בשנה שעברה, עת ניצח ברק אובמה בבחירות לנשיאות, הספידו את הניאו־שמרנים. המוסכמה הייתה, כי תם עידן: זמנם של הרפובליקנים עבר. קואליציות המיעוטים באמריקה השתלטו על הפוליטיקה. הקו הבדלני של האמריקנים, המבקש להתרכז בנושאי פנים ולא בנושאי חוץ – המנוגד לחלוטין להיגיון השמרני הטוען, כי עולם פחות דמוקרטי הוא עולם רע יותר לארצות־הברית – הפך לדומיננטי במחשבה של רוב הציבור באמריקה, שאינו רוצה למשל בתקיפה בסוריה. אלא שככל ונוקף הזמן מתברר, כי גם אם לרפובליקנים אין הנהגה, וגם אם השמרנות החדשה מצויה במשבר עמוק, הרי שהרדיקליות החדשה – שליברליזם, קומוניזם וסטליניזם משמשים בה בערבוביה – היא סכנה של ממש לארצות־הברית.
למן מלחמת העולם השנייה, הייתה אמריקה לא רק נושאת דגל החירות ומנהיגת העולם החופשי, אלא גם הקוטב שעליו יכלו להישען מתנגדי הפשיזם בצורותיו השונות, למן הפשיזם האדום והחום (הקומוניזם והנאציזם) וכלה בפשיזם החדש, האסלאמו־פשיזם. התמיכה הבלתי־מתפשרת של האמריקנים בישראל – גם בימים פחות טובים כגון אלה של קרטר או בוש האב – הייתה מוחלטת מכיוון שבבית הלבן הבינו, כי מדינת היהודים היא המבצר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון. גוש המדינות שנאסף סביב ארצות־הברית והכיר במנהיגותה – למן מדינות אירופה וכלה במדינות ערביות כגון מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואחרות – עשו זאת כיוון שהבינו, כי ניתן לסמוך על כוחה של אמריקה ואולי כי עדיף לעשות זאת בשל היותה המעצמה היחידה הניצבת מול הסטליניזם עד ראשית שנות התשעים, והמעצמה הראשית למן קריסת הגוש המזרחי. התמיכה בארצות־הברית נבעה משילוב של אידיאולוגיות ואינטרסים – כלכליים, צבאיים, תרבותיים וחברתיים.
מוקף בחבורת רדיקלים. הנשיא אובמה
התנהלותו של אובמה נוכח האיום הגרעיני האירני, שכבר היום מובנת ככישלון מוחלט, משתלבת בהתנהלותו מול מלחמת האזרחים בסוריה, שהתגלגלה ממהפכה דמוקרטית נגד משטר רודני המדכא את בני־עמו למלחמת אזרחים בין שתי מהפכות־נגד – פשיסטית־אסדית מכאן ואסלאמיסטית־סלפיסטית מכאן. משטרו של אובמה, המוקף ברדיקלים מהאגף העמוק של המפלגה הדמוקרטית, פוגע פגיעה היסטורית בארצות־הברית. היא חלשה יותר, משפיעה פחות, כוח ההרתעה שלה נחלש, עצמתה הבינלאומית פחתה לאין שיעור ואויביה – שחלקם הם אויבי הציביליזציה המערבית ובתוכה ישראל – צופים בה ומחככים ידיהם בהנאה. המחיר שארצות־הברית עלולה לשלם על מעללי אובמה יהיה גבוה לאין שיעור מזה ששילמה נוכח המלחמה בעיראק, שהייתה מוצדקת ועתה מותקפת לשווא כאילו סיבתה הוכחה כמופרכת (בשמאל ממשיכים לטפטף את הטענה שלא נמצא נשק להשמדה המונית בעיראק כהוכחה לכך שלא הייתה סיבה לצאת למלחמה ומתעלמים מסירובו המתמשך של סדאם חוסיין לאפשר לפקחים לעשות את עבודתם תוך טשטוש כל ראיה אפשרית).
הסכנה הגלומה במדיניות אובמה משליכה באופן טבעי על מאבקה של ישראל מול האסלאמו־פשיזם – ציר הרשע איראן־חיזבאללה־חמאס ואל־קאעידה – ונותנת רוח גבית לכוחות ריאקציונריים אנטי־מערביים הנסמכים על תמיכת הציר הסינו־סובייטי הוותיק בראשות ולדימיר פוטין. במצב כזה, גם ערביי ארץ־ישראל – ובתוכם ערביי יהודה ושומרון – עלולים להתחיל באינתיפאדה תוך הסתמכות על חולשת המערב, תמיכת ציר הרשע וגיבוי סינו־רוסי. מדיניות זו של הנשיא האמריקני הופכת את שיחות השלום שמנהלים ציפי לבני ועו"ד יצחק מולכו עם אנשי אבו־מאזן לבדיחה. הערבויות האמריקניות שניתנו לצדדים ושעתידות להינתן בעתיד אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו. אולם להשלכות של מדיניות הבית הלבן עלולות להיות השפעות בלתי־צפויות וקשות לא פחות, כגון מעשי תוקפנות מצד סין ומלחמה של צפון קוריאה הסטליניסטית נגד הדרום הדמוקרטי.
לרפובליקנים אין אמנם הנהגה מסודרת אך דמויות בעלות השפעה כמו ג'ון מקיין, גיבור מלחמת וייטנאם, יכולות ליצור הנהגה קולקטיבית אשר תציע פרוגרמה חלופית, שמרנית, המגנה על האינטרס האמריקני וחותרת לחזור לתפקיד שנטלה על עצמה ארצות־הברית עת הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. בישראל, ראוי להיזהר מאוד בכניעה ללחצי הבית הלבן ובוויתורים טריטוריאליים ואחרים תחת כזב השלום. ישראל, כמו מדינות אחרות, לא יכולה לסמוך אלא על עצמה. כרגע, אין לה גב בממשל האמריקני. עד שיסיים אובמה את כהונתו, ראוי שראש הממשלה נתניהו וכל שותפיו לקואליציה יתלכדו מאחורי מדיניות מוסכמת בכל הנוגע לענייני החוץ של ישראל ובפרט בכל הקשור לנושא הפלשתיני, ולא יתפתו להיכנע ללחצים מיני לחצים שונים. הדמוקרטים באמריקה מסכנים את אומתם שלהם. מדיניותם עלולה לסכן את האומה הישראלית.
