בשבועות האחרונים, מצוי השמאל הישראלי במצוקה קשה. זה התחיל בלוב, שם החל לקרוס שלטונו של מועמר קדאפי, וממשיך בסוריה, הטובחת במפגינים המתנגדים לדיקטטורה של משפחת אסד. בשמאל המקומי לא יודעים כיצד להגיב לאירועים. מצד אחד, הם מתנגדים לקדאפי כי "ההמונים" רוצים להפילו, כי מדובר ברודן מושחת ומגלומן. מן העבר השני, הם אינם ששים להזדהות עם הלובים משום שקדאפי הוא ידיד ותיק של מחנה השלום העולמי, וידוע כ"אנטי-אימפריאליסט" גדול שהגשים בלוב "סוציאליזם ערבי". ובסוריה? גם שם, השמאל לא מסמפט במיוחד את אסד הבן ומזדהה עם מתנגדיו, אולם חברותו בציר המכובד, האנטי-ישראלי והאנטי-אמריקני, נותנת לו קרדיט שקשה להתעלם ממנו. בכל זאת, אסד תומך בחיזבאללה ובחמאס, בן-ברית נאמן של אחמדינג'אד, ולכן עדיף שלא להתנגד לו, ודאי שלא בפומבי.
המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית", שגם בכירי מערכת הביטחון השתעשעו בה בשנה שעברה, איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית אינה מסוגלת לערוב לשלום עם ישראל, גם אם תסכים לוותר על עמדותיה ההיסטוריות בדבר שיבת הפליטים וטיהור אתני של המתנחלים. העובדה שהג'יהאד האסלאמי משתולל מעידה שליורשי ערפאת אין שום כוח ממשי להגיע להסכמה שתחייב את כל הפלגים הפלשתיניים. ערפאת עצמו לא רצה בכך ועמד מאחורי אינתיפאדת ההשמדה השנייה, והם-עצמם אינם רוצים ויכולים להתחייב לעמדות שמקובלות על מיעוט קטן בקרב הפלשתינים. במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה.
זוכים לשתיקת השמאל. קדאפי ואסד
אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר (שישי) בהשתתפות כל פלגי השמאל, למן אנשי מפלגת העבודה ועד לתמר גוז'נסקי ודב חנין מחד"ש, מה שמתגלה לנגד עינינו זה מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון. הבולשביזם המקומי איבד אפילו את מה שנהגו פעם לכנות "אינטרנציונליזם". אין לו יכולת להזדהות עם תנועות המונים דמוקרטיות. הוא אדיש לטבח במפגינים. במידה רבה, השיקולים המדריכים עתה את השמאל הפעיל באמת, כלומר לא זה שמתקיים בפייסבוק נוסח 'השמאל הלאומי', הם אותם שיקולים שהדריכו אותו בשנת 1968, עם הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, או ב-1990, כאשר שרידי הסטליניזם ביקשו להדיח את גורבצ'וב ולמנוע את התחסלות האימפריה האדומה השוקעת. אלה שיקולים מעצמתיים-אימפריאליסטיים כאשר השאלה היחידה מיהו הכוח שעקבי בהתנגדותו לישראל ולציונות ובתמיכתו בערבים. זה מה שגרם להם לתמוך בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. וזה גם מה שהניע תמר גוז'נסקי, למשל, לתמוך בניסיון ההפיכה הכושל נגד גורבצ'וב. הנאמנות לסטליניזם האנטי-ציוני עיוורה את הפרלמנטארית הסוציאליסטית החדשה. האינטרנציונליזם הוחלף בפלשתיניזם.
אולם לא רק לרדיקלים אין מה לומר. שלי יחימוביץ', למשל – שהתגלתה במערומיה בראיון שערכתי עמה ב"מקור ראשון" עם זיגזגים מטורפים לימין ולשמאל במהלך אופורטוניסטי שהיה מבייש אפילו אנשים פחות ידועים ממנה – לא מסוגלת גם היא לומר דבר על האירועים המתרחשים בארצות ערב. אם היה מדובר בסוג של בדלנות סוציאליסטית, ניתן היה לפטור זאת בחיוך. אולם הגברת הזאת, כמו האדונים בוז'י הרצוג ועמיר פרץ אגב, דאגה שלא להתייצב לצד העובדים הסוציאליים, ונימקה זאת במכתב אופורטוניסטי ומתפתל ששלחה בדואר האלקטרוני.
העובדה הבסיסית שאי-אפשר כמעט לחלוק עליה היא שבישראל אין שמאל במובן הקלסי. מה שיש זה קומוניזם ניאו-סטליניסטי וכל מיני סוגים של סוציאל-דמוקרטיה כושלת. בשמאל האמיתי, ההיסטורי, היו יוצאים למשמרת הזדהות עם ההמונים בלוב ובסוריה. אבל מהבליל שקיים פה אי אפשר לצפות אפילו לזה. אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו. השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם". במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו.
במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. ישראל היום היא מבצר של דמוקרטיה, למרות עלילות הדם נגדה. הדמוקרטיה בישראל, שמתגלמת בדמותו של נתניהו כמי שניבא עוד לפני שנים את כישלון הקונספציה של השמאל, היא מגדלור אמיתי שגם מגן על עצמו עם חוקים מוצדקים כמו אלה שאוסרים על הפיכת יום העצמאות של המדינה ליום אבל וקריאה לחיסולה. גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את הדמוקרטיה היחידה בכל האזור. כשהמחנה המשתרע משלי יחימוביץ' עד לדב חנין מביע אדישות לטבח במפגינים למען דמוקרטיה, חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד.
תגובות
טוב, לפחות הימין הישראלי מארגן הפגנות המונים לסולידריות עם המפגינים בסוריה ובלוב. תודה שהצלתם את כבודה של ישראל.
אני לא מפגין על סוריה ולא הפגנתי גם על מצרים, אבל תזכור:
אין ציר הרשע, אין גולן.
אין בישראל שמאל קלאסי, זו אקסיומה. אבל אין בין אמת זו לבין הדממה הנוכחית של ליצני השמאל הישראלי ולא כלום. ברור שבמצרים חוזר הסיפור האירני, רק הפעם מהר ובמרוכז. הצעירים הכביכול אינטלגנטים נעלמים, מהר, ומי שעולה אינו סימפטי כלל. סימפטי או לא, שמאל זה בודאי לא.
מי הם בדיוק הלוחמים נגד גדאפי? האם כאשר בגרמניה לפני מ"ע 2 הס"א לחם בס"ס, השמאל הגרמני התערב? מה אתה או אני יודעים על לוב ועל הצדדים הלוחמים חוץ מידיעה היום בלוס אנגלס טיים שכבר החלו בטיהורים של מתנגדי המהפכה? המפגינים בסוריה נראים כאנשי האחים המוסלמים, שם סיסמת הבחירות: אדם אחד, פתק אחד, פעם אחת מעכשיו לעולם. זה שהשמאל הישראלי שותק בעניין הירי הסתמי הלא מכוון על אזרחי ישראל,פשע מלחמה מובהק, זו כרגע הבעייה האמיתית של ישראל ולא מה אמרה או לא שלי יחימוביץ.
גם הלהיטות להחזיר שטחים ולהתקדם במשא ומתן כשמדינות מסביב עומדות להעלם או להשתנות גם הוא נראה מוזר מאוד.
פנטזיה אהובתי.
מבלי לגרוע כהוא זה מתמיכתי הבלתי מסוייגת במאבקו הצודק של העם הפלסטיני נגד התוקפנות הציונית, מצאתי דברים רבים עליהם הסכמתי באבחנתך מדוייקת ובביקורתך הראוייה. בראש ובראשונה הגדרתך את מה שמכונה בשיח הציוני 'השמאל' כ"מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון" ובהגדרתו של המגיב שמעלי את מה שמכונה בשיח הציוני 'השמאל הישראלי הרדיקלי' כ"ליצני השמאל הישראלי".
המחלוקת היא על עצם ההגדרה. מה שאתה ושאר הציונים מכנים שמאל אינו אלא ימין לאומני פרגמטי ע"פ תיאורו של יהודה שנהב. על מה שאתה מכנה 'שמאל רדיקלי' אמרה בזמנו טלי פחימה: "עם שמאל כזה לא צריך ימין". אני אטען כי עצם הגדרתך את אותו ימין בתואר 'שמאל' הינה לכשלעצמה פרופגנדה ציונית שמטרתה להגדיר את גבולות השיח הלגיטימי. מאידך, טיעוניך נגד מפלגת בל"ד ידועים, כך שאין טעם לדעתי להכנס לויכוח פוליטי. תוכן הויכוח ידוע מראש לשני הצדדים וממילא לא נשכנע אחד את השני. לגבי העובדות, כאן יש צורך להעמיד דברים על דיוקם.
כותרת הרשימה היא "אסד וקדאפי יורים, בשמאל שותקים". לא נכון. על ההתקפה הפרועה נגד חה"כ הפלסטיניים שביקרו בשעתו אצל קדאפי ידעו לענות הם, והגדיל לענות זחאלקה בראיון ארוך עם ירון דקל שם העלה את טיעוניו. ירון דקל לא השתכנע, וגם על דיון זה אין לדעתי צורך לחזור מהסיבות שצויינו לעיל. לגבי מה שמכונה השמאל הישראלי והתייחסותו לקדאפי, אורי אבנרי פירסם לפני כשבוע (19 מרץ) מאמר בשם "אי התערבות היא מילה גסה". מתוכו:
"באותו זמן [קוסובו] מחאתי כף בפומבי ועוררתי עלי את זעמם של רבים מידידיי השמאלנים בארץ ובעולם כולו. הם טענו שההפצצה הייתה פשע, ועל אחת כמה וכמה מפני שבוצעה מטעם נאט"ו, שבו הם רואים את מכשיר השטן. תשובתי הייתה שכדי למנוע רצח-עם אני מוכן לכרות ברית גם עם השטן.
זה נכון גם היום. לא איכפת לי מי ישים קץ לפעולת-הרצח של קדאפי נגד עמו לפני שזה מאוחר מדי. האו"ם, נאט"ו, ארצות-הברית לבדה – מי שיעשה זאת, יבורך".
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaamrj
מייד כשהגיעו התמונות מסוריה (24 מרץ) פירסם צבי בן דור, אתר 'קדמה', את ההודעה הבאה: "קדושי דרעא, סוריה, אני איתכם ועל הזיין שלי העמדה ה"מתקדמת" של מנהיג סוריה בשאלת פלסטין". אין לי ספק כי יידע להגן על עמדתו אם יידרש לכך.
***
נכתב: "המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית"… איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית… [פרופגנדה ציונית…].
במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה". ומייד בהמשך: "אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר…".
אני טוען כי לא ניתן. מדוע? אני טוען כמוך כי הכנס הזוי. המבוכה בכנס ההזוי מחריפה, הכנס ההזוי יודע כי אין לו מה מה למכור וכו'. התעמולה הציונית היא שמנחה אותך לכנות אנשים אלו בתואר שמאל. אף פלסטיני לא מכיר בהם כאנשי שמאל. אף פלסטיני לא רואה במי שעומד בזמן ההמנון הציוני (וע"י כך מכבד) כאיש שמאל. תעמולת בל"ד לבחירות האחרונות התבססה גם על הצהרתו של דב חנין בסיועה הנכבד של הציונית שלי יחימוביץ'. ומדוע הכנס הזוי?
"אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו".
–אכן הזויים. הוזים והזויים, טועים ומטעים, אך בעיקר חושפים את פרצופם הקולוניאליסטי הרואה בילידי הארץ הלא יהודים קרדום לחפור בו למען מטרותיהם הפוליטיות שאינן שונות במאום ממטרותיו של כל ציוני אחר.
עוד ב96 נענש שמעון פרס, ואיתו כל מחנה 'השמאל', ע"י החרמת הבחירות (לראשות הממשלה) של הפלסטינים אזרחי ישראל בגלל פשעי המלחמה בכפר כנא שבלבנון (מה שמכונה "ענבי זעם" בשיח הציוני). העונש: ביבי נתניהו, והמסר ל'שמאל': לא תומכים בפושעי מלחמה. מאז ועד עתה הולכים ורבים התומכים בהחרמת הבחירות של מה שמכונה בפיהם 'הפרלמנט הציוני' (ראה להלן). בבחירות האחרונות היו פחות מ50% מצביעים ואילו זחאלקה הזהיר את הציונים: "יותר משבל"ד צריכה את הכנסת, הכנסת צריכה את בל"ד". בעקבות המצב כיום, בה הלגיטמציה של המשטר הישראלי מונחת על כרעי תרנגולת, עדיף מבחינתם של הפלסטינים כי נתניהו יעמוד בראשות המשטר הציוני, ולא פושעת המלחמה ציפי לבני אשר לה תהיה לגיטימציה להמשיך ולטבוח בפלסטינים. כמו כן, עדיף מבחינתם כי הציונים יינסו שוב לפסול את בל"ד ואת רעם-תעל מלהתמודד לבחירות הבאות.
"השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם".
–ישנם הרבה מאד אינטלקטואלים פלסטינים אמיצים. תוכל לקרוא את כתביהם (גם באינטרנט) אם רק תחפש.
"במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו".
–המשך פרופגנדה ציונית, שלא לומר הסתה. האינטלקטואלים היהודים יכולים רק לקנא ביכולותיהם האינטלקטואליות של הפלסטינים. ראה למשל את מאמרו של תאמר מסאלחה – על הפיקחון (העוקץ), הקורא להחרמת הבחירות.
http://www.haokets.org/2010/08/22/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%97%D7%95%D7%9F-2/
"במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. […פרופגנדה ציונית…] גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את ה…[המשך פרופגנדה ציונית…]. חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד".
–בספרו האחרון של יהודה שנהב 'במלכודת הקו הירוק' הוצעה הצעה כמעט סוריאליסטית לשיתוף פעולה בין המחנה הדמוקרטי בקרב המתנחלים (ותומכיהם) לבין אנשי השמאל תומכי המדינה האחת מהים ועד הנהר (להלן: השמאל, וזאת בניגוד גמור להגדרתך). שיתוף פעולה כזה, כך שנהב, יגדיר מחדש את האבחנות בין שמאל וימין. שנהב בדרכו, כמו גם טלי פחימה בדרכה, נואשו מהמחנה ההזוי המכונה שמאל בשיח הציוני. מאידך, נציג השמאל הלאומי מצוי בבהלה שהחלה עם קריאתו של אולמרט: "או פתרון שתי המדינות או שהלכה המדינה". במאמרו "ברית שוכני הגיגית" (הארץ), משתף אלדד יניב את ה"ציבור הנאור" בפחדיו ובחששותיו. הבהלה של יניב היא התקווה שלנו. חנין זועבי מחד וציפי חוטובלי מאידך. בהנחה המשותפת כי פתרון שתי מדינות אינו מוסרי ואינו מעשי, וכפייתו ע"י האימפריאליזם המערבי תביא לעוד שפיכות דמים מיותרת בקרב שני הצדדים (ע"ע אוסלו), יש לחפש שותפויות פוליטיות חדשות. קריאתם של רבים ממחנה הימין להחליף את נתניהו יכול להיות מתורגם ליצירת מחנה נאור בהנהגתה של ציפי חוטובלי – אחת מחברות הכנסת החכמות והישרות ביותר בפרלמנט הציוני. החלפתם של גברים בנשים כמנהיגות המחנות השונים (חוטובלי, לבני, יחימוביץ וזועבי) אולי לא תפתור את הסכסוך הפלסטיני-ציוני אך לפחות תימנע שפיכות דמים מיותרת המשרתת אך ורק את הקיצוניים משני הצדדים: הג'יהאד האיסלמי (ולא החמאס – לו אין אינטרס בהסלמה) מחד, והג'יהאד הציוני (אהוד ברק ותעשיית הבטחון) מאידך.
מבלי לגרוע כהוא זה מתמיכתי הבלתי מסוייגת במאבקו הצודק של העם הפלסטיני נגד התוקפנות הציונית, מצאתי דברים רבים עליהם הסכמתי באבחנתך מדוייקת ובביקורתך הראוייה. בראש ובראשונה הגדרתך את מה שמכונה בשיח הציוני 'השמאל' כ"מחנה ללא מצפן אבל גם ללא שום מצפון" ובהגדרתו של המגיב שמעלי את מה שמכונה בשיח הציוני 'השמאל הישראלי הרדיקלי' כ"ליצני השמאל הישראלי".
המחלוקת היא על עצם ההגדרה. מה שאתה ושאר הציונים מכנים שמאל אינו אלא ימין לאומני פרגמטי ע"פ תיאורו של יהודה שנהב. על מה שאתה מכנה 'שמאל רדיקלי' אמרה בזמנו טלי פחימה: "עם שמאל כזה לא צריך ימין". אני אטען כי עצם הגדרתך את אותו ימין בתואר 'שמאל' הינה לכשלעצמה פרופגנדה ציונית שמטרתה להגדיר את גבולות השיח הלגיטימי. מאידך, טיעוניך נגד מפלגת בל"ד ידועים, כך שאין טעם לדעתי להכנס לויכוח פוליטי. תוכן הויכוח ידוע מראש לשני הצדדים וממילא לא נשכנע אחד את השני. לגבי העובדות, כאן יש צורך להעמיד דברים על דיוקם.
כותרת הרשימה היא "אסד וקדאפי יורים, בשמאל שותקים". לא נכון. על ההתקפה הפרועה נגד חה"כ הפלסטיניים שביקרו בשעתו אצל קדאפי ידעו לענות הם, והגדיל לענות זחאלקה בראיון ארוך עם ירון דקל שם העלה את טיעוניו. ירון דקל לא השתכנע, וגם על דיון זה אין לדעתי צורך לחזור מהסיבות שצויינו לעיל. לגבי מה שמכונה השמאל הישראלי והתייחסותו לקדאפי, אורי אבנרי פירסם לפני כשבוע (19 מרץ) מאמר בשם "אי התערבות היא מילה גסה". מתוכו:
"באותו זמן [קוסובו] מחאתי כף בפומבי ועוררתי עלי את זעמם של רבים מידידיי השמאלנים בארץ ובעולם כולו. הם טענו שההפצצה הייתה פשע, ועל אחת כמה וכמה מפני שבוצעה מטעם נאט"ו, שבו הם רואים את מכשיר השטן. תשובתי הייתה שכדי למנוע רצח-עם אני מוכן לכרות ברית גם עם השטן.
זה נכון גם היום. לא איכפת לי מי ישים קץ לפעולת-הרצח של קדאפי נגד עמו לפני שזה מאוחר מדי. האו"ם, נאט"ו, ארצות-הברית לבדה – מי שיעשה זאת, יבורך".
מייד כשהגיעו התמונות מסוריה (24 מרץ) פירסם צבי בן דור, אתר 'קדמה', את ההודעה הבאה: "קדושי דרעא, סוריה, אני איתכם ועל הזיין שלי העמדה ה"מתקדמת" של מנהיג סוריה בשאלת פלסטין". אין לי ספק כי יידע להגן על עמדתו אם יידרש לכך.
***
נכתב: "המבוכה בשמאל מחריפה ככל שברור כי התזה שעליה סנגרו מנהיגי "מחנה השלום" קרסה כבר מזמן. "האופציה הסורית"… איננה רלוונטית. הרשות הפלשתינית… [פרופגנדה ציונית…].
במלים אחרות, השמאל יודע היטב שכרגע אין לו מה למכור. המצוקה הזאת היא אכן קשה". ומייד בהמשך: "אם ניתן לצרף לכך את הכנס ההזוי שנערך הבוקר…".
אני טוען כי לא ניתן. מדוע? אני טוען כמוך כי הכנס הזוי. המבוכה בכנס ההזוי מחריפה, הכנס ההזוי יודע כי אין לו מה מה למכור וכו'. התעמולה הציונית היא שמנחה אותך לכנות אנשים אלו בתואר שמאל. אף פלסטיני לא מכיר בהם כאנשי שמאל. אף פלסטיני לא רואה במי שעומד בזמן ההמנון הציוני (וע"י כך מכבד) כאיש שמאל. תעמולת בל"ד לבחירות האחרונות התבססה גם על הצהרתו של דב חנין בסיועה הנכבד של הציונית שלי יחימוביץ'. ומדוע הכנס הזוי?
"אין פלא אפוא שבשמאל משליכים את יהבם בשיחות סגורות על ערביי ישראל. גם בקדימה מתחברים להלך הרוח הזה. אלה ואלה מייחלים שהערבים ישובו לאחוזי הצבעה המוניים וייתנו למפלגות הערביות, ואולי גם למפלגות השמאל ולקדימה, חיזוק אלקטוראלי במערכה נגד נתניהו".
–אכן הזויים. הוזים והזויים, טועים ומטעים, אך בעיקר חושפים את פרצופם הקולוניאליסטי הרואה בילידי הארץ הלא יהודים קרדום לחפור בו למען מטרותיהם הפוליטיות שאינן שונות במאום ממטרותיו של כל ציוני אחר.
עוד ב96 נענש שמעון פרס, ואיתו כל מחנה 'השמאל', ע"י החרמת הבחירות (לראשות הממשלה) של הפלסטינים אזרחי ישראל בגלל פשעי המלחמה בכפר כנא שבלבנון (מה שמכונה "ענבי זעם" בשיח הציוני). העונש: ביבי נתניהו, והמסר ל'שמאל': לא תומכים בפושעי מלחמה. מאז ועד עתה הולכים ורבים התומכים בהחרמת הבחירות של מה שמכונה בפיהם 'הפרלמנט הציוני' (ראה להלן). בבחירות האחרונות היו פחות מ50% מצביעים ואילו זחאלקה הזהיר את הציונים: "יותר משבל"ד צריכה את הכנסת, הכנסת צריכה את בל"ד". בעקבות המצב כיום, בה הלגיטמציה של המשטר הישראלי מונחת על כרעי תרנגולת, עדיף מבחינתם של הפלסטינים כי נתניהו יעמוד בראשות המשטר הציוני, ולא פושעת המלחמה ציפי לבני אשר לה תהיה לגיטימציה להמשיך ולטבוח בפלסטינים. כמו כן, עדיף מבחינתם כי הציונים יינסו שוב לפסול את בל"ד ואת רעם-תעל מלהתמודד לבחירות הבאות.
"השאלה היא אם בציבור הערבי יהיו אינטלקטואלים אמיצים דיים שיעיזו לשאול שאלות קשות את מנהיגיהם המבכרים את "האנטי-אימפריאליזם" ו"המהפכה הערבית" על פני "סולידאריות מעמדית" ו"אינטרנציונליזם".
–ישנם הרבה מאד אינטלקטואלים פלסטינים אמיצים. תוכל לקרוא את כתביהם (גם באינטרנט) אם רק תחפש.
"במצב נוכחית, נדמה כי עצם השאלה מבטאת אופטימיות מופרזת וכמעט בלתי-מוצדקת בדבר יכולת הציבור הערבי לבוא בחשבון עם הנהגתו".
–המשך פרופגנדה ציונית, שלא לומר הסתה. האינטלקטואלים היהודים יכולים רק לקנא ביכולותיהם האינטלקטואליות של הפלסטינים. ראה למשל את מאמרו של תאמר מסאלחה – על הפיקחון (העוקץ), הקורא להחרמת הבחירות.
"במצב העניינים הנוכחי, הימין בישראל צריך לבצר את התמיכה בהנהגתו של נתניהו ולעשות ככל הניתן לשמור על אחדות הממשלה והקואליציה. […פרופגנדה ציונית…] גם מי שלא תמיד מסכים עם נתניהו, צריך עכשיו יותר מתמיד לתמוך בממשלה המייצגת את ה…[המשך פרופגנדה ציונית…]. חיוניותה של ממשלת נתניהו היא רבה עד מאוד".
–בספרו האחרון של יהודה שנהב 'במלכודת הקו הירוק' הוצעה הצעה כמעט סוריאליסטית לשיתוף פעולה בין המחנה הדמוקרטי בקרב המתנחלים (ותומכיהם) לבין אנשי השמאל תומכי המדינה האחת מהים ועד הנהר (להלן: השמאל, וזאת בניגוד גמור להגדרתך). שיתוף פעולה כזה, כך שנהב, יגדיר מחדש את האבחנות בין שמאל וימין. שנהב בדרכו, כמו גם טלי פחימה בדרכה, נואשו מהמחנה ההזוי המכונה שמאל בשיח הציוני. מאידך, נציג השמאל הלאומי מצוי בבהלה שהחלה עם קריאתו של אולמרט: "או פתרון שתי המדינות או שהלכה המדינה". במאמרו "ברית שוכני הגיגית" (הארץ), משתף אלדד יניב את ה"ציבור הנאור" בפחדיו ובחששותיו. הבהלה של יניב היא התקווה שלנו. חנין זועבי מחד וציפי חוטובלי מאידך. בהנחה המשותפת כי פתרון שתי מדינות אינו מוסרי ואינו מעשי, וכפייתו ע"י האימפריאליזם המערבי תביא לעוד שפיכות דמים מיותרת בקרב שני הצדדים (ע"ע אוסלו), יש לחפש שותפויות פוליטיות חדשות. קריאתם של רבים ממחנה הימין להחליף את נתניהו יכול להיות מתורגם ליצירת מחנה נאור בהנהגתה של ציפי חוטובלי – אחת מחברות הכנסת החכמות והישרות ביותר בפרלמנט הציוני. החלפתם של גברים בנשים כמנהיגות המחנות השונים (חוטובלי, לבני, יחימוביץ וזועבי) אולי לא תפתור את הסכסוך הפלסטיני-ציוני אך לפחות תימנע שפיכות דמים מיותרת המשרתת אך ורק את הקיצוניים משני הצדדים: הג'יהאד האיסלמי (ולא החמאס – לו אין אינטרס בהסלמה) מחד, והג'יהאד הציוני (אהוד ברק ותעשיית הבטחון) מאידך.
כתבתי על כך (-: אבל זה כנראה לא מתאים לתיאוריה המרחבית שך
http://www.mako.co.il/video-blogs-mati-shemoelof/Article-7d7d5cfc66a9e21006.htm
מתי שמואלוף (matityaho) – אני דווקא קראתי את המאמר שלך "קדאפי טובח, אנחנו צוחקים" וצחקתי.
"קדאפי, שהחליט להיות האלים ביותר במנהיגי מדינות ערב…" האלים ביותר? כנראה נשמט מזכרונך ואולי מעולם לא שמעת על אסד האב שטבח במתנגדיו בעיר אל-חמה (פברואר 1982) או על הטבח שערך סאדאם חוסיין במהפכנים הכורדים ב 87 ובשיעים ב 99, וחוסיין מלך ירדן התרבותי והעדין שלחם וגרש את הפלשתינים מירדן במה שזכור כ"ספטמבר השחור" (1970), ואלה רק דוגמאות שעולות במוחי בשליפה מן המותן.
מנהיגים ערבים טבחו וטובחים (כן גם אסד הבן "איש האינטרנט" הרפורמטור הדגול, הולך בדרכי אביו) במתנגדיהם ובאויביהם ואין חדש תחת השמש.
את קדאפי אתה מכנה "אחרון הדיקטטורים הערביים" אכן, מי נותר? כל המדינות במרחב הפכו כבר דמוקרטיות, רק רודן אחד נותר…
אצלך כבר התרחשה "התמוטטות האקסיומה לפיה ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שהפכנו כבר ל"עוד אחת מהניסיונות הדמוקרטיים במזרח התיכון – ולא הגדול או המרשים מביניהם" לא פחות ולא יותר. מתי האקסיומה הזו התנפצה בדיוק?
כמה אלפים (מתוך אוכלוסיה של מליונים) יצאו לרחוב להפיל כמה רודנים, בחלק מהמקומות הרודן אפילו עזב, נו שוין, מה לזה ולדמוקרטיה? החבר'ה הצעירים והמשכילים של כיכר תחריר בקהיר, אלה שניסו למכור לנו כ"מהפכני הפייסבוק",כששמעו על התפטרות השליט הרודן, מרוב שמחה תקפו/אנסו עתונאית אמריקאית תוך שאגות "יהודיה" (לצד שאגות "רוצים דמוקרטיה"), אלה מבשרי הדמוקרטיה שלך? בינתיים כבר מסתמן ש"המשכילים" (הדמיוניים, פרי מוחה של התקשורת המערבית) נעלמו מן הכיכר ואנחנו רואים כיצד מתייצבת לה אותה דיקטוטרה צבאית ישנה וטובה הפעם בשיתוף פעולה עם "האחים המוסלמים" במצרים.
"אנחנו כבר לא מסוגלים לראות את הפלסטיני בפרט ואת הערבי בכלל כקורבן" נו באמת, אפילו את רוצחי איתמר ניסו להציג לנו מפי "קצין בכיר" כקורבנות "תג המחיר".
ואולי אחת ולתמיד כדאי להבהיר אנחנו זה אני ואתה/ם, לזה אתה מתכוון? כמובן שלא. שמאלנים אוהבים נורא להשתמש ב"אנחנו" כביכול הם מבקרים מבפנים, בעוד שכוונתם האמיתית היא "אתם" לעומתנו-אנחנו שנבדלים מכם.
יצקת תוכן חדש בתבנית המוחלטות הרעיונית שהחשיבה שלך נוטה אליה, כנראה, אבל המהפך בן 180 המעלות מטרוצקיזם לניאו-קון לא שינה את הפגם הבסיסי בתפישת העולם שלך, שמתאפיינת בקווים מוחלטים מסוג שאונס את המציאות לצרכיו במקום להתאים עצמו אליה.
על ההשתלחויות הזולות והבלתי מנומקות (קראתי את הראיון שערכת) בשלי יחימוביץ', בה תמכת רק לפני מספר שבועות, אפילו לא אגיב (מוזר שתומך ביבי מבקר את העמדה הפרגמטית לפיה על ההסתדרות לנהל משא ומתן בגבולות האפשריים בעת הנוכחית, ביקורת שהיית מצפה לה מאנשי שמאל חברתי רדיקליים. אבל מהסיבות האמורות לעיל זה לא מפתיע). וגם לא על ההתעקשות הנלעגת והחוזרת ונשנית שלך לשים את מפלגת העבודה בסל אחד עם הוזי ה"שמאל הרדיקלי", שדווקא היא מזכירה תעמולה בולשביקית במגמתיות חסרת הבושה ונטולת האמינות, בלשון המעטה, שלה. מוזרה למדי גם הבחירה שלך להציג כשטחית ובלתי אמינה דווקא את אחת מחברי הכנסת הבודדים המציגים השקפת עולם מגובשת, נחרצת ומעמיקה ושחקיקתם הוכיחה מחויבות ערכית אמיתית לדרך – מה שבהחלט נדיר בנוף הפוליטי הנוכחי בו לא האיי.קיו ולא האוריינטציה האידיאולוגית של רוב הפוליטיקאים, הנמוכים עד בלתי קיימים שניהם, מאפשרים זאת.
אבל מה שהזוי יותר מכל הוא הפרשנות שלך לכך שהשמאל בארץ נמנע מלהפגין למען "לוחמי החופש" בלוב ובסוריה. אתה כל כך שבוי בתיאוריות קונספירציה מופרכות על כוחות בולשביקיים המשמרים זיקות לברית המועצות שמזמן איננה, שמפכים לשיטתך מסתבר גם במפלגת העבודה, שנעלם מעיניך שיקול ציוני פשוט ובריא בהרבה שלא צריך להיות רפובליקני מקומי מסוגך כדי להפעיל. השמאל הציוני אינו יכול להפגין באופן נחרץ למען ההתקוממויות ההמוניות במדינות ערב, משום שהתחליף המסתמן לדיקטטורות הלאומיות הקוואזי-מודרניות הדועכות כעת הוא פונדמנטליזם פאן-איסלמי שתכניו מקננים מתחת לצורתה המערבית של המהפכה הנוכחית, זרם חוצה גבולות לאומיים והחורג אף מה"אומה אל ערבי" ושמאיים להפוך את מדינות ערב המשתחררות לחלק מציר רשע חדש בהנהגת איראן, שייהווה סכנה ממשית וחמורה לבטחונה ואף לקיומה של מדינת ישראל.
החשד העמוק כלפי המתרחש במדינות ערב כיום הוא שמונע מכל ציוני שפוי להפגין למען המורדים מבלי לשקול את היום שאחרי. לא מזימות בולשביקיות הקיימות רק במוחך הקודח.
תבנית הפוסטים של מרחב:
1) דבר רע קורה
2) השמאל שותק לגבי הדבר הרע
קופי-פייסט עד אינסוף
טרקבאקים
[…] רונן טל מראיין את שלי יחימוביץ' שזוכה לפורטרט מדהים של פיני סילוק ולכותרת מעולה שבמעולות: "התוספת האדומה". טל מחבב אותה מאוד (טוב, גם אני). אי אפשר להסתיר זאת. הראיון אוהד, אין בו מכשולים. ראיון בחירות מצוין. אבל מה עם דיונצ'יק על יחסיה עם התקשורת? למשל עם שטרסלר. או עם ברנע. ותזכורת להתנצלות של ברנע. והיה באחרונה גם ראיון איתה במקור ראשון, אותו לא קראתי, אלא שכותבו, דוד מרחב, מכנה אותו "אקלקטי ומבולבל" וגם "התגלתה במערומיה". […]