נתניהו צריך בחירות חוזרות

הפגישה שנערכה אמש בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר הפנים היוצא ויו"ר ש"ס, אלי ישי, מלמדת אולי על תפנית במחשבתו של נתניהו. עד לפני יומיים, האמין רה"מ שעניין הקואליציה סגור, וכל שנותר עתה הוא עניין התיקים. בליכוד דאגו לשדר תמונה אופטימית שלפיה כבר ביום רביעי יוצגו ההסכמים הקואליציוניים. איש לא צפה את המשבר סביב תיק החינוך וראשות ועדת הכספים. בניגוד לסברה שלפיה נתניהו רוצה בתיק החינוך לליכוד כדי לשמור על הישגי השר המכהן גדעון סער, האמת הבסיסית היא שלראש הממשלה יש אינטרס מובהק שהתקצוב לישיבות ולעולם התורני לא ייפגע. הוא רואה בכך ניסיון למנוע קרע מוחלט עם המפלגות החרדיות. וכך גם לגבי ועדת הכספים: אם ראשותה תופקד בידי אנשי לפיד או בנט, היחס לתקציבם של החרדים יהיה בהתאם. נתניהו, החושד במניעי לפיד ובנט, רוצה שברגע האמת, תהיה לו תעודת הכשרות לבוא אל רבני ש"ס ויהדות התורה ולבקש מהם להצטרף לקואליציה במקום 'הבית היהודי' ו'יש עתיד'. ותעודה כזו צריכה לכלול ראיות מוחשיות לכך שהתקצוב לחרדים לא נפגע. הוא יודע, כי במידה ויתרחש משבר קואליציוני, גם האפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלה לא תהיה חסומה לגמרי בפניו, בפרט אם יציג תכנית מדינית משמעותית שתיאלץ את יחימוביץ להיכנס לממשלה ולמנוע את הפלתה.

זקוק לברית כלשהי עם החרדים. נתניהו. צילום: דיילי טלגרף

המאבק על תיק החינוך וראשות ועדת הכספים הוא אפוא המערכה על המשך הברית בין נתניהו לבין החרדים. ויש בו כדי להעיד על העובדה, שרה"מ מאמין, כי הקואליציה החדשה לא תחזיק מעמד זמן רב. הוא חושד בלפיד, שינסה להעביר רפורמות לטובת מעמד הביניים כשר אוצר, בגיבוי בנט, ותוך זמן לא רב ייווצר משבר קואליציוני ראשון. הוא חושד בבנט, שינסה לזעזע את הקואליציה יחד עם לפיד. התסריט שלפיו נתניהו יקפיא את הבנייה בהתנחלויות ויגרום לבנט לפרוש ובכך ייאלץ את לפיד להישאר, הוא מופרך. למהלך כזה אין אפילו רוב בליכוד, וגם שר הביטחון המיועד, יעלון, לא מאמין בו. גם האמריקנים חושבים, שכדי לנהל מו"מ משמעותי, יש צורך במשהו דרמטי יותר מהקפאת הבנייה או משחרור אסירים, ולארה"ב יש ספקות לא מבוטלים באשר לרצון שני הצדדים בהסכם שלום (אבו-מאזן עצמו, חושבים האמריקנים, רוצה הישג שישמור על יציבות הרשות הפלשתינית וימנע פריצת אינתיפאדה נוספת העלול להתגלגל לאביב פלשתיני, יותר משהוא רוצה במו"מ עם ישראל, שבו לא יוכל להציע דבר-מה משמעותי וספק רב אם גם יקבל).

נתניהו יודע מה קרה כשתיק החינוך הופקד בידי בעלי השקפות אנטי-חרדיות. יוסי שריד, המתגאה כל כך בכהונתו במשרד, שימש בתפקיד רק שנה ופרש בגלל סכסוך עם ש"ס. שולה אלוני שימשה בתפקיד פחות משנה ופרשה אף היא בגלל סכסוך עם החרדים. כאשר שימש שרון בתפקיד רה"מ, הוא דאג שתיק החינוך יהיה בידי הליכוד ולא בידי שותפתו הבכירה, שינוי, שהותירה את החרדים מחוץ לקואליציה. במינוי לימור לבנת לתפקיד, דאג שרון שהקרע עם החרדים לא יהיה מוחלט. הפעם, כשהחרדים בחוץ, נתניהו רוצה לשמור על שליטה במשרד שתאפשר לו איחוי עתידי של הקרע עם החרדים. זה לא יקרה אם בראשו יעמוד הרב שי פירון.

וכך גם לגבי ועדת הכספים. שרון מינה את יעקב ליצמן ליו"ר ועדת הכספים וזה שימש בתפקיד בשנים 2001-2003, ושוב בין השנים 2005-2007. ליצמן, אגב, מונה ליו"ר הועדה לאחר פרישת שינוי מהקואליציה בעקבות העברת הכספים לחרדים בתקציב המדינה. שרון הקפיד על הכלל שנתניהו מבקש לשמור עליו: להימנע מגט כריתות עם המפלגות החרדיות. לכן, דרישת לפיד ובנט את תיק החינוך ואת ראשות ועדת הכספים מהווה סכנה ממשית לעתיד נתניהו כרה"מ. הוא יודע, שאם יאולץ להתנער לגמרי מבריתו עם החרדים, הם לא ישובו לשולחן הממשלה, ואז גם מפלגת העבודה לא תעזור.

בפועל, נתניהו מתחיל להבין, כי ההרכב הקואליציוני הנוכחי הוא חסר תוחלת. בלי החרדים ועם ליכוד מוחלש, מסוכסך ונטול תפקידים משפיעים, הדרך לבחירות מוקדמות תהיה קרובה. אילו היו לרה"מ יועצים אמיצים דיים שאינם מבקשים להם תפקידי סגן שר ובכל מחיר, הם היו אומרים לו את האמת: עליו להשיב את המנדט לנשיא ולהביא לבחירות חוזרות תחת דגל התלכדות הימין מאחורי נתניהו וחיזוק הליכוד ביתנו כמפלגה גדולה ומרכזית היכולה להרכיב קואליציה כאשר ידה על העליונה, והיא מתקרבת למספר המנדטים שהיו לה בכנסת הקודמת. אם יובא נתניהו בעל כורחו לבחירות מוקדמות כאשר לפיד ובנט מובילים מהלכים פופולריים, הוא עלול להסתכן בכך שיפסיד את הבחירות ללפיד, ואולי, מי יודע, לאולמרט. בחירות חוזרות השנה ישאירו אותו כמנהיג המפלגה הגדולה הקורא לבוחריו לשוב הביתה ולאפשר לו לנהל את המדינה.

לפיד ובנט בקואליציה – על תנאי

אם דבר-מה מהותי לא ישתנה, יציג בשבוע הבא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את ממשלתו החדשה. זו תהיה ממשלת האין-ברירה הראשונה בתולדות ישראל מאז ממשלת האחדות הלאומית השנייה בשנת 1988. בשעתו, לגוש הימין המפוצל שכלל מפלגות לאינספור, היו 65 ח"כים: החל מהמפד"ל והחרדים, והמשך במפלגות 'התחיה', 'צומת' ו'מולדת', ליצחק שמיר היו די חברי-כנסת כדי להשאיר בחוץ את המערך ואת מפלגות השמאל והמפלגות הערביות. זו הייתה כנסת של 15 (!) סיעות שונות, משמאל ומימין. שמיר ידע כי גורלו קשור בגורל שמעון פרס אם אין הוא רוצה להיות תלוי ברצונם של גאולה כהן, גנדי ורפול. הוא העדיף את הקואליציה הרחבה עם המערך, אולם לא היה לו אמון בפרס, בפרט לאחר סירובו של שמיר ל'הסכם לונדון' משנת 1987. כעבור שנה וקצת, קמה ממשלה שלקברניטיה לא היו שום אמון זה בזה.

אי-האמון בין השניים היה עמוק במיוחד לאחר שפרס – שגיבש טיוטה להסכם שלום בהשתתפות רה"מ הירדני זייד אל-ריפאעי (שבה נכח גם מנכ"ל משרד החוץ דאז, יוסי ביילין) ועיקרה "האופציה הירדנית" – סירב למסור לידי רה"מ שמיר את ההסכם. ההחמצה ההיסטורית נבעה מאי-האמון בין השניים, ושיא הקרע היה כאשר שמיר שלח את מישה ארנס למזכיר המדינה שולץ לטרפד את ההסכם. בסוף אותה שנה, פרצה האינתיפאדה ומקץ שנה הודיעה ירדן כי היא מוותרת על תביעותיה לריבונות ביו"ש, החלטה שסללה את דרכו של אש"ף כנציג בלבדי של הפלשתינים. את ההחמצה ההיא יש לבחון בספקנות, כיוון שכבר אז היה אש"ף הגוף הפלשתיני היחיד המוסמך לשאת ולתת מטעם תושבי יש"ע על כל עניין מדיני. אך החשוב הוא שבין פרס לבין שמיר לא שרר שמץ של אמון, דבר שהביא לנפילת הממשלה ב"תרגיל המסריח" בשנת 1990, ובסופו של יום, לקריסת שלטון הליכוד בבחירות שהתקיימו מקץ שנתיים, עת נבחר רבין לראשות הממשלה.

מחפשים את נקודת האקזיט. בנט, נתניהו ולפיד.

הגם שאין דמיון בין התנאים ששררו אז לבין התנאים הקיימים כעת, הממשלה הבאה שתוקם תתבסס על חשדנות, אי-אמון וחוסר רצון טוב מצד השותפות הקואליציוניות. לביבי אין אמון בלפיד. פחות מכך, בנפתלי בנט (ולא מדובר פה רק על עניינים אישים; בשיחות סגורות, נתניהו טופל על בנט האשמות על האשמות ותוהה איך יוכל לחשוף אותו למידע רגיש בקבינט). אם הברית בין לפיד ובין בנט תחזיק מעמד ותשרוד את המציאות המדינית התובעת מהלך משמעותי להוצאת ישראל מהקיפאון שבה היא נתונה – והשניים ישלבו יד ביד כדי לקדם מהלכים משותפים מאחורי גבו של נתניהו ואולי יעשו זאת בגלוי ויערערו על סמכותו כראש ממשלה – ספק רב אם הקואליציה הזו תחזיק מעמד.

לפיד, שסירב תחילה לקבל את תפקיד שר האוצר, הבין כיצד ריסק התפקיד הזה פעמיים: את נתניהו ב-2006 ואת שטייניץ ב-2011, כשפרצה המחאה החברתית. אך הוא ייאלץ לקבל על עצמו את התפקיד אם ירצה במשרת שר בכיר ומשפיע. מבחינתו, ברגע שייכנס למשרד האוצר, המטרה תהיה העברת תקציב שיצליח לענות על ציפיותיהם של שני מגזרים שונים וסותרים: המתנחלים התומכים ב'בית היהודי' ואנשי המחאה החברתית של קיץ 2011, שחלק גדול מהם ומתומכיהם תמך ב'יש עתיד'. קשה יהיה לרבע את המעגל הזה אולם לפיד – שהבין שזריקת החרדים מהקואליציה ואימוץ הימין הדתי היוו צעד שטרף את הקלפים של נתניהו – לא ימהר להיפרד – לא מציבור תומכיו החילוני שהצביע לאביו ב-2003 ונתן לו 15 מנדטים, ולא מציבור המתנחלים המתון, שמאס בשותפות עם נתניהו והליכוד.

יו"ר 'יש עתיד' מביט בחשק רב על כסאו של נתניהו ורוצה את בנט כשותף בכיר בממשלה הבאה שירכיב. הוא יודע היטב, כי ישנו מועמד נוסף רוצה לחזור למעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, אך נכון לעכשיו, הוא מנוטרל. לכן ללפיד אין סיבה לדחות את שאיפותיו כל עוד אולמרט עסוק בענייניו המשפטיים, ובעיקר בערעור שהגישה הפרקליטות על החלטת ביהמ"ש המחוזי. אמנם, הברית בין שתי המפלגות יכולה ליפול על נקודות חיכוך מהותיות כמו ברית הזוגיות, תחבורה ציבורית בשבת וכמובן – הליכה לקראת הסדר מדיני שידרוש הקפאה של ההתנחלויות. אך אם אורי שני ימשיך לנווט כהלכה את 'יש עתיד' ואורי אריאל ימשיך לתת גב לנפתלי בנט, הברית תמשיך ותתקיים. שני לא מאמין לביבי. אריאל מסויג ממנו מאוד.

בפועל, גם בנט וגם לפיד יחפשו נקודה טובה לעשות אקזיט מוצלח מהממשלה, ורצוי ביחד. לפיד רוצה לכנס תחת כנפיו את גוש המרכז-שמאל ולהגיע למספר גדול דיו של מנדטים שיאפשר לו להחליף את נתניהו. בנט רוצה לקחת כמה שיותר מנדטים מהליכוד ולחזק את שליטת הציונות הדתית בימין. שניהם מאמינים, כי יחד הם יכולים להקים פה חלופה שתצא מהחשיבה המקובעת של שמאל וימין. לשיטתם, נתניהו והליכוד מהווים מכשול לכל רפורמה גדולה ואמתית, ולכן לאחר שבוצע שלב א' – סילוק החרדים, יבוא שלב ב' – סילוק נתניהו (בשבועיים האחרונים, אגב, ניהלו עסקני ליכוד מהדרג השני והשלישי קמפיין להכנסת לפיד ובנט לממשלה; הם יודעים, כי בבחירות חוזרות הליכוד יחזור לגודלה של סיעת 'חירות' בכנסת הראשונה).

העניין המדיני פחות מדאיג את לפיד. הוא מהמר, כי בבוא העת – אם תהיה הצעת שלום קונקרטית – הוא ובנט יוכלו להגיע לסיכומים בדבר עמדת ישראל. מבחינתו, יהיה זה המהלך הגדול של הציונות הדתית המתכנסת אל גושי ההתיישבות ומספחת אותם לישראל. הברית הזו – בין הימין החדש לבין המרכז הרחב – היא חלופה ממשית לשתי מפלגות שהופכות ללא-רלבנטיות למציאות הישראלית: הליכוד ומפלגת העבודה. לא לימין השמרני של ביבי ולא לשמאל המנוון של יחימוביץ' יש מה להציע לחברה הישראלית.

לפיד ובנט מאמינים כי לשניהם יש מה להציע לציבור, כל אחד מן הצד שלו, וכי ניתן לשחזר את הברית ההיסטורית בין הציונות הדתית לבין המרכז הישראלי ולהוציא את הדתיים והמתיישבים מזרועות הימין הישן, השמרני, העוסק במלחמת ציביליזציות וחי את השואה משל הייתה אירוע יומיומי. זה יכול לקום כשם שזה עלול לקרוס. אך מה שברור הוא, שהשפה השתנתה. הפוליטיקה השתנתה. לפחות על פניה. אם יעל גרמן (לשעבר מרצ) ואורית סטרוק (לשעבר האיחוד הלאומי) יצליחו לקדם את החברה הישראלית מעבר לקווי-המתאר של חלוקת התפקידים המסורתית של תומכי ומתנגדי ההתנחלויות, השינוי יהיה משמעותי.

גרמן, אגב, יכולה ללמוד הרבה מיהודית נאות המנוחה. נאות, לשעבר מבכירי מרצ וסגנית ראש עיריית חיפה, הייתה ב'שינוי' עוד בימי האיחוד עם רצ ומפם. כשפורז החליט שלא להצטרף למרצ וכעבור זמן לא רב הביא למפלגה את לפיד, מצאה עצמה נאות במפלגת ימין ליברלי וכעבור כמה שנים כיהנה כהונה מוצלחת ביותר כשרה להגנת הסביבה בממשלת שרון, שנגדו פעלה כבכירה במרצ. כהותה נגדעה בטרם עת כשבאוקטובר 2004 פרשה נאות מתפקידה עקב מחלתה ומתה חודשיים לאחר מכן. נאות הוכיחה, כי ניתן לפעול במסגרת קואליציונית לא פשוטה ובעייתית מבחינה אידיאולוגית אך בכל זאת לגרוף הישגים לרוב. בהנחה שאכן תמונה גרמן לשרה, רצוי לה שתתלה את תמונתה של נאות המנוחה בחדרה, כמקור השראה.

גם נתק'ה כבר לא יעזור

עוד שבוע אחד בלבד נותר לנתניהו להשלים את מלאכת המרכבה הקואליציונית. אם לא יצליח, יצטרך להגיע בבוקרו של יום שישי הקרוב, או של יום ראשון שלאחריו, אל לשכת הנשיא פרס. הוא ייאלץ לבקש מפרס עוד ארבעה עשר יום להשלמת המלאכה. יבקש, ויקבל. אלמלא ימצמצו בנט ולפיד ראשונים, או שעשן לבן יעלה מכרם התימנים בתל-אביב שם גרה יושבת ראש העבודה, ראש הממשלה יבוא חפוי-ראש לנשיא לקבל עוד זמן. נתניהו, הסוגד לעולם הסקרים הגם שהוא יודע היטב את מגבלותיהם, שמע על סקרי סוף השבוע. הוא יודע, כי אם ייערכו בחירות חדשות, הליכוד יחזור לגודלו משנת 2006. והוא גם מבין, שלשותפו, איווט ליברמן, אין זמן לבחירות. יש לו משפט לגמור. ליברמן כבר עכשיו לוחץ על נתניהו לסגור את ההסכם. מבחינתו, בכל מחיר, ורק לא בחירות.

גם לימין נמאס. בנימין נתניהו

אז אם אפשר להמר, בחירות חדשות לא יתקיימו בקרוב. הישועה תימצא, גם אם נתניהו ימכור את כל נכסיו הפוליטיים כדי להימנע מבחירות. בשונה מהערכות הפרשנים, שלפיהן זו הקדנציה האחרונה של ראש הממשלה, הרי שלנתניהו יש את השאפתנות האינסופית שניחן בה הנשיא פרס. כששאל חיים חפר המנוח את יצחק בן-אהרון איך הוא בגיל 90 נלחם ועולה במדרגות, ענה זה: "השנאה, חיים, השנאה". השנאה מחזיקה את נתניהו בחיים הפוליטיים: לשמאל, לתקשורת, לסילבן, למי לא. משפחת נתניהו היא המשפחה הלוחמת. לוחמת בכל מי שמסכן את האינטרסים, המאוויים והשאיפות שלה, ולא מהססת להשאיר אדמה חרוכה מאחוריה. רק שהפעם זה יעלה לה במחיר גבוה מאוד.

הבעיה הגדולה של נתניהו היא לתחזק את הקואליציה שיקים. אם יהיו אלה בנט ולפיד, הם יבקשו להפיל אותו בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכם ותאפשר להם לצמצם את סיעת הליכוד בבחירות הבאות לכדי גודלה של המעלית במצודת זאב. אם יכניס פנימה את יחימוביץ, היא תרצה להרוויח מחדש את ראשות מפלגתה ולקבל הזדמנות נוספת להיות מועמדת לראשות ממשלה, והפעם "על אמת". ואם יצליח לפלג את הבית היהודי ואיכשהו לצרף פנימה את הימין, הוא יחבש מדי שבוע כיפה סרוגה לראשו ויישב בקביעות עם רבני הגבעות. השותפה היחידה הנאמנה שלו תהיה ציפי לבני. אירוניה היסטורית כזו לא מזדמנת לעתים מזומנות כל כך. זו שדרשה להפילו ולהחליפו, מצאה עצמה תלויה בו. כך חזרה לבני לחיק המשפחה הלוחמת, בדלת האחורית.

בסופו של יום, לרוב הציבור נמאס מנתניהו. גם אם שליש מהציבור חושב שהוא ראוי לשמש ראש ממשלה יותר מאשר לפיד או יחימוביץ, לשני השלישים האחרים נמאס. הימין מאס בו בגלל נאמנותו לכיסאו והזיגזגים שלו בשאלה הפלשתינית. אין צורך להסביר מדוע השמאל מאס בו. ובין הימין לבין השמאל, יש ציבור ענק שחושב שמגיע לנו משהו יותר טוב מנתניהו. לא איזה שעון קוקייה שאחת לשבוע מהלך עלינו אימים עם שואה גרעינית. צריך לזכור איך רק לפני שנה, אחוזי התמיכה בו הרקיעו שחקים. כיצד בסקרים קיבל 35 מנדטים צפונה. הציבור נתן לו אשראי למרות הכול. עכשיו האשראי נגמר. נתניהו צריך להתחיל לשלם במזומן. לבנט, ללפיד, ליחימוביץ, או לציבור – בראשו.

אין צורך להספיד כרגע את נתניהו. הגם שייצא מן המשא ומתן ממורט, עייף, סחוט ועצבני, הוא עדיין יישאר ראש הממשלה. אך זמנו הפוליטי קצוב. הוא יודע כי ליותר מדי שחקנים פוליטיים יש שאיפה להחליפו. אם לא יעשה הבקעה כלשהי בתחום המדיני או הכלכלי והחברתי, הוא יישמע בכל יום איך החול נוזל מטה-מטה בשעון, חושש מהרגע שבו הכול יתרוקן בהפתעה, בבת-אחת. כבן להיסטוריון, נתניהו יודע, כי נכון לעכשיו הוא הערת שוליים בהיסטוריה הישראלית. הוא רוצה להפוך לפחות לסעיף. אך הרצונות שלו ורצון שותפיו סותרים ונוגדים, וגם העולם נמצא בקלחת הפוליטית הישראלית. שלא כמו סיזיפוס, האבן שמגלגל נתניהו כל העת במעלה ההר, עוד עלולה לדרוס אותו. אם יזנח לרגע את שאיפותיו המלחמתיות ויסכים להסתכן קצת למען הסדר מדיני, אולי יצליח להגיע לראש ההר. מצד שני, ביום שזה יקרה, נתניהו יפסיק להיות נתניהו. שעון החול שלו הולך ואוזל, והדרך לפינוי מעון ראש ממשלה מהירה מתמיד. אם לא בשלושת השבועות הקרובים, אז בעוד חצי שנה או שנה. ופה, אפילו נתק'ה כבר לא יעזור.

כישלונה של ההצבעה האסטרטגית

אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב עומדים בראשות שתי מפלגות שהואשמו טרם הבחירות בכך שהצבעה עבורן היא בבחינת "בזבוז קולות". אם לשפוט לפי כמות ה"לייקים" והתגובות האוהדות שמקבלת מפלגתה של זחאלקה, דעם, ב'פייסבוק', נדמה כי סיעת דעם הייתה מונה היום לפחות 2 חברי-כנסת, בנוסף ל-3-5 חברי הכנסת של 'ארץחדשה'. אולם בפועל, מפלגתו של יניב זכתה ב-28 אלף קולות. דעם – ב-3,000 קולות בלבד. "אתם לא עוברים את אחוז החסימה", הטיחו בהם בוחרי שמאל-מרכז, ובהם כאלה שהצביעו עבור מפלגות כמו 'התנועה' בראשות ציפי לבני. "זה יחליש את כוחו של הגוש", אמרו להם אלה שביכרו הצבעה למען מפלגת העבודה על-פני תמיכה בדעם או ב'ארץחדשה'. במקרה של דעם, החיבור האפשרי עם 'התנועה הירוקה' לרשימה אדומה-ירוקה, שיקית, צעירה ובועטת, נגוז בעקבות החבירה של אנשי 'התנועה הירוקה' עם רשימת לבני. הם העדיפו "מקום בטוח" בכנסת על-פני הרפתקה עם סוציאליסטים יהודים וערבים. בסופו של יום, אלון טל וחבריו יוכלו לצפות במליאה רק משידורי ערוץ הכנסת.

הואשמו בבזבוז קולות. אסמא אגברייה-זחאלקה ואלדד יניב

אז אחרי "ההצבעה האסטרטגית" שהחליפה את ההצבעה המצפונית, אלה שיכלו לבחור בדעם או ב'ארץ חדשה', מוצאים עצמם מרומים: הן נוכח המהלך שהובילה ציפי לבני לכניסה לממשלת נתניהו, שבסופו היא קיבלה שני תיקים וראשות ועדה במכירת חיסול אידיאולוגית, והן לאור הפלירטוט המתמשך של נתניהו עם ראשת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ, הן ישירות והן בשיחות ארוכות בין עופר עיני לבין דמויות כמו אריה דרעי ("העם זקוק לשלי במשרד האוצר!", זעק השבוע דרעי, מתחנן לקבל כבר את כסאו שלו בממשלה אחרי שנות-מדבר ארוכות, נטולות כיבודים). מצביעי לבני קיבלו את ביבי. מצביעי שלי ייצאו בקרוב לקרב ארוך כדי לא לקבל אותו.

במקום לפתוח את הלשכה הפרלמנטרית של אסמא אגברייה-זחאלקה שתוכל לטפל בפניות של אלפי עובדים שנמצאים בסוף שרשרת התעסוקה, ללא זכויות, עתידה להיפתח בקרוב לשכתה של שרת המשפטים, לבני. אליה, נהגי-המשאיות שמארגן ארגון העובדים מען, אשר בו ממלאים אנשי דעם תפקיד מרכזי, לא יכולים וגם לא רוצים להגיע. ובמקום שאלדד יניב ורני בלייר יתחילו כבר עכשיו במסע להחזרת ים המלח לציבור וימנו את ג'קי אדרי לתפקיד ראש המטה לעניין זה, כפי שהבטיחו, בוחרי העבודה נאלצים לשמוע על הפינוקים שמציע ביבי לפואד: גם יושב-ראש הכנסת וגם יורשו של פרס, משזה יסיים את כהונתו.

הבחירות האלה הוכיחו כי יש צורך דרמטי להזרים דם חדש לכנסת. הן גם המחישו, כי הצבעה למפלגות בעייתיות כמו מפלגת-המדף של לבני או מפלגת ה"כן ולא" של יחימוביץ נוגדת את אינטרס הציבור. יחימוביץ יכולה עוד להוכיח שהיא עומדת בהבטחותיה אם תתמיד בהתנגדותה, לפחות הפומבית, לכניסה לממשלת נתניהו. לבני איבדה את מעט המוניטין הציבורי שעוד נותר לה. השאלה הגדולה היא אם בבחירות הבאות, עשרות אלפי ישראלים יבינו את הצורך לצאת מהפוליטיקה השבטית אל פוליטיקה מצפונית, שיש בה גם סיכון אך חשוב מכך, יש בה בעיקר סיכוי.

האשליה המסוכנת של ההצבעה האסטרטגית התנפצה גם בימין. מצביעי נתניהו גילו, כי בתמורה לברית עם החרדים, נתניהו מוכן להכניס לממשלתו כל מפלגה. אם רק היה יכול, גם מרצ וחד"ש היו נכנסות. זהבה גלאון ומוחמד ברכה היו מתמנים בשמחה לתפקידי שרים בממשלתו, אלמלא היה הדבר מחסל את מפלגותיהם. כל מי שהצביע בשלהי יום הבחירות לליכוד לאור איומי נתניהו כי "שלטון הליכוד בסכנה", גילה את ציפי לבני כמי שתופקד על המו"מ המדיני.

בהרכבה הנוכחי, קשה לראות איך הכנסת תמלא את ימיה, ואלמלא תבגוד מפלגת העבודה בבוחריה, או אם הברית בנט-לפיד לא תפורק על-ידי אחד מהשותפים, סביר להניח שהבחירות תוקדמנה בשנית. אם יוקדמו הבחירות, לבוחרים תהיה הזדמנות פז לגמול ולהעניש בהצבעתם. המשימה הראשונה של מצביעי השמאל-מרכז תהיה להכניס לכנסת את המפלגות האידיאולוגיות שלא הצליחו להיכנס אליה ב-22 בינואר. מצביעי הימין יצטרכו לחזק את מפלגות הגוש האידיאולוגיות ולתת כוח נוסף לבית היהודי בראשות בנט. גם אלדד יניב, גם אסמא אגברייה-זחאלקה, גם נפתלי בנט וגם יאיר לפיד יכולים להוות חלופה משמעותית לפוליטיקה הישנה. ואם תתמיד יחימוביץ בסירובה להיכנס לממשלת נתניהו, ששת המנדטים של לבני יעברו אליה בלי יותר מדי מאמץ.

ציפי לבני קיבלה מנתניהו צ'ק ללא כיסוי

המוניטין של ציפי לבני נמס אמש כמו חמאה באור קרני השמש הצורבות. לבני – שבזבזה תנועה שלמה של 28 מנדטים על סרבנות עיקשת להיכנס לקואליציה עם הליכוד – ניהלה קמפיין שלם נגד נתניהו, תחת הכותרת "נתניהו וליברמן – סכנה". פחות מחודש לאחר הבחירות, היא נכנסה ל"קואליציה" עם נתניהו במחירי סוף העונה. אי-אפשר כלל להשוות את המעשה של לבני למו"מ שקיים ברק עם נתניהו בבחירות שעברו. ברק – שהפר הבטחה דומה שנתנה לבני בדבר ישיבה באופוזיציה – קיבל את ההכשר לכניסה לממשלה מוועידת העבודה, והחל לנהל מגעים קואליציוניים ממשיים כשהיה ברור מעל לכל ספק שלנתניהו יש קואליציית ימין חלופית. ציפי לבני אפילו לא כינסה ישיבת סיעה והתמנתה לשרה בממשלה שלא קיימת ובקואליציה מדומיינת.

שרת משפטים בממשלה מדומיינת. לבני.

הברית בין נפתלי בנט לבין יאיר לפיד הקדימה את המעשה של לבני. ללפיד אין שום מחויבות ללבני, אך יש לו בהחלט מחויבות לבוחריו. לבנט אין מחויבות כלפי נתניהו, שעשה כל שביכולתו כדי לחסלו פוליטית בפריימריז לראשות הבית היהודי ובבחירות הכלליות עצמן. הוא חייב הרבה לבוחריו הצעירים שקצה נפשם בליכוד ובנתניהו. לבני הבינה מאנשי רה"מ, כי אם לא תחתום על הסכם, היא עלולה לקבל את תפקיד השרה להגנת הסביבה, ולא עמיר פרץ, אם וכאשר המו"מ הקואליציוני יצלח. לכן, בראותה את יחימוביץ נצמדת לפי שעה לספסלי האופוזיציה ואת יש עתיד והבית היהודי חוברים בברית אחים, העדיפה לבני לקבל צ'ק עכשיו מנתניהו בתמורה לששת הח"כים שלה, גם אם יתברר שלצ'ק הזה אין כיסוי.

נתניהו עצמו הוכיח בשנה האחרונה כי מהלכיו הגדולים נגמרו בפיאסקו. האיחוד עם ליברמן הוריד את הליכוד ביתנו ל-31 מנדטים. הניסיון להוציא את בנט מהמשחק הקואליציוני, דחף אותו לזרועות לפיד. חוסר ההבנה שכללי-המשחק השתנו גרם לו לנהל מו"מ קואליציוני עקר, כשברקע הוא מנסה לפתות ללא הרף בפיתויים שונים את יחימוביץ', בינתיים ללא הצלחה. אולם הפעם הפיאסקו הוא מושלם: דומה, שההכרזה על מינוי לבני לתפקיד שרת המשפטים והאחראית על המו"מ המדיני עם הפלשתינים רק מחזקת יותר את הברית בין לפיד ובין בנט. אם עד אתמול, ראש הממשלה התריע בפני אנשי הבית היהודי כי הם חוברים למפלגת שמאל, הרי מינויה של לבני לאחראית על המו"מ המדיני היא בבחינת הנפת סדין אדום עבור המתנחלים. במסיבת עיתונאים אחת מיותרת, חישל ביבי את הברית המתחזקת בין שתי מפלגות שאינן מדברות לא בשפתו של רה"מ ולבטח לא בשפתה של לבני.

נכון לכתיבת שורות אלה, לנתניהו יש 37 ח"כים בקואליציה העתידית שלו. גם אם יצרף את מופז – שלא אמר את המילה האחרונה ואולי יבין כי אל לו להתבזות כפי שהתבזתה לבני – יחד עם החרדים, יגיע לקואליציה של 57 ח"כים. במלים אחרות, ראש הממשלה זקוק נואשות ללפיד ולבנט, ונראה שבלעדיהם, אין לו ממשלה. שלי יחימוביץ, שרוצה לחבור לנתניהו, לא תעשה זאת כאשר לפיד מזנב בה באופוזיציה. היא רואה ברגעים אלה ממש את הזעם המצטבר על לבני ואת מאבקי ההישרדות של נתניהו, ומבינה כי אולי הבחירות הבאות קרובות מתמיד. למפלגת העבודה אין סיבה לחסל את עצמה בגלל הבטחותיו של ראש הממשלה לג'ובים. גם עופר עיני, המעוניין בכניסה לקואליציה, לא יהיה זה שישכב על הגדר למען נתניהו אם יבין שמלאכת הרכבת הממשלה איננה אפשרית. בשונה מלבני, יחימוביץ חפצת עתיד פוליטי.

המפתחות להרכבת הממשלה הבאה הם בידי לפיד ובנט. נתניהו, במינויו הפיקטיבי את לבני לאחראית על המו"מ המדיני, שיחק לידי הבית היהודי כשהוכיח את טענתם, שהליכוד רוצה להקים ממשלה עם השמאל, לא עם הימין. במצב כזה, אם תיערכנה בחירות חוזרות, יש עתיד תבלע את שרידי התנועה של לבני, הבית היהודי ינגוס היטב בליכוד. תסריט הבחירות החוזרות הופך אפוא לפחות מאיים בעקבות מינוי לבני. הוא אפילו הופך לאטרקטיבי יותר.

יכול להיות שגם לאנשי הליכוד ירד בסוף האסימון. אולי יבינו שם, שהבעיה האמתית היא נתניהו. יש במפלגה מועמד לא פחות ראוי ממנו לשמש ראש ממשלה. והנשיא יוכל להטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה בחפץ לב, והוא גם יכול להצליח בכך לא רע בכלל. קוראים לו סילבן שלום.

המפץ של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 18.2.2013

בבחירות האחרונות, התקיימה הונאה כללית בימין: הבית היהודי הונה את בוחרי הליכוד שהוא תומך בנתניהו, כשלמעשה כיום, הברית המשמעותית ביותר היא זו של נפתלי בנט עם יאיר לפיד. הליכוד הונה את בוחרי הימין כיוון שנתניהו חותר להקמת ממשלה שבה שותפיו המרכזיים אינם "שותפיו הטבעיים". הוא מפלרטט ארוכות עם יחימוביץ', לבני ומופז, ומבכר ממשלה בלי הבית היהודי ועם החרדים והשמאל-מרכז, על פני ממשלת ימין צרה של 61 ח"כים. והחרדים, שהצהירו על שותפותם הטבעית עם נתניהו, יהיו מוכנים לחבור לכל מי שירצה, וגם לחתום על כל הסכם מדיני שיהיה, ובלבד להימנע מסיפור השוויון בנטל.

לראש הממשלה נותרו פחות מעשרה ימים להרכבת הממשלה, עד שייאלץ לבקש ארכה מנשיא המדינה. במצב העניינים הנוכחי, הוא ייאלץ להגיע ביום הראשון של חודש מרס לדרוש מפרס עוד שבועיים למרקחה הקואליציונית. הבעיה המהותית היא, שלליכוד אין גוש חוסם בעקבות הברית בין לפיד לבין בנט. הברית הזו קיימת משום שהתזה של נתניהו, שלפיה אין סיבה לעסוק בהסדר מדיני עם הפלשתינים כיוון שבין כה וכה אין סיכוי לשלום, הצליחה מעבר למשוער. הצלחתה נעוצה בקימומן של בריתות פוליטיות חדשות שעיקרן נושאים אזרחיים, כלכליים וחברתיים. לפיד מ"שמאל" ובנט מ"ימין" אמצו את הרעיון של נתניהו: הימנעות מעיסוק בשאלה המדינית, לטובת עיסוק בבעיות הפנים, כאשר אין מחלוקת סביב הבעיה הבוערת שראש הממשלה מטיף לה השכם והערב, הנושא האיראני.

ידרוך את המערכת? ראש הממשלה נתניהו

במו-ידיו, חולל נתניהו מפץ פוליטי אשר הותיר מאחור את הפוליטיקה השבטית והמפלגתית הצרה. די היה לצפות בנאומה של ד"ר רות קלדרון מ'יש עתיד' כדי להבין את עומק המפץ. המפה הפוליטית החדשה מתחילה לקבל קווי-מתאר של עיסוק בשאלות תוך-ישראליות אגב השארת הנושאים השנויים ביותר במחלוקת לשלב מאוחר יותר. לישראלים, סוגיות כמו שוויון בנטל ויוקר המחיה חשובות יותר מאשר המו"מ עם הפלשתינים. מובן שיש בכך משום אשליה, בעיקר מפני שהפלשתינים לא יסכימו, וגם אין סיבה לכך, ליישר קו עם סדר היום הישראלי החדש, וגם הרשות הפלשתינית תלויה על בלימה ומתקיימת מכספי סיוע אירופי ואמריקני. ניצני האביב הערבי ניכרים גם בשטחי הרשות, והיעדר תהליך מדיני ומצב של קיפאון מוחלט, יביא בהכרח לאינתיפאדה שלישית.

בסופו של יום, הליכוד יצטרך להכריע באיזו גישה הוא נוקט מול הברית החדשה של לפיד ובנט. הניסיונות להכניס פנימה את מפלגת העבודה, 'התנועה' של לבני ושרידי קדימה לא יצלחו. הגם שעפר עיני וגורמים ב'עבודה' רוצים להיכנס פנימה, למהלך כזה לא יהיה רוב ממשי במפלגה אלא אם יתרחש פיצול בסיעת העבודה. הפיצול הקודם הוכח כבלתי-משתלם בעליל לפורשים, שגמרו את הקריירה שלהם מחוץ לכנסת, מלבד מתן וילנאי שהקדים לקבל סידור עבודה כשגריר בסין. ספק אם הפעם זה יקרה בשנית. ואנשי לבני ומופז, שבסופו של יום מתואמים עם אנשי לפיד המגיעים גם הם מהמשפחה המורחבת של 'פורום החווה', לא ימהרו להיכנס פנימה ללא 'יש עתיד'. הגם שלנתניהו אין קואליציה, אפילו אם הסיעות החרדיות ואנשי לבני ומופז נכנסים פנימה. הוא זקוק ללפיד ולבנט.

לנתניהו יש אפשרות אחת משמעותית והיא לדרוך את המערכת הפוליטית בהודעה אחת קצרה: להימנע מלבקש ארכה נוספת ולהודיע ימים ספורים לפני תום תקופת הזמן הראשונה להרכבת הקואליציה, כי אם לא יגיעו עמו לסיכומים בתוך פרק זמן קצר, הוא יודיע לנשיא כי אין באפשרותו להקים ממשלה. הדרך משם לבחירות חדשות היא קצרה. לא לגוש המרכז-שמאל ולא לגוש הימין אין מועמד חלופי ומוסכם מלבד נתניהו. יתירה מכך: בפועל, אין היום שום סיעה שרוצה בחירות חדשות, לא מרצ שהכפילה את כוחה ולא 'יש עתיד' שהגיעה לשיאה כוחה. בחירות כאלה גם תיתפסנה כהוצאה ציבורית מיותרת. אם לא תתרחש התקדמות במגעים בשבוע הקרוב, לראש הממשלה לא תהיה ברירה אלא לשחרר את כדור השלג הזה. ככל כדור שלג, מהרגע שיתחיל להתגלגל, אין לדעת היכן יעצור, ויכול להיות כי נמצא עצמנו בבחירות חדשות ביוני הקרוב. אולם דומה כי לא נותר עוד דבר מלבדו בארסנל הנשק של נתניהו שיכול להביא להקמת קואליציה, לבטח כזו שתוכל להחזיק מעמד לטווח של שנה או שנה וחצי.

שוחים נגד הזרם: המסע הארוך של מפלגת דעם

במשך שנים ארוכות, פועלת בישראל מפלגה בשם 'דעם מפלגת פועלים'. דעם היא המפלגה הקשה ביותר לעיכול במפה הפוליטית: היא תוקפת את ההנהגה הערבית הממוסדת אך מבקרת קשות את הממשלה. היא תומכת עקבית באביב הערבי אך מתנגדת נחרצות לאסלאמיסטים. יש לה השקפה מרקסיסטית סדורה מאוד, אך בשונה מחד"ש, אנשי דעם בחרו להציב בראש הרשימה אישה ערבייה, חילונית, סוציאליסטית ופמיניסטית, אסמה אגברייה-זחאלקה ולא פוליטיקאים קומוניסטים ותיקים. המפלגה מבקשת להגן על זכויות העובדים אך מסרבת להיכנע לשלטון האימים של עפר עיני בהסתדרות ופועלת לאיגוד פועלים כמו נהגי משאיות באשדוד ובקרית חיים ולמציאת תעסוקה לנשים ערביות באמצעות האיגוד המקצועי שלה, מען. כמפלגה מרקסיסטית היא מציגה קו חילוני מובהק, אך מבקשת להיכנס לבתים שבהם תלויות תמונות הבאבא סאלי, או פסוקי קוראן ופסלי מריה. כמות האנשים שאוהדים את דעם נאמדת בעשרות אלפים. בבחירות היא זכתה ב-3,000 קולות בלבד.

חילונית, פמיניסטית, סוציאליסטית. אסמא אגברייה זחאלקה.

לשמאל הממוסד קשה אפוא לעכל את דעם. יתירה מכך, כאשר בוחנים את הפרסומים באתר המפלגה, מגלים ניתוחים פוליטיים שאינם מופיעים בשום מקום אחר. כך, למשל, כתב השבוע מזכ"ל דעם, יעקב בן-אפרת, מאמר תחת הכותרת "מה בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה?". בן-אפרת חושף מציאות קשה: "ספק אם יעבור זמן רב עד שהתסיסה בגדה המערבית תגלוש לעברה השני של הגדר, ולתודעת הציבור הישראלי. המצב הכלכלי הוא בכי רע, הרשות הפלסטינית אינה משלמת את המשכורות כי קופתה ריקה, ומאחר והיא מעסיקה 16 אחוז מכוח העבודה, כל הכלכלה המקומית משותקת. משכורת חודשית של מורה פלסטיני עומדת על 3,000 שקל, ושכרו היומי של פועל אינו עולה על 87 שקל (בהשוואה, שכר המינימום היומי בישראל הוא 182 שקל). נוסיף לזה שיעור אבטלה של 20 אחוז, שמגיע ל-34 אחוז בקרב צעירים בגלאי 15-25, ומה שאנחנו מקבלים הוא הר געש פעיל, שאינו חדל לפלוט זרמי לבה רותחים. בישראל מעדיפים כנראה לקוות שזרמי הלבה לא יחצו את גדר ההפרדה".

המצב הקשה ברשות הפלסטינית צריך להדאיג כל ישראלי, אך דומה שלפי שעה, היחידים אשר מודאגים מהר הגעש הפלסטיני הם חברי דעם. חד"ש וההנהגה הערבית ממשיכות לתמוך באבו-מאזן, שעיקר קיומו מתבסס על כספים המועברים לרשות מארה"ב, האיחוד האירופי וישראל. המחשבה שניתן יהיה לקיים לעד משטר כזה נופצה במהפכה המצרית שהביאה להפלתו של מובארכ. בימין מאמינים שאפשר יהיה "לנהל" את הסכסוך לנצח. בשמאל מפנטזים על הסכם אוסלו נוסף שבמקום לגעת בבעיות המהותיות של הסכסוך, יעקוף אותן עם סיסמאות ריקות מתוכן.

בשונה מאנשי 'שלום עכשיו', שקראו לנשיא האמריקני אובמה לבוא לנאום בכיכר משל היה אובמה המשיח הדרוש לשמאל הישראלי אחרי שכל המאורות כבו, מנהיגי דעם אינם מתלהבים מאובמה. הם יודעים היטב את התפקיד שאובמה ממלא, למשל, בנעשה בסוריה. במאמר שפירסם בן-אפרת בראשית החודש, הוא כתב: "במשך שנתיים האמריקנים ובני בריתם לא נקפו אצבע כדי למנוע את מעשי הטבח, ההרס ואת פשעי המלחמה המזעזעים שביצע המשטר הפשיסטי הסורי נגד אזרחיו. הם יזמו שלוש פניות למועצת הביטחון בידיעה ברורה שהרוסים והסינים יטילו וטו, וארגנו ועידות תמיכה שלא יצרו כל תמיכה ממשית. הם נמנעו להושיט סיוע צבאי או הומניטארי לאופוזיציה בטענה כי היא מפוצלת וכי צבא סוריה החופשי אינו אמין, בשעה שאיראן ורוסיה חימשו את המשטר ותמכו בו כלכלית".

בן-אפרת ממשיך: "התוצאה המידית הייתה כפולה: צבא סוריה החופשי, המורכב מפורשי הצבא ואשר ייצג את המהפכה הסורית, איבד את השפעתו. את מקומו תפסו קבוצות אסלאמיות רדיקליות כמו 'ג'בהת אל נוסרה', אשר הוצאה מחוץ לחוק על-ידי האמריקנים, ו'אל-תווחיד' באזור חלב. מצד שני, הרצח של 70 אלף אזרחים, ההרס של שני מיליון בתים והטבח בחפים מפשע גרמו לבריחתם של למעלה משני מיליון פליטים, שנשארו חסרי בית וחסרי פרנסה. כך הגשימה הנבואה את עצמה. המהפכה הסורית הופכת ממהפכה עממית למלחמת אזרחים בעלת אופי עדתי, שבה לאף צד אין יכולת להכריע".

בפועל, דעם משמשת המצפון של השמאל הישראלי, בפרט נוכח העובדה שהמפלגה הקרובה לה ביותר לכאורה מבחינה פוליטית, חד"ש, תומכת במאמרים המפורסמים בערבית בעיתונה היומי, "אל-איתיחאד", באסד. מכאן עולה השאלה מדוע אותם אנשי שמאל אינם מעוניינים להצביע עבור דעם בשעה שכל מפלגות השמאל האחרות הכזיבו. ועוד יותר מעניינת השאלה מדוע ישראלים הרוצים בצדק חברתי המשוחרר מכבלי הלאומנות, הפונדמנטליזם והקנאות אינם תומכים במפלגה. התשובה הרגילה היא, שדעם לא עוברת את אחוז החסימה. זו תשובה חלקית וכמעט לא כנה, משום שמפלגה עוברת את אחוז החסימה אם מצביעים לה. בעיית הביצה והתרנגולת לא קיימת פה כיוון שרק תמיכה מסיבית במפלגה יכולה להביא אותה לעבור את סף אחוז החסימה.

האמת היסודית היא, שלממסד הישראלי ולממסד הערבי יש אינטרס זהה למנוע את חשיפתה של דעם. בבחירות האחרונות, עבדה המפלגה בתנאים קשים עם תקציב בחירות מצומצם מאוד ועבודת שטח שלוותה בקמפיין פייסבוק, בתשדירי תעמולה ברדיו ובמודעות בעיתונות. זה לא מספיק כדי לחשוף את המסר הייחודי של המפלגה לציבור. שני הממסדים פועלים נגד דעם משום שהם מבינים כי הפוליטיקה שלה יכולה לשבור את המחיצות הקיימות בין יהודים לערבים, בין אנשי ימין לבין אנשי שמאל, בין תושבי שדרות ובין תושבי אום אל-פחם. הסירוב המתמשך של המפלגה לאמץ גישה לאומנית ערבית מפריע לממסד הישראלי דווקא משום שהוא יכול לחיות עם חנין זועבי ולא עם אסמא אגברייה זחאלקה. והוא מפריע לממסד הערבי משום שהמפלגות הערביות מתקיימות בעיקר מהצבעה שבטית.

כך, במאמר שפירסם בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "בעד השבט, נגד המדינה", כתב סלמאן מצאלחה (5.2.2013): "אום אל-פחם, העיר שבה 'האופיום להמונים' מחולק בשפע, מתברר לפתע שהתושבים גילו את המרקסיזם – כמחצית מהמצביעים נתנו את קולם לחד"ש. לו השינוי הזה היה אמיתי, ודאי חד"ש היתה זוכה בראשות העיר, ולא התנועה האיסלאמית. ההסבר להצבעה לחד"ש הוא שבטי: הוציאו מהרשימה את עפו אגבאריה, המועמד של חד"ש, ולא יישאר זכר לתודעה המרקסיסטית המדומיינת בעיר האיסלאמיסטית. משהו דומה התרחש בירכא, יישוב דרוזי גדול, שם קרוב ל-40% הצביעו בעבור חד"ש. אולם מבט על התפלגות ההצבעה חושף תמונה מעניינת: קרוב ל-50% מבעלי זכות ההצבעה בירכא נתנו את קולותיהם למפלגות כמו ש"ס, הליכוד-ביתנו והבית היהודי. חד"ש קיבלה הרבה קולות מכיוון שהציבה מועמד מהכפר במיקום גבוה".

דעם פועלת אפוא נגד הזרם. המסר שלה מבקש לאתגר עשרות אלפי יהודים וערבים שרוצים לצאת מההצבעה השבטית ולהתחיל לעסוק במהות הפוליטיקה בישראל. גם דעם אינה מסתירה את העובדה שהיא מפלגת שמאל. אך בשונה ממרצ, הקוראת לשמאלנים "לחזור הביתה", דעם רואה עצמה כמי שבונה בית חדש ויוצקת הגדרה מחודשת לשמאליות שלה. אפשר להסכים עם אנשי דעם, אפשר גם לחלוק עליהם. אך ככל שתיחשף החלופה שהמפלגה מציעה לציבור הרחב, היהודי והערבי כאחד, ניתן יהיה לגבש גם בשמאל הישראלי זרם פוליטי עקרוני שמבקש לצאת מהשיח הקיים המשסה לאום בלאום ומתחיל בשיח חדש שבבסיסו הבעיות החברתיות והכלכליות המשותפות ליהודים ולערבים. המסע של דעם הוא ארוך, אך ראוי. מול הפוליטיקה שמציבה בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, דעם היא קרן אור אמתית ביכולת לנהל רב-שיח יהודי-ערבי המשוחרר מכבלים של לאומנות, שיסוי, הסתה ודה-לגיטימציה.