לוחמת, ציונית ויריבת־אמת: לזכרה של שולמית אלוני

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.1.2014

בינואר 1984, התפרסמה ידיעה ב"מעריב" על כך שח"כ שולמית אלוני, מנהיגת רצ, נחלצה לעזרת מוסדות חב"ד נגד אפלייתם מול העדפת מוסדות אגודת־ישראל. הידיעה הזו מסמלת את השניוּת הגדולה שהייתה בדמות מי שכיהנה כשרת החינוך והתרבות, הקימה את התנועה למען זכויות האזרח, נלחמה עבור זכויות חד־מיניים והנישואים האזרחיים, אך סירבה לשכוח או להשכיח את יהדותה. החרדים מעולם לא היו אויביה וגם כשנאבקה בהם והייתה ליריבתם הגדולה, מאבקה לא נבע מאיזה מניע אנטי־דתי או אנטישמי. לא אחת הלינו החרדים על בקיאותה הגדולה במקרא. לא קמה להם יריבה גדולה משולה אלוני.

דרכה הייתה סוגה במרי. שולמית אלוני

רבים אוהבים להדגיש את מלחמתה העיקשת נגד ה"כיבוש", הכפייה הדתית, בעד הקמת מדינה פלשתינית ועוד. אך אלוני הייתה דמות מורכבת: ליברלית בשמאל סוציאליסטי. לוחמת למען זכויות הנשים בשמאל שכוהניו הגדולים היו גברים. היא לא היססה לגנות את ההסתדרות על היותה המעסיק הגדול במשק המתיימר להגן על זכויות העובדים בשעה שבוועד הפועל הגנו בעיקר על זכויות הוועדים הגדולים והשליטה הבלתי־מעורערת בקופת חולים. היא נטלה חלק בתנועה שכונתה על־ידי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, "נשי וינדזור העליזות", שהפגינו למען מינוי משה דיין לשר הביטחון בשבוע שקדם למלחמת ששת הימים. כאשר החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, על גירוש פעילי החמאס, היא הצביעה בעד וספגה קיתונות של ביקורת. הניסיון לצבוע את דמותה בצבע אחיד חוטא למורכבות דמותה ופועלה.

בשני העשורים האחרונים לחייה, התייצבה אלוני על הקו שבין השמאל הציוני ובין השמאל הפוסט־ציוני. היא תמכה ביציאה מרצועת עזה אך התנגדה לאופן שבו ביצע שרון את תכנית גירוש המתיישבים. במחשכים. באפילה. פעם אף העלתה כפירה גדולה, כאשר ביקרה את "כנס הרצליה" שנערך בשנת 2002, וכתבה בטור דעה שפירסמה על השאלה שלדעתה לא נשאלה בכנס: "נניח שאנחנו מודיעים לפלסטינים ולעולם שאנו מוכנים לחזור לגבולות הקו הירוק, לפנות את ההתנחלויות ולהכיר במדינה פלסטינית בגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, היינו גבולות 1967, כשבמקביל יינתן מנדט לנאט"ו או לשליחי האו"ם ל־5 שנים, כדי לעזור לפלסטינים לשקם את הערים והתשתיות, להכשיר מקומות עבודה ולבנות מערכת שלטונית סבירה, מפורזת ללא צבא, 4 גבולות פתוחים ושלום – האם גם אז נהיה נתונים לאימת השואה והמגה־טרור, הרג, הרס והרעלה, או שמא העילה לכל אלה תעלם ואפשר יהיה להתפנות לבניית החברה שלנו?"

אלוני לא הייתה חביבה על ציבור המתיישבים, והם לא היו חביבים עליה. היא השתמשה במלים קשות נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהתקשר לנחם את בנה, פרופ' נמרוד אלוני, עם היוודע דבר מותה, במחווה אצילית של ממש. אך היא הייתה, מעל הכול, אשת־אמת. כמי שהייתה תלמידתו של ס. יזהר, כלוחמת 'ההגנה' והפלמ"ח, היא ידעה לדבר רק את שחשבה לאמת. מעולם לא זייפה. יריביה ידעו, כי בשונה מאחרים, היא לעולם לא תבקש להערים עליהם.

ברבות הימים, מר היה לבה על הנעשה בישראל. את אכזבתה נוכח המציאות שהתפתחה פה מאז הסכמי אוסלו – אשר את יום חתימתם השוותה בשעתו ללא פחות מאשר הכ"ט בנובמבר – ביטאה בשיח קיצוני. המלים "מדינת אפרטהייד" עלו על שפתיה, ועל זאת לא יסולח לה. אולם תרומתה הסגולית הייתה גדולה יותר מאשר המונחים שבהם נקטה כדי להבעיר את להט הוויכוח.

הפילוסוף הגרמני הגל קבע, כי "פסק דינה של ההיסטוריה הוא ההיסטוריה". ובהיסטוריה של מדינת ישראל, תיזכר אלוני כלוחמת גדולה ששינתה מציאות בתחומים רבים מספור. היא הייתה חלק מדור הנפעלים. אלה שנפעלו על־ידי המציאות כדי לשנותה. ובשיח הישראלי, קולה הייחודי של שולמית אלוני יחסר, כפי שהעידה חברתה, גאולה כהן. דרכה הייתה סוגה במרי. נוכחות ההיעדר שלה תורגש כאשר בפולמוס המתמשך על אופייה וגבולותיה של הארץ, יורשיה לא ימשיכו לאחוז במניע הציוני והיהודי העמוק שהניעה לאורך כל שנות פעילותה הציבורית.