לזכר נעדרים: אריה מלכין 1921-2014 / אמנון לורד

היום הפנה את תשומת לבי דוד מרחב, שאחד ממיסדי עין דור, אריה מלכין, נפטר. אז קודם כל תודה לדוד שהוא מפנה לי קצת מקום לצורך אייטם קטן שאפשר לשים לו את הכותרת: אריה מלכין, השלמות ותיקונים. הופתעתי שאריה קיבל עם מותו חשיפה רצינית בתקשורת האינטרנטית. כתבה ב'הארץ' ואפילו מאמר לזכרו מאת חיים שיין בערוץ 7 מכל המקומות. בהארץ מודגש עברו ההירואי בצבא האמריקני ששחרר את מערב אירופה וכן היותו מתנדב על ספינת מעפילים. בערוץ 7 הלכו על אריה איש השומר הצעיר, ששם כידוע לא מתפללים, אין בית כנסת, ובכוונה עובדים בשבת, אך בנו שי חזר בתשובה.

נתחיל בזה שבאתר של קיבוץ עין דור ניתן למצוא קטעים מוסרטים שצולמו במקור ב-16 מ"מ, שם מצולמים אריה ואשתו ורדה כשהיו צעירים בתחילת שנות החמישים. אריה רוכב על סוס וורדה שהגיעה זה עתה מאוסטרליה לבושה כמו קאוגירל בחולצה משובצת אדומה ונדמה לי שאפילו בג'ינס. בטח הג'ינס הראשונים בגליל התחתון. ורדה היתה המטפלת שלנו כשהיינו שישיה בקיבוץ. למי שאינו בקי בחינוך המשותף, הקבוצה מתחילה בשישיה – עד גיל ארבע בערך ואז מתחברים לגן עד שנוצרת הקבוצה בכתה א' ואיתה אתה ממשיך עד הקבר. ורדה היתה לוקחת אותנו הרבה פעמים למיספוא, שם עבד אריה לבדו. כשהיה חוזר עם עגלה רתומה לטרקטור עמוסה לגובה בתלתן ועשב רודוס קצור, אנחנו, ילדים בני 4 או 5 היינו יושבים למעלה. בערבי שבת ורדה היתה מביאה את בעלה שידע לנגן בחלילית כחלק בלתי נפרד מקבלת שבת.

"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.

בהמשך הפך אריה מלכין לאב הקדמון של ענף הכותנה בעין דור וכך בעיקר אני זוכר אותו. הוא היה טיפוס ספורטיבי. אני זוכר אותו גומע בנשימות אחרונות את מירוץ העשרה קילומטר של הקפת התבור בשנות ה-50 וה-60. זה היה המרתון של הימים ההם. הוא היה שחקן פינג פונג ושחמט אדיר. מי שזוכר את האופנה של חולצה ללא שרוולים עם כתפיים חשופות, יש לי חדשות בשבילו. מי שהמציא את האופנה הזאת הוא אריה מלכין. כתפיו השעירות היו סמלו המסחרי. כבר בשנות החמישים ותחילת השישים הוא היה גוזר את השרוולים מחולצת העבודה הבהירה שלו, ומסתובב חופשי בשדות המספוא והכותנה.

לפני שהתברגתי במקום שבו אני נמצא היום, הייתי גם קצת חקלאי בקיבוץ. בגיל 17 או 18 עבדתי במטע. זה היה יום קיץ חם. עבדתי לבד בחלקה הגדולה שנקראה זיתון. היה שם איזה מחסן פחים מיתולוגי וסככה צמודה. לשם היו העובדים מתנקזים לארוחות והפסקות. חזרתי לשם לארוחת בקר במחשבה שאוכל לבדי. ידעתי שמישהו מהכותנה עשוי להגיע. בכל אופן אני פותח את המקרר ורואה שם שתי ביצים. בוא נגיד שאם אתה מתחיל את היום בחמש בבקר, אז בשמונה, אצל שמעלק'ה במטע, אתה מאוד תשמח לחביתה טובה משתי ביצים. וזה מה שאני עושה כשלפתע מתפרץ למחסן הפחים אריה מלכין קשה ללא רחם. ואריה, בן גילו של אבי עליו השלום בערך, מטיח בי שזה לא בסדר. הייתי צריך להסתפק בחביתה של ביצה אחת. היו שתי ביצים ואחת הייתי צריך להשאיר בשבילו. אני לא מגזים, אריה מלכין השאיר בי טראומה מצפונית בעניין החביתה הזאת עד היום. לימים, הוא היה מהאחרונים על רכס שמירת ערכי הקיבוץ. הוא היה אופוזיציה של איש אחד כמעט להפרטה של הקיבוץ והמשיך להיות פעיל במטה הזרם השיתופי.

אני לא זוכר מתי זה היה בדיוק, ב-1989 או 1990. כנראה ב-90', בהקשר לתרגיל המסריח, היה כינוס ענק של החרדים באצטדיון יד אליהו. שם ירק הרב שך הקדמון אש וגופרית על החילונים והקיבוצים: אוכלי שפנים וחזירים, הוא אמר. משהו כזה. התעורר זעם אדיר בשמאל שהיה אז חזק מאוד, עד כדי אפשרות מתוצרת פרס להקים ממשלה חלופית. נאום הרב שך נועד להרתיע גורמים חרדיים מהחבירה לשמאל. רבים זוכרים שבתגובה לנאומו המשתלח של הרב שך, כתב אמנון דנקנר את המאמר התוקפני והארסי ביותר נגדו. רק דבר אחד אני זוכר ממנו, שדנקנר כינה את שך, "זקן תש אשכים".
זה היה בעתון 'חדשות' שהיה לו קהל נאמן בקיבוצים. אריה מלכין גזר את מאמרו של דנקנר ותלה על לוח המודעות בעין דור. למאמר הוא הצמיד פתק עם שלוש מלים כתובות באותיות קידוש לבנה: "אין זה סגנוננו".

ככה אני זוכר את אריה. אשתו ורדה אהבה אותי כל השנים, למרות פרשת החביתה שבטח הוסתרה מפניה. היא לימדה אותי ציור. מעניין שהאמריקנים כמו אריה היו אנשים רציניים אחד אחד. ובכל זאת, הם נחסמו על ידי הקליקה הצברית-פולנית ואחד כמו אריה מעולם לא מילא תפקיד מרכזי בקיבוץ. בין השאר משום שבהיותם סוציאליסטים אמריקנים הם היו אנטי-סטליניסטים, וההדרה המוחלטת שלהם מהזירה העסקנית הפוליטית השפיעה גם על התפקידים שהיו פתוחים בפניהם במסגרת הקיבוץ. כשהגיע הגרעין האמריקני-קנדי שאמא שלי היתה חברה בו, הם היו מבוקשים מאוד על ידי קיבוצי השומר הצעיר. זה היה ב-1946. הם הגיעו בהתחלה למשמר העמק. כולם ידעו שהם הביאו נדוניה שחסכו משך כעשר שנות עבודה בחווה שלהם באמריקה. מדובר על סכום נאה מאוד בדולרים במושגי הימים ההם. עשרות אלפים. קיבוץ ארץ-ישראלי ו', לימים עין דור, זכו בהם. בקנדיות הכוונה. וכך באתי לעולם.

באותה הזדמנות אני רוצה להזכיר עוד שניים מעין דור שלחמו בצבא האמריקני במלחמת העולם השניה. אחד הוא מיכאל פרישברג שנפטר לפני כשנתיים. גם הוא לחם באירופה. השני הוא יאק (יעקב) לם, שלחם באוקינוס השקט בקרבות נוראים באוקינאווה ואיים נוספים. יאק היה מאוד רזה. אמרו עליו שככה ניצל. כשהיה עומד בפרופיל צד, הכדורים לא יכלו לפגוע בו. לימים, הוא כעס מאוד כשנודע לו שנשיא המדינה חיים הרצוג מתכוון לטוס ליפן להלווית הקיסר הירוהיטו. יאק סבר שזה בזיון, ואמר לי: "אם הייתי נוסע לשם זה רק כדי להשתין על הקבר שלו".

גם יאק לם וגם אריה מלכין היו ערים למצבו של עין דור מול כל האוכלוסיה הערבית שבסביבה. בחגיגת שבועות אחת הוזמנו "שכנינו הערבים". הוא הסביר לי, שחייבים כל הזמן לטפח את הקשר הטוב. מסיבה מאוד פרגמטית: "תסתכל, כל הקיבוצים בסביבה אנחנו לא יותר מ-3,000 יהודים. ומסביב אנחנו מוקפים בכפרים של 30 אלף ערבים". מי שיעיין באלבום צילומים של אחד מצלמי הקיבוץ, שלמה עופר, ימצא שם תמונות מחגיגות של כפר ערבי ביום העצמאות בשנות ה-50. כולם שם מנופפים בדגלי הלאום. כחול לבן.

יהי זכרם של אריה והחברים הטובים ברוך.