נתניהו בדרך להתנתקות. מהליכוד.

ציפי לבני מאוהבת. בסביבתה של שרת החוץ, סליחה שרת המשפטים, מספרים כי היא חשה שהפעם זה שונה. ראש הממשלה נתניהו באמת ובתמים מתכוון ללכת לקראת מהלך מדיני. עובדה, בנאום שנשא השבוע, השפתיים היו שפתי־ביבי ואילו המלים – מילותיה של לבני. בעד פתרון שתי המדינות, נגד מדינה דו־לאומית, יותר מקורטוב של חשד בערבים. האשליה הזו תופסת את כל הפרשנים הפוליטיים. הדיבור על "המהלך המדיני" שמבשל נתניהו נכתש ונטחן עד דק. הפנייה ימינה של ליברמן מהווה, לטענתם, הוכחה לכך שנפל הפור וראש הממשלה מוכן "לשלם מחיר". לא פחות.

בדרך למהלך מדיני? לא עם חוטובלי. רה"מ נתניהו

היחידים שאינם מאמינים לניסיונו של נתניהו להשרות אווירת טרום־התנתקות הם אנשי הליכוד, המתנחלים והציונות הדתית. בליכוד, ציפי חוטובלי כבר סימנה לראש הממשלה את הגבול. היא אמרה לו, לא במלים האלה, שאם ילך למהלך למדיני, יצטרך לקושש קולות אצל העבודה, מרצ וחד"ש. חברי הליכוד עצמם בוחרים עסקני־שוליים, רובם אנונימיים וחסרי כל רקורד ציבורי, לתפקידים בתנועה. הם משוכנעים שאין לביבי חלופה. העיסוק התוך־מפלגתי ממלא את זמנם. השאלה הגורלית, מי ישלוט במזכירות הליכוד – ישראל כ"ץ מול מירי רגב, שר התחבורה מול דוברת צה"ל במיל. הנתמכת על־ידי השרים ארדן וסער האחראים, במידה רבה, על כישלון המפלגה בבחירות – לא מעניינת איש מלבד כמות מסוימת של אנשי ליכוד. ההנחה היא שלנתניהו אין את האומץ הדרוש ללכת למהלך מדיני, וכי הליכוד יישאר שלם ומאוחד וליברמן יצטרך לחפש את עצמו. בסופו של יום, מעריכים שם, אם המצב יידרדר והקואליציה תתפרק, הליכודניקים ייפרדו לשלום מנתניהו, ימליכו עליהם איזה אטד וגם אם יפסידו את הבחירות הבאות, יעשו מאמץ באופוזיציה כדי לשוב לשלטון והם ישובו בענק כפי שקרה אחרי כהונת ברק הקצרה.

בליכוד צודקים וטועים בו־זמנית: נכון לעכשיו, לנתניהו אין כוונה ללכת למהלך המדיני. הוא בעיקר רוצה להראות לאנשי הליכוד כי יש לו אלטרנטיבה. המרכז־שמאל פנוי להובלה, ולך תדע מה יהיה אם תקום מפלגה חדשה בראשותו ובה ציפי לבני ודן מרידור ומיקי איתן ויובל שטייניץ ואפילו אהוד ברק (גם אקוניס יבוא כדובר). הוא מוכן לבזבז שעות על שיחות עם ג'ון קרי כדי להראות, כי הוא בעל־הבית. הליכודניקים לא מאמינים לו. בינתיים. כשאריק שרון רצה ללכת למהלך מדיני, הוא הוציא לראשונה מפיו את המילה "כיבוש" שנתיים ומשהו לאחר שנבחר לראשות הממשלה. הוא זעזע את כל הימין. כאן, נתניהו בקושי מסוגל לומר "מדינה פלשתינית", וגם ככה, למרכז־שמאל כבר יש את יאיר לפיד ואהוד אולמרט לא ויתר וגם מפלגת העבודה עוד לא אמרה את שלה. אז מה, שואלים בליכוד, נתניהו ילך לאסוף מנדטים ממחנה מפוצל שבסקרים מגיע לגוש חוסם רק בזכות החנינים, חנין זועבי וחנין דב?

אך, כאמור, יש לאנשי הליכוד – שחלקם הגדול מתאפיינים ביהירות עצומה כשהדבר מגיע לג'ובים, לתארים ולתפקידים פנים־מפלגתיים – גם טעות. העיקרון הראשון של נתניהו הוא הישרדותו כראש ממשלה. ולנתניהו יש את מה שאין לאף שר משרי הליכוד: היכולת, הפוטנציאל, להתרומם למעלה באמצעות המרכז ולמתג את דמותו מחדש כאיש מתון ושוחר שלום, דובר אנגלית רהוטה הסבור, כי למען הבסת אירן ראוי לעשות מהלך מדיני (ארי שביט כבר יתחיל למכור את הלוקש הזה בקרוב). הוא התרומם כך כששחרר את גלעד שליט ואפילו ציפי לבני סירבה לתמוך במהלך. בפועל, למרכז־שמאל אין באמת מנהיג כרגע. ככל שנוקף הזמן, לפיד מתברר כבדיחה. אלה שעוד אומרים לסוקרים שיצביעו לו, עושים זאת בהיעדר חלופה. הם לא רוצים את שלי האדומה ואת זהבה. מולו, ניצבים ליברמן שיכול לגייס מאחוריו את ה"הארד־קור" הימני, ושרי הליכוד, שאף אחד מהם לא ניחן בכריזמה ובמנהיגות שמאפיינים מועמדים לראשות ממשלה, מלבד בוגי יעלון שמקפיד לשמור מרחק מהמתרחש במפלגה אך סובל גם הוא מתדמית אפורה של קיבוצניק שמתגעגע לימי טבנקין. נתניהו יכול להרעיד את המערכת באמצעות הקמת קדימה שנייה. אפילו פרס יקבל את המקום ה-120 ברשימתה. הוא יכול להכות את הליכוד מכה כואבת ולהורידו למספר חד־ספרתי של מנדטים. רה"מ יאמר לליכודניקים, זוכרים את מיכי רצון? לא. גם את מירי רגב אתם עלולים לשכוח בקרוב אם תמשיכו כך.

ככל שיידחק לפינה, לנתניהו יהיה פחות מה להפסיד. וככל שיראה שהציבור מואס בקיצונים והוא עלול להתמוטט יחד עם יו"ר ועידת הליכוד דנון והמועמדת ליו"ר המזכירות רגב, האפשרות לכנס תחת כנפיו את השדרה המרכזית של הציבוריות הישראלית תקסם לו יותר. כרגע, מרחב המשחק שלו רב מאוד. אולם ככל שיעברו הימים, הוא יצטרך ללכת בכיוון הכרעה. כשמולו דנון, חוטובלי, רגב ופייגלין, ביבי עוד עשוי לפסוע יד ביד אל עבר השלום עם לבני.