ברלין 1936, בייג'ין 2008

בשנת 1936, נסעה לני ריפנשטל ליוון על מנת להתרשם מאתר האולימפיה. ריפשנטל ביקשה להגיע לאולימפיה כדי לסייע למשטר הנאצי בצילום האולימפיאדה המתוכננת במינכן, וחזרה כולה נפעמת ונרגשת. הסרט, אשר יצא לאקרנים מקץ שנתיים, היה לאחת מפסגות היצירה הקולנועית בכל הזמנים, עם טכניקות אסתטיות מרשימות ביותר.
 
ההכנות לאולימפיאדה בגרמניה היו בעיצומן. היטלר הורה לסלק את הצוענים מרחובות ברלין והשלטים נגד היהודים הוסרו לתקופה קצרה. מעודד מהנטיות הא-פוליטיות של הליברלים האמריקאיים הרכים, שטענו כי האולימפיאדה היא אירוע א-פוליטי ועל כן יש להשתתף בה, ביקש היטלר להפוך את האולימפיאדה לאירוע שיכשיר את משטרו. הגדיל לעשות נשיא הוועד האולימפי האמריקני, אברי ברונדייג', שהפריח האשמות בדבר קיומה של "מזימה יהודו-קומוניסטית" להוציא את האמריקנים מהאולימפיאדה. בארצות הברית עצמה, התפלפלו ארגוני השחורים פלפולים ליברליים על כך שהשתתפותם באולימפיאדה תערער את האידיאולוגיה הנאצית הטוענת לעליונות הגזע הארי. הקונגרס היהודי האמריקאי נותר בודד בהתנגדותו להשתתפות ארצו באולימפיאדה.
 
רוח הניטרליות שרתה אז על ארה"ב. בשנת 1935, הודיעה ארה"ב כי היא ניטרלית ביחס לפלישת איטליה לאתיופיה. משלחת ארה"ב לאולימפיאדה בברלין קודמה בברכה. עם זאת, הנאצים לא ראו בעין אוהדת את השתתפותם של שחורים באולימפיאדה, והחליטו כי היטלר ילחץ את היד רק למתחרים הגרמנים. כאשר עבר היטלר על פניו של המשתתף עטור הפרסים, ג'ס אוונס, התמוגג האחרון לאחר שהיטלר נפנף לעברו בידו. "הוא לא התנשא מעליי", התענג אוונס על הנפנוף ביד. הוא כעס כי הנשיא רוזוולט לא בירכו כלל, והתפייט כיצד זכה להכרה דווקא משליט הרייך השלישי.

האולימפיאדה בברלין

110 אלף גרמנים הריעו לאוונס. בברלין, ביקשו התושבים להשיג את חתימתו. על אף שלא זכה ללחיצת יד מצד היטלר, היה אוונס לסלבריטי בגרמניה. ריפנשטל צילמה את פניו של היטלר אל מול דמותו של אוונס זה, ונדמה היה שמשהו נשבר בלבו של שליט גרמניה.
 
49 מדינות השתתפו בטקס פתיחת האולימפיאדה שנערך ב-1 באוגוסט 1936 בברלין. ההכנסות ממכירת הכרטיסים האמירו ל-7.5 מיליון מארק גרמני. היטלר דיבר על הספורט ש"מחבר את האומות ברוח השלום". גבלס היה יותר קונקרטי ושקע במחשבות על הספורט כדבר ש"מחשל את העם הגרמני במאבק לקיומו". ספרטה, טען היטלר, היא העיר הנציונל-סוציאליסטית הראשונה, והאולימפיאדה רק העמיקה את מאווייו לכונן  בגרמניה קלאסיקה חדשה. נאומו של היטלר במרץ 1936 גרם לרבים להאמין כי הגיעה עת השלום המיוחלת.
 
העולם כמעט שהתעלם מסימני האזהרה: במרץ 1936, כבש היטלר את חבל הריין המפורז. ביולי באותה שנה, כוחותיו של מי שיהיה לימים שליט ספרד, פרנקו, בעידודו של היטלר ובתמיכתו הצבאית הגלויה, קמו להפיל את ממשלת החזית העממית. כחודשיים לאחר תום האולימפיאדה, הודיעה גרמניה כי היא כורתת ברית עם איטליה הפשיסטית.
 
על העיוורון
 
השתתפותו הפעילה של המערב באולימפיאדה בסין איננה דומה לגמרי להשתתפות ההיא באולימפיאדה בברלין, לפני 72 שנה. אך העובדה שניתן למצוא קווי דמיון היא מצמררת לא פחות. שהרי קשה שלא לראות כיצד מתעלם המערב מהעובדה שבאולימפיאדה זו משתתפת הדיקטטורה הראשונה שמאיימת, מאז תום מלחמת העולם השנייה, לחסל את היהודים וישראל. כאשר משלחת איראן צעדה בסך, קשה היה שלא לתהות כיצד ישבו באולימפיאדה הנציגים של המדינות – בכלל זה ישראל – אשר תמול-שלשום דיברו בגלוי ובבוטות על האיום הנשקף מצד המדינה שמאיימת היום בצורה החצופה ביותר על קיומה של אומה אחרת, ואילו עתה מילאו את פיהם מים.
 
התמונה חמורה שבעתיים ולו מפני שב-36' התקיים דיון ציבורי ער על משמעות ההשתתפות באולימפיאדה בברלין. הדיון שנערך עתה מתמקד בהפרות זכויות האדם של תושבי סין, משל כל צרות האנושות מסתכמות בבעיות הפאלון גונג. ויכוח זה מתעלם לחלוטין מהשותפות המסוכנת המתהווה, למשל, בין סין לאיראן. סין התנגדה בשעתו להטלת סנקציות נוספות על איראן. סין נחשבת למדינה השנייה בגודלה מבחינת הייצוא הכלכלי לאיראן. לפני ארבע שנים, הודיע יו"ר הפרלמנט האיראני כי סין תומך בתוכניות הגרעין של ארצו. לא נשמעה כל הכחשה. הוויכוח הציבורי מתעלם במופגן מהעובדה שהאולימפיאדה נערכת במדינה שתומכת בבירור ובמוצהר במדינה אחרת השואפת לערוך ג'נוסייד. אילו היתה סין מתנתקת מאיראן, ספק אם היו לאיראנים האמצעים הכלכליים להמשיך בפרויקט הגרעין שלהם.

היטלר באולימפיאדה

האירוניה ההיסטורית היא שבעוד שהאולימפיאדה נערכת במדינה התומכת בגלוי במדיניות ההשמדה של מדינה אחרת, הרי שהתומכת הכלכלית הראשונה של מדיניות הג'נוסייד האיראנית איננה אלא גרמניה – היצואנית מספר אחת לאיראן. ובעוד שהמערב כולו עסוק בפשעי המשטר הסיני ביחס לדיסידנטים ולקבוצות דתיות ופוליטיות אחרות, הוא מתעלם כמעט לחלוטין מהברית הסינו-גרמנו-איראנית שמתהווה במהלך השנים האחרונות. העיוורון המערבי הזה הוא המוביל את נשיא מדינת ישראל ללחוץ ידיים בלהט ולחבק את ידידתה ארוכת השנים של איראן, רוסיה, בפגישה עם ראש הממשלה, פוטין. אפילו נשיא ארה"ב הצליח להימנע מביקורת בוטה על המשטר הסיני והסתפק בנזיפות קלות ומעודנות.
 
תמימות של אז, טמטום דהיום
 
מקרה איראן הוא, אולי, הביטוי הקשה והעמוק ביותר למבוכה הרעיונית, להתמוטטות הערכית ולהתחסלות התרבותית של המערב המתבטל בפני האיסלאמיסטים. אז כמו היום, העיוורון ביחס למשטרים טוטליטאריים עם רטוריקה של השמדה ורצח-עם נובע, בראש ובראשונה, בדיוק מהיעדר יכולת ממשית לאנליזה ערכית ופוליטית של האויב.
 
כך, רצונם של אמריקאים רבים לראות שינוי פוליטי וכלכלי מוביל אותם לחבור למועמד לנשיאות המועדף על פאריס הילטון, לכוכב-הפופ לשעה, לפרגמטיסט-על גבול-האופורטוניסט, למי שקורץ למוסלמים כמוסלמי – אך נשבע אמונים כנוצרי נאמן על מנת לזכות בקולות הרוב הנוצרי והקהילה היהודית. העובדה שאדם חסר אידיאולוגיה, המשתמש בצבע עורו כקרדום לחפור בו, מצליח לטמטם לפחות חצי מאומה שלמה, מעידה כי משהו השתבש פה. האפשרות שאדם זה ייבחר לנשיאות ארה"ב חייבת לעורר דאגה בקרב כל מי שאיננו נישא על גבי תרבות ה"פוליטיקלי קורקט", הרב-תרבותית והמולטי-דתית, שמנסה לקדם היום השמאל האמריקאי.
 
כאשר נוויל צ'מברליין המנוח נאם בפני העם הבריטי ב-30 בספטמבר 1938 והכריז כי "הבאנו שלום לדורנו", הוא עשה זאת מתוך נאיביות של בריטי שמרן וטוב שמאמין כי הסכמים צריך לכבד. אולם תמימותו של צ'מברליין ב-38' היא טמטומו של השמאל ב-08'. אותו דור של אירופאים משכילים שגדל על ברכי חינוך קלאסי משובח איננו הדור הנוכחי של פסבדו-אינטלקטואלים המתעלמים מהסכנה הנשקפת לעולם מהטירוף הגרעיני האיראני.
 
בישראל, העיוורון הזה הוא שמניע ישראלים רבים להצביע מחדש ל"קדימה", במידה שלבני תעמוד בראשה. הוא גורם למדינאים להתבטל בפני קנצלרית גרמניה המבקרת בארץ כשבידה האחת דגל ישראל ובאחרת – מזומנים רבים כתוצאה מעסקות עם איראן. בעולם, הוא גורם לעולם לשתוק כאשר למעלה מ-1,500 אישה ואיש נהרגים כתוצאה מתוקפנותה של רוסיה נגד גיאורגיה – ולישראל להפסיק את הסחר עם גיאורגיה בגלל רצונותיו של הדוב הרוסי. רק שמעון פרס, ההוזה הנצחי, הקריקטורה של צ'מברליין, יכול להתפלפל ולפזר לכל עבר את חידודיו הלשוניים השחוקים והחרוזים המעייפים ששזורים בכל משפט בנאומיו, ולהתעלם מהעובדה שהוא – כנשיא ישראל – מכשיר את השרץ.
 
אלא שאיכה נבוא בטענות אל מנהיגינו ומה לנו כי נלין על נבחרנו בשעה שהתקשורת בכללותה עסוקה – החל מהעיתונות המודפסת, המשך באתרי האינטרנט וכלה בערוצי הספורט למיניהם – במיליארדים הרבים שהשקיעה סין באולימפיאדה, ברדיפת הכתות הדתיות בסין ובשאלת זיהום האוויר בבייג'ין? אם איבדנו אפילו את החוש הבריא להבין שההיסטוריה משנה את כיוונה מתחת לאפנו, אחמדיניג'אד יכול להמשיך לחייך.