פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 27.12.2013
השבוע ישבתי בחדרו הצר של פרופ' הלל וייס באוניברסיטת בר-אילן. הוא זועם. ההתעסקות בעניין זכויות הקהילה הגאה מוציאה אותו מדעתו. ובצדק. ההתנהלות של שר האוצר, יאיר לפיד, בכל הנוגע להשוואת אי-אלו זכויות של זוגות חד-מיניים הייתה במהותה פרובוקטיבית ומקוממת. את הלל וייס לא קשה, כידוע, לקומם, אבל היא ביטאה התרסה כלפי ציבור שלם. אם ניתן לעגן בתקנות משרדיות השוואת נקודות זיכוי לחד-מיניים, ואין צורך כלל בחוק כלשהו, למה לעורר מהומה בקואליציה? על שום מה להפוך את 'הבית היהודי' ובנט בראשו לריאקציונרים חסרי תקנה ואת לפיד וסיעתו – לשוחרי הנאורות והקידמה?
ממשלה עם בנט – בלי לפיד. השר נפתלי בנט
בסופו של דבר, שר האוצר קיבל את אחת מהצעותיו הראשונות של שר הכלכלה והמסחר. הוא הבין, כי בהרכב הקואליציוני הנוכחי, קשה יהיה להעביר את הצעת החוק. למען האמת, אין כמעט שום הרכב אחר שיאשר את העברת החוק ולו משום שהסיעות החרדיות והערביות, למעט חד"ש, מתנגדות לו. אז מה רצה יו"ר 'יש עתיד' להשיג? בעיקר נקודות בקרב הציבור החילוני-ליברלי שתמך בו בבחירות ועתה עובר, כטבעם של חולות נודדים, אל מפלגת העבודה ומרצ. לפיד יודע שהמחיר הציבורי ששילם על העברת התקציב הוא עצום ורב. לכן, נשמע ממנו בקרוב גם בתחום המדיני, משל היה יונה צחורה ופנסיונר מועדון ותיקי הסכם אוסלו.
העניין הוא, שנושא החד-מיניים איננו שקול לנושא המדיני. יש פה ניסיון ציני לפעור פער בין ציבורים, לחדד עמדות, להעמיק דעות קדומות, לעשות קופה על חשבון הקהילה הגאה והציבור הדתי. זה אקט לא-ציוני, מכוער, כמעט גזעני. אם שר האוצר רצה להוכיח שציבור חובשי הכיפות הסרוגות הוא שמרני-קיצוני בדעותיו, הוא הצליח. שהרי מה זה משנה אם עיקר ההתנגדות היא לא למתן הזכויות עצמן כי אם למיסוד הזוגיות החד-מינית? ואם ביקש לפיד להראות, שהקהילה החד-מינית מוכנה לעשות הכול כדי לזכות בהישגים, גם במחיר עימותים פוליטיים מיותרים, הוא הצליח. הגאים נדמים כחטיבה של פונדמנטליסטים ליברליים. מי ישוחח בכלל על קבוצת הו"ד, ההומואים הדתיים, שלא לדבר על שאיפת רבים מבנות ומבני הקהילה לחיות חיים דתיים ולקיים אורח חיים המבוסס על שמירת תורה ומצוות?
כליברלים רבים אחרים שחירותם חשובה להם אך חירות האחר נפסדת בעיניהם, לפיד הוא פוליטיקאי מסוכן. חסר גבולות. שום צעד לא יהיה, מבחינתו, מיותר אם ישרת את מטרותיו הפוליטיות. אם אדם כזה יושב בקבינט המדיני-ביטחוני ומנהל את כלכלת ישראל, הדבר צריך לעורר בנו יותר מאשר תחושת אי-נוחות קלה. כאביו המנוח, הפרובוקציה האנטי-דתית היא האמצעי המרכזי והמהותי עבור שר האוצר לקידום חזון פוליטי שבו הפילוג הוא העיקר ולא, חלילה, המשותף.
מהפוליטיקה הזו יוצאים הכול נפסדים. למשל, ח"כ עדי קול, שעד לא מזמן הרהרה בפרישה מהפוליטיקה, מוצאת עצמה (שוב) משמשת ככלי ריק בידי לפיד. חברו של לפיד לברית האחים, השר נפתלי בנט, מוצא עצמו על תקן החשוך, הריאקציוני, כשהוא בכלל תומך בהשוואת זכויות החד-מיניים, רק לא בחוק. ועוד לא דיברנו על האינתיפאדה נגד איילת שקד או על העליהום כלפי ראש הממשלה, שאינו שועה למשוגותיו התורניות של שא האוצר שלו. עתה, יותר מתמיד, ברור שהגורם המזעזע והמפלג בקואליציה הוא 'יש עתיד'. צריך לתת למפלגת העבודה את לטרת הבשר שלה כדי להוציא מהממשלה את מפלגת הפילוג. עם קצת מאמץ, אפשר לייצר קואליציה יציבה יותר לעם ישראל שתשרוד את שלוש השנים הבאות ותסייע, כן, גם לחד-מיניים – מבלי לרמוס ולהשפיל את הדתיים.
