פורסם במגזין "טיים אאוט" בתאריך 7.8.2013
מדי פעם, מהבהב על המוניטור המחשבתי של הימין הישראלי סימן חיים. סימני־החיים האלה מגיעים בעיקר מכיוון ההוצאה לאור של מרכז שלם. שם אמנם סגרו לא מזמן את כתב־העת המצוין "תכלת", אך ממשיכים להוציא מדי שנה כמה ספרים מוקפדים ומושקעים ממיטב ההגות הליברלית והשמרנית; לא בקצב ההוצאה של "רסלינג", אך באיכות שאינה נופלת מזו של ההוצאות הגדולות והנחשבות. כך, יצאו באחרונה הספרים "חוקת החירות" של פרידריך האייק, המוצג לא פעם כאחד מאבות השמרנות במאה העשרים – מורם ורבם של תאצ'ר ורייגן – וגם "אריאופגיטיקה" של ג'ון מילטון.
"חוקת החירות" – שיצא לאור במקור בשנת 1960 ותורגם בידי אהרן אמיר המנוח – פורסם חמש עשרה שנה לאחר שמרכז שלם פירסם את תרגום ספרו היותר ידוע של האייק, "הדרך לשעבוד". מדובר בספר עב־כרס המשלים את מאבקו הרעיוני והפוליטי של האייק בסוציאליזם שנוא־נפשו. על פני יותר מחמש מאות עמודים הוא עוסק במושגי החוק, החירות, השוויון, הכלכלה החופשית והחוקה, ומציב בפני הקורא משנה סדורה. אפס, בניגוד לתדמיתו של האייק כשמרן, הוא עצמו דואג בסוף הספר לכתוב אחרית־דבר תחת הכותרת "מדוע אינני שמרן" עם התקפה קשה ויסודית נגד השמרנות ובעד הליברליזם. אולם הליברליזם של האייק, כפי שהוא עצמו מודה, אין לו "כמעט ולא־כלום עם תנועה פוליטית כלשהי המתהדרת בשם זה כיום".
"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק
כך, לדוגמה, הוא טוען, כי "לחשדנות השמרנית כלפי החדש והזר קשורה איבתו של השמרן לשיתוף פעולה בינלאומית ונטייתו ללאומנות צרחנית" ו"הסממן הפסול ביותר בעמדה השמרנית הוא נטייתה לדחות כל ידע חדש, מוכח ובדוק משום שהיא סולדת מכמה מן המסקנות הנובעות ממנו לכאורה – או, בלשון בוטה יותר, התנגדותה הבלתי־מנומקת לקדמה". ספק רב אם כותב "חוקת החירות" היה מצליח למצוא לעצמו תלמידים וחסידים רבים בימין הישראלי או הבינלאומי. למרות זאת, יותר מחמש עשרה שנה לאחר שפורסם, בסוף שנות השבעים, הייתה זו המנהיגה הצעירה של המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, שבכנס המפלגה נכנסה לדברי אחד הנואמים, הוציאה מתיקה את הספר, הטיחה אותו בשולחן וקראה בקולה הסמכותי: "בזה אנו מאמינים!".
"אריאופגיטיקה" – שנכתב בשנת 1644 ותורגם על־ידי אביעד שטיר – סייע "לעצב את אוצר המלים של המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע־עשרה, ולגונן עליה", כפי שכותב בהקדמה הנפלאה לספר פרופ' ויליאם קולברנר מאוניברסיטת בר־אילן. הסיבה הישירה לכתיבת החיבור הייתה פקודת רישוי שפירסם הפרלמנט הבריטי בשנת 1643 וחייבה את כל המעוניין לפרסם ספרים בדפוס לקבל היתר מאנשי 'אגודת מוכרי הספרים', מעין צנזורה שקודמת לפרסום. את מילטון עצמו יש לפרש ביחס לפילוסוף המפורסם יותר בן־זמנו, תומס הובס, שחיבר את המגנום אופוס שלו, "לוויתן" בשנת 1651: תפקיד התבונה אצל שניהם שונה וכך גם תפישתם את התנהלות החברה.
בהקדמה – הנפרשת על־פני כחמישים עמוד וארוכה יותר מן הטקסט המתורגם עצמו – מוסברים בצורה שווה לכל נפש הרקע לחיבור, השפעותיו על המסורת הפוליטית המערבית ותרומתו האדירה למחשבת־החירות. אפשר לומר אולי שיש משהו נאיבי בשרידי המודרניזם הליברלי; קשה שלא לחוש אהדה כאשר מחבר ההקדמה מציין בהתפעלות, כי מלים מן החיבור המדברות בשבח התבונה וחירות החקירה האינטלקטואלית חקוקות מעל לפתח הכניסה לאולם הקריאה המרכזי של הספרייה הציבורית בניו יורק.
למרות קוצר חיבורו של מילטון, הרי יש בכך משום שירת־הלל מזוקקת לחירות, בפרט לחירות היחיד, בזיקה לרעיון הקומונוולת, הקהילה הפוליטית שנוצרת על־ידי הטוב המשותף. הרקע הקלסי של מילטון, התיאולוגיה והיצירות מהעולם היווני־רומי המשמשות בערבוביה, הופכים את החיבור הזה לפנינה של ממש עבור אלה שמגלים עניין במחשבה מדינית ליברלית. חבל שהוצאת 'שלם' לא בחרה לפתוח את תרגומו של אמיר ל"חוקת החירות" בכמה מלים לזכרו. אמיר, שנפטר לפני חמש שנים, מראשוני הכנענים שרצה להיזכר כמשורר בעיקר, היה מתרגם גדול לצד היותו איש־רוח מהמעלה הראשונה. אזכורו היה הכרחי, והשיכחה הגדולה האוחזת בנו לא פוסחת, כנראה, גם על הוצאות המתרגמות ספרות מופת.
פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013
ג'ון מילטון, אריאופגיטיקה, מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013
