לנין בשדרות רוטשילד: רשמים מהאחד במאי

ותיקי שכונת פלורנטין לא זוכרים מתי זכו להשכמה נמרצת כל כך בבוקרו של יום שישי אביבי וחם. ביום שישי שעבר, נדחסו כמה מאות צעירים – רובם ככל אוהדי חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הישראלית – בגינה נידחת בירכתי שכונת פלורנטין על מנת למחות נגד "הקפיטליזם החזירי". חמושים בדגלים אדומים מגוהצים, מצוידים בדגל ענק עליו מתנוססת דמותו של צ'ה גווארה, אוחזים בכרזות שעוצבו על ידי קופירייטרים רדיקלים, ומתוגברים במתופפים ערבים צעירים שמיובאים כבדרך קבע להפגנות האחד במאי ביישובים יהודיים, יצאו מהפכני תל אביב להיאבק במה שהם מכנים כ"חזירון העליון".
 
על אף שניסתה להסתיר זאת, מאחורי האירוע עמדה כמו תמיד המפלגה הקומוניסטית המקומית. מק"י, הגלגול הנוכחי של רק"ח המשוקצת שהנהיגו מאיר וילנר ותופיק טובי, היא מפלגה זעירה שמושלת בתנועת חד"ש וממוקדת במפקדה ממוגנת המצויה במרתף קטן בשולי רחוב אלנבי, פינת רחוב הס.
 
לקראת האחד במאי, הצליחה מק"י להקים את מה שמכונה בז'רגון הקומוניסטי "חזית עממית", מה שהם מגדירים בלשון מכובסת "קואליציה", יחד עם נציגי המנחים השובתים מהאוניברסיטה הפתוחה, עובדי הרכבת הערבים שפוטרו באחרונה, אנשי התזמורת האנדלוסית שפוטרו בעקבות שביתה, נציגי איגוד העובדים הסוציאליים, אגודות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב והמכללה האקדמית תל אביב-יפו וארגון העובדים העצמאי "כוח לעובדים". לצידם, הופיע גם קומץ מאנשי מרצ בראשות ח"כ ניצן הורביץ, חמוש במשקפי שמש וצועד בראש הצעדה לצד ח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי, יורשה, ח"כ דב חנין, ועוד כמה סלבריטאים מקומיים של השמאל התל אביבי. ופה שם אפילו העלו מהאוב כמה טרוצקיסטים צעירים שחילקו עיתון מושקע בשם "המאבק", ואפילו אנרכיסטים שהניפו את הדגלים השחורים-אדומים של ה-CNT, האיגוד המקצועי האנרכיסטי המהפכני מימי מלחמת האזרחים בספרד.
 
ההפגנה שהחלה במבואותיה הדרומיים של שכונת פלורנטין וצעדה לשדרות רוטשילד, היתה, יחסית, מוצלחת ונטלו בה חלק כמה וכמה מאות בני אדם. אפשר היה לראות בה אפילו את עורך הדין ארי שמאי, ישוב על אופניים ונהנה מהמתרחש, את מבקר התרבות איציק לאור מעיתון "הארץ", ולצידם  כמה מוותיקי הקומוניזם הארצישראלי, בהם חברת קיבוץ יד חנה, פנינה פיילר, אחרונת הקומוניסטים בקיבוץ שהצטרף במהלך שנות החמישים לשורות מק"י אולם מזמן כבר הפך למושב נטול זיקה מעמדית.

כך זה היה לפני שישים שנה. כרזת האחד במאי 1949 של מפ"ם

כמה מפעילי מק"י המסורים אף הקפידו לחלק לעוברים ושבים את עלונה של המפלגה בעברית, "זו הדרך", שלבש אף הוא פני-חג ונחלץ מאפרוריות הדפוס החובבנית בה הוא נדפס מדי שבוע. בגיליון נדפסה הודעת הלשכה הפוליטית של המפלגה, גוף עם מנטאליות פוליטית מחתרתית נוסח הקומוניזם הצפון-קוריאני המתכנס אחת לשבוע, בה נכתב כי "ממשלת הימין הקיצוני, ממשלת נתניהו-ליברמן, עלולה להמיט אסון במדיניותה הזוממת מלחמה נגד אירן, והחותרת לעימותים צבאיים נוסח מלחמת עזה, להרחבת ההתנחלויות, לחיסול כל סיכוי לשלום ישראלי-פלסטיני".
 
לצד הדאגה לשלומה של איראן, דיווח העיתון על משלחת של ישראלים לקובה שנסעה לצעוד בצעדת האחד במאי בהוואנה. "בעצרת ההמונית במרכז הוואנה", נכתב בפאתוס רב, "השתתפו גם עשרות ישראלים, יהודים וערבים, אנשי משלחת הוועד לידידות ישראל-קובה שנסעו השבוע לקובה כדי לסייר באי הסוציאליסטי ולהשתתף בעצרת יום העובד הבינלאומי. עוד הצטרפו אליהם, סטודנטים מהגליל, מלגאים של הממשלה הקובנית". קובה, מסתבר, תפסה את מקומה של ברית המועצות בסידור לימודים גבוהים לחברי המפלגה הערבים.
 
גוז'נסקי מקווה
 
המאפיין הבולט ביותר של הפגנה לא היה אלא המסה הגדולה של הצעירים, חלקם הגדול גויסו לשורות חד"ש והמפלגה הקומוניסטית באמצעות ארגון חזית שהקימו הקומוניסטים, "עיר לכולנו". מדובר בפיקציה פוליטית במונחים ארגוניים והצלחה אלקטוראלית יוצאת מגדר הרגיל, שהגדילה את השפעת הקומוניזם המקומי בעיר שבין אופייה הבורגני הנינוח לבין הפרולטריון הנאנק מכובד עול כבליו, אין כמעט דבר אחד במשותף. ח"כ דב חנין, שעמד בראש תנועה זו, הצליח לגרום לראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, להזיע במאבק על ראשות העירייה, וסיים את המרוץ עם תמיכה של כ-20 אלף מתושבי העיר.
 
אפשר לבטל את הארכאיות הבולשביקית במרכז בתי הקפה של העיר ללא הפסקה, אך מן הנמנע  להתייחס בציניות להצלחתו של הקומוניזם המקומי. בשונה מהפגנות האחד במאי שנערכו בתל אביב לפני עשר שנים, ונטלו בהן חלק ותיקי המפלגה מכל הארץ ושרידי רק"ח ההיסטורית, הפעם קיבל הציבור באהדה רבה את הצעדה והעצרת שבסופה. מי שהביט בעיניים הבורקות של עוברי האורח שצפו בהפגנה, מבין כי שוררת בציבוריות הישראלית כמיהה אדירה לשינוי חברתי, לטיפול עומק במשבר הכלכלי, להבטחת ביטחון תעסוקתי, לקיומה של עבודה מאורגנת ולביסוסה של סולידאריות חברתית המבטיחה פנסיה, קביעות וזכויות סוציאליות. 

אם בעבר הלא רחוק נהגו לצעוק לעבר הקומוניסטים המקומיים, "קומוניסטים, חיזרו לרוסיה!", הפעם מחאו להם כפיים, מכוניות צפרו צפירות אהדה, עוברי אורח שלפו מצלמות לתעד את האירוע ויושבי בתי הקפה הסכימו בינם לבין עצמם שיש לאחד במאי חשיבות רבה. אם המשבר הכלכלי הצליח להביא לשמאל עדנה, הרי שבה בעת הוא גם הביא לרהביליטציה של הדגל האדום אשר בשמו בוצעו פשעים מהמגונים ביותר נגד האנושות. מי זוכר את "מהפכת התרבות" ו"הקפיצה הגדולה קדימה" של מאו צה טונג, או את משפטי מוסקבה ומחנות הריכוז של סטאלין, לא כל שכן את פול פוט והקמר רוז' בקמבודיה, מול האוטופיה הקומוניסטית הבועטת וסונטת בבעלי ההון.

בראיון שנתנה תמר גוז'נסקי לעיתון "גלובס", רמזה כי העת בשלה לניצול הסלחנות הזאת והירידה במעמדה של מרצ על מנת להפיק הון פוליטי. "אנחנו מצפים שהנהלת מרצ וחלק מהעבודה יבינו שמול הסכנות וההזדמנות לחולל שינוי", טוענת גוז'נסקי. "צריך לשלב ידיים, להסכים על מצע מינימום ונקודות מוסכמות, ולהציג לציבור כוח שמאלי מגוון. ל-1 במאי הקרוב יזמנו פנייה למרצ שיבואו, ויש היענות חיובית מצדם. החלופה בפני מרצ והריאליסטים בעבודה היא או שייבלעו בקדימה או שישמרו על עצמאותם וילכו אתנו".

מתכננת תוכניות. תמר גוז'נסקי. צילום: ויקיפדיה

מי שמכיר את הז'רגון הקומוניסטי, מבין שגוז'נסקי – המבודדת עתה בין לאומני המפלגה בהנהגת ח"כ מוחמד ברכה – מציעה למרצ להקים איחוד פוליטי חדש. "אני לא מבקשת שיתפרקו ממשהו, להפך, תשמרו על עצמכם", מרגיעה גוז'נסקי את כתב "גלובס" המודאג, ומוסיפה: "זה קורה בהרבה ארצות. ראה את 'די לינקה' בגרמניה ("השמאל", מפלגת שמאל שירשה את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ד"מ), גוף פלורליסטי של השמאל, עם קומוניסטים וסוציאליסטים וסביבתיים. לא שצריך להעתיק מהם, אבל ה'לינקה' מצליחים להוות משקל נגד משמעותי".
 
התבטלות מדאיגה
 
בניסיון להסתיר מעט את רעיונותיהם האנטי-ציוניים ולמצוא עוד בעלי ברית, לבשו הקומוניסטים המקומיים תחפושת חפה מלאומנות פלשתינית, בה הם מורגלים עוד מהימים בהם עלו לרגל ללשכת המופתי בירושלים. כהרגלם בקודש, הזרימו פה ושם מעט רעל נגד ההתיישבות ביו"ש או השמיצו קמעה את מלחמת ההגנה האחרונה בעזה, אך לא יותר מכך. השנאה מופנית בעיקר כלפי מפלגת העבודה. מי שמכיר את דרכיו הנפתלות של הקומוניזם יודע עד כמה הטקטיקה הזאת "הצליחה" לקומוניסטים הגרמנים בשנות השלושים כאשר כינו את חבריהם הסוציאל-דמוקרטים "סוציאל-פשיסטים" וסללו את הדרך לעליית הנאציזם. היום, הם מגנים את נתניהו וברק ומלמדים זכות על משטרו של אחמדיניג'אד.
 
אי אפשר להטיל דופי בחלק ניכר מהמפגינים שנכחו בהפגנה הזאת. מלבד המתופפים הממושמעים שייבאו האפרטצ'יקים הקומוניסטים מתנזים הנוער של המפלגה, נערות ונערים ערביים שכל תפקידם היה לתופף לאוזני אדוניהם היהודים הנאורים בשמש הקופחת – ללא שתייה ומים, מגויסים לרעיון המהפכה והשוויון, נשרפים בחומה של תל אביב ונצרבים באור השמש – מרבית המשתתפים היו יהודים בשנות העשרים והשלושים לחייהם שנמאס להם מהמצב הקיים, מהפערים החברתיים ומחוליים רבים נוספים של החברה הישראלית. מדובר באנשים בעלי מחויבות רעיונית ופוליטית עמוקה, לאו דווקא ללאומנות הסטליניסטית של מוחמד ברכה ודב חנין.
 
אולם דווקא בשל מחויבותם העמוקה, קשה להבין מדוע בחרו אותם צעירות וצעירים לצעוד עם אלה המגינים בחירוף נפש על זכותה של איראן לנשק להשמדת יהודים, ולא אירגנו מטה משותף עם הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים, שצעדו בנפרד מהקומוניסטים, כמנהגם מדי שנה. מדוע בחרה מרצ, שזכתה בבחירות האחרונות בתבוסה הקשה בתולדותיה, לצעוד עם הקומוניסטים – עמם סירבה לשתף פעולה במשך שנים ארוכות – ולא לחצה על צעירי מפלגת העבודה והנהגת ההסתדרות לערוך צעדה מאוחדת בשותפות עמה? 

מחכים לאובאמה
 
פרופסור נסים קלדרון מאוניברסיטת בן-גוריון, בעבר חבר המפלגה הקומוניסטית בגלגולה השפוי, כאשר הונהגה על ידי ח"כ ד"ר משה סנה המיתולוגי, כתב במאמר שפירסם בסוף השבוע שעבר ב-ynet כי לא צעד באחד במאי. לפי קלדרון, "צריך לנער ניעור גדול את סיסמאות האחד במאי ואת השירים ואת צבעי הדגלים. צריך להציע דרכים ריאליות, דומות לדרכים של אובאמה, לבלום את השוק ולאזן אותו. קודם כל באמצעות פיקוח ציבורי על הכסף הגדול, ואחר כך באמצעות חינוך שוויוני ובריאות שוויונית. מי שרואה ושומע את הפגנות האחד במאי שנערכות היום, יודע שלא זה הריח העולה מהן. הן ממשיכות את הרטוריקה של ביטול השוק. אין בהן מילה טובה על אובאמה".

מחכה לאובאמה. נסים קלדרון. צילום: וואלה! תרבות

לא הפריע לקלדרון, חלילה, הניחוח האנטי-ציוני החריף שעלה מההפגנות שאירגנו הקומוניסטים ושותפיהם החדשים בתל אביב, וגם בחיפה ובירושלים, במתכונת דומה. הפריע לו שהפעם לא סגדו לשמש העמים החדשה, שזורחת עתה מן המערב. עבור קלדרון, את השמש צריך לחפש תמיד מעבר לים. היא תמיד זורחת במקום אחר ולעולם לא תקרין מחומה, חלילה, בירושלים או בתל אביב.
 
במקום לתהות מדוע ספג השמאל הישראלי את הקשה שבתבוסותיו בבחירות האחרונות, ממשיכים  מנהיגיו להתבטל דווקא בפני הפוליטרוקים של הקומוניזם המקומי, או למצער, לחפש שמש חדשה שתגאל את עמי התבל. במקום להתארגן מחדש על בסיס רעיוני ופוליטי מוצק ולהציע חלופה ממשית הראויה, לשיטתם, להחליף את הממשלה הנוכחית, הם מעדיפים קואליציה עם מפלגה שלפני שישים שנה קראה לנוער בארץ ישראל שלא להתגייס לצבא הבריטי ולהתנגד לעולם הנאור במאבקו בצורר הנאצי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. החלופה האחרת היא, לא פחות, חבירה למנהיג שהשתחווה לרודן סעודי ולחץ יד לדמגוג מוונצואלה, ידידו הטוב של אחמדיניג'אד.

הסקופ של יאיר צבן
 
בהרצאה שנשא יאיר צבן, לשעבר מנהיג מפ"ם, מזכירו האישי של ד"ר משה סנה וסוציאליסט מחויב לא פחות ממניפי הדגלים האדומים בשדרות רוטשילד, אמר צבן (הדברים נאמרו בכנס לציון תשעים שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ) דברים המבטאים, אולי, את הפיכחון התיאורטי הגדול ביותר של השמאל הישראלי. בנאומו, גורס צבן כי השמאל "גילה… פגיעות יתרה משום שהתשתית המעמדית [שלו] הייתה קלושה ועולמו נשען על הנדבך הרעיוני; ואילו הזרם המרכזי בתנועת הפועלים, שהציג את הקונסטרוקטיביזם החלוצי כדרך להגשמת  החזון הציוני-סוציאליסטי, היה מחוסן יחסית מפגיעתם של זעזועים רעיוניים, בהיותו שקוע ב'פרגמטיזם חלוצי', כשהוא ניצב על פיגומי בניינה של הארץ. אולם כשהזדקף בבוא היום והשקיף מהפיגום על הבניין שבנה, לא יכול היה שלא להתייסר בשאלה המוסרית: הזה הבניין שאותו פילל לבנות?"

גילוי חדש. יאיר צבן. צילום: רפאל בן-ארי

האינטגריטי של צבן מוביל אותו לחשוף פרט חשוב בהיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי. "בישיבה חשאית לחלוטין של הוועד המרכזי, שנמשכה מספר ימים והתקיימה בבתים פרטיים", מספר צבן, "הציע תופיק טובי לבדוק אצל הסובייטים, אם אין מקום לראות בהצהרת גרומיקו שגיאה של המדיניות הסטליניסטית, שגרמה עוול לעם הפלסטיני ויש לחזור ממנה.רק שנה קודם לכן הוקע סטאלין  על-ידי כרושצ'וב, ולכן, סבר טובי, יש בסיס לתביעתו". 

צבן מסביר כי "הזעזוע היה קשה כל-כך משום שתופיק טובי ייצג בעינינו את השמאל הערבי שעמד במבחן הכי קשה של אינטרנציונליסט ערבי כאשר התייצב ב-1948 להגנת הצעת החלוקה ונגד הפלישה הערבית ולאחר מכן הצביע בעד חוק השבות. והנה, דווקא הוא מעלה את הרעיון ההזוי הזה. בדיון המתוח מאוד שהתנהל בוועד המרכזי של מק"י נחלקו החברים חלוקה לאומית לחלוטין: כל החברים היהודים שללו את ההצעה; כל החברים הערבים תמכו בה. זאת לא הייתה אפיזודה יחידה". הסקופ ההיסטורי הזה יכול ללמד לא מעט על יחסי הכוחות גם במפלגה הקומוניסטית של ימינו.
 
ההיגיון של צבן הוא בריא. יש בו בכדי להשיב את השמאל הישראלי לשפיות פוליטית ורעיונית שתוכל להביא אותו להתמודד מחדש על הנהגת המדינה. ההתמודדות של השמאל הישראלי מחייבת לא רק מחשבה מחודשת שחורגת מהגבולות המסורתיים של אורתודוכסיה קומוניסטית נוסח מארקס, לנין וצ'ה גווארה, אלא גם דיון ביקורתי ביחס לעברו; לא רק הימים ההם, הרחוקים, במק"י המאוחדת, אלא גם – ובעיקר – ההתמכרות לחזון אוסלו על חשבון כל מחויבות עקרונית, ממשית, לרעיונות מסורתיים שהניף השמאל לאורך שנות-דור, כגון עבודה מאורגנת, שוויון הזדמנויות, זכויות סוציאליות ודמוקרטיה רחבה ככל הניתן.
 
ההשתתפות של שרידי השמאל הציוני בהפגנת האחד במאי שאירגנה המפלגה הקומוניסטית, ממחישה עד כמה רחוק השמאל הישראלי מהאלטרנטיבות ומהחשיבה הביקורתית שמתווה יאיר צבן.