודו מנהל דיונים על ירושלים, כאשר תומכיו ובהם גלעד ארדן עוסקים בהתפלפלות על החלקים המזרחיים יותר של העיר והשכונות הערביות. הוא יצא ממנה ניצי, תוקפן, אגרסיבי, שקוע בפרנויות. איך אפשר לדעת שזה היה מצב רוחו? נתניהו תכנן שיחות פרודוקטיביות עם מזכיר המדינה, ג'ון קרי. שום עימות לא היה על הפרק. המטרה הייתה למצוא שני אפיקים לשיחות, שישביעו את רצון הישראלים והאמריקנים בנושאים האירני והפלשתיני. אך כאשר ישב קרי מול ראש הממשלה, הוא כבר הבחין בחיוורונו. אותו חיוורון שבה לקה נתניהו כשליברמן הציע בראשית השבוע שעבר להקים פורום דיונים לראשי סיעות הקואליציה.

נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות.  בנימין נתניהו

נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. בנימין נתניהו

נתניהו נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. קרי הוא מדינאי שקול שלא מתעצבן בקלות. הנאום שנשא רה"מ באנגלית לפני העיתונאים – לפני ואחרי הפגישה – הגיע מן הלב, מעומק הפרנויה. "עסקה רעה, רעה מאוד־מאוד", שב וביקר את האמריקנים, האירופים והרוסים, ובסוף גם נתן דרור למחשבותיו על השיחות התקועות עם הפלשתינים, מבטיח שלעולם לא ייכנע בפני לחץ בינלאומי. הייתה בכך שבירת כל קוד התנהלות בינלאומי ודיפלומטי. ראש ממשלת ישראל התייחס למעצמה המחמשת את צבאו במיליארדי דולרים כאויבת. מעל הכול, הייתה פה גם הפרת ההבטחה שניתנה לקרי, אשר לפיה רק ארצות הברית רשאית לדווח על מצב המו"מ. זה הימם גם את שרת המשפטים, לבני, שחזרה נרעשת משדה התעופה. לבני – שמפלגתה נעה בסקרים סביב ה־5 מנדטים – יודעת שכישלון פוליטי עם ביבי עלול להזיק לה במגרשהּ הביתי.

אם הדבר היחיד שהיה נותר הוא לאמוד נזקים ולבדוק מה ניתן לעשות הלאה, במשרד החוץ ובלשכת שרת המשפטים הייתה נשמעת אנחת־רווחה. אלא שיש החוששים, כי הנזק שגרם נתניהו הוא עצום; לא רק לשיחות עם הפלשתינים אלא גם לדיונים בנושאי הגרעין. המערב נראה כנושא ונתן תחת לחץ ישראלי. זה מקטין את הגמישות האירנית ומחזק את הקיצונים בה. בסופו של יום, אם ג'ון קרי ירים ידיים, אובמה ייכנס בראש הממשלה במלוא הכוח. הנשיא רק ממתין להציב תכנית מדינית על השולחן. אין לו מה להפסיד. זו הקדנציה האחרונה. בנאומו ההיסטרי, שיחק רה"מ לידי מתנגדיו המובהקים. מדינות העולם תוהות אם ניתן בכלל להגיע להסדר עם הגבר החיוור צבוע־השיער שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא־הוא וינסטון צ'רצ'יל.

להיסטריה מבית ראש הממשלה הצטרף טרם כניסת השבת השר נפתלי בנט. זו הייתה התלהמות על גבול הטירוף. "עוד מספר שנים", כתב, "כאשר מחבל איסלאמי יפוצץ מזוודה גרעינית בניו-יורק, או כאשר איראן תשגר טיל גרעיני לרומא או תל-אביב, זה יקרה רק בגלל 'הסכם רע' שבוצע ברגעים מכריעים אלו. כמו בזירת אגרוף, המשטר האיראני על הרצפה, הספירה קרובה לעשר, עכשיו הזמן להגביר את הלחץ ולהכריח את איראן לפרק את תכניתה הגרעינית. זה לא הזמן לוויתורים". בסתר־לבו, יושב ראש הבית היהודי מעריץ את נתניהו באותה עוצמה שרה"מ מתעב אותו. אולם הניסיון להיות תאומו של נתניהו הוא נלעג, מגוחך, כמעט עלוב.

השבעתו של אביגדור ליברמן לשר חוץ מסמלת את העובדה המצערת שממשלת נתניהו השלישית נכנסה למחצית השנייה של כהונתה, כאשר אפילו לא מלאו שנה למועד עריכת הבחירות לכנסת. בעל הבית הוא ליברמן: ברצותו יאשר, יפרק, ידחוף, ימנע, יסכל. הוא הצל המאיים של נתניהו. ההערכה היא, כי יו"ר ישראל ביתנו ימשוך ימינה. הוא יבקש לאגד סביבו את הימין החזק, המשמעותי. לפורר את הליכוד ההיסטורי, לצמצם את הבית היהודי, להביא אליו את הקולות של הימין הרדיקלי שלא נכנס לכנסת ומונה כשני מנדטים. בין אם ישתלט על הליכוד ובין אם לאו, הכול מעריכים, כי שר החוץ הנכנס חותר להיות מועמד הימין לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. אלה בשורות רעות לנתניהו שמהרהר על כהונה נוספת. פנייתו ימינה של ראש הממשלה תהפוך אותו לפארסה. כאשר סיכל כל מו"מ משמעותי בשנים האחרונות, זו הייתה טרגדיה שאיפשרה לפלשתינים לחזק את הנרטיב שלהם ולקבל הכרה דה־פקטו כמדינה. הפעם, זו תהיה פארסה מוחלטת: המערבולת שאליה ייקלע רה"מ, עלולה להוציא מן הממשלה את יש עתיד והתנועה ולהביא לבחירות חדשות. אם ליברמן יבין שבסיס הממשלה הוא 61 ח"כים, הוא לא יזדרז להכניס פנימה את חברו הטוב, אריה דרעי, כדי להציל את נתניהו. הוא יעדיפו כשותף במערכה על ראשות הממשלה בבחירות 2014. במצב כזה, ביבי עוד ימצא עצמו כמספר שתיים ברשימה שיוביל הנשיא בדימוס, שמעון פרס.

צומת נתניהו פינת ליברמן

אביגדור ליברמן הוא האניגמה של הפוליטיקה הישראלית: אין לו שום חיבה יתירה לדת אולם לאחר זיכויו, אץ־רץ להתפלל בכותל. הוא איננו מאמין בסיכוי לשלום עם הערבים אך מוכן לפנות התנחלויות ולהגיע להסדר מדיני ולו בכדי לסלק ערים ערביות מריבונות ישראלית. יש לו סדר יום אנטי־ערבי נוקשה, אך הוא מקפיד בכבודו של ולדימיר פוטין, פטרונן של סוריה, אירן וחיזבאללה. סדר היום שלו מבוסס על הכמיהה לשלטון אוטוריטרי וחזק – אך הוא ימשיך לפלרטט עם הקצוות הימניים, לפורר את הפוליטיקה ולהישאר חסר השפעה. למעשה, למן כניסתו לכנסת בבחירות 99', לא השפיע על שום תהליך: שרון פיטר אותו, בממשלת אולמרט לא הותיר כל חותם, כשר חוץ אצל נתניהו היה מנוטרל. סדר היום שביקש לקדם ("אם אין נאמנות, אין אזרחות") התמוטט. רעיון הטרנספר שביקש להטמיע בתרבות הפוליטית יחד עם שותפו המנוח, שר התיירות דאז רחבעם זאבי, קרס כמו הסכמי אוסלו. חמש־עשרה שנים נמצא ליברמן בפוליטיקה ובמאזן הישגיו נמצאת הספרה אפס. כן, הוא סייע רבות לציבור העולים מברית־המועצות לשעבר, אך לא לשם כך נכנס לפוליטיקה. הוא לא בא כדי לרשת את שרנסקי.

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

הצלקות שהותירו בשר החוץ הנכנס ענייניו המשפטיים – שהחלו עוד בשנת 99' כשהורשע בתקיפת קטין ובאיומים והסתיימו בזיכויו אתמול – הופכות את דמותו לאניגמטית עוד יותר. ליברמן יכול לבחור באחת משתי הדרכים: הראשונה, לחבור לימין הקיצוני בראשות בנט. חבירה כזו תביא להפלת הממשלה בטווח של שנה: או שנתניהו יחתוך שמאלה ויתמודד בבחירות חדשות בראש מפלגת הסדר מדיני, או שיחתוך ימינה ויישאר עם ממשלה צרה ללא רוב בכנסת (ההנחה שהחרדים יצטרפו אוטומטית במקום לפיד ולבני היא פחות מאשר סבירה, בפרט לאור חוק הגיוס).

הדרך האחרת שבה יכול לבחור יו"ר ישראל ביתנו היא מעניינת יותר: לתת לנתניהו וללבני הזדמנות מלאה למצות את התהליך המדיני מול הערבים. לשבת בעמדת הצופה, לאפשר לנתניהו לשחרר אסירים ולשאת ולתת – גם על ירושלים. הרי לפי הנחת העבודה של ליברמן, תהליך כזה אמור להיכשל, כיוון שברגע האמת אבו־מאזן יפוצץ הכול סביב תביעת השיבה. אם נתניהו ולבני ייכשלו, שר החוץ ייצא מנצח כמו שרון, אשר ירש את אהוד ברק לאחר הכישלון בקמפ דייויד: כולם האשימו את ערפאת אך הצביעו לאריק. כולם ידעו שהצדק עם החייל המעוטר בצה"ל אבל תמכו בגנרל ההרפתקן, בשר הביטחון המודח ממלחמת הברירה של 82'.

במקום לתת לשמאל את ההזדמנות להאשימו בכך שהכשיל את הסיכוי לשלום, יכול אביגדור ליברמן לתת הזדמנות אמתית לראש הממשלה ולשרת המשפטים. הרי הייתה זו לבני שמנעה מאולמרט לחתום על פשרה בירושלים ושיבה סמלית של הפליטים, ותרמה בעצמה להתערערותו הפוליטית. מדוע לא לתת ליושבת־ראש התנועה להוכיח שהפעם טובים סיכויי השלום משהיו לפני חמש שנים? בסופו של יום, גם שר החוץ החדש־ישן יודע, כי הוא הדמות היחידה שניצבת כחלופה מול נתניהו. הכשלת ראש הממשלה תיראה כהמשך דרכו הישנה – הנקמנית, הקטנונית – הרואה איום בכל מקום בו יש אתגר, אי־ודאות או סיכון. מתן הזדמנות לנתניהו להוכיח את עצמו מהווה סיכוי אמתי לליברמן להפוך למנהיג לאומי ולהיפרד, לפחות פומבית, מן הברית ההרסנית עם אריה דרעי.

ליברמן הממותג מחדש ייתן לנתניהו, ללבני, ללפיד ולבנט לאכול זה את זה חיים. מתוך שברי הריסותיה של ממשלת נתניהו השלישית (והאחרונה), הוא עשוי לצאת המנצח הגדול. אם קו פרשת המים בקריירה שלו יהיה ה־6 בנובמבר 2013, יו"ר ישראל ביתנו עשוי למצוא עצמו בעוד שנה וקצת ראש ממשלת ישראל. בניגוד לטענות אנשי הליכוד, כי המותג שלהם חזק מן המותג ישראל ביתנו וליברמן, הרי האמת העצובה היא, שהליכוד שחוק לחלוטין. במצודת זאב יודעים, כי בלי ליברמן, הליכוד לא יצליח להגיע ל־20 מנדטים. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מגברים אפורים ומשמימים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. גלעד ארדן בן ה־43 לא נתפש כחלופה מנהיגותית. גדעון סער בן ה־47 לא נספר אפילו בקרב מתפקדי המפלגה. ישראל כ"ץ המתקרב לשישים לא הצליח למנף את הישגיו כשר תחבורה. הדור שהגיע משורות הליכוד, ועליו נמנים אקוניס (40) ודנון (43), טוב לעסקנות פנים־ליכודית, לא משהו שהולכים אתו לבחירות. נשות המפלגה נעות על הציר שבין בדיחה לבין קרצייה. דווקא ליברמן – שהצליח ללהק כמה כוכבים מוצלחים למפלגתו כמו אורלי לוי־אבקסיס, עוזי לנדאו ויצחק אהרונוביץ' הנחשב למתון יחסית – יכול לתת פייט טוב לליכוד המתפורר.

אם ליברמן יפסיק להיות ליברמן, הדיירים ברחוב סמולנסקין פינת רחוב בלפור צריכים להתחיל לחשוש. אם ימשיך בדרכו, הוא עלול להפסיד את כל עולמו.

בדידותו של נתניהו

צ'רצ'יל והרצל היו בודדים ממני, אמר ראש הממשלה נתניהו ל"ניו יורק טיימס". אלא שהבדידות שחווה רה"מ איננה רק אידיאולוגית או מדינית. זה לא רק הוא מול העולם בשאלה האירנית. יושב־ראש הליכוד הוא אדם בודד מפני שהוא איבד את רוב תומכיו. בפועל, אין לו מפלגה. מספר נאמניו בסיעת הליכוד עומד, ביום בהיר, על פחות מעשרה. הזובור שחטפו גדעון סער, גלעד ארדן ובוגי יעלון בעניין שחרור המחבלים הערבים העמיד אותם באור מגוחך מול בוחריהם: הם, שהתנגדו לשחרור מחבלים תמורת חייל שבוי, מסכימים לשחרור רוצחים עם דם על הידיים בתמורה לשיחות עם אש"ף. לא נייר, לא מתווה עקרונות, שום דבר. מבחינת בכירי הליכוד, נאמנותם לנתניהו מעמידה את הקריירה שלהם בסכנה חריפה. חברי מרכז המפלגה זועמים. אם לא די בכך שתמכו במועמדותו של משה ליאון, שרוב הליכודניקים היו נגדה, עתה הם גם תומכים במה שנראה כבגידה בכל תו וסעיף בחוקת הליכוד (שעודכנה לפני למעלה משבע שנים, אגב; יו"ר צעירי הליכוד הוא עדיין יואל חסון, שכבר הספיק להיכנס ולהיפלט מן הכנסת).

עתידו הפוליטי מאחוריו? נתניהו.

עתידו הפוליטי מאחוריו? נתניהו.

בדידותו של ראש הממשלה היא בדידות אקזיסטנציאלית. קיומית. מבחינה פוליטית, אין לו מחנה להנהיג. גם אם יחתוך חזק ימינה, באגף הימני של הליכוד הוא שרוף. אם יחתוך שמאלה, לא מפלגת העבודה, לא החרדים ואפילו לא מרצ יוכלו להצילו. הליכוד יתפרק, ישראל ביתנו תתחזק. ליברמן הוכיח בבחירות לראשות עיריית ירושלים כי יש לו שלושה דברים שאין לנתניהו: גייסות פוליטיים, מנגנון משומן ויכולות ארגוניות מתוחכמות (ברקת, למי ששכח, ניצח באחוזים בודדים, ורובם הגיעו מצד השמאל הירושלמי שהוריד את מועמדות איש מרצ לראשות העירייה). במצב הזה, זיכויו או הרשעתו של יו"ר ישראל ביתנו הם, כך או אחרת, בשורות רעות לרה"מ. הברית החדשה הנרקמת בין ליברמן ובין בנט מפחידה את נתניהו. הוא חש, ובדין, שהמחנה הפוליטי שהנהיג לא רוצה בו. שאין לו עוד קהל תומכים ומעריצים. בדומה לאהוד ברק שממשלתו החלה להתפרק לפני ובמהלך פסגת קמפ דייויד, הוא מרגיש כי עתידו הפוליטי מאחוריו.

לכאורה, נתניהו יכול לקנות את כל עולמו אם יחתום על הסדר מדיני. הוא יזכה לאהדת השמאל ואולי ירוץ לבחירות באיזו תרכובת חדשה עם לבני, מרידור, ברק ושטייניץ. הבעיה הגדולה היא שכלל לא בטוח שבבחירות כאלה הוא ייבחר בשנית ולא ימצא עצמו עומד בראשות מפלגה בגודל בינוני של כ־20 מנדטים, תלוי בחסדי מרצ וחד"ש. העובדה שרה"מ הניח לעצמו להיות מובל במקום להוביל עולה לו ביוקר רב: כבר עתה מדברים, בשקט, על אפקט אולמרט. על התחושה בצד הפלשתיני, תחושה שהימין מעביר ללא הרף, שאין לו מנדט. אירוני משהו שבכהונתו השלישית משתמשים בימין באותה סיסמה שבה השתמש הוא־עצמו נגד ראש הממשלה המנוח רבין: "אין לו מנדט".

מקורבים לשלי יחימוביץ ולבוז'י הרצוג מתייחסים כמעט בבוז לאפשרות שהמפלגה תצטרף לקואליציה במקום הבית היהודי. אף אחד מהם לא יסכים להיות שר לרגע, בעל וולבו לשעה, חבר קבינט ליומיים. גם במפלגת העבודה מבינים שבנט ייצא יחד עם ליברמן, ושלאחר יציאת בנט תתחיל אינתיפאדה בליכוד. במפלגה רוצים לשמר את התמיכה לה היא זוכה בסקרים: 15-20 מנדטים. מדוע להם להיות השאול מופז של ביבי?

אצל לפיד כבר מבינים מהר את ההתפתחויות. יעל גרמן, בעבר אשת מרצ, הודיעה שתאפשר לקהילה הגאה את אופציית הפונקדאות בארץ. הפנייה לגייז, ציבור בעל נוכחות חזקה בתקשורת, אינה מקרית. השלב הבא הוא ברית הזוגיות. יש עתיד רוצה להציע לבוחריה חבילה אזרחית ומדינית. אם לנתניהו תרעד היד מול אבו־מאזן, שר האוצר יגיש לו מכתב התפטרות, ולו גם משום שעבור הימין, רעידת היד עצמה תהווה סיבה טובה מספיק לפרישה. שם מבינים בעיקר מהו אגרוף. האפשרות שלבני תחבור ללפיד תחזק עוד יותר את יש עתיד המידרדרת בסקרים: השילוב של מצע אזרחי נוקשה ומצע מדיני מתון יביא למפלגה בוחרי ליכוד רבים במקום אלה שברחו למפלגת העבודה ולמרצ.

במצב הפוליטי הזה, נתניהו מגיע לחתום על הסדר מול אבו־מאזן. שעון החול הולך ואוזל. יש כבר מי שמדבר על בחירות 2014. אם ראש הממשלה לא יתחיל לנהוג ביצירתיות ויפסיק להיות מבודד כל כך, הוא יגלה שגם אם ירצה לחתום על נייר כלשהו, הוא לא יוכל. בשמאל ובימין יבקשו ממנו להשיב את העט למגירה עד בוא בחירות.

הליכוד התרסק – ליברמן מחכה לנתניהו

דוד עמר היה במשך שנים ארוכות נאמנו של ראש הממשלה נתניהו. בבחירות המקדימות בליכוד, כאשר נתניהו התמודד מול פייגלין, הביא אותו עמר לאולם גדול בעיר ועשה לו כבוד רב. נתניהו, כהרגלו, מתקשה להוקיר תודה לתומכיו: הוא לא התערב בפילוג בסניף הליכוד בנשר בין עמר ובין אחיו. הליכוד יצא מפולג לבחירות; עמר הובס ולראשונה זה שנות דור, זכה בראשות העירייה מועמד מפלגת העבודה, שזכתה במעט יותר מ־40 אחוזים מן הקולות. עמר זכה ב־13 אחוז פחות.

הסיפור הזה מלמד על התרסקותו המתמשכת של הליכוד בקרב הציבור, בצל יושב ראש תנועה שמאס בה ובהקצנתה, נוכח יריבויות אישיות אינסופיות, כאשר המיזוג עם 'ישראל ביתנו' יצר קרבות פנימיים בליכוד בין תומכי האיחוד הסופי ובין מתנגדיו, בין אלה החוששים מנחת זרועו של אביגדור ליברמן וגייסותיו במרכז הליכוד לבין אלה המוכנים להילחם עבור עצמאות התנועה. ליברמן גרר חלק גדול משרי הליכוד (כולל סער, ארדן, כץ ושטייניץ) לצד חלק ניכר מחברי־הכנסת של המפלגה (לרבות אקוניס, הנחשב נאמנו של נתניהו אך התחיל בדרך עצמאית לכיוון הימין הקיצוני) לתמוך במועמדותו של משה ליאון. הם עשו זאת מאימת הקבוצה הירושלמית בליכוד בראשות דוד אמסלם, שלפי הההערכות מונה כמה אלפי קולות. אנשי־ציבור שעושים חשבון פוליטי כל כך צר בכל הנוגע לנושא לאומי כה חשוב מביאים את מפלגתם אל קיצה.

המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן

המותג ישראל ביתנו חזק מן המותג ליכוד. ליברמן

בבחירות האלה הליכוד התרסק: בשלוש הערים הגדולות – תל אביב־יפו, ירושלים וחיפה – לא ברור אם עברה המפלגה את אחוז החסימה ואם כן, כמה מנדטים קיבל. רשימות הליכוד השיגו הישגים דלים או לא עברו את אחוז החסימה בערים כמו באר שבע (כ־3 אחוזים), בבת ים (כ־9 אחוזים), בגבעתיים (כ־5 אחוזים), בדימונה (שם עקף הבית היהודי את הליכוד ב־10 אחוזים), בהוד השרון (3.5 אחוזים), בהרצליה (לא עבר את אחוז החסימה), בחדרה (שם הליכוד ויש עתיד תהיינה שתי הסיעות במועצה), בחולון (לא עבר את אחוז החסימה), בטבריה (שם משתרך מאחור ח"כ לשעבר ציון פיניאן, אחרי רשימת הבית היהודי), בכפר סבא (שם קיבל הליכוד 15 אחוזים פחות מרשימת מרצ), בכרמיאל (הבית היהודי עקף את הליכוד), במגדל העמק (ישראל ביתנו עקפה את הליכוד ב־10 אחוזים), בנהריה (שם בקושי עבר הליכוד את אחוז החסימה), בפתח תקוה (שם עקפו ש"ס והבית היהודי את הליכוד), בצפת (שם הובס הליכוד שוק על ירך נוכח ניצחון מוחץ של 'ישראל ביתנו', וזכה בכ־10 אחוזים לעומת 19 אחוזים ל'ישראל ביתנו'), בקרית מלאכי (בה הבית היהודי וש"ס עקפו את הליכוד) וברעננה (בה מרצ קיבלה 25 אחוזים לעומת 5 אחוזים לליכוד).

יהיו שיטענו, כי מפלגת שלטון אשר נכשלת בצורה דרמטית כל כך בבחירות המקומיות, דינה להתרסק בבחירות הארציות. אלא שהליכוד כבר איננו מפלגת השלטון: יש לו 20 ח"כים בלבד. הבחירות האלה מלמדות, כי המותג ישראל ביתנו חזק יותר מן המותג ליכוד. בירושלים, ההישג של משה ליאון – שהפסיד באחוזים בודדים מול ניר ברקת – הוא כולו של אביגדור ליברמן. לפני שבוע אמר לי מקורב לראש הממשלה, כי יו"ר ישראל ביתנו מכין את התשתית הלוגיסטית לקראת התמודדות בבחירות. התוצאות הארציות של המפלגה הן מצוינות. יותר משזקוק ליברמן לליכוד, זקוקים אנשי הליכוד לישראל ביתנו.

משה ליאון יהפוך לדמות רצינית במפלגתו של ליברמן. מי שלא רצה אותו כראש עירייה, יקבל אותו כשר בממשלה הבאה. שר החוץ לשעבר ממתין לזיכויו הצפוי במשפטו. אם יזוכה, ידרוש מהליכוד: מיזוג או פירוד. הליכוד העצמאי עלול לגלות שבסקרים המפלגה מקבלת פחות קולות ממפלגת העבודה או מספר קולות זהה לזה של מרצ. אם בליכוד יבינו, כי איחוד עם ליברמן הוא חבל ההצלה היחיד שלהם, איש לא יעמוד בדרכם. לא דנון ולא כץ. הבעיה המהותית היא שיו"ר ישראל ביתנו יבקש להתמודד מול נתניהו על ראשות המפלגה. בקרב הזה, כלל לא בטוח שראש הממשלה ינצח.

אולם אם חשבתם שבמפלגה יישמעו קולות של חשבון נפש, הרי כבר אתמול בלילה, מיהרו אנשי 'המטה הלאומי בליכוד' – קבוצה חזקה של מתנחלים ואנשי ימין קיצוני – לחבק את ראשי הערים החשודים בשחיתות וצווחו כי "בג"ץ הפסיד". העובדה ששני שליש מתושבי בת ים לא הצביעו כלל, לא עמדה לנגד עיניהם. בלי חשבון נפש ושינוי מהותי במפלגה, הכחדת הליכוד ההיסטורי מעולם לא הייתה קרובה יותר.

סופה של המפה הפוליטית הישנה

א. נתניהו תקוע

מאז החלו האמריקנים לשאת ולתת עם איראן, ירד מעל הפרק האיום בהפצצתה. למן הרגע הראשון היה ברור, כי ישראל לבדה לא תוכל לפעול. לכל היותר, קיוו נתניהו וברק, המגעים הדיפלומטיים ייכשלו ופעולה צבאית ישראלית תגרור את ארצות־הברית לפעולה צבאית נרחבת. הגישה המתוחכמת שבה נוקטים חמנאי ורוחאני, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשבילכם, נטרלה את ישראל. לצה"ל אין שום כדור בקנה. כשראש הממשלה עמד בפני עצרת האו"ם ואיים, כי ישראל תגן על עצמה, זה היה איום ריק. בעלות־הברית שישראל מקוששת בקרב מדינות המפרץ הן חסרות ערך אסטרטגי. ברגע האמת, אף אחת מהן לא תחבור לישראל בפעולה נגד איראן.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

מקווה שליברמן יורשע. ליברמן ונתניהו.

אך לא רק הפצצת איראן ירד מסדר היום. התנהלות הנשיא אובמה – שהפך את ראש הממשלה למבודד יותר משהיה – גרמה לנתניהו להתחיל לרדת מן הסוס של המשא ומתן. מול הנחישות שגילה בתחילת הדרך, רה"מ מהוסס יותר, נרגן ואפילו ספקן מאוד. בנאומיו הוא חוזר לשנת 1947. מתחשבן עם ההנהגה הערבית הנוכחית על מעללי 'הוועד הערבי העליון'. קצת מביך. אם מותר להעריך הערכה זהירה, השיחות המתקיימות בין ישראל ובין הפלשתינים נערכות לשם הפרוטוקול. לבני לא תצליח להגיע להסכם שיאושר על־ידי נתניהו, החש נבגד. הוא שחק מאוד את מעמדו בקרב הימין וקהל בוחריו כדי להגיע למו"מ הזה, והאמריקנים גמלו לו ברעה תחת טובה.

הרטוריקה של נתניהו – החוזרת לנקודת־האפס של דרישה להכרה ערבית במדינה יהודית – נשמעת יותר ויותר לוחמנית. לא ברור מדוע טורחים דני דנון וחבריו לקצה הימני בליכוד להילחם בראש הממשלה בכנסים נגד הסדר מדיני. אם אפשר לפרש את דברי נתניהו ביום הזיכרון ליצחק רבין המנוח, הוא נמצא במקום שבו רוב הליכוד יכול לדור עמו בכפיפה אחת, כולל דנון וחוטובלי ופייגלין. אלא שהימין – שראה איך אסירים משתחררים רק כדי לחדש שיחות מדיניות – חושד במנהיג הליכוד. פוחדים שם שבמחשכים, נתניהו ולבני רוקחים הסדר ביניים. גם הם שמעו את דברי צחי הנגבי בוועידת ג'יי סטריט על פשרה בירושלים. הנגבי לא היה מדבר על דעת עצמו, מניחים שם.

ובכל זאת, קשה לראות איך גם הפעם, סבב השיחות עם הפלשתינים מסתיים בכישלון. אבו־מאזן ונתניהו יבקשו להוכיח לעולם מיהו סרבן השלום ובמאבק כיפופי־הידיים הזה האמריקנים יכולים לצאת מנצחים עם הצעה עצמאית להסדר ביניים. המנהיג הפלשתיני יוכל לאמץ הסדר כזה בקלות רבה יותר מעמיתו הישראלי: בלי הכרה במדינה יהודית, ללא סיום הסכסוך, בלי כל ויתור על תביעת השיבה ובירה במזרח ירושלים. כל הסדר מדיני שייתן לרשות הפלשתינית עוד שטחים בריבונותה, עוד אסירים משוחררים ועוד כספים לתחזוק המנגנונים השונים, יתקבל בברכה. זאת, בהנחה שאבו־מאזן (שאינו שונה מהותית ממובארק) לא יחווה אביב ערבי מבית. אבל נתניהו יצטרך להסביר לציבור הישראלי מה הוא מקבל בתמורה. אם נמתחה עליו ביקורת קשה בפרשת שחרור אסירים, כאן הקואליציה פשוט עלולה להתפרק. שטחים תמורת נייר שווה במשוואה הישראלית לכניעה. לתבוסה.

האפשרויות שעומדות בפני רה"מ אינן טובות: קואליציה עם מפלגת העבודה, התנועה ויש עתיד לא יכולה לסייע לו. הימין יברח מהקואליציה, כולל הרוב בסיעת הליכוד־ביתנו המתנגד להסדר מדיני. קואליציית סירוב עם בנט וליברמן לא תחזיק מעמד. המחשבה שיו"ר הבית היהודי יחזיק במפתחות הממשלה מעוררת חלחלה ברחוב בלפור. ומה עם בחירות? נתניהו חמקן סדרתי מבחירות. הימין יברח מהליכוד, המתונים יעזבו אותו בהמוניהם. התקווה שליברמן יורשע וייצא מהמשחק הפוליטי היא משאלת־לב של נתניהו, אך לא ברור כלל אם יורשע, במה ומה משמעות הדבר. דווקא הרשעת ליברמן עלולה למוטט את השותפות המתפוררת של הליכוד עם ישראל ביתנו.

כדי להמשיך ולהישאר ראש ממשלה, זקוק נתניהו לסיעה של 15 חברי־כנסת לפחות. גם אם העבודה, יש עתיד, התנועה ומרצ יתמכו בו, הוא עדיין זקוק לעוד 14 ח"כים שיתנו לו גוש של 61 מושבים בכנסת. הוא יודע שזה לא ריאלי. הדרך היחידה של רה"מ לכהן עוד קדנציה היא לחתוך למרכז, לפלג את הליכוד ולהקים מפלגה לאומית־ליברלית חדשה. אך גם דרך החתחתים הזו איננה מבטיחה לו דבר. בלי יצירתיות מדינית ופוליטית, ראש הממשלה עלול למצוא עצמו בסוף דרכו, בין אם יחובק על־ידי הימין ובין אם יאומץ על־ידי השמאל.

ב. הסקר הפוליטי של המפה הישנה

היום פורסם בעיתון "הארץ" סקר. עוד סקר. זו, למעשה, תמונת־המצב של המפה הפוליטית הנוכחית בסוף דרכה. 63 מנדטים לגוש הימין, 57 מנדטים לגוש המרכז־שמאל. לכאורה. יאיר לפיד בוחן את הסקרים האלה בחרדה. "יש עתיד" צפויה להתרסק בבחירות לרשויות המקומיות. היא עוברת את התהליך שעברה קדימה. בצורה ביזארית למדי, מרצ יורשת את מפלגת המרכז החדשה וחוזרת בסקר הזה לגודלה המקורי: 12 מנדטים. קשה לראות איך לפיד משקם את מנהיגותו בלי מהלך דרמטי. ומהלך כזה לא יכול להתרחש בתחום הכלכלי־חברתי, שם חתך יו"ר "יש עתיד" ימינה מנתניהו. למפלגת מרכז רפובליקנית אין ביקוש בקרב קהל המצביעים של המרכז־שמאל. לפיד חושש להתרסק כמו אביו: מ־15 ל־0.

סקר הארץ, 18.10.2013

סקר הארץ, 18.10.2013

לכן, לפיד מתכוון לרכוב על הגל המדיני. במידה רבה, התיאום בינו ובין לבני גדול מכפי שנדמה. לפני זמן־מה, אחד מבכירי "יש עתיד" חווה טרגדיה אישית גדולה. לבני, שאינה מצטיינת ביחסי־אנוש, התקשרה לנחם אותו. מה לשרת המשפטים ולפעיל בכיר במפלגתו של לפיד? מנהיגת 'התנועה', שבסקר "הארץ" מקבלת 5 מנדטים לאחר שבסקרים קודמים התרסקה, מבינה את הצורך באיחוד הכוחות בקרב מפלגות המרכז. יש מי שמכין תסריט למקרה שנתניהו יחזור הביתה וייכנע לדנון, לחוטובלי ולפייגלין: פרישה מן הממשלה על רקע מדיני והקמת מפלגת מרכז משותפת בראשות לפיד ולבני. זו תהיה סיעה של 25 מנדטים. גדולה יותר מן הליכוד. ואולי גם קדימה של שאול מופז תצטרף.

ואם לא די בכך, הציר ליברמן־דרעי מתהדק וחזק מאי־פעם. ליברמן רוצה לרשת את נתניהו ולמזג את "ישראל ביתנו" בליכוד, או להיפרד סופית. עבור הליכוד, זו תהיה מכה קשה. המפלגה תרד בסקרים לאזור הדמדומים של ה־12-15 מנדטים. ליו"ר "ישראל ביתנו" יש גייסות ענק בליכוד. הקבוצה הירושלמית החזקה בליכוד גררה את מרבית בכירי המפלגה לתמוך במועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים, לרבות גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ויובל שטייניץ. כולם מבינים, שליברמן לא מתכוון להמשיך להיות שר חוץ, ממשי או פוטנציאלי, עד סוף דרכו הפוליטית. ולמרות התסריטים שליברמן מתכוון לפרוש מהפוליטיקה, מדובר במשאלת־לב תמימה. הציר ליברמן־דרעי מתכוון להגיע לשלטון.

בינתיים, כדי לשים לב איך אריה דרעי מבסס את שליטתו בש"ס. במפלגה כבר מתחילים לקרוא לבנו של הרב עובדיה יוסף המנוח, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, בתואר "מרן" ו"הגאון". אם מישהו חשב שדרעי יחכה שאנשי אלי ישי יעשו לו פוטש פנימי, הוא כבר חשב מראש על היום שאחרי. רק הדימיון החיצוני בין הרב יצחק יוסף לאביו המנוח מספיק כדי להמשיך את שליטת שושלת יוסף בש"ס. בניגוד לתחזיות ולהספדים, לש"ס ולדרעי אין כוונה ללכת לשום מקום.

ומלה אחרונה על מפלגת העבודה: בקרב בין שלי יחימוביץ לבין בוז'י הרצוג, הניצחון יהיה כנראה בידי יחימוביץ. השאלה הגדולה מה יעשו אנשיו של הרצוג. האם יישארו במפלגה? ספק. אנשיה של יו"ר העבודה חושבים במושגים סוציאליסטיים מדי, אופוזיציוניים מאוד. הרצוג יישאר במפלגה רק אם יקבל תפקיד של שר בכיר בממשלת נתניהו. אך אם מנהיגת המפלגה תתמיד בנחישותה להישאר באופוזיציה, לא מן הנמנע שקבוצת ח"כים מהמפלגה תעשה מעשה ברק וחבור ללבני או ללפיד. ככלות הכול, אין הרבה הבדל בין עמדות לבני ולפיד לבין עמדות הרצוג או אראל מרגלית. סוציאליסטים הם מעולם לא היו.

ג. הרומן עם וילדרס ייגמר?

הימין בישראל מפלרטט זה זמן־מה עם מנהיג מפלגת החירות בהולנד, חירט וילדרס. לפני חודש נחשף, כי ארבעה חברי פרלמנט ממפלגתו של וילדרס ענדו אותות נאציים בכנס המפלגה שהתקיים בהאג. בשמאל קראו לוילדרס להתנער מהנאצים במפלגתו. הסיפור הזה מעניין לאור הפלירטוט הקיים זה מספר שנים בין הימין הקיצוני בארץ לבין וילדרס. לא מדובר רק באנשי בן־ארי ואלדד הנשכחים אלא גם בקבוצה לא קטנה של אנשי שורה מן הימין הליכודי, לרבות אלה שנדדו לכיוון בנט. בימין צריכים לשאול את עצמם איך הם תמיד גומרים בתמיכה בפשיסטים. בשמאל זה נגמר בתמיכה במשטר דיכוי רצחניים. המרכז הפוליטי הליברלי והשפוי מעולם לא היה נחוץ יותר.

להביא את נתניהו לכיכר

ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מן הקריה, ניגשים אליי שני צעירים רעננים ודרוכים. מגישים לי פלאייר מעוצב ובו הזמנה להגיע לאירוע שיתקיים מחר בכיכר לזכרו של רבין. יום לפני כן, קיבלתי שיחת טלפון (חסויה) ובה אני מתבקש לאשר את השתתפותי בעצרת. אחד ממארגני האירוע אף הגדיל לעשות כשיצר עמי קשר אישי וביקש שאבוא. במרחק של שמונה עשרה שנים מרציחתו ליד מדרגות העירייה שבכיכר מלכי ישראל, "מורשתו" של רבין המנוח כל כך התעמעמה עד שנדרש מערך שיווקי שלם כדי לנסות ולמלא את הכיכר שלקראת השעה חצות בליל הארבעה בנובמבר כבר הוסבה על שמו. זו לא העצרת היחידה שתתקיים, אגב. בשמאל, שלא אהבו את החלטת תנועות הנוער לקיים עצרת א־פוליטית כביכול, יקיימו עוד התאספות.

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

"ייתכן שאבא היה מתחרט על ההסכם". יצחק רבין

כשהתקשר אליי אחד ממארגני העצרת והזמין אותי להגיע, הצעתי לו הצעה מהפכנית כמעט שהייתה יכולה להפוך את האירוע למאורע היסטורי. "תזמינו את ראש הממשלה", סחתי לו. "הגיע הזמן שבנימין נתניהו יחזור לכיכר". "נתניהו", הזכרתי לו, "הדגיש פעמים רבות מספור כי רבין לא היה ואיננו בוגד, עוד טרם רציחתו". הדברים מתועדים בסרטון "יו־טיוב", למעוניינים. הוא התפתל והתחמק. וכאשר פרסמתי הודעה בחשבון הפייסבוק שלי ובה קראתי להזמין את נתניהו לעצרת, חזרו ועלו ההאשמות ההן. מבחינת השמאל, ביבי היה ונשאר אשם ברציחתו של רבין.

האמת ההיסטורית היא, שראש הממשלה הנוכחי נמצא שמאלה מראש הממשלה המנוח. נתניהו יבדל"א הסכים למדינה פלשתינית. עד יום הירצחו, שלל רבין את הרעיון של הקמת מדינה ערבית בחלק מארץ־ישראל. רה"מ המכהן שחרר מאות רבות של אסירים עם דם על הידיים. רבין שלח את צה"ל לפעולה כושלת לשחרר את נחשון וקסמן וסירב להוציא מבית האסורים את אדריכל פיגועי־הדמים, השייח' אחמד יאסין. מבחינות רבות, רבין היה מוצא עצמו יותר נינוח עם הליכוד של ימינו מאשר עם מפלגות העבודה ומרצ. חוטובלי, פייגלין, דנון ורגב היו חותמים על הכרזותיו של רבין מאוקטובר 1995 וקונים את הסכם אוסלו ב'. במידה רבה, רצח רבין היה גם רצח החזון הלאומי שבו ישנה רק מדינה אחת בין הירדן לבין הים ובצדה – ביהודה, בשומרון ובעזה – ישות שהיא פחות ממדינה. הרבה פחות.

ניתן לומר, כי אצל רבין חלה טעות סנאיסטית, מהסוג שאירע למשה סנה המנוח כשעבר מהציונות לקומוניזם. זו הייתה טעות מינורית והיסטורית גם יחד: רוב שנותיו, עד גיל שבעים, היה רבין נץ. איש ימין מדיני שהתנגד למו"מ עם אש"ף ורצה לרסק את האינתיפאדה הראשונה, בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'. רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. מה שקרה לו במהלך השנתיים ומשהו שחלפו מחתימת הסכמי אוסלו ועד הירצחו היה טעות מינורית ביחס לדמות. רבין טעה. אך זו הייתה טעות היסטורית: הכנסת אש"ף המוחלש, המובס והמוכה לארץ הייתה שגיאה קשה, קריטית, גורלית.

באוגוסט האחרון אמרה דליה רבין בראיון לרזי ברקאי בגלי־צה"ל, כי ייתכן ובדיעבד אביה היה מתחרט על ההסכם שחתם: "מאחר ואנחנו כבר בדיעבד, היה קמפ דייויד השני ועל השולחן היו הצעות נדיבות שנתנו אהוד אולמרט וכמובן אהוד ברק. ראינו שהפרטנרים שלנו לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. למהלך הזה יש שני פרטנרים והפרטנר שלנו התגלה כבעייתי לאורך כל הדרך". האירוניה היא שדווקא נוכח הסדקים שהתגלו בחזון השלום של השמאל, בחרו מארגני העצרת מחר בכיכר רבין להביא את יאיר צבן, שר הקליטה בממשלת רבין ואיש מפ"ם ומרצ, לנאום. צבן היה זה שיחד עם חבריו לשמאל המציא בשנות השמונים את ההזיה כי ממשלת האחדות הלאומית, שבה כיהן רבין כשר ביטחון, תנסה לעשות טרנספר לערבים, ואנשי רצ ומפ"ם ישליכו עצמם מתחת לגלגלי המשאיות.

א־פרופו צבן: הוא היה מזכירו האישי של משה סנה המנוח, לפני שעזב את מפ"ם לטובת ראשות המפלגה הקומוניסטית, בזמן כהונת סנה כיו"ר מק"י ולאחר הפילוג במפלגה בשנת 1965, כאשר סנה שב לציונות. צבן יודע כמה דברים על טעויות היסטוריות בהערכה של אנשים גדולים. ומשה סנה היה באמת גדול. לא פחות מרבין, אם מקבלים את ההערכה של השר לשעבר מטעם מפ"ם והמערך, מרדכי בנטוב, שאלמלא הקונספציה המוטעית שלו, יכול היה סנה להיות מנהיג מפלגת העבודה – ולא שמעון פרס.

הגיעה העת לומר שרבין טעה ונתניהו צדק. התהליך שהתחיל לגלגל רבין, שהיה מנוגד לאמונותיו ברוב שנות פעילותו הציבורית, הביא לשולחן המשא ומתן את אש"ף ורעיון המדינה הפלשתינית. הסכמי אוסלו, הורתם בחטא. אולם בחשבון הסופי, עמדותיו הניציות של רה"מ המנוח בעניין הפלשתיני הוכחו כנכונות. אלה עמדות שנתניהו אוחז בהן, במידה כזו או אחרת גם היום. המעגל ייסגר כאשר בנימין נתניהו יעלה לדוכן הנואמים בכיכר רבין, מאחורי שריון זכוכית, ויתחיל את נאומו במלים: "אזרחי ישראל…"

להרים טלפון לציפי לבני

כדאי להודות כבר כעת: מדיניות החוץ הישראלית בעניין איראן התמוטטה כמו קו מאז'ינו וקו בר־לב. שנים ארוכות של השקעה ומאמץ קרסו נוכח תרגיל מתוחכם במיוחד של אדריכל ההונאה הפרסית, רוחאני. יחד עם המנהיג העליון חמנאי, ההנהגה האירנית שינתה כיוון ונפטרה מהמכשול הגדול ביותר לפרויקט הגרעין האירני: הנשיא אחמדינג'אד. בטהרן הבינו, כי הסנקציות מערערות את המשטר. שאולי האביב יגיע גם לפרס. שעדיף להשהות מעט את התכנית הגרעינית כדי להקטין את האינפלציה הדוהרת, להוריד את האבטלה ולמנוע התקוממות רבתי של ההמונים נגד משטר שמוכן להקריב את לחם ההמונים בגרעין נגד היהודים. ישראל מעולם לא חשבה על צעד מהסוג הזה. הקונספציה קרסה. שוב.

כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

ראש הממשלה נתניהו משקיע מאמצים רבים כדי לשכנע את התקשורת האמריקנית, כי הוא צודק. הוא נכנס לחזית עם ה"ניו יורק טיימס". הוא מבקש לגרום לידידי ישראל, דמוקרטים כרפובליקנים, להבין את הכרחיות המשך הסנקציות והפעולה הצבאית. בודד מול העולם, ראש ממשלת ישראל מתאמץ לגרום למערב להבין, כי משטרים הקוראים לאמריקה "השטן הגדול" ורוצים בהשמדת הציביליזציה המערבית אינם משתנים תוך כמה חודשים. חמנאי הזקן לא השתנה, מסביר רה"מ. זה תעלול מלוכלך, זה טריק נוראי, זה תכסיס איום, זה שטיק מטונף. אך איש לא מוכן להקשיב.

הלוגיקה של נתניהו סותרת את ההיגיון המערבי. בלוגיקה מלמדים, כי טיעון אינו תקף אם ההנחות שקריות והמסקנה אמתית. אך בארצות־הברית ובאירופה, טיעון כזה תקף גם תקף. תורת־ההיגיון של רה"מ נתמכת על־ידי כל הנחה אמתית. המסקנה שלה אמתית. אך המערב כבר לא עוסק באמת ובשקר. משהו מהותי השתנה: ארה"ב רוצה שקט. אירופה מעוניינת לשמור על כלכלה יציבה. אף אחד לא מוכן לסכן חייל אחד של ברית נאט"ו, גם אם איראן תהפוך למדינת סף גרעינית. הטיעונים של ראש הממשלה טובים לשיעורי לוגיקה במחלקות לפילוסופיה. הם כבר לא תקפים במחלקות למדע המדינה ולהיסטוריה.

נתניהו צודק. הוא שוב צודק. כמו בהסכמי אוסלו, בוועידת קמפ דייויד, בהתנתקות. אולם עד כמה שבנימין נתניהו צודק, הוא גם טועה. ההנחה שלעולם חוסן, כי לעד תוכל ישראל המבודדת, הגולשת במדרון הדו־לאומי, המתעקשת על שליטה בכל מחיר בפלשתינים, הדורשת מהערבים לעשות את שלא עשו מעולם ולהכיר בה כמדינה יהודית – ההנחה הזו הוכחה כשקרית. המחיר של קיפאון מדיני ארוך שנים נגבה מישראל בריבית דריבית. איש לא מוכן להקשיב לה, גם כשהיא צודקת. גם כשראש הממשלה שלה (שוב) צודק.

הדבר העצוב הוא שאין לישראל שום אופציה צבאית מול האירנים. נתניהו יודע זאת. האקדח שהוא מנופף בו הוא אקדח צעצוע. שום מדינה לא תשתף פעולה עם ישראל בתקיפת טהרן, ודאי שלא שההערכה האופטימית ביותר גורסת שתקיפה מעין זו תדחה את פרויקט הגרעין האירני בשנתיים בלבד. בפועל, ישראל מנוטרלת לחלוטין. קרב המאסף שמנהל נתניהו כדי להציל את המערב מעצמו הוא ראוי, אך מאוחר. הלהט המערבי לעשות הכול כדי להציל את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – אבד.

באופן משונה, לראש הממשלה יש דרך אחת לפרוץ את החומה הנגלית מולו: להתקדם במו"מ עם הפלשתינים, לחתור להסדר מדיני, לגרום למערב להאזין לישראל מחדש, לפעול כדי שבבוא העת, כאשר התרמית האירנית תיחשף, לא ישראל תתייצב מול טהרן לבדה כפי שהבטיח נתניהו באו"ם, כי אם העולם כולו. הבידוד מחליש את ישראל. ליברמן מדבר על צ'מברליין והיטלר, אך איש לא שומע. הספרות 1938 לא מרשימות איש. כדי שרה"מ יצליח לגייס מחדש את המערב נגד איראן, עליו לגייס מחדש את המערב למען ישראל. הטלפון הבא צריך להיות לציפי לבני.

בנט בתפקיד נתניהו

מאמר מערכת, "מקור ראשון", 23.9.2013

במוצאי־השבת, פירסמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשר נפתלי בנט, הודעות בעקבות רציחתו של החייל סמל תומר חזן הי"ד. נתניהו הסתפק בהודעה שלפיה "האירוע הנפשע שב וּמוכיח כי המאבק בטרור הוא בלתי־פוסק והמלחמה בו תימשך בכל האמצעים העומדים לרשות המדינה". תגובתו של בנט הייתה קשה הרבה יותר. "הרצח שנועד לשחרר מחבל של הפתח, לשחרר חייל של אבו מאזן, שוב מראה לנו מי הפרטנר שלנו. עם מחבלים שזורקים גופות של חיילים לבור לא עושים שלום, אלא נלחמים בהם בלי רחמים", כתב יושב־ראש 'הבית היהודי'.

התגובות השונות של נתניהו ובנט מזכירים את מערכת היחסים של רבין ונתניהו. כאשר רבין היה מגיב לפיגוע בנוסח דומה לזה של ראש הממשלה הנוכחי ("נעשה שלום כאילו אין טרור ונילחם בטרור כאילו אין שלום"), נתניהו היה מגיב בדומה לבנט. היוצרות התחלפו: ראש הממשלה הוא על תקן השקול, המחושב והמיושב. בנט מתלהם. ההבדל היחיד הוא, שבעוד שאז היה נתניהו ראש האופוזיציה לראש הממשלה רבין, יו"ר 'הבית היהודי' הוא חבר בקואליציה. מההודעה שלו משתמע, כי האחריות לרצח היא על ידי רה"מ. שהרי רה"מ היה זה ששחרר מחבלים ולכאורה מעודד חטיפת חיילים לשם מיקוח על אסירים פלשתינים השוהים בכלא הישראלי.

לזכותו של בנט ייאמר, כי הוא הצביע בממשלה נגד שחרור האסירים. לחובתו תיזקף העובדה, שנשאר חבר בקואליציה ולא פרש. הוא עשה זאת מטעמים פוליטיים צרים: מפלגתו לא יכולה לפרוש מהקואליציה בלי רקורד של שנה אחת לפחות עם הישגים מוכחים. בינתיים, ההישגים חלקיים, 'הבית היהודי' מצטיין בעיקר בסקטוריאליות ובדאגה למאבקי הרבנים והשעה עוד לא בשלה לפרישה. מתי תגיע העת לפרוש? כאשר יקרה משהו גדול באמת. נניח מהלך מדיני.

אומרים שהמקסימום של נתניהו לא פוגש את המינימום של אבו־מאזן. במקרה של נתניהו ובנט, המינימום שמוכן נתניהו לתת הוא מעל למקסימום שבנט יכול לסבול. כל מהלך מדיני שיהיה כרוך בהכרה ישראלית רשמית במדינה פלשתינית, בהכרה פורמלית בגבולות 67' עם חילופי שטחים, באיזו אמירה כללית על הקמת בירה לפלשתינים בשכונות הערביות בירושלים, תשליך את נפתלי בנט מחוץ לקואליציה. שלא לדבר על פינוי איזו התנחלות אחת או שתיים. ההתלהמות של יו"ר 'הבית היהודי' היא הכנה לקראת פרישה מהממשלה ועמידה בראשות האופוזיציה. מעמד כזה ייתן את תפקיד מנהיג הימין האלטרנטיבי לנתניהו.

התסריט המדבר על החלפת 'הבית היהודי' במפלגת העבודה, שרץ במערכת הפוליטית זמן רב, הופך לפחות ופחות אקטואלי מבחינת נתניהו. הוא יודע שכל מהלך מדיני יביא לפילוג בליכוד, אולי לפירוק השותפות עם 'ישראל ביתנו', ועוד לא אמרנו מלה על ליברמן המחכה להכרעה בעניינו ולבחירות בירושלים. סירובו של נתניהו לתמוך במשה ליאון, מועמדם של שר החוץ בדימוס ויו"ר ש"ס דרעי, נרשם היטב בפנקסו של ליברמן. האפשרות שנתניהו יתנתק מציפי לבני ויאיר לפיד ויישען על קולותיהם של בנט ואורית סטרוק היא סיוט לא פחות משמעותי עבור ראש הממשלה.

הברית בין אובמה ונתניהו

יש הנוהגים לצייר את הנשיא אובמה ואת ראש הממשלה נתניהו כשתי דמויות הסותרות זו את זו: דמוקרט־ליברלי מול ניאו־שמרן רפובליקני, איש השמאל הרב־תרבותי מול איש הימין הישן, האופטימיסט החדור בתקוות לעומת הפסימיסט המלא בחרדות. אולם בין אובמה לבין נתניהו, רב המשותף על השונה. למשל, שניהם מנהיגים מכוח קואליציה של מיעוטים. אובמה זכה בבכורה כיוון שהמיעוטים התלכדו והצביעו לו. נתניהו זכה שוב בראשות הממשלה כיוון שהוא היחיד היכול ללכד מאחוריו את המיעוט החרדי והמתנחלי. אך הדמיון רב הרבה יותר מאשר האופן שבו זכו שניהם בכהונה נוספת.

אובמה נסוג בו מתכניתו למלחמה בסוריה משום שהבין, כי עמו עייף ממלחמות. הוא ידע כי פעולה בסוריה היא כורח מוסרי אך יש למסמס אותה משום שרוב העם האמריקני אינו רוצה בה. נתניהו נסוג בו מתכניתו לתקיפה באיראן כיוון שידע, כי עמו עייף ממלחמות. הוא הבין, כי פעולה באיראן היא הכרח מוסרי, אך יש להשהות אותה כיוון שרוב העם בישראל לא חפץ בה. נתניהו ואובמה אינם אופטימיים באשר לעולם הסובב אותם. הם רואים לנגד עיניהם את חזרתה של המלחמה הקרה, את האיום בהתלקחות אזורית, את התנפצות כל הפנטזיות על שלום, דמוקרטיה וחירות בתקופתנו. שניהם פסעו בכיוון הדיפלומטי כיוון שחששו, כי ההישג בפועל יהיה קטן ומינורי בהשוואה להישג המצופה.

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אובמה ונתניהו

אובמה מגיע מהאגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, שם צמח המאואיזם האמריקני והניאו־סטליניזם. נתניהו מגיע מהאגף הרביזיוניסטי של הליכוד, שם צמחו חסידי ארץ־ישראל השלמה ומתנגדי הפשרה עם הערבים. שניהם נאלצו לסגת מעמדות עקרוניות מול מציאות עולמית משתנה. הנשיא האמריקני הבין את הלקח של ג'ורג' בוש בעיראק, שיצא למלחמה שאפילו תומכיה מתקשים למצוא לה כיום צידוק מהותי. ראש ממשלת ישראל הפנים את הלקח של ממשלת שמיר, שבסרבנותה העקבית פינתה את הדרך לאסון הסכמי אוסלו, שמחדלם אינו נופל ממחדל מלחמת יום הכיפורים. שניהם הבינו, כי בעולם מורכב שבו מציאות ואידיאות מתנגשות, מנהיגים צריכים לפעול לא רק בניגוד להבטחותיהם אלא גם בניגוד לצו מצפונם. אם זה היה תלוי באובמה, דמשק הייתה עולה בלהבות. ואם זה היה תלוי בנתניהו, טהרן הייתה מופצצת ללא רחם. אך המחשבה על היום שאחרי הרתיעה את שניהם. גם נשיא ארצות־הברית וגם ראש ממשלת ישראל קלטו, כי הם חיים בעולם שבו הפער בין הרצוי לבין המצוי לא יכול להצטמצם באמצעות טילים ומסוקי חיל אוויר.

גם האמריקנים וגם הישראלים מתמודדים עם הקמתה מחדש של ברית ורשה, הברית המקבילה לנאט"ו בימי המלחמה הקרה. חברות בה רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה, סוריה, מדינות מזרח אירופה וגם אש"ף, חיזבאללה וחמאס. הברית הזאת היא איום על המערב. המאמר שפירסם הנשיא פוטין ב"ניו יורק טיימס" המחישה למקבילו האמריקני את העובדה, כי ברית־המועצות קמה לתחייה. את כל זאת יש לקחת בחשבון כשמתחילים לדון בסכסוך הישראלי־פלשתיני, בנקודה שבה כל הגורמים בעלי העניין, במערב ובמזרח, מעורבים. סביר להניח, כי המעורבות הרוסית בסכסוך תלך ותגבר.

לאובמה יש אינטרס ברור לחזק את ישראל מול הפלשתינים, ולנתניהו אינטרס מובהק לחתור לחישול הברית עם אמריקה מול הרוסים. שני המנהיגים צריכים להכין כבר כעת את הטיוטה להסדר ביניים ארוך טווח שיתבסס על הבנות ישראליות־אמריקניות שיובאו לפלשתינים. אבו־מאזן – שיזכה בשליטה על שטחים נוספים, יזכה מעמד רשמי של מדינה ואולי גם יקבל הישג בדמות פינוי כמה התנחלויות ובירה זמנית בחלק מהשכונות הערביות של ירושלים – יוכל להביא לעמו הישג ממשי בלי שהתפשר על שום דבר. אם יסרב, יוקע ברבים כאחרון הסרבנים ויצטרך להצטרף לציר הרשע ולקבל מקום לצד אסד ונסראללה. מהלך כזה עשוי אמנם להביא לקץ כהונתו השלישית של נתניהו כראש הממשלה, בניגוד לאובמה שכהונתו מובטחת, אך הוא עשוי לא פחות מכך להבטיח לו כהונה רביעית בתפקיד. לאחר הבחירות הבאות, כשיושבע נתניהו מחדש לראשות הממשלה, גם אז יהיה מולו הנשיא אובמה, רק מפוכח יותר, כמו ראש ממשלת ישראל.

אובמה והדמוקרטים – סכנה לשלום ארצות הברית והמערב

בשנה שעברה, עת ניצח ברק אובמה בבחירות לנשיאות, הספידו את הניאו־שמרנים. המוסכמה הייתה, כי תם עידן: זמנם של הרפובליקנים עבר. קואליציות המיעוטים באמריקה השתלטו על הפוליטיקה. הקו הבדלני של האמריקנים, המבקש להתרכז בנושאי פנים ולא בנושאי חוץ – המנוגד לחלוטין להיגיון השמרני הטוען, כי עולם פחות דמוקרטי הוא עולם רע יותר לארצות־הברית – הפך לדומיננטי במחשבה של רוב הציבור באמריקה, שאינו רוצה למשל בתקיפה בסוריה. אלא שככל ונוקף הזמן מתברר, כי גם אם לרפובליקנים אין הנהגה, וגם אם השמרנות החדשה מצויה במשבר עמוק, הרי שהרדיקליות החדשה – שליברליזם, קומוניזם וסטליניזם משמשים בה בערבוביה – היא סכנה של ממש לארצות־הברית.

למן מלחמת העולם השנייה, הייתה אמריקה לא רק נושאת דגל החירות ומנהיגת העולם החופשי, אלא גם הקוטב שעליו יכלו להישען מתנגדי הפשיזם בצורותיו השונות, למן הפשיזם האדום והחום (הקומוניזם והנאציזם) וכלה בפשיזם החדש, האסלאמו־פשיזם. התמיכה הבלתי־מתפשרת של האמריקנים בישראל – גם בימים פחות טובים כגון אלה של קרטר או בוש האב – הייתה מוחלטת מכיוון שבבית הלבן הבינו, כי מדינת היהודים היא המבצר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון. גוש המדינות שנאסף סביב ארצות־הברית והכיר במנהיגותה – למן מדינות אירופה וכלה במדינות ערביות כגון מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואחרות – עשו זאת כיוון שהבינו, כי ניתן לסמוך על כוחה של אמריקה ואולי כי עדיף לעשות זאת בשל היותה המעצמה היחידה הניצבת מול הסטליניזם עד ראשית שנות התשעים, והמעצמה הראשית למן קריסת הגוש המזרחי. התמיכה בארצות־הברית נבעה משילוב של אידיאולוגיות ואינטרסים – כלכליים, צבאיים, תרבותיים וחברתיים.

מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה

מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה

התנהלותו של אובמה נוכח האיום הגרעיני האירני, שכבר היום מובנת ככישלון מוחלט, משתלבת בהתנהלותו מול מלחמת האזרחים בסוריה, שהתגלגלה ממהפכה דמוקרטית נגד משטר רודני המדכא את בני־עמו למלחמת אזרחים בין שתי מהפכות־נגד – פשיסטית־אסדית מכאן ואסלאמיסטית־סלפיסטית מכאן. משטרו של אובמה, המוקף ברדיקלים מהאגף העמוק של המפלגה הדמוקרטית, פוגע פגיעה היסטורית בארצות־הברית. היא חלשה יותר, משפיעה פחות, כוח ההרתעה שלה נחלש, עצמתה הבינלאומית פחתה לאין שיעור ואויביה – שחלקם הם אויבי הציביליזציה המערבית ובתוכה ישראל – צופים בה ומחככים ידיהם בהנאה. המחיר שארצות־הברית עלולה לשלם על מעללי אובמה יהיה גבוה לאין שיעור מזה ששילמה נוכח המלחמה בעיראק, שהייתה מוצדקת ועתה מותקפת לשווא כאילו סיבתה הוכחה כמופרכת (בשמאל ממשיכים לטפטף את הטענה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק כהוכחה לכך שלא הייתה סיבה לצאת למלחמה ומתעלמים מסירובו המתמשך של סדאם חוסיין לאפשר לפקחים לעשות את עבודתם תוך טשטוש כל ראיה אפשרית).

הסכנה הגלומה במדיניות אובמה משליכה באופן טבעי על מאבקה של ישראל מול האסלאמו־פשיזם – ציר הרשע איראן־חיזבאללה־חמאס ואל־קאעידה – ונותנת רוח גבית לכוחות ריאקציונריים אנטי־מערביים הנסמכים על תמיכת הציר הסינו־סובייטי הוותיק בראשות ולדימיר פוטין. במצב כזה, גם ערביי ארץ־ישראל – ובתוכם ערביי יהודה ושומרון – עלולים להתחיל באינתיפאדה תוך הסתמכות על חולשת המערב, תמיכת ציר הרשע וגיבוי סינו־רוסי. מדיניות זו של הנשיא האמריקני הופכת את שיחות השלום שמנהלים ציפי לבני ועו"ד יצחק מולכו עם אנשי אבו־מאזן לבדיחה. הערבויות האמריקניות שניתנו לצדדים ושעתידות להינתן בעתיד אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו. אולם להשלכות של מדיניות הבית הלבן עלולות להיות השפעות בלתי־צפויות וקשות לא פחות, כגון מעשי תוקפנות מצד סין ומלחמה של צפון קוריאה הסטליניסטית נגד הדרום הדמוקרטי.

לרפובליקנים אין אמנם הנהגה מסודרת אך דמויות בעלות השפעה כמו ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, יכולות ליצור הנהגה קולקטיבית אשר תציע פרוגרמה חלופית, שמרנית, המגנה על האינטרס האמריקני וחותרת לחזור לתפקיד שנטלה על עצמה ארצות־הברית עת הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. בישראל, ראוי להיזהר מאוד בכניעה ללחצי הבית הלבן ובוויתורים טריטוריאליים ואחרים תחת כזב השלום. ישראל, כמו מדינות אחרות, לא יכולה לסמוך אלא על עצמה. כרגע, אין לה גב בממשל האמריקני. עד שיסיים אובמה את כהונתו, ראוי שראש הממשלה נתניהו וכל שותפיו לקואליציה יתלכדו מאחורי מדיניות מוסכמת בכל הנוגע לענייני החוץ של ישראל ובפרט בכל הקשור לנושא הפלשתיני, ולא יתפתו להיכנע ללחצים מיני לחצים שונים. הדמוקרטים באמריקה מסכנים את אומתם שלהם. מדיניותם עלולה לסכן את האומה הישראלית.

בשמאל תומכים באסד – ובפוטין

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.9.2013

ערב המתקפה האמריקנית בסוריה, מצאו להם זמן אנשי השמאל התל־אביבי, בהנהגת אנשי חד"ש ומק"י לבוא להפגין בכיכר הבימה – כשברקע דגלה של סוריה – דווקא נגד תכנית פראוור. לאלה שאינם בקיאים בחומר, מדובר במהלך להסדרת היישובים הבדואים הלא-מוכרים בנגב, בצד המחלוקת בין המדינה ובין הבדואים לגבי בעלות על הקרקע, באמצעות חוק מיוחד המיישם את המלצות ועדת שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. אפשר היה אולי להבין את ההומניזם הרגיש של הסלון־קומוניסטים אלמלא היה השמאל שותק שתיקה מוחלטת לגבי הנעשה מעבר לגבול, שם נטבחו כ־1,500 איש בגז קטלני.

את הפרשנות לקו המפלגתי, נתן בסוף השבוע העיתונאי חיים ברעם, שכתב באתר "הגדה השמאלית" מהו הקו הנכון באשר למתרחש מעבר לגבול: "נוקיע את אסד מבלי להביא בחשבון את האימפריאליזם, ונגנה את מזימות ההשתלטות של וושינגטון למרות זוועות המשטר הסורי. גם הגישה כלפי נתניהו חייבת להיות יותר מתוחכמת: הוא וציפי לבני מדקלמים אודות 'שלום', מתכננים משטר שידיר את האזרחים הערבים, רוקמים מזימה לתקוף את איראן ומשווקים למעמד הבינוני חלום על הסכם בחסות אובמה, עם משטר מושחת ונעדר תמיכה ציבורית ברחוב הפלשתיני".

למעשה, ההוקעה של השמאל את אסד היא מהשפה אל החוץ. שם הרי יודעים להפגין כאשר רוצים לבטא גינוי נוקב. הדגלים האדומים שעיטרו אמש את כיכר הבימה בתל־אביב מבשרים, למעשה, את הקאמבק של הסטליניזם הישראלי וחזרה לחיקה של אימא רוסיה: מול האימפריאליזם והציונות מתייצבת ברית־המועצות החדשה, כאשר המשטרים הנתמכים על־ידה הם "פרוגרסיבים" בהיותם אנטי־אימפריאליסטיים ולכן יש להגן עליהם מפני מתקפה אמריקנית־ציונית. הציר הסינו־סובייטי־איראני־סורי הוא אפוא ציר אנטי־אימפריאליסטי שיש לגנות כל מתקפה כנגדו באשר כל פעולה כזו משרתת את הציונות.

המסרים האלה, שנראים על פניהם מופרכים, עומדים בבסיס המחשבה השמאלית החדשה שלפיה ארצות־הברית איבדה את הדומיננטיות הבינלאומית שלה, ומכאן יש שתי אפשרויות: לחבור לאויביה על מנת לחתור להפלת "האימפריאליזם והציונות", או לתמוך בגורמים חלופיים – רוסיה, סין והאיחוד האירופי – ככאלה שיביאו את הפרוגרס. שתיקתם של "אנשי הרוח" של "מחנה השלום והקדמה", הסופרים והשחקנים והמשוררים והתסריטאים היודעים להתייצב בעת הצורך בכיכר ולשאת נאומים חוצבי־להבות, והעמדה המוסרית הנרפית שמציג עיתון "הארץ" כשופר תעמולה מרכזי – אלה מלמדים על איזו תפנית בהלך הרוח בשמאל.

"כשחוטבים עצים, עפים שבבים", נהוג לומר במחנה הפרוגרסיבי, ובסוריה אסד בסך הכול חוטב את עצי האופוזיציה והנטבחים בגז הם שבבים. תבוסה לאסד תהיה גם תבוסה לרוסיה ולכל המחנה האנטי־אמריקני והאנטי־ישראלי, ומכאן יש אפוא להתעלם מהנעשה בדמשק. בשורה התחתונה, מאמינים שם, זה ישתלם. שכן המטרה הסופית היא כפיית הסדר מדיני על ישראל, וכפייה שכזו תתאפשר באמצעות מעורבות סינו־רוסית־אירופי עמוקה וממשית, הציר החלופי לציר האמריקני הקורס. כאשר מנהיג מק"י, ד"ר משה סנה המנוח, פנה לתמוך בבריה"מ בשנות החמשים, הוא עשה זאת משיקול פטריוטי. כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם, הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה.

הבדלנות ההרסנית של ברק אובמה

מה לא נאמר ביחס לאחריותו של הנשיא אובמה והססנותו באשר לנעשה בסוריה בכל הנוגע למתקפת הגז הרצחנית שהשית אסד על תושבי דמשק. אילו היה הנשיא האמריקני מתערב כבר במעשי־הטבח הראשונים, הרי שהטבח בגז לא היה מתרחש. אולם ארצות־הברית העדיפה לתמוך חלקית באופוזיציה הסורית, שהפכה לבליל של גורמים אסלאמיסטיים, חילונים, פונדמנטליסטיים וליברליים, מאשר להכריע את המערכה בשלב מוקדם. לאובמה היו סיבות טובות לעשות כן, ולא רק משום שהציבור האמריקני מתנגד למלחמה נוספת: הסכנה למלחמה אזורית הייתה, ועודנה, משמעותית. האפשרות למלחמה בין ישראל ובין סוריה וחיזבאללה הייתה, ונשארה, מוחשית, במקרה של מעורבות אמריקנית. אולם בהיעדר הכרעה, נגררה ארצות־הברית אל מצב שבו היא נדרשת להתמודד עם החרפה קשה עוד יותר בסכסוך בסוריה. מצבו של אובמה כיום קשה ממצבו לפני שנה. עמדת רוסיה וסין והיעדר יכולת להעביר החלטה במועצת־הביטחון הפכו את העניין למורכב הרבה יותר.

בנימין נתניהו וברק אובמה. במבחן הסופי, התזה של נתניהו הוכחה כנכונה.

בנימין נתניהו וברק אובמה. במבחן הסופי, התזה של נתניהו הוכחה כנכונה.

אלא שהמשתנה הנוסף, אשר בו מעקשים שלא לדון, הוא איראן. בטהרן צופים בהססנות המערב נוכח השימוש בנשק להשמדה המונית בסוריה. שם מבינים, כי התחמשות בנשק גרעיני ואפילו שימוש בו לא יגררו בהכרח מעורבות צבאית מצד הצבא האמריקני. סוריה היא מגרש הניסויים של אירן, וחמנאי מבין היטב, כי אצל אובמה, קו אדום הוא מושג אמורפי, במקרה הטוב. השיקול האירני היחיד אם לפתח או להימנע מפיתוח נשק גרעיני מסתמך אך ורק על המחיר הכלכלי שהדבר גובה מהאירנים והחשש להתערערות המשטר. אילו היה לטהרן גב כלכלי חזק דיו, התחמשותה בנשק גרעיני הייתה כבר עובדה מוגמרת.

אובמה הפך את ארצות־הברית לכלי ריק ביחסים הבינלאומיים ושחק את תדמיתה והרתעתה כפי שלא עשה אף נשיא לפניו. בפועל, המסר למשטרים הרוצים להתחמש ולהשתמש בנשק להשמדה המונית הוא כזה שמפר את כל המאזן הגיאו־אסטרטגי – לא רק במזרח התיכון אלא גם באזורים אחרים. ויותר מכך: התזה של ראש הממשלה נתניהו על משטר מטורף המשתמש בנשק להשמדה המונית בשעת מצוקה הוכחה כנכונה, היום יותר מתמיד. בוויכוח על הנושא האירני בין תומכי אובמה ובין תומכי נתניהו, המלה האחרונה היא של ראש הממשלה.

התנהלותה של ארצות־הברית בכל הנוגע לטבח בסוריה ואי־אונותה בכל הקשור בהתחמשות איראן בגרעין משליכה בהכרח גם על המשא ומתן הישראלי־פלשתיני. ישראל חייבת לקחת בחשבון שערבויות אמריקניות אינן שוות את הדף שעליו הן כתובות. בהנהגתו של אובמה, לארצות־הברית אין יכולת לערוב לביטחון ישראל. בכל תרחיש אפשרי, ישראל תצטרך להגן על עצמה. במציאות כזו, כל נסיגה וכל ויתור שלא ישרתו או יעמדו בכפוף לאינטרס הלאומי הישראלי, יהיו פגיעה חמורה במעמדה של ישראל וביכולתה להעמיד הגנה מספקת במקרה של מלחמה באזור.

עמדתו הבדלנית של אובמה מסמלת את המדיניות ההיסטורית של ארצות־הברית בהנהגת הדמוקרטים עוד לפני מלחמת־העולם השנייה. בשורה התחתונה, בעוד חוסנה הכלכלי של אמריקה בהנהגת הדמוקרטים נשמר נוכח הירידה באבטלה והוספת המשרות החדשות, הרי שחוסנה האסטרטגי נפגע אנושות. בפועל, כמהפכן בעל קירבה לקומוניסטים בדימוס ולקומוניסטים מוסווים, מגשים הנשיא האמריקני את המדיניות המהפכנית של מאבק באימפריאליזם ובציונות, גם אם הוא־עצמו אינו רוצה בכך.

כהונתו השנייה של הנשיא מתחילה בבשורות רעות מאוד למערב בכלל, ולישראל בפרט, וכדאי כבר להתכונן לאפשרות שהתבשיל שהקדיח אובמה יתבטא גם בעימות ישראלי אפשרי עם אויביה מצפון ומדרום. במצב כזה, כל דיבור על שלום הכרוך בנסיגות ובוויתורים הוא הסחת־הדעת. ישראל צריכה להתלכד עתה מאחורי המנהיגות של ראש הממשלה בכל ההכרעות הניצבות בפניו, בלי הבדלי קואליציה ואופוזיציה. דומה, כי תהליך השלום בין ישראל ובין הפלשתינים לא יכול, בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, להניב דבר מלבד מאמץ הדדי להרגיע את האזור – תוך אי־הסתמכות על האמריקנים ומדיניותם הכושלת – ובכך יש אפוא להתמקד.

המהפכה של אובמה נכשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.8.2013

את האות לפתיחת האביב הערבי נתן הנשיא אובמה בנאומו בקהיר. בגיבוי ארצות־ברית, ובמידה רבה גם האיחוד האירופי, הופלו המשטרים הערביים המושחתים והוותיקים במצרים, בסוריה, בתוניס, בתימן ובלוב. מובארק הודח, לאחריו מורסי, אסד שולט על חלק מסוריה, קדאפי הוצא להורג ובכל המדינות הערביות נאבקים זה בזה החילונים מול האסלאמיסטים, כאשר מאזן הכוחות משתנה בין תוניס האסלאמיסטית, לוב הקרועה לשבטים שונים, מצרים המפולגת וסוריה השרויה במלחמת־אזרחים עקובה מדם.

אובמה הוא מהפכן. הנשיא האמריקני האמין באמת ובתמים ביכולת להקים משטרים נאורים, ליברליים ודמוקרטיים בארצות ערב. האמונה בסדר עולמי חדש היא חלק מהסביבה שמקיפה את אובמה: ליברלים, רדיקלים וסמי־קומוניסטיים. כך, בפרופיל שהציג ה"ניו יורק טיימס" על ואלרי ג'ארט – היועצת הקרובה ביותר של הנשיא, ידידת המשפחה מזה שני עשורים, שליוותה את אובמה משיקגו עד הבית הלבן – נכתב כי היא הוצג לבני־הזוג אובמה דרך אביה החורג הקומוניסט, ורנון ג'ארט. הלה עבד עם מורו הרוחני של אובמה, פרנק מרשל דייויס. ג'ארט האב ודייויס פעלו יחד בשנות הארבעים בארגוני־חזית ובעיתונים קומוניסטיים.

הגישה שלפיה יש לעודד מהפכות דמוקרטיות ב"ארצות הקולוניאליות והסמי־קולוניאליות" הייתה גישה לניניסטית־סטליניסטית בעליל. במובן זה, אובמה וג'ארט הולכים בנתיב הקומוניסטי־רדיקלי. ביסוד ההשקפה הזו עומד הרעיון שהמשטרים החדשים שיקומו יהיו "פרוגרסיביים" בהשוואה למשטרים ה"ריאקציוניים" שקמו במקומם. כך, למשל, משטר הבעת' הסורי והמשטר הנאצריסטי במצרים נתפשו על־ידי הסובייטים כמשטרים "מתקדמים". אובמה עצמו קיווה שאותו אביב ערבי יביא לתוצאה רצויה לארצות־הברית: משטרים פרו־אמריקניים, מתקדמים, מערביים. התוצאה הייתה, כידוע, הפוכה. במקום הליברלים והסוציאליסטים באו האסלאמיסטים והסלאפיסטים.

העובדה, שהאמריקנים עומדים מנגד נוכח הנעשה במצרים ובסוריה מלמדת על חוסר אונות מצד הממשל בכל הנוגע למתרחש באותן ארצות. אילו היו יודעים בממשל האמריקני איזה צד ינצח, ודאי היו תומכים בו, כשם שהפקירו בשעתו את מובארק ותמכו בצבא. אולם בפועל, ארצות־הברית עומדת בפני שוקת שבורה: הניסיון לעורר מהפכה דמוקרטית גרר אחריו ריאקציה. אפשר להשוות את זה למהפכת הבורגנית־דמוקרטית של רוסיה בפברואר 1917, שהביאה למהפכת אוקטובר. לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת שבהם הפסידו הבולשביקים, פיזר לנין את האסיפה והקים מועצות, "סובייטים", בשליטה בולשביקית. מהפכנים לא יודעים להתמודד עם תוצאותיה הבלתי־חזויות של הדמוקרטיה.

במצרים מתרחש עתה מאבק בין המהפכה הדמוקרטית לבין מהפכת־הנגד האסלאמיסטית. הסכנה המוחשית היא, שהמהפכה הדמוקרטית תתאבן כמו המהפכה הסורית, ההולכת ונשלטת יותר ויותר על־ידי גורמים אסלאמיסטיים במאבק מול משטרו הרצחני של אסד. בהיעדר סמכות והכוונה אמריקניות, תוך כמה חודשים עלול המזרח התיכון למצוא עצמו מסובך במלחמות אזרחים בלתי־נגמרות, ועוד לא אמרנו מלה על הממלכה הירדנית הנוטה ליפול ועל אבו־מאזן שבקושי מייצג את ערביי יהודה ושומרון ונתקל בהתנגדות עזה מצד משטר חמאס בעזה. ההחלטה של האמריקנים, לפי דיווח ה"דיילי ביסט" מאתמול, על הקפאת הסיוע הכלכלי והצבאי למצרים, מלמדת על הכרעת הממשל לסגת מהנעשה במצרים ולהפקיר את המדינה לגורלה.

בישראל מביטים במעשיו של אובמה בדאגה רבה. כלל לא בטוח, כי ביכולתם של האמריקנים לערוב לקיומו של הסדר מדיני ישראלי־פלשתיני – ולו חלקי – שיתבסס על נסיגות אפשריות. כישלון מדיניות החוץ של הנשיא האמריקני הוא עניין קריטי בכל הנוגע לשיקולי שמירת הסדר והיציבות בישראל וביו"ש. ראש הממשלה נתניהו, שרת המשפטים לבני ועו"ד יצחק מולכו יצטרכו לברר תחילה עם האמריקנים, עוד לפני שהם נושאים ונותנים עם אש"ף, מה ביכולתה של אמריקה לתת לישראל. אם ארצות־הברית לא יכולה להתחייב לערבויות משמעותיות למען הסדר מדיני בר־קיימא, ניתן לומר כבר עתה שהמשא ומתן הישראלי־פלשתיני עלול להתפוצץ כבר בקרוב בלא כלום.

על החירות: שני ספרים חדשים בהוצאת שלם

פורסם במגזין "טיים אאוט" בתאריך 7.8.2013

מדי פעם, מהבהב על המוניטור המחשבתי של הימין הישראלי סימן חיים. סימני־החיים האלה מגיעים בעיקר מכיוון ההוצאה לאור של מרכז שלם. שם אמנם סגרו לא מזמן את כתב־העת המצוין "תכלת", אך ממשיכים להוציא מדי שנה כמה ספרים מוקפדים ומושקעים ממיטב ההגות הליברלית והשמרנית; לא בקצב ההוצאה של "רסלינג", אך באיכות שאינה נופלת מזו של ההוצאות הגדולות והנחשבות. כך, יצאו באחרונה הספרים "חוקת החירות" של פרידריך האייק, המוצג לא פעם כאחד מאבות השמרנות במאה העשרים – מורם ורבם של תאצ'ר ורייגן – וגם "אריאופגיטיקה" של ג'ון מילטון.

"חוקת החירות" – שיצא לאור במקור בשנת 1960 ותורגם בידי אהרן אמיר המנוח – פורסם חמש עשרה שנה לאחר שמרכז שלם פירסם את תרגום ספרו היותר ידוע של האייק, "הדרך לשעבוד". מדובר בספר עב־כרס המשלים את מאבקו הרעיוני והפוליטי של האייק בסוציאליזם שנוא־נפשו. על פני יותר מחמש מאות עמודים הוא עוסק במושגי החוק, החירות, השוויון, הכלכלה החופשית והחוקה, ומציב בפני הקורא משנה סדורה. אפס, בניגוד לתדמיתו של האייק כשמרן, הוא עצמו דואג בסוף הספר לכתוב אחרית־דבר תחת הכותרת "מדוע אינני שמרן" עם התקפה קשה ויסודית נגד השמרנות ובעד הליברליזם. אולם הליברליזם של האייק, כפי שהוא עצמו מודה, אין לו "כמעט ולא־כלום עם תנועה פוליטית כלשהי המתהדרת בשם זה כיום".

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

כך, לדוגמה, הוא טוען, כי "לחשדנות השמרנית כלפי החדש והזר קשורה איבתו של השמרן לשיתוף פעולה בינלאומית ונטייתו ללאומנות צרחנית" ו"הסממן הפסול ביותר בעמדה השמרנית הוא נטייתה לדחות כל ידע חדש, מוכח ובדוק משום שהיא סולדת מכמה מן המסקנות הנובעות ממנו לכאורה – או, בלשון בוטה יותר, התנגדותה הבלתי־מנומקת לקדמה". ספק רב אם כותב "חוקת החירות" היה מצליח למצוא לעצמו תלמידים וחסידים רבים בימין הישראלי או הבינלאומי. למרות זאת, יותר מחמש עשרה שנה לאחר שפורסם, בסוף שנות השבעים, הייתה זו המנהיגה הצעירה של המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, שבכנס המפלגה נכנסה לדברי אחד הנואמים, הוציאה מתיקה את הספר, הטיחה אותו בשולחן וקראה בקולה הסמכותי: "בזה אנו מאמינים!".

"אריאופגיטיקה" – שנכתב בשנת 1644 ותורגם על־ידי אביעד שטיר – סייע "לעצב את אוצר המלים של המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע־עשרה, ולגונן עליה", כפי שכותב בהקדמה הנפלאה לספר פרופ' ויליאם קולברנר מאוניברסיטת בר־אילן. הסיבה הישירה לכתיבת החיבור הייתה פקודת רישוי שפירסם הפרלמנט הבריטי בשנת 1643 וחייבה את כל המעוניין לפרסם ספרים בדפוס לקבל היתר מאנשי 'אגודת מוכרי הספרים', מעין צנזורה שקודמת לפרסום. את מילטון עצמו יש לפרש ביחס לפילוסוף המפורסם יותר בן־זמנו, תומס הובס, שחיבר את המגנום אופוס שלו, "לוויתן" בשנת 1651: תפקיד התבונה אצל שניהם שונה וכך גם תפישתם את התנהלות החברה.

בהקדמה – הנפרשת על־פני כחמישים עמוד וארוכה יותר מן הטקסט המתורגם עצמו – מוסברים בצורה שווה לכל נפש הרקע לחיבור, השפעותיו על המסורת הפוליטית המערבית ותרומתו האדירה למחשבת־החירות. אפשר לומר אולי שיש משהו נאיבי בשרידי המודרניזם הליברלי; קשה שלא לחוש אהדה כאשר מחבר ההקדמה מציין בהתפעלות, כי מלים מן החיבור המדברות בשבח התבונה וחירות החקירה האינטלקטואלית חקוקות מעל לפתח הכניסה לאולם הקריאה המרכזי של הספרייה הציבורית בניו יורק.

למרות קוצר חיבורו של מילטון, הרי יש בכך משום שירת־הלל מזוקקת לחירות, בפרט לחירות היחיד, בזיקה לרעיון הקומונוולת, הקהילה הפוליטית שנוצרת על־ידי הטוב המשותף. הרקע הקלסי של מילטון, התיאולוגיה והיצירות מהעולם היווני־רומי המשמשות בערבוביה, הופכים את החיבור הזה לפנינה של ממש עבור אלה שמגלים עניין במחשבה מדינית ליברלית. חבל שהוצאת 'שלם' לא בחרה לפתוח את תרגומו של אמיר ל"חוקת החירות" בכמה מלים לזכרו. אמיר, שנפטר לפני חמש שנים, מראשוני הכנענים שרצה להיזכר כמשורר בעיקר, היה מתרגם גדול לצד היותו איש־רוח מהמעלה הראשונה. אזכורו היה הכרחי, והשיכחה הגדולה האוחזת בנו לא פוסחת, כנראה, גם על הוצאות המתרגמות ספרות מופת.

פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013
ג'ון מילטון, אריאופגיטיקה, מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013

בדרך להנהגת המרכז הפוליטי

מנחם בגין המנוח התנגד לתכנית החלוקה של האו"ם. לאחר ההצבעה באו"ם, תקפה מפקדת האצ"ל בארץ בחריפות את תכנית "ביתור המולדת". למחרת, שידר 'קול ציון הלוחמת': "הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם: ביתורה של מולדתנו הוא בלתי־חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ועם ישראל יוסיף, מתוך הכרת צדקתו, להילחם לשחרור ארצו ולקיבוץ מיליוני בניו על אדמתם, מעבר מזה ומעבר מזה לירדן".

למרות ההכרזה הזו, החליט בניגוד – בניגוד גמור לדעת הרביזיוניסטים בחו"ל – לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית ולהכיר בממשלה הזמנית. ההיסטוריון, פרופ' יחיעם וייץ, כותב, כי "החלטתו של בגין, כפוליטיקאי מעשי, נבעה מההנחה כי כדי להגיע לכס השלטון במדינה הריבונית העתידית, יש להתרחק מקנאות ומעמדות קיצוניות שיביאו את האוחז בהן למבוי סתום" (יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החירות, 1949-1955, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, עמ' 17).

בנימין נתניהו הוא, במידה רבה, יורשו של בגין. בניגוד למנהיגי השמאל, שהונחו לאורך השנים על־ידי שיקולים אידיאולוגיים, מנהיגי תנועת החירות, גח"ל והליכוד היו פרגמטיים. כך, שמיר הלך לוועידת מדריד על אף שלא האמין, כי יש סיכוי אמתי לשלום והגם שידע, כי נציגי הפלשתינים מונחים על־ידי אש"ף. הפלתו על־ידי הימין הקיצוני הפריעה למהלך היסטורי שלם שעשוי היה להתרחש אילו הליכוד היה מנהל את המו"מ ולא פרס, ביילין וחבריהם. כיושב־ראש הליכוד, נתניהו דן עם ערפאת וחתם תקופה ארוכה של פיגועי־טרור שהחלו בימי ממשלת העבודה־מרצ. אפשר רק לשער מה היה קורה אלמלא היה מוחלף בברק שניסה לפתור סכסוך בן מאה שנה במהלך מאה שעות. ומשנבחר שרון לראשות הממשלה, 'מפת הדרכים' וכל התנהלות המו"מ עם הפלשתינים התבססו על תמיכה אמריקנית חד־משמעית בישראל, דבר שאיפשר לממשלתו לצאת למבצע 'חומת מגן' ולהקים את גדר הביטחון. הטיפול הקשה של שרון בטרור הערבי, תוך הכרה ברעיון המדינה הפלשתינית, נתן לישראל מטריה של לגיטימציה בינלאומית.

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

כל מנהיגי הימין, שבסופו של דבר הופלו על־ידי קיצוני המחנה (או הובלו לכדי פילוג במקרה של שרון), נהגו במדיניות שקולה, מרוסנת ואחראית שאיפשרה לישראל להתמודד עם לחץ העולם. פשרות שנחשבו בעיני קיצוני הימין כ"דרמטיות", בחינת "ייהרג ובל יעבור", היו מינוריות בהשוואה למדיניות ממשלות המרכז והשמאל. עסקת שליט, שהימין נפנף בה לכל עבר ככזאת שתחולל גל טרור חסרת־תקדים, הוכחה כנכונה מבחינה ישראלית, ובפרט לאור הצימאון בעם לקיום המוסכמה של אי־הפקרת חייל שבוי. הימין העמוק תמיד מצא את עצמו מתגולל בדוגמטיות של עצמו, מול העם שביקש פרגמטיות.

כיום, נתניהו מייצג את המרכז הישראלי האמתי. את זה שמבין כי בבחירה בין מדינה יהודית לבין שלמות הארץ, עדיפה המדינה היהודית. את המחנה הפוליטי חוצה־המפלגות שסבור, כי במדרון החלקלק של הדו־לאומיות, ישראל – שתיאלץ לבחור אם היא מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד – תפסיד: היא גם תיאלץ לסגת מיו"ש, גם תפנה את גושי־ההתנחלויות, גם תוחתם על הסכם שלום שיביא לטרור וגם תנהל מלחמת־קיום מגבולות שאינם בני־הגנה. ראש הממשלה מבין, כי הסבב הנוכחי של המשא והמתן עם הפלשתינים עדיף על הקיפאון שגם עלול להצית חורף אסלאמיסטי ביו"ש, אשר בו הרשות הפלשתינית תתפרק, אש"ף יקרוס וישראל תמצא את עצמה, במקרה הטוב, מתמודדת עם הפגנות "לא אלימות" של יידוי אבנים ואלימות "רכה", שתגבה חיי מפגינים, ובמקרה הרע – עם מיליציות ג'יהאדיסטיות בתמיכת אירן, חיזבאללה וחמאס.

העמדות הקיצוניות שמבטאים אנשי הליכוד ביחס למדיניות ראש הממשלה היא התנערות מהעמדה ההיסטורית של המחנה הלאומי המבכרת פרגמטיות על עימות, נכונות לקבל את המציאות המשתנה ולהתמודד עמה לטובת האינטרס הלאומי והביטחוני הישראלי, על פני הליכה אל הצוק בכיוון של תהום מדינית ובידוד בינלאומי. אם נתניהו, בגיבוי לבני, לפיד, יחימוביץ ואחרים, יעז לפסוע בכיוון הפרגמטי שאותו הוא מוביל כעת, הוא צפוי לקבל תמיכה חסרת־תקדים מרוב העם. נתניהו של 2013 מפוכח הרבה יותר מנתניהו של 2009; הוא מודע למגבלות הכוח, לצורך ההיסטורי בפשרה, לגודל השעה נוכח האיום האירני. זה עלול להסתיים בהתפרקות הממשלה ובבחירות חדשות, אך בסיטואציה פוליטית שבה ראש הממשלה מנהיג את המרכז הישראלי הרחב, הוא ימצא עצמו בעל לגיטימיות ציבורית גדולה לאין שיעור ללכת למהלכים נועזים בתחומים שונים. בדרכו להשתחרר מלפיתת דנון, רגב, פייגלין וחוטובלי, ראש הממשלה יזכה מחדש לעדנה אשר לה זכה כשהחליט להשיב הביתה את גלעד שליט.

המחיר של נתניהו

יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.

מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.

ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.

עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.

חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.

האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר - שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

הניצחון של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.7.2013

אמש, הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, ואנוכי, נטלנו חלק בפאנל של הערוץ המזרח־תיכוני החדש, i24news, שעסק בחידוש המו"מ עם הפלשתינים. רביד היה נלהב מהלחץ האירופי; הוא טען להישג של ג'ון קרי. לשיטתו, התקווה של "הארץ" לחידוש המו"מ תחת לחץ בינלאומי חזק התממשה. כך, ישנה כבר הקפאה בפועל של ההתנחלויות מזה זמן רב, הוא הוסיף, והכול בזכות האירופים והאמריקנים.

לכאורה, אם טענותיו של רביד נכונות, וישראל נכנעה לגמרי, הרי שהכדור נמצא עתה במגרש הפלשתיני. השאלה איננה אפוא מה תציע ישראל, אלא מה יציעו הערבים. סוף הסכסוך בגבולות 67'? הכרה במדינה יהודית? ויתור על תביעת־השיבה? הרי אחרי ניצחון כזה, אמור הצד שכנגד לגלות נדיבות. אלא שישראל כלל לא נכנעה והמו"מ התאפשר בזכות ההסכמה הפלשתינית לנוסחה של נתניהו: דיונים על הכול, ללא שום תנאים מוקדמים. העובדה שהבנייה ביו"ש הואטה משמעותית מזה זמן רב רק מחזקת את העמדה הישראלית הנכונה לפשרות אדירות תמורת נכונות הפלשתינים לשבת על שולחן המו"מ.

בסופו של יום, המנצח הגדול של סיפור חידוש המו"מ הוא ראש הממשלה נתניהו. מול רה"מ ניצב גוש ימין גדול שמתנגד לרעיון המדינה הפלשתינית אשר לו התחייב נתניהו בנאום בר־באילן. הצעד של רה"מ לקראת דיונים ברוח הפתרון הזה סותרת כל היגיון פוליטי צר, שהרי בסיס הכוח של נתניהו – הליכוד־ביתנו ו'הבית היהודי' – מוכן לפרק קואליציה שבראשה עומד המחנה הלאומי ולהעלות לשלטון את השמאל, ולו רק כדי למנוע מראש הממשלה מרחב תמרון בינלאומי משמעותי. סגן שר החוץ, ח"כ זאב אלקין, כבר הספיק לומר אמש, כי "זה לא סוד שבנושא הזה [המדינה הפלשתינית, ד.מ.] אני, כמו רוב חברי, חלוקים כנראה על רה"מ. ומדובר במחלוקת גדולה, אידאולוגית ובעלת משמעות. אבל, כנראה מדובר במחלוקת תאורטית בלבד, חשובה ככל שתהיה". השאלה הגדולה היא מה יקרה עם המחלוקת התיאורטית תהפוך לממשית; אם מורדי הליכוד יפנו את גבם כלפי המנהיג הישראלי היחיד שיכול להציג בפני העם הסדר מדיני, קבוע או זמני, בר־קיימא.

הליכוד נמצא כיום במצב שבו הוא מתחרה בקיצוני 'הבית היהודי' בשאלה מי יותר לאומי ומי יותר נאמן לארץ־ישראל. התחרות הזו הופכת את הליכוד לפחות ופחות רלבנטי לדיון הישראלי בשעה שראש הממשלה מנהל דיונים ומציג עקרונות לאומיים עיקשים בסוגיות הקרדינליות ביותר של גבולות וביטחון. בעוד רוב העם, לרבות מצביעי הליכוד, מתייצב מאחורי נתניהו, הליכוד בוחר להתבצר על ג'בלאות בשומרון.

החלשתו של רה"מ מבחינה פוליטית היא סיוע דה־פקטו לפלשתינים. המאבק כיום הוא על גיוס העולם מחדש לטובת הנרטיב הישראלי: ישראל רוצה בשלום בגבולות בני־הגנה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה, ומוכנה להכיר לשם כך במדינה פלשתינית ללא ויתור על נוכחות ביטחונית ישראלית באזורים אסטרטגיים כגון בקעת הירדן. הפלשתינים הם אלה המתנגדים לכך ודורשים מישראל ויתורים בלתי־אפשריים מבחינה ביטחונית. נתניהו, ובמידה רבה גם לבני ולפיד, מחויבים לנרטיב הזה. מי שפוגע ביכולת הישראלית להטמיע זאת בקרב מקבלי־ההחלטות בארצות־הברית ובאיחוד האירופי משתף פעולה עם אבו־מאזן וחבריו.

לנתניהו ניתנה הזדמנות־פז לגייס מחדש את המרכז־ימין הישראלי, שנעלם בבחירות האחרונות והצביע ל'יש עתיד' ואף למפלגת העבודה ול'תנועה' של לבני, תחת כנפי יוזמה מדינית שמקובלת על רוב שדרות הציבוריות היהודית בארץ. ההזדמנות הזו הופכת את נתניהו למנהיג הרוב השפוי הרוצה בשלום, אך בשלום־אמת ולא בשלום מזויף. מי שבוחר בעת הזאת להתנכר לנתניהו, דינו שימצא עצמו – במוקדם או במאוחר – מצוי בשולי הפוליטיקה יחד עם הקיצונים משמאל ומימין.

ראש ממשלת מעבר

אהוד ברק יצא ביולי 2000 לוועידה בקמפ דייויד כאשר הוא נטול קואליציה. אפילו מרצ בראשות שריד לא הייתה חברה בממשלתו. מאחורי ראש הממשלה עמדה אז סיעת 'ישראל אחת', ולמעשה מפלגת העבודה בלבד. כישלון הוועידה מוטט את שארית שלטונו של ברק. אלדד יניב, יועצו ומקורבו בדימוס, יודע לספר, כי שם נהגה רעיון ה"אין פרטנר". אולם יותר משלא היה פרטנר בצד הפלשתיני, לא היה פרטנר אמתי בצד הישראלי. ערפאת ידע, כמו אבו־מאזן שניהל שיחות עם אולמרט, שאין לברק רוב קואליציוני; כי יכול להיות והמנהיג הבלתי־מעורער של הפלשתינים יחתום על ויתורים היסטוריים עם מנהיג שבקרוב יודח מתפקידו, ואז ייזכר כמי שוויתר על ירושלים ותביעת השיבה. מבחינה פוליטית, לסירוב של ערפאת היה היגיון רב: לחתימה של ברק לא היה ערך אמתי במושגים פוליטיים. במקרה הטוב, היה הראיס הופך ליקיר מרצ. במקרה הרע, הוא היה נרצח ברמאללה.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

נתניהו פותח את המו"מ עם הפלשתינים כאשר אין לו גב פוליטי. אין לו רוב בליכוד, המתנחלים לא מאמינים לו, מחנה נאמני נתניהו בכנסת אינו עולה על כמה בודדים, בספירה נדיבה. ראש הממשלה יודע, כי כדי להעביר הסכם בכנסת, הוא יצטרך את קולות המרכז, השמאל והערבים. לכן, כבר הודיע מראש שכל הסכם יובא למשאל עם. אך גם הוא יודע, כי משאל עם כזה לא יהיה אלא בחירות כלליות. במידה ונתניהו יעמוד מאחורי הסכם אמתי, הוא ייאלץ לרוץ לראשות הממשלה בראש רשימת מרכז־ימין. לא מן הנמנע שאישים כמו אהוד ברק, ציפי לבני, דן מרידור ואחרים יככבו בה. אבל תסריט כזה הוא חלום הבלהות של רה"מ, הסומך על סרבנות הפלשתינים שיפוצצו את המו"מ על עניין הפליטים, ירושלים או גושי־ההתיישבות. או־אז ישוב כמנצח ויראה, פעם נוספת, מיהו סרבן השלום. הימין יישא אותו על כפיים, ולא רק הימין אלא גם המרכז הרחב שבין הליכוד לבין גוש השמאל־מרכז, אותו מרכז שגרם לליכוד להצטמק ל־20 מנדטים.

ההסתמכות על הסרבנות הפלשתינית כגורם שיוציא את ישראל מהבידוד הבינלאומי איננה מופרכת, אך נתניהו יודע, כי במשחק הנוכחי, כל גישה שתגרום לפיצוץ השיחות על רקע סירוב ישראל לפנות התנחלויות, להכיר במדינה פלשתינית, להציע פתרון "יצירתי" בירושלים ולהתמודד עם תביעת השיבה הפלשתינית – גישה כזו רק תחריף את מצב ישראל בעולם. הוא עלול למצוא עצמו כבול בסוגיה האירנית, עם כתף קרה בבית הלבן וחרם הולך ומתרחב באיחוד האירופי. סיטואציה מעין זו תיתן את אותותיה בכלכלה הישראלי. מי אם לא נתניהו, איש הקפיטליזם הגלובלי, יודע כי משבר חמור כזה אינו פחות מסוכן מכל סצנריו אחר.

בינתיים, הוא שולח את ציפי לבני ויצחק מולכו לשאת ולתת עם סאיב עריקאת. המטרה היא להרוויח זמן: לאשר את התקציב, להיכנס לתקופת החגים, להניח לכנסת לצאת לפגרה. אם וכאשר תחזור שרת המשפטים עם הישג אמתי בידיה, הוא יידרש לקבל החלטה. ואם לבני תגיע בעצמה לתובנה שאין פרטנר, הוא יוכל להשתמש בה כבמגן אנושי מול האמריקנים, האירופים והשמאל. נתניהו מקווה שהמהלך אכן ייכשל, המערב יבין כי הפלשתינים אכן לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות וארה"ב של אמריקה תתייצב לימין ידידתה כפי שהיה בימי בוש הבן, שגיבה את אריאל שרון במלחמתו בטרור הערבי.

אולם לנתניהו אין מושג מה יקרה אם לבני תחזור עם טיוטת עקרונות סבירה ומוסכמת. עם הסדר מדיני שחלקים גדולים בציבור יכולים להכיל אותו. הוא יודע שגם אם שלי יחימוביץ וזהבה גלאון יתמכו בו בכנסת, ואפילו אנשי חד"ש והסיעות הערביות, וימנעו את נפילתו, הוא עלול למצוא עצמו כמו ברק – נטול גב קואליציוני. רה"מ מבין היטב, כי הליכוד הופך יותר ויותר לגרסה מרוככת של 'האיחוד הלאומי'. הקולות בליכוד הרוצים להיפטר ממנו נשמעים גם באקווריום הממשלתי. לא מדובר רק בסילבן שלום. הלוואי וסילבן היה הבעיה. רוב חברי הליכוד חזרו לעמדות התנועה מימי שמיר: ארץ־ישראל השלמה ו"אף שעל". כל הכרעה משמעותית תדרוש מנתניהו להתגרש מהליכוד. אלא שבשונה משרון, מספר נאמני רה"מ הוא ספור. אפילו אקוניס כבר הכריז שהוא נגד מדינה פלשתינית, אולי מתוך הבנה שאת הפריימריס הבאים ייאלץ לנהל ללא תמיכת נתניהו.

נכון לעכשיו, נתניהו הוא ראש ממשלת מעבר: עד התקציב, עד החגים, עד שלבני ומולכו ישובו. אחרי זה – נראה מה יהיה.

נתניהו בדרך להתנתקות. מהליכוד.

ציפי לבני מאוהבת. בסביבתה של שרת החוץ, סליחה שרת המשפטים, מספרים כי היא חשה שהפעם זה שונה. ראש הממשלה נתניהו באמת ובתמים מתכוון ללכת לקראת מהלך מדיני. עובדה, בנאום שנשא השבוע, השפתיים היו שפתי־ביבי ואילו המלים – מילותיה של לבני. בעד פתרון שתי המדינות, נגד מדינה דו־לאומית, יותר מקורטוב של חשד בערבים. האשליה הזו תופסת את כל הפרשנים הפוליטיים. הדיבור על "המהלך המדיני" שמבשל נתניהו נכתש ונטחן עד דק. הפנייה ימינה של ליברמן מהווה, לטענתם, הוכחה לכך שנפל הפור וראש הממשלה מוכן "לשלם מחיר". לא פחות.

בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו

בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו

היחידים שאינם מאמינים לניסיונו של נתניהו להשרות אווירת טרום־התנתקות הם אנשי הליכוד, המתנחלים והציונות הדתית. בליכוד, ציפי חוטובלי כבר סימנה לראש הממשלה את הגבול. היא אמרה לו, לא במלים האלה, שאם ילך למהלך למדיני, יצטרך לקושש קולות אצל העבודה, מרצ וחד"ש. חברי הליכוד עצמם בוחרים עסקני־שוליים, רובם אנונימיים וחסרי כל רקורד ציבורי, לתפקידים בתנועה. הם משוכנעים שאין לביבי חלופה. העיסוק התוך־מפלגתי ממלא את זמנם. השאלה הגורלית, מי ישלוט במזכירות הליכוד – ישראל כ"ץ מול מירי רגב, שר התחבורה מול דוברת צה"ל במיל. הנתמכת על־ידי השרים ארדן וסער האחראים, במידה רבה, על כישלון המפלגה בבחירות – לא מעניינת איש מלבד כמות מסוימת של אנשי ליכוד. ההנחה היא שלנתניהו אין את האומץ הדרוש ללכת למהלך מדיני, וכי הליכוד יישאר שלם ומאוחד וליברמן יצטרך לחפש את עצמו. בסופו של יום, מעריכים שם, אם המצב יידרדר והקואליציה תתפרק, הליכודניקים ייפרדו לשלום מנתניהו, ימליכו עליהם איזה אטד וגם אם יפסידו את הבחירות הבאות, יעשו מאמץ באופוזיציה כדי לשוב לשלטון והם ישובו בענק כפי שקרה אחרי כהונת ברק הקצרה.

בליכוד צודקים וטועים בו־זמנית: נכון לעכשיו, לנתניהו אין כוונה ללכת למהלך המדיני. הוא בעיקר רוצה להראות לאנשי הליכוד כי יש לו אלטרנטיבה. המרכז־שמאל פנוי להובלה, ולך תדע מה יהיה אם תקום מפלגה חדשה בראשותו ובה ציפי לבני ודן מרידור ומיקי איתן ויובל שטייניץ ואפילו אהוד ברק (גם אקוניס יבוא כדובר). הוא מוכן לבזבז שעות על שיחות עם ג'ון קרי כדי להראות, כי הוא בעל־הבית. הליכודניקים לא מאמינים לו. בינתיים. כשאריק שרון רצה ללכת למהלך מדיני, הוא הוציא לראשונה מפיו את המילה "כיבוש" שנתיים ומשהו לאחר שנבחר לראשות הממשלה. הוא זעזע את כל הימין. כאן, נתניהו בקושי מסוגל לומר "מדינה פלשתינית", וגם ככה, למרכז־שמאל כבר יש את יאיר לפיד ואהוד אולמרט לא ויתר וגם מפלגת העבודה עוד לא אמרה את שלה. אז מה, שואלים בליכוד, נתניהו ילך לאסוף מנדטים ממחנה מפוצל שבסקרים מגיע לגוש חוסם רק בזכות החנינים, חנין זועבי וחנין דב?

אך, כאמור, יש לאנשי הליכוד – שחלקם הגדול מתאפיינים ביהירות עצומה כשהדבר מגיע לג'ובים, לתארים ולתפקידים פנים־מפלגתיים – גם טעות. העיקרון הראשון של נתניהו הוא הישרדותו כראש ממשלה. ולנתניהו יש את מה שאין לאף שר משרי הליכוד: היכולת, הפוטנציאל, להתרומם למעלה באמצעות המרכז ולמתג את דמותו מחדש כאיש מתון ושוחר שלום, דובר אנגלית רהוטה הסבור, כי למען הבסת אירן ראוי לעשות מהלך מדיני (ארי שביט כבר יתחיל למכור את הלוקש הזה בקרוב). הוא התרומם כך כששחרר את גלעד שליט ואפילו ציפי לבני סירבה לתמוך במהלך. בפועל, למרכז־שמאל אין באמת מנהיג כרגע. ככל שנוקף הזמן, לפיד מתברר כבדיחה. אלה שעוד אומרים לסוקרים שיצביעו לו, עושים זאת בהיעדר חלופה. הם לא רוצים את שלי האדומה ואת זהבה. מולו, ניצבים ליברמן שיכול לגייס מאחוריו את ה"הארד־קור" הימני, ושרי הליכוד, שאף אחד מהם לא ניחן בכריזמה ובמנהיגות שמאפיינים מועמדים לראשות ממשלה, מלבד בוגי יעלון שמקפיד לשמור מרחק מהמתרחש במפלגה אך סובל גם הוא מתדמית אפורה של קיבוצניק שמתגעגע לימי טבנקין. נתניהו יכול להרעיד את המערכת באמצעות הקמת קדימה שנייה. אפילו פרס יקבל את המקום ה-120 ברשימתה. הוא יכול להכות את הליכוד מכה כואבת ולהורידו למספר חד־ספרתי של מנדטים. רה"מ יאמר לליכודניקים, זוכרים את מיכי רצון? לא. גם את מירי רגב אתם עלולים לשכוח בקרוב אם תמשיכו כך.

ככל שיידחק לפינה, לנתניהו יהיה פחות מה להפסיד. וככל שיראה שהציבור מואס בקיצונים והוא עלול להתמוטט יחד עם יו"ר ועידת הליכוד דנון והמועמדת ליו"ר המזכירות רגב, האפשרות לכנס תחת כנפיו את השדרה המרכזית של הציבוריות הישראלית תקסם לו יותר. כרגע, מרחב המשחק שלו רב מאוד. אולם ככל שיעברו הימים, הוא יצטרך ללכת בכיוון הכרעה. כשמולו דנון, חוטובלי, רגב ופייגלין, ביבי עוד עשוי לפסוע יד ביד אל עבר השלום עם לבני.