המהפכה של אובמה נכשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.8.2013

את האות לפתיחת האביב הערבי נתן הנשיא אובמה בנאומו בקהיר. בגיבוי ארצות־ברית, ובמידה רבה גם האיחוד האירופי, הופלו המשטרים הערביים המושחתים והוותיקים במצרים, בסוריה, בתוניס, בתימן ובלוב. מובארק הודח, לאחריו מורסי, אסד שולט על חלק מסוריה, קדאפי הוצא להורג ובכל המדינות הערביות נאבקים זה בזה החילונים מול האסלאמיסטים, כאשר מאזן הכוחות משתנה בין תוניס האסלאמיסטית, לוב הקרועה לשבטים שונים, מצרים המפולגת וסוריה השרויה במלחמת־אזרחים עקובה מדם.

אובמה הוא מהפכן. הנשיא האמריקני האמין באמת ובתמים ביכולת להקים משטרים נאורים, ליברליים ודמוקרטיים בארצות ערב. האמונה בסדר עולמי חדש היא חלק מהסביבה שמקיפה את אובמה: ליברלים, רדיקלים וסמי־קומוניסטיים. כך, בפרופיל שהציג ה"ניו יורק טיימס" על ואלרי ג'ארט – היועצת הקרובה ביותר של הנשיא, ידידת המשפחה מזה שני עשורים, שליוותה את אובמה משיקגו עד הבית הלבן – נכתב כי היא הוצג לבני־הזוג אובמה דרך אביה החורג הקומוניסט, ורנון ג'ארט. הלה עבד עם מורו הרוחני של אובמה, פרנק מרשל דייויס. ג'ארט האב ודייויס פעלו יחד בשנות הארבעים בארגוני־חזית ובעיתונים קומוניסטיים.

הגישה שלפיה יש לעודד מהפכות דמוקרטיות ב"ארצות הקולוניאליות והסמי־קולוניאליות" הייתה גישה לניניסטית־סטליניסטית בעליל. במובן זה, אובמה וג'ארט הולכים בנתיב הקומוניסטי־רדיקלי. ביסוד ההשקפה הזו עומד הרעיון שהמשטרים החדשים שיקומו יהיו "פרוגרסיביים" בהשוואה למשטרים ה"ריאקציוניים" שקמו במקומם. כך, למשל, משטר הבעת' הסורי והמשטר הנאצריסטי במצרים נתפשו על־ידי הסובייטים כמשטרים "מתקדמים". אובמה עצמו קיווה שאותו אביב ערבי יביא לתוצאה רצויה לארצות־הברית: משטרים פרו־אמריקניים, מתקדמים, מערביים. התוצאה הייתה, כידוע, הפוכה. במקום הליברלים והסוציאליסטים באו האסלאמיסטים והסלאפיסטים.

העובדה, שהאמריקנים עומדים מנגד נוכח הנעשה במצרים ובסוריה מלמדת על חוסר אונות מצד הממשל בכל הנוגע למתרחש באותן ארצות. אילו היו יודעים בממשל האמריקני איזה צד ינצח, ודאי היו תומכים בו, כשם שהפקירו בשעתו את מובארק ותמכו בצבא. אולם בפועל, ארצות־הברית עומדת בפני שוקת שבורה: הניסיון לעורר מהפכה דמוקרטית גרר אחריו ריאקציה. אפשר להשוות את זה למהפכת הבורגנית־דמוקרטית של רוסיה בפברואר 1917, שהביאה למהפכת אוקטובר. לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת שבהם הפסידו הבולשביקים, פיזר לנין את האסיפה והקים מועצות, "סובייטים", בשליטה בולשביקית. מהפכנים לא יודעים להתמודד עם תוצאותיה הבלתי־חזויות של הדמוקרטיה.

במצרים מתרחש עתה מאבק בין המהפכה הדמוקרטית לבין מהפכת־הנגד האסלאמיסטית. הסכנה המוחשית היא, שהמהפכה הדמוקרטית תתאבן כמו המהפכה הסורית, ההולכת ונשלטת יותר ויותר על־ידי גורמים אסלאמיסטיים במאבק מול משטרו הרצחני של אסד. בהיעדר סמכות והכוונה אמריקניות, תוך כמה חודשים עלול המזרח התיכון למצוא עצמו מסובך במלחמות אזרחים בלתי־נגמרות, ועוד לא אמרנו מלה על הממלכה הירדנית הנוטה ליפול ועל אבו־מאזן שבקושי מייצג את ערביי יהודה ושומרון ונתקל בהתנגדות עזה מצד משטר חמאס בעזה. ההחלטה של האמריקנים, לפי דיווח ה"דיילי ביסט" מאתמול, על הקפאת הסיוע הכלכלי והצבאי למצרים, מלמדת על הכרעת הממשל לסגת מהנעשה במצרים ולהפקיר את המדינה לגורלה.

בישראל מביטים במעשיו של אובמה בדאגה רבה. כלל לא בטוח, כי ביכולתם של האמריקנים לערוב לקיומו של הסדר מדיני ישראלי־פלשתיני – ולו חלקי – שיתבסס על נסיגות אפשריות. כישלון מדיניות החוץ של הנשיא האמריקני הוא עניין קריטי בכל הנוגע לשיקולי שמירת הסדר והיציבות בישראל וביו"ש. ראש הממשלה נתניהו, שרת המשפטים לבני ועו"ד יצחק מולכו יצטרכו לברר תחילה עם האמריקנים, עוד לפני שהם נושאים ונותנים עם אש"ף, מה ביכולתה של אמריקה לתת לישראל. אם ארצות־הברית לא יכולה להתחייב לערבויות משמעותיות למען הסדר מדיני בר־קיימא, ניתן לומר כבר עתה שהמשא ומתן הישראלי־פלשתיני עלול להתפוצץ כבר בקרוב בלא כלום.

המלחמה תגיע גם לארה"ב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2013

בסקר שנערך בשבוע שעבר על־ידי ה"וושינגטון פוסט" ורשת אי־בי־סי, נמצא, כי אחוז התמיכה של הציבור האמריקני בנשיא ארצות־הברית לשעבר, ג'ורג' בוש הבן, עומד על 47 אחוז, תמיכה הזהה לזו שנהנה ממנה כיום הנשיא המכהן, אובמה. הסקר, שנערך לרגל השקת הספרייה הנשיאותית של בוש, ממחיש לא רק, כי חלק משמעותי מאוד מהציבור האמריקני מאמין, כי מדיניות הנשיא הרפובליקני לשעבר הייתה נכונה, לרבות הפלישות לאפגניסטן ולעיראק ששחררו את המדינות מאימת הטליבן ועריצותו של סדאם חוסיין, אלא שיש כמיהה בקרב האמריקנים לחלופה רפובליקנית בדמות בוש הבן למשטרו הליברל־דמוקרטי של אובמה.

הגעגועים לבוש נובעים לא רק ממדיניות הפנים המקרטעת של אובמה, אלא גם נוכח העובדה שמדיניות החוץ שלו נכשלה: בעיראק, גוברת הלחימה בין הכוחות השיעים לבין השבטים הסונים. איראן נמצאת על סף יכולת גרעינית מוחשית, וחצתה מזמן את "הקו האדום" ששרטט נתניהו. במידה רבה, שאלת פיתוח נשק גרעיני על־ידי הרודנות הפרסית היא עניין של בחירה ולא של יכולת. ההנהגה האירנית חוששת לפתח נשק גרעיני כיוון שהיא אינה בטוחה באשר למלוא השלכות העניין. אין משמעות הדבר שאיראן חסרת יכולת לפתח נשק כזה. צפון־קוריאה עשתה שיעור לאובמה, כאשר איומים מוחשיים במלחמה גרמו לארה"ב לסגת ולבקש מו"מ עם הצפון. בסוריה, הממשל האמריקני שתק כאשר ידע, כי משטר אסד משתמש בנשק כימי כדי לדכא את האופוזיציה נגדו. ובמצרים, 'האחים המוסלמים' שעלו לשלטון בתמיכת אובמה, מקימים בשיטתיות דיקטטורה פרו־אירנית ומדכאת את המחאה הצומחת אל מול המצב הכלכלי הקשה. בעקביות ראויה לציון, מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, שאותה הגדיר מקס בוט בכתב־העת השמרני "קומנטרי" כהתנתקות מתפקיד של הנהגה והובלה, הופכת את המזרח־התיכון וסביבותיו לאזור בלתי־יציב ואף מסוכן להגמוניה המערבית באזור, דבר שיקשה מאוד על ארה"ב לשמור על האינטרסים שלה באזור, לרבות שימור מעמדה הצבאי של ישראל.

הנשיאים בוש ואובמה. הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני.

אין זה מקרה, שהאמריקנים החליטו למכור לישראל על חשבון כספי־הסיוע מטוסי־תדלוק שישמשו את חיל־האוויר לפעילות צבאית עתידית. מבחינת אובמה, ארה"ב – החוזרת לעמדה בדלנית נוסח עמדתה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – צריכה לדאוג להתחמשות ישראל כדי להתמודד עם איום צבאי אך לא להתערב בעצמה לסיכול איום שכזה. ההיסטוריונית האמריקנית הידועה, פרופ' דבורה ליפשטאדט, הסבירה באחד מספריה, כי האמריקנים ביקשו להמעיט בערכו של האיום הנאצי בשנות ה־30', מתוך רצון להימנע מהתערבות צבאית שתמנע מהיטלר לממש את חזונו ההרסני. העמדה הבדלנית של האמריקנים ביחס לנעשה במזרח־התיכון אינה אלא סכנה מוחשית לא רק לגורל אלה המתמודדים עם האיום הנשקף מצד האסלאמיסטים בארצות השונות (ובסוריה, חלקם של האסלאמיסטים באופוזיציה הולך וגדל, דבר שמעלה ספקות גדולים באשר לגורל המהפכה שם), אלא גם לעוגן הדמוקרטי והליברלי היחיד באזור. מדיניות החוץ של ארצות־הברית מסכנת, אפוא, את מדינת היהודים, כפי שהעמידה בסכנה את היהודים בשנות ה־30'. העיתונות האמריקנית, אגב, שיתפה פעולה באופן מלא עם מדיניות מחלקת המדינה באותן שנים, לפי מחקר שפירסמה ליפשטאדט.

בממשל האמריקני מתרצים את השתיקה בנושא סוריה, למשל, בכך שאין המודיעין שם רוצה לעשות את אותה "טעות" שהביאה לפלישת ארה"ב לעיראק, תחת האמתלה שיש בה נשק להשמדה המונית. את השקר הנפוץ הזה בדבר ה"טעות" של בוש האכילו הדמוקרטים את העם האמריקני זה הרבה שנים. העובדה שלא נמצא בעיראק נשק כזה לא אומרת, כמובן, שהוא לא היה קיים בשנות־שלטונו של סדאם חוסיין (והושמד, כפי שכותבת העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס), אך עיקר הנזק בכל הנוגע לשקר בדבר "הטעות של בוש" נטוע בתירוץ של אובמה לא לעשות דבר בנושא הסורי או האירני. כדי לא לטעות, מאפשרים אובמה ואנשיו לציר הרשע להתפתח מחדש ולאיים לא רק על האינטרסים החיוניים לארה"ב, אלא גם על אמריקה עצמה. את זה האמריקנים עוד לא הבינו. את העובדה שציר הרשע של צפון־קוריאה ואיראן, האסלאמיסטים מסכן גם את המעצמה הגדולה בעולם, לא קולטים עדיין במחלקת המדינה האמריקנית. אם ימשיכו שם לחשוב שניתן להמשיך בקו הדמוקרטי הבדלני הנוכחי, הרי שלא ירחק היום שבו המלחמה אשר אליה תיאלץ להיכנס ארה"ב, תהיה חמורה בהרבה מזו שלא נכנסה אליה כעת.

המהפכה הערבית וכישלון המערב – הלקח הישראלי

סיפור גורלן של הדיקטטורות במצרים, בלוב ובתוניסיה מתמצת, למעשה, את סיפורו של המערב החדש. חוסני מובארכ הושלך לגורלו לטובת האחים המוסלמים וחונטה שמפלרטטת עם איראן. מועמר קדאפי, שלא נשקפה ממנו שום סכנה ממשית למערב, הופל מהשלטון על-ידי נאט"ו שסייעה למורדים. גם בן-עלי התוניסאי, שהציל את כלכלת ארצו והפך אותה ממשק מפגר לכלכלה מתקדמת עם תל"ג ששולש תוך 20 שנה ואחוזי צמיחה גבוהים, הופקר. לעומת זאת, אסד הטובח בבני עמו ללא רחם, ומבצע פשעים נגד האנושות, איננו מסתכן בשום מעורבות צבאית מערבית. איראן, המדכאת את בני עמה פי כמה מהמשטרים בארצות "המהפכה הערבית", היא מבצר בטוח לאייתולות. הטירניה הפשיסטית בעזה מעולם לא הייתה מבוססת יותר ומחומשת יותר. המערב הליברלי בהנהגת אובמה עשה את מה שיודע לעשות כל ליברל טוב: לפייס עריצים, להפקיר בני-ברית, לפנטז על שלום ודמוקרטיה ולקבל מלחמות וטרור.

לא נשקפה ממנו סכנה למערב. קדאפי

אובמה, סרקוזי, מרקל, קמרון ושאר מנהיגי המערב, היו צריכים למנוע את נפילת קדאפי, בן-עלי ומובארכ. לא משום שמדובר במשטרים נאורים אלא מפני שזהו הרע במיעוטו. נגד אותם עריצים לא נלחמו רק מהפכנים שוחרי-טוב. יד האחים המוסלמים הייתה במעל במצרים, ואל-קאעידה נוכח גם בלוב. אובמה עשה למובארכ את שקרטר עשה לשאה הפרסי: משטר דיקטטורי הופקר לטובת מהפכה שנישאה על גלי ההמון. באיראן, לצעירים לא נותר אלא להלין על הוריהם ולהתגעגע לימי השאה. אם האסלאם הרדיקלי יצליח לשים את ידו על השלטון בקהיר ובטריפולי, המשטר של חומייני וחמנאי ייראה כגרסה מרוככת לעומת מה שיתרחש באותן ארצות שנשטפו בלהג "האביב הערבי". הפקרת המזרח התיכון וצפון אפריקה עלולה אפוא להיות בכייה לדורות. שמו של אובמה עוד ייזכר לשנות-דור כסייען הגדול של הרודנויות האכזריות ביותר העלולות לקום בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

אם אפשר להוציא כמה לקחים אקטואליים ורלוונטיים לענייננו המקומי, הרי שניתן לקבוע בוודאות כי ממשלה ישראלית שתיסוג מיהודה ומהשומרון ותסתמך על ערבות בינלאומית של המערב, תסכן את עתיד ישראל בטווח המיידי. לישראל אין שום סיבה להסתמך על המערב נוכח הפקרת ההמונים הנטבחים בסוריה, מזה, ונטישת משטרים מתונים לטובת האסלאם הרדיקלי, מזה. מדינה פלשתינית בגבולות 67' תוכל לקום רק במקום מדינת ישראל, ולא לצדה. לישראל אפילו לא יהיו 60 השניות הנדרשות כדי ליירט טילים שיישלחו מטול כרם ומג'נין אל כפר סבא ותל-אביב. השיקולים שהניעו את המערב להימנע ממעורבות בסוריה, הם אלה שיניעו אותו גם להימנע מכל מעורבות אפשרית לטובת ישראל אם תג המחיר יהיה עימות עם העולם הערבי.

קריסת הקונספציה הזו הביאה גם להתמוטטות קונספציה נוספת והיא רעיון המדינה הפלשתינית המפורזת. ההסכם עם המצרים, שכלל את פירוז חצי האי סיני, קרס והיה לאבק. סיני הפכה לקן צרעות של טרור אסלאמי. גם אם תתעקש ישראל על פירוז השטחים שמהם היא מוכנה לסגת ביהודה ובשומרון, אין לה שום ערובה משמעותית לכך שתוך פרק זמן קצר ביותר, השטחים האלה לא יהפכו למחסן נשק עבור המהפכה האסלאמית. כל מהלך מדיני שתעשה ישראל ויתבסס על ערבות ערבית או מערבית, לא יחזיק מעמד. ואם הספקנו כבר להתפכח מהלשון האורווליאנית על "קורבנות השלום", על שלום שהוא בעצם מלחמה, אין טעם שנכניס את עצמנו למצב אורווליאני נוסף שבו הפסקת אש והתעצמות צבאית לקראת מלחמה תיחשב ל"שלום". בחשבון הסופי, ישראל תצטרך להגיע למצב שבו היא חזקה מספיק להתמודד עם הלחץ המערבי לחתום הסכם מדיני עקר שבו שלום מוביל למלחמה, ולא פחות חזקה להתמודד עם ההשלכות של סירוב לחתום על הסכם כזה.

רצח ההמונים בסוריה ובגידת השמאל הבינלאומי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.4.2011

הרצח ההמוני המתרחש בסוריה לא גרם לאף אחד מארגוני זכויות האדם והשמאל בישראל למחות על הפשעים נגד האנושות שמבצע משטרו של אסד הבן. לא משמרת מחאה, לא עצרת הזדהות, אפילו לא קבוצת פייסבוק. אבירי זכויות האדם, שתרים אחר כל אישה וילד הנפגעים מ"צבא הכיבוש", לא חשו צורך עז לצאת להגנת ההמונים בסוריה. גם ברחוב הערבי בישראל הדברים מתנהלים על מי מנוחות: כשהודח הנשיא המצרי מובארכ, בוואדי ניסנאס בחיפה יצאו לרחובות. הפעם מניחים לאסד לטבוח בבני-עמו, וכמות הנרצחים אינם מזעזעת את הרחוב הערבי בישראל.

פעיל השמאל מתן קמינר כתב מאמר באתר "הגדה השמאלית", האי הרדיקלי באינטרנט, ובו כתב בגילוי-לב יוצא דופן: "אנשי שמאל רבים… רואים באימפריאליזם את 'הסתירה העיקרית' במזרח התיכון. הם פותחים בטענה… (ש)לפיה הכוח הדכאני הגדול ביותר באזורנו הוא זה של הקפיטליזם התאגידי המגובה בכוחות הצבא של נאט"ו ובעלות בריתה (ביניהן ישראל כמובן). מטענה זו הם מסיקים שעל השמאל לקבוע את עמדתו לגבי כל התפתחות באזור על פי מידת התרומה או הסכנה להגמוניה האימפריאליסטית הגלומה בה. למסקנה זו אינני יכול להסכים".

אנטי-אימפריאליסטי. בשאר אסד

לפי קמינר, "הביטוי הפשטני והמסוכן ביותר של נטייה זו איננו בקטלוג של המשטרים באזור ל'פרו-אימפריאליסטיים' ו'אנטי-אימפריאליסטיים'… אלא בנטייה לשפוט את התנועות המתעוררות נגד המשטרים באמצעות לוגיקה פשוטה של פלוס ומינוס, על דגם 'האויב של האויב שלי הוא חבר שלי, והאויב של האויב של האויב שלי הוא אויב שלי'. על פי היגיון זה, למשל, המהפכה המצרית היא חיובית אפריורי ואילו המאבק נגד משטר אסד בסוריה היא בגדר חשוד מיידי".

קמינר מבקר בדברי הביקורת המתונים והמהוססים-מעט שלו את הלוגיקה של השמאל הרדיקלי בישראל. המהפכה המצרית הייתה חיובית שכן היא הפילה את מובארכ, שבעיני השמאל היה "משת"פ של האימפריאליזם וישראל", והקימה משטר אשר עתיד להצטרף בעתיד הקרוב או הקצת רחוק יותר אל הציר ה"אנטי-אימפריאליסטי" שמורכב מסוריה, צפון קוריאה, ונצואלה ואיראן, עם גורמים פחות קיצוניים כמו סין ורוסיה. המהפכה הסורית היא חשודה משום שהיא מבקשת להפיל את אחת הצלעות החשובות במאבק נגד "האימפריאליזם", דהיינו: בשאר אסד. למעשה, בשמאל תופשים את משטרו של אסד כפרוטו-סוציאליסטי או כסמי-קומוניסטי, ומדגישים את שליטתה הרבה של המדינה בכלכלה. לכן, התייחסותם לתנועה המהפכנית בסוריה דומה להתייחסותם לתנועות מהפכניות דומות שהתרחשו בהונגריה ב-1956 ובצ'כוסלובקיה ב-1968. את דורשי החופש הם מכנים "מהפכני-נגד" ואת תנועתם הם מגדירים "קונטר-רבולוציה". אז זה תאם את האינטרסים של האימפריאליזם הסובייטי-סטליניסטי הלוחם בארה"ב ובציונות, היום זה כפוף לאינטרסים של האימפריאליזם האסלאמו-פשיסטי שגם הוא לוחם במערב החילוני ושם על המוקד את ישראל.

הבגידה הגדולה של השמאל בהמונים הסורים המשלמים בדמם למען חיסול המשטר הפשיסטי שם, הנתמך על-ידי העריצות הפשיסטית בטהרן, איננה רק מלמדת על מהותו האידיאולוגית והפוליטית של המחנה הזה; היא גם ממחישה כי נאמנותו נתונה אך ורק למלחמה בלתי-פוסקת בישראל ובערכי המערב הקפיטליסטי, כאשר אויביה של ישראל הם, למעשה, בעלי-בריתו של השמאל מכוח אותו היגיון שעליו הצביע קמינר. אין בכך משום הפתעה רבה כיוון שאותו שמאל היה זה שרכב על גבו של האייתוללה חומייני בדרך להפלת משטרו של השאח הפרסי, בציפייה לחיזוק המאבק ה"אנטי-אימפריאליסטי" בעולם. אולם יש בכך כדי להצביע פעם נוספת על העובדה הידועה ממילא, אשר יש לאומרה שוב ושוב, כי לשמאל אין שום סמכות מוסרית להטיף על זכויות אדם ואזרח.

בישראל, כמו בשאר ארצות המערב, פועל מחנה פוליטי אשר כל מרצו וזמנו מוקדש להרס המערב ולהבסתו במאבק נגד הפשיזם החדש. זאת, כאשר ברקע במצרים כבר מתבססים להם גורמים איראניים ואנשי החמאס, ולמעלה ממחצית אזרחי מצרים תומכים בביטול הסכם השלום עם ישראל. למדינת ישראל יהיה צורך משמעותי לא רק להתמודד עם מצרים החדשה שעיניה כבר נשואות לטהרן, אלא גם לפקוח עין על מחנה פוליטי אשר מבחינה מנטאלית חצה כבר מזמן את הגבול.

ממצרים לפלשתין – בשורת המהפכה המצרית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 16.2.2011

צהלות הדמוקרטיה במערב נוכח המתרחש במצרים מתעלמות מעובדה אחת פשוטה: המהפכה המצרית לא נבעה מצנזורה, מהיעדר דמוקרטיה, מסתימת פיות ומזיוף בחירות. הדחת מובארכ הייתה תוצאה ישירה של המצב הכלכלי שם. אי אפשר שלא לחזור אל הניתוח המרכסיסטי את הכלכלה ולהבין: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. אם מקבלים את הניתוח הזה, המקום הבא שאליו צריך להפנות מבט הוא הרשות הפלשתינית. המצב בה הוא קשה מנשוא: בינואר השנה פורסם מחקר שערכו האנליסט איל עופר, ומנכ"ל חברת הייעוץ חיסונים פיננסים, אדם רויטר, 60 אחוז מההכנסה הלאומית של הרשות הפלשתינית מתבססת על תרומות מהמערב. בתוך ארבע שנים בלבד, האמיר היקף התרומות לרשות לסכום של 4 מיליארד דולר. במילים אחרות, הכלכלה הפלשתינית פשוט איננה קיימת.

הבעיה המהותית בכלכלה הפלשתינית היא, שההון הרב הזורם לרשות איננו מגיע לעם. רובו ככולו מיועד לביורוקרטיה הפלשתינית. באופן אירוני, התמיכה השנתית של ישראל ברשות מגיעה ליותר מ-1.5 מיליארד דולר, הרוב באמצעות גביית תשלומי מסים עבור ממשלתו של סאלם פיאד. משמעות המצב היא פשוטה: בניגוד לטענה הרווחת, כי לפלשתינים אין אינטרס לצאת לאינתיפאדה נגד ישראל כי "מצבם טוב", הרי שהכלכלה הפלשתינית הכושלת מצביעה על כך שהאליטה הפלשתינית, וזו בלבד, מעוניינת בשמירת הסדר הקיים. לפועל הפלשתיני, שמרוויח 50-60 שקל ליום עבודה, אין אינטרס לשמר את הסיטואציה הכלכלית ברשות. הסחף המצרי עלול עוד להגיע לשטחי הרשות כשם שהוא מותיר עקבות באלג'יריה ובתימן.

: מהפכות מתרחשות כשתמה יכולת העם להכיל את הניצול והדיכוי המעמדיים של המשטר. המהפכה במצרים. צילום אילוסטרציה

העובדות הללו צריכות לעמוד לנגד עיניה של ממשלת ישראל לקראת מו"מ לחידוש התהליך המדיני. ניתן להציע לפלשתינים הסדר ביניים ארוך טווח שבמרכזו שיקום כלכלי מסיבי של הרשות הפלשתינית באמצעות תוכנית חומש שבמסגרתה יקימו מדינות המערב את התשתית הכלכלית למדינה המיועדת: הקמת מפעלים, תקצוב מסיבי למוסדות חינוך, ייסוד מוסדות תרבות, ביסוס תעשיית היי-טק, הסדרת שירותים סוציאליים, תקצוב משמעותי לבתי חולים ועוד. ישראל יכולה להעמיד חזון של "מדינה בדרך", כאשר בברז תשלוט ועדה משותפת לארה"ב, לישראל, לאיחוד האירופי ולציבור הפלשתיני. במילים אחרות, ניתן יהיה להציע לפלשתינים הסדר ארוך טווח שבמרכזו הנהגתם הנבחרת, שתוחלף בזו הכושלת, תקים תשתית למדינה מאורגנת ומסודרת עם מנגנוני ביקורת. תקציבה של תוכנית כזו יושג באמצעות תרומות מכל העולם ויכול להגיע ל-20 מיליארד דולר בחמש שנים.

אם ישראל רוצה למנוע את התפוררות הרשות הפלשתינית ולהטמיע בפלשתינים אינטרס עצמי לבנייה מדורגת של מדינתם, עליה ליזום מהלך שיהפוך את הרשות לכלכלה מתפתחת שביסודה מודרניזציה חקלאית ותעשיות עתירות יידע, בצד תשתית נרחבת. במצב כזה, הטירניה העזתית תהיה חלום בלהות בהשוואה לרשות המתחדשת, וימי השלטון הדיקטטורי של חמאס יהיו ספורים. התוכנית לפיתוח פלשתין צריכה להיות אותה תוכנית שמתכננים במערב לפיתוח מצרים. הדרך לשלום אינה עוברת אפוא בנסיגות חפוזות אלא בתהליך הדרגתי שבו ניתן יהיה גם לאפשר לפלשתינים רצף טריטוריאלי ובאותה המידה לתת להם תחושה של תקווה שלפיה יש כיוון חיובי של "מדינה בדרך".

נתניהו איננו צריך את הסכמת אבו-מאזן ואבו-עלא למהלך כזה; ממילא ההנהגה הנוכחית מאבדת תאוצה. אין כיום שום מנהיג פלשתיני שיכול לחתום על איזשהו הסכם מדיני מחייב, וספק רב אם בעבר היה. אולם ישראל צריכה לעשות מעשה וליזום את הקמתה ההדרגתית של "פלסטיין" עם מינימום נסיגות ומקסימום השקעות. במדיניות נבונה ומושכלת, היא תוכל לגייס לשם כך את רוב מדינות העולם. במקום ש'הקרן החדשה' תקבל חצי מיליון דולר ממדינות זרות, יקבל את הסכום העם הפלשתיני. במקום עוד הוצאות מזכירה וטלפון למנכ"ל ארגון אנטי-ישראלי, ייתנו עוד כספים לקרן החינוך של ילדי הפלשתינים. ישראל יכולה להגשים את השלום אם רק תיקח על כתפיה את היוזמה; אחרת, בבוא האנרכיה המצרית ליהודה ולשומרון, זה עלול להיות מאוחר לישראל, אפילו מאוחר מדי.

שקיעת המערב ומלחמת הציוויליזציות החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.2.2011

למן תחילת המהפכה במצרים, חברה לה קואליציה משונה, כמעט ביזארית, לתמוך במהפכה: שמרנים מימין וטרוצקיסטים משמאל, קומוניסטים וליברלים, ציונים ופוסט-ציונים, תומכי הנשיא אובאמה ומתנגדיו. מראה מאות האלפים הגודשים את כיכר א-תחריר הכה באור סנוורים את כל האוטופיסטים למיניהם. אלה שעד לפני רגע קט הפצירו בישראל לסגת מייד מהשטחים כיוון שמובארכ עודנו בשלטון ויכול לערוב להסכם, הריעו לבובותיו התלויות בכיכר העיר. אלה שדיברו בגנות הנשיא בוש על דוקטרינת הדמוקרטיה הכפויה שלו, פתאום החלו לזמר זמירות בעד הרפובליקני השנוא מטקסס והיללו את אובאמה על שהוא תומך בדמוקרטיה במזרח התיכון. ממק"י עד פאתי הליכוד נשמעו קולות צהלה נוכח המתרחש במצרים.

לא בשלים לדמוקרטיה. המהומות במצרים. צילום אילוסטרציה

השגיאה המהותית של ג'ורג' בוש, שעליה הרחיב בשעתו גם אבי הניאו-שמרנות אירווינג קריסטול, היא שדמוקרטיה לא בונים על כידונים. כפי שציין בעבר נתן שרנסקי, לפני שמקימים דמוקרטיה, יש לדאוג שיהיו מוסדות שעליהם תיבנה החברה החדשה. העולם הערבי איננו בשל לדמוקרטיה, לא מפני שהוא לוקה בתרבות נחותה או סובל מאיזשהו פגם מובנה, אלא כיוון שלערבים אין שום מסורת דמוקרטית; שום התנסות בהתארגנויות פוליטיות חופשיות, בפלורליזם עיתונאי, במוסדות נבחרים מקומיים.

כאשר ביקשו חוקרים להסביר מדוע עלה הפשיזם דווקא בגרמניה, אחד ההסברים היה שגרמניה (להבדיל מבריטניה ומצרפת, למשל) מעולם לא עברה מהפכה דמוקרטית, או בז'רגון המרקסיסטי, "מהפכה בורגנית". רפובליקת ויימאר נולדה אל מציאות חברתית אוטוריטארית ואל תרבות פוליטית סמכותנית שבה הצליח להשתלב היטלר משום שהדמוקרטיה בגרמניה הייתה רק אפיזודה, לא חלק מתרבות רציפה. לא פלא שלאחר מלחמת העולם השנייה, רוב הגרמנים טענו שהנאציזם שגה בפרקטיקה אך לא היה טעות רעיונית ועקרונית. לכן, איראן נפלה כפרי בשל לידי החומייניזם. עזה נקטפה עד מהרה על-ידי הרודנות החמאסית. תוניסיה עודה מצויה בסמי-אנרכיה כאשר על חורבות המשטר החילוני והפמיניסטי (וכן, גם הרודני והמושחת) מאיים צילו של הפשיזם האסלאמי.

מצרים אינה בשלה לדמוקרטיה; היא זקוקה לתהליך ארוך של בניית מוסדות, רפורמות שלטוניות ושינוי הכלכלה המצרית. אם המדינה תעבור תהליך מהפכני בדומה לזה שקרה באיראן, בוונצואלה, בעזה ובעיראק, היא עלולה ליפול לידי 'האחים המוסלמים'. ההשלכות תהיינה הרות גורל, ולא רק לישראל: אחמדינג'אד, קדאפי וצ'אבז הוכיחו היטב כי הנפט שברשותם יכול להרים כלכלות של מדינות נחשלות. אם מצרים תצטרף לציר הזה, היא לא רק תרוויח כלכלית אלא גם תגייס את העם לתמיכה ברודנות חדשה. הבעיה המהותית של מצרים איננה פוליטית; ההמונים יצאו לרחובות בגלל אבטלה ורעב. האסלאם הרדיקאלי יכול לסתום את פיהם באמצעות נפט.

אולם את זה לא מבינים, לא בשמאל ולא בימין. ההתגייסות הכלל-אמריקנית לצד אובאמה במאבק מול מובארכ מעידה כי המערב איננו רק עיוור אלא גם במידה רבה גוסס. אבדו למערב חושיו החדים; עתה הגיעה תורה של ציוויליזציה חדשה. האופטימיזם המופלג נוכח שקיעת המערב ועליית "המהפכה הערבית", הצהלה נוכח נפילת מובארכ והאנרכיה בקהיר, מבשרים כי המערב לא למד דבר. יכול להיות שלקראת אמצע העשור הקרוב, יתמודד המערב עם קואליציה אוטוריטארית אנטי-דמוקרטית בהשתתפות רוסיה, סין, ונצואלה, איראן, מצרים, סוריה וארגוני הטרור נוסח 'אל-קאעידה', חיזבאללה וחמאס. זו תהיה מלחמת ציוויליזציות אמיתית; להמונים באירופה ובארה"ב, שכל עניינם נתון לשמירת אורח חיים הנוח, אין כרגע אינטרס לסכל את ההכנות למלחמה הזו. בטווח הרחוק יותר, הם ייאלצו לצאת למלחמה הזאת עם סכין בין השיניים כשהאויב סוחב על גבו פצצות גרעיניות.

לישראל יש רק לקח אחד ללמוד מזה: אין לה על מי לסמוך. ישראל נתונה לגורלה. שום ערבות בינלאומית, שום כוח שלום בחסות האו"ם, שום כסף אמריקני והבטחות פומביות, לא יסייעו לישראל ביום הדין. נתניהו, שעוד בימי רבין ניבא את הפצצת ערי ישראל בטילים וזכה לקיתונות של בוז ולעג, צריך לחשוב היטב כיצד הוא מנווט את הספינה בימים האלה. בנפול מובארכ, ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של האשליות המדיניות של השמאל. אין ולו מדינה אחת שיכולה לערוב להרפתקאות המדיניות של מועדון ותיקי אוסלו וז'נווה, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ולו הרפתקה מדינית אחת.