עוד

זכויות אדם ללא סייג: על פרשיות המעצרים

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

זה התחיל בפרשת עזמי בשארה והמשיך בפרשת ענת קם. עד שבוטל צו איסור הפרסום, ידעה כל הארץ מיהי ענת קם ופחות או יותר במה היא נחשדת. כל מי שחיפש מידע ברשת, מצא מידע על הפרשייה האסורה לפרסום. עכשיו זה ממשיך עם שתי פרשיות ביטחוניות חדשות. כל העולם יודע על זהות העצורים, הרשת גועשת, אבל הצנזורה ושירותי הביטחון ממשיכים בשלהם.

מעבר לשאלת הצנזורה, שהיא העניין הפיקנטי שמעניין את אמצעי התקשורת, עולה שאלה עקרונית הרבה יותר. מנין יש למדינה זכות מוסרית לעצור אזרחים במעצרים שרירותיים? השאלה הזו כרוכה במגוון של גישות אתיות ומשפטיות לעצם היכולת לעצור אדם בלי שתהיה לו הזכות להיוועד עם עורך דינו וללא הבאתו בפני שופט לשם דיון בהארכת מעצרו. זו השאלה שהתקשורת מסרבת לדון בה, ולא בכדי.

למשל, היכולת לעצור אזרחים במעצר מנהלי מתבססת על תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945. מדובר בתקנות דרקוניות למדי. העובדה שהן תקפות מבחינה חוקית נובעת מכך שמבחינה משפטית, ישראל נתונה במצב חירום מתמשך של למעלה מ-60 שנה. מדובר בפעולה שמנוגדת לא רק לחוקי יסוד כמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או לאמנת ז'נווה הרביעית, אלא גם לכל תפיסה, רחבה או צרה, של זכויות אזרח. גם אם העצורים החדשים בפרשיות הביטחוניות נעצרו במעצרים "רגילים", הרי שהם אינם מחבלים או טרוריסטים המוגדרים כ"פצצות מתקתקות". אם יש ממש בחשדות נגדם, לא זו בלבד שראוי לפרסם את הידוע על אודותיהם, אלא שחובה לנקוט נגד בהליך משפטי ראוי ההולם זכויות אזרחיות ופוליטיות בסיסיות.

אדמונד ברק. החירות כערך עליון

ניתן לתהות מה גורם לכותב שורות אלה להביע עמדה שנחשבת לכאורה לשמאלנית כל כך, אולם הניסיון ליצור ניגוד בין גישה שמרנית ובין תמיכה בזכויות אדם מקורו בדה-לגיטימציה השיטתית שנערכת לכל מי שאיננו מזדהה באופן אוטומטי עם ארגוני 'הקרן החדשה' ושות' והסטגנציה הרעיונית של השמאלנות הפוסט-הומניסטית. מעצר השולל מן העצור זכויות אזרח בסיסיות – כרעיון וכפרקטיקה – מסוכן לכל אזרח, ובפרט לדיסידנטים. רעיון העוועים שאפשר ליטול חיי אדם או קהילה, לטלטלם ולהביאם אל עבר פי-פחת, בלי מחויבות ממשית לזכויות אדם ואזרח, הוא מה שהביא את אריק שרון לגרש – בתמיכת שוחרי זכויות האדם, אגב – את מתיישבי עזה מבתיהם לטובת תיאוקרטיה רצחנית פרוטו-פשיסטית. התפיסה המעוותת שמותר למשטר לעשות באזרחיו מה שמתחשק לו לטובת מימוש רעיונות כאלה או אחרים נוגדת לחלוטין את התפיסה השמרנית הקלאסית (נוסח אדמונד ברק ואחרים) שחרדה מפני הלכי הרוח המהפכניים המקדשים את הקולקטיב על פני היחיד.

הימין הישראלי חייב להתקומם נגד מעצרים השוללים מן העצורים זכויות יסוד בסיסיות. אם עבר פלוני על החוק, יוגש נגדו כתב אישום מייד או שיובא לפני שופט לשם הארכת מעצרו כאשר ניתנת לו החירות להיוועץ בעורך דינו. אם אין הוכחה שעבר על החוק, ישוחרר לאלתר. דווקא בשעה שישנו ניסיון אמיתי וכן מצד גורמים שונים בימין הפוליטי להידבר עם הפלשתינאים מעל ראשי ההנהגות של שני הצדדים, חובה לגלות סולידאריות עם כל מי שמאמין כי זכויות אזרח ואדם הן זכויות על-תנאי. מובן שאין לצפות כי שוחרי זכויות האדם משמאל יזדעקו כשפעם נוספת עלול מישהו להציע לגרש עוד מתיישבים לטובת פשיסטן נוספת, אך אלה המאמינים בחירות כערך עליון עושים כן ללא שום תנאי ובלי שום "אם" ו"אבל". גם אם הסטלינואידים למיניהם לא ייחלצו לעזרת מגורשי-העתיד, לשמרנים יש חובה להגן גם על זכויות מי שנחשבים יריביהם המרים ביותר.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “זכויות אדם ללא סייג: על פרשיות המעצרים

  1. לא יעזור לך. לעולם ענת קם אחת שיושבת בבית, שווה הרבה יותר מכמה קטינות בבית המעצר.

  2. "הימין הישראלי חייב להתקומם נגד מעצרים השוללים מן העצורים זכויות יסוד בסיסיות."

    מי שחושב שכך יעשה הימין הישראלי, או כל ימין אחר, חי באשליות.
    זה מנוגד לחלוטין לד.נ.א. שלו.

  3. זה יפה מאוד. בכלל, עמדות שאינן אוטומטיות מוצאות חן בעיניי.

    במקרה של ענת קם, נראה שצו איסור הפרסום היה יעיל במידה מסוימת, עד זמן מסוים. האם העצורים לא הובאו בפני שופט, או שהמשפט התנהל בלא ידיעת העיתונות? יש הבדל משמעותי. כך או כך, מדינה מתוקנת צריכה להימנע מזה ככל הניתן, אני מסכים.

  4. אליק- במקרה של ענת קם צו הפרסום היה אפקטיבי פשוט בגלל שעורכי דינה של גב' קם פנו לכל גוף אינטרנטי שרצה לפרסם את הפרשה וביקשו בשמה שהנושא לא יפורסם כדי לאפשר לה להגיע לעסקת טיעון.
    עובדה שבמקרה של מחו'ל כשלאחד משני הצדדים היה אינטרס לפוצץ את הפרשה היא התפוצצה תוך פחות משבוע.
    בנוגע לעצורים, כן הם הובאו בפני שופט אבל נשללה מהם הזכות לעורך דין והדיון התנהל בפועל במעמד צד אחד.
    מרחב- בסוף היום הבעיה העיקרית של הטיעון שלך הוא שהטענה שימין נטש את שיח הזכויות אינה דמגוגיה, היא תיאור פשוט של העובדות. בניגוד לארה"ב שם השמרנים מקדשים את מה שהם תופסים כזכויות אזרח (ואני מדגיש אזרח ולא אדם) בסיסיות ובלתי ניתנות להפרה הימין בארץ הוא תועלתני לחלוטין ואינו מוכן לקבל את הרעיון של זכויות מוחלטות שלמדינה אסור להפר. אחרוני הליברלים האמיתיים האחרונים בכנסת (בני בגין, ריבלין וכ"ו) שותקים והשיירה עוברת.

  5. במקרה של ענת קם, נראה שצו איסור הפרסום היה צעד חכם ונכון עבורה. כל המקרה של ענת קם הכניסה פחד באנשים שהמדינה יכולה לבצע מעצרים שרירותיים שכאלה עוד לפני שהובאו הוכחות חותכות למשטרה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s