ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

האגרטל הסדוק של בנימין נתניהו

המשורר פול ורלן כתב על האגרטל השבור. המים ההולכים ונעלמים ממנו. לא יודעים מה קרה ומדוע, רק שהמים נוזלים מן האגרטל. מלחמת עזה האחרונה היא האגרטל השבור של הציונות. קשה למנות את המלחמות בהן הפסידה ישראל. אפילו מלחמת לבנון, שבסופה נסוג צה"ל, טמנה בחובה תבוסה. גם לא מלחמת יום הכיפורים. הפעם הובסה ישראל מידי ארגון טרור נגדו פתחה במלחמה יזומה. נטולת כוח הרתעה, נתונה לחסדי המצרים, עם עורף חסר אמון בממשלה ואזרחים החשים חסרי אונים, המים באגרטל הציוני השבור נוזלים.

ראש הממשלה נתניהו יזם את המלחמה באמתלת שווא. בכיר לשעבר בצה"ל הבקי בפרטים טוען שחטיפת שלושת הנערים יוחסה לחמאס ללא כל בסיס אמתי. תחת לחץ פוליטי כבד מימין ומשמאל, שיחות שלום שקרסו, קואליציה מתפוררת, משבר אמון חריף עם האמריקנים ותחושת בידוד חזקה, יצא ראש הממשלה למלחמה. ולא רק מלחמה נגד העזתים. קריאת הנקם בה פתח את נאומו משהתברר שהנערים נחטפו ונרצחו, הדהדה מקצה הארץ עד קצה האחר. כך ניתנה הלגיטימציה לרצח הנער הערבי. וכך גם ניתנה ההצדקה ללינץ' בשני צעירים ערבים. וכך גם החל מסע הסתה ורדיפה של אנשי שמאל ועיתונאים מצד קבוצות ימין קיצוני. אחרי חמש שנים של כהונה שמרנית ושקטה יחסית, נתניהו שוב איבד שליטה.

נראה כצל של עצמו. בנימין נתניהו

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה איבד נתניהו שליטה. זמן לא רב לפני הירצחו של רבין המנוח, ביקש נתניהו לפגוש בו. "הוא לא בוגד!", קרא יושב־ראש האופוזיציה להמון צמא־הדם שגירש את דוד לוי והבריח את מיקי איתן מכיכר ציון. רבין, שראה את מפגיני הליכוד עם שלטי "רבין בוגד" מול ביתו, סירב לפגוש בראש האופוזיציה. כששמע נתניהו על מותו של רבין כתוצאה מההתנקשות, הוא היה בפניקה מוחלטת.

המלחמה, כאמור, ביקשה לנקום בחמאס על רצח הנערים. הטרור מעזה הגיב בעוצמה בלתי־רגילה. וכאשר נחשף מחדל המנהרות והיה כבר ברור לגמרי שראש הממשלה הסתיר מהעם, וכנראה משרי הממשלה, את האמת על הנעשה במדינת הטרור השוכנת ליד ישראל, הוא ביקש הפסקת־אש. לא, הוא לא רצה לחסל את המנהרות ולשלם את מחיר־הדמים בדמות הרג עשרות לוחמי צה"ל. ולא, הוא לא רצה לגרום לחצי מיליון פלשתינים לגלות מבתיהם וליותר מאלפיים למות. חמאס משך אותו פנימה. נתניהו נגרר ואיבד שליטה. שוב.

הוא יצא למלחמה בעזה תוך תמיכה מוחלטת של רוב הציבור הציוני. הוא נתבקש לפרוע את השטר שנתן לציבור בבחירות 2009: מיטוט שלטון החמאס. באמצע, כשהחלו להיהרג מדי יום לוחמים, הוא נבהל. יאיר לפיד הציע לו לחסל את ראשי החמאס. נתניהו נבהל עוד יותר. ביבי, ציפי ובוגי גילו לחרדתם שהקבינט יותר ימני מהם. ליברמן, שערער את נתניהו עם חיסול השותפות בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, נראה בעיניו כסוס טרויאני בקבינט.

שוב ושוב רצה נתניהו בהפסקת־אש. שוב ושוב סורב. יכולת העמידה של החמאס הפתיעה אותו. לשמחתו, לא היה לו ראש אופוזיציה בסגנונו־שלו, שביקש לעשות לו הפיכה מבית עם מחאת מילואימניקים מאורגנת. הפוגות האש ההומניטריות והפסקות האש החד־צדדיות, שהופרו פעם אחר פעם על־ידי חמאס, גרמו לראש הממשלה להיות מעורער עוד יותר. מחיר הדמים ששילמו תושבי עזה, אובדן האשראי הבינלאומי שניתן לו עם תחילת המלחמה ואי־הנחת בציבור נוכח הטילים שממשיכים לירות אנשי חמאס, הפכה את ראש הממשלה לצל. מול מסיבות העיתונאים הבטוחות והנינוחות בהתחלה, נתניהו שלאחר הסתבכות המלחמה היה נראה כצל של עצמו. חיוור, מזדקן, מסוכסך עם עצמו, עם אנשי בליכוד, עם תושבי הדרום ועם לוחמי צה"ל.

בניסיון לרתום את הרמטכ"ל, בני גנץ, להרפתקת המלחמה, סחב את ראש המטה הכללי למסיבות עיתונאים. אנשי לשכתו דאגו להעלות לאתר יו־טיוב סרטונים ובהם מדברים נתניהו, יעלון וגנץ. ראש הממשלה חשש מנטישת הרמטכ"ל. זה לא עזר לו. יממה לאחר שהבטיח גנץ כי כלניות ישובו לפרוח בדרום השקט, המשיכה מתקפת הטילים. הציבור הישראלי כבר החל להפנים שהמלחמה לא השיגה את יעדיה. הסיפורים על חיסול המנהרות והרס רוב ארסנל טילי החמאס היו שקרים בוטים. האכזבה מראש הממשלה לא הקיפה רק את אנשי הימין. היא גם כללה את אנשי הקיבוצים. אלה שהתרגלו ליד החזקה של תנועת העבודה שמעולם לא שחררה מחבלים בהיקף עצום כמו זה של נתניהו. בנו של הרביזיוניסט בנציון נתניהו התגלה ככלי ריק.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, החמאס ממשיך לירות רקטות אל עבר יישובי הדרום. התסכול בקרב תושבי שדרות, אשקלון, אשדוד, נתיבות ועוטף עזה הוא עצום. שוב ושוב עולה המלה "הופקרנו". מעולם לא היה משבר אמון חריף כל כך בהנהגה. תחושת שבר אדירה כזו לא זכורה מאז מלחמת יום הכיפורים. בשמאל ובימין גם יחד.

בראיון שנערך עמו, אמר שר הבריאות המנוח בממשלת גולדה מאיר, ויקטור שם־טוב: "והופיע מוטי אשכנזי, זה היה המורד הראשון, המפגין הראשון, עם השלט שלו. זה לא נעים להסתכל עליו מחלון חדר הממשלה… מישהו מהשרים אמר לי, 'דיין יצטרך להתפטר'. ומישהו השיב, 'לא רק דיין יצטרך להתפטר; כל הממשלה תצטרך ללכת הביתה לאחר המלחמה הזו".

לאחר שביקרה ביקור ניחומים גולדה מאיר בביתה של נחמה ישראלי מקיבוץ דברת, ששכלה במלחמה את בניה אפרים ודדי, עלתה ראש הממשלה לבית הנשיא. היא הגישה את התפטרותה. לאחר שתסתיים מלחמת עזה, יצטרך ראש הממשלה נתניהו לבקר בבית משפחת החייל אורון שאול ולהגיש את התפטרותו לנשיא שבבחירתו לא חפץ.

נתניהו, סער מאחוריך

הפוליטיקה לא מפנה דרך מול המלחמה: שר הפנים דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו, ובה בעת מגלה הססנות במבצע צבאי אליו לא התכונן. חמש נקודות לדיון

א. הנוסחה "שקט ייענה בשקט" חוזרת לתוקף, גם אם בנט וליברמן ידברו נגדה בראש חוצות. ישראל קיבלה שוב את נוכחות חמאס בעזה. יתירה מכך: לישראל אין יכולת להתמודד עם נוסחה אחרת. רעיון המשך הפעולה הקרקעית הוא איוולת מבחינה מדינית וביטחונית: האשראי הבינלאומי הישראלי מוצה. נתניהו מבין שצריך לטעון את הכרטיס מחדש. מעבר לכך, כל מערכה משמעותית נוספת כרוכה בכיבוש עזה. ישראל לא יודעת מה לעשות עם הרצועה. אין לה תכנית מגירה. שלא לדבר על כך שכמות החיילים ההרוגים תזכיר לציבור את ספירת החללים בימי מלחמת לבנון הראשונה.

ב. בעל כורחו נהפך נתניהו לשותפו של אבו־מאזן. הוא יודע שהחלופה היא השתלטות החמאס על הרשות הפלשתינית. בלי שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, יהודה ושומרון היו בוערות באש "האינתיפאדה הלבנה", חלום בלהות ישראלי בו אלפים צועדים לעבר המחסומים ונהרגים מאש כוחות הביטחון. גם אם עבאס איננו פרטנר לשלום, הוא פרטנר להסדר. את סוג ההסדר נתניהו יצטרך לגבש יחד עם לבני, לפיד והרצוג. לישראל אין את הפריבילגיה לאבד את יו"ש לטובת החמאס.

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

ג. מחדל המנהרות זועק לשמיים. ביום שאחרי המלחמה הדרג המדיני והצבאי יצטרכו להסביר איך הסבירו חמש שנים שנשקף לישראל איום קיומי מצד טהרן בשעה שבעזה חפרו מנהרות תופת. או שהדרג המדיני לא ידע ויש לפטר את ראשי הצבא והשב"כ, או שהדרג המדיני ידע ועליו להתפטר, או ששניהם לא ידעו ויהיה פה כיסוי תחת הדדי. בצה"ל מתדרכים עיתונאים שהדרג המדיני עודכן. השאלה אם אלה יפשטו את עורם של אלה, או שינסו לטייח את המחדל בשיתוף פעולה. מה שברור הוא שהציבור בכלל, ושרי הממשלה בפרט, לא היו מודעים בשום שלב לאיום הנשקף מעזה. זה היה יכול להיגמר בכמה חטופים ישראלים ובעסקת שליט בגודל אקסטרה לארג'.

ד. נתניהו גילה במלחמה הזו הססנות רבה בצד נחישות. הוא הורה לצה"ל להיכנס קרקעית לרצועה לאחר שכלו כל הקיצים. אבל הצבא נשאר דרוך לקראת פעולה נוספת ונכון לכתיבת שורות אלה נמצא בהמתנה. ההמתנה הזו הביאה למותם של חיילי צה"ל כתוצאה מירי פצצת המרגמה. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו נתניהו היה היום ראש האופוזיציה ואולמרט ראש הממשלה. ספק רב אם האופוזיציה בראשותו הייתה לויאלית כל כך כמו זו בהנהגת הרצוג.

ה. הימין הולך וחותר לקראת פרידה מנתניהו. גדעון סער דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו. עד כמה דווקא המרכז והשמאל, החל משלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג וכלה בדמויות כמו אלדד יניב, שתקף קשות את רה"מ בבחירות האחרונות ותרם להחלשתו, דווקא הם נאמנים לו.

המלחמה עוד לא הסתיימה. אבל גם אם טרם הוסכם על הפסקת האש, ברור שצה"ל לא יפעל קרקעית בעומק הרצועה אלמלא יתרחש אירוע בטחוני חמור במיוחד. הכול יכול להשתנות ובכל שעה, והמצב הנוכחי שבו אין הכרעה לכאן או לכאן מהווה סכנה, הן לאזרחי ישראל והן ללוחמי צה"ל. אולם בשש אחרי המלחמה, ישראל תתעורר ליום בו היא נדרשת ללקק את פצעיה, להבין שמשהו השתבש פה בצורה יסודית, שהחברה הישראלית חסרה חוסן בטחוני, כלכלי, מדיני וחברתי.

אם ראש הממשלה ירצה לתקן ולשנות, הוא יצטרך להיפטר מליברמן ומבנט. הבעיה הגדולה היא שלא ברור אם לו־עצמו יש כוח גדול בליכוד כדי להקים ממשלת מרכז. יכול להיות שדווקא המלחמה הזו תגרום לנתניהו לגשת אל שנוא־נפשו, ריבלין, להגיש את התפטרותו ולבקש את אמון העם לכהונה רביעית. כהונת התיקון. אם הוא יהיה יו"ר הליכוד, אם לאו, זאת כבר אופרה אחרת.

מה עובר על נתניהו?

לפני הבחירות האחרונות, כינס סילבן שלום במטהו בתל־אביב כנס פעילי ליכוד. בשיחה סגורה, אמר דברים קשים על ראש הממשלה, נתניהו, אך הקפיד לשמור על קורקטיות אופיינית והדגיש גם את הישגיו. בשיחות פרטיות, שלום מתבטא על יריבו הפוליטי ביתר חופשיות. כדוגמה להתנהלותו הפוליטית הוא מספר איך לפני בחירות 2009, קרא לו נתניהו לשיחה והודיע לו שבכוונתו לשריין לחברי־הכנסת של סיעת הגמלאים מקומות ריאליים ברשימת הליכוד. שלום התנגד, נתניהו התפוצץ. "הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע. בסוף הגענו לפשרה שהוא יבטיח לרפי איתן הבטחה כלשהי לתפקיד שר ויוריד אותו מהרעיון", מספר שלום לחברי־כנסת בליכוד, "וכך הצלתי את הכיסא שלכם בכנסת".

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

שר החוץ והאוצר לשעבר לא מאמין לנתניהו. ראש הממשלה איננו מאמין לשלום. אי־האמון ההדדי הזה גרם לכך שמקורבי נתניהו הודיעו לתקשורת שראש הממשלה איננו תומך בו עוד טרם החליט שלום אם להתמודד על התפקיד. ביום רביעי, פנה נתניהו לדוד לוי. ליברמן הסכים. ככלות הכול, לא יזיק אם לחברת־כנסת פופולרית מישראל ביתנו יהיה אבא המכהן כנשיא. לא ברור מה קרה אך עוד לפני שלוי הודיע אם הוא נענה לבקשת נתניהו, מקורביו כבר שלחו הודעה שאינו תומך במועמדותו של לוי. בסביבת שר החוץ המיתולוגי השתוממו: הרי הוא לא הכריז שבכוונתו להתמודד.

כל ההודעות הללו יצאו לתקשורת דרך "ישראל היום" והאתר nrg שבבעלות אדלסון. לשכת ראש הממשלה בוררת בקפידה עם אילו עיתונאים היא מקיימת מגעים ואיזה כלי־תקשורת יזכה באייטם הראשון. אלא שגם תומכי נתניהו לא מצליחים להבין את התנהלותו התזזיתית. האדם שמדבר על האיום הקיומי הנשקף מאירן, נואם ביום השואה על השחיטה המאיימת ובאה, מלהג ללא הרף על האינטרס הביטחוני הישראלי, עוסק כבר שבועיים בדבר אחד בלבד: סיכול בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה.

בליכוד ובמפלגות אחרות מזהים את סימני התפוררות הקואליציה. נתניהו אינו שולט במפלגתו, לא כל שכן בשותפותיו לממשלה. הם שולטים בו. אם לבני, לפיד או בנט ייצאו החוצה, יהיו בחירות. מספר תומכיו של ראש הממשלה בכנסת נאמד, במקרה הטוב, בעשרה ח"כים. גדעון סער מכין את הקרקע להתמודדות על ראשות הליכוד מתוך הנחה שבבחירות הבאות נתניהו יפסיד. גם אביגדור ליברמן יוצא מהנחה דומה. ולא, הוא לא ויתר על רעיון מיזוג הליכוד וישראל ביתנו. הוא רק צריך דיל טוב עם כמה בכירים במפלגה.

השאלה הגדולה היא מתי קואליציית נתניהו תקרוס. בנק ישראל הודיע לא מזמן כי הגירעון עומד על 15 מיליארד שקל ונדרש קיצוץ. קיצוץ משמעו ביטול הבטחות לפיד למעמד הביניים. שר האוצר, שמתאושש מקריסת תדמיתו הציבורית, לא יסכים לקיצוץ ויעדיף לפרק את הממשלה על הנושא הכלכלי־חברתי, "למען מעמד הביניים". לבני מעוניינת להגיע לסיכומים עצמאיים עם אבו־מאזן או להוביל מהלך לנסיגה חד־צדדית. אם נתניהו יסכים, הקואליציה תתמוטט. אם יסרב, לבני תפרוש והוא יהיה תלוי בחסדי בנט ולפיד (שר האוצר, אגב, מעוניין למנות את השר יעקב פרי לתפקיד מנהל המו"מ עם הפלשתינים במידה ולבני תפרוש ומנהל מגעים עם חברי־כנסת מהתנועה, בפרט עם אחד או שניים שאינם לבני, פרץ או מצנע).

נתניהו מאמין שביכולתו לנצח את הבחירות הבאות. הוא מאמין שסיעתו תהיה הגדולה ביותר. הוא רק חושש שבמקרה בו לגוש המרכז־שמאל יהיה רוב על פני גוש הימין (שנפרד לשלום מהחרדים בעקבות חוק הגיוס של בנט), הנשיא הטרי ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לפיד או על בוז'י הרצוג. שניהם יכולים לכהן ברוטציה במתכונת של פרס ושמיר מבחירות 1984. זה יגזור על נתניהו מוות פוליטי. הוא לא ילך שוב למדבר האופוזיציוני. ליברמן מאמין שממשלת שמאל־מרכז לא תחזיק מעמד ורוצה להיות יושב־ראש האופוזיציה לאחר שנתניהו יפרוש. הוא עדיין מעוניין לשמש שני ברשימת הליכוד ביתנו לכנסת ה־20. עוד בכנסת הבאה, חושב ליברמן, הוא יוכל להפיל את הממשלה ולהיות ראש הממשלה. בדיוק כפי שעשה אריק שרון לאהוד ברק. ומי האמין ששרון יהיה ראש ממשלה? חשבו שהוא סוס מת.

ראש הממשלה רואה עצמו מוקף באויבים: ריבלין, בנט, ליברמן, לפיד, סער. דווקא ציפי לבני התחבבה עליו לאחרונה. הוא מאמין שכולם זוממים להפיל אותו. דברים ברוח זו אמר באחת מישיבות סיעת הליכוד. הפרנויה שלו מעולם לא הייתה גדולה יותר. השאלה הקשה היא אם מנהיג כזה יכול להיות ראש ממשלת ישראל. יכול להיות שהגיעה השעה שסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד יתאחדו ויראו לנתניהו את הדרך היוצאת מרחוב בלפור.

אפקט ליברמן

לאחר שזוכה אביגדור ליברמן, נפגש עם נתניהו לשעתיים תמימות. כל מי שיודע מה הם הלו"זים המטורפים של ראשי ממשלה בישראל, מבין מהי משמעות פינוי 120 הדקות היקרות האלה. ראש הממשלה נכנס לפגישה עם ליברמן בעודו מנהל דיונים על ירושלים, כאשר תומכיו ובהם גלעד ארדן עוסקים בהתפלפלות על החלקים המזרחיים יותר של העיר והשכונות הערביות. הוא יצא ממנה ניצי, תוקפן, אגרסיבי, שקוע בפרנויות. איך אפשר לדעת שזה היה מצב רוחו? נתניהו תכנן שיחות פרודוקטיביות עם מזכיר המדינה, ג'ון קרי. שום עימות לא היה על הפרק. המטרה הייתה למצוא שני אפיקים לשיחות, שישביעו את רצון הישראלים והאמריקנים בנושאים האירני והפלשתיני. אך כאשר ישב קרי מול ראש הממשלה, הוא כבר הבחין בחיוורונו. אותו חיוורון שבה לקה נתניהו כשליברמן הציע בראשית השבוע שעבר להקים פורום דיונים לראשי סיעות הקואליציה.

נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. בנימין נתניהו

נתניהו נהג במזכיר המדינה האמריקני בגסות. קרי הוא מדינאי שקול שלא מתעצבן בקלות. הנאום שנשא רה"מ באנגלית לפני העיתונאים – לפני ואחרי הפגישה – הגיע מן הלב, מעומק הפרנויה. "עסקה רעה, רעה מאוד־מאוד", שב וביקר את האמריקנים, האירופים והרוסים, ובסוף גם נתן דרור למחשבותיו על השיחות התקועות עם הפלשתינים, מבטיח שלעולם לא ייכנע בפני לחץ בינלאומי. הייתה בכך שבירת כל קוד התנהלות בינלאומי ודיפלומטי. ראש ממשלת ישראל התייחס למעצמה המחמשת את צבאו במיליארדי דולרים כאויבת. מעל הכול, הייתה פה גם הפרת ההבטחה שניתנה לקרי, אשר לפיה רק ארצות הברית רשאית לדווח על מצב המו"מ. זה הימם גם את שרת המשפטים, לבני, שחזרה נרעשת משדה התעופה. לבני – שמפלגתה נעה בסקרים סביב ה־5 מנדטים – יודעת שכישלון פוליטי עם ביבי עלול להזיק לה במגרשהּ הביתי.

אם הדבר היחיד שהיה נותר הוא לאמוד נזקים ולבדוק מה ניתן לעשות הלאה, במשרד החוץ ובלשכת שרת המשפטים הייתה נשמעת אנחת־רווחה. אלא שיש החוששים, כי הנזק שגרם נתניהו הוא עצום; לא רק לשיחות עם הפלשתינים אלא גם לדיונים בנושאי הגרעין. המערב נראה כנושא ונתן תחת לחץ ישראלי. זה מקטין את הגמישות האירנית ומחזק את הקיצונים בה. בסופו של יום, אם ג'ון קרי ירים ידיים, אובמה ייכנס בראש הממשלה במלוא הכוח. הנשיא רק ממתין להציב תכנית מדינית על השולחן. אין לו מה להפסיד. זו הקדנציה האחרונה. בנאומו ההיסטרי, שיחק רה"מ לידי מתנגדיו המובהקים. מדינות העולם תוהות אם ניתן בכלל להגיע להסדר עם הגבר החיוור צבוע־השיער שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא־הוא וינסטון צ'רצ'יל.

להיסטריה מבית ראש הממשלה הצטרף טרם כניסת השבת השר נפתלי בנט. זו הייתה התלהמות על גבול הטירוף. "עוד מספר שנים", כתב, "כאשר מחבל איסלאמי יפוצץ מזוודה גרעינית בניו-יורק, או כאשר איראן תשגר טיל גרעיני לרומא או תל-אביב, זה יקרה רק בגלל 'הסכם רע' שבוצע ברגעים מכריעים אלו. כמו בזירת אגרוף, המשטר האיראני על הרצפה, הספירה קרובה לעשר, עכשיו הזמן להגביר את הלחץ ולהכריח את איראן לפרק את תכניתה הגרעינית. זה לא הזמן לוויתורים". בסתר־לבו, יושב ראש הבית היהודי מעריץ את נתניהו באותה עוצמה שרה"מ מתעב אותו. אולם הניסיון להיות תאומו של נתניהו הוא נלעג, מגוחך, כמעט עלוב.

השבעתו של אביגדור ליברמן לשר חוץ מסמלת את העובדה המצערת שממשלת נתניהו השלישית נכנסה למחצית השנייה של כהונתה, כאשר אפילו לא מלאו שנה למועד עריכת הבחירות לכנסת. בעל הבית הוא ליברמן: ברצותו יאשר, יפרק, ידחוף, ימנע, יסכל. הוא הצל המאיים של נתניהו. ההערכה היא, כי יו"ר ישראל ביתנו ימשוך ימינה. הוא יבקש לאגד סביבו את הימין החזק, המשמעותי. לפורר את הליכוד ההיסטורי, לצמצם את הבית היהודי, להביא אליו את הקולות של הימין הרדיקלי שלא נכנס לכנסת ומונה כשני מנדטים. בין אם ישתלט על הליכוד ובין אם לאו, הכול מעריכים, כי שר החוץ הנכנס חותר להיות מועמד הימין לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. אלה בשורות רעות לנתניהו שמהרהר על כהונה נוספת. פנייתו ימינה של ראש הממשלה תהפוך אותו לפארסה. כאשר סיכל כל מו"מ משמעותי בשנים האחרונות, זו הייתה טרגדיה שאיפשרה לפלשתינים לחזק את הנרטיב שלהם ולקבל הכרה דה־פקטו כמדינה. הפעם, זו תהיה פארסה מוחלטת: המערבולת שאליה ייקלע רה"מ, עלולה להוציא מן הממשלה את יש עתיד והתנועה ולהביא לבחירות חדשות. אם ליברמן יבין שבסיס הממשלה הוא 61 ח"כים, הוא לא יזדרז להכניס פנימה את חברו הטוב, אריה דרעי, כדי להציל את נתניהו. הוא יעדיפו כשותף במערכה על ראשות הממשלה בבחירות 2014. במצב כזה, ביבי עוד ימצא עצמו כמספר שתיים ברשימה שיוביל הנשיא בדימוס, שמעון פרס.

צומת נתניהו פינת ליברמן

אביגדור ליברמן הוא האניגמה של הפוליטיקה הישראלית: אין לו שום חיבה יתירה לדת אולם לאחר זיכויו, אץ־רץ להתפלל בכותל. הוא איננו מאמין בסיכוי לשלום עם הערבים אך מוכן לפנות התנחלויות ולהגיע להסדר מדיני ולו בכדי לסלק ערים ערביות מריבונות ישראלית. יש לו סדר יום אנטי־ערבי נוקשה, אך הוא מקפיד בכבודו של ולדימיר פוטין, פטרונן של סוריה, אירן וחיזבאללה. סדר היום שלו מבוסס על הכמיהה לשלטון אוטוריטרי וחזק – אך הוא ימשיך לפלרטט עם הקצוות הימניים, לפורר את הפוליטיקה ולהישאר חסר השפעה. למעשה, למן כניסתו לכנסת בבחירות 99', לא השפיע על שום תהליך: שרון פיטר אותו, בממשלת אולמרט לא הותיר כל חותם, כשר חוץ אצל נתניהו היה מנוטרל. סדר היום שביקש לקדם ("אם אין נאמנות, אין אזרחות") התמוטט. רעיון הטרנספר שביקש להטמיע בתרבות הפוליטית יחד עם שותפו המנוח, שר התיירות דאז רחבעם זאבי, קרס כמו הסכמי אוסלו. חמש־עשרה שנים נמצא ליברמן בפוליטיקה ובמאזן הישגיו נמצאת הספרה אפס. כן, הוא סייע רבות לציבור העולים מברית־המועצות לשעבר, אך לא לשם כך נכנס לפוליטיקה. הוא לא בא כדי לרשת את שרנסקי.

לא בא לרשת את שרנסקי. אביגדור ליברמן

הצלקות שהותירו בשר החוץ הנכנס ענייניו המשפטיים – שהחלו עוד בשנת 99' כשהורשע בתקיפת קטין ובאיומים והסתיימו בזיכויו אתמול – הופכות את דמותו לאניגמטית עוד יותר. ליברמן יכול לבחור באחת משתי הדרכים: הראשונה, לחבור לימין הקיצוני בראשות בנט. חבירה כזו תביא להפלת הממשלה בטווח של שנה: או שנתניהו יחתוך שמאלה ויתמודד בבחירות חדשות בראש מפלגת הסדר מדיני, או שיחתוך ימינה ויישאר עם ממשלה צרה ללא רוב בכנסת (ההנחה שהחרדים יצטרפו אוטומטית במקום לפיד ולבני היא פחות מאשר סבירה, בפרט לאור חוק הגיוס).

הדרך האחרת שבה יכול לבחור יו"ר ישראל ביתנו היא מעניינת יותר: לתת לנתניהו וללבני הזדמנות מלאה למצות את התהליך המדיני מול הערבים. לשבת בעמדת הצופה, לאפשר לנתניהו לשחרר אסירים ולשאת ולתת – גם על ירושלים. הרי לפי הנחת העבודה של ליברמן, תהליך כזה אמור להיכשל, כיוון שברגע האמת אבו־מאזן יפוצץ הכול סביב תביעת השיבה. אם נתניהו ולבני ייכשלו, שר החוץ ייצא מנצח כמו שרון, אשר ירש את אהוד ברק לאחר הכישלון בקמפ דייויד: כולם האשימו את ערפאת אך הצביעו לאריק. כולם ידעו שהצדק עם החייל המעוטר בצה"ל אבל תמכו בגנרל ההרפתקן, בשר הביטחון המודח ממלחמת הברירה של 82'.

במקום לתת לשמאל את ההזדמנות להאשימו בכך שהכשיל את הסיכוי לשלום, יכול אביגדור ליברמן לתת הזדמנות אמתית לראש הממשלה ולשרת המשפטים. הרי הייתה זו לבני שמנעה מאולמרט לחתום על פשרה בירושלים ושיבה סמלית של הפליטים, ותרמה בעצמה להתערערותו הפוליטית. מדוע לא לתת ליושבת־ראש התנועה להוכיח שהפעם טובים סיכויי השלום משהיו לפני חמש שנים? בסופו של יום, גם שר החוץ החדש־ישן יודע, כי הוא הדמות היחידה שניצבת כחלופה מול נתניהו. הכשלת ראש הממשלה תיראה כהמשך דרכו הישנה – הנקמנית, הקטנונית – הרואה איום בכל מקום בו יש אתגר, אי־ודאות או סיכון. מתן הזדמנות לנתניהו להוכיח את עצמו מהווה סיכוי אמתי לליברמן להפוך למנהיג לאומי ולהיפרד, לפחות פומבית, מן הברית ההרסנית עם אריה דרעי.

ליברמן הממותג מחדש ייתן לנתניהו, ללבני, ללפיד ולבנט לאכול זה את זה חיים. מתוך שברי הריסותיה של ממשלת נתניהו השלישית (והאחרונה), הוא עשוי לצאת המנצח הגדול. אם קו פרשת המים בקריירה שלו יהיה ה־6 בנובמבר 2013, יו"ר ישראל ביתנו עשוי למצוא עצמו בעוד שנה וקצת ראש ממשלת ישראל. בניגוד לטענות אנשי הליכוד, כי המותג שלהם חזק מן המותג ישראל ביתנו וליברמן, הרי האמת העצובה היא, שהליכוד שחוק לחלוטין. במצודת זאב יודעים, כי בלי ליברמן, הליכוד לא יצליח להגיע ל־20 מנדטים. הנהגת המפלגה מורכבת ברובה מגברים אפורים ומשמימים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. גלעד ארדן בן ה־43 לא נתפש כחלופה מנהיגותית. גדעון סער בן ה־47 לא נספר אפילו בקרב מתפקדי המפלגה. ישראל כ"ץ המתקרב לשישים לא הצליח למנף את הישגיו כשר תחבורה. הדור שהגיע משורות הליכוד, ועליו נמנים אקוניס (40) ודנון (43), טוב לעסקנות פנים־ליכודית, לא משהו שהולכים אתו לבחירות. נשות המפלגה נעות על הציר שבין בדיחה לבין קרצייה. דווקא ליברמן – שהצליח ללהק כמה כוכבים מוצלחים למפלגתו כמו אורלי לוי־אבקסיס, עוזי לנדאו ויצחק אהרונוביץ' הנחשב למתון יחסית – יכול לתת פייט טוב לליכוד המתפורר.

אם ליברמן יפסיק להיות ליברמן, הדיירים ברחוב סמולנסקין פינת רחוב בלפור צריכים להתחיל לחשוש. אם ימשיך בדרכו, הוא עלול להפסיד את כל עולמו.

בדידותו של נתניהו

צ'רצ'יל והרצל היו בודדים ממני, אמר ראש הממשלה נתניהו ל"ניו יורק טיימס". אלא שהבדידות שחווה רה"מ איננה רק אידיאולוגית או מדינית. זה לא רק הוא מול העולם בשאלה האירנית. יושב־ראש הליכוד הוא אדם בודד מפני שהוא איבד את רוב תומכיו. בפועל, אין לו מפלגה. מספר נאמניו בסיעת הליכוד עומד, ביום בהיר, על פחות מעשרה. הזובור שחטפו גדעון סער, גלעד ארדן ובוגי יעלון בעניין שחרור המחבלים הערבים העמיד אותם באור מגוחך מול בוחריהם: הם, שהתנגדו לשחרור מחבלים תמורת חייל שבוי, מסכימים לשחרור רוצחים עם דם על הידיים בתמורה לשיחות עם אש"ף. לא נייר, לא מתווה עקרונות, שום דבר. מבחינת בכירי הליכוד, נאמנותם לנתניהו מעמידה את הקריירה שלהם בסכנה חריפה. חברי מרכז המפלגה זועמים. אם לא די בכך שתמכו במועמדותו של משה ליאון, שרוב הליכודניקים היו נגדה, עתה הם גם תומכים במה שנראה כבגידה בכל תו וסעיף בחוקת הליכוד (שעודכנה לפני למעלה משבע שנים, אגב; יו"ר צעירי הליכוד הוא עדיין יואל חסון, שכבר הספיק להיכנס ולהיפלט מן הכנסת).

עתידו הפוליטי מאחוריו? נתניהו.

בדידותו של ראש הממשלה היא בדידות אקזיסטנציאלית. קיומית. מבחינה פוליטית, אין לו מחנה להנהיג. גם אם יחתוך חזק ימינה, באגף הימני של הליכוד הוא שרוף. אם יחתוך שמאלה, לא מפלגת העבודה, לא החרדים ואפילו לא מרצ יוכלו להצילו. הליכוד יתפרק, ישראל ביתנו תתחזק. ליברמן הוכיח בבחירות לראשות עיריית ירושלים כי יש לו שלושה דברים שאין לנתניהו: גייסות פוליטיים, מנגנון משומן ויכולות ארגוניות מתוחכמות (ברקת, למי ששכח, ניצח באחוזים בודדים, ורובם הגיעו מצד השמאל הירושלמי שהוריד את מועמדות איש מרצ לראשות העירייה). במצב הזה, זיכויו או הרשעתו של יו"ר ישראל ביתנו הם, כך או אחרת, בשורות רעות לרה"מ. הברית החדשה הנרקמת בין ליברמן ובין בנט מפחידה את נתניהו. הוא חש, ובדין, שהמחנה הפוליטי שהנהיג לא רוצה בו. שאין לו עוד קהל תומכים ומעריצים. בדומה לאהוד ברק שממשלתו החלה להתפרק לפני ובמהלך פסגת קמפ דייויד, הוא מרגיש כי עתידו הפוליטי מאחוריו.

לכאורה, נתניהו יכול לקנות את כל עולמו אם יחתום על הסדר מדיני. הוא יזכה לאהדת השמאל ואולי ירוץ לבחירות באיזו תרכובת חדשה עם לבני, מרידור, ברק ושטייניץ. הבעיה הגדולה היא שכלל לא בטוח שבבחירות כאלה הוא ייבחר בשנית ולא ימצא עצמו עומד בראשות מפלגה בגודל בינוני של כ־20 מנדטים, תלוי בחסדי מרצ וחד"ש. העובדה שרה"מ הניח לעצמו להיות מובל במקום להוביל עולה לו ביוקר רב: כבר עתה מדברים, בשקט, על אפקט אולמרט. על התחושה בצד הפלשתיני, תחושה שהימין מעביר ללא הרף, שאין לו מנדט. אירוני משהו שבכהונתו השלישית משתמשים בימין באותה סיסמה שבה השתמש הוא־עצמו נגד ראש הממשלה המנוח רבין: "אין לו מנדט".

מקורבים לשלי יחימוביץ ולבוז'י הרצוג מתייחסים כמעט בבוז לאפשרות שהמפלגה תצטרף לקואליציה במקום הבית היהודי. אף אחד מהם לא יסכים להיות שר לרגע, בעל וולבו לשעה, חבר קבינט ליומיים. גם במפלגת העבודה מבינים שבנט ייצא יחד עם ליברמן, ושלאחר יציאת בנט תתחיל אינתיפאדה בליכוד. במפלגה רוצים לשמר את התמיכה לה היא זוכה בסקרים: 15-20 מנדטים. מדוע להם להיות השאול מופז של ביבי?

אצל לפיד כבר מבינים מהר את ההתפתחויות. יעל גרמן, בעבר אשת מרצ, הודיעה שתאפשר לקהילה הגאה את אופציית הפונקדאות בארץ. הפנייה לגייז, ציבור בעל נוכחות חזקה בתקשורת, אינה מקרית. השלב הבא הוא ברית הזוגיות. יש עתיד רוצה להציע לבוחריה חבילה אזרחית ומדינית. אם לנתניהו תרעד היד מול אבו־מאזן, שר האוצר יגיש לו מכתב התפטרות, ולו גם משום שעבור הימין, רעידת היד עצמה תהווה סיבה טובה מספיק לפרישה. שם מבינים בעיקר מהו אגרוף. האפשרות שלבני תחבור ללפיד תחזק עוד יותר את יש עתיד המידרדרת בסקרים: השילוב של מצע אזרחי נוקשה ומצע מדיני מתון יביא למפלגה בוחרי ליכוד רבים במקום אלה שברחו למפלגת העבודה ולמרצ.

במצב הפוליטי הזה, נתניהו מגיע לחתום על הסדר מול אבו־מאזן. שעון החול הולך ואוזל. יש כבר מי שמדבר על בחירות 2014. אם ראש הממשלה לא יתחיל לנהוג ביצירתיות ויפסיק להיות מבודד כל כך, הוא יגלה שגם אם ירצה לחתום על נייר כלשהו, הוא לא יוכל. בשמאל ובימין יבקשו ממנו להשיב את העט למגירה עד בוא בחירות.