בחינות היסטורית של המקרתיזם בארה"ב מלמדת, כי אין כל בסיס להשוואתו עם יוזמות הימין האחרונות, כפי שטוענים ארגוני השמאל
פורסם בשינויים ובקיצורים קלים במוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.1.2012
ב-2 למאי 1957, מת ג'וזף מקארתי והוא בן 49 בלבד. במשך עשור שלם, שירת מקארתי נאמנה את המדינה שבה נולד ושמטעמה שימש סנטור, ויסקונסין. הוא היה עורך דין במקצועו, שירת בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה ושנה לאחר תום המלחמה, נבחר לסנאט האמריקני. למעשה, מעטים יודעים כי עד 1950, היה מקארתי סנטור אלמוני למדי. באותה שנה, עורר סערה באמריקה, כשטען שיש בידיו רשימה של חברי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית ומרגלים למען ברית המועצות, המועסקים במחלקת המדינה. מקארתי מעולם לא הציג את הרשימה הזו, אולם בשנים שלאחר מכך, לא נח ועקב אחר קומוניסטים, אוהדי בריה"מ ומי שנחשדו כמרגלים, בכל גזרה מגזרות הפעילות הציבורית האמריקנית: הממשל של הנשיא טרומן, מחלקת המדינה, צבא ארה"ב ואפילו תחנת הרדיו "קול אמריקה". יחסיו המתוחים עם הצבא, השליכו על יחסיו עם הסנאט: ב-2 בדצמבר 1954, ננקטו נגדו סנקציות שכל תכליתן להשתיקו. מקארתי, שראה כיצד מפעל חייו יורד לטמיון, מצא נחמה בטיפה המרה. הוא מת מצהבת, שכנראה הוחרפה עוד יותר מצריכת האלכוהול המוגברת שלו.
שמו של מקארתי עלה באחרונה לכותרות, לאחר שבשמאל דאגו לסווג את יוזמות החקיקה של הימין כביטוי ל"מקרתיזם", ובפרט את היוזמות לחקירת ארגוני השמאל, להפסקת המימון הממשלתי הזר לעמותות ולארגוני זכויות אדם ואזרח, לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, למינוי השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון ועוד. הניסיון לטעון כי הרוח בישראל היא מקרתיסטית או קרובה איכשהו למקרתיזם האמריקני, מתאפיין כולו בבורות איומה: לא זו בלבד שאין דמיון בין ישראל לבין המקרתיזם, אלא שבהשוואה לשנים שבהן פעל מקארתי המנוח, נראית ישראל כדמוקרטיה ליברלית במיוחד, אולי אפילו קיצונית.
התודעה האמריקנית הייתה רדומה לחלוטין. ג'וזף מקארתי
אחד המיתוסים הרווחים בציבור, הוא שישנה חפיפה בין תקופת שירותו של מקארתי לבין המקרתיזם. למעשה, המקרתיזם – כלומר, המאמץ להדוף את המעורבות הקומוניסטית בחיים הציבוריים האמריקניים ולדחוק הצידה את אוהדי בריה"מ והקומוניזם – לא החל ב-1950. ראשיתו בתקופה הראשונה של החרדה מפני הקומוניזם (First Red Scare), שהחלה עם תום מלחמת העולם הראשונה והצלחת המהפכה הבולשביקית ברוסיה בשלהי 1917. השביתה הכללית בסיאטל ושביתת שוטרי בוסטון, ולאחר מכן פעולות חבלה של ארגונים אנרכיסטיים, עורר באמריקנים את החשש שלא רחוק היום שבו האדומים יחליפו את פסל החירות בפסלו של קארל מארקס. התובע הכללי דאז, אלכסנדר מיטשל פלמר, ניסה לדכא את הארגונים הרדיקליים בכל כוחו באמצעות חיפושים ומעצרים בלתי-חוקיים, ואף גירש מאות פעילים שנחשדו בקומוניזם ובאנרכיזם. הסיבוב הראשון במאבק בקומוניסטים נכשל במאי 1920, לאחר שפלמר ניבא כי באחד במאי תפרוצנה מהומות בין כוחות המשטרה לבין המוני המהפכנים. העובדה שהאירועים עברו בשקט, גרמה לפלמר להיראות כפרנואיד-משהו, והחשש נוכח האיום הקומוניסטי החל לדעוך. העובדה שרוסיה הסובייטית הצעירה הייתה שקועה במלחמת אזרחים תרמה בעצמה להרגעת הרוחות בוושינגטון.
למעשה, התודעה האמריקנית הייתה רדומה לחלוטין: בשנות ה-30', הצליחו הקומוניסטים בארה"ב להשיג הישגים מרשימים, ובין השנים 1940-41, הגיע מספרי חברי המפלגה לשיא של כל הזמנים – 75 אלף חברים. העובדה שברית המועצות לחמה בנאצים הסבה לקומוניזם יוקרה בינלאומית, ועם תום מלחמת העולם השנייה, התעוררה החברה האמריקנית למציאות חדשה: קומוניסטים גלויים וסמויים היו זרועים בכל רובדי החברה האמריקנית, החל בהוליווד ובתיאטראות וכלה במוסדות שונים של המדינה. כדי להבין את עומק החרדה בחברה האמריקנית, צריך פשוט לדמיין כיצד היו מגיבים בישראל לאפשרות, שאלפי סוכני איראן ואוהדיה היו שתולים ופעילים, מי בגלוי ומי בחשאי, עמוק במרקם החברה הישראלית.
התקופה המוקדמת
כאשר החלו האמריקנים לפעול נגד האירדנטה הקומוניסטית, היו להם סיבות טובות לעשות כן. לאמריקנים היה יותר מאשר רמז לעומק החדירה הסובייטית לארצות הברית: ב-5 בספטמבר 1945, ערק למערב איגור גוזנקו, פקיד צופן בשגרירות הסובייטית בקנדה. היו ברשותו 109 מסמכים, שהצביעו על כוונתו של סטלין לגנוב את סודותיה הגרעיניים של קנדה, ואת הטכניקה הסובייטית של שתילת סוכנים רדומים שמתעוררים בעת פקודה. באותה שנה, ערקה אליזבט בנתלי מן המפלגה הקומוניסטית האמריקנית ומן המודיעין הסובייטי, והפכה למודיעה של שירות הביון האמריקני. היא חשפה שתי רשתות ריגול אמריקניות, וחשפה 80 אמריקנים שהיו מעורבים בפעילויות ריגול כאלה או אחרות עבור הסובייטים.
האמריקנים החלו לחשוש באמת מהקומוניזם הסובייטי, כאשר ב-1949 ניסתה ברית המועצות שימוש בפצצה אטומית, ובאותה שנה סין הפכה לדיקטטורה קומוניסטית בהנהגת מאו טסה טונג. לכך נוספו מלחמת קוריאה והשתלטות בריה"מ על מזרח אירופה. בינואר 1950 החלו חששותיהם להתאמת: בינואר 1950, נחשף כי אלג'ר היס, עורך דינו לשעבר של הנשיא רוזוולט ופקיד בכיר במחלקת המדינה, פעל כסוכן סובייטי. כעבור שלוש שנים, הוצאו להורג בני הזוג אתל ויוליוס רוזנברג באשמת העברת סודות גרעיניים של ארה"ב לידי הסובייטים. במשך שנים רווחה הטענה, שהשניים היו חפים מפשע, אולם ב-2008 הודה מורטון סובל, שהורשע יחד עם הרוזנברגים וריצה 17 שנות מאסר, כי היה סוכן סובייטי ושפעל יחד עם יוליוס רוזנברג להעברת סודות צבאיים ותעשייתיים על אודות הפצצה האטומית לידי הסובייטים.
נחשף כסוכן סובייטי. אלג'ר היס
הפעם הראשונה, שבה נעשה שימוש במושג "מקרתיזם" הייתה בקריקטורה של הקריקטוריסט המפורסם הרברט בלוק ב"וושינגטון פוסט" של ה-29.3.1950. הפיכת התופעה ל"איזם" לא הייתה בלתי-נכונה: בהשראת מקארתי, פעלו ועדות, פאנלים וגופים לבחינת נאמנות, החל מן הרמה הפדראלית, הארצית, וכלה ברמה המקומית. סוכנויות פרטיות ניהלו חקירות לאיתור קומוניסטים בחברות שונות. בקונגרס, קמה ועדה מיוחדת לבחינת פעילויות "לא-אמריקניות", בסנאט קמה תת-ועדה לענייני "ביטחון פנים", ואפילו "תת-ועדה קבועה" מטעם הסנאט שעסקה בחקירות בנושא. בסך הכול, בשנים 1949-1954, חקרו ועדות אלה 109 תיקים בלבד.
התפכחות מאוחרת
מעטים יודעים, כי הפעולה הראשונה נגד הקומוניסטים והחשודים בקומוניזם, הוצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי נשיא ליברלי מטעם המפלגה הדמוקרטית, הנשיא הארי ס. טרומן. בשנת 1947, הרבה לפני שמקארתי נודע בארה"ב, הוציא טרומן צו נשיאותי שביקש להקים תוכנית לסקירת נאמנותם של עובדי מדינה. התוכנית נתנה אישור לפיטורי העובד "אם ישנן סיבות הגיוניות להאמין שהאדם המעורב איננו נאמן לממשלת ארצות הברית". הנשיא הרפובליקני שהחליפו, דווייט אייזנהאואר, חיזק והרחיב את תוכניתו של קודמו, ואף צמצם את האפשרויות הזמינות לעובד שפוטר לערער על פיטוריו.
כעבור שנה, סערו הרוחות כאשר הוחלט כי יוליוס רוברט אופנהיימר – פיזיקאי מאוניברסיטת ברקלי שנחשב לאבי הפצצה האטומית ב"פרויקט מנהטן" המפורסם ואף שימש יועץ לוועדה לאנרגיה אטומית – לא יזכה עוד לסיווג ביטחוני גבוה. התסקיר שעבר אופנהיימר, וארך כ-4 שבועות, היה נפוץ בארה"ב. לפי ההערכות, 1 מכל 5 עובדים בארה"ב נדרשו לעבור תסקיר נאמנות כזה או אחר. במשרד המשפטים האמריקני, הייתה רשימה של ארגונים חתרניים, שנחשפה ב-1948 וכללה בשיאה 154 ארגונים שמתוכם 110 זוהו כקומוניסטיים.
פרופסור אלן שרקר מה'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק, נחשבת לאחת החוקרות המפורסמות של המקרתיזם. שרקר, שההיסטוריון האנטי-קומוניסטי הנודע רונאלד ראדוש תיארה כ"דיקנית של ההיסטוריונים האנטי-אנטי-קומוניסטיים", טענה בספרה "רבים הם הפשעים: מקרתיזם באמריקה" (1998), כי האף-בי-איי היה המרכיב החשוב ביותר "במסע הצלב האנטי-קומוניסטי". לשיטתה, המקרתיזם "גרם יותר נזק לחוקה ממה שגרמה המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב אי-פעם". מנגד, זכתה שרקר לביקורת מן השמאל האנטי-סטליניסטי, שתהה על עיסוקה האובססיבי במוניטין של תומכי סטלין והקומוניזם הפרו-סובייטי בארה"ב.
בשנת 1966, הוציא הנשיא לינדון ג'ונסון צו נשיאותי שהכניס לחוק האמריקני את סעיף חופש המידע, לא מעט בהשראת הפוליטיקאי האמריקני הנודע מהשמאל, ראלף ניידר. בעקבות הצו של ג'ונסון, נחשפו לא מעט מתיקי האף-בי-איי והתברר, כי המקרתיזם לא היה מפעל של אדם אחד: ראש האף-בי-איי האמריקני, אדגר פ' הובר, שהיה המנהל הראשון של סוכנות החקירות האמריקנית, ניצח על המערכה האנטי-קומוניסטית. הובר נחשב למי שהפך את האף-בי-איי לארגון מודרני הלוחם בפשע ומשתמש בטכנולוגיות מודרניות בפעולותיו.
בהנהגת האף-בי-איי
בהשראת הנשיא טרומן, כאשר הובר מנצח על התזמורת האנטי-קומוניסטית, גדל מספר סוכני האף-בי-איי פי שניים בתקופת המקרתיזם. אלפי עובדי ממשלה אמריקניים איבדו את מקום עבודתם. לאור הרצון לשמור על מסתוריות פעילות הסוכנים החשאיים, חלק מהנאשמים כלל לא ידעו במה הם נאשמים. במסעו נגד חדירת הקומוניזם לארה"ב, השתמש האף-בי-איי בכל צעד שעמד לרשותו, כולל פעולות לא-חוקיות, כגון פריצות, ציתותים ופתיחת דברי דואר. הארגון היחיד שהסכים להגן על הנאשמים בקומוניזם היה 'הגילדה הארצית של עורכי הדין', ארגון משפטי בעל גוון שמאלי שתמך ב"ניו דיל" של רוזוולט, נחשד בעצמו בנטיות קומוניסטיות ואף נרדף על-ידי האף-בי-איי.
למעשה, מקארתי נטל חלק מוגבל בלבד בפעילויות אותה תקופה. בנובמבר 1947, למשל, כאשר מקארתי עוד היה אנונימי ושירת רק שנה אחת בלבד בקונגרס, הואשמו 10 סופרים ובמאים ב"ביזוי הקונגרס", לאחר שסירבו להופיע בפני ועדת חקירה אנטי-קומוניסטית שהוקמה. בעקבותיהם, פורסמה "הרשימה השחורה של הוליווד", שכללה עשרות בעלי מקצוע בתעשיית הקולנוע שנחשדו בקומוניזם. רבים מהם לא יכלו למצוא עבודה והודרו מכל פעילות משמעותית בתעשיית הבידור האמריקנית.
בשנת 1956, החליט בית המשפט העליון בארה"ב לנקוט בצעדים שתכליתם הגבלת משרד המשפטים בפעולותיו נגד החשודים בקומוניזם. בתגובה, תכנן האף-בי-איי תוכנית סודית בשם COINTELPRO, ראשי-תיבות של "תוכנית למודיעין נגדי", שמטרתה הייתה לערוך דיסקרדיטציה לארגונים המתנגדים לממשל וליריבים משמאל, באמצעות לוחמה פסיכולוגית, שתילת דו"חות כוזבים, העברת ידיעות שקריות לעיתונות, שיוך מכוון של מתנגדים פוליטיים לאף-בי-איי, ואף מאסרים בלתי-חוקיים, הטרדות ואלימות. בין יעדי האף-בי-איי הייתה התנועה לזכויות האזרח בראשות מרטין לותר קינג, השמאל החדש שהתנגד למלחמת וייטנאם שפרצה בנובמבר 1955, תנועת הסטודנטים הפרו-מאואיסטית 'סטודנטים למען חברה דמוקרטית' (אס-די-אס) ועוד. למעשה, עד היום מואשם האף-בי-איי, כי הוא ממשיך לנקוט בצעדים המזוהים עם תוכנית זו.
בעקבות הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שהתקיימה ב-1956, ששיאה היה בחשיפת פשעי סטאלין, ובהשראת אירועים נוספים כמו הפלישה הסובייטית להונגריה באותה שנה, ירד קרנו של הקומוניזם בעולם, ובכלל זה בארה"ב. החל מ-1957, המקרתיזם כתופעה משפטית וציבורית החל להתפוגג. לפי הערכות גסות, אלפים נאסרו בתקופה המקרתיסטית, 10-12 אלף אמריקנים איבדו את מקום עבודתם, 300 תסריטאים, במאים ושחקנים הוצאו מתעשיית הקולנוע, ובכל תחום מחיי החברה האמריקנית ניכרת טביעת האצבע המקרתיסטית. בין השמות הבולטים שנרדפו במהלך התקופה, ניתן לציין את הקומיקאי צ'ארלי צ'אפלין, המחזאי, הסופר והמשורר ברטולד ברכט, הזמר פול רובסון, המחזאי והמסאי ארתור מילר ואחרים. האירוניה ההיסטורית היא, ששני המינויים של אייזנהאואר בבית המשפט העליון – ויליאם ג'וזף ברנאן הבן וארל ווארן – מילאו תפקיד חשוב בסיום עידן המקרתיזם בארצות הברית. אייזנהאואר, שנבחר לכהונה שנייה ב-1957, הפטיר כי מינויו של ווארן "היה טעותי הגדולה ביותר". בחירתו של הנשיא המיתולוגי ג'ון פ. קנדי לתפקיד בבחירות שנערכו בשלהי 1960, סימנו את מות המקרתיזם בחברה האמריקנית ועליית סדר היום הליברלי במדינה.
ההשוואה בין סדר היום השמרני לבין המקרתיזם האמריקני לא רק שמתעלמת מן העובדות ההיסטוריות, אלא גם מתכחשת לכך שרוב מוחלט של יוזמות הימין מבקשות לקבוע אמות מידה שוויוניות לסדר היום הציבורי, המשפטי והחברתי. כאשר ח"כ דב חנין (חד"ש), אומר כי "ברור היום לציבור כולו שמדובר ברדיפה מקרתיסטית", עליו מוטלת החובה להוכיח מה מקרתיסטי בהתנהלות הימין. דבר אחד בטוח: מקארתי וחבריו זיהו נכונה את הסכנה שבאיום הקומוניסטי על ארצות הברית. הם טעו במינון; בעיקרון הם דווקא צדקו.
גילויים מאוחרים
50 שנה אחרי מותו, עדיין ניכרת השפעת המקרתיזם על מדיניות ארה"ב
לבית המשפט העליון בארצות הברית היה תפקיד מכריע בדיכוי המקרתיזם עד כדי העלמתו המוחלטת. בפסק דין מ-1956, פסק בית המשפט העליון לטובת פרופסור שלוחובר מקולג' בברוקלין. אותו פרופסור פוטר מעבודתו לאחר שבאחת מוועדות התשאול שבהן נחקר בעוון נחשפה חברותו במפלגה הקומוניסטית. בעתירה לבית המשפט, טען כי עומד לרשותו הסעיף החמישי בחוקה האמריקנית, הקובע כי "לא יאולץ להעיד במשפט פלילי נגד עצמו, ולא יישללו חייו, חירותו או קניינו בלי הליך משפטי תקין, ולא יילקח קניינו הפרטי לשימוש הציבור בלי פיצוי הוגן". במשפט אחר מ-1957, בוטלו כתבי אישום נגד 14 קומוניסטים בקליפורניה. בכתב האישום שהוגש נגדם נקבע, כי קריאה או התארגנות להפלת הממשלה לפי חוק סמית' מ-1940.
למרות המאבק המוצלח שניהל בית המשפט האמריקני נגד התופעה, הרי שיותר מ-50 שנה לאחר מות המקרתיזם, עדיין חלק ניכר מן ההתנהלות הביטחונית והחוקית של ארה"ב מושפעת ממנו. כך, כל הפקידים ועובדי המדינה בקליפורניה מחויבים בשבועת אמונים למדינה. "החוק הפטריוטי" של הנשיא ג'ורג' וו. בוש הבן מ-2001, ביקש להסיר מגבלות המוטלות על גורמי אכיפת החוק בחקירות ובפעולות שתכליתן סיכול טרור.
הניסיון להציג את המקרתיזם כתופעה חסרת בסיס עובדתי הפך לבעייתי לאחר קריסת ברית המועצות ופתיחת הארכיונים הסובייטיים. כך, נחשף כי המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב פעלה בשירות ברית המועצות, וחלק ניכר מאנשיה היו מרגלים שגויסו על-ידי הסובייטים למען המולדת הסוציאליסטית. בתוכנית ששודרה בבי-בי-סי, בשם "מקארתי: היו אדומים מתחת למיטה", סופר כי הודות לחשיפת פענוחים סודיים ביותר שערכו האמריקנים לתשדורת סובייטית פנימית, וכן בשל חשיפת ארכיונים סודיים אמריקניים וסובייטיים, ניתן היום לאשר כי הריגול למען ברית המועצות – כפי שסבר מקרתי – הגיע לדרגים בכירים במחלקת המדינה האמריקנית ובבית הלבן. בתוכנית נטען, כי חששותיו של מקארתי נוכח הסתננות סובייטית לדרגים הבכירים בממסד האמריקני, עלולה הייתה להשפיע על יחסי החוץ של ארצות, בפרט במזרח הרחוק. לפי התוכנית, אישים כמו יוליוס רוזנברג, אלג'ר היס ורוברט אופנהיימר, אכן עבדו לצד הסובייטים. לשם הפקת התוכנית, נערכו ראיונות עם סוכני סי-איי-אי, אף-בי-איי וק-ג-ב, וגם רואינו אנשים שסומנו כחלק מן הרשימה השחורה בעידן מקארתי.
בספטמבר 2008, בכתבה ב"ניו יורק טיימס" (שתורגמה ופורסמה ב"הארץ" ב-19.9 באותה שנה), נחשף סיפורו של מורטון סובל, שנשפט והורשע בריגול למען בריה"מ יחד עם יוליוס ואתל רוזנברג, וריצה יותר מ-18 שנות מאסר בכלא אלקטרז ובבתי כלא פדרליים אחרים החל מ-1951. לאורך כל השנים המשיך סובל לטעון כי הוא חף מפשע, אולם ב-2008 הודה בפעם הראשונה כי אכן היה מרגל סובייטי, וקשר לפרשת הריגול גם את יוליוס רוזנברג, חברו ללימודים. לפי הכתבה, חיזק סובל את הטענה שמבחינת עבור הרוסים, פרטי הפצצה הגרעינית שהועברו אליהם מיוליוס רוזנברג לא היו בעלי ערך, ונועדו רק לאמת מידע שכבר היה בידיהם. "הוא העביר לרוסים סתם זבל", הפטיר סובל, שבחודש אפריל הקרוב יציין את יום הולדתו ה-95.
