האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".

ההחמצה ההיסטורית של שלי יחימוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2013

באוגוסט 1984, ישב שמעון פרס שעות ארוכות עם מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, לשכנעו שכדאי למפלגתו, שהיוותה חלק מן המערך, לחבור לממשלת אחדות בראשות המערך והליכוד. אלה היו שבועות ארוכים וקשים לפרס. בשלב מסוים נדמה היה, כי אין מנוס מעריכת בחירות חדשות. היחס בין הגושים היה שוויון מוחלט. ההחלטה לפרק את המערך, לא לתמוך בממשלת האחדות ולהעביר את ששת חברי־הכנסת של מפ"ם אל ספסלי־האופוזיציה הייתה מההחלטות הקשות בחיי חזן. הוא היה כבול בידי השמאל במפלגתו, שבוי בחיק תנועת 'שלום עכשיו', יוצאת־חלציה של מפלגת הפועלים המאוחדת. הוא התנגד בכל כוחו לפירוק המערך, ואף הוביל לידי פרסום כתבה ב"על המשמר" של קבוצת אינטלקטואלים ירושלמים, שלפיה ממשלת אחדות עם הליכוד עדיפה. אך אנשי המפלגה עמדו במרים. משנועץ במאיר יערי, הודיע בפני מרכז המפלגה כי "מאיר ואני", מדגיש את כבודו של שותפו להנהגת המפלגה שמת שלוש שנים לאחר מכן, "החלטנו לפרק את השותפות הזו". חזן ידע, כי מפ"ם תתקשה לשרוד כמפלגה עצמאית. הוא הבין, כי הקיבוץ הארצי מיסודו של 'השומר הצעיר' זקוק לגב כלכלי איתן נוכח המשבר בתנועה הקיבוצית. אך הוא קיבל את ההחלטה. בבחירות שנערכו ארבע שנים לאחר מכן, מפ"ם זכתה ב־3 מנדטים בלבד, מעט יותר מ־56 אלף קולות. בבחירות שהתקיימו ב־1992, כבר הייתה המפלגה חלק מרשימת מרצ. ב־1997, חדלה מפ"ם מלהתקיים והתמזגה בתוך הרשימה המאוחדת עם ר"צ של שולה אלוני ורן כהן.

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

גורלה של מפלגת העבודה דומה מאוד לגורל מפ"ם: החלטת המפלגה שלא להצטרף לקואליציה בהנהגת נתניהו הייתה שגיאה היסטורית, דרמטית, שגוזרת עליה אבדון. בניגוד לשנים עברו – אז חברה המפלגה לליכוד ללא שום עיקרון מלבד הרצון בשלטון – הפעם חלק גדול מבוחריה רצו לראותה יושבת ליד הגה המדינה לצד נתניהו. הם האמינו, כי חרף האידיאולוגיות הסותרות, העבודה תצליח לעשות את שעשתה עם שמיר ב־1984: להוציא את ישראל מהבוץ הכלכלי שבו היא שוקעת, לסייע לה להיחלץ מהבידוד המדיני שבו היא מדשדשת. ממשלת האחדות הלאומית שקמה לפני 29 שנה הייתה מהמוצלחות בתולדות ישראל ומילאה את ימיה. בסירובה להצטרף לקואליציה, מוצאת עצמה 'העבודה' בלתי־רלבנטית על ספסלי־האופוזיציה; חסרת מסר אקטואלי, שקועה ברעיונות סוציאליסטיים נוסח מפ"ם, שאהבה לכנות עצמה "מפלגת תוספת־היוקר". הציבור לא נתן אשראי למפלגת הפועלים המאוחדת הגם שנאבקה עבורו מן האופוזיציה למען תוספות־יוקר. הציבור רצה משהו אחר. הסוציאליזם של חזן, יערי, צבן ואורון היה נראה ארכאי. ברית־המועצות שקעה, ועמה גם מפ"ם.

ועידת העבודה שנערכה אמש הייתה עדות למשבר במפלגה. לאי־האמון בקיצוניות הסוציאליסטית של יושבת־הראש. בתסכול נוכח ההכרעה להיאבק כמפלגה אופוזיציונית בשעה שהוצעו לה על־ידי נתניהו תפקידי שרים בכירים, לרבות ראשות הקבינט הכלכלי־חברתי. כמו מפ"ם, קרועה 'העבודה' בין הדוגמטים, הדוקטרינרים, לבין הפרגמטיסטים, המבינים כי העם רוצה שינוי, ועכשיו, ולא מוכן להמתין שהמצב יהיה רע יותר. הקרע בין יושבת־הראש לבין יושב־ראש ההסתדרות היה בולט במיוחד. עיני יודע, כי המפלגה עשויה הייתה לשמש שגרירת ההסתדרות בממשלה, ועתה לוועדים הגדולים, לאיגוד המקצועי, אין השפעה במחוזות קבלת־ההחלטות. עיני יודע, כי נתניהו, לפיד ובנט הם אנשי ימין כלכלי. לפיד ובנט לא תלויים במתפקדים המגיעים מהוועדים הגדולים. לנתניהו אין מה להפסיד. הסכנה המרחפת מעל ראשה של ההסתדרות מעולם לא הייתה גדולה יותר. ודווקא עתה, צוללת המפלגה אל מחשכי־האופוזיציה, מניפה דגלים אדומים וקפואה, מקצינה לשמאל הכלכלי, אוחזת בתבניות־חשיבה שעבר זמנן.

מפלגת העבודה מתפוררת. אך בשונה מהליכוד המתפורר – שסניפיו משותקים, פעיליו מרירים ואין איש שיודע מה יהא על התנועה – דומה כי במידה רבה, הציבור קץ במפלגה. בעוד שמן הנמנע לסתום את הגולל על מפלגה כמו הליכוד, הרי ש'העבודה' היא אנדרטה ההולכת ונשחקת ממערכת בחירות אחת לאחרת. אין לה בשורה, גם לא מסר. כשנתניהו הושיב את הליכוד באופוזיציה עם תריסר מנדטים, הוא פעל בגזרות שונות כדי להגיע לקמבק פוליטי. המסרים שלו הפכו לרלבנטיים ככל שהתברר שקונספציות ההתנתקות וההתכנסות שקעו, בפרט לאחר הכישלון במלחמת לבנון השנייה וירי־הטילים המסיבי מעזה. אולם עתה, כל שנותר ליחימוביץ הוא להציע דוקטרינה דוגמטית שכבר נכשלה באינספור מקומות נוכח קואליציה חדשה שתבקש לייצב את המשק באמצעות כלכלה ליברלית.

יכול להיות שהמהלך לא יצלח, ועל כך יחימוביץ משליכה את יהבה. אך הציבור, שמעוניין בהוצאת המשק מן המשבר שבו הוא נתון, אינו אוהד את הביקורתיות של יחימוביץ שמבחינתה, כמאמרו של לנין, ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה לה ולמפלגתה טוב יותר. אם לא יצליחו לפיד, נתניהו ובנט במשימתם, הציבור יבקש לו חלופה. זו לא תתגלם בדמות מפלגת העבודה. נתניהו רוצה בהצלחת שר האוצר שלו משום שהוא יודע, כי שקיעת המשק בצד ניוון מדיני יביאו לידי הפניית עיני הציבור לדמות ראש ממשלה לשעבר, שאולי בתוך פרק־זמן קצר במיוחד ייפטר מענייניו המשפטיים וישוב לזירה הפוליטית כדי להגלות את ראש הממשלה המכהן אל קיסריה הרחוקה מרחוב בלפור הירושלמי. נתניהו זקוק להצלחת לפיד, וההפך. הם תלויים זה בזה. אם ייכשלו, יהיו תלויים זה בצד זה. מפלגת העבודה, שהחמיצה הזדמנות אמתית לשנות, כבר חשה על צווארה את החבל.

בלדה לחוזר קיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

סיפור עזיבתו של יו"ר מרצ, ח"כ חיים אורון, את הכנסת, הוא סיפורה של הטרגדיה שפקדה את השמאל הישראלי. הוא נכנס לכנסת בשלהי 1988, כאשר מפ"ם הייתה כוח פוליטי שמנה 3 מנדטים, ויחד עם ר"צ ו'שינוי' בהנהגת אמנון רובינשטיין, היה לגוש השמאל המובהק כוח של 10 מנדטים. ימים שבהם ההפרש בין מפלגת העבודה ובין הליכוד עמד על מנדט אחד לטובת זה האחרון (39:40). ג'ומס עוזב את הכנסת יותר מ-22 שנים לאחר מכן, כאשר לכל גוש השמאל בכללותו (ואם מישהו קרא את "מקור ראשון", שלי יחימוביץ' למשל כלל לא רואה עצמה שמאל) יש, במקרה הטוב, 11 מנדטים. פוליטיקאים מעטים התנסו במהפך כזה, שבו תוך 15 שנה – למן רצח רבין וכלה בכנסת הנוכחית – קרס מחנה פוליטי שלם לאבק.

האמת היסודית והבסיסית היא שג'ומס שותף מלא לכישלונו של השמאל. זה שמאל שלא יכול היה לדבר מעבר לאופק המדיני. ההימור של שולמית אלוני, יאיר צבן, יוסי שריד וגם רן כהן וחיים אורון, היה על הסוס הפלשתיני. אבל זה הכזיב. ציבור מצביעי השמאל, שכבר חווה לא אחת אלים שהכזיבו, נטש אותו. רוב אלה שבעבר הצביעו למפלגת העבודה ולמפ"ם, תומכים כיום בקדימה. המפקד האדיר שעושה קדימה בקיבוצים מלמד, כי בין השמאל ובין ציבור בוחריו, שרר ניתוק שהגיע לשיא בבחירות האחרונות. מחנה פוליטי אדיר הפך לחול. זה תקדים היסטורי שלא התרחש כמעט באף מדינה מערבית. למעשה, השמאל בארץ החל להתפורר 10 שנים לאחר נפילת בריה"מ, וכיום – כשמציינים 20 שנה לנפילת הסטליניזם – הוא, כמוה, חלק מההיסטוריה.

האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? חיים אורון

כולם אוהבים לצטט את הממרה המפורסמת של מרכס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם אחת כטרגדיה, ובשנייה – כפארסה. אולם התרסקות השמאל הישראלי איננה פארסה. מפ"ם הייתה שמאל ציוני. במפלגת העבודה היה אגף יוני, שמאלי וציוני. אלה היו חבר'ה שמחויבותם לביטחון ישראל ולעתידה לא נפלה כזית מזו של עמיתיהם בליכוד. נפער אפוא חלל שעדיין לא נתמלא. קדימה מצהירה על עצמה שהיא מרכז, והפלקט החדש הקרוי שלי יחימוביץ' (שנחשף במלוא ערוותו בראיון אקלקטי ומבולבל ל"מקור ראשון") מתגאה בכך שהוא חלק מאיזשהו מיינסטרים אמורפי ומסרב לקחת צד. חיים אורון ויאיר צבן, שולה אלוני ורן כהן, אנשי השמינייה של מפלגת העבודה ועמם רבים אחרים, היו אנשים של עיקרון. הם טעו, אבל הטעות הייתה עקרונית. ובסוף, מה שנשאר מחיים אורון הוא רק חיים רמון.

לשמאל הישראלי אין, בטווח הנראה לעין, סיכוי להשתקם. מפלגת העבודה מנסה למצב את עצמה על בסיס שבז'רגון המרכסיסטי מכונה "אקונומיזם". מחויבות לשכר מינימום ללא שום התחייבות פוליטית ממשית לעיקרון מדיני; מעין סרח עודף של המרכז הגדול של קדימה ושות'. מרצ אינה יכולה לקום מהריסותיה. רוב פעיליה עייפים, וגמלאיה עייפו ורחקו מזמן. מה שנותר הוא השמאל הלאומי הקיקיוני, מעין מהדורה מעודכנת של רפול רק עם עמדות מדיניות שמאלניות, וכמובן חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, הדוגמה הנצחית למפלגה ששורדת את כל התהפוכות עוד מייסודה ב-1919, ולא במקרה. בין נערי רפול לבין הניאו-סטליניזם אין כלום. רק אוויר חם.

בישראל יש מקום לסוציאליזם ציוני, או לציונות סוציאליסטית. המחנה הזה יכול להתחדש אם מישהו שם יודה שטעה. אם יהיה מנהיג אמיץ מספיק להודות שהסכם אוסלו היה טעות, שפירוק ההסתדרות היה שגיאה קשה, שהכניעה לפנטזיות על עידן פוסט-אידיאולוגי שבו רק הכלכלה משחקת תפקיד, הייתה אף היא משגה איום. אולם אין איש כרגע שמעיז לחשוב על כך. חיים אורון עוזב את הכנסת כשבחדרו הוא מחזיק ספר המיועד למרואן ברגותי עם הקדשה מעמוס עוז המייחלת לשחרורו הקרוב. העובדה שהסופר הנודע מערד לא טרח למען ספר כזה לגלעד שליט מעידה לאן הידרדר המחנה אשר ביטאונו ההיסטורי, "על המשמר", ציווה "לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים", ובהיררכיה הזו.

אולי בעתיד, יהא לחיים אורון האומץ, או הפיכחון, להודות שטעה. טעה, והטעה. כמו שהודה יעקב חזן המנוח לעת זקנה, כשאמר, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". הפנטזיה הזו עלתה לשמאל הישראלי במחיר כבד מהרבה מפנטזיית עולם המחר האדום. האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? ספק רב. אולם בדבר אחד אין ולו ספק קטן: הפנטזיה של אורון וחבריו נבעה מאהבה אדירה למולדת, מציונות עמוקה וממחויבות אינסופית לביטחון ישראל. ואל מול אורו האדיר של אותו מחנה, נוכח השמש הגדולה השוקעת של מה שנותר מאלה שבדמם יישבו את העמק והגנו עליו, קרנם של יחימוביץ' וחבריה לא נראית אלא כצל חיוור במיוחד.

ג'ומס חוזר לקיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.1.2011

לאחר למעלה מ-22 שנים של פעילות פרלמנטרית, הודיע חיים אורון כי בכוונתו להתפטר מתפקידו כיו"ר מרצ ולפנות את מקומו בכנסת. ההתמודדות הצפויה על ההנהגה מציפה מחדש את שאלות הזהות של המפלגה שנחלה כישלון במערכות הבחירות האחרונות

פרישתו הצפויה מהכנסת של יושב ראש מרצ, ח"כ חיים אורון (ג'ומס), לוותה ברגשות מעורבים של חברי המפלגה. ההערכה הרבה לפועלו מהולה ברגשות קשים של אכזבה ביחס ליבול הדל של המנדטים אשר הביא ג'ומס למרצ בבחירות האחרונות. במרצ מתקשים להשלים עם גורל של מפלגה קטנה בסדר הגודל של מפ"ם, אשר בבחירות 1988 זכתה בשלושה מנדטים בלבד לאחר שנים ארוכות של שותפות עם מפלגת העבודה במסגרת המערך. כישלונו המרכזי של ג'ומס – הקמת המערך הפוליטי עם 'התנועה החדשה' של ניצן הורוביץ ועמוס עוז – גרם לכך שכבר למחרת הבחירות דרשו במפלגה את ראשו לטובת הכנסתה חזרה לכנסת של ח"כ לשעבר זהבה גלאון אשר נותרה בחוץ. ג'ומס התעקש להיוותר בתפקידו למרות הלחצים.

הביא את הקיבוץ לפוליטיקה. חיים אורון. קרדיט צלם: גיל לביא - תיק עבודות צילום אמנותי

ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור, כיום מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית רופין ומי שהלכה כברת דרך ארוכה עם ג'ומס עוד מימי חברותם המשותפת במפ"ם, לא הופתעה מפרישתו. "אותנו זה לא הפתיע", מספרת מאור, "הרי זה מבטא את המסורת של מפ"ם. ג'ומס ואני באנו ממפ"ם ואנחנו היינו חלק ממסורת שהתחילו בה חברי כנסת לשעבר כמו חייקה גרוסמן, אמרי רון, ויקטור שם-טוב. כולם סיימו בהחלטה אישית בלי שהיה צורך להפריש אותם".

במרצ מדברים על שלושה מועמדים אפשריים לרשת את ג'ומס בתפקיד. מלבד זהבה גלאון, בבורסת השמות של השמאל מופיעים שמותיהם של חברי כנסת לשעבר כמו מוסי רז ואבשלום (אבו) וילן, וגם של ח"כ אילו גילאון. הבעיה המרכזית של אנשי מרצ כרגע איננה זהות יושב הראש הבא אלא דווקא היכולת לצאת ממעמד של מפלגת שמאל זעירה, שנייה בגודלה לחד"ש הקומוניסטית והאנטי-ציונית.

"הקול שלנו חשוב"

אורון, שיחגוג במרץ הקרוב 71 אביבים, התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בשנת 1964 לאחר שמונה לתפקיד מזכיר 'השומר הצעיר'. לקיבוצו, קיבוץ להב, הצטרף מתוך בחירה לאחר שסיים את שירותו בנח"ל מוצנח. בגיל 28 בלבד מונה לתפקיד מזכיר 'הקיבוץ הארצי', אז התנועה הקיבוצית השנייה בגודלה. מעטים יודעים כי עד שנבחר לכנסת ה-12 בבחירות 88', עסק בחינוך (מורה בביה"ס התיכון 'מבואות הנגב'), בניהול מפעל לייצור כלים מפלסטיק ואף המציא פטנט להשקיית חיטה. הוא נכנס לתודעה הציבורית בעקבות המהפך הגדול שעשה בהסתדרות עם חיים רמון, עמיר פרץ ופורשי מפלגת העבודה, עת הדיח את המפלגה מהנהגת ההסתדרות ומונה לגזבר הארגון מטעם סיעת 'חיים חדשים', שלו הייתה שותפה מרצ, אז מפלגה בעלת 12 מנדטים בכנסת.

עם פרישת שר הקליטה, יאיר צבן, מראשות מפ"ם, היה לאחד מבכירי מרצ ובממשלת ברק מונה לתפקיד שר החקלאות. הוא פרש מן הכנסת לשלוש שנים על מנת לאפשר את כניסתו של מוסי רז לפרלמנט מתוך מחשבה כי יישאר בתפקידו המשפיע כשר. עם התפרקות ממשלת ברק, נדחק מחוץ לחיים הפוליטיים אך שב לכנסת בשנת 2003 וזכה לאמונם של ראשי הממשלה לשעבר שרון ואולמרט כמתווך עם הפלשתינים וכבעל יכולת לחוות דעה מוסמכת על המתרחש ברשות הפלשתינית.

כישלון מרצ בבחירות האחרונות, למרות החבירה אל אנשי שמאל שאורגנו במסגרת 'התנועה החדשה', קומם עליו רבים במפלגתו שסברו כי עליו ללכת הביתה אחרי למעלה מ-20 שנות כהונה בכנסת. ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור סירבה בשעתו לקבל את הטענה כי עליו לפרוש ולקבל עליו אחריות. "אני עמדתי בוועידת מרצ והסברתי שאי-ההצלחה בבחירות משותפת לכולם. בדיעבד, החבירה ל'תנועה החדשה' הייתה משגה של כולנו. בוועידת האיחוד עם 'התנועה החדשה' שנערכה בשעתו, זכה ג'ומס לתמיכה גורפת מאוד והערכת הדברים הייתה לא מוצלחת". האמת היא, מספרת מאור, שקדימה גנבה לג'ומס את ההצלחה. "שבוע לפני הבחירות הקודמות, הסקרים נתנו לנו 6-7 מנדטים, וסקרים פנימיים אפילו נתנו לנו יותר מנדטים. ההתמודדות 'ציפי או ביבי' גזלה מנדטים מהעבודה ומאיתנו". מאור טוענת כי יהא אשר יהא היו"ר הבא, על מרצ לקחת בחשבון שאפסו סיכוייה לגדול בזמן הקרוב. "לצוות הפוליטי שהקמנו בעקבות הבחירות הייתה מסקנה שבמצב הנוכחי, אין למפלגה קטנה סיכוי לגדול אבל אף על פי כן, הקול שלנו חשוב. אני יודעת שלא נוכל להגשים שוב את החלום שהגשמנו ב-92' עם 12 מנדטים".

מאור סבורה כי הסיכוי לקבל בבחירות הקרובות 6-7 מנדטים גם הוא קטן. "זה בגלל ההתמודדות בין קדימה לבין הליכוד. יש מי שחושב שצריך לחבור לעבודה או לייסד גוש קדימה-עבודה-מרצ; אבל לדעתי יש מקום לקול של מרצ". מאור שוללת כל אפשרות לחבירה עם חד"ש ומנמקת: "אני מעריכה את דב חנין ותמר גוז'נסקי אבל מרצ היא קול ציוני עם שאיפה לאחוות עמים. אוי לנו אם נותיר את הזירה למפלגה שעיקרה ערבית ואיננה ציונית. אנחנו לא נותיר את השמאל רק לחד"ש!".

לא משאירה את השמאל לחד"ש. ענת מאור

מפץ גדול חדש?

פרופסור אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה, שפרסמה באחרונה את החלק הראשון בביוגרפיה שכתבה על מנהיג מפ"ם ו'השומר הצעיר' מאיר יערי המנוח, חשה תסכול נוכח פרישתו של ג'ומס. "ג'ומס היה מדריך הגרעין שלי בקיבוץ", נזכרת חלמיש. "הוא פורש מהכנסת אחרי 23 שנה, מה שאומר שהוא מנהיג בסדר הגודל של יערי וחזן מבחינת אורך תקופת הכהונה בכנסת". חלמיש סבורה שסוד קסמו של אורון נעוץ בעובדת היותו "קיבוצניק שפעילותו הפרלמנטארית לא הייתה לטובת מגזר מסוים. הוא הביא לפעילותו את ערכי הקיבוץ אבל לא הגן על מגזר מסוים. המקרה של ג'ומס ממחיש את המצב האיום והנורא שהכיבוש הכניס אותנו אליו. המציאות הפוליטית הישראלית חייבה אותו לשים דגש רב על הנושאים המדיניים למרות היותו פוליטיקאי חברתי. פעם, 'השומר הצעיר' ו'בני עקיבא' היו מאוד קרובים זה לזה, ולאחר מלחמת ששת הימים, כל המפה הפוליטית הושפעה מצלו הגדול של הכיבוש".

חלמיש חושבת שהוויכוח בדבר "אנה פנינו מועדות?" הוא חלק אינטגראלי מההיסטוריה של מפ"ם ומרצ. "יש כיום ויכוח בין שמירה על טוהר אידיאולוגי לבין השפעה על הפוליטיקה", מסבירה חלמיש, אך מדגישה: "השאלה היא לאן ג'ומס ימשוך לאחר פרישתו. אולי יהיה מפץ גדול חדש בשמאל הישראלי. ההיסטוריה מלמדת שתנועות שמתאחדות הן אלה שמצליחות יותר. התהליכים הם תהליכי התלכדות ויצירת גושים. גם ממפלגת חירות נוצרו גח"ל והליכוד, גם מפלגת העבודה נוצרה מאיחוד של מפא"י ו'אחדות העבודה' ואחר כך היא עצמה יצרה מערך עם מפ"ם. אבל הבעיה היא שהגורם לפיצולים זה הטשטוש בין התחום החברתי-מדיני לבין התחום המדיני-בטחוני".

מוסי רז, לשעבר מזכ"ל 'שלום עכשיו' ובעבר ח"כ מטעם מרצ, טוען כי הבעיה של מרצ היא לא המסגרת או הפנים החברתיות. "אני חושב שמרצ במשבר", טוען רז. "אני מתלבט אם לרוץ לראשות מרצ לא מפני שאיני יודע אם אוכל להיבחר או לא, אלא משום שאני תוהה אם אוכל גם להציב אג'נדה. להבנתי, השמאל צריך להיות יהודי-ערבי, ליטול חלק במאבק נגד הכיבוש, להגן על הדמוקרטיה". רז מבטא את המתח הגדול שיש כיום בתוך מרצ בין הקוטב שמוביל יוצאי מפ"ם בהנהגת ג'ומס הרוצים מפלגת שמאל סוציאליסטית, לבין יוצאי ר"צ הרוצים מפלגת שמאל שהאג'נדה שלה היא זכויות אדם ו"מאבק בכיבוש". כלומר, התלבטות בין מפלגת פועלים לבין מפלגת 'הקרן החדשה לישראל'.

פרופסור חלמיש סבורה כי "מרצ נשארה מפלגה קטנה שנולדה מאיחוד בין מרכיבים שהחיבור ביניהן היה מדיני-בטחוני אבל יש הרבה שונה בתחום החברתי-כלכלי. יכול מאוד להיות שהתשובה היא ביכולת של חלקים ממרצ לחבור לחלקים ממפלגת העבודה ומקדימה ולהקים את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שכולם מדברים עליה". חלמיש מתנגדת לכל ניסיון להקים רשימה משותפת עם חד"ש וטוענת כי "המהלך הנכון הוא כזה של איחוד כוחות ציוני-סוציאליסטי ויצירת גוף פוליטי שנמצא שמאלה מן המרכז, שיש לו מכנה משותף חברתי-כלכלי, בתקווה שהנושא המדיני-בטחוני יפסיק להאפיל על הנושאים האחרים. אני מרגישה תסכול שג'ומס לא היה יכול להביא למיצוי את היכולות שלו".

מפ"ם מול ר"צ

במרצ יש מי שחש כעס רב על הבוחרים שעזבו את המפלגה. "אומרים לי 'התייאשנו ממרצ'", מספרת בכעס ח"כ לשעבר ד"ר ענת מאור. "זה אינטלקטואליזם קל וחוסר העמקה; זו התייפייפות נפש. לציבור המצביעים אין אורך רוח ונחישות במאבק. אותם מצביעי מרצ המקוריים שעייפו מן המאבק נותנים יד למה שקורה היום. זה מוציא לי את הרוח מהמפרשים. אני לא יכולה לקבל את ההתעייפות של האנשים ממרצ למרות הפעילות שלה בכנסת". מאור סבורה כי התקשורת אשמה בכך לא פחות: "התקשורת שוכחת לדווח על האופוזיציה וכל כך עסוקה במאבקי הכוח בתוך הקואליציה. זה גורם לתחושה שאם אתה ח"כ מהשורה, אתה לא נחשב. התקשורת היא חלק מההתקרנפות הכללית ומההליכה למיין-סטרים".

במרצ מאמינים כי אם תלך המפלגה רחוק מספיק בעמדותיה המדיניות, היא תוכל להשיב לעצמה את מצביעיה שאבדו לה. לפי מוסי רז, "מפלגת שמאל צריכה להיות סוציאל-דמוקרטית, אבל המאבק היהודי-ערבי והמאבק נגד הכיבוש הם חלק מזה ומהווים פקטור בהצבעה של האנשים. בבחירות האחרונות הוכח שאנשים לא מצביעים מסיבות חברתיות ואנחנו חייבים להתמקד במה שהבוחרים מצביעים לפיו". רז לא מאמין כי ניתן להציל את מרצ באמצעות חבירה לחד"ש. "זו מפלגה שיש בה רוב ערבי מוצק. אני ציוני, אני קצין במילואים ששוחרר לאחרונה. שום מסגרת חדשה לא יכולה להיות מפלגה בדומיננטיות ערבית. אנשי מרצ לא רוצים להתאחד עם חד"ש, ולהיפך. עם זאת, אני חושב שבכנסת לא מצביעים על הציונות; הרי הרעיון של הקמת מדינה יהודית כבר הוכרע לפני כ-63 שנים. הציונות אינה רלבנטית בהצבעה לכנסת".

רז סקפטי לגבי הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה. "אני לא בטוח שזה עומד על הפרק ושזה אפשרי", מפטיר רז בספקנות. "יש לי בעיה עם הגישה שהשתרשה אצל חלק מאנשי מפלגת העבודה שמתעלמים מהמאבק למען הדמוקרטיה ומתמקדים בעניין הסוציאלי; אין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה. אם מבינים שמפלגה סוציאל-דמוקרטית זה קודם כל דמוקרטיה ואחר כך סוציאליזם, אני בעד. אבל מפלגה שיושבת בממשלה לא יכולה להיות חלק מזה".

הוא מעריך כי "בבחירות הקרובות, רוב הסיכויים שמרצ תרוץ במתכונתה הנוכחית. נרוץ לבד כי אין פרטנרים שרוצים לרוץ איתנו. אני לא מתרגש אם מישהו יגיד שאני מדבר על מפלגה קטנה. הסיכוי היחיד לשינוי חיובי כלפי עמדותינו תלוי ביכולת שלנו להעביר את התחושה – המבוססת על עובדה – שהציבור שהצביע לקדימה כיוון שהיא כביכול מקבלת את הרעיון של שתי מדינות, נבגד". במרצ, כך נראה, צפויים עוד מאבקים רבים על ההנהגה. השאלה היסודית היא איזה מחנה יזכה להנהיג את המפלגה: מחנה יוצאי ר"צ בראשות גלאון ורז, או דווקא המחנה האקטיביסטי והסוציאליסטי יותר בהנהגת ג'ומס, גילאון ואבו-וילן. לפי שעה, במרצ מקבלים חיזוק מהעובדה שהקואליציה יציבה. מוסי רז מנסה להסביר לי ש"לא טוב שיהיו בחירות כל שנתיים". העובדה שדווקא במרצ הקטנה שואבים עידוד מיכולות ההישרדות של נתניהו היא אולי ביטוי נוסף לאנומליה הפוליטית שבה נמצאת ישראל.

אקסטרה-שמאל: ראיון עם צאת הביוגרפיה של מאיר יערי

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בשינויים ובקיצורים במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" ב-13.3.2010

בשנת 1987 הלך לעולמו מאיר יערי והוא בן 90 שנה. יערי הנהיג במשך עשרות שנים את 'השומר הצעיר' ומפ"ם. חמש שנים אחריו, נפטר שבע ימים ושנים שותפו להנהגת התנועה, יעקב חזן. יערי הלך לעולמו בזמן: נחסך ממנו הכאב לחזות בקריסת ברית המועצות שאותה העריץ כל כך; הוא לא חזה בהתמוטטות ההסתדרות, בהצנעת הדגל האדום ובהפרטת הקיבוצים; וגם התמוטטות קונספציית חלוקת הארץ לשתי מדינות נחסכה ממנו. במובן מסוים, באותה מידה שבה היה מאיר יערי דמות טראגית, הוא היה בר-מזל.
 
שבעים שנה היה יערי פעיל בזירה הציבורית: מזכיר 'הקיבוץ הארצי', חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, מזכ"ל מפ"ם וחבר כנסת מטעמה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, מנתה תנועת 'השומר הצעיר' כ-70 אלף חברים ב-22 ארצות. שנה לאחר שנפטר יערי, ב-1988, זכתה מפ"ם לשלושה מנדטים בלבד בבחירות לכנסת ה-12. תוך כמה שנים, נבלעה באיחוד שהקימה עם תנועת ר"צ בהנהגת שולמית אלוני, סגרה את עיתונה, "על המשמר", ואיחדה את 'הקיבוץ הארצי' עם 'הקיבוץ המאוחד' המסונף למפלגת העבודה. רק שריד אחד נותר ממפ"ם: תנועת 'שלום עכשיו' שהוקמה על ידי יוצאי חלציה בסוף שנות השבעים.
 
בראשית 1986, מעט לפני מותו, הורה מאיר יערי על סגירת ארכיונו האישי לעשור שנים בעקבות שימוש בלתי-ראוי להשקפתו בארכיונו שנמסר לחטיבת יערי בארכיון 'השומר הצעיר'. עשר שנים המתינו החברים לפתיחת הארכיון. כשביקשו למצוא כותב לביוגרפיה של יערי, גילו כי זוהרו הועם. בעוד שהביוגרפיה של יעקב חזן פורסמה חמש שנים בלבד לאחר מותו, ונכתבה על ידי ההיסטוריון זאב צחור, הרי שלא פחות מ-23 שנים חלפו מאז נפטר יערי ועד שפורסמה הביוגרפיה שלו.

מאיר יערי ובתו רחל, 1927

אנשי 'יד יערי' פנו לפרופסור אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה על מנת שתיאות לשמש הביוגרפית של יערי. לחלמיש רקורד מרשים: מלבד היותה חוקרת תולדות עם ישראל וארץ ישראל במאה העשרים, המשמשת ראש תחום היסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה הפתוחה, היא גם זכתה בפרסים אקדמיים יוקרתיים ושוהה עתה בשבתון באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית. אולם מעבר לרקורד האקדמי, חלמיש היא בת-בית בתולדות 'השומר הצעיר'. הוריה היו תומכי מפ"ם, היא עצמה הייתה חברה ב'שומר הצעיר' ובקיבוץ להב המסונף ל'קיבוץ הארצי'. כשפנו אליה, מספרת חלמיש, היא התנתה את תחילת המחקר בתנאי כפול: בלי צנזורה, לא על המקורות – ולא על הפירות. ואכן, מעידה חלמיש, כל החומר היה נגיש לה, הן בארכיון גבעת חביבה והן בארכיון קיבוצו של יערי, מרחביה.
 
סיפורו של מאיר יערי מרתק: מלבד הדברים הכלליים הידועים על אודותיו, למשל תמיכתו הבלתי-מסויגת בברית המועצות, חושפת חלמיש גם קטעים פחות ידועים. בראשית דרכו, היה יערי ממתנגדי חלוקת הארץ. הוא התנגד לכל רעיון של ביתור ארץ ישראל לשניים עד להשגת רוב יהודי מוצק בין הירדן ובין הים. הוא אמנם תמך במדינה דו-לאומית (או, כפי שמתקנת חלמיש, ב"חברה דו-לאומית") אך ראה את היסוד למדינה, או לחברה כזו, ברוב יהודי מוחלט. אילו היה מאיר יערי מעלה עמדות כאלה היום, ודאי היו ממהרים לשלוח אותו להסתופף בחברת מתיישבי יו"ש או לתייגו כ"ימין קיצוני".

"אף הומוסקסואלי אחד לא היה בשומר הצעיר!"

פרופסור חלמיש, מה הניע אותך לכתוב ביוגרפיה על מאיר יערי? הלא חלפו שנים רבות מאז הלך לעולמו בשנת 1987 ונדמה כי הרצון לכתוב ביוגרפיה על האיש נבע יותר מצורך אקדמי ופחות מצד "דרישה של הציבור". לרוב אלה שתומכים או מזדהים עם מה שנותר מ'השומר הצעיר' ומפ"ם, וגילם פחות משבעים, השם "מאיר יערי" כמעט ואיננו אומר דבר, לא טוב ולא רע.
 
"ההחלטה לכתוב את הביוגרפיה הייתה יוזמה של 'יד יערי' שפנה אליי לכתיבתה. בארכיון של יערי, שנמסר במלואו עוד בחייו, נעשה שימוש מציצני וקצת סלקטיבי ויערי עצמו נתן הוראה לסגור אותו למשך עשר שנים. מהרגע שהארכיון נפתח בשנת 1997, ניתן היה לעיין בו לצורכי מחקר ונעניתי להצעה שהגיעה מהם. וביחס לעצם כתיבת הביוגרפיה, אנחנו לא רק כותבים היסטוריה רק של מנצחים או מפורסמים. מעבר לעניין האישי, הביוגרפיה מנסה לספר את סיפורהּ של תנועה ולא רק של האיש עצמו. במובן הזה, גם האיש וגם התנועה ראויים למחקר ולביוגרפיה".
 
חלמיש מתוודה במבוא לספרהּ שהיא מגיעה ממקום אוהד. היא הייתה חברה בקיבוץ להב, קיבוצו של חיים אורון (ג'ומס). שמות כמו "דולק", "יודקס", "קובה" ואחרים מצטלצלים באוזניה עם צליל של בית-אבא. האם היה באפשרותה לקיים מחקר אקדמי "מקצועי" במנותק מעברה בקיבוץ הארצי ובמפ"ם? חלמיש מאמינה שהתשובה לכך חיובית.
 
"קודם כל, אני חושבת שהספר עומד במבחן האקדמי", טוענת חלמיש. "הוא איננו מהווה 'היסטוריה מטעם' וגם איננו ספר שנכתב על ידי אדם המתחשבן עם התנועה לאחר שעזב אותה. הביוגרפיה שלי סייעה לי להבין תנועה שפעלה על פי קודים מסוימים שכדי להבינם צריך להכיר אותם. העובדה שאני מכירה את התנועה מבחינה אישית סייעה לי במחקרי, אך איני חושדת או חוששת שהעובדות הביוגרפיות שלי השפיעו עליי לרעה. אני עורכת את המחקר מתוך אמפתיה אך לא מתוך רצון להאדיר, או להכפיש, את התנועה. המטרה היא לספר סיפור היסטורי".
 
את מגדירה את הביוגרפיה הזאת כ"ביוגרפיה קיבוצית" אולם מאיר יערי, לפחות בעשרים השנים האחרונות לחייו, לא השפיע על 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם כפי שהשפיע עליהם יעקב חזן.
 
"ראשית, הספר הזה מסתיים ב-1947; אני עכשיו כותבת את החלק השני של הביוגרפיה שבו הדברים הינם יותר מפלגתיים. באשר להגדרת החלק הזה כ'קיבוצי', אני מונה בהקדמה לספרי חמש סיבות להגדרה הזו, ואחת מהן היא שהקיבוץ היה בבת-עינו של מאיר יערי. זה נכון גם לגבי התקופה שלאחר 1947, שבה הוא היה פחות מעורב בקיבוץ. עד יום מותו, היה הקיבוץ מבחינתו הדבר החשוב ביותר בעשייתו. בשלב מאוחר יותר, האפיל עליו יעקב חזן, או לפחות היה בולט יותר ממנו, אך ההגדרה 'ביוגרפיה קיבוצית' מחזיקה מים ומוצדקת.
 
רבים מציינים את ההומו-ארוטיות הרבה שהייתה כרוכה בדמותו של יערי הצעיר עם כל הנעשה ב'שומר הצעיר' בכלל, ובפרשת ביתניה עילית בפרט. מהדברים עולה דמות שנעה בין הומו-אירוטיות ובין הומוסקסואליות ממש. חלמיש מסבירה כי "כאן ישנה לביוגרף דרך לעסוק בנושא חשוב בצורה עניינית ולא לגלוש לפיקנטריה, למציצנות או לכיוון צהבהב. ישנם מסמכים כתובים שמאפשרים ללכת לכיוון פרשני הומו-ארוטי או הומוסקסואליות. בספרו של פרופסור מתיתיהו מינץ, 'חבלי נעורים', ישנה אפילו רמיזה ברורה לכך שהיו ליערי נטיות הומוסקסואליות. לכן חשוב להבין מאין נובעות ההתבטאויות של יערי נגד נשים ומה היה הרקע לרצונו ליצור חברה על טהרת הגברים".
 
"זו תופעה מקובלת בהתארגנות של חלוצים ומהפכנים, ולא רק בארץ ישראל, המגובשים בחבורות של גברים", מוסיפה חלמיש. "לגבי יערי עצמו, הסתייגותו מנשים נבעה מהחשיבות הרבה שייחס לרעיון הקיבוצי. הוא חשש שהקשרים האישיים והמשפחתיים בין נשים לגברים עלולים לפגוע בקשרים שבחבורה. זה לא אומר שלא היו לו, אולי, מחשבות או רגשות לכיוון הומו-ארוטי בשלב מסוים של חייו, אולם המוטיבציה הייתה מהפכנית-חברתית".
 
כשהיה בן 81, אמר יערי כי המשפט המתאים ביותר לתיאור הקשר הארוטי בין חברי "השומר הצעיר" הוא "ואהבת לרעך כמוך" והוסיף: "אף הומוסקסואלי אחד לא הופיע בכל תנועת 'השומר הצעיר' שאני זוכר; אף אחד! זה לא היה ולא נברא, לא היה ולא נברא, אף אחד!" ניתן לומר שאולי יערי סלד גם מהומוסקסואלים בנוסף לשנאת הנשים שבו.
 
"הציטוט הזה מוכיח עד כמה קשה לסמוך על עדויות ממרחק הזמן. מובן מאליו שההתבטאות הזו מעידה על מה שהוא חשב ב-1981 ולא ב-1921. באותן שנים, חלשה עדיין הגישה שהומוסקסואליות מקורה בחטא. התייחסותי לשאלה הזו אינה נעשית מתוך עמדה שיפוטית או על סמך התייחסות ערכית, אלא מהתייחסות לגופה של תופעה".

"ברל קינא ב'שומר הצעיר'"

 

סיפורה של ביתניה עילית תופס מקום מרכזי כל כך בסיפורו של מאיר יערי על אף שמדובר בפרק קצר ביותר בחייו, אולי מהקצרים שבהם. מה היה בסיפור ביתניה עילית שהפך את הנושא למיתולוגי-כמעט? חלמיש מטעימה כי "כל הפרק של ביתניה עילית ארך בסך הכול חצי שנה. אחר כך החברים הצטרפו למחנה שומרייה ושהו שם עוד חצי שנה. ביתניה עילית היא מיתוס ועל החוקר לערוך חפירה ארכיאולוגית כדי לחקור לעומק את הנושא".
 
"אם תשאל היום מישהו על סיפור ביתניה עילית", אומרת חלמיש, "הוא יחשוב על ההצגה 'ליל העשרים' של יהושע סובול ולא על מה שקרה שם ב-1921. אך כשנוגעים בסיפור הזה, צריך לשאול על אילו צרכים המיתוס צריך היה לענות. בביתניה עילית התגלתה המנהיגות של יערי בפעם הראשונה, עד שבסופו של דבר הוא הסתלק או סולק ממנה, ולאחר מכן עלה למנהיגות בפעם השנייה. כשבוחנים את 'הקיבוץ הארצי', מבינים שהוא לא התפתח בכיוון של האינטימיות הרוחנית של ביתניה עילית אלא בכיוון של מחנה שומרייה שעסק בפעילות ארצית וגשמית".
 
אחד המאמרים המפורסמים ביותר הנקשרים בשמו של יערי הוא "סמלים תלושים" שפורסם בכתב העת "הדים" בעקבות תיווכו של המשורר אברהם שלונסקי. המאמר הזה, לטענתך, הפך אותו ממדריך ומורה דרך של חבורה קטנה ואינטימית למנהיג ציבורי בעל שיעור קומה. מה הייתה המטרה של המאמר – חשבון נפש או התחשבנות?
 
"חשוב להבין שבניגוד לחברה בת-זמננו, מדובר בחברה שבה דרכו של אדם להביע את דעתו הייתה באמצעות פרסום מאמר כתוב. השנה היא 1923 ו'הדים' היה כתב העת הספרותי החשוב בארץ. המאמר אכן הכה גלים והפך את יערי לדובר המוכר של 'השומר הצעיר' בעיני הציבור הרחב. כוחו של יערי היה בכתיבה על אף שהיא אינה קלה לקריאה; לשונו עשירה ומעידה על רוחב אופקים והשכלה רחבה. מדובר באדם בן 26 שלא זכה להשכלה גבוהה, שיטתית ומסודרת. זהו מאמר מעורפל למדי שבו הוא מתחשבן עם א"ד גורדון, עם אנשי ביתניה עילית, עם התנועה השומרית בחוץ לארץ; מאמר שרוצה לנתק את הקשר המובן מאליו בין 'השומר הצעיר' בחו"ל ובין מה שקורה בארץ ישראל בטענה שהתנועה בחו"ל לא הכשירה מספיק טוב את האנשים לקראת עלייתם לארץ. הוא מנתח היטב את העבר, משמש כמדריך, מפרש, אך בסופו של דבר איננו מתווה דרך לעתיד".
 
מה גרם למאיר יערי להתעקש על קולקטיביות רעיונית בתנועתו וסירב לקבל את רעיונותיהם של בן-גוריון וברל שהתנגדו לקולקטיביות זו? הרי בכל התנהלותו מול מפא"י הוא סתם את הגולל על איחוד בינם ובין 'השומר הצעיר'.
 
"כאמור, הדבר הכי חשוב ליערי היה הקיבוץ והוא רצה לשמור על אחדותו וייחודו. לכך נכנס עניין מנהיגותו: יערי רצה להישאר המנהיג מספר אחת, מנהיג טוטאלי של ציבור לא גדול. הוא העדיף זאת על פני מצב שבו הוא מנהיג חלקי החולק במנהיגותו עם אחרים ומתייחס רק לחלק מהקשת הרחבה של חיי האדם. הוא רצה להיות מנהיג תנועה שמנהיגותו חובקת את כל תחומי החיים של חברותיה וחבריה. כדי להבין את ההיסטוריה של 'הקיבוץ הארצי' צריך להבין את המנהיגות של יערי, אופייה ורצונו להיות המנהיג מספר אחת. 'הקיבוץ הארצי' קם ב-1926 וחלפו עשר שנים עד שהוקמה מפלגת 'השומר הצעיר'. רק בשנת 1948 הוקמה מפ"ם. כל ימי חייו של יערי, מפ"ם הצטרפה למסגרות אחרות אך לא איבדה את האוטונומיה שלה. כך, היא הצטרפה ל'מערך' אך לא למפא"י; היה רצון לשמור על ייחודיות מסוימת".
 
איך אפשר לאפיין את השפעתו של יערי על 'השומר הצעיר' ביחס לחזן? מה הייתה מידת ההשפעה היחסים המוקדמים בין השניים על המשך דרכם המשותפת?
 
"הן יערי והן חזן הבינו שהם זקוקים זה לזה ולכן שיתפו פעולה ביניהם, הן במישור הפוליטי והן במישור המנהיגותי של 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם. הם חלקו בהבנה ששיתוף פעולה הוא הכרחי הן למנהיגותם והן לקיום התנועה. עד שנת 1947, היה מובן מאליו שיערי הוא מספר אחת וחזן – מספר שתיים. בראייה לאחורה, הייתי יכולה לראות את מנהיגותו של יערי בלי חזן; יערי יכול היה לפעול בלעדיו ולמצוא מישהו שישלים את תכונותיו. קשה לי לראות את מנהיגותו של חזן ללא יערי. היחסים שלהם, שנראו בסדר על פני השטח, היו רוויים במתחים כבר בשנות השלושים".
 
חלמיש ממשיכה להעמיק את הידיעות בדבר הקרע העמוק ששרר בין יערי וחזן. "הם לא היו חברים, לא מבחינה אינטימית או מבחינה משפחתית", היא מספרת, "ובהמשך הדברים נעשו מסובכים גם משום שהמצב נעשה יותר מורכב ונוצרה סיטואציה לחזן נמאס היה למלא את תפקיד הכינור השני".
 
לפי חלמיש, "השינוי הגדול חל לאחר מלחמת ששת הימים, ההתקרבות הפוליטית של חזן לגולדה מאיר והקמת 'המערך'. למשל, היחס לברית המועצות הוא חלק מסיפור הסימביוזה המורכבת הזו של מנהיגותם; בשלב מסוים, היחס לסובייטים היה הדבק המלכד, ואחר כך הפריד ביניהם כאשר כל אחד עשה ביחס זה שימוש לשם חיזוק מנהיגותו".
 
תום שגב טוען כי יערי התווה סביבו פולחן אישיות, שהחל בשנות העשרים ולא תם עד סוף ימיו.
 
"אני לא בטוחה שאני רואה את זה בשנות העשרים, אך בשנות הארבעים הוא פיתח גינונים של מנהיג שאיננו כאחד האדם. כך, תפקידים בתנועה היו ברוטציה אך היה מובן מאליו שהוא וחזן אינם צריכים להיבחר. לדוגמה, ספרו 'בדרך ארוכה' יצא לאור בשנת 1947. זו הייתה שנת מאבק. הספר יצא בהוצאת 'ספריית פועלים' עם כריכת בד יפה, על נייר משובח, כאשר שם הספר נדפס באותיות זהב על רקע אדום. מובן שניכרת השפעה של פולחן האישיות בברית המועצות. גם בהופעותיו וגם באופי הקשרים שיצר עם האנשים הוא ציפה שיח
ניפו לו ויעריצו אותו, הוא קיבל ארגזי פרי מהקיבוצים וניכרו כל מיני סממני מנהיגות שאנו מכירים ממקומות שבהם נערכו למנהיגים פולחני אישיות".
 
אחד מיריביו הגדולים של יערי היה ברל כצנלסון שנפטר ב-1944. לאחר מותו של ברל, הגדיר עצמו יערי כ"אחד מידידיו-יריביו, מאוהביו-מתנגדיו". חלמיש מנסה להסביר את פשר היריבות הגדולה בין ברל כצנלסון ובין מאיר יערי ו'השומר הצעיר' שגרם לברל להסתייג כל כך מהתנועה.

ברל כצנלסון, 1934. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

לטענתה, "חלק מהתשובה לכך נמצא אצל ברל ולא אצל 'השומר הצעיר'. ראשית, ברל מעולם לא היה מנהיג פוליטי מספר אחת; הוא היה המדריך הרוחני של 'אחדות העבודה' ואחר כך של מפא"י, כשהמנהיג הפוליטי העיקרי היה דוד בן-גוריון. שנית, ברל רצה באיחוד כלל תנועת הפועלים בלי לתת את הדעת על דקויות של הגדרות רעיוניות ופוליטיות. שלישית, ברל קינא ב'שומר הצעיר'. כשהוא נסע לאירופה וראה את החברים המובחרים של 'השומר הצעיר', בעלי רמה גבוהה יותר מחברי 'החלוץ', הוא קינא בכך שמיטב הנוער מצטרף ל'שומר הצעיר' וכשיעלה לארץ – יצטרף ל'קיבוץ הארצי'. רביעית, לא זו בלבד שהוא הסתייג מהאידיאולוגיה של 'השומר הצעיר' ומארגונו, אלא שיערי התנסח בעל-פה באופן קשה להבנה. ברל לא הבין מה יערי אומר ואיך אנשים שותים בצמא את דבריו".
 
"בנוסף לכך, ישנו גורם לא פחות חשוב: אי אפשר שלא לקחת בחשבון שיערי ותנועתו היו יריבים והתחרו על נפש הנוער בגולה ועל תמיכת ציבור הפועלים בארץ. בעוד שברל פיתח את הסוציאליזם הקונסטרוקטיביסטי ללא שלבים מהפכניים של מלחמת מעמדות, התפיסה המהפכנית-מארקסיסטית הייתה דומיננטית ב'שומר הצעיר'. היה כאן ניגוד אידיאולוגי ממש, אם כי בסופו של דבר שני הצדדים הודו שההבדלים לא היו גדולים. ניתן לומר שהסיבה לאי-האיחוד הייתה יותר פסיכולוגית מאשר אידיאולוגית". 

"קודם כל רוב יהודי, אחר כך מדינה"

 

יערי, כך את מסבירה, התנגד לתוכנית החלוקה כיוון שטען שאל לו ליישוב להסתמך על האימפריאליזם ולא על הדמוקרטיה. אולי יערי בכלל קיווה או ציפה שישראל החדשה תקום כרפובליקה סובייטית בהנהגת 'השומר הצעיר'.
 
"יש פה בלבול: 'השומר הצעיר' דיבר על תוכנית לחברה דו-לאומית – לא למדינה דו-לאומית. הרעיון היה שהמדינה היא שלב ראשון בדרך לחברה. ההתנסחות בנושא מתייחסת גם לעניין הדו-לאומי כאשר המטרה הסופית היא הקמת חברה קומוניסטית אל-מעמדית ועל-לאומית".
 
הרי דווקא יערי הציג בשעתו עמדה ניצית בהרבה בהשוואה לבן-גוריון: בעוד שבן גוריון תמך במדינה יהודית על חלק מארץ ישראל, הרי שיערי תמך בהקמת מדינה יהודית רק כשיהיה רוב יהודי בארץ. אולי בבחינה היסטורית, יערי המוקדם הוא הרבה יותר "ימני" במושגים של ימינו וקרוב להשקפות נפוצות כיום בהתיישבות ביהודה ושומרון.
 
"החלוקה הזאת בעייתית וצריך לבחון כל עמדה וכל ביטוי בהקשר ההיסטורי שבו הם נאמרו. 'השומר הצעיר' התנגד לתוכנית החלוקה ולתוכנית בילטמור, שאף היא דיברה על מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. 'השומר הצעיר', בוודאי שבתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, סבר שארץ ישראל המחולקת לא תספיק מבחינת שטחה לקליטת המוני העם היהודים. ארץ ישראל הייתה צריכה לקלוט את רוב העם היהודי ולכן החברים אפילו דיברו על 'ארץ ישראל וסביבותיה' כמקום לקליטת היהודים. הם האמינו שהארץ לא תספיק לקליטת המונים".
 
"נושא הקמת המדינה היה שנוי במחלוקת במדיניות הציונית דאז. כבר ב-36' בן-גוריון לא האמין שהרוב היהודי יקדם למדינה היהודית וחשב שלא זה יהיה סדר הדברים. לכן הוא תמך ברעיון חלוקה הארץ כאשר בחלקה האחד של ארץ ישראל, שבו תוקם מדינה, ינהלו היהודים מדיניות עלייה לפי הבנתם. כאשר עלה הנושא לדיון בקונגרס הציוני ב-37', אשר בו אגב יערי לא השתתף מחמת מחלה, 'השומר הצעיר' התנגד לתוכנית החלוקה מתוך רצון לשמור על עמדה שונה בהשוואה לרוב תנועת הפועלים".
 
"התנועה עוד לא הייתה מפלגה ויוצג בסיעת העבודה בהנהגת מפא"י. גם היחס לשאלה הערבית נבע מרצון לשמור על ייחודיותו של 'השומר הצעיר'. החברים המשיכו לתמוך עד 1947 בהתנגדות לרעיון חלוקה והתמידו ברצונם לראות חברה דו-לאומית בכל ארץ ישראל עד שהוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, אונסקו"פ, המליצה על חלוקת הארץ. כאן קרה דבר מעניין: בתוך חודשיים-שלושה שינה יערי את דעתו ועבר לתמיכה בחלוקה".
 
הוא שינה את דעתו לאחר שהסובייטים שינו את דעתם…
 
"העובדה שברית המועצות תמכה בפתרון הקלה על 'השומר הצעיר' לעשות את השינוי; זה לא היה הגורם המכריע בהחלטתם אך הקל עליהם. השינוי בעמדה הסובייטית סייע ליערי להנהיג את תנועתו לעבר השינוי". 

מעריץ של סטאלין

בדומה לקומוניסטים בארץ ישראל, מספרת חלמיש, הגן יערי על משפטי הראווה במוסקבה, על הטיהורים במפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובצבא האדום, על הדיקטטורה של סטלין. חלמיש כותבת שיערי קיבל את מהלכי בריה"מ "בהשלמה, בהסכמה ובצידוק הדין ואף לימד עליה זכות". הוא תמך בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. זאת, בניגוד לחזן שראה בהסכם "פשע" אשר לדבריו "שום תכסיס איננו יכול להצדיק" אותו.
 
חלמיש מאמינה כי "חשוב להדגיש שעל אף העמדה הפרו-סובייטית ותמיכתו בבריה"מ, יערי היה בראש ובראשונה מנהיג ציוני והציונות עמדה אצלו מעל לכל דבר אחר, כלל היחס לסובייטים. גם בשיא הערצתו לבריה"מ, הוא ביקר את יחסהּ ליהודים. שאלת יחסו של יערי לבריה"מ היא נושא מאוד מורכב שאני מתכוונת לדון בו בצורה יסודית בחלק השני של הביוגרפיה. אולם כבר עתה ניתן לומר שאצל יערי ההזדהות עם הסובייטים וההערצה שלו כלפי ברית המועצות נמשכה אפילו אחרי 1956, השנה שבה נערכה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שחשפה את פשעי סטאלין, אפילו אחרי המעורבות הסובייטית במזרח התיכון בתקופת "מבצע קדש" וגם לאחר מלחמת ששת הימים שבעקבותיה נותקו היחסים עם מוסקבה. בשלב מסוים, העמדה שלו כלפי בריה"מ נראתה כהיאחזות בקרנות המזבח והייתה עניין שהבחין בינו ובין חזן וייחד את מנהיגותו. העניין הזה הוא כמעט טרגדיה אצל יערי".

לא נאחז בקרנות המזבח. מאיר יערי ויעקב חזן (מימין)

יערי כתב בשעתו דברים הרבה יותר להוטים מאשר הזדהות והערצה: לדבריו, "'השומר הצעיר' הוא מבצר בלתי-מזועזע של סולידריות עם ס.ס.ס.ר. בכל קוניונקטורות". הוא אמר לסובייטים כי "במשך כל שנות קיומנו אנו מנהלים בארץ ישראל הסברה על הבנייה הסוציאליסטית הכבירה בברית המועצות" ומאוחר יותר הדגיש בפני הסובייטים כי "הננו כמוכם תנועה בונה ולוחמת כאחת… הננו עצם מעצמכם". נדמה שאפילו הקומוניסטים בארץ לא יכלו להתחייב לברית המועצות יותר משהתחייב לה מאיר יערי, וכל מה שהפריד בינו ובינם היה הרצון להקים רפובליקה סובייטית בארץ ולא להקים גלות יהודית בברית המועצות עצמה.
 
"מהדברים הללו עולה למעשה השאלה עד כמה ראה מאיר יערי בפק"פ [המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, ד. מ.] איום על 'השומר הצעיר'. האם הוא חשש שאנשים צעירים עלולים להימשך לקומוניזם ושפק"פ עלולה להתחרות ב'שומר הצעיר'? כשמדברים על שנות השלושים, הארבעים וראשית שנות החמישים, חשוב לזכור שבריה"מ הייתה מעצמה שנתפסה כארץ המהפכה שנעשים בה דברים מופלאים ושמשנים בה סדרי בראשית. בריה"מ הייתה מעוז הסוציאליזם והקדמה מול הריאקציה והפאשיזם".
 
"הסכם ריבנטרום-מולוטוב ביטא תקופה בעייתית אולם הניצחון הסובייטי במלחמת העולם השנייה ושחרור חלק גדול ממחנות ההשמדה על ידי הסובייטים הוארו באור זוהר. עמדת בריה"מ כפי שבוטאו בנאומו של גרומיקו באו"ם נתפשה כלקיחת הצד הנכון, הצודק והמתקדם שתומך בציונות. התחושה הייתה שהתמיכה בבריה"מ היא הליכה בכיוון הנכון. אולם לכל אורך הדרך, 'השומר הצעיר' היה תנועה ציונית. מתחת לכותרת עיתון 'על המשמר' הופיע הסיסמה 'לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים', בסדר הזה. הרי גם ברל וגם בן-גוריון אמרו על 'השומר הצעיר', 'במבחן המעשה אתם כמונו'".
 
אולם יערי לא רק האמין שהסובייטים "יאמצו אל לבם במוקדם או במאוחר את הפתרון הציוני", כפי שאת מצטטת אותו; הוא התנגד בחריפות להפלת סטלין וסנט בליאון טרוצקי. את מצטטת אותו כמי שמצפה לפגוש בסטלין שאותו כינה "הבונה והלוחם הגדול בימינו" ו"מנהיג המהפכה".
 
"זהו נושא תמוה ומעורר תהיות. אם בשנות השלושים היו ידיעות ופרשנויות לכאן ולכאן על הנעשה בברית המועצות, ואנשים גדולים באירופה נאחזו בהערצת הסובייטים, הרי שבהמשך כבר הדברים החלו להתבהר. למרות זאת, אנו מנסים להסתכל לאנשים בגובה העיניים מבחינה ההיסטורית. בנושא הזה, נקודת השבר הייתה פרשת מרדכי אורן, בכיר מפ"ם שנאסר בעוון שליחות ציונית בצ'כוסלובקיה, ומשפטי פראג. למען האמת, זהו נושא שאני מתחבטת בו בכתיבתי הוא יקבל את הטיפול הראוי לו בכרך השני".

אטום כלפי ניצולי השואה

 

בנוסף להתנהלות הבעייתית בשאלת הסטליניזם, עולה גם שאלת היחס לשואה ולניצוליה. ניתן אולי לומר שיחסו של יערי לשואה נע בין אימפוטנציה ששורשיה בהלם ובין חוסר מעש שלווה בתודעה של קטסטרופה. יערי האשים את הסוכנות היהודית בכך שמנעה מהידיעות על הזוועה להגיע לחברי היישוב.
 
חלמיש מבקשת לנקוט עמדה פחות שיפוטית ביחס ליערי. "נושא קליטת הידיעות על השואה והפנמתן תואר רבות בספרות המחקרית ומובן מאליו שממרומי שנת 2010 קשה לנו להבין מה עבר על האנשים ב-1942 כשהגיעו אליהם ידיעות שלא היה להן תקדים בהיסטוריה", טוענת חלמיש.
 
"אני לא רוצה להיכנס להאשמות המופנות כלפי הנהגת היישוב על שלא עשתה מספיק. יערי הביע קנטרנות של אדם שנמצא באופוזיציה ומתלונן על אנשי השלטון שלא שיתפוהו בידיעות. מבחינה זו ניתן לומר ש'אם היינו עושים ככה וככה, אולי הדברים היו קורים אחרת'. הדבר תקף גם לגבי הסכסוך הציוני-פלשתיני. אולם יערי לא היה שונה משאר המנהיגים מבחינת איטיות הבנת האירועים שקורים שם. הבעיה שהטרידה אותי היא האטימות שהוא הפגין כלפי הניצולים. אני כותבת בספרי שאם מותר לביוגרף להתווכח עם הגיבור שלו פעם אחת, זו הנקודה שבה אני רוצה להתווכח עמו: האטימות הרגשית שלו כלפי מי ששרד את השואה".
 
חלמיש מספרת כי בשלהי 1945, פגש יערי פרטיזנים בכינוס עולים שנערך בקיבוץ עברון. בנאומו, הוא פנה אליהם ואמר: "כיצד למות מות גיבורים – יש לנו מה ללמוד מכם, אולם כיצד לחיות חיי-גבורה, הניחו לנו, במטותא, להורות לכם לקח". חלמיש מסבירה את הדברים בטענה כי "היחס שלו לניצולי השואה נבע מן הדאגה למנהיגותו. הוא חשש שהאנשים הללו שעמדו במבחנים עליונים ביותר – למשל, אבא קובנר, חייקה גרוסמן – יהוו איום על מנהיגותו".
 
חלמיש מנסה לרכך את מערכת היחסים הקשה והעכורה בין יערי לקובנר. "הוא ביקש להעמידם על מקומם", היא מסבירה. "קובנר נתן לו להבין שאין לו שאיפות לכבוש את ההנהגה ועל כן יחסיהם היו מפויסים. דינה פורת מפרטת זאת היטב בספרה על אבא קובנר. מערכת יחסיו עם חייקה גרוסמן היו הרבה יותר מורכבים יותר ובעייתיים. אני בוחנת את הדברים בפריזמה של מנהיגות ומאבק בין-דורי. היה לו חשש שהדבר יאפיל על עמדתו כמנהיג ועל סמכותו". 

בזבז תנועה שלמה על פנטזיה?

יערי מצטייר כדמות הטראגית של השומר הצעיר ומפ"ם. הוא תמך בתחילה בחברה, או במדינה דו-לאומית, וכשל. במקביל, התעקש על האוריינטציה הסובייטית והתאכזב. יש בכך משום טראגיות.
 
"בהחלט יש מימד טראגי באדם שהיה מנהיג וירד מגדלותו, לא כל שכן באדם שהנהיג תנועה שירדה מגדולתה. מבחינתי, הטרגדיה האמיתית שלו – וחסד עשה עמו הקב"ה שהוא לא היה עד לדברים האלה – היא מה שקרה לתנועה הקיבוצית. זה הרבה יותר טראגי ממה שאירע למפלגה. הדבר שהיה הכי חשוב לו הוא התנועה הקיבוצית. הרי העבירו את קיבוצו, מרחביה, למעמד של קיבוץ נלווה בגלל המעבר ללינה משפחתית. הדבר העכיר את היחסים בינו ובין חזן. הטרגדיה שלו הייתה השינוי – אני מעדיפה להשתמש בביטוי זה על פני ביטויים כמו קריסה או דעיכה – בתנועה הקיבוצית".
 
"ברטרוספקטיבה, יכולים להשמיץ את 'השומר הצעיר' שהוא טעה לכל אורך הדרך, אולם אי אפשר לקחת ממנו את נוכחות הקיבוצים על מפת ארץ ישראל. לצד זה ניתן למנות את המעשה החלוצי, הבנייה, הפעילות ההתיישבותית, הפעילות האדירה כתנועת נוער בגולה, במיוחד בפולין בין שתי מלחמות העולם. וכמובן, ההרואיות של חברי התנועה גם באותם מקומות שבהם התארגנה מחתרת ופעילותם בשיקום התנועה לאחר המלחמה ולמען שארית פליטה. פעילות 'השומר הצעיר' בארץ תמיד מתוארת כתנועת נוער לתפארת. גם אלה שאינם תומכים עוד בעמדות הפוליטיות של התנועה מהללים אותה".
 
נראה שמאיר יערי מסמל את כישלונה של מנהיגות אשר, כפי שאמר פעם יעקב חזן, אולי בזבזה תנועה שלמה על פנטזיה.
 
"בדיעבד, אנחנו מנסים לברר איפה טעינו. אני לא יודעת מה זה 'בזבזנו תנועה שלמה'. היום, כשאנו מסתכלים אחורה, חלק מהדברים אולי נראים פתטיים, למשל, הוויכוחים על המקף של המרקסיזם והלניניזם. אנחנו צריכים לבדוק את ההיסטוריה בגובה העיניים לשאול למה הם האמינו בפנטזיות האלה ועל אילו צרכים הן באו לענות. אני שואלת מה היה במנהיגות של מאיר יערי שענה על צרכי הציבור שחיפש דרך, שחיפש אולי אדמו"ר שייתן לו 'שולחן ערוך' ופשר למעשה האפור היומיומי, מנהיג שיגיד, 'אנחנו אוספים עכשיו תפוחי אדמה בשדה אבל מעבר לאופק מחכה לנו עתיד מזהיר כתנועה לאומית ומהפכנית'".
 
חלמיש מכירה בסימטריה הקשה הקיימת בין התמוטטות התנועה הקיבוצית ומפ"ם ובין קריסת ודעיכת תנועת העבודה. לשיטתה, "אנחנו מדברים על תנועה שמצד אחד היו לה רעיונות בתחום החברתי ומצד שני היא התמודדה עם מציאות של סכסוך בין שני עמים. נוצר מצב שבו הציבור שהיה אמור לתמוך בתנועה מסיבות כלכליות-חברתיות, ציבור הפועלים – ציבור של אנשים שחיים מיגיע כפיהם בלי לנצל אחרים – הצביע למפלגות אחרות. הוא לא עשה כן בגלל המצע החברתי אלא בשל עמדות בסכסוך הציוני-פלשתיני. בשנות החמישים והשישים, קיבלה מפ"ם יותר קולות בבחירות להסתדרות מאשר בבחירות לכנסת, במספרים מוחלטים. הציבור ראה במפ"ם כתובת מבחינה חברתית יותר מאשר מבחינה מדינית".

דמות טראגית. מאיר יערי, סוף שנות השבעים

"למרבה הצער, תנועת העבודה לא הגיעה לניצול כוחה האלקטוראלי. אם כל מי שאי פעם היה חבר ב'שומר הצעיר' או ב'קיבוץ הארצי', או באיזושהי צורה רק התחכך בהם, היה מצביע למפ"ם, היא הייתה היום המפלגה השנייה בגודלה בארץ".  

חזן התלהב מ'גוש אמונים'

 אנקדוטה אחת הזכורה היטב מההיסטוריה של מפ"ם היא הרגע שבו חזן משווה את 'השומר הצעיר' ל'גוש אמונים'. ההשוואה הזו, שקוממה עליו רבים מבני תנועתו, עוררה אז סערה גדולה. כשהצעתי לחלמיש הסבר לדעיכת תנועת העבודה בכך שאחת הסיבות לדעיכת מפ"ם ו'השומר הצעיר' היא נטישת הרוח החלוצית, ההתיישבותית, שאומצה דווקא על ידי המתיישבים ביו"ש, היא מבקשת להסתייג.
 
"יעקב חזן ניסה לראות את הדברים ממרומי גילו; הוא חש תחושת תסכול עמוקה ביחס למעשה ההתיישבותי של 'השומר הצעיר' שהחל לדעוך. אולם חשוב לזכור שגם לפני קום המדינה, 'השומר הצעיר' מעולם לא פעל בניגוד להחלטות ההנהגה המדינית הנבחרת בתקופת היישוב", אומרת חלמיש ורומזת רמז עבה לקריאות העולות בימין בזכות סרבנות לפינוי יישובים.
 
חלמיש טוענת כי "הוא היה לויאלי בצורה מוחלטת ולא עשה מעשה שנועד לערער על סמכות השלטון. או לשנות החלטות שהתקבלו בצורה דמוקרטית. מבחינה זו, אפילו מבקרי 'השומר הצעיר' לא יוכלו להאשימו בדברים אלה בשום צורה ואופן. מאיר יערי היה חד משמעי בעניין הזה". 

 "אבא לא היה מנהיג טראגי": ראיון עם אלוף אביעזר יערי, בנו של מאיר יערי

כשטלפנתי לאביעזר יערי, בנו של מאיר יערי, על מנת לערוך עמו ראיון, נשמע בקולו היסוס. ההיסוס הזה מלווה אנשי שמאל ותיקים ורבים שעייפו ורחקו, וכל מגע עם העבר כרוך בנוסטלגיה מכאיבה. אולם יערי נעתר כמעט מייד.
 
אביעזר יערי, שיחגוג בסוף פברואר את הגיעו לגבורות, נולד בקיבוץ מרחביה לאנדה ומאיר יערי. הוא השתתף בקרב תל-מוטילה עם הצבא הסורי ב-1952, השתתף בכיבוש שארם א-שייח' ובמלחמת ששת הימים נלחם במערכה על רמת הגולן וכיבוש קונייטרה. לאחר המלחמה, הצטרף לחטיבת המחקר באגף המודיעין בצה"ל ובשנת 1971 קודם על ידי אהרל'ה יריב לדרגת סגן אלוף. יום לפני מלחמת יום הכיפורים, דרש כראש ענף 5 – ענף סוריה ולבנון – שתיערך גיחת צילום כדי להעריך את ההכנות הצבאיות הנערכות על ידי הסורים. לפני כן עוד הספיק להזהיר את קצין המודיעין של פיקוד צפון, חגי מן, וננזף על ידי ראש החטיבה, אריה שלו. הוא זכה לשבחים על ידי ועדת אגרנט.
 
לאחר שנתמנה לתפקיד עוזר ראש אמ"ן, תמך בהפצצת הכור בעיראק על ידי הממשלה והיה ממתנגדי הכנסת כוחות צה"ל לביירות במלחמת לבנון הראשונה. במשך שלוש שנים שימש מפקד המכללה לביטחון לאומי ופרש מצה"ל. בין 1987 ל-2000 היה אחראי על ביקורת משרד הביטחון במשרד מבקר המדינה. פעילותו זכתה לתהודה, בין השאר, לאחר שלא מצא דופי בהתנהגותו של הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, באסון צאלים ב'. 
 
"אני לא חושב שהביוגרפיה פורסמה מאוחר מדי, ואם יש מטרה לביוגרפיה של אישיות ציבורית, הרי שלדעתי ביכולתה למלא את תפקידה בזמן הזה", אומר יערי ביחס לשנים הרבות שחלפו מאז שנפטר אביו ועד לפרסום הביוגרפיה. "אני חושב שטוב שהקהל ש'משוגע' על קריאת דברים כאלה יעיין בגרסה הזו. כיוון שהזמן רחק ודמויותיהם של מקימי היישוב נשחקו, הרי שהספר הנוכחי מאפשר לחזור לקרוא על פועלם, להתרשם מחדש על אודותיהם, להיזכר בהם ולתת להם את מקומם הראוי בביוגרפיה של מדינת ישראל".
 
מאיר יערי עשה טעויות רציניות בקריירה שלו, בהן התמיכה הבלתי-מסויגת עד הרגע האחרון כמעט בברית המועצות, וההתלהבות מרעיון המדינה הדו-לאומית בשעה שבמפא"י נאבקו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חלמיש, בעקבות רבים אחרים, תוהה כיצד אדם כזה נותר דמות משפיעה במשך עשורים כה רבים.
 
"נשאלת בביוגרפיה שאלה יסודית המלווה באי-הבנה מסוימת. חלמיש שואלת למן ההתחלה איך אדם שלדעתה עשה כאלה טעויות בזירה הפוליטית נשאר מנהיג נערץ על אנשיו וחברי תנועתו. טמונה בשאלה הזו אי-הבנה שאותה גם הבהרתי לה. יש הבדל בין שני דברים: מצד אחד, אבא היה אדם שבנה תנועה שלמה ונשאר מייסד בעל השפעה אישית, אדם שחי טוב עם אנשיו והבין אותם. היה לו מעמד היסטורי ביישוב שקבע את מקומו הבסיסי בהיסטוריה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. מצד שני, ישנו מנהיג שבעניינים מסוימים שגה בקביעת עמדה כזו או אחרת. מבחינה זו, הדבר קרה לרוב מנהיגי היישוב שיצרו תנועות או מפלגות, למשל יצחק טבנקין ומנחם בגין, אשר מעמדם כאבות-מייסדים לא הורע על אף ששגו".
 
"זה מזכיר לי את הסיפור על יצחק גרינבוים [שר הפנים הראשון, מחותמי מגילת העצמאות, שעבר מ'הציונים הכלליים' למפ"ם, ד. מ.] שביום הולדתו ה-70 הגיע 'הזקן', דוד בן-גוריון, לברכו ואמר: "תמיד היה לי תענוג להתווכח איתך אבל בסופו של דבר לדעת שאני צודק'. גרינבוים ענה לו שבן-גוריון צדק רק משום שהיה לו רוב יכולת לממש את דעותיו ולהתאימם למציאות שהתגלתה לו, והוא – גרינבוים – גם כשצדק היה במיעוט והשקפותיו לא באו לכלל מימוש. ברוח הדברים האלה, אבי, מאיר יערי, לא הגיע להזדמנות לממש את דעותיו. הרי אנו יודעים על כמה מנהיגים בישראל שאמרו דבר אחד לפני שנבחרו לתפקיד ראש הממשלה וכשהגיעו לכסא הרם ראו איך המציאות השתנתה".
 
אתה חושב שהביוגרפיה הזו עושה צדק היסטורי עם אביך?
 
הספר הזה מראה את אבא כאישיות מורכבת ומעניינת, עם משקל תרבותי ויצירתי, ולכן נותנת ביטוי יפה. למרות זאת, בביקורות שפורסמו על הספר, הרי ששוב מזכירים את החלק המיתולוגי הקצר שבו משחקת ביתניה עילית [ההתיישבות הראשונה של 'השומר הצעיר' בארץ ישראל, ד. מ.] תפקיד גדול עם כל מיני ספיחים שמתארים את אבא כגורו ואת חבריו כאנשים שדוכאו על ידו. מאיר בא ארצה כמנהיג וכחלוץ בודד והסתפח לביתניה תוך כדי ההתהוות הזו שהייתה קצרה וארכה שנה או שנתיים. הרעיונות התנועתיים הלכו והתבשלו שם בצורה פחות או יותר פיקנטית ויש כאלה שנאחזים במה שקרה שם. אבל אחרי הפרק הזה, שמגלגלים אותו קדימה ואחורה לכיוונים שונים ומוגזמים מאוד, אבא המשיך בדרכו.
 
"סוד מנהיגותו של אבא", טוען יערי, "נעוץ ביותר מאספקט אחד. הוא היה איש בעל מחשבה עמוקה. הרי גם אני חוויתי את הסיפור הזה כשחלק גדול מזמנו הוא היה מבקש, 'תנו לי זמן ל'אַגֶדאנְק', למחשבה, לעיכול החומר ולמציאת הדרך. הייתה לו כריזמה אישיותית. יחד עם זאת, לא נכון לייחס את הכריזמה הזאת להברקה. בהברקות יעקב חזן עלה עליו; אבא העמיק יותר מחזן ושם לב לחברים. למשל, היו קיבוצים שהזמינו אותו לדיון החברתי. לאבא הייתה השפעה אישית על אנשים. על אף שהוא לא השלים את השכלתו, היה לו ידע תרבותי רב ויכולת לעכל אותו. מרגע שהבין לאן הוא הולך, היה לו כוח השפעה גדול".
 
יערי מסתייג מהערכת אביו כדמות טראגית. "אינני סובר שאבי היה מנהיג טראגי", הוא פוסק, ומוסיף: "הרי גם היחס האוהד לברית המועצות וגם התמיכה ברעיון הדו-לאומי היו חלק מעולמם של רוב המנהיגים הגדולים. ההבדל בינו ובינם ה
וא שהם נפרדו מהרעיונות הללו מוקדם ממנו, אפשר להגיד שהם עשו זאת בזמן, בעוד שאבא תמך בדברים האלה עד הרגעים האחרונים שבהם היה צריך להכריע לכאן או לכאן. ברגע האחרון, הוא תמך בהקמת מדינה יהודית נפרדת. הטראגיות שלו התבטאה בעובדה שהדברים נמשכו לאורך זמן גדול יותר ממה שהם נמשכו אצל אנשים אחרים. לדעתי, היחס החיובי לברית המועצות נבע, במידה מסוימת, מאי-החמרה מספיקה בביקורת על המשטר ששרר בה".
 
"עם זאת", מוסיף יערי את ההסתייגות הצפויה, "עובדה היא שהסובייטים תמכו בהקמת המדינה, הצילו מיליוני יהודים במלחמת העולם השנייה וניהלו בתחילת הדרך מערכת יחסים סבירה עם מדינת ישראל הצעירה. נכון, האהדה שלו לסובייטים נמשכה זמן רב מדי, אך כאשר הוא עמד בפני הריאליה – משפטו של מרדכי אורן בפראג, למשל – הוא התרחק מהם. אני חושב שאם מגזימים בחשיבות הדברים האלה ביחס ליצירה האמיתית שלו – יישוב הארץ – זה מקבל מימד טראגי. אולם אם בוחנים את הדברים בפרופורציות הנכונות, היו מקומות מסוימים שבהם הוא שגה, לא יותר מכך. אבא לא נפטר מהעולם כאיש טראגי".
 
ליערי הייתה מערכת יחסים מורכבת מאוד עם יעקב חזן. כיצד אתה יכול להעריך את יחסיהם כמי שהיה עד לה מקרוב?
 
"די מוקדם בשנות העשרים, כשקבוצות השומרים החלו לחפש דרך למחשבה ולארגון משותף, שני האנשים האלה קלטו שהתכונות הנפרדות שלהם משלימות אלה את אלה לכדי נכס גדול. הם המשיכו בכך בהכרה מלאה. ביום הולדתו החמישים של חזן, אבא אמר שהם אינם דומים זה לזה אך משלימים זה את זה, והבהיר שהוא איננו חושב שהיה מצליח אלמלא השילוב הזה של מנהיגות דואלית במקרה הזה ובזמן הזה. מובן שהיחסים לא היו נטולי קונפליקטים אך ביחס לשני מנהיגים בעלי מעמד, כריזמה וכושר מנהיגות שהיו צריכים להשלים זה את זה, הרי שמספר החריגות והחריקות היה מספיק קטן כדי שהם יקימו תנועה מפוארת".
 
חזן, בשונה מאביך, היה נצי מאוד. בשנותיו האחרונות הוא גם טען שבמעש ההתיישבותי ביש"ע יש דומי ל'שומר הצעיר' בראשית הדרך.
 
"חזן היה מושפע מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, מתוצאותיו ומן המרחבים הטריטוריאליים שנפתחו בפני המדינה. הוא פחות הקפיד על ביקורת היסטורית. אבא מההתחלה היה בלתי-מסופק וראה בדאגה רבה את השימוש שלנו בשטחים שנכבשו. הוא האמין שאם אנו רוצים בשלום, הרי שהאחיזה הזו בשטחים תביא למשבר עמוק. לחזן היו לו תגובות אמוציונאליות ונסחפות ביחס לאבא, וככה הגדיר חזן את ברית המועצות, כ'מולדת שנייה'".
 
אתה עצמך נשארת סוציאליסט?
 
אני סוציאליסט במובן הזה שאני מאמין בסוציאל-דמוקרטיה המקיימת משטר חברתי נבון ואנושי. ברוח הדברים שאמר מי שעד לא מזמן הנהיג את תנועת העבודה, אני מאמין שצריך להפחית את 'הקפיטליזם החזירי'. המציאות שקיימת היום שונה מאוד מזו שאבא הכיר בימי חייו.